יוטי מחנכת בבית בלונדון

רק שיעורי הכינור מצערים אותי מעט (מעט מאד) שאני עוזבת לעכשיו את לונדון.
אני יכולה עוד לכתוב כל כך הרבה על סוזוקי והשיטה שלו, כמה היא מדהימה, איך בכזאת קלות הוא מביא ילדים קטנים לנגן יצירות נפלאות על כינור, כמה נכון ללמד ככה ילדים מוזיקה.
דריה ואני בעיקר עובדות עכשיו על מקצבים. שרות ומוחאות כפיים לפי מקצבים שקיבלנו לעבוד עליהם.
בדיסק שכבר כמעט שנה אנחנו מאזינות לו, יש את "טווינקל טווינקל ליטל סטאר" בכל המקצבים הללו.
א"כ היא תלמד לנגן את השיר הזה בכל המקצבים וא"כ הם יופיעו לה בנגינות קלאסיות מפורסמות שהיא תלמד ולא תהיה לה שום בעיה לנגן אותם.
גאוני.

דריה התחילה להשתתף עם הקבוצה. היא עוד לא מנגנת אבל בשיעור באחרון שלהם הזמינו אותה לעשות את תרגילי החזקת הכינור של תחילת השיעור.
הם מאד מעודדים לעמוד מול קהל ולנגן עם עוד אנשים. הכל נעשה כמעט ורק עם הערות טובות שנותנות ביטחון מול קהל.
מדהים!
אני מתה על השיטה הזאת.
ועכשיו אנחנו עוזבים ולימודי הכינור המופלאים יאלצו לחכות.
מזל שיחליפו אותם הרבה חויות גדולות ומעשירות אחרות.

בעניין החיסונים, פנינו למשרד הבריאות להתייעצות עם רופא נורא נחמד, שוויתר לילדים על כל החיסונים ה"מיוחדים" (קדחת המוח היפנית וכאלו), הדגיש שהפטיטיס A חשוב והקדים לבן שלנו את החיסון הזה (בארץ בדרך כלל מקבלים אותו בגיל שנה וחצי, זו מחלה מאוד מדבקת ונפוצה בהודו). אני ובן זוגי היינו מחוסנים מהודו קודמים, אז לא היתה בעיה. כשאנחנו נסענו הבן שלי כבר היה גמול מהנקה (גמל את עצמו יותר מוקדם) אבל הירבה לשתות בהודו לאסי בננה, שהפך להיות המשקה האהוב עליו. יש יוגורט בכל מקום ויש בו חיידקים שטובים לבטן. חוץ מזה גם קנינו בארץ צנצנת גדולה של חידקיים ידידותיים (פרוביוטיים) באבקה לילדים בטעם וניל שהיינו מערבבים להם עם השתייה פעם ביום והם ממש אהבו את זה (כשחזרנו לארץ המשיכו לבקש..). הבת שלי שבד"כ לא אוכלת כלום התקיימה פחות או יותר על אורז, צ'אפטי ובננות. הבן אכל הרבה יותר מגוון ושניהם היו בריאים ולא חטפו כלום, גם לא שלשולים חולפים, אז מהבחינה הזו היה ממש בסדר, אף שלפני זה די דאגנו איך יהיה עם האוכל. מה שכן חשוב, זה להסתובב עם קרקרים/קורנפלקס/גראנולות/פירות או דברים קטנים לעיתות רעב כי לאוכל יכול לקחת שעות להגיע לשולחן מרגע ההזמנה ולילדים לא תמיד יש סבלנות לחכות..
חוץ מזה מה שמאוד עזר לנו היתה העגלה שלקחנו, היא גדולה ונוחה ושניהם היו יושבים בה יחד, משחקים וישנים. אף שהבת שלנו כבר היתה גדולה כשנסענו והתלבטנו אם לקחת רק מנשאי גב או גם את העגלה זו היתה החלטה מאוד טובה, כי יש משהו מאוד מציף בהודו בשביל ילדים (גם בשביל גדולים הרי..) ומשהו בעגלה איפשר להם קצת מרחק מהבלגן והרעש כשרצו לנוח, וגם שמר עליהם מההתלהבות וההמולה סביבם |(במיוחד סביב הבת שלנו, שהיא בלונדינית, ומשכה הרבה תשומת לב ומבטים).
חוץ מזה נסיעה ברכבות היתה הדרך המושלמת לטייל, זו היתה הרפתקאה ממש בשבילם ואנחנו נדבקנו. נסענו לראשונה במחלקה ראשונה (בניגוד לטיולים הקודמים שבהם זו תמיד היתה שניה ושלישית). היה פינוק מבחינתינו, ומסתבר שגם במחלקה ראשונה יש כמה רמות (תא בודד, קומותיים ושלוש), אנחנו בחרנו ברמה הנמוכה של מחלקה ראשונה, שהיא עדיין מאוד נוחה וכיפית - כך שגם נסיעות ארוכות עברו ממש בטוב - ומבחינת מחיר זה לא הרבה יותר יקר (בהשוואה ללונדון זה בכלל יהיה מצחיק כמה זה זול)
וכמובן להיות במעט מקומות הרבה זמן, זה תמיד יותר מוצלח בטיולים ארוכים. אני לא יודעת אם יש לכם תוכניות לגבי המסלול והאזורים, ואם הייתם בהודו לפני, אבל גם בעניין הזה אם יש לך שאלות אשמח לענות

ירושלמית, תודה על התשובה הארוכה והמפורטת.
כולנו התחסנו נגד צהבת A עכשיו וטיפוס הבטן רק יותם לא התחסן.
בקופת חולים האחות פתחה לנו מפה של הודו, שאלה לאן ניסע ולכל איזור במפה יש צבעים וכל צבע זה חיסונים שונים.
דלקת מח יפנית לא נמצאת, למשל, באיזורים שניסע אליהם, אז הם לא המליצו על חיסון.
כל כך שונה מהגישה הישראלית.

במיוחד סביב הבת שלנו, שהיא בלונדינית, ומשכה הרבה תשומת לב ומבטים
שניהם בלונדינים עם עיניים כחולות ולגדולה יש עוד שיער מקורזל מקורזל שגם ככה מושך תשומת לב במקומות תרבותיים יותר.
אני כבר מתכוננת להמולה סביבם

.

אנחנו לא נסתובב הרבה, מתכונים להשתקע בדרמסלה (מקלוד גנג' או אחד הכפרים באיזור) ולהיות\לטייל שם באיזור.
בעלי ביקש ביקור באגרה לפני כן ובודאי ניסע לשם ברכבת.
הם מתים על רכבות גם פה.

היום קניתי תרסיסים לחיטוי הידיים, משחות מחטאות ונוזלים מחטאים.
לא יודעת איך להסביר את זה. כשאני טיילתי בהודו ישנתי אצל משפחות בכפרים נידחים ואכלתי במסעדות פועלים.
יכולתי להתקיים מ-100 או 150 דולר לחודש.
עם הילדים פתאום הכל אחרת. אני לא יכולה לגור איתם בכפרים שאין אליהם גישה ברכב מהחשש שאצטרך להגיע מהר לרופא ולא יהיה לי.
נהייתי אמא, אני דואגת להם הרבה יותר מלעצמי.

הבת שלי שבד"כ לא אוכלת כלום התקיימה פחות או יותר על אורז, צ'אפטי ובננות.
הבת שלי תחיה יופי על צ'פטי ובננות. גם לאסי נראה לי שהיא תאהב. לא נראה לי שצריך יותר מזה.
אנחנו "מחריפים" את האוכל בבית לאט לאט. נתנו לזה שם קוד "נשיכה" כי היא מתנגדת לחריף בפרנציפ (חייבת להתנגד למה שמציעים לה, גנים של אבא שלה).
בשיחות סביב האוכל נאמרות לעיתים הערות כמו "את מרגישה קצת נשיכה?" וכדומה.
יש לי הרגשה שזה קצת עובד, רמת ה"נשיכה" באוכל עולה מבלי שהילדה תרגיש.
מי יודע אם בכלל נצטרך את זה. היא יכולה לחיות יופי על פירות ויוגורט. אולי איזה "אלו פרנטה" חמים מידי פעם

.

תודה על העצה לגבי הנשנושים לפני האוכל במסעדות. אני אנסה לזכור את זה.

אנחנו היינו רוב התקופה ברישקש, עד שכבר נהיה ממש קר ונמלטנו דרומה. אני חושבת שעוד חודש כבר מתחמם בדרמסלה, אבל אם תרצו עצירה בדרך זאת אופציה טובה - בימים חמים יש חופים עם חול לבן ומים צלולים (בגנגס, מי היה מאמין) ליד לקסמן ג'ולה. בילינו שם הרבה עם הילדים..

היום קניתי תרסיסים לחיטוי הידיים, משחות מחטאות ונוזלים מחטאים.
יש את הסבון האלכוהולי שמתאדה מעצמו, לא יודעת אם אליו התכוונת. הוא זכה אצלנו לכינוי "סבון קסמים" והיתה הרבה התלהבות סביבו (הקסם - רגע קיים ואח"כ כבר לא..)

_לא יודעת איך להסביר את זה. כשאני טיילתי בהודו ישנתי אצל משפחות בכפרים נידחים ואכלתי במסעדות פועלים.
יכולתי להתקיים מ-100 או 150 דולר לחודש.
עם הילדים פתאום הכל אחרת. אני לא יכולה לגור איתם בכפרים שאין אליהם גישה ברכב מהחשש שאצטרך להגיע מהר לרופא ולא יהיה לי.
נהייתי אמא, אני דואגת להם הרבה יותר מלעצמי._
זה מאוד משונה להיות פתאום בהודו אחרת, אבל איכשהו המעבר הוא טבעי, הרי כל כך הרבה מתהפך ומשתנה כשהילדים נולדים, ולא נראה לי שתהפכו פתאום למטיילים שנוסעים ברכב פרטי ועוצרים במלונות כמו הטאג', וה"עלייה ברמת הטיול" יש בה משהו שאיכשהו הופך טבעי, ומפסיק להיות מוזר די מהר..בעניין הרופא - יש לנו רופא ילדים מקסים שתיקשרנו איתו דרך המייל בזמן הטיול, וזה הרבה יותר נוח מטלפון וזמין בכל מקום. תנסו לבדוק את האופציה הזו, עלי זה מאוד הקל (לא שהשתמשתי כל כך הרבה, אבל הידיעה שאפשר). ואחרון חביב - חיסון לחצבת, מאוד חשוב! שמעתי על חברים שנדבקו בהודו לאחרונה. זו מחלה שלרוב היא לא מסוכנת אבל אם אפשר לחסוך אותה, נראה לי עדיף..

אני רואה שאני נסחפת בעצות וסיפורים. נראה לי שאני פשוט מתגעגעת לריחות אחרים ולאויר אחר (הודו, לונדון..). ירושלים יכולה להיות קצת דחוסה לעיתים (למרות אוויר ההרים הצלול כיין..). בכל אופן תהנו מאוד מאוד (חשבתם על להמשיך את לימודי המוסיקה של דריה בהודו? לא בטוחה שתמצאו כינור אבל כלים אחרים בטוח יש).

שבועיים אחרונים בלונדון.
שמש נהדרת וימים שמתארכים במהירות.
אני עושה כמיטב יכולתי לא לחשוב על כך שחיי הולכים להשתנות כל כך בקרוב, בעיקר בשביל לא להרגיש רע ועצוב על כך שאני עוזבת.
קשה לי עם פרידות.
קשה לי להיפרד משיעורי הכינור של דריה ושיעורי המוזיקה שלה. אני לא מאמינה שאמצא משהו טוב כזה שמקום אחר חוץ מלונדון.
קשה לי להיפרד מהקהילה הנפלאה שלי מבית הכנסת. מהרב הנפלא והמיוחד שלנו.
מכל הילדים והנערים שהם חלק בלתי נפרד מהקהילה, שיכולים לשבת עם המבוגרים ולהשתתף איתם בשיחות, להיות חלק מהם. מעולם לא ראיתי דבר כזה ואני בספק אם אי פעם אתקל במערכת חברתית כל כך מיוחדת.
קשה לי להיפרד מכל הפארקים המדהימים פה ויש כל כך הרבה כאלה.
אוף, יש לי עוד הרבה דברים טובים לכתוב על לונדון, רק שאני עוצרת את עצמי מלהתרכז מה אני עומדת "להפסיד" וגם זה זמן לישון.
אמשיך א"כ, בכוחות מחודשים.

קשה לי עם פרידות.
גם לי הפרידות לא קלות אבל אני דוקא אוהבת את התקופה של לפני העזיבה...הרבה אדרנלין והכל פתאום נראה טוב ומרגש וגם החששות מהעתיד מוסיפות לאדרנלין...(אולי זו איזה שריטה שלי...לא יודעת.)
בכל מקרה תהני מ
שבועיים אחרונים בלונדון.
@}@}

הרבה אדרנלין והכל פתאום נראה טוב ומרגש וגם החששות מהעתיד מוסיפות לאדרנלין
כן, גם זה

.
בלונדון היה מזג אויר מדהים לאחרונה, הימים מתארכים, המשפחה שלי כאן אז יוצא לי להגיע למרכז היפה הרבה, אני נפרדת מחברים שלי כאן ומגלה שבעצם יש לי הרבה....
אז למעשה זאת תקופה נהדרת.
אני רק רוצה לא להתמקד במה אני מפסידה, לכן הפסקתי לעשות רשימה של "הפסדים".
ההתרגשות מהנסיעה עדין קיימת, בלי קשר.

פתאום יש לנו סדר יום וסדר שבועי.
יום שני מפגש חינוך ביתי, שני אחה"צ בלט, יום שלישי שיעור כינור פרטי, יום רביעי שיעור כינור עם קבוצה ואחריו שיעור מוזיקה, חמישי וששי פוגשים איזה חבר או חברה.

כל יום אחרי ארוחת הבקר מתאמנים בכינור- תוך כדי משחק, פעם מרכיבים פאזל וכל תרגיל שעושים נותן חלק להרכיב. פעם לוקחים כמה זוגות ממשחק זיכרון כשחצי מהם גלויים ובני הזוג שלהם מוסתרים. אחרי כל תרגיל חושפים אחד ומחברים לו בן זוג.
לפעמים מושיבים בובה כשלידה סל מלא באוכל של בובות (מעץ) ואחרי כל תרגיל היא אוכלת.
ככה זה סוזוקי, לומדים ומשחקים.

זהו, כל שאר הזמן חופשי

.

איך מפתה אותי טיול בהודו...
תמשיכי לעדכן גם משם,אה?

_איך מפתה אותי טיול בהודו...
תמשיכי לעדכן גם משם,אה?_
גם אותי...
ואפילו התחלתי לחשוב שבגלל שהמחייה כאן כל כך יקרה אם אני כמה חודשים עם הילדים בהודו זה יכול לצאת לא נורא יקר....(הכרטיסים יתקזזו עם המחייה...)

ואפילו התחלתי לחשוב שבגלל שהמחייה כאן כל כך יקרה אם אני כמה חודשים עם הילדים בהודו זה יכול לצאת לא נורא יקר....(הכרטיסים יתקזזו עם המחייה...)
זה בערך מה שאנחנו עושים, חוסכים עלויות

.
בכל מקרה, טליה, את מוזמנת בחום, נעשה מפגשי חינוך ביתי ביערות

.
(כולם מוזמנים! כולם מוזמנים!)

באופן טבעי

באופן טבעי