ילד בית הולך לגן

אנונימי

המשכו של הבלוג שהתחיל ב 365 ימים דף בלוג

הפעוט שלנו הולך לגן, אני לעבודה, והיחידה שנשארת בבית היא החתולה.

ועכשיו צריך להתרגל מחדש, לבכי, לפרידה, להכין אוכל מראש.
אבל גם לסופי השבוע, לערבים המשותפים, ולחיבוקים.

"אמא, היום יום צהוב!" הוא מודיע לי בבוקר, ומוסיף, "אבא העביר את הסימן למקום."
לוח חודשי תלוי על הדלת, ובו מסומנים ימי העבודה בלבן וימי החג בצהוב.
"אמא, באיזה צבע יום ההולדת שלי?"
"באיזה צבע שתרצה."
"אני רוצה שהוא יהיה באדום."
אני מסכימה.
"אמא, איפה יום ההולדת שלי?"
הוא לא החודש, ולהפתעתי הילד מקבל את זה, ומסכים לחכות עד שיגיע יום ההולדת שלו בחודש הבא.

אתמול היתה מסיבת ראש השנה בגן החדש. כל הילדים תקעו בשופרות, והילד שלי רץ אלינו, ותקע לידנו - "אני רוצה שרק את ואבא תשמעו אותי!"
הוא משחק עם ילדים גדולים פי כמה ממנו, גם בגיל וגם בגובה. מוצא נושאי שיחה איתם בקלות רבה יותר מאשר עם הילדים שבגילו. זה בסדר - אני מכירה את זה מאבא שלו.
ומאמא שלו גם.

"משעמם לי בגן, אני רוצה לבוא איתך."
"אבל אני הולכת לעבודה, אתה לא יכול לבוא איתי."
וכאן מגיע ההסבר לגבי זה שצריך להרוויח כסף, ובגלל זה אני צריכה ללכת לעבודה.
"אני אשאר בבית, עם נמש," הוא מציע, ואני פוסלת את הרעיון.
"אבל אני כבר ילד גדול, אני יכול לשמור על עצמי, ועל נמש!"
הסברים, ועוד הסברים, ובסוף הוא משתכנע, "טוב, אני אלך לגן," הוא אומר בנימת ההשלמה הרצוצה שלו. לרגע הוא נראה אומלל ומכונס, אך אז עיניו מבריקות שוב, "אמא, כאשר אני אהיה גדול, יהיו לי המון מטבעות בכיסים, ואני אתן לאבא ולך כסף, ואז את לא תלכי לעבודה."
אני מחייכת ואומרת שזה נשמע לי רעיון מצוין.
"וגם," הוא מוסיף ברגע האחרון, "אם את לא תסכימי, אני לא אלך לעבודה ואשאיר אותך לבד. תמיד אני אשמור עליך, אמא."

יום שבת

"אמא, מה עושים ביום כחול, ביום שבת?" (ימי השבת מסומנים בלוח בצבע תכלכל בהיר)
"מה שרוצים. מה אתה רוצה לעשות היום?"
"להשאר בבית!"
"אז נשאר בבית."
הוא מחייך, אני מחייכת, ומתחבקים, ואין גן, ואין שעון מעורר, ואין לאן למהר.

יקירותי המגיבות -
תודה על התגובות, על התמיכה ועל החיבוקים.
הגן שהגיבור שלי הולך אליו נפלא, והגננות נהדרות. לא הייתי משאירה את הבן שלי במקום שאני לא מרגישה בו נוח.
כנראה שלא הבהרתי מספיק מה קורה בדף הזה - כמו שהדף הקודם, 365 ימים דף בלוג נועד לתאר את הזמן העובר עלינו בבית, כך הדף הזה נועד לתאר את המעבר לגן אחרי שנה בחינוך ביתי.
הסיבות לשליחת הילד שלי לגן אינן רלוונטיות לדף הזה. מי שרוצה להתדיין איתי על כך מוזמנת לדבר איתי בדף הבית שלי, לא כאן - זה הבלוג של הילד שלי, שמתאר את החוויות שלו, בתוספת הפרשנות שלי.

<נשימה עמוקה>

יום ראשון

"אני לא רוצה ללכת לגן."
הוא לא מתמרד, הוא לא בוכה, הוא קובע עובדה. הוא לא רוצה ללכת לגן.
הוא רוצה להשאר בבית איתי, או ללכת איתי לעבודה. אלה שתי האפשרויות מבחינתו.
אני בולעת את "אבל כיף לך בגן", וגם את "אבל יש שם המון צעצועים שאין בבית", ואפילו את "אתה הולך לגן וזהו."
אני מלטפת את הראש הקטן וחוזרת על המשפטים הרגילים - אמא צריכה ללכת לעבודה, הגיבור הקטן שלי לא יכול לבוא איתי, ולכן הוא הולך לגן.
אחותי מגיעה לתת לנו הסעה עד לגן, והויכוח נזנח. הוא מרוצה - אוכל במהירות את ארוחת הבוקר כדי להספיק להראות לדודה ט' את כל כל הצעצועים החדשים.
מגיעים לפני שהגננת מדליקה את האור, הילד מושך את אחותי אל השטיח ומתיישב איתה לשחק בחלקי קוביות מגנטים. אני מדברת עם הגננת משכימת הקום, עוזרת להוריד את הכסאת הקטנים, נושמת.
נושמת הרבה, את האוויר של גן שילדים עדיין לא מילאו אותו.
מגיע הזמן ללכת - הגיבור נצמד אלי, מחבק אותי בחזקה, "אמא אני לא רוצה להיות כאן לבד."
לבד מבחינתו לא תלוי בכמות הילדים סביב - רק בנוכחותי או בחסרוני.
הגננת מציעה משחק אחר, והוא עובר אליו, מאפשר לי לצאת מבלי להתגנב.

היום עובר. מוזר לעבוד מהבית. אפשר לעשות הפסקות כאשר רוצים, אבל אני כבר יודעת שיותר מדי עבודה תשאר לשעות הלילה הקטנות.

מגיעה לקחת אותו מהצהרון, ולא מוצאת אותו.
רגע של בהלה, ואז אני ילד בגודל הנכון, לבוש בבגדים שהגיבור שלי לבש בבוקר, ראשו עטוי בקסדת פלסטיק מלאה, והוא באמצע משחק משותף עם ילדה אחרת.
"הוא לא אכל צהריים", מדווחת המשגיחה של הצהרון, "אבל אחר כך הוא הסכים לאכול פיתה עם חומוס."
מרד האוכל מוכר לי, ואני נשמעת לעצתה של חברה טובה - אני עוזבת את זה. אם הוא רעב, הוא יאכל בבית.

"אמא!" הוא מגלה אותי, ומוריד את הקסדה. בשער פרוע ועיניים נוצצות הוא רץ להביא את הנעליים, את התיק, וכאשר הוא מוכן אנחנו יוצאים. הוא מנופף לכל שאר הילדים, למשגיחה, לנערה שעוזרת לשמור עליהם.
"במה שיחקת?"
"באמיצים," הוא מסביר, "ואני הייתי הכי אמיץ, ואדר, זאת הילדה בחולצה האדומה (הוא מסביר לי, כי אני לא יודעת), היא בנתה בית, ולא הסכימה שאני אכנס, אבל אחר כך...."
הנסיעה טובעת ברצף המילים, עד שהעייפות משתיקה אותו.
מגיעים הביתה, חולצים נעליים, אוכלים קצת, מתכרבלים. הוא נרדם עלי בשש בערב, ומתעורר רק באחת עשרה בלילה לאכול פתיתים ועוף. אחר כך הוא חוזר למיטה עם אבא שלו וישן עד הבוקר.

מה עשית בגן היום, ילד מתוק שלי?
התרגלתי.
קצת.

קראתי את הדף לפני כמה ימים והוא מייד הרעיד לי איזה מיתר בלב , אבל לקח לי קצת זמן להעביר את הרעד למילים.
לפני שנה בדיוק, את פתחת את הדף ההוא על "גן אמא", בדיוק כשאני שלחתי את בכורי לכתה א'. אני לא יודעת אם את זוכרת כמה קינאתי בך אז, ואיך את כתבת לי לנסות להשלים עם המצב וניסית לנחם אותי. והנה עברה שנה והתחלפנו. לא, אני לא בחינוך ביתי, אבל כן, אני חושבת שיש לי מילים מנחמות.
בשביל הילד שלי, בית הספר הוא מקום טוב. הוא מאושר שם. לא סתם, הוא פורח. הסבל שלי אז נבע מהפער בין מה שחשבתי שאני רוצה ובין המציאות. נראה לי שהשכנוע הפנימי העמוק בו הייתי לגבי חינוך ביתי כאופציה הכי טובה לבני הבכור, נבע בעיקר מזה שקראתי פה המון. קראתי פה דברים חכמים ונבונים ומנוסחים הייטב והיה נראה לי שזה הדבר היחידי הנכון לנו. המציאות הוכיחה שלאו דוקא.
למה הדבר דומה? (הנה עוד סיפור אישי מלפני שנה בדיוק). היתה תקופה שתסרוקת "פוני" נהייתה נורא אופנתית. לאן שלא פנו העייניים ראיתי מצח מתהדר בפוני חדש.לחלק מהפרצופים זה ממש התאים. כל כך הרבה ראיתי את זה עד שהתחלתי להאמין שגם אני צריכה שיהיה לי פוני, ובפעם הבאה שהתישבתי על הכסא של הספר שלי ציוויתי "גזור!" זה בכלל לא התאים לי. אבל ממש. ויש את כל התמונות מהמפגש המשפחתי בסוכות להזכיר לי את זה....
המחיר של השפע שמקיף אותנו (שפע של הזדמנויות ואפשרויות לבחור) הוא , בין היתר, הצורך לברר היטב את הרצון. האם הרצון הוא באמת שלי?
יקרה, אני רק מאחלת לכם שזו תהיה שנה טובה ומעשירה ומלמדת ומחזקת.

את כותבת כל כך חי ויפה.
בהצלחה בהמשך ההסתגלות.

גם ממני.

יקירותי...עוזר כל כך לקבל תמיכה עכשיו....

גדול חזרה, לכל אחת מכן.

יום שני

משאירה אותו בגן, חוזרת הביתה, עובדת.
בצהריים סבא וסבתא מוציאים אותו ולוקחים אותו אליהם, אחרי הצהריים בנזוגי חוזר הביתה, ואני מלווה אותו לרופא.
רק בערב אנחנו נפגשים שוב.
הולכים לסופר ביחד, מסתובבים בין מדפי המצרכים העמוסים. הוא שותף פעיל בבחירת המוצרים, ואני מנצלת את ההזדמנות להראות לו איך מסתכלים על רכיבי המזון, איך משווים מחירים, איך בוחרים אוכל.
חוזרים הביתה.
ארוחת ערב בסיסית - חביתה, סלט, יוגורט וצ'יריוס.
מקלחת.
למיטה.
הוא נרדם אחרי פחות מעשר דקות, והיום נגמר.

אני רוצה להתחיל להתרגל לקצרצרות המפגשים ביננו, כדי שזה יכאב פחות. יום שלם עבר על הילד שלי, ואני לא יודעת מה היה בו.

יום שלישי

באמצע הלילה הוא מתעורר בבכי - מגרד לו בטוסיק והוא לא מצליח להרדם מחדש. "אמא, תעשי משהו, למה את לא עוזרת לי?" הוא בוכה, ואני מתכווצת.
אבא מסתובב איתו על הידיים, מדבר על נושאים אחרים, מסיח את דעתו, והילדון נרדם לבסוף.
בבוקר הוא מתלונן שהגרון שלו כואב, והאף נוטף.
וירוס וטפיל - צרות הגן תוקפות בבת אחת

מגיעים מוקדם בבוקר לגן. הוא מכין לי כוס מיץ דימיונית, ואני שותה את כולה.
בשבע וארבעים אני יוצאת, והוא מסתפק בחיבוק קצר ורץ לשחק עם הילדה השניה שהגיעה לגן בשעה מוקדמת כל כך.
נוסעת, מופתעת.

בערב אוספת אותו שוב. הוא נשאר לצהרון, סירב לאכול ארוחת צהריים, ובמקום זאת האחראית שם הכינה לו כריך עם ממרח שוקולד. אני בולעת את התוכחה, התכוננו לזה כאשר שלחנו אותו לגן. זה לא משנה. רק מבקשת שלהבא לא יתנו לו שוקולד.
הוא עמוס סיפורי גן, וכולם מתערבלים - שתי הגגנות רבו, או ששתי הבובות של הגננות רבו, וזה היה מתחיק, אבל עצוב, ובקיצור - אבדתי.
נוסעים לרחוץ את המכונית, ממתינים לתורנו, נכנסם למנהרה. הגיבור מעיר על כל דבר - מציין את המים, מדבר על צבעי הקצף, על הרעש שהמברשות עושות.
הוא מצטרף לאחד מהבחורים ושואב את פנים המכונית, מוודא שהכסא "שפעם את יושבת בו ופעם אבא" נקי.

נוסעים הביתה, אל אבא, אל נמש, אל השקט.
הגיבור מסרב לאכול. אנחנו נאבקים מעט, אבל אז מרפים - לא רוצה לאכול, לא צריך. מבהירים לו שזו ארוחת הערב, ושלא יהיה עוד אוכל מאוחר יותר.
הוא מסכים.
הוא רואה טלויזיה, מתפרקד על הספה, נח.
לקחתי אותו מהגן בארבע. עכשיו שבע.אמבטיה, ואחר כך לישון.

אני מתגעגעת לימים שלנו ביחד.

מגרד לו בטוסיק והוא לא מצליח להרדם מחדש. "אמא, תעשי משהו, למה את לא עוזרת לי?" הוא בוכה, ואני מתכווצת.
...משחת טוסיק, וזלין או כל קרם נייטרלי אחר, יכולים להקל עד שתתחילו טיפול (בהנחה שזה תולעים).

איזה אומץ. איזה קושי!!! ולחשוב שביבי והחברים שלו מעודדים את זה...כי ככה הכי טוב למדינה יותר עובדים יותר תוצרת יותר מיסים...את חייבת לעבוד???

את חייבת לעבוד???
כן.

יכולים להקל עד שתתחילו טיפול הקלנו עליו, אבל עדיין גרד לו, בגלל זה הוא היה מסכן. הוא הרי רגיל שאמא פותרת הכל מיד, אפילו ברכיים כואבות ומדממות מפסיקות לכאוב אחרי נשיקה וחיבוק, אז למה אני לא מתקנת לו את הגירוד המציק?

בסוף, דרך אגב, הכנסנו לקטן שן שום מרוחה בשמן זית (אין לנו וזלין בבית) לטוסיק, והתולעים נעלמו. מדהים שהדבר הביזארי הזה עובד, ובלי שום חומרים משמרים...

יום רביעי

נזלת, שיעול, ריח אלכוהול עדין וחום.
וירוס, והוא נשאר איתי בבית היום.
ראינו טלויזיה, הזמנו ירקות בטלפון, התחבקנו, הפעלנו את המדיח.

יום של חינוך ביתי פתאומי נחת עלינו, ולמרות המחלה הקטנה - זה נעים כל כך.

היי איזה קטע... גם אצלנו אותו דבר. אבל איזה כיף פתאום להיות שוב יחד בסתם יום של חול......

שירגיש טוב!
נהנתי מאוד לקרוא אותך.
אני בדיוק בצומת דרכים של להחליט אם להשאר עם הילדים עוד שנה בבית.
בהצלחה לכם

את כותבת יפה ולמרות שקשה לי אני עוקבת. שתהיה לכם שנה טובה טובה, שמחה וקליטה קלה ומהירה. ד"ש לגיבור.

טוב, ליתר ביטחון, אם הטלפתיה שלי לא עובדת:

גדול. שתהיה שנה טובה, של גדילה ואהבה.
כשרוצים משהו ואי אפשר, זה באמת נורא קשה. אבל אפשר להתמודד, להתרגל, ואפילו למצוא יתרונות. ותזכרי שהמציאות משתנה כל הזמן, וגם אנחנו...

תנסי לעשות לו אמבטיה חמימה. לשפוך לשם איזה שתי כוסות סוכר. כל התולעים יצאו לו מהחור של התוסיק ויראו את זה בעיניים. אחרי כמה אמבטיות כאלו במשך כמה ימים אחרי שהביצים שנשארו יבקעו ושגם התולעים החדשות יצאו, יעבור לו התולעים. אבל התזונה צריכה להיות ללא סוכר. לנסות לשלב שום בתזונה כך שבסוף יהיה נקי מתולעים.

יום חמישי

שבוע עבר, וכמעט לא נפגשנו. אני בעבודה, הסבים מוציאים אותו מהגן, דואגים לו, מאכילים אותו, ואני רואה את הבן שלי רק בערב, בין הארוחה למקלחת, וקצת לפני השינה.
הוא צונח מותש על המיטה, עייף מכדי לספר לי על הימים שלו, ואני רק מחבקת אותו קרוב קרוב ומספרת לו כמה אני מתגעגעת אליו. קיבלנו אתמול דואל מהגן ובו מסופרות כל הרפתקאות הילדים בשבועיים האחרונים, בין החגים לשבתות. ואני מרגישה דחויה, בצד. מהאם שידעה בכל יום מה בנה עושה הפכתי לאם שמקבלת עדכונים בדואר אלקטרוני.
אני מתגעגעת אליו.

"אמא, גיא שיש לה קוביות עץ גדולות כמו בגן שלי, צריכה ללכת גם לגן של גדולים." הוא מספר לי בארוחת צהריים של חג.
"למה?"
"כי היא כבר גדולה." הוא אומר ודוחס עוד ספגטי לפיו, "וגדולים צריכים ללכת לגן."

וכך, אחרי שבוע וחצי בלבד במערכת החינוך, הילד שלי הפנים את כללי החברה.

יום ראשון

שבועיים בבית, והיום נפרדים שוב.
"אני לא רוצה להשאר בגן לבד!" הוא בוכה ונאחז בזרוע שלי, נתלה עלי, לא מאפשר לי לצאת. 'לבד' במשמעות 'בלי אבא או אמא'.
מעבירה לזרועות הגננת, דוחסת את רגשות האשם עמוק לתוך הבטן ויוצאת.
אחרי הצהריים אבא מגיע לאסוף אותו. הפעוט בכלל לא שם לב שאבא בא - הוא משתולל עם ילד אחר בדשא, ביחד הם כובשים את האדמה בעזרת גליל גדול. מאוחר יותר הוא יספר שלצפרדי (אחת הבובות במפגש הבוקר) היה היום יום הולדת ארבע, ושהיה להם שיעור ספורט, והוא נרדם בפינת היצירה, ו...ו...ו...
וכיף לו בגן.

אבל עדיין. הייתי איתו רק שעתיים וחצי היום - שעה בבוקר ושעה וחצי לפני שהוא נרדם מכורבל עלי. טוב לו, וטוב לי, ואני מתגעגעת אליו עד כאב.

איזה טירוף

אני גם עובדת מהבית ויש לי 5 ילדים וכולם בחינוך הביתי אבל זו לא חכמה כי אנחנו גרים בחווה ענקית עם גיסי ואשתו וארבעת ילדיהם וכולנו, כל ארבעת המבוגרים (ובעצם גם הילדים) עובדים בחווה

גם אני פה.
על אף שאני שם...

ואני דוקא רוצה לתת לך אחד שמח - הנה -

ומותק שלי, לא לדחוס לבטן, צפוף שם...

יום חמישי
משכימים קום, יוצאים לעשות בדיקת דם. הפעוט שלי מאושר לבלות את הבוקר עם אמא - הוא עוצר ליד עצים ומסביר לי כמה הם גבוהים, מקפץ ברחוב, מברך אנשים זרים, לוקח לעצמו מספר וממתין בתור. כאשר מגיע תורנו הוא מדבר עם מהזכירה, מגיש לה את הכרטיס שלי ומצחקק. בזמן שאני ממתינה מחוץ לדלת הוא נכנס למעבדה וסופר את הלבורנטיות, לבדוק מתי יגיע תורנו.
דוקרים אותי, והוא מתחקר את הלבורנטית למה היא בחרה במחט עבה ולא בדקה עם הצינור. כאשר אני נפרדת ממנה, הוא מתחיל לבכות - "גם אני רוצה בדיקת דם!"
אני מסבירה שרק רופא יכול לתת הפניה לבדיקת דם, והגיבור שלי חושב ואומר, "אז תגידי להם לעשות לי בדיקת דם." ברור, אני הרי רופאה, לא?
יוצאים לקונדיטוריה הסמוכה, והוא מחפש לעצמו עוגה. אצבע קטנה מרחפת מעל הקרואסונים הריחנים, ולבסוף נעצרת במגש נשיקות המרנג.
"מה ההבדל בין הצהוב לורוד ללבן?"
"אין הבדל."
"מה כדאי לי?"
"מה שתרצה."
הוא חושב, מחייך ושואל, "איזה צבע את אוהבת."
"לבן."
"טוב, אז אני רוצה לבן!" הוא מודיע ולוקח לעצמו נשיקה.
המוכר מוותר על התשלום, ואנחנו חוזרים למכונית ונוסעים לגן. בדרך אני חשובת על הבוקר הצרצר שלנו, מחשלת את עצמי לקראת הפרידה הצפויה, מתחילה להתגעגע אליו אפילו שהוא במושב האחורי, חיוכו טבול באבקת סוכר לבנה.
מגיעים לגן הומה הילדים. הוא מוריד את הסנדלים, מתיישב על השטיח ומתחיל לשחק במקלות וגלגלים. אני בינתיים מדברת עם אחת הגננות.
הוא מופיע לידי ומושך בשרוול, "אמא, בואי, אני צריך להראות לך משהו!"
אני נגררת אחריו, והוא מוציא אותי מהגן, "אני צריך להראות לך את כל החברים שלי שאת לא מכירה!"
פניו מוארות, והוא עובר בין שלושה ילדים, כל אחד מהם הוזכר בשיחות בשבוע האחרון. זה רצה למכור את כלב הצעצוע שלו, וזה בעל שער בהיר, והאחרון מיוחד בגילו - הוא מבוגר מהגיבור שלי בשנה. הילד שלי מסתובב בגן, חזהו נפוח, יוצר היכרות רשמית ביני לבין חבריו, ולאחר מכן כל ארבעת הבנים מתיישבים על השטיח ומשחקים ביחד.
"להתראות חמוד שלי," אני מצפה לבכי, לכעס, לדמעות.
"בי אמא," הוא נענה לחיבוק שלי, וחוזר לחברים.

וכך, נפרדים.
בלי בכי, בלי כעס, בלי דמעות. וכל היום שלי נראה שונה.
טוב לו בגן.

אני מתאפקת לא לבכות. נראה לי שגם המנה הלא רגילה של הבוקר ככה, ריצתה וכל כך שימחה אותו. כמה הוא אוהב אותך... ממש לבכות.
את כותבת יפה

גם אני נהינת לקרוא את כותבת ממש יפה

אני מסבירה שרק רופא יכול לתת הפניה לבדיקת דם, והגיבור שלי חושב ואומר, "אז תגידי להם לעשות לי בדיקת דם." ברור, אני הרי רופאה, לא?
הוא גדול.

יום שני ופירורים

פיצחנו את זה. לא את התיאוריה המאוחדת או את סודות האטום - את ההבדל בין הימים שמתחילים בשקט לימי הבכי בבקרים.
שלשום יצאנו מאוחר בלילה לקנות לו מתנת יום הולדת, ועד שהוא בחר, ועד שחזרנו הביתה, ועד שהוא שיחק עם הצעצוע החדש מספיק עברו שעות, והוא ישן בקושי שמונה שעות בלילה. בבוקר- בכי ואומללות.
אתמול הוא ישן ארבע עשרה שעות, מחמש אחרי צהריים עד שבע בבוקר היום, והבוקר - שמחה וששון, אושר בגן, נפרד בקלות ויוצא לשחק.

מסקנה - הוא צריך לישון, ואז היום שלו נראה טוב.
הרבה יותר חשוב מסודות האטום, לדעתי.

"אמא אתמול הייתי עצוב בגן."
"למה?" ואני מצפה לשמוע 'כי לא היית איתי' או דבר דומה.
"כי החבר שלי הגיע מאוחר, והייתי עצוב עד שהוא הגיע."
וכך מטלת אושרו של הילד שלי עוברת ממני לילדים שסביבו, וזה טוב.

"נו, טוב לו בגן?"
כולם שואלים סביבי, ואני עונה, "לפעמים כן ולפעמים לא."
כי לפעמים הוא עייף, ולפעמים רעב, לפעמים הוא מגיע לפני החברים האחרים ולפעמים אחריהם, לפעמים יש מספיק זמן אמא בבוקר ולפעמים לא.
"נו, טוב לך בעבודה החדשה?"
כולם שואלים סביבי ואני עונה "לפעמים כן ולפעמים לא."
כי לפעמים הבוס דורש משהו בלתי אפשרי, ולפעמים אני מאחרת לרכבת, לפעמים הקפה בבוקר טעים ולפעמים אין ארוחת צהריים טובה, לפעמים אני תקועה בפקק ולפעמים השקט שסביבי מטריף את דעתי.

"נו, את מתגעגעת הביתה?"
את זה אף אחד לא שואל.
תמיד, בכל רגע. להתכרבלות הארוכה בבוקר, לחיכוכים לפני שנת הצהריים, לריח של הילד שלי סביבי בכל רגע, להתארגנות השקטה של הבוקר, כאשר הדברים הדחופים על סדר היום הם קיפול כביסה והשקיית עציצים.

יפות, מבקרות, עדינות, נסחפות וקבועות -
תודה על החיבוקים והאהבה, על האיחולים ועל החיזוקים מכן.

ע-נ-ק-י (כמו שהגיבור שלי אומר).

הרבה יותר חשוב מסודות האטום, לדעתי.
בהחלט..

אתמול הוא ישן ארבע עשרה שעות
אולי הוא יכול להעביר לילדים שלי קורס באיך עושים את זה?
ההורים שלהם מאד ישמחו אם הם ישנו [אפילו רק מדי פעם] 14 שעות רצוף...

כבר שנה אני מחכה שתחזרי לכתוב!
סופסופ באת...
התגעגעתי.
שמחה לשמוע שטוב לכם.

אתמול הוא ישן ארבע עשרה שעות
אולי הוא יכול להעביר לילדים שלי קורס באיך עושים את זה?
אני חושבת שהסוד הוא בזה: והוא ישן בקושי שמונה שעות בלילה

יומולדת שמח לגיבור

וגם

ו

ויש גם בשביל אמא של הגיבור

יום ראשון

"אמא, היום נוה ואני היינו אבירים רעים, ונלחמנו באבירים הטובים."
אני שואלת על המלחמה, האם הם הרביצו לילדים אחרים.
"מה פתאום?" הוא משתומם, "רק עשינו ככה."
אביר רע, מסתבר, הוא מישהו שעושה תנועות מפחידות עם הידיים וחורב (מלשון חרב) דרקונים. אביר טוב מחבק נסיכות ואת אמא שלו (ואת התינוקת גם).
וזו כל ההבחנה בין טוב לרע בעולמו של הגיבור שלי.

יום שני

"אמא! כתבנו הצגה בגן ומחר נעשה אותה!"
אחרי תחקיר נוסף הוא מספר שהוא יהיה המכשף, ומדגים תנועות כישופיות עם הידיים. עכשיו אני מבינה את כל הסיפורים על האבירים והנסיכות שגדשו את הבית שלנו לאחרונה.

הוא נחשף שם לדברים שונים ממה שיש בבית. לא טוב יותר, לא רע יותר, פשוט שונה.

יום שלישי

חמישה ימים אחרי הלידה, ואני מתחילה להבין עד כמה הגן חשוב לבן שלי. יש לו מקום אחד שבו לא מתעסקים בתינוקת החדשה, אלא רק בו. החברים הם חברים שלו, המשחקים הם משחקים שלו, הגננות הן גננות שלו.
הוא חוזר הביתה, מחבק ומנשק את שתינו, מביא לי מים בזמן הנקה, עוזר בהחלפת החיתולים, עירני ושמח. בלילה הוא מתחיל להתרגל לישון ליד אבא במקום להתחבק עם אמא. והוא יכול לעשות את זה כי יש לו מקום אחד פרטי, נטול תינוקות.
על כל מגרעותיו - זה היתרון העיקרי של הגן בעיני, כרגע.

יומולדת

"אני רוצה להזמין את כל הילדים מהגן."
"את כל החברים שלך?"
הוא מנענע בראשו, "את כל הילדים."
"אבל אין לנו מספיק מקום בבית."
"אמא," הוא נוזף בי, "אנחנו צעירים, נעמוד בשורה אחת ויהיה מספיק מקום לכולם."

הזמנו את הילדים לחמש אחרי הצהריים בפארק שליד הבית. אמא אחת הודיעה שהבן שלה לא מתעורר, לאמא אחרת האוטו נשאר במוסך, ורשימת המגיעים הצטמצמה לשלושה ילדים בגילו של הגיבור, אחות גדולה אחת ושני אחים צעירים.
פורסים את עוגת השוקולד שהכנו ביחד, עורמים את החטיפים בצלחות נייר, מפזרים כוסות שתיה.
חלק מהילדים יוצאים לגן השעשועים לשחק שם, את חלקם החושך והקור מגרשים הביתה.
הבנזוג ואני מחליפים מבטים, מתלחשים, מקווים שהילד שלנו לא מאוכזב.
הגיבור שלי מחייך, מאושר, ואומר, "אמא, זה יום ההולדת הכי טוב שהיה אי פעם!" הוא מלקק את שאריות העוגה מפניו, פותח עוד מתנה, והחיוך נשאר עליו. הוא לא יודע שאמורים להתעצב כאשר לא כל המוזמנים מגיעים למסיבה. הוא קיבל כל מה שרצה - עוגת שוקולד ומתנות יום הולדת.
ולרגע אני רוצה שהוא ישאר כך - בלתי נגוע, תמים, אוהב.

שמחה לדעת שהצטרף עוד קוסם למעגל המכושף.
ונוכחת שגם אצלך קורההקסם הזה (שאותי מפתיע כל פעם מחדש) , שבו מה שנראה לנו "רע" הוא בדיוק הדבר שעושה לקוסמים שלנו טוב....
הרבה אהבה לכולכם

ששה ילדים. שמונה אם סופרים אותו ואת קשת. זה המון!

לא מבחינת גודל יומולדת, מבחינת בילוי מיוחד עם חברים.
רק אנחנו קושרים אהבה ואכפתיות עם שיעורי הופעה. הוא כל כך בטוח. תני לעצמך טפיחה גדולה על השכם!
חוץ מזה, זה שהיו שלל שכבות גיל זה בכלל נפלא בעיניי, קצת חינוך-ביתי שכזה

אבל היה כל כך כיף ביומולדת..
הילדה שלי עד עכשיו מדברת על היומולדת הכיפי הזה..
ואיך הגיבור שלך שיחק אותה ובכלל לא היה לו אכפת שהיא בת!!
והיא גם רוצה יומולדת כיפי כזה שכולם יבואו ויהיו שמחים איתה..

נו, אתן צודקות, כרגיל...
היה ממש כיף, בייחוד לאור יום ההולדת שהיה בגן (ועכשיו הפירוט).

"אמא, זה יום ההולדת הכי טוב שהיה אי פעם!"

איזה מקסים, וכמה אני בטוחה שהוא צודק

יום שישי

חוגגים יומולדת בגן, באיחור אופנתי של שבוע.
משאירים את הריבים של השבוע החולף מאחורינו, את הגננת שדרשה שנביא גם עוגה, וגם הפעלה לילדים, וגם וגם וגם...

מגיעים בעשר וחצי, בלי עוגה, בלי נרות, עם הפעלה. הילד שלי כבר יושב במעגל הכסאות המוכנים, הכסא שלו מכוסה בבד זהוב. מולו הילדה השניה שחוגגים לה יום הולדת. אני מתיישבת לידו, והוא דוחף אותי, "אמא, את לא יושבת כאן, את יושבת שם," ומצביע על הכסא הבא בתור.
"ומי ישב כאן?"
"התינוקת." הוא אומר בטבעיות, וחוזר לדבר עם החבר שיושב לידו.
חיבוקים, נשיקות, חיוכים, והסבר קצר שבסופו הילד מתרצה - במקום שהיא תשב לידו הוא יחזיק את התינוקת בידיו. מעגל חברים מתאסף סביבו, והוא מסביר על "התינוקת שלנו" ומחייך.

"עכשיו מתחילים את יום ההולדת!" מודיעה הגננת. הילדים מתיישבים על הכסאות, והתינוקת חוזרת אלי.
"היום יום הולדת, היום יום הולדת לברק!" כולם שרים, והגיבור שלי מחייך.
"ועכשיו שרים את..." והיא מפעילה שיר אחר, ומשם עוברים ל"ועכשיו מקריאים את הסיפור שהילדים כתבו" ול"ועכשיו משחקים ב..." וככה זה נמשך - עוד משחק ועוד הפעלה, והכל באופן דידקטי ומרגיז, ובכל פעם לילדה השניה נותנים לבחור את המשחק, והיא מספרת ראשונה את הסיפור, והיא רוקדת ראשונה, ואני מתכווצת בכל פעם ומחפשת על פניו של הבן שלי את הסימנים שיעידו שהוא מרגיש פגוע.
אבל, כרגיל, אני מתבדה.
טוב לו להיות שני, לבחור שני, לחגוג שני, לכבות את הנרות שני. הוא מחייך וצוחק, ומדבר עם החברים שלידו, ומלטף מדי פעם את התינוקת, ומסביר לנו על הלכות הגן.

הגננת מסיימת לעבור על רשימת הדברים שצריך לעשות בכל מסיבה, וכל הילדים יוצאים החוצה לאכול את העוגה. אני מתחילה לסדר את ההפעלה שתיכננו, אבל התינוקת מתעוררת ודורשת את הארוחה שלה, כך שהבנזוג צריך לסיים במקומי.
הילדים חוזרים פנימה, והיחיד שלא מרוח בשאריות שוקולד הוא הבן שלי. זה בסדר, מאוחר יותר הוא ימצא את החתיכה האחרונה של עוגת היומולדת ויאכל אותה.
אני יושבת על השטיח, מאפשרת לבנזוג לסדר את הקעריות, ובינתיים מקריאה לילדים את הסיפור שהגיבור שלי אוהב עכשיו - הקטר הכחול שיכול. הם משתפים פעולה נהדר, קשובים, מתענינים, מגיבים לציורים, מתנהגים כמו הילד שלי, ומחשבה מהירה חולפת בי - אולי הגן הזה כן משמר את הטבעיות שבהם, אולי בכל זאת הוא טוב יותר מהאפשרויות האחרות, למרות מה שחווינו בבוקר.
הסיפור נגמר והילדים מתפזרים לשולחנות. בכל שולחן מחכה להם קערה עם חתיכות של בצק סוכר צבעוני. חלק מהילדים מכינים רכבות, חלקם כדורים צבעוניים, אבל הרוב לועס את צבעי המאכל והחומרים המשמרים וצוחק. שתי הגננות האחרות (אלו שהן לא דידקטיות ומרגיזות) יושבות עם הילדים ומכינות בעצמן דברים נפלאים - אחת מכינה פרחים והשניה לבבות קטנים.
עכשיו אני מבינה - זו הפעלה מצוינת לילדי גן, מאפשרת לכל אחד מהם לבטא את עצמו, והפעלה מצוינת לגננות, ובאופן כללי - הפעלה נהדרת לחינוך ביתי.
מסיימים, אורזים את הילד שלנו, נוסעים הביתה. הוא קופצני ורגוז, כיאות לעייפות בשילוב סוכר, אבל מצליח להרדם במכונית, וחותם את חגיגות יום ההולדת הרשמיות.

כמה טוב שלא הגיעו המון ילדים ליום ההולדת שלו, כמה טוב שאנחנו לא מרגישים צורך להפעיל את הילדים שכן הגיעו, כמה טוב שיש גן כדי ללמד אותו לשיר "היום יום הולדת", ושיש אבא ואמא כדי לתת לו לשתוק, ובכלל - כמה טוב שהוא כבר בן ארבע ואני יכולה לשקוט מעט, כי השורשים שלו יציבים.

אאוץ'

כמה טוב שלא הגיעו המון ילדים ליום ההולדת שלו, כמה טוב שאנחנו לא מרגישים צורך להפעיל את הילדים שכן הגיעו, כמה טוב שיש גן כדי ללמד אותו לשיר "היום יום הולדת", ושיש אבא ואמא כדי לתת לו לשתוק, ובכלל - כמה טוב שהוא כבר בן ארבע ואני יכולה לשקוט מעט, כי השורשים שלו יציבים.

כמה טוב לקרוא אותך.

כמה טוב לקרוא אותך.

יום ראשון

טרי, מהיום בבוקר -
אני שוכבת במיטה ומניקה את הקטנה. הגיבור בא לשכב לידי, מסתכל עליה, מחייך ושואל "אמא, אניי כול לשיר לה שיר?"
"בטח."
הוא מתחיל, "לכובע שלי שלוש פינות..." עם תנועות הידיים הנדרשות, והיא יונקת ורגועה, מקשיבה לאחיה ששר.

איזה אושר (-:

מזל טוב לכל המשפחה.

תהנו תהנו תהנו...@}

יום רביעי

הוא מסביר לנו בדרכים מלאות הבעה כמה הוא זקוק לנו לאחרונה -
"אני רוצה שתקחי אותי לגן עם סבא." ולא רק סבא לבד, מה שבימים אחרים נחשב פינוק אצלו.
"אני רוצה ששניכם תחזירו אותי מהגן." ולא רק אני או אחד מהסבים / סבתות.
"אני רוצה שתבואי להתכרבל איתי בלי קשת." במיטה, לפני השינה.
ואחרון, מאתמול, רמז דקיק - "היום אבא של נ' לקח אותו מהגן, והוא לא נשאר לצהרון." ובלי מילים הוא אמר - "מתי אבא יקח אותי מהגן?"

ועוד כל מיני דוגמאות אחרות. הוא לא אומלל, לא ברמה שאני מסוגלת לראות בכל אופן. הוא לא כבוי, אלא שמח, ומלא דיבורים ושירים, אבל הוא צריך את אמא שלו ואת אבא שלו.
אני מנסה, אבל יקח עוד הרבה זמן עד שנגיע שוב לאיזון כלשהו.

יום שני

בלילה הגיבור שלי התעורר עם כאב חד באוזן ימין. חצי ביצה קשה חמה עטופה במגבת וכפית של ברזל (תרופת הפלצבו הרגילה שלנו) העבירו את הכאב, אבל בתוספת של שיעול גרוני ונזלת החלטתי שנשאר בבית.
אז נשארנו בבית.
"אני רוצה לגן!" הוא בוכה ומשתעל.
אני מנסה להסביר שהוא חולה מכדי ללכת לגן, ושהוא עלול להדביק את הילדים האחרים, או שמחלה תחמיר, אבל הוא בשלו. רוצה לגן, וזהו.
"אמא, את לא מקשיבה לי!" אני משתתקת, והוא ממשיך, קצת יותר רגוע, "הגננות יהיו עצובות אם אני לא אבוא לגן, ו-נ' (החבר הכי טוב שלו בגן) לא ידע עם מי לשחק אם אני לא אבוא לגן."
מיותר לציין שהנימוקים האלה לא שיכנעו אותי. אחרי בכי ארוך הוא לקח את המוצץ, נשכב לידי, ונרדם בתוך דקות. שכבתי בין השניים, שקט בבית פתאום, וכמו כל אמא טובה - הלכתי לישון עד שאחד משניהם יעיר אותי.
בצהריים הקטנה התעוררה ראשונה ודרשה לינוק, ובתוך דקות גם הגיבור התעורר ושאל מתי נצא לעשות סידורים, ואיזה סידורים נעשה קודם. וכך פתאום התחלנו יום רגיל בחינוך הביתי שלנו.
נסענו לנתניה, למדקר שלי, ושם הקטנה הפגינה התנהגות למופת וישנה במשך כל הטיפול. הגיבור לעומתה שיחק במשאית הזבל שהביא איתו, דקר את הכסאות בעזרת מחט שקיבל מהמדקר, ליטף את הקטנה מדי פעם ובסוף הטיפול זכה בכבוד לשלוף את המחטים מהגוף של אמא שלו...
משם נסענו לבית קפה. רציתי הביתה, אבל הוא היה כל כך חמוד הרגשתי שמגיע לו פינוק מיוחד (וגם לי התחשק לצאת קצת מהבית). ישבנו ברולדין, והתחלתי להתגעגע אליו.
הוא אכל קצת, ואז הלך לשירותים (לבד, כמובן), וחזר, והביא לי כוס מים מהמלצריות כאשר הנקתי, והעמיד פנים שהוא בתוך משאית, ואכל עוד קצת, והלך לבקש עוד מפיות, והלך שוב לשירותים (וציין שהכיור שלהם קטן מדי אם אני ארצה לשטוף לו את הטוסיק בכיור), ושר, וספר עד עשר, ושר עוד קצת, ושכב על הספה הארוכה שליד החלון, וסיפר לי על הגן.
ואז הוא נעשה ממש מקסים.
"אמא, תעשי דברים עם קשת," הוא ביקש. זה שם הקוד שלנו להזזת התינוקת ומשחק כאילו היא בובה.
הרמתי אותה באוויר, והגיבור אמר "עכשיו אנחנו בחללית!" מה שגרם לי להזיז את התינוקת כאילו היא מרחפת.
"אני חחלית קשת!" הודעתי בקול שונה מהרגיל, והגיבור שלי צחק, "קשת, מהר! את צריכה להתחבא כי רודפים אחריך!"
כך התחיל משחק שנמשך כל שאר היום - הוא דיבר עם קשת, הסביר לה דברים והתווכח איתה, כאשר אני מהווה פה לתינוקת הקטנה.
ברור לי שהוא יודע שאני זאת שמדברת, אבל בכל זאת הוא אומר, "אמא, אני רוצה לדבר עם קשת," ומתרעם אם אני עונה בקול הרגיל שלי.

מבית הקפה נסענו להביא את אבא שלו מהעבודה, וכל הדרך (יותר משעה בפקקים של אחרי הצהריים) הגיבור דיבר עם התינוקת. הוא סיפר לה שהוא ראה כוורנים בטיול בגן, ושצריך להזהר מקוצים כי הם דוקרים, הבטיח לתת לה את הרובה (הדמיוני) המקולקל שלו כאשר היא תהיה מספיק גדולה, ומאוחר יותר עבר להיות 'המבוגר האחראי' כאשר "קשת" אמרה שהיא רוצה לסוע לבית קפה ולא לחזור הביתה, והגיבור שלי שכנע אותה שצריך לחזור הביתה אפילו אם לא רוצים.

בלילה הוא ביקש להתכרבל במיטה לפני השינה עם קשת, והסכים שגם אני אצטרף. הוא חיבק אותה ונישק אותה, ובפעם הראשונה מאז שהיא נולדה יכולתי לדמיין את שניהם כאחים, ולא כשני ילדים נפרדים שבמקרה נמצאים באותו בית.

יום שלישי

שיחה בין הגיבור לבין התינוקת:
הגיבור - "פעם את לא היית, ולאמא היתה בטן שטוחה. אחר כך הבטן של אמא היתה עגולה, וכאב לה ואמא צעקה, ואת נולדת."
אמא בתפקיד התינוקת - "מה, אני הכאבתי לאמא?"
הגיבור - "מה פתאום? פשוט כאב לה, ואחר כך את נולדת, וענת עזרה לך."
אמא בתפקיד וכו' - "מי זאת ענת?"
הגיבור - "המיילדת. היא עזרה לך לצאת."
אמא בתפקיד - "ויצאתי עם הרגליים, נכון?"
הגיבור צוחק - "מה פתאום? קודם יצא הראש (מדגים) ואז כל הגוף. והיה עליך דם, ואז ענת ניקתה אותך ונתנה אותך לאמא, ואז אמא נתנה לי לחבק אותך גם."

לי זה לקח הרבה יותר זמן לספר על הלידה שלה...

מקסים

ברור לי שהוא יודע שאני זאת שמדברת, אבל בכל זאת הוא אומר, "אמא, אני רוצה לדבר עם קשת," ומתרעם אם אני עונה בקול הרגיל שלי.

בטח שהוא יודע - אפילו הקטן שלי "מדבר" שעות עם כפות הרגליים של אמא, אתן יש לו יחסים סבוכים (הן רוצות ציצי והוא לא מרשה, הן בוכות והוא מחבק אותן...).

(-: מקסים (-:

מקסים

ובפעם הראשונה מאז שהיא נולדה יכולתי לדמיין את שניהם כאחים, ולא כשני ילדים נפרדים שבמקרה נמצאים באותו בית. @}

יום שני

סבאסבתא אספו אותו היום מהגן, והוא חזר ישן.
ישן, ישן, ישן.
התעורר בשמונה בערב.
בגן היום - עמית הביא מטריה מהבית הקטן בגינה, ושמר שהגיבור שלי לא ירטב. סיכמנו שהשבוע נקנה מטריה חדשה לגיבור.

אבא הקריא לו את ספר הפילפילים, והגיבור שלי הבין שהוא אמור להיות עצוב שנולדה לו אחות. לא נורא.
הביא לי את התינוקת להנקה, ישב לידי בזמן שריאתי משהו טפשי בטלויזיה. התחבקנו קצת, ובעשר הוא הלך לישון.

אני מתגעגעת אליו.

אוי

יום רביעי

"היום אני לא רוצה ללכת לגן."
למה?
בכל פעם הוא עונה משהו אחר. כי ילד אחד הציק לו, כי הוא אמור להעביר חוג ילדים על רובוטים, וכי בעצם הוא רוצה להיות איתי.
ובעצם, גם אני רוצה להיות איתו.
אני מסבירה לו שאם הוא נשאר בבית שידע שאמא ישנה במשך היום (ככה זה כשערים בלילה), ושהוא יצטרך להסתדר לבד.
הוא מסכים, ואני מכינה לו פיתה עם חלווה, מדליקה "הופ", והולכת לישון. במשך היום הוא אוכל בעצמו, משחק עם עצמו, מגיע לישון איתי צהריים בעצמו, ובעיקר - רואה המון טלוויזיה בעצמו.

אחרי הצהריים מגיע, ואני נדרשת לקיים הבטחה מאתמול - אנחנו יוצאים לבקר חבר מהגן. גשם, וחושך, ואני עם הקטנה על הידיים (למה ללבוש מנשא אם רק הולכים עד האוטו וחזרה?), והוא עם מטריה.
אנחנו מזמזמים בפעמון, ואני שומעת את קריאות השימחה של הילד. הוא כבר ממתין לנו במדרגות ואחותו הגדולה מחייכת ושואלת על התינוקת שלנו.
אצלם נעים וחמים, בית רחב ורגוע. אני והאמא יושבות ומדברות מעל קערת פירות שהילדים חתכו, האחות הגדולה מראה לי את הכינור ואת התווים שלה, ושני הבנים משתוללים. רבים קצת, משלימים קצת, משחקים הרבה. בשלב מסוים הם מתרוצצים סביב התינוקת, והגיבור שלי משגיח עליה, דואג שהחבר שלו לא ידרוך או יפיל אותה בטעות. אני מקשיבה לו מדבר ונמלאת גאווה - כמה נפלא הילד שלי, איזה אח גדול נהדר.

השעה שבה התכוונתי לצאת חולפת, ועוברות עוד עשר דקות, ועוד עשר דקות, ופתאום נעשה מאוחר וחייבים לזוז. אני קוראת לגיבור שלי, והוא מבקש לקחת אתו מקל אחד הביתה.
כי זאת עליכן לדעת - לילד אצלו התארחנו יש אוסף מקלות עץ, כל אחד שונה מרעהו, כל אחד ארוך יותר מזה שלידו, ואין דבר קוסם יותר לילד בן ארבע ממקל ארוך.
אנ מסכימה, אבל החבר מסרב לתת לגיבור שלי מקל. לבסוף הוא מתרצה ומושיט לו מקל אחד, מפוצל בקצהו. אבל הילד שלי רוצה דווקא את המקל הארוך והחלק.
עכשיו, אילו השעה היתה ארבע אחרי הצהריים, ואילו לא הייתי ממהרת, ואילו היה חם בחוץ, ואילו לא הייתי צריכה לקחת איתי על הידיים את התינוקת (כי, כאמור, השארתי את המנשא בבית), ובעיקר, אילו הוא לא היה רואה כל כך הרבה טלוויזיה במשך היום - אילו אחד מאלה היה מתקיים הבעיה היתה נפתרת בקלות. אבל כל אלו לא התקיימו, והיה חשוך, ומאוחר, וגשם, ותינוקת על הידיים, וילד בן ארבע שנועץ את עקביו ברצפה ובוכה כי הוא רוצה מקל.
ניסיתי משא ומתן, ניסיתי להציע פתרונות חלופיים, ניסתי לתת לו לחשוב על פתרונות חלופיים, ניסיתי לחבק, ללטף ולבקש, אבל ככל שהשעה התאחרה והבכי התגבר הדרדרתי לכעס ולצעקות ולבסוף לאיומים - "או שתבוא עכשיו או שלא נבוא לבקר יותר את החבר שלך."
כלום לא עוזר. הוא מתבצר בבכיו, אני בכעסי, והאמא של החבר עושה כמיטב יכולתה כדי לא להיות לידינו וליד הכעס הפורץ מאיתנו.

בסופו של בכי ארוך ביקשתי עזרה - נתתי את התינוקת לאמא השניה, הרמתי את הילד שלי על ידי (וחשבתי על ההמלצה לא להרים בששת השבועות אחרי הלידה שום דבר כבד יותר מהתינוק...), וירדנו למטה, לחושך ולגשם. הכנסתי את התינוקת לסלקל, הודיתי שוב לאמא, והגיבור שלי עדיין בכה.
הוא עמד מחוץ לדלת המכונית הפתוחה ובכה, ומרוב זעם צעקתי עליו באמצע הרחוב להכנס לאוטו או ש...
או ש...
או שהוא יישן לבד בלילה.
הגיבור שלי נכנס מיד למכונית, חגרתי אותו לכסא, התיישבתי במושב הנהג ונסענו להביא את אבא מהעבודה.

לפני השינה, שעות מאוחר יותר, בזמן הנקה, הגיבור שלי בא אלי, חיבק אותי, הניח את ראשו על זרועי ולחש, "אמא, אני מצטער שהרגזתי אותך היום. סליחה."

סלחתי לו כבר.
הבעיה היא לסלוח לעצמי.

הבעיה היא לסלוח לעצמי.
כל כך מוכר....)-:
<מוצאת נחמה במודעות ובאפשרות לתקן>
@}

לפני כמה חודשים כתבתי בבלוג שלי אחרי ערב שבו "הילדים הלכו לישון בתוך שלולית של כעסי". קוראת אלמונית כתבה לי את הדבר הבא:
אומרים שאם הסיבה שבגללה התרגזת היא סיבה שטותית אז ההתרגזות אינה נחשבת אבל כאשר הקוסמים הצעירים מגיעים עם סיבה ממשית ואז את לא מתרגזת אלא מטפלת בנושא בסובלנות ..אז זה נחשב לזכותך גם אצל הצעירים הללו שאף פעם לא מפספסים את הכוונות שבלבך וגם בשאר ממלכות היקום באשר הן .
אותי המשפט הזה מאוד מנחם, גם היום. אולי יעבוד גם אצלך

<מימה תופסת טרמפ על רגשות אשם של אחרות, אחרי שאתמול בערב צרחה בגרון ניחר על המרכזי ואמרה לו דברים ממש לא נחמדים. גם הוא ביקש סליחה בסוף וחיבק ונישק וקיווצ'צ' לאמא את הלב>

יום שבת

כל היום הוא עומד לידי כאשר אני מחליפה לה חיתולים, ולאט לאט משתלב בהחלפה. בהתחלה הוא רק מחזיק את הסקוצ'ים, אחר כך מתחיל להניח אותם במקום, ובסופו של דבר משתלט על סידור החולצה שלה מאחור (היא תמיד מתקפלת למעלה כאשר אני מחליפה לה).
בהחלפת החיתול של חמש וחצי בבוקר אני מגלה זוג עיניים חומות מסתכלות עלי במיטה.
אני מניחה את התינוקת, עדיין עטופה במגבת, על המיטה, והגיבור מתיישב מייד, "אמא! אני רוצה להחליף לתינוקת חיתול!"
אני מסכימה, והולכת להחזיר את המגבת לחדר האמבטיה, משוכנעת שהוא לא יסיים עד שאני אחזור.
אחרי שניות, כאשר אני חוזרת לחדר השינה אני מגלה ילד בן ארבע רכון מעל התינוקת הרגועה, והוא מסיים לחתל אותה במומחיות מדהימה. אני מחזיקה חלק מהחיתול רק כדי להרגיש שאני 'עושה משהו', אבל הוא לא באמת צריך את העזרה שלי.

אז מה יש לנו?
היא נרגעת כאשר הוא שר לה, נותנת לו לחתל אותה, והוא כבר ידוע להרים אותה על הידיים כאשר היא בוכה.
מזל שהוא לא מניק, אחרת באמת הייתי מרגישה מיותרת...
(כן, גם אבא שלהם כזה).

איזה יופי.תכונות נשיות בגברים זה דבר נפלא.
כן ירבו.

וחשבתי על ההמלצה לא להרים בששת השבועות אחרי הלידה שום דבר כבד יותר מהתינוק...
אוי וויי.. יש המלצה כזאת?
תמונה

סליחה שאני לא מתרשמת מההתרגזות שלך, אני בכלל לא מבינה איך את עושה את זה עם שניים ועוד מרשה לאבא שלהם ללכת לעבודה.
נשגב מבינתי.

זה לא קל

אוי וויי.. יש המלצה כזאת?
כן, אבל אם את לא יכולה לעמוד בה, לפחות תזכרי לאסוף היטב ולהחזיק את רצפת האגן ואת הבטן כשאת עושה את זה.
בכלל לזכור לאסוף אותן כל פעם שקמים וכל פעם שיושבים, בתקופה הזאת.

_סלחתי לו כבר.
הבעיה היא לסלוח לעצמי._
אייי. מוכר. מוכר.
סליחה שאני לא מתרשמת מההתרגזות שלך, אני בכלל לא מבינה איך את עושה את זה עם שניים ועוד מרשה לאבא שלהם ללכת לעבודה.
מה שהיא אמרה.

באתי להשלים פערים.

אתם מקסימים. ממש.

יום שני

אחרי הצהריים ההורים של הבנזוג מחזירים את הגיבור מהגן, ולי יש תוכנית - לצרף אלינו את השכנה לקפה וארוחת ערב. היא מסכימה, אבל זמן התארגנות שלה עם שניים ארוך, והילדה שלה לא רוצה לאכול אצלנו ארוחת ערב, אז בינתיים אני מציעה לגיבור שלי לעשות אמבטיה, והוא מסכים "בתנאי שהתינוקת לא תעשה איתי אמבטיה."
הוא לא רוצה שהיא תעשה לו קקי באמבטיה, מסתבר - הוא עדיין זוכר את זרזיף הקקי שהתשחרר בפעם הקודמת שהם חלקו אמבטיה, לפני יותר משבוע.
זכותו.
בזמן האמבטיה אבא חוזר הביתה. שמחה וצהלה, ואני קופצת לשכנה לבטל את התוכניות המשותפות.
הבת שלה מאוכזבת, ומבקשת בכל זאת לבוא לדבר עם הגיבור. היא נכנסת לאמבטיה והגיבור שלי אומר, "אמא, את יודעת, לא כל כך נעים לי שילדים אחרים רואים אותי עושה אמבטיה."
הילדה נעמדת, וכאשר היא יוצאת מהחדר הגיבור קורא פתאום, "בעצם, אמא, לפעמים קצת נעים לי כאשר ילדים אחרים רואים אותי באמבטיה."
הילדה חוזרת, מתיישבת על מכסה של קופסא, והשניים פוצחים בשיחה ילדותית שלי אין מקום בה. אני משאירה אותם לבד ויוצאת אל הבנזוג, מדברת איתו על היומיום, עד שהגיבור שלי קורא לי לשוב.
הוא יוצא מהאמבטיה, מתנגב, מתלבש, ומראה לילדה את התינוקת. הוא מדבר עם התינוקת ואני עונה לו במקומה, והילדה מבולבלת - מסתכלת עלי, ואז אל התינוקת, ומנסה להבין מי מדבר ולמה הגיבור שלי מדבר אל התניוקת אם ברור מאליו שאני זאת שמדברת...
הם מלטפים אותה, ומגיע המן של הילדה לחזור לביתה. אנחנו יוצרים רכבת ונוסעים אליה, משאירים אותה שם, וחוזרים הביתה.
לארוחת ערב - בטטות בתנור וקציצות מכל הסבתות.
אוכלים, מצחצחים שינים.
אני מתכרבלת עם הגיבור במיטה.
"אמא, אני לא רוצה שתלכי."
"אני לא אלך."
הוא נרדם בשניות, ואני משאירה אותו וחוזרת אל הבנזוג שבסלון.
במהלך הלילה הגיבור מתעורר פעמיים לפיפי ומעיר את שנינו, ובין ההתעוררויות שלו הקטנה מתעוררת מסיבותיה שלה. אני מצליחה להרדם לשעה וחצי לפני שהבוקר מגיע עם צלצול השעון המעורר, ואחרי צחצוח השיניים נוסעת לתל אביב, ליום עבודה מעייף יותר.
הימים נמסכים אחד בשני, מופרדים על ידי זריחות בלבד.

יום שלישי

אני חוזרת מתל אביב עם אמא שלי, ואנחנו נוסעות ישר אל הגן של הגיבור. אני מוצאת שם ילד רעב ומרובב בחול. במקום לתת לו לאכול עוד סנדביץ' של לחם שחור עם גבינה לבנה אני משכנעת אותו לאסוף את התיק ולהצטרף אלינו לבית קפה קרוב.
נוסעים.
מגיעים.
הגיבור שלי כבר מכיר את הצוות - יש את המלצרית "שלנו", הנעימה, ואת "המלצר בחולצה האדומה", בעל המקום כנראה לפי הדרך בה הוא מדבר אל כולם. זה לא משנה לגיבור שלי, שמדבר עם כולם, מזמי לעצמו את האוכל שהוא רוצה, ובמהלך הארוחה גם הולך למטבח להביא עוד מים חמים לתה של אמא שלי.
בזמן שאנחנו בבית הקפה הוא עוזר לי להחליף טיטול לתינוקת ומנסה להבין למה בבית אני מפשפשת אותה בכיור אבל בחוץ אני מפשפשת אותה בשירותים. אני ממציאה הסבר קלוש על זה של"לא נעים לעשות קקי לאנשים אחרים בכיור", והוא מקבל את זה משום מה.
האוכל נערם על השולחן שלנו - שקשוקה חריפה בשבילי, גרנולה ביוגורוט בשבילו.
אוכלים, מדברים, מחייכים.
אחרי שהוא מסיים את הארוחה הוא מבקש קינוח, ואני מרשה לו ללכת עם בעל המקום אל המטבח ולבחור לעצמו מה שהוא ירצה. הם חוזרים והוא מדווח - "בחרתי עוגת שוקולד."
מסתבר שנתנו לו לבחור בין גלידת פסיפלורה, פאי תפוחים, עוגת קפה ועוגת שוקולד. הבחירה שלו מובנת מאליה, לדעתי.
עד שהועגה שלו תגיע הוא מחליט להסתובב במקום ביחד עם המנהל, והם הולכים לצפות באקווריום הפינתי. אחרי מספר דקות עוד ילד מצטרף אליהם, ובשלב מסויים אני רואה את הגיבור שלי עומד ומסביר לשני הצופים על הדגים השונים.
"הוא מאד התבגר מאז שהוא בגן", אמא שלי מעירה ואני מהנהנת. פחות מפריע לי שאת כל ההישגים זוקפים לאחרים. אני יודעת שהיכולת שלו להתחבר עם מבוגרים התפתחה בשנה שהוא היה איתי בבית, וזה מספיק.
אנחנו מסיימות לאכול, ועוגת השוקולד שהגיבור הזמין טרם הגיעה לשולחן. אני שואלת את המלצר, ומתברר שהם לא הבינו שכאשר אמרתי לגיבור שהוא יכול לבחור לעצמו עוגה התכוונתי לזה. הם חשבו שזו דרך להרגיע את הילד - מי חושב שאמא תרשה לילד בן ארבע לבחור לעצמו אוכל?
העוגה מגיעה באיחור, מוקפת בים של קצפת וגלידה. הוא טועם ממנה מעט, אומר שהוא שבע וחוזר אל הדגים. אמא שלי ואני ממשיכות לחפור בהרי השוקלד, אבל אפילו אנחנו נשברות ומבקשות לארוז את העוגה.
חוזרים הביתה, עייפים מכדי לחשוב על אמבטיה או אפילו על צחצוח שיניים.
שלושתינו מתכרבלים ביחד על הספה ונרדמים. מתישהו בלילה הבנזוג מגיע, מעביר את הגיבור למיטה שלו, ונותן לי לישון עוד, עם הקטנה מכורבלת עלי.
לילה.

יום רביעי

בבוקר מריבה של חצי שעה שנגמרת רק כאשר סבא מגיע לקחת אותו לגן. בערב רבע שעה של חיבוקים והוא נרדם.
אני שונאת את הימים האלה.

הו! שלום!
אין לי זמן כרגע לקרוא הכל, אבל עד היום לא שמתי לב שהדף הזה הוא בלוג שלך. אז מעכשיו אני פה.

כל כך לא הגיוני ששניים יעבדו וישלחו את הקטנים לימים שלמים למקום אחר.
אני לא יודעת אם זו שריטה שלי אבל אפילו ממרחק כזה נראה שאת חסרה לו.
ואולי כיף לו בגן וקורים לו גם דברים טובים, רק מסגרת השעות הנוקשה והשעות הרבות...

כל כך לא הגיוני ששניים יעבדו וישלחו את הקטנים לימים שלמים למקום אחר
נכון.

יום חמישי

טכנאים אמורים לבקר אותנו היום, והגיבור מבקש ומקבל רשות להשאר איתי בבית.
אני מתכננת יום שבו נקום מאוחר, נצא קצת לטייל ובערב ניקח את אבא מהעבודה. המציאות, כמובן שונה לחלוטין.
השעון המעורר של הבנזוג מצלצל בעשרה לשש, והגיבור מתעורר איתו ומסרב לחזור לישון. במקום טלויזיה אני משכנעת אותו לשכב קצת בסלון, ואחר כך לשחק קצת עם תומס הקטר.
"אמא, אני רוצה שוקולד."
"איה שוקולד?"
"השוקולד הנוזלי בקופסא."
אני נזכרת ב"דני" שבנזוגי אכל אתמול, "אין יותר, נגמר."
הוא פורץ בבכי, דמעות עגולות מציפות את לחייו.
"אבל יש לנו שוקולד רגיל, אם אתה רוצה."
הדמעות מתייבשות, "תראי לי."
אני לוקחת אותו למטבח, חושפת את חפיסת השוקולד המריר במגירת האפיה שלנו.
"אתה יכול לקבל קוביה אחת של שוקולד."
הוא מניד את ראשו, "אני רוצה יותר."
"כמה אתה רוצה?"
הוא חושב וזוקף שתי אצבעות. אני מחייכת, מלטפת את ראשו ומסכימה.
הוא מונה על כף היד, "אמא,נגון שאת לא מרשה לי ארבע קוביות, או שלוש קוביות, אלא רק שתיים?"
"נכון, חמוד שלי."
ואז מתחיל היום.
אני עובדת על המחשב והוא מצייר לידי - "אמא, אני רוצה לצבוע את הבלנדרים."
אני מסתובבת ומגלה שהוא מצא את חוברת ההוראות של הבלנדר שלנו, שעל כריכתה מתנוסס שרטוט של המוצר. אני מאשרת, והוא הופך את הדף הלבן לחגיגה כתומה צהובה. אחר כך ארוחת בוקר - הוא הולך אל המקרר ובוחר לעצמו שניצלים. אני מועכת אבוקדו ושנינו חולקים את תערובת החלבונים המוזרה הזאת, מדברים על התינוקת ועל מערכת העיכול.
אמא שלי אוספת אותנו, וכולנו נוסעים לקניון. ניצני הרעב מופיעים אחרי שהאוכל שלנו מגיע. הילד הנפלא שלי מסרב לאכול ונמרח על הכסא. הוא רוצה רק לשחק במכונות הצבעוניות שבחוץ. אחרי משא ומתן הוא מסכים לאכול מהסלט, מנקר מעט קרוטונים ומודיע שהוא שבע.
מסתובבים בקניון, מחפשים חולצות וסווטשר עבורי. הגיבור שלי נשאב למכונה מתנודדת צבעונית, יורקת מוזיקה חד גונית. אמא שלי מאכילה את המכונה במטבעות כסופים ואני מוצאת בינתיים שלוש חולצות. עוברים לחנות הבאה, קונים עוד קצת, מפעילים עוד מכונה, ואני מקבלת טלפון מהטכנאי שהוא יגיע בתוך שעה אלינו.
נוסעים הביתה, פורקים את התינוקת מהסלקל, פורקים את הקניות, והגיבור שלי הופך בבת אחת לילד החמוד הרגיל. הוא בחדר שלו, משחק במשאית וטרקטור, ואני בסלון, מניקה, כאשר יש צלצול בדלת וטכנאי מכונת הכביסה מופיע.
הגיבור מלווה אותו למרפסת הקטנה, אני מסבירה על התקלה, והגיבור שלי מספר מה עשינו כדי לבדוק מה התקלקל. הטכנאי מתקן, מקבל תשלום ויוצא.
אני פותחת את מכונת התפירה ועד שהטכנאי הבא מגיע אנחנו יוצרים שקיות רב פעמיות מגופיות ישנות שלי.
אחרי אחת הטכנאי בא, בודק את תנור הגז שלנו ומחליף את צינור הגז. הגיבור עוזר לו - קורע את עטיפת הניילון ומושיט את החלקים להם הטכנאי זקוק.
גם הוא הולך, ועכשיו הגיבור שלי מזכיר לי את הבטחתי מהבוקר - שתי קוביות שוקולד. אני בוצעת את החפיסה, מאפשרת לו לבחור את הקוביות שלו, ואנחנו לועסים ומחייכים בפיות מלאים בקקאו.
הולכים לישון.
מתעוררים כאשר חשוך.
נכנסים לאוטו ונוסעים אל אבא. ליתר דיוק - אל הסופר הגדול שליד העבודה של אבא. עוברים בין המדפים, והוא בוחר איתנו את האוכל. אחר כך הוא פותח את הדלת האחורית ועוזר להכניס את השקיות פנימה. כך גם בבית - סוחב את שקית הטיטולים הכבדה בעצמו עד הדלת, משתתף במאמץ המשפחתי.
הוא אוכל ארוחת ערב מהצלחת שלי, ואחר כך מתכרבל עם אבא שלו על הספה.
שכחנו לאסוף את הסל שלנו. לא נורא - מחר יום חדש.

וככה, בעזרת ימי הבית הבלתי מתוכננים האלה, אני מצליחה לקבל הבלחה של הילד שלי מבין שכבות הגן שעוטפות אותו עכשיו.

שולחת לך כוחות ותקווה לשבוע החדש.

יום שישי

אנחנו ברצף של ימי גן ללא גן - הים נוסעים למודיעין לטיול לכבוד החנוכה.
כאשר אנחנו מגיעים לכפר החשמונאי רוב הילדים כבר שם. "הנה ברק בא! הנה ברק!" ילדים צועקים, והבנזוג ואני מחליפים מבטים. לשנינו יש זכרונות דחיה מהגן, ושנינו מתענגים על הקריאות כאילו היו מופנות אלינו.
באיזור ההתכנסות יש עץ בעל ענפים שנועדו לטיפוס ילדים. הגדולים כבר על העץ, הקטנים למטה, מחכים שיתפנה. כן, גם בגן הדמוקרטי יש הירככית עדר. אחרי דקות המתנה הגיבור שלי מגיע אלינו, בוכה, "לא נותנים לי לטפס..."
ההורים יושבים על הדשא לארוחת בוקר משותפת. עכשיו אני מבינה את האימייל שנשלח לכל המשפחות, על כך שצריך להביא אוכל. אני ביקשתי מהבנזוג להכין סנדביצ'ים, ואין לנו מה לחלוק עם השאר. זה לא משנה - הם חולקים איתנו בשמחה, ואנחנו מצטרפים לכולם. דמעותיו של הגיבור נעלמות אחרי פרוסת עוגת שוקולד ובלינצ'ס בגבינה.
הטיול מתחיל. מנחים את הילדים לתחנות יצירה, ורק אנחנו נשארים מאחור - העץ התפנה, והגיבור שלי עט עליו. רק אחרי שהוא ממצה את חווית הטיפוס אפשר להמשיך.
אני מופרדת מהגברים שלי - הם ממשיכים עם הטיול לחקור בתי חשמונאים, ואני נשארת מאחור- להניק ולקייק את התינוקת. ביחד איתי נשארת אמו של החבר הכי טוב של ברק בגן. שתינו יוצרות בשאריות הצבעים שנותרו בתחנה, מדברות על החיים, על ילדים, על שקיות רב פעמיות - שיחה באופנית טיפוסית.
מצטרפים לעדר. הם חוקרים מאהל, ואחר כך מערה, בית כנסת עתיק, ולבסוף איזור עיבוד חיטה. המדריך מדבר על הנשים שהיו בוררות את הקמח ומכינות את האוכל, ואני שומעת את קולות האמהות שהיו לפני, לבושות בגלימות מתנופפות, משגיחות על ילדיהם בזמן שהן בוררות את הגרגירים. אלפי שנים עברו, ודבר לא השתנה.
הטיול מתקרב לסופו - התחנה האחרונה היא בית בד עתיק. הילדים יוצרים טורים ארוכים לדחיפת אבן הריחיים הגדולה, מתחרים על מקומות בהתאם לחוקים שמבוגרים כבר לא מסוגלים להבין.
מסיימים. שרים שירי חנוכה, מדליקים חנוכיה, מקבלים דמי חנוכה.
הגיבור שלי רוצה לחפש את המדריך ולהודות לו על השוקולד, אך זה כבר הלך, ובני נשאר עם שלוש מטבעות הנמסות בידו החמימה.
נגמר.
הילדים נרדמים בדרך חזרה, ובנזוגי מנתב את המכונית לבית הוריו לארוחת צהריים. משם אנחנו נוסעים הביתה למקלחת ושינה חטופה, וממשיכים לחברים - לערב כתיבה משותף. הגיבור שלי מקשיב לסיפורים על חלליות ואלפים ומבקש רשות בלחש לאכול קרקר גרנולה. הוא עוזר לי לקייק את התינוקת פעם אחת, ואוכל מהמרק שלי כאשר אני מחליפה לה חיתול.
איכשהו, למרות היום העמוס, הוא עירני ושומר על שקט מדהים בזמן שאנחנו מדברים. כאשר אחת החברות שלנו מקריאה סיפור שאמור להפוך לסיפור ילדים הוא נרדם לבסוף, המוצץ נשמט משפתיו המחייכות מתוך שינה.

וזהו, נגמר השבוע.

יום ראשון

בסוף השבוע שעבר אמא שלי שאלה מדוע ברק לא מסתרק.
"כי הוא לא רוצה." אני עונה.
אמא שלי מתרגזת, "אז מה אם הוא לא רוצה? ואם הוא ירצה לאכול חשיש, את גם תתני לו?"
"אם הוא רק ירצה לאכול את זה אין לי בעיה," אני עונה בחיוך, "הבעיה היא אם הוא ירצה לעשן את זה."
אמא שלי קוצפת ומניחה לנושא, אבל המילים נשארות. אני יכולה לדגמן הורות מודרנית וחופשית מולה, אבל נושא השער מפריע גם לי, ואני לא מוצאת את הדרך לפתור אותו.

בשבת אמא שלי אומרת בארוחת הצהריי םהמשפחתית ש"אם את רוצה - הספרית שלנו תבוא ותספר את ברק."
הוא שומע ונחרד, "אני לא רוצה להסתפר!", וחוזר לנבור בערימת הנקניקיות שעל צלחתו.
נושא השיער תופס חלק משמעותי מריבים שלנו לאחרונה. בערב אני מציבה לו אולטימטום - או שהוא יסתפר או שהוא יסתרק.
הוא בוכה, כמובן, ומנסה להסביר שהוא לא רוצה לעשות אף אחד משני הדברים. "אמא! את לא מקשיבה לי!"
נכון, אבל על ראשו מתנוססת בלורית לא גזומה ולא מסורקת, ולמרות כל הרצון להשאר חופשיה ולתת לו לבחור את דרכו - מראה הקשרים בכל בוקר מפריע לי.

"אני לא רוצה ללכת לגן." הגיבור מודיע לי בבוקר. הוא אומר שילד אחר מציק לו ומרביץ לו והוא לא רוצה ללכת. אני מציעה לדבר עם הגננות ולחפש פתרון.
"ומה אם לא נמצא פתרון?" חשש מתגנב לקולו. אני מבטיחה לו שהוא לא ילך לגן שבו מרביצים לו. אני מדמיינת את ההורים שלי מטיפים לי שאסור לברוח מעימותים, ועונה להם במחשבתי שיש מלחמות שלא אמורים לפגוש בגיל ארבע.
הוא מחליט להשאר בבית בכל זאת, ואני מתרצה. מסבירה לו שיש לנו הרבה סידורים, ושאולי יהיה לו משעמם - אבל זה לא מפריע לו. הוא רוצה להיות איתי. הפסקת חשמל פתאומית תוקעת אותנו מאחורי השער של החניה. אני מתקשרת לבנזוג לקטר קצת, ובינתיים החשמל מתחדש והשער נפתח.
נוסעים.
גשם ירד בלילה, טיפות מעטרות את החלונות. התינוקת בוהה בחלון שלה, והגיבור שר עם קווין - "אייסיקל, אייסיקל!" הוא מאלתר את המילים האנגליות, ומוצא בהן משמעות עברית. זה מצחיק עד כדי דמעות, ואני משמיעה את השיר שוב ושוב כדי לשמוע אותו שר.
מגיעים לגן. אני מדברת עם אחת הגננות. היא שואלת את הגיבור והוא חוזר על מה שאמר לי בבית. היא מסבירה לו שאסור להרביץ בגן, ושאם מישהו מרביץ לו הוא צריך לבוא ולהגיד את זה לגננות, והן תטפלנה בכך. גננת אחרת נכנסת, "אולי הוא אומר את זה רק כי לזה אתם מגיבים?"
משהו בטון שלה נשמע לי שיפוטי, אבל אני מתגברת על הרצון לענות בעוקצנות, "אולי, אבל אני מאמינה לו."
הגיבור נעלם להמון הילדים שבחצר, ואני הולכת להסדיר את התשלום לגן לחודשים הבאים, מקווה שהוא יחליט בכל זאת להשאר בגן היום. הוא מופיע פתאום בכניסה לחדר המזכירה, "אמא, מתי הולכים?"
אז הולכים.
נוסעים לבנין גבוה באמצע עיר שכנה. ראשית ניגשים לתחנה לבריאות האשה להחזיר את הגלוקומטר הבזוי. בתור ממתינות נשים עגלגלות, בטנן משתפלת על הכסא. אחת מהן מתשאלת אותי על התינוכיס, ואני עונה על הכל, מדגמנת הורות טבעית. הגיבור שלי מתרוצץ בינתיים במסדרונות, עד שאני מבקשת ממנו להביא לי כוס מים, ואז עוד אחת - רק כדי לתת מטרה להתרוצצויות שלו.
נכנסים, ממלאים טפסים שאומרים שילדתי בת במשקל תקין, שלא עשיתי העמסת סוכר חוזרת, ושאני מחזירה את הגלוקומטר ביחד עם הסכרת ההריונית לרשות קופת החולים.
מקיפים את הקומה, ונכנסים לטיפת חלב. אני רוצה לשקול את התינוקת. אין לזה סיבה רציונלית - אני הרי רואה את הלחיים העגולות והבגדים המתכווצים. בכל זאת.
הגיבור טובע במשחקים ששם, ממציא לעצמו סיפור מסובך שבו משאית פורקת אבני פלסטיק מוקצף לתוך פטריה ענקית.
החדר עם המשקל מתפנה, ואני מניחה את התינוקת עליו. הגיבור ממהר להכנס גם, ומקריא את הספרות.
"אמא, מה שתיים-אחד-חמש אומר?"
אני מסבירה שזה אומר שהתינוקת שוקלת חמישה ק"ג ושניים עשר גרם.
"אה" הוא עונה וחוזר למשאית, לפלסטיק ולפטריה. אני מקפלת את תחושת ההישג שלי לתוך התינוכיס ושולפת את הילד להמשך הסידורים.
יורדים קומה אחת, להוציא לתינוקת כרטיס חבר בקופת החולים שלנו. אין תור, אבל אין גם עמדות פנויות. אני מעלעלת במגזין נשים נשכח, והגיבור שלי מנתח את פעולת מכונת המים הפינתית. במשך דקות הוא לוחץ על כפתורים, עוקב אחרי זרימת המים ולבסוף מפענח הכל בעצמו - מאיפה מגיע החשמל, מאיפה מגיעים המים, ואיך כל המכשור עובד. אני גאה בו, מבקשת כוס מים, ואז עוד אחת.
מגיע תורנו. הגיבור מקריא את ימי השבוע מלוח השנה שעל שולחן המזכירה, התינוקת מקבלת כרטיס וגם אני גם מקבלת כרטיס חדש ובוהק.
נוסעים הביתה.
אוכלים שאריות מיום שבת והולכים לישון.
בערב נוסעים בחושך להביא את אבא. השקט נעלם כאשר קווין שרים על מירוץ האופניים, והגיבור שלי מצטרף. עכשיו גם אבא שלו מחניק את הצחוק ומצטרף לשירה.
אני מחליפה חיתול ולפתע הגיבור שלי מופיע - "אמא, אני רוצה להסתפר כמו אבא!"
"למה?"
"כי אני לא רוצה להסתרק."
מחברים את המכונה במהירות, לפני שהוא ישנה את דעתו. הוא מתפשט ומתיישב מול המראה בגב חשוף.
אני מפעילה את מכונת התספורת, ותלתל תלתל נושרים לכיור הלבן. תחילה העורף, לאחר מכן הצדעיים ולבסוף הפוני.
ילד חדש מחייך אלי מהמראה.פניו בולטות על רקע השיער הגזום.
והנה - הסתיימה לה תקופה. ללא עוד תלתלים, לא עוד מראה תינוקי-פעוטי. הוא ילד, גדול ונפלא וגיבור, ושלי.
מקלחת, לישון, ועוד מקור למתחים במשפחה שלנו נעלם.

"אם הוא רק ירצה לאכול את זה אין לי בעיה," אני עונה בחיוך, "הבעיה היא אם הוא ירצה לעשן את זה."

גם בתור מישהי שאף פעם לא אהבה סמים, ולא מבינה בזה יותר מדי - לאכול חשיש זה הרבה יותר ממסטל ומשפיע מלעשן אותו. תתייקי את המידע הזה לעוד 10 שנים

ביום שלישי בבוקר אתם בחופש?

תרצו סל השבוע?

אולי הוא אומר את זה רק כי לזה אתם מגיבים יש לי ניחוש מי היתה הגננת שאמרה את זה.

וגם, יו, אני חייבת לראות אותו!

את כותבת מדהים!!!!!!!!!! כל חוויה יומיומית פשוטה נשמעת אצלך כמו פרק בספר. אני כל כך נהנית...
ותתחדשו על התספורת.

היי, חמישה קילו ושנים עשר גרם! על זה היתה אומרת אחות טיפת חלב שלי "כל הכבוד לאמא!"
ולגבי התספורת (עד לפעם הבאה), הרשי לי לשתף מנסיוני. בשבכורי סירב להסתפר, הסברתי לו שהשיערות כבר ארוכות ונכנסות לו לעיניים ועלולות להזיק לראיה שלו, על כן יש לבחור, או תספורת או להזיז את השיער מהעיניים. הוא הלך עם סרט (היו לנו כמה בצבעים "גבריים") וניסה סיכת ראש (שחורה...) ואחרי כמה ימים החליט שכל האקססורייז האלה הם של בנות והוא רוצה להסתפר.

מצחיק, ברור שזו "שריטה" של חינוך ביתי, אבל כל יום שאת נעתרת לו והוא נשאר איתך זה כמו ניצחון קטן גם שלי ואני כל כך שמחה בליבי.
כמה גבורה...שלך, שלו.

"אני לא רוצה ללכת יותר לגן".
"אבל אמא צריכה לעבוד."
"אז אני אבוא לעבודה איתך."

עקרון הרצף כל כך פשוט בעיני ילד בן ארבע, ואין מקום בכלל להסברים לגבי המרחק בין העולם הביולוגי לעולם שבו אנחנו חיים, שבו אמא רשאית להשאר עם ילדה עד גיל 14 שבועות והנקה עד גיל מאוחר מתאפשרת רק על ידי משאבות חשמליות ובקבוקי פלסטיק.

מצחיק, ברור שזו "שריטה" של חינוך ביתי, אבל כל יום שאת נעתרת לו והוא נשאר איתך זה כמו ניצחון קטן גם שלי ואני כל כך שמחה בליבי. כמה גבורה...שלך, שלו.

אני מאבדת את רצף התיעוד, ושואלת את עצמי - עד כמה זה חשוב לתעד הכל? כל יום שבו הוא חזר? את המריבות, ההשלמה, הארוחות?
כתיבה כאן היא לא כמו כתיבה ליומן - כאן צריך להתנסח, לנכש את שגיאות הכתיב, לעמוד בסטנדרטים הסמויים של הקוראות. אז ויתרתי על התיעוד במשך שבוע שלם. "שיחררתי" כמו שקוראים לזה כאן, ועכשיו גיליתי שאני לא זוכרת מה עשינו ביום חמישי, היום הראשון של החופש, וזה חסר לי.

יום חמישי

ערימה גדולה של צעצועים במרכז הסלון שלנו, הגיבור מרקד סביבה, שולף בכל פעם צעצוע אחר וממיין אותו. לשמירה, לזריקה, לתת לילדים אחרים "שאין להם צעצועים".
ציפיתי שהוא יאחז בצעצועים שהוא מכיר ויתרום את השבורים, אך הוא, כרגיל, מפתיע אותי. הוא מכניס לשקיות צעצועים שהוא כמעט ולא שיחק איתם למרות נצנונציהם וצעצועים שמשמיעים קולות חזקים שמפחידים אותו. צעצועים שבורים הוא שומר - הם אלו שהוא שיחק איתם הכי הרבה, והוא אוהב אותם. יש אפשרות מיון נוספת, שאני לא חשבתי עליה - "צעצועים לתינוקת". לתוך קופסא מיוחדת הוא אוסף את בובות הפרווה וצעצועי הינקות שלו.
בתום שעות של מיון יש ארבע שקיות זבל גדושות שמחכות להגיע למרכז לתרומה לעולים חדשים, ארגז אחד מלא בשברי צעצועים, שלוש קופסאות שחוזרות לחדר שלו, ואחת שנכנסת להמתנה בתוך הארון עד שאחותו תגדל מספיק לנענע ולשקשק את הפלסטיקים הקרירים.

יום שבת
בבוקר הגיבור מבקש להתקשר לגן.
"אבל הגן סגור." אני אומרת.
"אני יודע," הוא אומר, "אבל אני צריך להודיע לגננות שאני לא מגיע היום לגן."
"הגננות לא בגן היום."
והוא מבולבל.
לאן הגננות הולכות כאשר הגן סגור?

יום ראשון

עדיין חופש חנוכה.
"אמא, מתי נגמר החופש?"
אנחנו סופרים ביחד ומגלים שנותרו עוד ארבעה ימים. תוכנית להיום - לקנות נרות וסופגיות עבור הערב, ואחרי הצהריים הצגה ביחד עם סבא וסבתא.
הוא מבקש להכין לעצמו שוקו הבוקר. אני משגיחה מעל, נטולת משימות. הוא מערבב את האבקה עם החלב, מניח את הכפית, ונושא את הכוס בשתי ידיו אל השולחן. מאוחר יותר הוא יבקש להתקשר אל אבא כדי לספר לו על ההישג, ואני אעשה כרצונו, גאה בפעוט שלי שכבר מסוגל להכין לעצמו שתיה.
במקום הקניות נשארנו בבית. הוא ראה טלויזיה במשך שעה, ואז הופיע בחדר העבודה - "אמא, כיביתי לבד את הופ, עם השלט שכן עובד."
נפלא, הילד שלי - יודע להתנתק מפטמת הזכוכית בעצמו.
יושבים ומסדרים את רשימת המוזמנים למסיבה של התינוקת. הוא שואל על הסימונים בצבע ואני מסבירה - צבע אחד עבור חברים שכבר אישרו שיגיעו, צבע אחר עבור אלו שאין לנו את הכתובת שלהם. הוא יושב על ברכי, נפרד ממני רק כאשר התינוקת צריכה לינוק, ומזנק לחיקי חזרה ברגע שהיא נרדמת, מעיר בי געגועים לימים בהם היינו ביחד בבית.

"...נצבט הלב, הי אמא עורי.."

שליחה על ידי בלה* » 09 דצמבר 2007, 23:00

קוראת ושולחת חיבוק.
הסקרנות שלי להכירכם הולכת ומתעצמת עם כל פרק שאת מוסיפה כאן....