ילד לא יצירתי

ולפני שתיתקפו אותי : "אין ילד לא יצירתי", "למה את מתייגת אותו" , וכו' וכו' – אני רוצה לסייג את השם של הדף (סתם הגזמתי כדי למשוך את ה"באופניות"....

).
אז ככה: יואבי שלי בן שלוש וארבעה חודשים והשנה החלטתי לא לשלוח אותו לגן (שנה שעברה הוא כן היה בגן – והיה לו שם כיף מאוד). אבל מאחר והשנה לא מצאתי גן שמגיע לרמתו של הגן הקודם ומאחר וגם ככה נשארתי עם הקטן בבית (היום בן שנה וחמש) ומאחר שאני קוראת בלילות יותר מידי את "באופן" – החלטתי (בצעד נועז ושובר כל מסגרת חברתית שיש סביבי) – שנישאר שלושתנו בבית!
היום – 4 חודשים אחרי אני יכולה לאמר שאני מאוד מרוצה מהבחירה שלי – אבל יש משהו שמפריע לי בהתנהלות של יואב כשאנחנו בבית. יש מעט מאוד דברים שמעניינים אותו לעשות בבית: 1. לשחק עם צי המכוניות שלו 2. לבנות בקוביות 3.לצפות ב- D.

.D (שאני מגבילה ל-1 ליום).
זהו! הוא אמנם מאוד יצירתי עם הקוביות והמכוניות אבל.......... ואני יודעת שמה שאני כותבת לא תואם את רוח האתר: אני מרגישה שהוא מפסיד המון!!!! צבעי ידיים, ומכחולים, ולגזור, ולהשחיל, ולהדביק, ולהמציא כל מיני דברים, ולבשל, ולרוץ בגשם, ולהכין חנוכיה מגבס/חימר/קלקר – משהו!!!!!!! זה פשוט לא מעניין אותו! מידי פעם הוא משתכנע (אני לא לוחצת בכלל) ומצייר ל- 3 דקות – וזהו! כמובן שאין מה לדבר על משחקי קופסא (חס וחלילה.....). אני אמתן את מה שאני כותבת בזה שאומר שכשהוא עם הקוביות/מכוניות שלו אז זה עולם מאוד עשיר. יש בו המון דמיון, ועם הקוביות הוא בונה דברים מרשימים והוא מאוד נהנה מהמשחק שלו.....אבל לפעמים נראה לי שהוא גם משתעמם בבית (ואז בד"כ מגיע הקטע של: "אמא אני רוצה לראות די.וי.די") – ואני חושבת לעצמי : יש כ"כ הרבה דברים מדהימים וכיפים שיכולנו לעשות עכשיו – חבל!
בכלליות הוא ילד מאוד שמח ומאושר ופעיל וסקרן – ואני באמת מנסה כל הזמן לאמר לעצמי לתת לו לבחור את התעסוקות שלו – אבל האמת – שזה עדיין מטריד אותי. אני נמצאת המון עם ילדים פחות או יותר בגיל שלו ואני "מתבאסת" קצת שיואבי לא מתעניין בעוד תחומים, אני חוששת שהוא מפסיד או משהו (אני בטח נשמעת נורא.....גם לעצמי זה לא נשמע טוב....) – אבל אני באמת מרשה לעצמי לכתוב כאן את רחשי ליבי:
"גם אני רוצה שיואבי יציר בצבעי ידיים ויתלכלך מצבע ויהיה גאה בעבודה שלו" (יואבי לוקח צבע בקצה האצבע עושה קו ומבקש לשטוף ידיים).
"גם אני רוצה שיואבי ייקח חלק במשחק עם ילדי השכונה שעשו כאילו הם מכינים משתה גדול וערכו "בכאילו" שולחן לתפארת ו"בישלו" " – (יואבי עובר על השולחן עם המכונית שלו ושוב עושה כאילו היא עשתה תאונה עם הצלחות........)
"אני רוצה לשחק איתו משחק הזיכרון" , "אני רוצה שיהיה אפשר בכלל למשוך אותו לשמוע הוראות של משחק חדש.... " – אין מצב! הוא פשוט לא מעוניין! ואני כמובן לא יכולה לכפות עליו להתעניין!!!

כשאני כותבת את השורות האלו אני ממש מרגישה את התסכול שלי...... הוא כן ילד שיודע להקשיב אבל יותר לדברים כמו: "אתה רואה את המערבל בטון? אתה רואה איך שהוא מסתובב? בפנים יש לו ....וכו' וכו'"

אבל כל דבר שהוא לא חוויתי בשבילו (מטוסים,חיות, לבנות מגדלים, טרקטור באתר בנייה) – פשוט לא מושך אותו....

אני מניחה שרוב התגובות שייכתבו כאן יהיו בסגנון של "אל תנסי להשליך עליו את הרצונות שלך" , ואני בהחלט מוכנה לקבל כל סוג של תגובה....אני מקווה שתצליחו להתחבר לתחושות שניסיתי להעביר כאן.

יעל

(ד"א – זו ללא ספק הדבר הכי ארוך שכתבתי באתר הזה.......בד"כ אני קוראת סמויה......

)

אבל כל דבר שהוא לא חוויתי בשבילו (מטוסים,חיות, לבנות מגדלים, טרקטור באתר בנייה) – פשוט לא מושך אותו....
אולי לנסות למצוא דברים חדשים שנכללים בתחומי העניין הקיימים שלו?
למשל לבנות או לצייר מכוניות וטרקטורים?
אם חשוב לך לנסות לקרב אותו ל"לכלוך" והתעסקות מהסוג הזה, אולי משחק בחוץ עם המכוניות?
לסנות משחקים שהוא כן אוהב באתרים חדשים שיחשפו אותו לחומרים חדשים, מרקמים וכו'?
העמדות פנים של בנייה באתר בניה, משחקי דמיון של טייס ומטוסים וכו'?

בהצלחה. מה שאת מתארת נראה לי חשוב ואת צריכה לשמוח על תשומת הלב שלך, לא להתבייש בה

מוכנה לקבל כל סוג של תגובה....אני מקווה שתצליחו להתחבר לתחושות שניסיתי להעביר
התחברתי לתחושה שאת רוצה לפתוח אותו לחשוף אותו לעוד כיוונים בחיים, נכון?

שני רעיונות שלי, אולי יצליח אולי לא:

לנסות פעילויות מחוץ לבית. באויר הצח.
לנסות פינת חי וליטוף.

ראיתי שזה מפתח אצל ילדים (ומבוגרים) סקרנות ועניין.

הייתי ממליצה מאד על חינוך וולדורף(אנטרופוסופי) שבדיוק מקדם יצירתיות,פעילות,עשיה והמון דמיון אצל ילדים.שווה לבדוק,למרות שאתם בחינוך ביתי.

אמא נחה , כתבת מאוד יפה. אני כבר הרבה זמן חושבת שיש לנו טעות בניסוח לגבי יצירה. גם לבנות בקוביות יכול להיות מאוד יצירתי וגם למצוא חניה לפעמים ממש יצירתי. העניין בעבודות ה"יצירה" הוא פחות היצירתיות שבהן ויותר השחרור שיש לרוב האנשים כאשר הם מורחים ולשים ומתלכלכים.
באמת כמו שכתבת, האינסטינקט שלי אומר לתת לו לחיות ולעשות מה שמעניין אותו אבל אפשר גם לעשות כמה דברים אחרים:
להפגיש אותו עם ילדים אחרים שיוכל לשחק איתם,
לסדר קצת את החדר שלו מחדש ולהוציא חלק מהדברים ואולי לשים משהו שלא היה על מדף כמו לגו או חיות גומי שאיתם הוא יכול להמשיך את משחקי הדמיון כמו עם המכוניות והקוביות,
לבדוק עם יש לו סף רגישות נמוך שמפריע לו להתלכלך ולגעת בחומרים שונים (אני מתכוונת לבדוק בבית בעזרת לישת בצק, יצירת כדורי שוקולד וכל דבר אחר שהוא מלכלך אבל גם מושך לעשות).
אפשר גם לשחק בחול בארגז חול עם טרקטורים ומשאיות כמו שהוא אוהב.
תזכרי גם שהוא די קטן ויש הרבה ילדים בעיקר בנים שמציירים ועובדים בחומרים בגילאים יותר בוגרים.

אולי הוא "טיפוס של מומחה" את יודעת כזה שיהיה חוקר דגול כי הוא מתעניין מאוד לעומק בתחום צר?!
מחשבה (אין לי ילדים בגיל הזה אבל זה הזכיר לי בן של חברים שבגיל 3.5-5.5 בערך התעניין רק בדינוזאורים וידע עליהם המון)

מדבר אליך הרעיון?!

טוב,הגננת נדחפת לדיון...
לפי מה שאני קוראת הוא יודע להעסיק את עצמו בתחומי העיניין שקרובים אליו וזה טוב,כמו שכתבה כאן אמא בבית ,גם בנייה יכולה להיות יצירתית,
כל תחום בו הוא נידרש לפתור מצב חדש-זאת יצירתיות.
אבל כגננת,כשילד נמנע מלצייר או להשתמש בחומרים שונים כמו דבק\חומר\גואש,אני עוצרת לבדוק מה קורה כאן.
למה שילד ימנע ממגוון פעילויות מהנות?
ואז יכולות להיות כמה תשובות:

הוא כל כך אוהב לבנות שהוא מעדיף לוותר על הפעילות היצירתית וליצור בקוביות
אולי יש רגישות סנסורית,לכן נרתע ממגע בחומרים רטובים או דביקים
אולי יש איזה קושי גראפומוטורי לכן נמנע מפעילויות שמעייפות אותו או שגורמות לו תחושת כשלון.

בכל אופן בגיל הזה מוקדם להסיק מסקנות חד משמעיות.
תעקבי,תמשיכי להציע לו חומרים ותשימי לב אם טווח הזמן שהוא מצייר\גוזר\צובע מתארך.

נקודה נוספת לבדיקה-שימי לב איך הוא אוחז צבע ואיך הוא גוזר,בגזירה חשוב שהאגודל יהיה עםהציפורן כלפי מעלה.

יעל יקרה, מצוין שפתחת את הדף הזה. תודה לך על הבאת נושא כה חשוב לדיון.

זה פשוט לא מעניין אותו! מידי פעם הוא משתכנע (אני לא לוחצת בכלל) ומצייר ל- 3 דקות – וזהו! כמובן שאין מה לדבר על משחקי קופסא (חס וחלילה.....). אני אמתן את מה שאני כותבת בזה שאומר שכשהוא עם הקוביות/מכוניות שלו אז זה עולם מאוד עשיר. יש בו המון דמיון, ועם הקוביות הוא בונה דברים מרשימים והוא מאוד נהנה מהמשחק שלו.....אבל לפעמים נראה לי שהוא גם משתעמם בבית (ואז בד"כ מגיע הקטע של: "אמא אני רוצה לראות די.וי.די") – ואני חושבת לעצמי : יש כ"כ הרבה דברים מדהימים וכיפים שיכולנו לעשות עכשיו – חבל!

אני קוראת ומדמיינת ילד מאוד יצירתי - בתחומי העניין שלו. אני קוראת שיואב עסוק בדברים שמעניינים אותו והולך אחרי "עצמו" ז"א מובל ע"י צו פנימי, ובעיני זהו חוזק חיובי מאוד, בעיקר אצל ילד שהיה כבר בגן! הוא לא עושה למען מישהו אחר, גם לא למענך - שתהיי מרוצה ממנו או תאהבי אותו יותר... הוא קשוב פנימה, וזה לדעתי יתרון אדיר שיש לילד שלך.
אני מבינה את החששות שלך, רק חשוב לי גם להראות לך לרגע את הצדדים הנהדרים שבו. אני קולטת ממך שלמרות "ההשוואה" לאחרים את בכל זאת מאוד קשובה לו, מקבלת אותו והולכת איתו ולא נגדו, ורוצה לחזק אותך בכיוון הזה.

היתרונות שיש בבית הם אחרים לגמרי מהגן.
היית יכולה להיות יום שלם ללא בנך, ובסופו מגיעה לקחת אותו מהגן ורואה "עבודה שהוא הכין".. ועכשיו, לכי תדעי... הוא עשה את זה ??? הוא? ואם הוא כן עשה את זה - האם הוא נהנה? ומהו 'החינוך ליצירתיות' או מהי חווית היצירתיות אם היא אינה באה מבפנים, אם אין לה מקום אמיתי ורצון לביטוי ? זו בכלל יצירתיות?

אז הוא משתעמם? מצויין !! דרך חוסר המעש או העניין יצמח לו עניין או לא, אבל לדעת להיות בתוך 'הריק', או בתוך עצמי , זו חוויה שלא מלמדים אותה בשום מקום. זו חוויה שרוב האנושות לא יודעת כלל להימצא בה , רק מהמקום הזה יכולה לבוא יצירתיות אמיתית - בכל תחום.

למשל לבנות או לצייר מכוניות וטרקטורים?
חס וחלילה !!!
מזמינה אותך לדף עקרון הרצף באמנות של ילדים

_גם אני רוצה שיואבי יציר בצבעי ידיים ויתלכלך מצבע ויהיה גאה בעבודה שלו" (יואבי לוקח צבע בקצה האצבע עושה קו ומבקש לשטוף ידיים).
"גם אני רוצה שיואבי ייקח חלק במשחק עם ילדי השכונה שעשו כאילו הם מכינים משתה גדול וערכו "בכאילו" שולחן לתפארת ו"בישלו" " – (יואבי עובר על השולחן עם המכונית שלו ושוב עושה כאילו היא עשתה תאונה עם הצלחות........)
"אני רוצה לשחק איתו משחק הזיכרון" , "אני רוצה שיהיה אפשר בכלל למשוך אותו לשמוע הוראות של משחק חדש.... " – אין מצב! הוא פשוט לא מעוניין! ואני כמובן לא יכולה לכפות עליו להתעניין!!!_
הוא לא מעוניין להיות מישהו אחר

יש חברים שבאים אליכם, או אתם הולכים אליהם? תוכלי לקחת צבעי אצבעות ולפרוס לילדים ניירות על הרצפה (להדביק עם נייר-דבק) ולקחת גם לעצמך נייר אחד.
להוציא את הצבעים ולהניח לכל ילד בכף כמה צבעים על הנייר, ואת תתחילי בנייר שלך למרוח.. תהני מהחוויה, תזרמי, תיצרי.. ותיראי אם הילדים מצטרפים או לא. אולי בנך לא יצטרף, ואולי כן. את מציעה!
את לא יכולה לעשות יותר מאשר להציע. כך זה גם בגן (צריך להיות) מציעים לילדים את מגוון האפשרויות והם לוקחים או שלא. ואם הם לוקחים רק כי אמרו להם זה לדעתי לא שווה כלום.
תוכלי להחליט עם עצמך שכל יום את "מוציאה" משהו אחר לסלון - יום אחד מספריים ודבק פלסטיק, או דבק אחר בבקבוקון, יום אחר צבעים, מה שבא לך - אבל העניין הוא שאת תתחילי ליצור ואולי זה ימשוך אותו ואולי לא... ואולי זה יחזיק שתי דקות ואולי זה ימשך שעה! אין לדעת.
ואולי יום אחד זה תופס ולמחרת כבר לא... כי כך זה עם יצירתיות.
ובעניין משחקי כאילו עם חברים - אצל בנים זה קצת שונה מבנות... ולדעתי זה בהחלט תלוי בילדים שאיתם הוא נפגש, באווירה שבסביבה, וגם במצב הרוח של אותו היום.
כל העניין הוא להמשיך ולנסות, להמשיך להציע. אין לזה סוף, אבל זה לא חייב להיות עם מאמץ... להציע, להראות שקיים בהישג יד, ולהרפות, להתרחק ולאפשר לו לעשות ולחקור את האפשרויות האלו בדרכו ובעצמו. או לעשות בעצמך, להנות מהעניין ואולי זה יביא לו חשק.. ואולי לא. הכי חשוב זה שלא תצפי לתגובה שלו מראש, תישארי עם ראש פתוח למה שעובר עליו, למה שהוא בוחר לעשות ולצד זה תמשיכי מידי פעם להציע את מה שנראה לך שאולי הוא יאהב.

למשוך אותו לשמוע הוראות של משחק - גם אצלנו זה לא עובד בד"כ! והיא בת 3+ 8 חוד'. כי כל אחד רוצה "ללמוד" בדרך שלו. משחק זכרון למשל אנחנו פשוט מפזרים את הקלפים ומחפשים זוגות (האמת, עשינו את זה לפני כשנה ועכשיו זה באמת פחות רלוונטי לגיל). אפשר למצוא משחקים שבהם הלמידה היא דרך ניסיון ולא דרך הוראות. יש לנו בבית דומינו יפה מעץ עם תמונות בצד אחד ומספרים בצד שני, אפשר לנסות לשחק איתם ( לא ברמה שכל אחד מקבל כמה חלקים אלא פשוט עושים יחד ) ואפשר גם לפעמים שהיא משחקת לבד וסתם עושה מזה רכבת.. זו יצירתיות

אהבתי גם את מה שכתבה לך אמא בבית .
<ארוך

אז כרגע לא עורכת את עצמי>

ומה עם משחק עם ילדים אחרים?
לפעמים היצירתיות "יוצאת" במפגש עם אחרים...
וחוץ מזה רציתי להגיד לך גם שמשחקי קופסא זה לא משהו כל כך יצירתי...זה משחק שטוח, עם חוקיםשל אחרים בקיצור, הרבה יותר יצירתי לשמחק עם צי המכוניות שלו מאשר משחקי קופסה.
והמרגיעון: " החסרונות הם היתרונות"

Hello "resting mother", and sorry for writing this in English.

I just wanted you to know that my brother used to play for hours with little cars, Lego (a LOT), technical Lego and other kinds of building and construction toys.

Today he's in his final year in an architecture school.

What I'm trying to say is what your son is doing IS creative, and the fact that he has his own world and that he can play like this for hours is a good sign. It means he's teaching himself a lot, and that even if he doesn't become an architect, he's working out things that interest him and occupy him now.

I think it might be a good idea to offer him other kinds of the things that interest him, in addition to the creative activities. By encouraging what he's already doing he can start checking out other fields without feeling what he's doing now is "not as good" or "not what he should like".

I remember as a little girl I never played with dolls, and my mother must've thought it's weird so she tried pushing me into it and it was very traumatic for me. I'm not at all saying that's what you're trying to do, but kids can sense these things even if you don't actually do or say anything.

Another idea: how about a wood workshop for exemple?

(Nagarut)

גמאני שמחה על הדף הזה. קצת מכיוון אחר. אגב אמא נחה האם את קרובה למבשרת? נוכל להפגש הבנים שלנו, הם באותו הגיל עם אותו תחום עיניין!!!).
לגיל שלוש קניתי לבן שלי פאזל של טרטקטור. פאזלים ממש לא מעניינים אותו. אני ההיסטרית כבר לא ידעתי איך לגרום לו להרכיב פאזל. בקיצור לקח לו קצת זמן והוא הרכיב את הפאזל ממש יפה, כמה פעמים וחזר לשחק עם הJCB למיניהם.
לפני חודשיים בערך הייתי איתו אצל רופאת השיניים ובחדר ההמתנה היה משחק, לוח עץ עם תמונות של כלי הנדסה כבדים, שצריך להתאים לחורים שלהם. משחק כזה "קלסי" שיש לנו מסוגו בבית אבל הקטן אף פעם לא רצה לשחק בהם. נדהמתי לראות איך בשנייה הוא הוציא את כל התמונות והרכיב הכל מחדש בריכוז כזה. ועזב את המשחק.
הפולניה נרגעה.
גם אני מרגישה שבגן הוא זורם עם שאר היצירות. בבית אני יוצרת איתו בחול, חול ומים עם כלי חפירה, אפילו צובעים חול. צבעי ידיים הוא דווקא אוהב, בימים חמים כשהוא ערום.
למדתי שבכל משחק- יצירה שהוא לא ממש מתחבר אליה אני צריכה לאפשר לו את התנאים להמציא עם הכלים משהו חדש. אפילו עם מכחולים הוא מדמיין כלי רכב, עושה חורים בדף. ועם צבעי מיים הוא מרטיב כל כך את הבריסטול עד שהוא נמס.
@|

שליחה על ידי שמש* » 24 דצמבר 2006, 02:53

אולי העניין שלו בתחומים מצומצים נובע מהשהייה שלו בגן. אפילו אם זה היה גן טוב, ידוע שלמסגרות חינוכיות יש יכולת לפגום ביצירתיות של הילד, וזה משהו שלוקח זמן לתקן אותו.

זכורני שקראתי על כך בבלוג של מ י התחלנו בחינוך ביתי, שבו היא מתארת מצב שהוציאה את ילדיה מבית הספר, ולקח להם תקופה ארוכה מאוד של הסתגלות למצב החופש הלא מוכר. בתקופה הזו ילדיה ראו המון טלוויזיה, ושיחקו המון המון בקלפי יוגי הו, והיא דאגה שזה מה שהם יעשו כל היום (למשך שארית חייהם?

), אבל האיסטינקט שלה אמר לה להניח להם, ובאמת לאט לאט משחקי היוגי הו התחילו להתפתח, והם התחילו לצייר קלפים בעצמם, והם למדו אנגלית בגלל הקלפים, ודרך זה הגיעו לכל מיני דברים אחרים. וגם המינון של הטלוויזיה התחיל לרדת. ובהמשך הם התחילו לעסוק גם בפעילויות אחרות.

כמובן, שכל זה מזכרוני ומפרשנותי, כדאי לך לקרוא שם בעצמך.

זכור לי עוד שמ י השתמשה שם באיזה מושג של צפריר, שכחתי אותו, בקשר לתקופת הגמילה שצריך לעבור כאשר יוצאים ממסגרת חינוכית. זו תקופה שהמיינד עדיין שבוי בצורת החשיבה ה'בית ספרית', ולוקח לו זמן להשתחרר ממנה. נדמה לי שהזמן שהוגדר היה בין חצי שנה לשנתיים ל'נפגעי בית ספר'. (אולי ל'נפגעי גן' הנזק פחות גדול...

).
ובתקופת המעבר הזאת לאו דווקא רוצים להיות יצירתיים, אלא אפילו להפך, כמו לראות טלוויזיה כל היום.
וזה נראה מוזר: הילד מקבל את כל החופש שבעולם, והוא רוצה רק לראות טלוויזיה.
אבל כנראה שזה צורך חשוב, בדרך אל החופש.

מה שאני מנסה לומר, שאולי זה חלק מהסינדרום הזה, שזו תקופת מעבר שהמיינד צריך להתרגל לחזור חזרה מתבניות החשיבה שנכפו עליו - חזרה אל היצירתיות המקורית שלו. וזה לוקח זמן, ואולי צריך לבטוח בתהליך...

בהצלחה.

שמש, מאוד מעניינים הדברים שכתבת. תודה.

מצטרפת להרבה ממה שכתבו כאן לפני. תיאור תחומי העיניין של יואב ממש הזכיר לי את שוש הבן שלי בן 4 שמאז ומתמיד נמשך לכלי תחבורה.
אפשר ללמוד דרך זה המון! וילדים (רק ילדים?) לומדים הכי טוב דרך מה שמעניין אותם.
וכך זה אצלינו: שוש מוצא בעיתון תמונה של מכונית. יופי! באיזה עמוד זה? (זיהוי ספרות). לגזור ולהדביק את התמונות. יפה! כמה 'הונדה' יש לך? (מתרגלים ספירה). יש חוברות 'אוטו פוטו' שמחולקות חינם= עיתון למכירת מכוניות יד שניה, הן מצוינות לפעילויות הנ"ל.
אפשר למיין את המכוניות שלו בדרכים שונות (צבע, גודל וכו'). להציע לו לבנות בלגו כביש, גשר וכו'.
"היצירתיות" עליה את חולמת הגיעה גם אלינו רק לאחרונה (שוש כבר קרוב ל4.5). הוא פתאום מצייר המון וגם כותב. עדיין נמנע מלגזור. חייבת לסיים -אולי המשך יבוא-

אנחנו כל-כך רגילים לבחון את ילדינו ואת הפעילות שלהם כנגד המסורת של פעילות הילד בגן.
כדאי לזכור שזו מסורת שהתפתחה בעשרות השנים האחרונות. יש לה מטרה מסוימת מאד, היא נשענת על תפיסה מסוימת מאד, ולמרות זאת היא קנתה אחיזה כסוג של הכרח התפתחותי בעבור ילדינו. ואנחנו בתוך זה כמו ה"דגים שלא רואים את המים". מתוך כך שזאת הסביבה בה גדלנו, ואלה אמונות שעליהן מושתתות התפיסות החינוכיות שלנו, לא יכולים לראות שיש משהו מעבר לאותן פרקטיקות הכרחיות כביכול להתפתחות הילד.

ואם נחזור לרגע אל התפתחות האדם - (ברור שגם התפיסות שלי נובעות ממצע מאד מסויים, אבל אולי מהיותו קצת שונה יש בדברי כדי להאיר משהו שנסתר על פי רוב מהעין)
יש כאן שני עניינים שונים שאנחנו נוטים לבלבל ביניהם:
האחד זה יצירה, והשני - יצירתיות.
יצירה היא המעשה - הבריאה של יש מאין - של משהו חדש.
יצירתיות היא העמדה שלנו כלפי המעשה. את אותו מעשה אנחנו יכולים לעשות באופן יצירתי, חי, או באופן מכני.

מתוך ההבחנה הזאת אפשר להתבונן בילד ולראות האם אכן הוא משחק באופן מכני (אין דבר כזה!, שהרי אם זו עשיה מכנית היא איננה משחק), או באופן כללי - האם הוא ניגש לכל עניין ועניין בחייו באופן מכני או יצירתי. בעניין זה כדאי לזכור שאם נגש אל כל עניין בו אנו עוסקים בצורה יצירתית, ונבטל לגמרי את העשיה המכאנית שלנו - בכל פעם מחדש נצטרך להמציא את הגלגל מחדש.

ויש עניין שהוא נוסף, שקשור לאלה אבל זה משהו אחר - ובו מאד מאד עסוקים במוסדות החינוך - וזו היצירה בחומרים.
אכן יצירה בחומר - כביטוי סמלי לתהליך שעובר האדם היא חלק טבעי מההתפתחות שלו. אולי אפשר להגדיל ולומר אולי שזהו מותר האדם.

אבל אם כך ואם כך -
במוסדות החינוך לגיל הרך מאדירים את הסוג הזה של הפעילות, מתוך סיבות שונות ומשונות אבל גם מעניקים לכך הסברים מאד משכנעים מתחום התפתחותו של הילד. אם נסתכל על האופן "הטבעי" בו יוצר הילד נראה פעמים רבות שתוך כדי משחק, או בסיומו, הוא ניגש ומבטא את התהליך שעבר באופן סמלי. זאת אומרת - היצירה היא השלמה של התהליך-חוויה, שהילד עבר תוך כדי המשחק - שזו הפעילות הטבעית של גורי האדם, כמו של גורי יונקים נוספים.
לשם כך אכן נחוצים לו גישה לחומרי יצירה, והתנסות כלשהי, כדי שיוכל במחינה טכנית לבטא את מה שברצונו לבטא.
אבל בין זה ובין להפוך עיסוק מסיבי ביצירה בחומר להכרח התפתחותי - המרחק רב.

ולסיום אצטט את הולט (באופן חופשי) -
הבעיה היא לא להוציא את הילדים מבית הספר, הבעיה היא להוציא את בית-הספר מההורים.

אח, אורנה, איזה כיף זה כשאת סוף סוף כותבת

במוסדות החינוך לגיל הרך מאדירים את הסוג הזה של הפעילות, מתוך סיבות שונות ומשונות
אחת הסיבות היא שאלה דברים שאפשר להביא הביתה ולהראות להורים שהילד "יצר" היום בניגוד למשחק דמיוני במכוניות. הייתי פעם בגן בו כל בוקר הילדים היו צריכים לצייר ציור אחד לפני ארוחת בוקר. אחת הבנות לא הסכימה לצייר וכשהגננת התעקשה שהיא תצייר היא אמרה: "אבל ציירתי כבר בבית".

הייתי רוצה להתייחס לפן אחד מסוים של מה שכתבה כאן אמא נחה דבר שמעסיק אותי מאד מאד לגבי הבן שלי לאחרונה.
אני בטוחה שזה נושא לעוס בקרב משפחות החינוך הביתי היותר ותיקות אז אני מקוה שאוכל לשמוע חויות שלכם...
אני מתייחסת לנושא השיעמום או מה שלי נראה בכל אפן כשיעמום

אני רואה את הבן הבכור שלי (בן 4.5) מסתובב הרבה מאד מהיום כשהוא נראה מאד משועמם
מחפש מה לעשות למי להציק...
לאומת זאת אחיו הצעיר (בן 3) הוא ילד שמאד שמח להעסיק את עצמו רב היום
או שאני יכולה תמיד למצוא משהו שמעניין אותו לשחק או לעשות...
אבל עם הגדול אני לא מוצאת שום דרך לעניין אותו
יש לו את המשחקים שלו (משחקי חרבות, מלחמות...) הוא מאד יצירתי בזה, אוהב את זה מאד מתלהב מתרגש...
אבל זה נמשך פרק מסוים מהיום ובשאר היום הוא ממש נראה משועמם
ואני כמובן מרגישה גם רע שאין לי את הכלים, את הכוח, את החשק... לספק לו איזה עניין

הוא לא משתמש במילה "שיעמום" ויכול להיות שזאת רק השקפתי על העניין
אבל אני מרגישה שכן משהו חסר לו שאולי בסביבה כמו גן יהיה אפשר לספק לו. משהו שבבית אולי מתפספס.
הוא מאד אוהב ומגיב לפעילויות יזומות, מונחות כאשר זה בא ממבוגר שהוא לא אני
וכמה אני כבר יכולה ממש להתפנות כאשר יש לי עוד שני ילדים קטנים בבית, עבודות הבית....?
אני מרגישה שכל הזמן אני לא עושה מספיק

בקיצור
אשמח לשמוע עוד התייחסות לנושא ה"שיעמום"

מה לגבי פעילות בבוקר, כמו חוגים?? משחקיות בהם פוגשים ילדים נוספים??
אם יש עוד משפחות באזור שלכם בחינוך ביתי - אפשר שפעם -פעמיים בשבוע תפגשו ובמקביל גם תארחו..
וגם בבית אפשר לפעמים לעשות יצירות על השולחן בפינת האוכל. אפשר לשים מפה רב פעמית על השולחן ולצייר עליה עם טושים/צבעים והדבקות.
מלבד ליצירות - אפשר גם לבשל יחד, לעטר את חביתת הבוקר (עם ירקות וזיתים) או את הסלט של הצהריים.
יש גם אתרים טובים לילדים באינטרנט (הסוד של מיה - מומלץ!).

עדינה,

אפשר לבדוק את מה שקורה לכם בבית באופן אישי - זאת אומרת, מה קורה לך ולבנך , ויש לכך מקום , אם את מעונינת בכך.
אבל כאן אתיחס לעניין רק באופן כללי.

וזה שוב נוגע בהבדלים בית הבית לבין בית-הספר (או במקרה זה - הגן, שהוא למעשה "טרום בית-ספר")

מנסיוני ראיתי שאנשים אשר בוחרים בחינוך ביתי אבל כל הזמן בוחנים את ההתנהלות שלהם עם הילדים בבית מול מה שקורה במוסדות, נמצאים תמיד בחוסר ביטחון, באשמה, בהתלבטות, מפני שאי אפשר לשחזר את בית-הספר בבית באופן מלא. ואז תמיד מה שקורה בבית נראה חסר, חיור, מעט, לעומת מה שקורה בבית הספר.

אם רוצים ללמוד את החיים בבית בחברת ילדינו, ולהנות מהם - כדאי לקבל החלטה מקדימה - לעזוב את בית הספר בראש שלנו.
אז ההתבוננות שלנו על ילדינו יכולה להיות יותר נקיה - היא לא בהשואה למשהו או מישהו אחר, אלא רק בהשואה אליהם.
אז גם נשכיל לחפש את הפתרונות בתוך המסגרת שאותה בחרנו - הבית. והפתרונות הללו יהיו יחודיים לנו, למשפחתנו.

ולגבי השעמום -
שוב, יש כאן עניין של הגדרה. מה זה שיעמום.
על פי תפיסת העולם החינוכית המקובלת, ילד שלא "מתעסק" עם משהו, הוא ילד משועמם. תפיסה זו לא לוקחת בחשבון שבתוך נפשו של הילד מתחוללת כל הזמן פעילות רבה, לא פחות משמעותית מזאת שקורית בחוץ. חלק ניכר מהלמידה וההתפתחות הם תהליכים פנימיים שאנחנו לא ערים להם. אלו תהלכים שהביטוי שלהם במציאות החיצונית לא בהכרח יכול להעיד על עומקם.

לכן, לעניות דעתי, אין לבחון ילדים דרך ההיבט הזה של חוסר מעש.
כן יהיה נכון להתבונן בבנך ולראות איך עובר עליו היום מבחינת מצב רוחו. זאת אינדיקציה הרבה יותר מדוייקת לבחון את מצבו.
ובנסוף - יהיה נכון לבחון איך הוא משפיע על מצב רוחך, ובזה לטפל. - שם תמיד נמצאת הזדמנות גדולה!

לא התייחסתי כאן בכלל לסיפור האישי שלך, אלא לעניין העקרוני.
אם את רוצה, אפשר גם להתייחס לעניין האישי.

<טוב להפגש, גם אם זה במרחק הוירטואלי>

לא מזמן הבנתי מה זה שעמום; שעמום זה התשוקה לקשר.

אורנה
קודם כל תודה על התגובה שלך
קראתי אותו כבר כמה פעמים
מקריאה ראשונה חשבתי שאני "יודעת" או מבינה את רב מה שכתבת אבל אני מוצאת שכבר כמה ימים אני מתגלגלת עם דברייך והדברים ככל לא מובנים לי מאליהם.

קודם כל בנוגע להשוואה בין בית הספר לבית
ככל שילדיי גדלים אני באמת חושבת על זה יותר ויותר וזה בהחלט מבלבל אותי ואולי אף מסית אותי מהנושאים האמיתיים שמקשים עלי כמו למשל היחסים ביני לבין בני הבכור.
אני מבינה את החשיבות הגדולה בלהניח להשוואה בצד וכשאני עושה זאת אני מרגישה הקלה מאד גדולה אבל בנוסף לזה אני מגלה גם שלא ברור לי לחלוטין למה בחרתי בחינוך ביתי.
האם זאת באמת בחירה שלי או שאני כאן עכשיו רק מתוך כח האנרציה... דברים שחשוב שאברר בתוכי, אחקור ואבין כיוון שמתברר לי שזהו נושא שאינו ברור לי מאליו.

צריכה פתאום להתפנות לילדים אמשיך יותר מאוחר

<טוב מאד להפגש, גם אם זה במרחק הוירטואלי>

עדינה, תודה שהעלת את הנושאים החשובים האלה (עניתי לך בדף הבית שלך....). מחכה מאד לקרוא את המשך הדברים שלך.

לגבי המילים האלה של אורנה:
אם רוצים ללמוד את החיים בבית בחברת ילדינו, ולהנות מהם - כדאי לקבל החלטה מקדימה - לעזוב את בית הספר בראש שלנו.

איך עושים את זה ? מרגישה שזה כרוך בהמון מאבק ואל מצליחה.

יונת,
ממש אוהבת את ההגדרה הזאת לשעמום. באמת, הרבה פעמים אפשר לראות שאנחנו מפרשים שעמום כשילד "מציק" ליד אחר. ונדמה לנו שהשעמום הוא הגורם.
אבל בעצם הגורם הוא רצון בקשר, שלעיתים לא מצליח להתממש אלא, ב"הצקה".

אני מוצאת שבהמון מקרים אלימות היא רצון לקשר. (אפשר לראות זאת גם באלימות בין קבוצות אוכלוסיה שונות, לא רק בין אחים.

לגבי הוצאת בית-הספר מהראש -
<יכולה לספר רק על עצמי>

אצלי זה היה כרוך גם בהתבוננות מתמדת בילדי ובסוגיות שהתנהגותם ומעשיהם העלו בי, אבל בנוסף קראתי הרבה ולמדתי בעיקר תחומים של ביקורת תרבות:
ספרות פמיניסטית שמנפצת הרבה מיתוסים תרבותיים נפוצים ומערערת על הסדר הקיים.
בתפיסות סוציולוגיות שונות - ביקורתיות
וגם חלופות לתפיסות הפסיכולוגיות הנפוצות.

הקריאה הזו ביחד עם שיח ולימוד משותפים בנושאים אלה, עם אנשים שמעוניינים בכך, התחילה לייצר אצלי "שפה חדשה". אני מרגישה שבאמצעות השפה הזאת אני מצליחה להגדיר דברים אחרת, ומתוך ההגדרה וההבנה, אני מרגישה יותר בטוחה.

זה כמובן תאור מאד מאד סכמטי,
אבל מה שחשוב לי להגיד, שזהו אינו תהליך טכני.
מבחינתי זה דרש ניעור רציני של המון ידוע, למרות שבתוך תוכי היתה אמונה שכך הם פני הדברים.
וניעור הוא לא תמיד קל.

ואני יודעת שתמיד יש עוד מה לנער ולהעיר - כלומר, זה אף-פעם לא נגמר.

אפרת
קראתי את דברייך בדף שלי(במשך כמה ימים לא היתה לי מקלדת)

בעקבות דברייך פתחתי את עצמי שוב יותר לתת לו הזדמנות לעסוק איתי במלאכות הבית בימים האחרונים.
זה היה לי טוב מכל מיני בחינות
זה שיחרר אותי קצת מהקשיחות והמתיחות שיש לי סביב הניקיון בבית והוא הראה עניין מיוזמתו למשל לשטוף כלים יום אחד
הוא ממש שטף מדהים, כוסות, צלחות... סידר על המתקן... ואז עבר למשחק של הכנת שיקויים מכל מיני דברים שנשארו בכיור...
היה נפלא ו אני בהחלט הרגשתי סיפוק.

הוא גם משחק נפלא עם אחיו, הם צמד חמד
הוא לא נראה לי משועמם בעקבות חוסר מעש אלא בגלל שבחלק גדול מהזמן הוא מסתובב ומחפש למי להציק ועם זה בהחלט קשה לי להתמודד.
בעניין מצב רוחו הוא לא נראה לי עצבני או כעוס לכן הפירוש שלי לזה הוא "שעמום"
וזה כן משפיע על מצב רוחי, בעיקר מעלה אצלי רגשי אשמה ובילבול
"אולי אין לי את מה שדרוש כאמא בימינו בעולם המערבי בכדי לעשות חינוך ביתי בצורה מוצלחת וטובה?"
(אני מרגישה שאני גולשת כאן לדיון שאולי מתאים לדף אחר אבל אמשיך ואם מישהו חושב שכדאי להעביר, בבקשה)
מהבחינה הזאת אני מצתרפת אליך רסיסים של אור בנוגע לשאלה של איך עושים את זה?
איך עוזבים את בית הספר בראש שלנו?
מזדמן לי עכשיו בשנה האחרונה להגיע לבית הספר היסודי הקרוב אלינו פעם בשבוע ושם אני רואה את כל הילדים יחדיו משחקים...
זה מעורר אצלי הרבה שאלות
לא שהייתי רוצה לשלוח את הילדים שלי אי פעם לבית ספר לשם לימודים רגילים אבל כל הפעילות הזאת באמת נראית יותר צבעונית...

ברור לי שעל ידי שליחת ילדיי למסגרת כלשהי זה לא יפתור בשום צורה את העינינים שלי איתם אבל לפעמים אני חושבת שאולי להם יהיה יותר טוב.

טוב, שוב צריכה להתפנות לילדים
כל כך הרבה עולה ורוצה להמשיך אבל אולי טוב לנקות קצת את הראש ממילא ולהמשיך יותר מאוחר

רק אחרי שכתבתי ראיתי שהגבת אורנה לפני.

בשביל להבין את מה שכתבת עכשיו אני צריכה קצת פנאי ומעט שקט סביבי...
אחרי שהחברה' ישנו!

בלי כל קשר לדברים הנפלאים שנכתבו פה, רוצה להוסיף שריענון או קצת סדר בבית יכולים לעורר הרבה עניין בדברים ישנים/חדשים, וגם אחת לכמה זמן פעילות "כאילו יזומה" של להוציא מספריים וחוברת ולהתחיל לגזור, או קניה של קופסת צבעים פשוטה וזולה יכולה לעורר מחדש את היצירתיות בבית.

_ואז עבר למשחק של הכנת שיקויים מכל מיני דברים שנשארו בכיור...
היה נפלא ו אני בהחלט הרגשתי סיפוק._
נראה לי שהסיפוק הזה הוא משותף, להורה ולילד. זה לא רק שבביה"ס לעולם לא יצליחו להגיע לכזו רמה של יצירתיות, אני מרגישה שהסיפוק שלנו הוא מכך שהילד מגלה,יוצר ובעיקר חווה את החיבור הזה ( אולי זה ש יונת שרון קראה לו קשר ? ) עם עצמו, עם העיסוק שלו. חיבור שהוא חוויה של אחדות עם ההווה, כמו מדיטציה. חוויות כאלו אפשריות כמעט רק לבד, במסגרת כמו הבית ששם אין גורמים רבים אחרים אשר משבשים את הקשב-קשר הזה.
הסיפוק הזה לדעתי הוא מבורך - לכולם. חוויה אחת כזו ביום יכולה לשנות לחלוטין את האווירה של כל היום, לטובה.

הוא לא נראה לי משועמם בעקבות חוסר מעש אלא בגלל שבחלק גדול מהזמן הוא מסתובב ומחפש למי להציק ועם זה בהחלט קשה לי להתמודד.
הוא מסתובב ומחפש קשר.
אולי קשה לו ביצירת קשר 'נכון' ? אולי אפשר קצת לכוון אותו, להציע לו דרכים לייצירת קשר שמזמין למשחק או פעולה משותפת. זו מיומנות חשובה מאוד ואפשר לעזור לילדים שיותר מתקשים בכך, להציע להם מידי פעם פתרונות שאולי יעבדו בשבילם. קשר הוא גם כלי , כלים טובים אפשר לחדד או להשחיז .

דברים שחשוב שאברר בתוכי, אחקור ואבין כיוון שמתברר לי שזהו נושא שאינו ברור לי מאליו.
בעיני נורא חשוב לערוך את הברור הזה מדי פעם. לא ליזום אותו באופן מלאכותי, אבל אם הוא עולה מסיבה כלשהי, אז בהחלט להידרש לו ולו כדי להתחזק בדרך שלנו, אבל גם אם מחליטים לשנות כיוון.
מבינה מאוד את מה שאת אומרת על צבעוניות. זה באמת נראה מאוד מושך מבחוץ מה שקורה שם. אבל אולי צריך רגע להיזכר בכל הדברים שמתרחשים שם מתחת לפני השטח. ואולי באמת לראות איזה יופי של דברים קורים אצלנו. ואולי באמת פשוט לעזוב את ההשוואה הזאת. שוב אומר - היא באמת מתסכלת אם היא כל הזמן, אבל אני חושבת שהיא טובה לניעור אם היא קורית מדי פעם.
ואולי באמת צריך לנסות פעם כדי לדעת?

ונועה כתבה לך דברים מועילים ויפים בעיני.

כל כך הרבה דברים טובים נכתבו כאן
(אני מרגישה מבורכת להיות בחברה טובה כזאת!)
יש לי המון חומר למחשבה בעקבות כל הדברים שנכתבו

ותודה לך נועה בר
עשית לי קצת סדר בראש מבחינת איך להשתמש במה ש יונת שרון כתבה
לא מזמן הבנתי מה זה שעמום; שעמום זה התשוקה לקשר.
מייד הרגשתי שהמשפט הזה מהדהד לי כל כך נכון אבל לא ידעתי בדיוק מה לעשות איתו
ודברייך היו לי באמת מועילים ויפים (כמו שכתבה לילה טוב!)
תודה

יש לי עוד המון מחשבות בעניין
הנושא מעניין כל כך וחשוב לי מאין כמוהו בימים אילו
אמשיך כשאוכל
תודה על השיח

_בעניין מצב רוחו הוא לא נראה לי עצבני או כעוס לכן הפירוש שלי לזה הוא "שעמום"
וזה כן משפיע על מצב רוחי, בעיקר מעלה אצלי רגשי אשמה ובילבול
"אולי אין לי את מה שדרוש כאמא בימינו בעולם המערבי בכדי לעשות חינוך ביתי בצורה מוצלחת וטובה?"_

חשבתי המון על הדברים שעלו בדף הזה. מצאתי את עצמי מסתכלת קצת אחורה על הילדים ועליי, משווה בין ההווה לעבר. בין רגעים של זרימה נהדרת של כולנו לבין רגעים של קקופוניה מוחלטת ואני חושבת שהצלחתי לראות משהו, שעבורי לפחות, הוא נורא נורא חשוב:

ככל שאני עסוקה יותר ברגשות אשם, בהשוואה למערכת ובמחשבה על כמה "אומללים" הילדים שלי ש"תקועים" יום שלם בבית עם אמא שלהם ואין להם "חברה" וכו' וכו', ככל שאני מטפחת יותר ויותר את העסק הזה בתוכי, ככה ההדהוד שלו בא לידי ביטוי יותר ויותר בהתנהלות שלהם. הם מציקים, רבים, לא מוצאים את עצמם ואנחנו גולשים למעגל חסר תקווה.

בימים שאני קמה מלאה, עסוקה בשלי ומאושרת מהנוכחות של כולנו יחד, הצבעים והקולות משתנים לגמרי. רק השבוע, בזכות הגשם המבורך, בילינו המון המון שעות בית ביחד. קרו פה הרבה דברים יפים, אבל אם לקראת סוף היום התחלתי לעשות חשבונות כמו: "הם לא יצאו מהבית כל היום... הם לא שיחקו אם אף ילד חיצוני..." וכו', הדברים התחילו לאבד משלוותם ומזרימתם.

האיש שאיתי כל הזמן אומר לי, להפסיק להתסכל על מה שאולי אין בעשייה שלנו ולהזכיר לעצמי כל הזמן את כל הטוב שיש. להתמלא מתוך עצמי ומתוך עצמנו.

אני מרגישה שהילדים האישיים שלי, מובילים אותי כל פעם לשאול את עצמי את השאלות הלא פשוטות כמו:
"למה אני לא שולחת אותם למסגרות ? "
"האם אני רוצה ואוהבת להיות עם ילדיי כל-כך הרבה ?"
"האם אני באמת אוהבת לצאת מהבית למפגשים חברתיים גדולים ? "
"מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי" ?
ועוד ועוד. זה לא קל להתמודד עם ים השאלות האלו, וזה לפעמים ממש מפיל אותי לתהומות עמוקים, אבל, וזה אבל גדול, כל פעם שאני עוברת סבב כזה של שאלות, שקיעה, ציפיה לתשובות שיבואו מבפנים, מציאת התשובות ו בחירה מחודשת בדרך שלי, אני יוצאת מחוזקת יותר, ומגלה שהנה נעשיתי בהדרגה, לאט לאט, יותר ויותר אני.

בעצם, כשחושבת על זה, זאת אולי הדרך האישית שלי להתנקות מה"צריכים" ולגלות את ה"מה אני רוצה" שלי.

להפסיק להתסכל על מה שאולי אין בעשייה שלנו ולהזכיר לעצמי כל הזמן את כל הטוב שיש. להתמלא מתוך עצמי ומתוך עצמנו.

חשבתי שהעשיה שאנו רגילים אליה, והיא זו שקורית במסגרות מחוץ לבית, היא כמעט תמיד עשיה במובן של תוצר ופשוט התרגלנו למדוד עשיה עם תוצרים, להשוות, לבחון, לבקר את התוצר ובהמשך לפי מתכונת זו גם את הילד -כל מה שאנחנו בבית מנסים בעצם כ"כ חזק להימנע ממנו.
לכן, עבורי היצירה החשובה היא החוויה, את זה אני יודעת שרק דרך הבית הילדה שלי תוכל לקבל. לפחות בתחילת חייה, זה הדבר שמחזק אותי בדרך הזו אליו אני תמיד חוזרת כשיש בי שאלות.
אני מוצאת שהדברים החשובים שקורים בבית, אין להם שום תחליף, עבורי. גם אם יום שלם הינו בבית וכאילו כלום לא קרה, אין לי ספק שישנם גם ימים כאלו בחוץ.

לדעתי, חווית היצירה היא ממש כמו התחברות עם הבריאה, עם פנימיות עמוקה שקיימת בכל אחד מאיתנו, היא המשמעותית בעיני, ולכן פחות חשוב לי מה הילדה עושה, כל עוד היא נמצאת בתוך איזושהי חוויה.
אני מרגישה שזה כמעט היעוד שלי לאפשר לה את החוויה הזו, להתחבר אל עצמה ומשם לצאת אל העולם שלמה יותר, היא עצמה . לכן התחברתי מאוד לדבריה של אורנה שפרון שכתבה לבחון את מצב-הרוח, או הלך הרוח.
את "המעבדה" הזו אני מרגישה שהיא לא תוכל לקבל בחוץ, פשוט כי להיות בקשר עם אחרים זו חוויה אחרת לגמרי מלהיות בקשר עם עצמי, עם החוויה - ההוויה.
לצערי, חוויות-הוויות אלו אני לא חוויתי בילדותי, וגם לא בבגרותי.. אותם אני מנסה לשמר אצל ילדתי כי לדעתי אם לא לומדים לחוות אותם בילדות קשה מאוד לשחזר או לחזור אליהן בבגרות, הכלי הזה מתפוגג ואח"כ אנחנו רצים ומחפשים אחריו כל חיינו.. (אני לפחות)
חווית הקשר עם האחר גם היא יצירתיות במובן מסויים, לה קוראים לרוב מיומנות, זהו הכלי שדיברתי עליו קודם, ושאותו אפשר וכדאי ללמוד להשחיז, כלומר לתרגל.
כמובן ששני הכלים חשובים לחיים, אני מאמינה שקשר חברתי אפשר בהחלט לתרגל גם בבית, הקשר השני לעומתו אפשרי רק בבית.

אם בבית אנחנו הופכים "למקדשים" את חוסר המעש, או חוששים מהכוונה קלה של הילד, לדעתי זה חבל. אני לא חושבת שזה מחבל כלל ביצירתיות שלו אם אנחנו יודעים לתת בזמנים מסויימים גירוי קטן (דוגמא טיפשית: מספריים וחוברת צבעונית) לעורר ולגרות את "הטעם", ואז עוזבים לגמרי את התוצר ומתמקדים בחוויה הפנימית ( בלי מילים ). הריכוז הזה יכול להוביל להמון יצירתיות ובריאות.

רסיסים, כרגיל, הכתיבה שלך מועילה ונותנת לי המון. תודה על כל מילה @}

חייבת ווידוי, לפני כמה ימים כתבתי
משחק זכרון למשל אנחנו פשוט מפזרים את הקלפים ומחפשים זוגות (האמת, עשינו את זה לפני כשנה ועכשיו זה באמת פחות רלוונטי לגיל). אפשר למצוא משחקים שבהם הלמידה היא דרך ניסיון ולא דרך הוראות.

משהו מדהים קרה, בדיוק ביום שכתבתי את זה היא פתאום מצאה את המשחק הזה והביאה אותו לסלון ! היא מצאה לבד זוגות, והפעם סידרה אותם אחד ליד השני, לפי הדומה. כלומר : ליד כדור היה עוד משהו עגול.. (לא זוכרת מה) מה שמראה (לי!) שאי אפשר לדעת בעצם מה מתאים ולאיזה גיל

בכל גיל, או כל שלב, הילד יכול ליצור משהו חדש לגמרי מאותו החומר/משחק

Half the times when brothers wrestle, it’s just an excuse to hug each other -James Patterson
(סופר של ספרי מתח )

וזה כן משפיע על מצב רוחי, בעיקר מעלה אצלי רגשי אשמה ובילבול

לדעתי, המשפט הזה של עדינה ניפו הוא מפתח לכל העניין.
ויש שתי דרכים להתיחס אליו ולהבין אותו.

האחת - באופו הכי פרטי ואישי:
לבדוק את כל העניין של הרגשות אשמה שעולים -
איך, מתי, איפה, וגם מה זה עושה לנו, ואולי גם מאיפה זה בא. ועניין זה חשוב ומשחרר ומועיל מאד.

הדרך השניה קשורה לעניין שהתחלתי לעלות בדף הזה -
כל עוד לא ניצור שפה חדשה, שמאפשרת לנו (המחנכים בבית, נאמר) להשיג את העולם ואת החיים בדרך שונה מהמקובל, נשאר כבולים לקשיים הפרטיים שלנו שנובעים מתולדות חיינו. כי יש להבין כאן עניין חשוב בעיני: חלק ניכר מהקשיים שנתקלים בהם אנשים שאינם הולכים בזרם, נובעים מעצם העניין הזה, כלומר: מההתנגשות עם הדרך הכללית, ועם חוסר היכולת שלהם לנסח לעצמם את החיים באופן אחר.

אני מדברת כאן על החשיבות של משהו כמו "פילוסופיה" אחרת. שעל-פניו נראה שאין בזה כדי להועיל לחיים הפרטיים של אף-אחד, מהיותה עניין שלא קשור לחיים. אבל אני מאמינה שהחשיבה המופשטת, הינה חלק מהתבנית האנושית, וחיונית לנו כמו כל שאר הצרכים שלנו. ואנחנו מושפעים ממנה מאד מאד - אפשר לראות איך אנחנו מושפעים מהאמונות, התפיסות והרעיונות שעל בסיסם מושתתת התרבות בה אנחנו חיים.
(לעניין זה שייכים דבריה של נועה בר על הקשר בין עשיה ובין תוצר)

חשיבה כזאת, יצירת מושגים חדשים, יצירת תיאור אחר של העולם, יכול להועיל לפחות כמו בדק הבית האישי פרטי שאנחנו עורכים בחיינו.

חשיבה כזאת, יצירת מושגים חדשים, יצירת תיאור אחר של העולם, יכול להועיל לפחות כמו בדק הבית האישי פרטי שאנחנו עורכים בחיינו.

אני מרגישה את זה מאד מאד בהקשר של התפתחות הילד.

למדתי קורסים שלמים בנושא, אבל רק היום אני לומדת את הדבר האמיתי. דרך כל אחד ואחד מילדיי אני רואה מהי התפתחות. אני רואה את הקצב והמקצב האישי של כל ילד ובאופן כללי את הקצב והמקצב של ההתפתחות.
אני לומדת איפה אפשר להתערב ולקלקל ואיפה אפשר להתבונן ולהשתלב וללמוד בעצמי.

אני לומדת המון המון על התערבות והתבוננות. למשל:
הבן הבכור שלנו הראה סימני מוכנות לקריאה עוד כשהיה בגן. כבר בגיל ארבע היה נראה שהנה הנה זה הולך לבא. הציפיות שלנו היו בשמיים. הוא נבון וידען אז קדימה שיתחיל כבר לקרוא...
לפני שנה, כשהיה בן חמש, בדיוק כשחגגנו שנה בבית, הוא ירד עם ספר וניסה להקריא לנו דף ראשון.
אני נורא התלהבתי, הציפיות שלו הלכו והתעצמו והילד נאלם.
רק עכשיו, שנה ויותר אחרי, הוא ניגז אל העסק שוב ועכשיו הוא מקריא לנו מכל וכל: שלטים בחוץ, פרסומות בעיתונים ואפילו מנסה כמה ספרי ילדים מוכרים.

לכאורה, על פי הנתונים שהיו בידיי מכל הקורסים שלמדתי, הוא כבר היה אמור לקרוא מזמן. יותר מזה, היה שלב שבו ממש סימנתי לעצמי "לקות למידה" על פי הקריטריונים המוכרים לי...
והיום אני מבינה שבמהלך הזמן שחלף הוא עשה כל מיני דברים. באופן סמוי מן העין ולא גלוי עבורי, הוא התקרב עוד ועוד אל הקריאה העצמית שלו. והוא ממשיך בדרך שלו. כל פעם שהתערבתי או ניסיתי להשפיע בכיוונים ובכלים המקצועיים שרכשתי, הפרתי את ההקשבה העצמית שלו.

דרושים המון המון כוחות להשתיק את כל הקולות הפנימיים-חיצוניים האלו שצצים ועולים שוב ושוב בדרך הלא רגליה הזו. אני מגלה את זה באינסוף תחומי חיים: בהנקה, בשינה, בתזונה, בהרגלי יומ יום ועוד ועוד ועוד.

אני מאמינה שהמקום הזה, שבו אנחו מחליפות זו עם זו מילים יקרות כל-כך, יכול לספק לא מעט מהכח הדרוש

והיום אני מבינה שבמהלך הזמן שחלף הוא עשה כל מיני דברים. באופן סמוי מן העין ולא גלוי עבורי
אני כל כך מתחברת לניסוח הזה!

בדיוק, אבל בדיוק לפני שעה ישבנו ואכלנו, והבת שלי אמרה משפט שלם באנגלית. היא כבר כמה זמן "מנדנדת" לנו ללמד אותה אנגלית. אישי נלחץ "הילדה צריכה ללמוד אנגלית!" (לא מפני שהיא ביקשה, אלא מפני ש"צריך" והבן-דוד המחונן בן גילה כבר לומד אנגלית...), ואני?
אני הרי יודעת אנגלית. אני מתרגמת מקצועית מאנגלית. ויש לי רקע אקדמי בתיאוריה של רכישת שפה, הוראת שפה, ההבדלים בין עברית לאנגלית.
אבל היה לי מחסום. לא בדיוק ידעתי איך להתחיל.
אז פה ושם לימדתי אותה מלים ופריטים דיקדוקיים. אותיות לטיניות היא קוראת כבר שנים (בת 9). מנסה לכתוב כבר שנים באנגלית. פה ושם גם למדנו קצת שבדית.
אבל כל הזמן שמעתי מאמהות חברות בחינוך הביתי שהן מזמינות מורה פרטית לאנגלית (כל אחת, מורה אחרת...).
נרתעתי מזה. לחפש. לשלם הרבה כסף כשאנחנו מנסים להצטמצם. לא יודעת.
אבל היתה לי תחושה מעורפלת כזאת, כאילו אין לי כלים, כאילו אני לא יודעת בדיוק איך להתחיל.
הרגשתי "לא מקצועית", וזה חסם אותי (דבר נדיר אצלי).
אבל מסתבר שמפה לשם, ועם קצת עזרה מפה ומשם (פה היא מחליפה מלה עם הבן דוד, שם קיבלה מתנה תוכנה ללימוד אנגלית שלא הוסיפה כמעט מלים אבל נתנה חיזוק וייצוב) - היא ספגה די הרבה.
ופתאום, אני לא זוכרת למה נפתח אצלי איזה סכר של חוסר ביטחון, אבל זה דווקא היה בדרך הביתה מביקור אצל תבשיל קדירה (-: (בטח ההשפעה של תבשיל).
התחלתי לדבר אליה באנגלית. פתאום חשבתי: מה הביג דיל? ממה מתחילים? נו, ברור, מה שמי, בת כמה אני, מי המשפחה שלי, איפה אני גרה...
אפילו הגענו לשחק בדיקלום שיצא לנו לראות מהאודישנים ל"כוכב נולד" (where is Jeff?), וצחקנו ונהנינו.
וזה היה רק לפני שבוע.
ופתאום, היא אומרת לאישי:
father, I want to talk to my grandmother
בתור תגובה לשאלות של הסבתא מעבר לקו "מה יהיה עם לימודי האנגלית של הילדה".
ופתאום חשבתי -
איך בדיוק כמו כל דבר שהיא למדה, כל מיני טיפות הצטרפו בתהליך שרובו היה סמוי מן העין בשבילי, לידע ראשוני יפה!
לילדה יש כבר בסיס באנגלית!
היא כבר מבינה חצי מהסודות שאבא שלה ואני מחליפים באנגלית... אוי ואבוי, איך נמצא שפה סודית חדשה? הרי הילדה יודעת שבדית יותר ממנו... P-:
וככה כל דבר.
גם הילד.
רק דיברנו קצת על ספרות. פתאום הוא קופץ ל"כמה זה 1 ועוד 3" - 4. הוא ממציא את השאלה ונותן את התשובה.
הי, מאיפה זה? איך למדת פתאום?

כל כך שונה ממה שלמדנו על לימוד.
הלימוד האמיתי לא מתרחש לפי המיתוס, שעומד מורה ושופך חומר למוח של התלמיד, והתלמיד קולט אותו באופן מסודר, הכל שלב שלב מהמורה.
הלימוד האמיתי מתרחש ביניקה של קצת ידע - והמון המון תהליכים פנימיים שמעבדים את הידע הזה.
קפיצה.
עוד יניקה של קצת ידע - והמון המון תהליכים פנימיים שמעבדים את הידע הזה.
עוד קפיצה.

והכי חשוב הזמן הזה, שבו כאילו הילד לא עושה כלום, אבל המוח ממשיך לפעול, לעכל, לעבד, להפנים, לחבר, לקשר...

והעיקר, והעיקר, לא לפחד כלל. שוב ושוב אני מבינה את הכלל הזה.

ואיזה תענוג שהדף הזה נפתח. תודה לפותחת הדף, ותודה לעדינה! כיף לקרוא אתכן, פשוט תענוג צרוף.

התחום של התפתחות הילד התפתח על ילדים שגדלו בדרך מאד מסוימת, מתוך גישות מאד מסוימות, ולעניות דעתי הוא אינו מתאים ל"ילד" כלשהו, אלא רק לילד שגדל בדרך המערבית הרגילה.

כל הגישה לידע, להתפתחות של מיומנויות, לתרגול, ללמידה נדבך על נדבך, תלויה בכך שהלמידה איננה ספונטנית. משום שהיא נלמדה על ילדים שלא הניחו להם ללמוד באופן ספונטני.

אני מאמינה שגם נושאים שנמצאים בתוך ה"גרעין הקשה" של תרגול ופתוח מיומנויות - כמו נגינה או שפה יכול לקרות בדרך אחרת.
מנסיוני אני יודעת למשל שאין צורך להתחיל לנגן בגיל מאד צעיר כדי לרכוש מיומנויות גבוהות בנגינה.
מנסיוני אני מגלה שאנשים בוגרים יכולים ללמוד שפה זרה בדרך ספונטנית שדומה מאד לדרך בה ילד לומד שפה, ואז השפה מוטמעת בו בדרך שונה לגמרי מאשר כשלומדים בצורה שיטתית.

יש עניין עקרוני בלמידה של ילדים שמאד מקל על הלמידה שלהם -
נקודת המוצא שלנו כשאנחנו רוצים ללמוד משהו היא שאנחנו לא יודעים , שחסר לנו שדה ידע גדול כדי לדעת לנגן, לדבר שפה זרה, לצייר, להכין פרחים מלאכותיים....
נקודת המוצא של הילד היא שהוא יודע , יודע להתנהל בעולם שלו, ויש משהו אחד קטן שהוא עוד לא יודע - נניח - איך אומרים כלב באנגלית. העמדה העקרונית הזאת של יודע, מאד מקלה על הלמידה, גם כי קל להצליח ככה - ללמוד איך אומרים כלב באנגלית, זה הרבה יותר קל מאשר "לדעת אנגלית", וגם כי הוא לא ממוקד בשדה העצום והרחב שהוא אינו יודע.

מנסיוני, אני לומדת שאופן הלמידה הזה ממשיך להתקיים גם כאשר ילדים מתבגרים, אם אפשרו לזה להתקיים בילדותם.

אני מאמינה שהמקום הזה, שבו אנחו מחליפות זו עם זו מילים יקרות כל-כך, יכול לספק לא מעט מהכח הדרוש.
אני מאוד מזדהה עם המילים האלה ומוצאת שהדיון פה נותן לי הרבה כוח.
גם אצל הילדים שלי אני רואה את הקפיצות בידע כאילו מכלום. לפני כמה ימים יובל ניסה לקרוא תאריך על אריזה של מזון והוא אמר לי: "כתוב כאן 20 ואז אף ואז אות שאני לא יודע מה היא אבל היא איפה שק' במקלדת ואז בי". (20FEB) . אני ואבא שלו היינו בשוק איך הוא בכלל יודע אותיות באנגלית כשאף פעם הוא לא שאל ולא אמרנו לו, ואיך הוא זוכר איזו אות אנגלית יש ליד כל אות עברית במקלדת.
במצבים כאלה אני מרגישה איך הוא מראה לי שוב ושוב שאני יכולה לסמוך עליו גם בלמידה שלו וגם ביכולות שלו. לסמוך עליו שהוא יכול למצוא את דרכו בחיים וכל עזרה שאני יחליט לתת לו בכך, (בלי שהוא מבקש), יכולה לעזור לו למצוא את דרכי בחיים אבל לא את הדרך המיוחדת לו שאותה הוא צריך ויכול למצוא לגמרי בעצמו.
אני גם מרגישה כמה מעט אפשר לדעת על הילדים שלנו כאשר לא נמצאים איתם כמעט כל היום. חלק כל כך גדול ואולי עיקרי מעולמם נסתר מאיתנו בכל מקרה וסימני הפעילות הסמויה שמתרחשת אצלם, לא נגלים לנו אם אנחנו לא שם כדי לראות אותם.

_הי, מאיפה זה? איך למדת פתאום?
כל כך שונה ממה שלמדנו על לימוד._

בהקשר של למידה ושל להוציא את בית הספר מהראש שלנו, מה שמחזק אותי בבחירה בחינוך ביתי ובאמונה בלמידה הספונטנית של בתי, זה אותם דברים שהיא כבר למדה לבד, והם - עד כה לפחות - נתפסים כמקובלים תרבותית.
ואני מתכוונת לדרך שבה היא למדה לדבר למשל. (או לזחול, ללכת, לאכול בכפית וכו').
הרי בדיוק כפי שזה קרה באותו אופן סמוי שדיברה עליו רסיסים, עם קפיצות הידע והפנמות של בשמת וכו', כשמי בכלל ידע מה הולך אצלה בראש - כך עם כל דבר (ובטח ובטח עם יצירה. היום היא יצרה על המזלג ביסים של סלט בצורת חץ. לכו תבינו.

).

הרי אם היה מקובל ששולחים כל תינוק בגיל 10 חודשים לשיעורי דיבור יומיומיים שבהם היו אומרים לו: "תגיד א-ב-א" (כפי שאומרים להם: תכתוב א-ב-א, תצייר עכשיו [ואם לא בא לי?], תכין כד מחימר [ורק כד], וכבר שמעתי על פעילויות יצירתיות במסגרות - זה לא נכון לגבי כולן כמובן - שבהן אי אפשר סתם לשחק עם גוש החימר ולעשות איתו מה שבא [ועוד שלא יראה כמו משהו מהמציאות], אלא צריך להפיק תוצר מסוים) - אז אם היו מקובלים כאלה שיעורי דיבור לתינוקות, איך הייתי מרגישה אז? הרי זה מופרך לגמרי!
וכפי שזה מופרך - כך כל למידה יזומה, מובנית וכפויה היא מופרכת בעיניי.

(לא סותר כמובן מתן סביבה עם גירויים ואמצעים ללמוד וליצור. נהפוך הוא).

איך הייתי מרגישה אז? הרי זה מופרך לגמרי!
ככה אגב אני מצליחה להוציא לי את בית הספר מהראש.
כשאני רואה שילדים צריכים בעיקר תשובות ולא מי שישאל אותם שאלות.

התחום של התפתחות הילד התפתח על ילדים שגדלו בדרך מאד מסוימת, מתוך גישות מאד מסוימות, ולעניות דעתי הוא אינו מתאים ל"ילד" כלשהו, אלא רק לילד שגדל בדרך המערבית הרגילה.

אני מסכימה מאד מאד.
מההתנסות האישית שלי, מרגישה שלאט לאט קורסות להן תיאוריות שלמות שלמדתי בקורסים על פסיכולוגיה התפתחותית ותיאוריות למידה שונות וכו'.

מרגישה שכיום, מערכות לומדות ויודעות להסתכל רק על תוצר של מערכת. הן לא מכירות את הנפש החופשיה הזאת שצומחת לנו מתחת לאף. ורק אם נאפשר לעצמנו את רגעי הפליאה האלה, את ההתבוננות הלא שופטת והלא מודדת, נוכל לקבל שיעור מאלף על למידה טבעית, התפתחות נטולת נקודות ציון אליהן חייבים להגיע כמה שיותר מהר וכו'.

ולמרות כל המילים היפות האלה, לי, באופן אישי, קשה להשתחרר מכבלי המסגרתיות, מטווחי הנורמה המוכרים וכו' וכו'. זה פרויקט חיים, כי מעבר להשלכות שלו לגבי יכולת ההתבוננות שלי על ילדיי, יש לו השפעה ניכרת על היכולת שלי להסתכל על עצמי, להתבונן, לוותר על השופט הנוקשה, סופר הנקודות שצברתי ואולי, סופסופ, לשמוח במה שיש

וכפי שזה מופרך - כך כל למידה יזומה, מובנית וכפויה היא מופרכת בעיניי.

דבר ראשון, אני לא מרגישה כל כך קיצוני את הדברים האילו.
ואני כן חושבת שעצוב לבטל במילים כל כך קלות את כל נושא הלמידה היזומה והמובנית (את הכפויה אפשר בהחלט לזרוק לפח מבלי לחשוב פעמיים מבחינתי) אבל לדעתי זה נושא עמוק ומורכב והוא שייך לא רק לתרבות המערבית ה"קלוקלת".
ככל שהילדים שלי גדלים כך השאלות שלי הולכות ומתרבות.

אין לי כל ספק שאני לא מעוניינת לשלוח את ילדי לבית ספר רגיל או כל "בית ספר" במובן הזה.
אין לי שום ענייו או צורך שהם יכתבו בזמן מסוים או "ידעו" דברים שאותם "מלמדים" בבית ספר.
גדלתי בבית שלא ציפו מאיתנו לשום דבר כמעט, לא היה שום ערך לבית הספר בעיני הורי כך שזה לא issue עבורי.

הגדול שלי לדוגמה בן 4.5 ועדיין לא יודע לספור עד 10 ולא מזהה מספרים בכלל (חוץ מהסיפרה 1) מסביבינו הילדים שבגילו ואף הצעירים ממנו כולם יודעים כבר את הדברים האילו. אותו הדבר היה לו עם צבעים.
היו פעמים ששאלתי את עצמי לרגע האם יש לו איזה "ליקוי למידה" כאשר הייתי עסוקה בהשוואה, אבל לרב זה באמת לא מעסיק אותי, לא מעניין אותי.
מה זה בכלל ליקוי למידה? מה זה אומר? זה בעצם לא אומר לי שום דבר ואני מעדיפה להנות מהבן שלי וממה שיש לו לתת במקום "לבדוק" את מה שאין לו.
כך שמבחינתי מבט כזה על הילדים שלי היא גם לא רלוונטית לי בכדי להוציא את בית הספר מהראש שלי
מכיוון שעדיין מתקיימת כאן השוואה לילדים שהולכים למסגרות (או בכלל בין ילד אחד לילד אחר) שבהכרח תביא מתישהו כאב או ייסורים (וזה הולך וגדל ככל שהילדים מתבגרים) ומהבחינה הזאת אני מאד מתעניינת במה שכתבה אורנה שפרון אני מדברת כאן על החשיבות של משהו כמו "פילוסופיה" אחרת.

אבל העניין החברתי כן מעסיק אותי וקוסם לי מאד מסגרת כגון המקום של דני לסרי לדוגמה.
בכל זאת אנחנו חיים במסגרת החיים המערביים, כל אחד בביתו לעצמו ומבלי לפסול הפעם את מה שיש לי לתת לילדים שלי אני מוקסמת מהרעיון שהם יהיו עם עוד חברה על בסיס יומיומי ועם עוד מבוגרים שנמצאים ורוצים להעשיר אותם במה שהם מראים עניין...
במחשבה שלי כיום יש בכך עניין וערך גדול

משהו לוקה (כמו שאני רואה את הדברים בימים אילו) במסגרת הביתית (שלי) בלבד עם הבן הגדול
אני עוד לא מרגישה את זה עם השניים האחרים וייתכן שגם לא ארגיש ככה איתם.
אני לא בטוחה עם זה גם לא פונקציה אישית של הצרכים האישיים של כל ילד.
לדוגמה אני רואה בקרב שני השכנים שלנו (שהם כולם גם בחינוך ביתי) שהילדים שלהם שהם בגיל של אבשלום הגדול שלי שהם מסופקים לגמרי להיות בתוך הבתים שלהם ימים שלמים עם הוריהם בלבד ללא החברה של עוד ילדים (לפעמים הילדים אף מביעים העדפה להיות לבד עם הוריהם).
לאומת זאת אבשלום מחפש חברה כל הזמן ועל אף שאנחנו נשכרים כל כך בכך שיש לנו את שכנינו בחינוך הביתי עדיין יש חוסר יומיומי בהשקפתי.

שוב אני מנסה ומעדיפה לעשות מהלכים (כמו לשלוח למסגרת) לא מתוך הראיה של מה שחסר לנו או ה"אין" לנו והייתי רוצה להתעמק יותר ולהבין באמת מה הם הצרכים האמיתיים והיחודיים לנו.

אפסיק כאן נראה לי שכתבתי מגילה

_וכפי שזה מופרך - כך כל למידה יזומה, מובנית וכפויה היא מופרכת בעיניי.
דבר ראשון, אני לא מרגישה כל כך קיצוני את הדברים האילו.
ואני כן חושבת שעצוב לבטל במילים כל כך קלות את כל נושא הלמידה היזומה והמובנית (את הכפויה אפשר בהחלט לזרוק לפח מבלי לחשוב פעמיים מבחינתי)_

היתה לי הרגשה שהמשפט הזה נשמע נורא קיצוני איך שהוא כתוב, אבל לא היה לי הרבה זמן לפרט אותו.
אולי אני אנסה להסביר אותו יותר כעת.

האמת היא שכשכתבתי זאת, התכוונתי ללמידה שהיא גם יזומה, גם מובנית וגם כפויה. כלומר למידה שכוללת את כל המרכיבים האלה היא מופרכת בעיניי - או במילים אחרות: למידה לא מתאימה, לא טובה. (אולי גם את זה אני צריכה להסביר).

עכשיו, דברייך גרמו לי לחשוב יותר והגעתי למסקנה שאני לא אוהבת גם את כל אחת משלוש הלמידות המתפצלות מהמשפט - בנפרד, כלומר:

אני לא אוהבת למידה שהיא יזומה על ידי מישהו חיצוני שאינו הילד.
אני לא אוהבת למידה מובנית על פי שיטה מסוימת שמישהו חושב שהיא "השיטה הנכונה" ואינה מתחשבת בדרך חשיבתו היחודית של הילד.
ושתינו לא אוהבת למידה כפויה. (כאן כנראה שאני לא צריכה לפרט).

למה אני לא אוהבת את שתי הלמידות הראשונות (כל אחת בנפרד)?
כי שתיהן לא לוקחות בחשבון את הילד. שלא לומר: שתיהן מתעלמות מהילד.
ובכך שתיהן גורמות לילד עוול.

ואני מרגישה שבגלל הדרך שבה אני גדלתי (צרכנית של למידה יזומה ומובנית), אני עדיין לא מצליחה להבין את גודל העוול שנעשה לי בעניין הזה כילדה. אני מרגישה שאני לא מבינה באמת ולעומק מה זה אומר להתערב לילד בתהליכי החשיבה היחודיים שלו, באותן הפנמות ובאותו הליך סמוי שמתרחש בתוך תוכו. אני מרגישה שאני לא מבינה עד הסוף מה זה אומר לחדור לתוך המוח שלי ולקבוע לי מה ואיך אלמד עכשיו, ולנשל אותי - כילדה - מהאחריות לזה, מהההובלה וההנהגה של תהליך הלמידה שלי.

כמו כן, בכל פעם שנעשית למידה שהיא יזומה או מובנית יש לדעתי באותו רגע פסילה (נקודתית) של דרך החשיבה היחודית של הילד. כאילו מישהו נכנס לו למוח ואומר לו: "צ'מע בחור, שים בצד את המחשבות היפות שלך, הן לא רלוונטיות כרגע, עכשיו אנחנו לומדים 'ככה'". ואני תוהה ביני לביני, מה ההשפעה של פסילה כזו על התפיסה של הילד את עצמו. כמה מחוזק הוא יוצא מהאינטראקציה כזו - כמה מוחלש? ואיך הוא יוצא מאוסף כזה של אינטראקציות, כשזה משהו שקורה באופן קבוע?

אלה בערך כיווני המחשבה שלי (אין לי זמן כרגע להרחיב עוד, אולי אח"כ).

הי עדינה, מזדהה מאוד עם מה שכתבת. גם בשבילי האישו הוא בכלל לא לימודי אלא חברתי.
למרות שאני יודעת שגם כאן אין פתרונות קסם, ואני גם מגלה שהיא מוצאת את המענה גם בדרך שלנו. אמנם עם קצת מאמץ ועם קצת קושי (שלי בעיקר), אבל מוצאת.
למשל, ללכת לבד לחברים, להכיר חברים כאן במושב, הכול נעשה עכשיו ממש באופן עצמאי ואני מעורבת בזה בצורה ממש מינימלית. כך שגם ילדים עם צורך חברתי חזק מוצאים לעצמם פתרונות, ואולי זה נעשה קל ככל שהם גדלים ויכולים לעשות יותר דברים בעצמם.

אני לא אוהבת למידה שהיא יזומה על ידי מישהו חיצוני שאינו הילד

_למה אני לא אוהבת את שתי הלמידות הראשונות (כל אחת בנפרד)?
כי שתיהן לא לוקחות בחשבון את הילד. שלא לומר: שתיהן מתעלמות מהילד.
ובכך שתיהן גורמות לילד עוול_
האם כל גירוי חיצוני בהכרח מתעלם מהילד? בהכרח גורם לילד עוול? זו הכללה גסה מדי לטעמי.

גמילה מחיתולים למשל, היא בעצם למידה במובן הרחב של המילה.
כך גם המעבר למזון מוצק. לא כל תינוק שולח ידיו אל האוכל עוד לפני שהצענו לו בטטה וגזר.
כך גם הפגשה של הילד עם ילדים אחרים (ב מפגשי חינוך ביתי ). מדובר בבילוי, אבל הרי הכישורים החברתיים הם למידה לכל דבר, כולל כללי התנהגות, אי הפעלת אלימות, כללים לגבי שיתוף או הפרדה של צעצועים וכדומה.

בכל אלה אנחנו מציעים לילד משהו, נותנים לו גירוי מסוים, ממתינים לראות מה תגובתו וממשיכים בהתאם.
איפה כאן העוול?

בכל זאת אנחנו חיים במסגרת החיים המערביים, כל אחד בביתו לעצמו ומבלי לפסול הפעם את מה שיש לי לתת לילדים שלי אני מוקסמת מהרעיון שהם יהיו עם עוד חברה על בסיס יומיומי ועם עוד מבוגרים שנמצאים ורוצים להעשיר אותם במה שהם מראים עניין...

גם אני רואה את העניין החברתי כאישיו.
בהקשר הזה אני מפנטזת על מרכז חינוך ביתי. שבו הילדים - עם ההורים שלהם - נמצאים במקום שבו יש עוד משפחות חינוך ביתי, חווים חברת ילדים עשירה, חווים עוד מבוגרים, חווים גירויים (פינת יצירה, חדר נגינה, ספרייה, חצר עם מתקנים וכו'). גם להורים יש את הפינות שלהם לצורך עבודה.
לא הייתי רוצה בהכרח להגיע לשם באופן יומיומי, כן הייתי רוצה שאוכל להגיע לשם באופן יומיומי - אם ארצה (אם אם ילדיי הגדלים ירצו).

הבית לקהילה בתל אביב הוא דוגמא למשהו בכיוון.

האם כל גירוי חיצוני בהכרח מתעלם מהילד?

כבר כתבתי למעלה:
(לא סותר כמובן מתן סביבה עם גירויים ואמצעים ללמוד וליצור. נהפוך הוא).

מתן גירויים והתאמת התגובה שלנו לתגובה של הילד- אינם לימוד יזום לטעמי.

לימוד יזום הוא "עכשיו לומדים ככה וככה".

גמילה מחיתולים למשל, היא בעצם למידה במובן הרחב של המילה.
אני לא כל כך מכירות גמילות מחיתולים (היינו יותר באזור הבלי חיתולים) אבל נדמה לי שגם את זה אפשר לעשות רק כשהילד בשל, ורק בתיאום מוחלט עימו, לא? כלומר, זה לוקח בחשבון את הילד, לא?

כך גם המעבר למזון מוצק. לא כל תינוק שולח ידיו אל האוכל עוד לפני שהצענו לו בטטה וגזר.
גם כאן, אין לימוד יזום. יש מתן גירוי והמתנה לתגובת הילד.
בהשאלה, לימוד יזום יהיה לדחוף לו לפה את הבטטה.

הכישורים החברתיים הם למידה לכל דבר, כולל כללי התנהגות, אי הפעלת אלימות, כללים לגבי שיתוף או הפרדה של צעצועים וכדומה.
אני לא רואה בזה לימוד יזום.
זה לא שאנחנו לוקחים את הילדים כל בוקר לשיעור שינון ולמידה של כללי התנהגות.
אנחנו מגיבים בזמן אמת לסיטואציות שקורות מתוך דיאלוג עם הילד - כלומר, מתוך התחשבות בו ובעולמו.
אולי אפשר לומר שאנחנו נותנים לו תשובות על שאלות שהוא שואל (הוא חוטף צעצוע [שואל], ואנחנו אומרים לו [תשובה]: "אנחנו לא חוטפים").

עוד משהו בכל זאת בקשר למה שאורלי כתבה - בדיוק כתבתי על זה משהו לעלון אז טרי לי - הבנות שלי הולכות לחוג קרמיקה שהוא בדיוק למידה מובנית ויזומה. גם אני מאוד לא אוהבת את זה, בייחוד בתחומי היצירה (אין לי בעיה למשל שהן לומדות לרכב על סוסים. לא הייתי מעלה אתן על סוס בלי ללמוד). אבל הן מאוד מאוד רוצות. כלומר, אם אני מונעת מהן את זה, מדובר בכפיית דעתי עליהן.
שנית, גיליתי שהיעדר כפייה עושה הבדל משמעותי בכל הקשור ללמידה יזומה ומובנית. ברגע שזו בחירה שלך, ושאת יודעת שאת יכולה לקום וללכת אם לא מתאים לך, ואת לא חייבת להיות שם, זה נראה אחרת לגמרי. את שם כי את רוצה ללמוד משהו בצורה כזאת. או כי את רוצה להיות שם עם החבר'ה.
ובינתיים זה עוד לא הרס להן את היצירתיות. הן ניגשות לגוש חימר ועושות דברים מקוריים ונעדרי תוצר (לפחות הקטנה) בדיוק כמו קודם. כלומר, האופציה הזאת מוכרת להן, והן בוחרות משהו אחר.

נדמה לי שגם את זה אפשר לעשות רק כשהילד בשל, ורק בתיאום מוחלט עימו, לא?
בשלות לגמילה מחיתולים היא פרמטר שההורה שוקל לאחר התבוננות. כך גם יכול להיות בלמידה, לא? אם ראיתי שבני מפגין עניין גדול בתמרורי תנועה, האם לא אציג בפניו חוברת תמרורים, שיעיין בה?
אנחנו מגיבים בזמן אמת לסיטואציות שקורות מתוך דיאלוג עם הילד - כלומר, מתוך התחשבות בו ובעולמו. גם כך יכול להתרחש לימוד.
גם אני, כמוך, לא מדברת על "עכשיו לומדים ככה וככה". אבל ללימוד יש צורות שונות ומגוונות, זה מה שניסיתי לומר, ולא כולן "עוול". אם אני אומרת לבני "תראה, אמא מערבבת ביצים, סוכר וקמח, ותיכף תהיה לנו עוגה. אם אתה רוצה לשחק בבצק, אתן לך קצת". האם זה לא לימוד?

יש הבדל נוסף בין החינוך המקובל למה שאנחנו קוראים unschooling:

בבית-הספר ומכל דרכי הלימוד הנגזרות מהמוסד הזה, גם אם נמצאו דרכים יצירתיות ולא כפיתיות, עדין העמדה העקרונית היא שאנחנו המבוגרים אחראים על הלימוד של הילד.

לעומת זאת, וכאן אולי אדבר רק בשם עצמי - אני לא מרגישה אחריות על ההשכלה של ילדי.
אני חושבת שעניין זה ראוי שיתברר אצל כל אחת ואחד, שמחנכים את ילדיהם בבית.

מהנקודה הזאת נגזרת הגישה שלנו לעניין הלמידה.

לדוגמא:
אם אני מרגישה שאני אחראית לכך שילדי ידעו חשבון, ברגע שהם יביעו בכך עניין, אשתדל לחשוף אותם לעניין, לא רק משום שזה מעניין אותם, אלא משום שבאחריותי שהם ידעו חשבון.
במעשה אולי לא יהיה שום הבדל, כי גם אם אין לי כל תחושת אחריות על ידיעת החשבון של ילדי, יתכן ואענה לאתגר שלו ואשחק איתו במספרים, אבל הכוונה תהיה שונה.

אם זה באחריותנו - יהיו לנו ציפיות מהילד "לדעת" בסופו של דבר חשבון.
אם זה לא באחריותנו - זה יהיה עוד משחק, כמו כל משחק דמיון אחר - שהרי חשבון הרבה פעמים הוא משחק דמיון. ואז לא יהיו לנו כל ציפיות.

אני לא חושבת שיש כאן דרך אחת נכונה ואחת שגויה.
אבל כן חושבת שכדאי לנו, בתור הורים, לברר את המניעים שלנו. זה יקל עלינו מאד, ובעיקר ישחרר את ילדינו מהציפיות הלא מודעות שלנו שיושלכו עליהם.

האם זה לא לימוד?
זה החיים!
העולם הוא הכיתה שלי, והחיים הם תוכנית הלימודים!
זה לא לימוד יזום, מובנה וכפוי. אלא אם כן הוא אומר לך "לא רוצה" ומסתלק מהמטבח ואת רודפת אחריו וגוררת אותו לשיעור אפייה בכוח LOL LOL
D-:
ממש דמיינתי לי את התמונה ואני מתפקעת מצחוק D-:

זה לא לימוד יזום, מובנה וכפוי
זה לא מובנה וזה לא כפוי - אבל זה יזום.
זה מה שאני מנסה לומר: ליזום (בלי להבנות, בלי לכפות) אין פירושו לעשות עוול לילד - אין פירושו לרוץ אחרי הילד עם מרית כמו בתמונה שתיארת

בשלות לגמילה מחיתולים היא פרמטר שההורה שוקל לאחר התבוננות. כך גם יכול להיות בלמידה, לא?
האם הבנת מדבריי שאני חושבת שהתבוננות בילד זה לא רצוי?
אם כך הובן מדבריי, אז אינני חושבת כך. התבוננות היא מבורכת. זו ההתערבות לפי עניינים שאינם נוגעים לילד - היא זו שאינה טובה בעיניי.

אם ראיתי שבני מפגין עניין גדול בתמרורי תנועה, האם לא אציג בפניו חוברת תמרורים, שיעיין בה?
היוזמה כאן היא שלו. הוא זה שמביע עניין, את זו שמספקת לו כלים לספק את העניין שלו.

אם אני אומרת לבני "תראה, אמא מערבבת ביצים, סוכר וקמח, ותיכף תהיה לנו עוגה. אם אתה רוצה לשחק בבצק, אתן לך קצת". האם זה לא לימוד?
אם בתי יושבת שקועה במשחק שלה ואני אקרא לה לבוא ולראות איך אני מכינה עוגה - זו יוזמה שלי, ואני לא אוהבת את זה. התערבתי לה באיזה הליך פנימי שהתרחש בעולמה (וגם שם התרחש לימוד, אותו חלק סמוי שדיברנו עליו), מבלי שהיא הביעה עניין בכך.
אם בתי עומדת לידי במטבח על כסא ושותפה לעבודה שלי במטבח ואז אתחיל להכין עוגה תוך שיחה איתה ושיתוף - נהדר. אבל שוב, זה נעשה מתוך קשב לילד. כי אם את הבת שלי מעניין עכשיו להבין איך יוצא סבון מהסקוטש הספוגי כשלוחצים עליו, אז לגרור אותה למה שאני עושה עם העוגה, יהיה שוב לא רצוי בעיניי. השאלה היא היכן נמצאת היוזמה, אצל מי נמצא העניין הראשוני או הפְּנִיוּת הראשונית לעניין חדש.

ללימוד יש צורות שונות ומגוונות, זה מה שניסיתי לומר, ולא כולן "עוול".
אני הרגשתי צורך לומר מה לא.
אני חושבת שלימוד שבא מיוזמה של מישהו שהוא אינו הילד - אינו לוקח בחשבון את הילד.
הוא לוקח בחשבון את בעל היוזמה - את תפיסותיו, את אמונותיו וכו'.

אגב, זה לא שאני חושבת שאם זה קורה פעם ב (בעיקר כשהסבים באים

) זה כזה אסון. אבל זה עדיין נראה לי לא רצוי, ולאורך זמן ובאופן קבוע - זה נראה לי עוול גדול, שכאמור, אני עוד לא מצליחה להבין לעומק את גודלו של העוול, כי אין לי למה להשוות מכיוון שגדלתי רק ככה.

מאידך, בתקופה האחרונה אני חווה לימוד מסוג אחר לגמרי: לראשונה בחיי אני לומדת לנגן.
לבקשתי, קיבלתי מאבי ליום הולדתי לפני כמה חודשים גיטרה (בהשראת העולם הפתוח שמגלים כשנמצאים בחינוך ביתי), ומאז אני לומדת "איך שבא לי" (וכנראה שבניגוד מוחלט לכל שיטה שהיא

). אני נהנית מאוד מאוד מהלימוד, ורק רוצה ללמוד עוד ועוד, ורק מחפשת עוד ועוד הזדמנויות ללמוד. יותר נכון - לנגן. אני בכלל לא עוסקת בלימוד, אני עוסקת בנגינה וזו משתפרת ומשתכללת כל הזמן.
התחלתי די מהר לגעת בשירים מסובכים (כי ככה התחשק לי

) וממש פעלתי באי סדר מוחלט מבחינה "לימודית" אבל עם המון היגיון פנימי שלי, שמותאם לתפיסה שלי ולדרך שבה המוח שלי פועל.
מכיוון שמעולם לא למדתי קודם לנגן, שלא לומר - מכיוון שמעולם אף אחד לא קלקל לי את האזור הזה של לימוד נגינה במוח בלימודים שיטתיים וסדורים ו/או יזומים ו/או כפויים - אני מרגישה שהחלק הזה במוח שלי, רענן ונקי יחסית מקלקולי הלמידה המקובלת.

ומתוך כל זה, עולה לי תחושה עמומה לגבי אותו עוול. אבל אני לא מצליחה להבין אותו לעומק, ומתוך כך - אני מתקשה להסביר אותו במילים.

אוי, רק עכשיו ראיתי את התגובות שנוספו. הולכת לקרוא.

אני חושבת שלימוד שבא מיוזמה של מישהו שהוא אינו הילד - אינו לוקח בחשבון את הילד.
אפשר להמשיך לדון על זה, ומן הסתם נגלה שאנחנו מסכימות ברוב הדברים. אבל מה שהקפיץ אותי היה השימוש במילה "עוול".
ליזום (בלי להבנות, בלי לכפות) אין פירושו לעשות עוול לילד
לא כל דבר שאינו אופטימלי, לא כל דבר שקצת לוחץ או קצת מציק, הוא עוול.
מזכיר לי דף אחר

ולכן נסיים כאן.

אם בתי עומדת לידי במטבח על כסא ושותפה לעבודה שלי במטבח ואז אתחיל להכין עוגה תוך שיחה איתה ושיתוף - נהדר.

שיתוף, זה העניין. שיתוף בגובה העיניים.

הילד מיד קולט אם אנחנו משתפים אותו במעשינו, מתוך היותו שותף לחיינו, או שמא "על הדרך" אנחנו כבר מנסים להעשיר אותו בידע.
כשאנחנו חיים עם הילד מתוך שיתוף בחיינו ובסביבת חיינו - יעולו מתוכו השאלות שמעסיקות אותו בהקשר למה שהוא נפגש בו. ואז אין צורך להתלבט הרבה.

בעניין לימוד שיטתי -
ראשית כדאי לזכור שלא כל לימוד שיטתי מיד הורס את היצירתיות, בודאי לא לימוד שנבחר על-ידי הילדים, כמו בסיפור של לילה_ טוב. למשקל שאנחנו ההורים נותנים לכך יש השפעה הרבה יותר מכריעה על הילד.

אבל, מנסיוני,
רק בתחילת גיל ההתבגרות - שנות העשרה הראשונות, מתעורר בילד רצון ללמוד שיטתי כמו שאנחנו מכירים, ומתפתחת יכולת ההתמדה.

מה שקורה עד השלב הזה שגם הלימוד השיטתי שילדים בוחרים בו לעיתים קרובות לא ממשיך לאורך זמן.

מרוב החשש לא לכפות על הילד ולא ליזום למידה ולא להתערב בעולמו הפנימי וכו' אני מרגישה שעלול להיות גם נתק בין ההורה לילד.
כשאני חיה עם ילדי וחווה משהו נחמד או מעניין במיוחד, אני רוצה לקרוא להם לראות גם, הרבה פעמים סתם כי אני חושבת שיהיה להם נחמד או מצחיק.
אם בא לי לדבר עם אחד הילדים על משהו אני לא תמיד אבדוק אם הוא לא עסוק בדיוק בעולמו הפנימי אלא אקרא לו ומכסימום הוא יאמר לי שהוא עסוק.
לחיות ביחד זה גם שיתוף, ביטוי עצמי של כולם ולא רק של הילדים. למידה יזומה היא למידה שההורה יוזם והיא לגיטימית בעיני בדיוק כמו למידה שהילד יוזם. למידה שיטתית אכן מתפתחת רק בגיל ההתבגרות.

_אני חושבת שלימוד שבא מיוזמה של מישהו שהוא אינו הילד - אינו לוקח בחשבון את הילד.
הוא לוקח בחשבון את בעל היוזמה - את תפיסותיו, את אמונותיו וכו'.
אגב, זה לא שאני חושבת שאם זה קורה פעם ב (בעיקר כשהסבים באים ) זה כזה אסון. אבל זה עדיין נראה לי לא רצוי,_
ומה עם המפגש הזה עם הסבים מתרחש לפחות אחת לשבוע?
אני יודעת, לא ממש שייך לדף אבל לאור "שיעור הצבעים"

בשישי האחרון אני חייבת עצה.
(

_ומה עם המפגש הזה עם הסבים מתרחש לפחות אחת לשבוע?
אני יודעת, לא ממש שייך לדף אבל לאור "שיעור הצבעים" tongue בשישי האחרון אני חייבת עצה._

לדעתי, לשחרר. אלה הסבים שלו (או שלה?) וזהו זה. לא תשני אותם, כפי שלא הצלחת לשנות את הורייך, או בעלך את הוריו.
אני חושבת על יחסיי עם סביי, שכולם אינם כבר היום, ואני נזכרת בחום ובשמחה ברגעים המשותפים שלנו. לדעתי אין להתערב ביחסים הנרקמים בין הסבים לנכדיהם, זה עדין, זה נפלא, פשוט לקחת אוויר ולשחרר אותם. הילדים יסתדרו, יש להם פילטרים נהדרים ודרכים עוקפות מצוינות. וזה רק פעם בשבוע, זה כלום.
לדוגמה: בוא נשחק בפאזל החדש שהבאתי לך. -בסדר (הולך להביא את הפאזל). בעצם, סבתא, אני חושב שאני לא כל כך אוהב פאזלים כרגע.
עוד דוגמה: סבא: -שמעתי שאתה מתעניין מאוד בכוכבים. למדת משהו חדש על כוכבים בזמן האחרון? -(חושב) אני כבר לא כל כך מתעניין בכוכבים. -לא? אז במה אתה מתעניין? -בממתקים.

ותודה לעדינה ולכל השאר על הדיון המעניין. בינתיים רק מקשיבה...

אני רוצה להוסיף לדבריה של ענת ולהגיד שמנקודת מבטי זה עצוב להתערב בצורה כזאת בין ילדים לסבים.
קודם כל לברך על זה שיש סבים שאכפת להם, שהם אוהבים, מתעניינים...
לזכור איזו מתנה זאת, לא לכל אחד יש (ולנו זה חסר למשל)
אז דבר ראשון לא לשכוח להגיד להם תודה כמה שאפשר!

דבר שני, הפחד הוא האויב הגדול
אני מציעה לתת יותר אמון בילדים
להשתדל לא להעביר את המסר שמה שהסבים עושים הוא "לא בסדר"
האהבה כאן נראית לי החשובה ומה שעדיף לשים עליו את הפוקוס

(אומרת את כל הדברים האילו לעצמי, לא לגבי הסבים אבל אפילו לגבי עצמי ובעלי...)

ומה עם המפגש הזה עם הסבים מתרחש לפחות אחת לשבוע?

לדעתי, לשחרר. אלה הסבים שלו (או שלה?) וזהו זה. לא תשני אותם, כפי שלא הצלחת לשנות את הורייך, או בעלך את הוריו.
הילדים יסתדרו, יש להם פילטרים נהדרים ודרכים עוקפות מצוינות.
אני מציעה לתת יותר אמון בילדים. - זה בעיקר.

מסכימה עם ענת ועדינה. הן אמרו את כל מה שאני חושבת.

בכלל, זה לא שאני חושבת שכל רגע של למידה יזומה הוא בעייתי לטווח ארוך. גם לא אם הוא קורה פעם בשבוע על ידי מישהו אחר. הרי מנגד יש שבוע שלם של זרימה עם היוזמות והעניין שמגלה הילד - וזה העיקר בחייו.
אנחנו מדברים כאן על למידה יזומה ברמה העקרונית (והאידאלית, במובן של לאן אפשר לשאוף), אבל ברמה הפרקטית - מה שחשוב בעיניי (כמו בהרבה דברים בחיים) הוא המכלול.

לא מזמן הבנתי מה זה שעמום; שעמום זה התשוקה לקשר.
רציתי שוב להודות ליונת על המשפט הנפלא הזה ולאורנה ונועה שעזרו לי להבין אותו יותר לעומק.

אני לא יכולה ממש להגדיר במילים מדויקות באיזה אפן הדף הזה משפיע על חיי היומיום שלי בימים האחרונים אבל יש השפעה
ורציתי לספר משהו קטן בהקשר לתשוקה לקשר.
יש ימים שלמים שאבשלום (הגדול) יכול לבלות בלהציק לאחיה (הבא אחריו) וזה יכול להטריף אותי to say the least ולייאש אותי.
ביומיים האחרונים בעקבות הרהורים שלי לגבי כל מה שנכתב כאן מצאתי את עצמי בסיטואציה של ההצקות במקום אחר לגמרי.
אבשלום מתחיל "להציק" להתגרות באחיה באותו רגע במקום לנסות להתעלם (שזאת הטקטיקה שאני בדרך כלל מנסה בכישלון מוחץ!)
מצאתי את עצמי דווקא מפנה את כל תשומת ליבי אליהם
או תיאור יותר נכון פשוט נהיית מאד נוכחת איתם, שמה יד על גבו של אבשלום בליטוף קל
ואז הוא מתמסר לחיבוק ומתחיל בעצמו כמו מתוך קסם לשחק עם אחיה בכיף!
ללא מילים, רק נוכחות ומוכנות להתמודד ולהקשיב.

זה היה רגע קסום! (וזה לא קרה רק פעם אחת)
משהו שונה
אני לומדת דברים

תודה

(יש לי עוד הרבה מחשבות לשתף אבל יותר מאוחר)

_משהו שונה
משהו משתנה
אני לומדת דברים._

איזה יופי.

רציתי לכתוב לך הרבה על המקום הקשה הזה של להיות עדה להצקות של הגדול כלפיהשני והתחושה שמשתלטת לנו אפילו על כל הגוף, שהנה הוא שוב משועמם ועוד פעם הכל יוצא מאיזון...

זה לא פשוט. להיות נוכחת ועדה יום יום שעה שעה למורכבות שיש במערכות היחסים, לתמרון האינסופי בין ים הצרכים של כל בני המשפחה (ולא דברנו בכלל על איפה אני בתוך כל זה ומי זוכר בכלל שגם אני צריכה משהו ועוד ועוד ועוד...).

אני אישית לומדת פרק גדול מאד בנושא יחסים למול המריבות וההתחברויות של הבנים. הכי קשה לי כשאני חושבת שהם לא אמורים לריב. אז כל דבר הכי קטן מוציא אותי מדעתי.

שמתי לב שכמעט כל יום הם חייבים, די בתחילת היום, לעבור איזה פיצוץ קטן ורק אז הם מצליחים לגלוש למשחק משותף חוצה גבולות של זמן ומקום.
הרבה פעמים העצבנות הזאת, המתח של היחסים שלהם, מוציא אותי מאיזון ואני מרגישה כמו הילד שמנסה לתקוע אצבע בסכר ולעצור את זרם המים. ורק שלא יקללו אחד את הנשי, ורק שלא יצעקו, ואויש רק שלא יגיען לכדי מגע פיזי.

אבל כשאני מזכירה לעצמי שזו מערכת היחסים שלהם ומזכירה לעצמי שלכל אחד מהם יש רווחים מתוך המערכת הזאת ואפילו מההתמודדות הספציפית הזאת, שחוזרת על עצמה יום אחרי יום, וכשאני באמת באמת מצליחה להרפות ולזכור שהנה, אחרי המפץ תבוא שלווה גדולה, קל לי קצת יותר לנשום ולהמשיך בתהנהלות שלי והנה הנה, הם כבר חצו את נהר המריבה והם שוב זורמים על מי מנוחות.

שמחה בשבילך שאת מוצאת את המקום שלך ואת היכולת לתווך ולהשפיע ולהיות נוכחת !!

_ללא מילים, רק נוכחות ומוכנות להתמודד ולהקשיב.
זה היה רגע קסום! (וזה לא קרה רק פעם אחת)_
עדינה, ממש מרגש!

_ללא מילים, רק נוכחות ומוכנות להתמודד ולהקשיב.
זה היה רגע קסום! (וזה לא קרה רק פעם אחת)_
מקסים עדינה התהליך שעברת. מאוד התרגשתי לקרא.

רסיסים של אור
כתבת נורא יפה
לוקחת את מה שכתבת להתמודדות עם המריבות בין 2 ילדי

הילדים יסתדרו, יש להם פילטרים נהדרים ודרכים עוקפות מצוינות.
גם כשהם שומעים במרוכז במשך כמה שעות פעמיים בשבוע "נכון, לא נכון, יפה מאוד וכל הכבוד" ? +מירכוז שיא?
באמת פשוט להניח ולא לעשות כלום?
אני מציעה לתת יותר אמון בילדים
אני לא לגמרי מצליחה להשלים עם הרעיון שלתת אמון = לא להתערב ולהניח לאנשים אחרים להתנהג איתה כרצונם. אשמח להרחבה בהסבר...
האם זו רק פריקית השליטה שבי שמדברת?

האם זו רק פריקית השליטה שבי שמדברת?

גם אני מהגגת בכל מיני עניינים שעולים בדף הזה ובינהם הנושא הזה.

מרגישה, באופן אישי ביותר, מאד מאד חזק את הצורך קודם כל, ולפני הכל, לשחרר, להרפות ולתת אמון רק איפה שאני יכולה ורק מתי שנכון לי. כי ברגע שאני עושה את זה שניה לפני שנכון ומתאים לי ורגע לפני שמרגיש לי באמת באמת בטוח, כי קראתי ב"באופן" או בספר X וכו' שככה צריך לעשות, זה לא עובד והנזק שנגרם הרבה יותר גדול מהתועלת.

כי כשאני משחררת אבל משהו בתוכי מכווץ מפחד, זה עובר החוצה ומתישהו, בלי הודעה מוקדמת, הפחד שלי וחוסר הבטחון וחוסר הבשלות שלי, מתפרצים החוצה באחת...

בעצם, מזכירה לעצמי שמה שנכון ויפה לגבי הילדים נכון כמובן גם לגבי. ואם להם יש את הפריביליגיה, או כך לפחות אנו מתאמצים שתהיה להם הפריביליגה להבשיל בקצב שלהם ולעשות מתוך בשלות ולא מתוך כפייה, אותו כנ"ל גם לגבי.

כי כשאני משחררת אבל משהו בתוכי מכווץ מפחד, זה עובר החוצה ומתישהו, בלי הודעה מוקדמת, הפחד שלי וחוסר הבטחון וחוסר הבשלות שלי, מתפרצים החוצה באחת...
אני חושבת שכמו בדברים אחרים, אם את לא ברורה עם עצמך, אי אפשר להעמיד פנים ולנסות ליצור דרך שכבת הסוואה את אותה החלטיות חסרה. כלומר, אם את לא משחררת את האחיזה בילדים, אם את לא סומכת עליהם באמת, זה לא "יחזיק מים".
אני מסכימה, שאי אפשר יום אחד בבוקר להתחיל לסמוך עליהם בכל. אפשר, כל יום קצת, כל יום בעוד משהו. גם אם לפעמים מסתבר ש"ידעתי-שאי-אפשר-לסמוך-עליו", זה ממש לא משנה, כי גם מתסכולים וכשלונות לומדים.

אני מתרגלת את ה"לסמוך" כבר הרבה שנים, והתוצאות לטווח רחוק כבר ניכרות בשטח.

מצאתי את עצמי דווקא מפנה את כל תשומת ליבי אליהם
אני חושבת שאם ילד עושה קשר בין "להציק לאחיו הקטן" לבין "אז אני מקבל תשומתלב", הרי שאנחנו משדרים לו מסר שיעודד אותו להתנהגות מציקה. מצד שני, אם ההתעלמות נעשית מתוך תסכול וכעס ומשדרת "דחיה", אז קשה לי לבחור מה עדיף. אולי הדרך השלישית- התייחסות שקטה מלווה ב-"אני סומכת עליכם שתסתדרו ביניכם", ואז התרחקות פיזית להתעסקות בענייניך, בידיעה ברורה שהם באמת יסתדרו, היא הדרך הטובה יותר.

אני לא לגמרי מצליחה להשלים עם הרעיון שלתת אמון = לא להתערב ולהניח לאנשים אחרים להתנהג איתה כרצונם. אשמח להרחבה בהסבר...
יש גריין נהדר מאחד הדפים (לא זוכרת איזה) של ענת גביש , שמסביר שהיא השלימה עם כך שהיחסים שנבנים בין ילדיה לבין הסבים הם פשוט לא מעניינה. שאבתי מזה הרבה בזמנו.
וגם - הרווח של הילדים מקשר רציף וקבוע עם הסבים (ולחלופין הנזק שנגרם כאשר הם מרגישים שהסבים "לא ראויים" בעיני ההורים), גדול יותר מהנזק של יחס ממרכז לכמה שעות בשבוע.

אני חושבת שאם ילד עושה קשר בין "להציק לאחיו הקטן" לבין "אז אני מקבל תשומתלב", הרי שאנחנו משדרים לו מסר שיעודד אותו להתנהגות מציקה.

אני מבינה את ההיגיון שלך ורוצה לפרט כאן.
קודם כל אצלי בבית אני מרגישה שיש חוסר גדול בתשומת לב.
וכשאני מדברת על תשומת לב אני מתכוונת שוב לנוכחות.
אני אמנם נמצאת כל היום בבית עם הילדים שלי אבל כמעט ולא מפנה אף פעם במשך היום תשומת לב או הקשבה מלאה אליהם.
הייתי רוצה לתרגל הקשבה מלאה לא תמיד תוך כדי שטיפת כלים או עם הגב שלי אליהם בזמן שהם מדברים ואני בדרך אל הדבר הבא...
אלא לעצור לרגע ופשוט להקשיב.
זה דבר שקשה לי מאד מאד לעשות, בורחת מזה לרב.
אני רצה בין נקיון לכביסה לבישול לטלפון...

הייתי רוצה לתת דוגמה למשהו שקרה לפני כמה שבועות:
אני הייתי בחדר אחד ובעלי והילדים היו בחדר השני.
דוד (בעלי) היה על המחשב ואבשלום ואחיה שיחקו.
אבשלום רצה להגיד משהו לדוד וחזר על אותו משפט שוב ושוב ושוב (אולי 10 פעמים!) אבל דוד שהיה שקוע כל כך בשלו בכלל לא שמע אותו.
פתאום שמעתי את אבשלום נותן לאחיה מכה ואחיה התחיל לבכות.
באותו רגע דוד הסתובב וצעק על אבשלום.
אבשלום בכלל לא שם לב לצעקה של דוד, הוא פשוט המשיך להגיד לו את מה שניסה להגיד כל הזמן הזה!
באותו רגע היה לי ברור כשמש שבאופן לגמרי לא מודע הוא ידע שזאת הדרך היחידה להשיג את ההקשבה של דוד.

אני לא הייתי רוצה שאבשלום יצתרך להרביץ כל פעם בכדי למשוך את תשומת ליבי אבל זה כן סוג של איתות בשבילי (לא בכל פעם, זאת לא נוסחה או פיתרון או התשובה , אני מנסה להיות קשובה לצורך שלי ושלהם) קריאה למשהו.
ואני מדברת על הצקות שנמשכים כל היום, שזה מה שמאפיין את היום כולו. לא מידי פעם.

לכן במקרה שלנו אני חשה שנוכחות מלאה (ולא משנה מתי) מצידי ובהחלט טובה נוכחות שקטה זה דבר שכל המשפחה שלי רעבים לו!

עוד דבר
ניסיתי לחשוב על מי שבינינו שאני מכירה ולדעתי לכולנו יש עניין עם החינוך הביתי בעיקר ביחס לבכור/ה שלנו.
אני צודקת?
לא מקרה לדעתי.
מה אתן חושבות?

(פשוט הדס, כיף לי נורא שאת כאן!)

_הייתי רוצה לתרגל הקשבה מלאה לא תמיד תוך כדי שטיפת כלים או עם הגב שלי אליהם בזמן שהם מדברים ואני בדרך אל הדבר הבא...
אלא לעצור לרגע ופשוט להקשיב.
זה דבר שקשה לי מאד מאד לעשות, בורחת מזה לרב.
אני רצה בין נקיון לכביסה לבישול לטלפון..._

אני מזדהה ומבינה.
הקטע הזה של ה נוכחות הוא דבר שאני אישית יכולה להעיד, שאיני מורגלת בו. הוא דורש אימון, תרגול ותשומת לב.
וההבחנה בינו לבין התרכזות בילד, ובבחנה בינו לבין קורבנות ועוד ועוד סוגיות היא לא פשוטה ובודאי שלא מובנת מאליה.

אני מרגישה שהחיים האלה צמוד צמוד אל הילדים יכולים מצד אחד לאפשר לי הזמנדות נהדרת לחיות סופסופ את הרגע הזה וכמעט רק אותו בלבד. אבל קשה לשנות הרגלים של שנים ובכלל השינוי דורש זמן, תשומת לב ורצון.

עדינה, תודה ענקית על הכנות, השיתוף והדף הזה. הדוגמא שנתת עוזרת לי לראות ולהבין הרבה דברים גם בהתנהלות שלנו.

ולגבי האישיו עם הבכור - אני לא בטוחה שזה מאפיין רק משפחות בחינוך ביתי. כיוון שאנחנו יותר מעורים בקהילה המקומית שלנו כאן, אני פוגשת את אותן סוגיות אצל אמהות רבות שהן לגמרי "מיינ-סטרים".

הבכורים שלנו הם הילדים הראשונים שלנו, אלה שמביאים לנו כל פעם התמודדויות חדשות, הזדמנויות חדשות. הנה, רק אתמול התמודדנו לראשונה עם מסיבת יום הולדת ל"חברים"...

(צרחות מלמטה, אמשיך מתישהו...)

הבכורים שלנו הם הילדים הראשונים שלנו, אלה שמביאים לנו כל פעם התמודדויות חדשות, הזדמנויות חדשות.
עליהם אנחנו מגלים ומתאמנים. הבכורה שלי בת 10.5, אז אנחנו "הורים בני 10.5". ההורות שלנו גדלה איתה.

עדינה, תודה ענקית על הכנות, השיתוף והדף הזה. הדוגמא שנתת עוזרת לי לראות ולהבין הרבה דברים גם בהתנהלות שלנו.