להדס יש כמה הרגלי אכילה לא טובים. מאז שהייתה קטנטונת היא פונה לאוכל כדי להפיג רגשות מעיקים, משיעמום ועד מבוכה חברתית... הניסיונות שלנו לעזור לה לבנות הרגלי אכילה טובים יותר מובילים לעתים קרובות למאבקי שליטה
אוי
אני יכולה לכתוב לך משהו מזכרוני על אכילה רגשית ועל שליטה:
אצלי, מאז ומעולם, לא יכולתי לסבול שמישהו מסתכל לי בצלחת ומתערב לי באכילה. אני מניחה שזה נבע מהדאגה של הסבתות שהייתי רזה מדי ו"לא אכלתי מספיק" (שטויות במיץ, פשוט אכלתי מעט, אתן יודעות איך זה). זה כל כך עצבן אותי... זה היה מגיע למצב שלא הרשיתי לאמא שלי להגיש לי מזון לצלחת, והייתי מחכה עד שהיא תגיש לכולם ורק אז לוקחת לעצמי בדיוק את המנה שרציתי.
זה גם הגיע לידי כך ש"להתערב לי בצלחת" נהיה בעיני משהו מקביל להטרדה מינית, כניסה בלתי נסבלת למרחב האינטימי שלי.
מצד שני, אכלתי בהחלט אכילה רגשית. וזללתי ממתקים, וזיתים (כמויות של מלח שחבל על הזמן), (משובצים בהתקפות של תפוזים או עגבניות) והייתי מלקקת אבקת סוכר באצבע, עד שחצי קופסה נגמרה ואני נשארתי עם בחילה, וקניה מיוחדת בשביל בולמוס פעם בכמה חודשים: חבילה של שוקולד וחבילה של סוכריות טופי, ולפעמים קופסאות של מסטיקים מרובעים קטנים שטוחים כאלה, 440 גרם הצנצנת. ואת כולם קניתי מדמי הכיס שלי והגנבתי הביתה מתחת לחולצה. ואת כולם ללא יוצא מן הכלל בלסתי בקצב שיעלף תזונאיות.
ואת יודעת מה? כמה שזה נשמע רע עכשיו, כשזה כתוב ככה על הנייר, אני מסרבת להזדעזע מהאפיזודה הזאת בחיי. נראה לי נורמלי לגמרי לפתח אכילה רגשית כשיש לי מצוקות לא-ממש-ברורות ואין לי כלים יותר טובים לטפל בהן, ועוד יותר נורמלי לגדול מזה בהדרגה, ולגלות, שוב בהדרגה, עד כמה המתוק מתוק מדי ולא עושה לי טוב. ולהתחיל לחפש "ממתקים" אחרים, אנושיים יותר.
אז בהתאם לספרים, לבשמת ולד"ר פרייס ווטסון, אכילה כזאת היא על הפנים, הכי על הפנים שאפשר.
אז מה. הייתי ילדה, זללתי מדי פעם בלי הכרה, והגוף שלי היה יכול לספוג את זה ולהסתדר עם זה ולהחלים מזה. גם הנפש. אני לא אומרת שאנחנו כהורים צריכים להגיד "אה, מה זה כבר ממתקים" ולקנות מהם שיהיו תמיד בארון. אבל אם הילדים שלנו הולכים לזלול לעצמם את הצורה מדי פעם - ואני לא רואה סיבה שהילדים שלי לא יעשו את מה שאני עשיתי, או דברים דומים - אז אני מסרבת להיבהל מזה! כי אני יודעת שיש לזלילה הזאת תאריך תפוגה ופתח יציאה. (חכו, חכו עד שאני אהיה אמא ואצטרך לפרוע את השטר
). ובסופו של דבר הגישה הכללית של ההורים שלי (שאין בבית ממתקים תעשייתיים, ועוגות מופיעות על בסיס "משהו מיוחד") הופנמה אלי, כמו שתמיד קורה, ואני מבסוטה מזה מאוד.
ואני גם שמחה שהסתרתי את זה מההורים שלי. ובכלל: אני מתערבת אתך שאין ילד אחד בעולם שלא זלל פעם בסתר. יש איזה משהו ב"בסתר" הזה שצריך אותו, גם אם ההורים בעצם מרשים. אני הייתי מסתובבת בבית עם מחברת מתחת לחולצה, בסתר, כדי שאף אחד לא יגלה שכתבתי בה משהו. הייתי צריכה את הסודיות.
(זה מזכיר לי: יום אחד אני באה לבית של אחי, נכנסת מסיבה כלשהי לחדר הילדים הריק ויושבת על המיטה.
פתאום המיטה רועדת ומתחתיה יוצא בזחילה האחיין שלי, מתסכל עלי ואומר: "אני לא עשיתי כלום!")
ברגע שלקחתי לעצמי את תפקיד המפקחת על מה שילדי מכניס לפיו אני מנוונת אצלו את המנגנון הזה.
אני מסכימה אתך במאתיים אחוז.
תראי, יש בי להט כשמתחילים לדבר על זה, כי אני עדיין מתעצבנת מהזיכרון של אבא שלי שהיה אומר "זה מה שאת אוכלת?". וגם כי זה רלוונטי להווה: יש לי חברה שמאוד מודעת לנושאים תזונתיים, ומה בריא ומה לא, וכולי. אבל גם לה יש את הטוייסט שלה בנושאי אוכל (רגישות למאכלים מסוימים, שיצרה אצלה את תודעת "אוכל=כאב בטן", אוכל יכול להיות ממש רע), ואז יום אחד אני מבקרת בארץ ורואה אותה אשכרה רודפת אחרי הילדה שלה עם כפית. חשבתי שאני מתעלפת על המקום. חשבתי שההתנהגות הזאת חלפה מן העולם בשנות השישים! אז זהו, שלא
. אבל כן, אני חושבת שמרוב כוונות טובות, שמעורבבות עם קצת מתח אישי, היא מתחילה להגיד לבת שלה דברים כמו "אבל כדאי שתאכלי עוד קצת מזה, כי לא אכלת מספיק ירקות כתומים". "את אכלת היום רק פחממות, מה דעתך על עוד ביס שניצל". ואמרתי לה, בעדינות, שלטווח הארוך אפשר וחשוב בעיני לסמוך על מנגנוני הרעב והשובע של הילדה, ושהתפקיד שלך מתמצה בלקנות מוצרי מזון נורמליים ולשים על השולחן ארוחה נורמלית שלוש פעמים ביום,
וזהו.
ואמרתי לה: את יכולה להיות סמוכה ובטוחה שהילדה שלך תזלול דברים מזעזעים לרוב, כמו שאני עשיתי, ואת יכולה להיות בטוחה שזה לא יהרוג אותה, ובעיני (ואת זה אולי כבר לא אמרתי לה) זה עדיף בהרבה שהיא תלמד מניסיונה היא, ומהבחילה האישית שתיווצר בבטן האישית שלה אחרי צריכת סוכר מופרזת, וביובש האישי בשפתיים ובגרון אחרי מליחות מופרזת, מאשר שאמא שלה תרדוף אחריה בבית עם כפית ותזיין לה את השכל, ותכניס לאוכל קונוטציות מלחיצות ו"בריאותיות". אוי ואבוי מה יקרה אם הילדה תאכל
רק פחמימות במשך שלושה ימים רצופים! זה בטח יהרוג אותה! ועכשיו אני גומרת את הנאום הזה סופסוף והולכת לאכול בעצמי ארוחת בוקר.
אוהבת אתכן, וסליחה על ההשתפכות, הייתי חייבת לפרוק את זה.
.
ניסיתי להגיד לו שמה פתאום שמן ועצלן, שהוא רץ כל כך מהר ושהוא עושה כל כך הרבה דברים טובים ונפלאים אבל הוא קטע אותי וביקש שלא נדבר על זה יותר.
), לחכות לתשובה טובה ואוהבת לגביהם, כזו שתבוא מתוכך או ממישהו אחר.
ממישהי שנמצאת בתהליך דומה, שרק השבוע התכווצה ועצרה את הבכי כשבתה אמרה לה שמישהו בחוג החלקה על הקרח אמר לה שהיא שמנה 
