ילדי הביישן

יש לנו ילד נהדר, בן שנתיים ושלושה חודשים . חברה עודדה אותי להעלות את העינין באתר ולקבל תגובות ,רעיונות ועצות . מה עושים כדי לעזור לילד כדי להשתחרר ? ,
בבית ,כשרק אנחנו איתו הוא יכול לעסוק בעיניניו , אבל כשמגיעים למקום שיש בו אנשים /ילדים /בע"ח אחרים ,הוא מסתתר מאחורי , לא מוכן לתקשר כמעט אף פעם , בקושי עושה משהו . הוא מוצא דרכים "להעסיק" אותי כגון: עשיית פיפי דקה אחרי שחזרנו מהשירותים .
"אמא ב-ו-אי-!!" זה משהו שאני יכולה לשמוע עשרות פעמים ביום ,אני באה, אבל אני לא עומדת בזה יותר .אני בטוחה שאצלו /אצלי זה עינין של ביטחון אישי להיות "מתחת לסינור" .
רקע : בן בכור,הורים נשואים ומשתפי פעולה ,לא הולך לגן וגם לא ילך בזמן הקרוב .לידה רגילה ,הנקה עד גיל שנה ,שינה לידנו, הולך ,רץ ,מדבר, שר ,מצייר ,לא שאני יכולה לחשוב על טראומה נוראית שעבר.מקווה שגם לא תהיה . תודה לכולם .

מאוד מוכר.
לזרום איתו.הוא עדדין קטן וזקוק לך כדי לבדוק את העולם. הוא מהסס, הוא חושש, הוא זקוק שתהיי שם ותתווכי בינו לעולם.
לא כדאי להלחיץ או בכח.
אני נוטה לתת לה (לבת שנתיים ו4 חודשים) להיות איתי ועלי . ואט אט (משהו כמו שעה - שעתיים- שלוש, אחרי , היא יורדת ממני והולכת לגיחות קצרות, וחוזרת. ושוב מגדילה את הטווח וחוזרת.
אני מביאה לה תמיד חפץ מוכר משלה ( בובה, דובי, כדור, עגלה). ומפעילה את עצמי בהתאם לצרכים שלה.
זה לא פשוט נכון, אבל זה עובר!!!!
תני לו בטחון שאת איתו. זה בעיני הכי חשוב.

אני מכירה ילד כזה, שמתישהו אחרי גיל 3 פתאום השתחרר.
(אבקש מאמו לספר)
יש תקווה!

שליחה על ידי אמא* » 28 מאי 2004, 00:17

יש הרבה ילדים שלוקח להם את הזמן שלהם עד שהם "משתחררים". אם ההתפתחות תקינה והכל בסדר, כפי שאת מתארת, נראה שאין מה לדאוג. איך הוא עם משפחה קרובה, חברים קרובים?

זה נורמלי לחלוטין. רק הכותרת לא ברורה לי -- במה הוא משפיט אותך? מהתיאור נשמע שהוא בסך הכל מתבייש.

נשמע די דומה לאצלנו,
ואנחנו לא יכולים להאשים אותו מכיוון ששנינו מופנמים.
אביגיל אומרת שהוא משקף את מה שהיא הייתה רוצה לעשות, אם היה אפשר.

קודם כל תודה . ובקשר לשאלות עליו : אין לו קשר של ממש עם ילדים אחרים וגם אם אומרים שבעצם הם משחקים במקביל ורק רבים על אותו צעצוע ,אני רואה הרבה מהילדים בגיל שלו שמדברים זה עם זה . הבן שלי נרתע , עוצם את העינים וסוגר את האוזניים ,כמו מבקש להעלם /שיעלמו .הוא מפסיק לעשות כל מה שעסק בו קודם מתחבק איתי מן חיבוק די לחוץ , לא מסוג החיבוקים הנעימים ,הוא מסוגל להכאיב מרוב שהוא מבקש מקלט . אחרי פרק זמן של שעה או יותר הוא מוכן להרגע ולנסות לעשות משהו , אפילו לאכול זה טוב . מבחינתו , הצרכים החברתים שלי לא לגיטימים , הרי כל שכנה מהווה איום , הוא זקוק באותה עת להגנה ולא חס וחלילה שאקשקש בנחת עם האויב... יש לציין שלבני המשפחה (סבתות ודודה וביתה ) הוא מפשיר מהר יותר , הרבה אני מזכירה שמות של אחרים והוא חוזר עליהם מדי פעם . אולי התחלה של משהו . אולי זה קשור אלי ,אני הייתי תמיד ילדה מאוד בישנית (ברור שכבר אז הייתי קיצונית ודעתנית ובחברה של אז כל מה שאמרתי לא התקבל ). עם השנים למדתי שכן אפשר לדבר ולתקשר -וזה בנוגע לתגובה של הד -בר -ניסן .האם עליו לחיות בשתיקה הרבה שנים כדי להנות סוף כל סוף מאנשים ?

קראו לי אז התייצבתי: אני האמא של הילד שגילה מכירה, מקווה שאוכל לעודד/לעזור קצת.
קודם כל, קצת רקע עלינו:
בני בן 3 ו - 8 חוד'. היה איתי בבית עד גיל שנה, ומגיל שנה במעון. יונק מידי פעם עד היום.
עד לפני כחצי שנה הוא התנהג כמו בנך, ואפילו בצורה קיצונית יותר: אצלו זה לא היה "אמא בואי", אלא קודם-כל הוא ביקש שאקח אותו על הידיים, ואח"כ זה היה "אמא לכי". כן, עד אחרי גיל 3 הוא היה ילד של "על הידיים", במיוחד בסביבות ובסיטואציות לא מוכרות (מזל שהוא היה צִפלון). במפגשים חברתיים "מאיימים" הוא היה מסוגל להיות זמן רב על הידיים שלי, מבקש כל הזמן ללכת למקום מרוחק, מבודד, הפוך מהכיוון אליו אני רציתי ללכת. אוי, כמה שזה היה מתסכל.

כשניסיתי דרכים שונות "לשחרר אותו" (דרכים מילוליות - שיכנועים, פיתויים, שיתופו בתחושותיי, "שוחד" וכו' - הוא בעל יכולות טובות של הבנה ודיבור מגיל צעיר מאוד) - זה היה מחמיר והוא היה נצמד אלי עוד יותר.

"השחרור הגדול" הגיע כאמור לפני כחצי שנה. גם כיום הוא עדיין רחוק מאוד מבני גילו מבחינה זו, אבל יחסית למה שהוא היה לפני-כן - השינוי תהומי, ותאמיני או לא: אני מוצאת את עצמי "מקשקשת" בהנאה עם חברים/קרובי משפחה בסיטואציות בהן מעולם לא חשבתי שזה יהיה אפשרי.

עד שהשינוי אצלכם יגיע - הנה כמה דברים שקצת עזרו אצלנו:

קודם כל - תנסי להבין מה הכי מאיים עליו, ממה הוא הכי נרתע. אצלנו המצב היה מחמיר ככל ש (סדר חשיבות יורד, פחות או יותר):
החברה גדולה יותר
החברה מוכרת פחות
החברה כוללת ילדים בגילו וקטנים ממנו (הרבה יותר נוח לו בסביבה של ילדים הגדולים ממנו בכמה שנים)
מקום המפגש מרווח/פתוח
יש לו פחות מידע לגבי הצפוי

וכך - אחרי שפחות או יותר ידעתי מה הכי מרתיע מבחינתו, יכולתי לשלוט על חלק מהמשתנים.
למשל:
החל מגיל צעיר תמיד סיפרתי לו מראש לאן אנחנו נוסעים ואת מי נפגוש.
כשמדובר על מפגש מרובה משתתפים, אני עד היום משתדלת להגיע בהתחלה, בין הראשונים, כדי שנתחיל את המפגש באווירה אינטימית יותר - קריטי מבחינתו.
אם זה היה נתון לשליטתי - העדפתי להיפגש במקום סגור וקטן יחסית - בבית של החברים ולא בגן שעשועים למשל. (למרות שבדרך-כלל, במצב "רגיל", הייתי מעדיפה להפך).
אם זה אפשרי - עורכת מפגש מקדים מצומצם מאוד, שמטרתו הכרות מוקדמת עם חברים אחרים, מספר ימים לפני מפגש חברתי גדול.
וכך הלאה.

במקרים בהם לא הייתה לי שליטה על הדברים היה לי ברור שאם אגיע למפגש חברתי כזה, כמעט בטוח שאהיה מאוד מתוסכלת, ולפיכך, עמדו בפני למעשה שתי אפשרוית:

פשוט לוותר ולא ללכת (כשזה אפשרי, לא בארועים משפחתיים שבהם זה לא היה מתקבל).

למרות התנהגותו הנצמדת הוא כן נהנה ממפגשים מסוג זה. לכן לא הייתי מספרת לו על כך שמתקיים מפגש כזה ואנחנו לא מגיעים, הרי הכוונה אינה להעניש אותו, אלא למנוע עונש מעצמי.

ללכת לארוע, ולהשלים מראש עם העובדה שאוכל לדבר עם חברותי/מכרי הרבה הרבה פחות ממה שארצה באמת, ושבשאר הזמן אשא אותו על הידיים (או אֶמַשָך על ידו במקרה הטוב) למקומות משעממים מבחינתי.

כשאני מגיעה לסיטואציה כזו עם ציפיות מציאותיות, האכזבה פחותה בהרבה, שהרי מלכתחילה ציפיתי בעיקר להיגרר אחריו/לשאת אותו ולהשתעמם. אם במקרה, אחרי 4-5 שעות (ואני לא מגזימה), הוא היה מוכן קצת "לשחרר" אותי, להפשיר, זה רווח נקי שמבחינתי היווה צ'ופר, בונוס. זה מצב שלא ציפיתי לו מלכתחילה, ואם הוא הגיע - זה שימח אותי מאוד.

מה ההבדלים העיקריים בין לפני ואחרי "השחרור הגדול"?
לאחר "השחרור הגדול", ישנם מקרים שבהם הוא "מפשיר" ממש כמה דקות לאחר הגעתנו.
הבדל גדול נוסף הוא שבעבר, גם לאחר ה"הפשרה"(שלקחה שעות, אם בכלל הגיעה), הוא תמיד דאג לשמור איתי על קשר עין כמעט רצוף. היום הוא יכול "להעלם לי מהעיניים" לדקות ארוכות - תענוג!

מקווה שעזרתי במשהו, ואני מתנצלת אם זה יצא קצת מבולבל (חזרנו לא מזמן מאילת ובשעה כזו אני לא בשיא העירנות שלי...).

בכל מקרה - בהצלחה, ו"שחרור" מוקדם! אין לי ספק שהשחרור יגיע!

כוכביתי,
מעניין איך דברים נראים מהצד הבלתי-מכיר.
אולי את זוכרת, נפגשנו לראשונה לפני תשעה או עשרה חודשים, במפגש במקום חדש לבנך ולבני, עם הרבה נשים וילדים זרים בכל מיני גילאים, ודי מהר בנך שיחק עם בני, השתולל ונראה, לפחות לי מבחוץ - משוחרר בהחלט. נכון ששתינו ישבנו לידם ולא יכולנו להתרחק, אבל זה דווקא נתן לנו הזדמנות להכיר ולשוחח.

גם אני מרגישה לפעמים את הרצון להחלץ מהלפיתה של פיצי, לשוחח כאוות נפשי עם מי שאני רוצה במקום ללות אותו לעץ התפוזים בפעם השש-עשרה. אני מוצאת שהאיזון שהתאים לנו הוא שחרור הדרגתי. לא הסכמתי רק לזרום עם הקצב שלו, כשהמחיר היה ויתור מוחלט על צרכיי, אבל גם לא רציתי להלחיץ ולדחוף החוצה. הפתרון שלי היה להציע הסכמים: "אני הולכת איתך לסלעיה ואנחנו מטפסים שלוש פעמים. אחר כך אני הולכת לשבת עם חברה, ואתה קופץ לבד". זה עבד, לחמש דקות, והוא היה חוזר לתדלוק נוסף. ככה המרווחים גדלו בהדרגה. אני זכיתי לקצת שיחה וחופש, הוא זכה לחוש בטחון וגם אתגר בהתרחקות.
היום התהליך כבר די מוכר: מגיעים למקום חדש. חצי שעה של הצמדות, סקירת השטח ביחד, הכרות עם הנמצאים ועם הסביבה, משחק ביחד, עד שפיצי בוחר משחק, או עיסוק או ילדים שהוא רוצה לשחק איתם (+תיווך שלי) ואז הוא נעלם מהעיניים וחוזר רק בבכי כשקורה משהו. ניחומים וחזרה למשחקים.
יש לי הרגשה ששנינו מרוצים.
כן, חלק מהעניין זה גם הגיל. (פיצי כרגע בן שלוש וחודשיים).

שליחה על ידי אממא* » 30 מאי 2004, 23:51

לי יש ילדה בת שנתיים וחצי, מאוד ביישנית שבחודשים האחרונים מאוד השתחררה. דוגמה - לאחותי יש חבר, אותו היא מכירה מגיל אפס (בתי, לא אחותי), והילדה פשוט התביישה ממנו מאוד. היא לא דיברה איתו, לא הסכימה לקחת ממנו דברים ואפילו לא לשבת לידו. מדובר באדם מאוד נחמד שעשה מאמצים להתחבב עליה אבל היא המשיכה להתבייש. לפני כמה חודשים, במקביל להשתחררות כללית, היא גם התחילה לדבר איתו, לתת לו יד וכו'. הבחור מאושר (-:

היא גם לא לוקחת שום דבר ממי שהיא לא מכירה ממש, גם לא ממתקים שהיא ממש אוהבת. כשהאחות בטיפת חלב רוצה לתת לה משהו היא צריכה לתת לי ואני מגישה לה.

כשהיא מגיעה לסביבה זרה היא בדרך כלל יושבת עלי ומדברת בלחש ובדרך כלל לא מסתכלת על הסובבים.

מדובר בילדה מאוד מפותחת, דברנית, צחקנית ומקסימה שבסביבת זרים היא פשוט נסגרת ונאטמת. בגן בו היא מבקרת מגיל שנתיים הייתה לה תקופת הסתגלות ארוכה שאחריה היא החלה לפרוח שם.

בקיצור, הייי סבלנית, אני מאמינה שזה יעבור עם הגיל, ישנם ילדים שהמושג 'זר' עבורם כולל גם אנשים שלנו נראים קרובים (אפילו סבא וסבתא שאיתם לא מתראים לעיתים קרובות) וכשהם במקום לא מוכר הם פשוט מבועתים.

מאוד מציק לי השם של הדף זה.
אולי נחליף?
ילד ביישן
ילד ביישן מאוד
או משהו אחר (לא יצירתית בשעות האלה

)

שליחה על ידי אממא* » 31 מאי 2004, 11:35

הילד נדבק אלי?

תודה!!
תודה !!! אני יודעת ככה שאנחנו לא היחידים בעולם .
אמרו לי שטיפול הומאופטי עוזר , האם משהו/י יודע /ת משהו ?
אין בעיה להחליף את שם הדף , רק מבחינה טכנית . אולם נראה לי שהשם מיצג את מה שהאמא -אני מרגישה , ואולי אמהות אחרות מחוברות לזה . זה שזה נשמע איום ,זה רק בגלל שזה ככה . האם אנחנו רוצים רק ביטוי רגשות חיוביים ? לילה טוב .

אז אולי את זה לא הבנתי. למה את מרגישה שהילד משפיט אותך?
משפיט, לפי ההבנה שלי את המילה, זה לגרום למישהו לבצע משהו, כדי להראות מי החזק ומי בעל הכוח.

אדמה טובה - לא תאמיני אבל למרות שנפגשנו מאז פעם-פעמיים, רק אחרי שקראתי את דברייך, הבנתי עם מי דיברתי, אז, באותו מקום נחמד. (מה לעשות, יש לי זכרון של צפרדע, במיוחד בכל מה שנוגע לזכרון של פנים ושל שמות).
אם אכן קישרתי נכון, באותו יום היו צפויים להגיע הרבה אמהות ותינוקות. אנחנו, לפיכך, הגענו ממש בין הראשונים. חוץ מזה, עצם העובדה ש"מצאנו פינה" שבה ישבנו זמן ממושך יחסית רק שתינו עם ילדינו, נתנה כנראה לבני את תחושת ה"אינטימיות" ואיפשרה לו להשתחרר. כשילדים נוספים ניסו להצטרף אליהם, הוא קיבל את זה כמעט בכעס. בנוסף לכך, לאחר שיחתנו, המעבר ל"תחנות אחרות" נעשה כשהוא נישא על ידי, ובכל אותו אחה"צ הוא נשאר צמוד-צמוד אלי.

לגבי ההסכמים שסיכמת עם פיצי - גם את זה ניסיתי בזמנו. הוא כל-כך נלחץ מעצם הרעיון, ש"ירדתי מזה" די מהר.

לגבי שם הדף - גם לי זה הציק. אמא במבוכה - לדעתי בהחלט יש מקום להציג רגשות שליליים, העניין הוא שכשאומרים "משפיט" מתכוונים למישהו שעושה משהו במכוון נגד זולתו, כשזו מטרתו. במקרה שלנו - לא מדובר בכך. מדובר בילדים שעושים משהו למען עצמם (מצמידים את אמא אליהם) והתוצאה לא נעימה לנו, הם לא מתכוונים מראש ליצור אצלנו את התחושה הלא נעימה, בפירוש לא כוונת התנהגותם, זו רק התוצאה.
אולי השם המתאים יותר לדף הוא: "הילד לא משחרר אותי", "הילד עוד לא השתחרר" (חשוב להיות אופטימיים, לא?), "הילד נצמד אלי"?

אני אמא לילד בן שנה ותשע חודשים ושמו רועי, ילד מקסים ושובב. גם אצל רועי היתה תקופה שהוא היה משתתק ליד אנשים זרים וגם עם אנשים שהוא מכיר. המבט שלו הפך למבט קפוא, כאילו הוא לא רואה את הדמות שלפניו.בקיצור מנזר השתקנים ונצמד אלי חזק חזק. מצד שיני הוא ילד מאוד שובב יכול לקשקש שעות בגיבריש לרוץ להשתולל ומה לא. לעיתים כשהוא היה משתתק בגלל אותם אנשים שמשום מה הלחיצו אותו, ההייתי נלחצת גם ולא ידעתי איך באותו הרגע לעזור לו חוץ מלחבק אותו ולהיות שם בשבילו.לאחרונה הוא החל להמעיט בתופעת ההסתגרות שלו, אך עדיין זה קורה. לדעתי זה פשוט שלב בהתפתחות- חרדת זרים, כמעין הגנה עצמית פיזיולוגית של הגוף והנפש ולאט לאט זה מתפוגג עם הזמן. כמובן כהורים, לדעתי, צריך להיות שם כדי לתמוך אך לא ללחוץ, כשההייתי עסוקה כל הזמן בלתווך הוא היה נלחץ יותר.

בישנות היא לא תכונה רעה!!!
לא יקרה לילדכם כלום אם הוא ילמד לפתח שיחה עם מישהו אחר וגם יהיה ביישן!

בתי בת השנתיים בוכה וצורחת כשהיא נפגשת עם הסבתות,הסבים,דודות,דודים ובכלל עם כל אחד שהיא לא רואה יום יום ,היא לא נותנת לאף אחד להתקרב אליה,למעט הוריה ואחייה.יש לציין שזה התחיל מגיל שנה בערך ומחמיר עם הזמן,כרגע היא לא בגן לפני כ4 חודשים הוצאתי אותה,מאחר ואני בבית ,בגן היתה התהקלמות קשה אך סבירה,המצב החמיר מרגע שהיא בבית ,אחייה גדולים יחסית ולא קרובים לגילה ,אני לוקחת אותה למקומות הומיי אדם ושם אין בעיה ,היא בדרך כלל ילדה שמחה ,וזה עד שמנסים להתקרב אליה כאן היא נחבאת אל הכלים ובוכה ,במיוחד עם זה בני משפחה קרובים. הגעתי למסקנה שהיא אינה חברותית ואני לא מבינה מאין נובע החרדה העצומה הזו מפני אנשים דוקא מוכרים שללא ספק לא זכור לי שמגיל שנה נגעו בה וחיבקו או נישקו,אין שום סיכוי! כשהיא בביתה המצב פחות קיצוני,אך ללכת איתה לבתים אחרים זה פשוט בלתי אפשרי. אם שמעתם,הכרתם,אונתקלתם בבעיה דומה נא שילחו תגובה מהירה. תודה אמא מודאגת .

לא סיפרת מה את עושה כשאתן נפגשות אם אנשים שמנסים להתקרב אליה, כך שאני לא יודעת אם העצה שלי מתאימה למקרה שלך.
אני מציעה לך לתת לה את הזמן שלה.
לגונן עליה, כשאתן נפגשות עם אנשים שאת יודעת שעשויים/עלולים לנסות להתקרב אליה.
היא לא חייבת, יכול להיות שתרגישי לא נעים בהתחלה, אל תעשי חשבון לאחרים, ותני לה זמן, שנה, שנתיים, המצב ישתפר, אבל זה לא אומר שהיא תהפוך להיות חברותית רק שרמת החרדה שלה תרד.
כשהיא תדע שאת בצד שלה, אז במשך הזמן, היא תמצא אנשים שתבחר לתקשר איתם, וזו תהיה החלטה שלה.

אנשים לא מנסים להתקרב אליה לפחות לא אלה שמכירים את הבעיה שלה,במקרה ואלו אנשים זרים לגמרי שהיא לא מכירה ,דוקא רמת החרדה בשליטה מסוימת, אך כשמישהו מוכר לה ולא משנה אם קרובי משפחה או חברים ,היא פשוט בוכה ומשתוללת כאילו היא מנסה לשדר לי אל תתיחסי אליהם אלא רק אלי פשוט לא מעוניינת בחברת אף אדם מבוגר למעט הורייה ואחייה,כמו כן עם ילדים אין שום בעיה,כל אדם מבוגר מהווה איום לגביה ואני נותנת לה הרגשה תומכת ומבינה אך לא מוכנה לוותר וממשיכה גם ברצונות שלי,יחד עם זאת לפעמים היא מצליחה לשבור אותי עם הצרחות שלה ואני מרימה ידיים והולכת ובעצם אני מרגישה שזו טעות גדולה אבל לא כל אדם יכול לסבול את הבכי ההסטרי שלה. כרגע התחלנו טיפול בפרחי באך ואני מקווה שרמת החרדה שלה תרד והיא תהייה יותר משוחררת,אני מרגישה אובדת עצות בעניין והיתי רוצה לשמוע אם יש עוד פעוטות עם תופעות כאלו. נ.ב:שוב רציתי לציין שזה קורה עם אנשים שמוכרים יותר הבכי וההיסטריה ,לאחר כחצי שעה היא נרגעת ורק שישמרו ממנה מרחק.

בכל המקרים הנ"ל יש סימנים רבים לרגישות יתר (או בשפה המקצועית קושי בויסות תחושתי), מדובר ברגישות מולדת לרעש ומגע שגורמת לפעוטות להיות חרדים ליד אנשים, קבוצת ילדים, מקומות הומים וחדשים. הם זקוקים למקומות שקטים יותר ואנשים נעימים או לזמן התחממות למצבים חדשים כדי שיוכלו להשתחרר ולהתחיל לתקשר עם אחרים. היה את זה לשני ילדי שנחשבו לביישנים (ואף חרדתיים), בתמיכה נכונה (יצירת עולם נוח, הורדת הלחץ מהם) וחיזוק בתחום הספורטיבי אפשר בהחלט להתשחרר מהקשיים. גם הזמן עושה את שלו והתופעה הולכת ופוחתת. ממליצה מאוד לכל מי שנתקל בקשיים דומים לחפש באינטרנט על קושי בויסות תחושתי וביישנות למשל http://www.limor-bashan.co.il/articles/ ... ticle.html

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מכיוון שעברו הרבה שנים אתן יותר חכמות ממני, אני בסיפור זהה בימים אלו ממש... אולי מישהי יכולה לעדכן איך התפתח הילד, האם השתנה

באופן טבעי

באופן טבעי