חשבון נפש שאין לו שום קשר ליום כיפור

שאלה קשה לי אליכן, כל הנשים שמתוך מחשבה עמוקה, המון רצון טוב ובכלל המון כוונות טובות, ויתרתן על המון דברים שיכלו להיות כדי להיות עם ילדכן בבית (לאו דווקא במסגרת של חינוך ביתי). האם חשבתן מראש על אותו רגע בו ילדכם יגיעו למסקנה שהאמהות האחרות שמסביב, אלה שלא ויתרו על העולם שבחוץ, הגיעו רחוק מכן ולכן הן שוות יותר?
האם לקחתן זאת בחשבון כשקפצתן מתוך אמונה עמוקה על העגלה הזאת שנסעה בדרך שממנה אי אפשר או לפחות מאד מאד קשה לחזור?

מה שלא תעשי ואיפה שלא תהיה יהיו טענות.. הכי חשוב שאת שלמה עם מה שאת עושה תזכרי שאת במאה אחוז שלך וזהו.
הנאה

כל בחירה שלי היא בחירה לא לעשות או לא להיות דברים אחרים. גם הנישואים, גם הולדת הילדים, עצם החיים כמשפחה..
כן, אני מוותרת על הרבה דברים.
סביר להניח שלילדי יהיו טענות שונות על דרך גידולם ועל הבחירות השונות בחיי.
אני מניחה שיש נשים ואנשים שמשיגים הרבה יותר ממני. יותר כסף, יותר השכלה,
האם זה גורם לי להיות שווה פחות?
אולי בעיני אילו שמודדים..

לא ויתרתי על העולם שבחוץ.הילדים שלי מבינים שיש לי סדר עדיפויות אחר מאימהות אחרות.ועושה לי הרושם שנוח להם עם הידיעה הזו.

לכל בחירה בחיים יש מחיר,השאלה היא באיזו בחירה הילדים מרויחים יותר,
מן הסתם נוכחות זמינה של אמא בבית זה לא דבר של מה בכך,
ותמיד אפשר לחזור למעגל העבודה כשהילדים מתבגרים,אולי לא משיגים קרירה מזהירה ,
אבל שוב כאן צריך להיות סדר עדיפות מה באמת חשוב בחיים.

<ציפציף מקנאה באמהות שנשארות בבית...>

אני מקווה שילדיי זוכים לחוות הורים שבוחרים את הבחירות לפי מה שטוב להם ומתאים להם ולא לפי איזה נכון אבסלוטי חיצוני להם.

אני מרגישה, שעבורי באופן אישי, החיים הקודמים שלי היו הויתור האמיתי - לוותר על הזכות לגדל את ילדיי, להיות איתם בשלבים המהותיים, לוותר על הזכות לחיות בבית שלי יותר מכמה שעות אחרי הצהריים, לוותר על הזכות שלי לחיים שפויים, ארוחות מסודרות, הנאה בעבודה שלי ועוד ועוד.

שנה טובה

סביר להניח, שמתישהו אחד או יותר מילדי יחשוב על אמא אחרת שהיא "שווה" יותר ממני. אז מה? האם ילדי מגדירים לי אם אני שוה או לא? האם הם מגדירים לי האם חיי היו בזבוז או לא? הרי הבחירות שלי הן בראש וראשונה בשבילי. הרי כשאני בחרתי לחיות בבית ולגדל את ילדי איתי אני בחרתי זאת בשבילי. כי לי נעים לגדול איתם, כי לי נעים לחיות בבית. כפועל יוצא מהבחירה שטובה בשבילי, אני גם עושה טוב לילדים שלי כי אני במצב שאני לא צריכה לעמוד בסטנדרטים חיצוניים ואני יכולה להיות מחוברת לאינסטינקטים שלי. במצב כזה, אנחנו מערכת אחת ואחד הדברים שבאמת עושים לי טוב הוא לראות שטוב להם.
באמת לא כדאי להיות בבית עם הרגשה שמוותרים על הרבה דברים למען זה. בכלל, אף פעם לא כדאי לעשות דברים למען אחרים אם סובלים תוך כדי. זה פשוט לא משיג את המטרה.

הוריי תמיד עבדו מבוקר עד שעות הערב המאוחרות, מגיל צעיר אחי ואני היינו ילדי מפתח
והזכרון הכי חזק שלי הוא, שממש אבל ממש קנאתי בחבריי לכיתה, שהוריהם חיכו להם עם ארוחה חמה בצהריים,
בעודי צריכה לחמם את ארוחתיי בעצמי...

אמא שלי לא עשתה קריירה, זו היתה המציאות ולא תמיד מבחירה, מעולם לא כעסתי אבל נשבעתי ביני לבין עצמי
שאני אחכה לילדיי בבית בזמן שהם חוזרים מבי"ס\גן .

לשמחתי הרבה, ממשתי את החלום הקטן והפרטי שלי ואני מנהלת את חיי בדיוק כפי שחלמתי!
יש לי הרבה וויכוחים עם חברות שנשאבו לקריירה, ולמירוץ הזה סביב השעון, והמסקנה שאני הגעתי אליה היא
שבסופו של דבר כ"א עושה את מה שהכי מתאים לו או נכון לו, והכי חשוב זו השלמות הפנימית הזו...

מה שלא תעשי ואיפה שלא תהיה יהיו טענות.. הכי חשוב שאת שלמה עם מה שאת עושה תזכרי שאת במאה אחוז שלך וזהו.

הכל בעיני המתבונן...לעולם לא חשבתי שאימהות עובדות הן שוות יותר מאימהות בבית...
גם אני בילדותי הייתי ילדת מפתח שמקנאה בילדים שאמא מחכה להם עם ארוחה חמה...
חוץ מזה, מה זה שוות יותר? טובות יותר? מאושרות יותר? נינוחות יותר? מרוויחות יותר?

כולכן צודקות ואני יודעת שאם לפני כמה שנים הייתי שומעת משהו דומה למה שכתבתי בתחילת הדף, הייתי מגיבה בדיוק באותה צורה.
גם אני בחרתי כך לחיות את חיי משום שכך נראה לי נכון, משום שכך רציתי שיגדלו ילדי.
גם אני גדלתי כך וידעתי איזה כיף היה לי תמיד כילדה לחזור הביתה.
היו לי לא מעט הזדמנויות ואפשרויות לחיות אחרת. להעתיק את מרביתו של מרכז הכובד אל מקום אחר ולהעסיק במקומי כל מיני תחליפים.
את מלוא האחריות על בחירותי אני לוקחת על עצמי. לי התאים כך. לא ציפיתי שמישהו יודה לי .
אלא מה, מתי שהוא לאורך הדרך הזו אתה רוצה גם לקבל אישור כלשהו לכך שדרכך זו נתפסת כנכונה גם בעיני אלה שקשורים להחלטות שקבלת. אם זה לא קורה ישנה תחושה לא נעימה. למה זה חשוב? אולי מה שצריך זה פשוט לותר על הצורך הזה? אולי זה מיותר?
יכול להיות. אבל מסיבה כלשהי ומבלי לגרוע מעצם העובדה שדברים נעשו כך משום שהתאימו לי ולתפישתי , באמת קשה לי עם העובדה, שלפחות כרגע, הדרך שהאמנתי בה ואני עדיין מאמינה בה נתפשת בצורה שונה על ידי הנוגעים בדבר.

אמא,

לא יכולה להתאפק ומצטטת את המרגיעון שעלה - "המציאות היא החלום האולטימטיבי",

וזה בדיוק נוגע במה שרציתי לשאול - אותה מציאות שאת מתארת של חוסר הערכה לבחירותייך - האם יתכן שהיא נובעת מאופן ההתבוננות שלך על אותה מציאות?
אות אומרת שאת לוקחת את מלוא האחריות על בחירותיך.
ומה עם הערכה, ומה עם אישור?
האם את מעריכה את בחירותייך?
האם את מאשרת אותן לעצמך?

אני מאמינה שכמו שהעברנו, את ואני, והכותבות כאן, את מרכז הכובד לבית ולמשפחה, כך אנחנו יכולות להוסיף ולהעתיק את מרכז הכובד אל תוך הבית הפרטי שלנו - אל תוך גופנו ונפשנו, ומשם לקבל את האישור למי שאנחנו. שהרי אם אנחנו מטילות זאת על מישהו אחר, אנחנו הופכות להיות תלויות בו, בדעותיו ובהרגשותיו, ורווחתינו כבר לא בידינו.

הדרכים לכך הן רבות. לכל אחת ואחת דרכה המיוחדת, לכל אחת מתאים נתיב אחר, לכל אחת ואחת השער שלה דרכו תוכל לחזור לעצמה.

אורנה
אני לא חושבת שניתן לנתק בין הדברים אלא שהם מזינים זה את זה. לפחות חלק מסויים מההערכה שאדם חש כלפי עצמו ניזון מפידבקים שהוא מקבל מהסביבה הרלוונטית לאותו עניין.
אני מאד מעריכה את בחירתי, מאשרת אותה לעצמי אבל לא מרגישה שזה מספיק. הרי אינני חיה בחלל ריק.

גם ךח קפץ המשפט
מתי שהוא לאורך הדרך הזו אתה רוצה גם לקבל אישור כלשהו לכך שדרכך זו נתפסת כנכונה גם בעיני אלה שקשורים להחלטות שקבלת
וחשבתי לי האם יש לך את ההערכה והאישור מבפנים? מעצמך?
מתארת לעצמי שנושאים אלה עולים כרגע מתוך קושי או התלבטות שקיימים אצלך עכשיו

לפחות חלק מסויים מההערכה שאדם חש כלפי עצמו ניזון מפידבקים שהוא מקבל מהסביבה הרלוונטית לאותו עניין.

הלכתי ברחוב ומולי הלך איש ועל חולצתו היה כתוב משהו כזה- אם תברח מעצמך כל הזמן, תמות עייף.
כשאני מחפשת פידבקים מהסביבה(טובים או רעים) אני בורחת מעצמי. לא?
אני האמורה לתת את הפידבק, לערוך חשבון נפש, לבחור, ... היום, לדוגמא, מי אמור לחשוב על חיי, אני. או הסביבה?

ומה אם לא ילדיך/ הסביבה יגידו כך וכך, אלא את עצמך תביטי יום אחד מול המראה ותגידי: הנה אישה מוכשרת שהסתפקה בלהיות אם ורעיה, שכיבתה את הסקרנות הפנימית שלה להתפתח, ליצור עבור עצמה ולא עבור מישהו, ללמוד, לחקור, וגם- להיות עצמאית כלכלית, ולא בזכות בעל או אבא. ומה אם אז הגיל הביולוגי באופן טבעי יתחיל להכשיל אותך, וכל מה שישאר הוא להיות סבתא נהדרת. האם את מסתפקת בכך?
גמר חתימה טובה.

אני מאד מעריכה את בחירתי, מאשרת אותה לעצמי אבל לא מרגישה שזה מספיק.
אז מה חסר? מה חסר לך בתוך הבחירה הזו כדי שתרגישי איתה לגמרי שלמה?

ויתרתן על המון דברים שיכלו להיות כדי להיות עם ילדכן בבית (לאו דווקא במסגרת של חינוך ביתי). האם חשבתן מראש על אותו רגע בו ילדכם יגיעו למסקנה שהאמהות האחרות שמסביב, אלה שלא ויתרו על העולם שבחוץ, הגיעו רחוק מכן ולכן הן שוות יותר?
ואני חייבת לומר שאני בבית עם ילדיי לגמרי מתוך בחירה ולא מרגישה שזה אומר ושיתרתי על העולם שבחוץ..
התקוות שלי והרצונות שלי אולי אחרים משל מישהי שבונה לעצמה קריירה אולי..
אבל זה לא אומר שתחום ההתעניינות שלי וההתעסקות שלי מסיים בחיתולים ומשחקים בחול..
אני בהחלט לא מרגישה שההקבלה שעשית בין אמא שבחרה להישאר בבית = אשה שויתרה על מיצוי וקידום אישי מתאימה לי ולנשים אחרות שאני מכירה ובחרו להישאר בבית..

העולם הבנוי על תפיסות פטריארכליות, יש לו מבנה צר ובקצהו הגדרות ברורות ומעטות. אין שם הרבה ברירות. הצלחה נמדדת במספר מצוצמם של פרמטרים והם בדרך כלל חיצוניים.

כשניתן למוסס בתוכינו את התפיסות האלו מסתבר שמרחב ההצלחות והמימוש הוא גדול, אינסופי, כמספר הנפשות בעולם. וגם אם הפרמטרים שלו לא נחשבים, לא "טרנדיים", לא "אופנתיים", עדיין, יכול וטוב לו לאדם למצוא את נחת נפשו, את מה שנראה לו כמלא.

אבל זה לא אומר שתחום ההתעניינות שלי וההתעסקות שלי מסיים בחיתולים ומשחקים בחול..

ואם כן? ואם דוקא זה אומר שתחום ההתעניינות שלך מסתיים ב.....
זו את. זה המימוש בעיניך.
בשביל מה נלחמו קודמותינו, בשביל מה אנו נלחמות אם לו בשביל כך שמי שרוצה להתעסק בחיתולים, תרגיש לגיטמציה וכבוד, מי שרוצה להתמך ע"י בעלה , תחוש זכות, בחירה וכבוד ומי שרוצה להיות אשת עסקיים, טייקונית שתחוש מלאה ולא ספוגת רשות אשמה? ואין אחת שווה יותר מרעותה.
כלומר- לאפשר מרחב בו כל אחת מוצאת את יחודה ללא ציונים ויתורים, בושה, וכ"ו.
ומי המרוויחים הגדולים במרחב שאנחנו יכולות ליצור- ילדינו!

לפחות חלק מסויים מההערכה שאדם חש כלפי עצמו ניזון מפידבקים שהוא מקבל מהסביבה הרלוונטית לאותו עניין
נדמה לי, ואני אומרת את זה בזהירות מתוך תהליכים שאני עוברת בזמן האחרון, שזו טעות אופטית.
בפועל, הסביבה היא שניזונה ממה שאדם חש כלפי עצמו.
ואם עמוק בלבך את חשה חוסר הערכה כלפי עצמך, הסביבה פשוט תקרין לך את זה.
אולי ביום שבו תהיי לגמרי מלאת הערכה כלפי עצמך, שמחה ושלמה בלי שום ספק טורדני, כל הסביבה תשדר לך את זה כמובן מאליו.

לכן הייתי מציעה לראות את תגובת הסביבה כשיקוף שלך, כמשהו שמלמד אותך על הספקות ואי שביעות הרצון שלך, כמשהו שמאותת לך מה כדאי לך לפתור בינך לבין עצמך.

הנה אישה מוכשרת שהסתפקה בלהיות אם ורעיה

סליחה, אבל למה "הסתפקה"?!

שמש, אם זה כל מה שיש באישיות שלך- אם ואשת איש, הרי שלא "הסתפקה" כי אם "מיצתה את כל הפוטנציאל שלה". (קבלי סליחה ומחילה ביום הכיפורים). אגב, לא נתקלתי כאן בהצהרה כזו מצד גבר, האם זה משום ש"העולם בנוי על תפיסות פטריאכליות" גם באתר הזה? (ובאופן טבעי נשים וילדים נמצאים/ות בו באותה קטגוריה- תלויים/ות בגבר המפרנס והמגן). אם האפשרויות הן סופיות, איך זה שרק מקטע צר מאוד בא לידי ביטוי בקהילה שמבקשת לעודד חופש בחירה והחלטה?

בשמת

_בפועל, הסביבה היא שניזונה ממה שאדם חש כלפי עצמו.
ואם עמוק בלבך את חשה חוסר הערכה כלפי עצמך, הסביבה פשוט תקרין לך את זה.
אולי ביום שבו תהיי לגמרי מלאת הערכה כלפי עצמך, שמחה ושלמה בלי שום ספק טורדני, כל הסביבה תשדר לך את זה כמובן מאליו._

יצא לי בחיי לפגוש כמה אנשים שהיו אפסים מוחלטים אבל האמינו שאן כמותם. לא זכור לי שהסביבה הסכימה עם קביעתם הנחרצת לגבי עצמם. היא המשיכה לשדר להם מה הם שווים באמת. הבעיה היתה כנראה בקליטה שלהם את השדר הזה. הם המשיכו לחשוב שהם מציאה גדולה.
כלומר, יש פה בעצם כמה מישורים. מה אתה חש, מה הסביבה חושבת עליך ומשדרת לך ומה אתה קולט מהשדרים הללו.

ואם אחזור לעצמי. אני כן שלמה עם בחירתי. אני יודעת שיש הצטלבויות דרכים בהן פניה שמאלה פירושו אי פניה ימינה לאורך הרבה מאד קילומטרים. תוך לקיחה בחשבון של כל הפרמטרים בחירתי היתה ועודנה נכונה בעיני. זה כנראה לא ממש מספיק כדי שהסביבה, שלוקחת בחשבון אולי פרמטרים אחרים או נוספים, תחשוב כך גם היא. למה זה חשוב לי?
לא ברור. זה פשוט חשוב והייתי רוצה שיהיה אחרת. אבל לא נכון יהיה לומר שאני לא שלמה עם דרכי.

שלום שחר חדש

טוב, אז מהיכן הסקת
אם זה כל מה שיש באישיות שלך- אם ואשת איש, הרי שלא "הסתפקה" כי אם "מיצתה את כל הפוטנציאל שלה". ?

אני חושבת שיש כל מיני תקופות בחיינו, פעם הקריירה עולה ונוסקת ופעם הטיפול בילדים, בבן הזוג ובבית תופס מקום יותר משמעותי
ולשם מופנית כל האנרגיה, בשורה התחתונה הכל עניין של סדרי עדיפויות ובחירות בחיים שלנו.
ולמה אם אשה החליטה ממקום שלם ובוגר, לקחת פסק זמן מה"קריירה"( מה זאת הקריירה הזאת למען השם??), ולהיות יותר בבית עם ילדיה
או לצורך העניין "להסתפק" בלהיות אם ורעיה זה נראה כאילו וויתרה או מיצתה את כל הפוטנציאל?

קשה לי באופן אישי עם כל ההגדרות והקביעות האלה, מי החליט מה נכון ומה לא?!
מי קבע שלהיות אם ורעיה זה למצות את כל הפוטנציאל?!
ומנגד, מי החליט\קבע שאם את עושה קריירה הרי ממשת עצמך?!
ומי בסופו של דבר מאושר יותר?

העולם בנוי על תפיסות פטריאכליות
אז ככה... אני מכירה באופן אישי מאוד,אבות שהחליטו להשאר בבית עם ילדיהם כי האשה עושה קריירה
והם מאושרים על הזכות המדהימה הזאת, ואלו הם אבות עם השכלה ומקצועות שפשוט הבינו את סדרי העדיפויות, מה חשוב יותר ומה פחות,,,,

בברכת שנה טובה!

_אגב, לא נתקלתי כאן בהצהרה כזו מצד גבר, האם זה משום ש"העולם בנוי על תפיסות פטריאכליות" גם באתר הזה? (ובאופן טבעי נשים וילדים נמצאים/ות בו באותה קטגוריה- תלויים/ות בגבר המפרנס והמגן). אם האפשרויות הן סופיות, איך זה שרק מקטע צר מאוד בא לידי ביטוי בקהילה שמבקשת לעודד חופש בחירה והחלטה

אז , מתקבלת בברכה הרחבה נוספת של מנעד האפשרוית!

_העולם בנוי על תפיסות פטריאכליות

אז ככה... אני מכירה באופן אישי מאוד,אבות שהחליטו להשאר בבית עם ילדיהם כי האשה עושה קריירה
והם מאושרים על הזכות המדהימה הזאת, ואלו הם אבות עם השכלה ומקצועות שפשוט הבינו את סדרי העדיפויות, מה חשוב יותר ומה פחות,,,,
בברכת שנה טובה!_

דוגמא נפלאה למי שהעז לפרק תפיסות כאלו! ישר כוחם של אלו כפי שישר כוחם של האחרים שפעלו לפי צו ליבם!

כוונתי היתה רק לכך שכאשר ממוססים תפיסות פטריארכליות יש רווחה לכל צורות הבחירה, כלומר מתמוססת בעיקר - השיפוטיות - ה- "מה נכון ומה לא נכון "

הי אמא במשרה מלאה.
אני לא אמא בשום משרה כרגע

, ובכל זאת מאוד מזדהה עם הדברים שכתבת:

אלא מה, מתי שהוא לאורך הדרך הזו אתה רוצה גם לקבל אישור כלשהו לכך שדרכך זו נתפסת כנכונה גם בעיני אלה שקשורים להחלטות שקבלת. אם זה לא קורה ישנה תחושה לא נעימה.

באמת קשה לי עם העובדה, שלפחות כרגע, הדרך שהאמנתי בה ואני עדיין מאמינה בה נתפשת בצורה שונה על ידי הנוגעים בדבר.

_תוך לקיחה בחשבון של כל הפרמטרים בחירתי היתה ועודנה נכונה בעיני. זה כנראה לא ממש מספיק כדי שהסביבה, שלוקחת בחשבון אולי פרמטרים אחרים או נוספים, תחשוב כך גם היא. למה זה חשוב לי?
לא ברור. זה פשוט חשוב והייתי רוצה שיהיה אחרת._

אני בחנתי את הנושא על עצמי מכמה כיוונים...
קודם כל, אני בן אדם. הבן אדם הוא חיה חברתית. אני צאצאית של בני אדם שהצליחו לחיות בחברה, הצליחו להביא צאצאים ולגדל אותם בחברה. הגוף שלי מותאם לחיים בחברה (מגע מפעיל תהליכים פיסיולוגים קריטיים, במיוחד בינקות, גם אח"כ. יכולת תקשורת מילולית מפותחת ועוד).
כשאני אוותר על הגוף האנושי שלי, אני אוכל גם לותר על הצורך במגע עם בני אדם אחרים.
עד אז מיותר או לא, הוא חלק ענק מהחוויה האנושית שלי.
ברור לי למה חשוב לי מה אחרים חושבים עלי ועל בחירותי. זה חשוב כי זה משפיע על התנהגותם בנוכחותי, על סוג הקשר והמגע שיהיה בינינו.
ברור גם למה אישורים מאנשים קרובים הינו בעל ערך רב יותר מאשר אישורים מרחוקים או דרך הטלפון או באינטרנט.
זה ברור כי אני בן אדם, בעלת גוף.

זה לא כדי לאשר בחירה שלי, זה עדיין בתהליך הבחירה שלי (מתישהו לאורך הדרך, לא רק בסופה).
ההקשבה להשפעה שיש לבחירותי על הקרובים אלי, גם היא ברורה. ובעיני זה שאכפת לי, זה סימן מצויין שאני לא מתעלמת מעובדת היותי אנושית והיות הקרובים אלי גם בני אדם.

לאחר ההבנות האלה פניתי לראות איפה לא ברור. ורק עכשיו, בשיחה עם בן זוגי, הבנתי.
אני לא שלמה עם הדרך בה אני מתקשרת את הבחירות (השלמות) שלי.
וגם זה ברור. מעולם לא למדתי לעשות את זה. נולדתי ולמדתי כלי תקשורת מתרבות שחרטה על דיגלה אטימות. מאיפה לי לדעת איך להסביר את עצמי לאנשים שגדלו בדיוק כמוני? מאיפה להם לדעת איך להקשיב לי? מאיפה לכולנו לדעת איך להקשיב לעצמנו?

זה סתם ניחוש, אבל נראה לי שללמוד את הדברים האלו בגיל מבוגר, ללא תמיכה אפקטיבית (תחפשי מה לא בסדר בך/לא שלם בך זה בעיני לא אפקטיבי כשמעורב יותר מבן אנוש אחד), כרוך בקושי עז.

ועוד משהו. אני מסוגלת לקבל באהבה בחירות של אנשים מסביבי, גם כשברור לכל הנוגעים בדבר כי הם לא שלמים איתן. אני לא מבינה את ההתנייה - שלמות מלאה ואו אז קבלה.
למה מוגזם לצפות מהאנשים הקרובים אלי, לתמוך בי, בלי קשר למידת שלמות הבחירה?
אז זה מוגזם כי אין להם מושג. כי אנשים הם לא אלוהים ואם הם חיים בנסיבות מסויימות אז הם נותנים להם חשיבות. בדיוק כמוני.

מתישהו בשיחה עם בן זוגי, הוא ניגש אלי בחיוך, ליטף את שערי ואמר: הבחירה שלך נכונה, הכל בסדר אצלך.
אני חושבת שגם אם למודעות שלי זה נשמע קצת מאולץ, התינוקת הפנימית/הגוף שלי שומעת ומרוצה. בשבילה זה לא "חיצוני" זה קריטי לקיומה.

אם הייתי קרובה אליך, הייתי חוסכת את הנאום ופשוט מלטפת את שיערך ואומרת לך שהבחירה שלך נהדרת בעיני. הייתי מתקשרת לחברות ומבקשת מהן לבוא לחבק אותך ולומר כמה את מופלאה (או כל מה שאת מרגישה צורך לשמוע מאנשים קרובים בנקודת הזמן הזאת)
מתוך ידיעה שבקשה לאישור 'חיצוני' היא לגיטימית ראויה ובעלת חשיבות רבה לבני אדם באופן טבעי , כחלק מהתהליך.

אני מסוגלת לקבל באהבה בחירות של אנשים מסביבי, גם כשברור לכל הנוגעים בדבר כי הם לא שלמים איתן. אני לא מבינה את ההתנייה - שלמות מלאה ואו אז קבלה.

אני חושבת שכשאדם שלם עם בחירותיו\דרכו, הוא לא זקוק או לא מחפש אישור לכך מהסביבה.
ומי אמר שקיימת ההתנייה הזאת- שלמות מלאה ואו אז קבלה?

אני חושבת שכשאדם שלם עם בחירותיו\דרכו, הוא לא זקוק או לא מחפש אישור לכך מהסביבה.
אני חושבת שבלי שום קשר לשום דבר, אדם זקוק ומחפש אישורים מהסביבה. אני חושבת שזה חלק מהחוויה האנושית הבסיסית. אני לא מכירה אדם שפועל אחרת.
ישנם בודאי מספר אנשים בהיסטוריה שהעידו כי הצליחו לא להשתמש כלל במנגנון הזה, אבל הם נדירים ואני סבורה שאין ללמוד מהם על הכלל או לעשות מזה 'שיעור' כלל אנושי, לאנשי משפחה ויומיום.
פרט קטן אחר הוא, שאלו שאנחנו שמענו עליהם בד"כ זכו לתמיכה חיצונית, כך שהם לא יכולים ללמדנו הרבה על התמודדות עם חוסר תמיכה כזה (גם ישו קיבל תמיכה).

פה יש אישה שאומרת מאוד פשוט וברור. לא חסרה לי קבלה מעצמי, חסרה לי כזו מאנשים קרובים לי.
למה זה דחוף להציע לה למצוא מה לא שלם אצלה? איך זה מה שיעזור לה במצב שהיא מתארת?
אם היא כבר חשה חסרה, למה להעצים את זה?

אני שואלת, כי לי במצבים כאלו זה יותר הזיק מהועיל ואולי גם לפותחת הדף.

דליתוש ב, למרות שאני לא חושבת כמוך, הצלחת לעורר את ריגשותיי.
מאוד מחממים ותומכים דברייך. מאוד יפים.

אדם זקוק ומחפש אישורים מהסביבה
אני לחלוטין לא מתעלמת מן העובדה הזאת, כוונתי היתה ועודנה שכאשר האדם שלם עם בחירותיו הוא פחות מחפש את התמיכה והאישור
כמובן שישנם סוגים שונים ומגוונים בעולמינו, אדם אחד זקוק יותר והשני פחות.

קראתי שוב את כל הדף מתחילתו, ואמא במשרה מלאה שאלה _האם חשבתן מראש על אותו רגע בו ילדכם יגיעו למסקנה שהאמהות
האחרות שמסביב, אלה שלא ויתרו על העולם שבחוץ, הגיעו מכן ולכן הן שוות יותר?_

ואני שתפתי מחיי האישיים לגמרי (במעלה הדף), ודווקא היתה הכי תמיכה שבעולם!

בחשבון שלי, תודה רבה.

הי שמש.
לא כיוונתי לכל מה שנכתב

רק לחלק. זה שאחרי התגובה השניה של אמא במשרה מלאה וגם לא להכל.
ובכל מקרה, זה יושב על דברים שכואבים לי ממקודם, פה בדף זו רק דוגמא קטנה שהיתה טריגר. אנא אל תפגעו אישית.

הי דליתוש ב
ממש אבל ממש לא נפגעתי, ולרגע לא הרגשתי שהדברים כוונו אלי אישית
אבל אחרי שקראתי את דברייך, פתאום חשבתי שאולי התפספס כל המסר שניסיתי להעביר...

באחולי שנה טובה ונפלאה לך, תודה על תגובתך

יש לי שני מתבגרים. הם מעדיפים שלא אהיה בבית כל הזמן.
לאחת מהם אני ממש "תקועה בבית" ,לפי דבריה.
תמיד ידעתי שאני בבית כי זה מה שהכי טוב לי(!) לאו דוקא להם.
מעולם לא הייתי בטוחה שזה מה שהכי טוב להם.אני לא בטוחה שהעצמאות של ילדים שאמא לא בבית היא לא גם נכס לפעמים.
חברה של ביתי בבית לבד כל יום מאחרי ביה"ס ועד שבע בערב.
מכינה לעצמה לבד אוכל. לא תמיד רק מחממת.
ילדתי שלי לא מוצאת בזה כל רע ואמרה שלא היה מפריע לה גם לגדול כך.
אבל אני רוצה להיות איתם כמה שיותר. הזמן טס רץ . הנה הם כבר מתבגרים אמיתיים. לא מחמיצה את זה בעד שום הון שבעולם.
מגדלת ילדים רק פעם אחת. המון המון דברים הם יעריכו רק כשבעצמם יהיו הורים. גם אני עוברת את זה עכשיו.
פתאום על המון דברים מעברי אני מסתכלת בהערכה רבה.
ואני כבר כלל לא צעירה. לקח לי הרבה זמן להגיע להערכה הזאת להרבה דברים שהיו בביתי ובמשפחתי וקיבלתי אותם כמובן מאליו. או שאת חלקם בכלל ביקרתי והיום אני מעריכה. מאוד.
כבר שמעתי מהם משפטים כמו: " למה שלא תעשי משהו עם עצמך"? ו" אם היית עובדת היה לנו יותר כסף" ו" אני אבחר בודאות בדרך אחרת מאמא"
וחויתי ועודני חווה תיסכולים כי כשיש בעיות רציניות איתם צצה לי המחשבה לעיתים ש" חשבתי שאם אהיה שם תמיד עבורם -לנו זה לא יקרה "וזה קורה!!!
ויש מסביבי ילדים שההורים בקושי בבית ולחלקם (לילדים) הולכים הרבה דברים יותר בקלות מלילדי. וההתבגרות פחות סוערת.
זה, אני חייבת להודות, לפעמים קצת קשה לראות.
מכירה את את כל האבות הללו שאומרים שהם בונים עסק ולרגע לא חושבים שבניהם ימשיכו אחריהם ושהם לא מכוונים אותם לשם ושרק יהיו מאושרים עם מה שירצו וטאראראם.....?
ואז כשהילד גדל ובוחר לא להצטרף לעסק של אבא ,האבא הרוס.
אז אני הכנתי את עצמי שאני עושה את זה בשבילי קודם כל ולא בשבילם. אני שלמה עם זה. לא מתחרטת על זה אבל יש לי לעיתים אכזבות וקשיים וידיעה ברורה שיש מחיר שאני משלמת .
ואם הייתי אשת קריירה לא הייתי משלמת מחיר?
הייתי ועוד אייך! וגם הייתי מפסידה המון זמן איתם שלא ניתן להחזירו ולשחזרו.

תודה פולנית אלמונית

פולנית _ אלמונית.
מזדהה עם כל מילה שכתבת.
כמעט יכולתי לחשוב שאני כתבתי את הדברים.
ויש רק הבדל אחד. אני באמת חשבתי שאני עושה את הדבר הכי נכון עבורם.
עדיין פה ושם מאמינה שבאמת כרגע אין להם יכולת נכונה להעריך את הדברים ויבוא יום שיחשבו אחרת אבל אין בזה שום ודאות.

ויש מסביבי ילדים שההורים בקושי בבית ולחלקם (לילדים) הולכים הרבה דברים יותר בקלות מלילדי. וההתבגרות פחות סוערת

ולגבי המשפט הזה שכתבת, יכול להיות שפשוט הדברים הולכים יותר בקלות משום שהכל נעשה באין מפריע. הילדים עושים מה שהם רוצים ובין אם זה בסדר, טוב, נכון עבורם ובין אם לא, פשוט אין מי שיגיב . כנראה שהתוצאה לכך תבוא עם הזמן .

מאחלת לך המון כח ללכת בדרכך.