וואו, כמה שהדף החביב עלי פעיל!
אין לי הרבה זמן (כרגיל) לדיון ארוך בנושאים השונים שעלו כאן, אז רק בקצרה ארחיב את היריעה מנקודת מבטי.
אמא מבולבלת,
אני לא מתחברת לרעיונות פריקת המתח והבכי שהועלו כאן (אני גם לא סובלת את
התינוק יודע), בעיקר כי ממה שאת מתארת, המתח והתסכול הם תולדה של צורך פיזי שלא בא על סיפוקו - והפתרון לכך הוא דווקא יכול להיות פשוט: מראש לדאוג לסיפוק הצורך הפיזי הזה.
את מתארת בעצם ילדה שלא הולכת לישון בזמן, וכתוצאה מכך הכל מתדרדר ומסלים.
נשמע מהתיאור האחרון שלך, שאת הולכת ומוצאת בדיוק את הפתרון. את דואגת שהיא תלך לישון בזמן - בנועם - אבל לא מוותרת על העניין הזה.
חינוך ללא כפייה אינו עוסק בזה שאנו ההורים שומטים את המושכות של הכרכרה המשפחתית, ונותנים לילד את ההובלה עליה. כלל לא. מה שכן זה אומר, שאנו נעשה את מיטב מאמצינו כדי שהדברים יהיו בכבוד, בנועם ובהסכמה.
ואם לקצר, נשמע מבין דברייך שנושא ההרדמה הפך לאישיו ביניכם לבין הילדה, ואולי אפילו לסוג של מאבק כוח.
הייתי מציעה להרפות ממאבקים לחלוטין.
אבל בהחלט לחפש דרכים להפוך את ההרדמה למשהו נעים וכייפי. לא לעשות עניין אם יש עיכוב קל, אבל כן לכוון את הזרימה לכיוון הרדמה - אבל שוב, חשוב שהיא תהיה נעימה כייפית ומזמינה. זה יכול להיות זמן מאד מיוחד ביום של כרבולים, חיבוקים, לחשושים, סיפורים, שירים - מה שעובד אצלכם.
יש רעיונות גם בדפים המתאימים שעוסקים בהרדמת פעוטות.
זה על רגל אחת, מקווה שזה נותן לך עוד נקודת התייחסות, בנוסף לכל הדעות שהוצגו כאן.
לעניין הדיון למעלה בין פלוני ואביבה על חטיפת צעצועים...
ראשית, נדמה לי שכשאני הייתי אמא יותר צעירה וטרייה בעסק פתחתי דף בו קיבלתי עצות להתמודדות עם מצבים כאלה, נדמה לי שקראו לזה:
פעוטות רבים על צעצועים. שווה להציץ שם.
לעניין הפתרון שהוצע כאן,
אני מודה שגם אליו אני לא מתחברת.
אני מדברת על כך שהוצע למעלה רעיון שבו לוקחים מהילד החוטף את הצעצוע המבוקש, אם שום דבר אחר לא עבד, ותוך שמודיעים לו על כך מראש. אז נכון שהתקשורת סביב זה היא אכן יותר מכבדת.
ועדיין דעתי לא נוחה עם לקיחת משהו בכוח, שלא לצורך קריטי, ושלא במקרים נדירים יותר.
ובעיניי, צעצוע שנחטף וצריך להחזיר, זה לא צורך קריטי כמו משקפי הראייה של הסבתא שעלו 1000 ש"ח.
אני עייפה ולא בהירה אז אתנסח אחרת:
אני חושבת שבשאיפה, עלינו להמנע ככל שניתן משימוש בכוח, גם אם מתון, גם אם בצורה מתקשרת. אני חושבת שכשלוקחים חפץ מידיו של פעוט, אז עובר מסר ששימוש בכוח הוא לגיטימי.
וכל השאיפה הנחמדה שלנו שהילד שלנו לא יחטוף להבא, מתנפצת לנו בסתירה שאנו מביאים בעצמנו במעשה הכוחני שלנו.
ולכן, אני חושבת שעדיף, במקרה של פעוט שמסרב לשחרר את החפץ שחטף, שההורה של הילד שחטפו מידיו יעזור לו לקבל את המציאות המורכבת ולעבור הלאה לעניין אחר (ניחומים, הכלה, והצעה של משחק אחר), וההורה של הילד החוטף יעזור לילדו לעבור בנועם לעניין אחר, מה שיאפשר תוך דקות לילד החוטף לשחרר את הצעצוע המבוקש מידיו. זה הרי לרוב עניין של דקות אם לא עושים מזה ביג דיל.
גם חשוב שכל התקשורת עם הפעוט על שחרור החפץ החטוף יהיה דווקא לא בנוכחות הילד שממנו חטפו, בשקט בצד עדיף, בלי לחץ, בלי להפוך את זה לאישיו, ואז למאבק כוח.
שתי נקודות נוספות:
- אני חושבת שעצם זה שנשמש דומא אישית ולא נחטוף בעצמנו מילדנו החוטף, וכן ניתן הסברים של העצב של הצד השני והמשמעות של החטיפה, כך לאט לאט ילדנו הפעוט ילמד ויפנים את כללי ההתנהגות המקובלים עלינו. אין מה לדאוג, זה יקרה. לדעתי האישית, זה יקרה פחות מהר אם נחטוף בחזרה.
- גילוי נאות: גם אני מוצאת את עצמי לעיתים משתמשת במעט כוח מתון. זה קורה. לפעמים זה יהיה מוצדק, כי אלה באמת חפצים יקרי ערך שהילדה עומדת להשליך לאסלה (נניח). אבל לפעמים זה יהיה מיותר, כי בדרך כלל קיימת דרך לא כוחנית לפתור את הקונפליקטים האלה. אבל - nobody's perfect, ומותר לנו לפעמים לעשות שטויות.
)
) אז כנראה שגם השנה יהיה ביום העיון הקרוב מעגל בנושא חינוך ללא כפייה.
מנוסח נהדר.