חינוך ללא כפייה

[נמצאת*]

ילד בן שנה בטח ילך רק איזה שני מטר וכבר ירצה על הידיים לא?
מנסיון שלי, גם ילד בגיל 4.

[נמצאת*]

מה עושים עם ילד בן שנה שכבר הולך ולא נותן יד?
איך הולכים אתו ברחוב?
יש סכנה של מכוניות,

מבחינתי, "ללא כפיה" לא שווה ערך ל "ללא גבולות". אבל אם נורא חשוב לך לעשות את הדברים בצורה נעימה אז תמיד אפשר למצוא מין "משחק" שבו הילד יוכל לחצות את הכביש בבטחה, בגיל שהם עדיין לא הבינו את משמעות הסכנה אז הייתי תופסת אותם בבית השחי ומקפיצה אותם עד שהיינו מסיימים לחצות את הכביש, או שהייתי מרימה אותם על הכתפיים בקיצור יש המון דרכים יצירתיות שאפשר לפתור איתן את הבעיה.

וחוץ מזה , כשהייתי הולכת איתם על המדרכה תמיד דאגתי לכך שאני אהיה זו שהולכת בצד החיצוני של המדרכה (הצד שקרוב לכביש) ואף פעם אבל אף פעם לא הורדתי את העיניים מהם לחצי שניה אפילו.


של אנשים זרים וכו'
את זה לא הבנתי, מה הקשר לאנשים זרים??

[מודי_תאני*]

הילדה שלי אף פעם לא נתנה יד ברחוב. (מגיל 16 חודשים, שאז עברנו לעיר). כן בכביש, וזה היה כל כך ברור, שאף פעם לא היה ויכוח. כלומר - היא רצה, עוצרת בקצה המדרכה, מרימה יד ומחכה שמישהו יחזיק אותה לפני שהיא חוצה.

דרך אגב - במסגרת לימודי הזהירות בכביש, לימדנו אותה להבחין בין ירוק ואדום. תוך שבועיים היא הכירה את כל הצבעים בעברית ובאנגלית. אחר כך סיפרו לנו שילדים בגיל שנה וחצי לא מסוגלים להבין צבעים...

[צוויליך*]

אצלי היא הולכת יד ביד ואני מחזיק! לא רק היא. ורחוק מהכביש. ומתרגלים יחד להסתכל לפני שחוצים וכו'...
ניראה שלכ"א הקווים האדומים שלו. אצל חלק זה האספלט, אצל חלק זה המשתלבות...

בנוגע ל מה הקשר לאנשים זרים?? , חבר שנוסע עם שניים קטנים לבוסטון, סיפר לי שהם כבר דיברו על שינוי תפיסת הביטחון (יעני להעלות אותה...). פחות מחבלים, יותר מג'וננים, זה על רגל אחת. הוא סיפר שידידה שלהם היתה בסופרמרקט גדול בארה"ב כשלפתע נשמע צרחה של אמא שלקחו לה את התינוק! היא סיפרה (הידידה) שהאם הסתובבה מעגלת הקניות כדי לקחת מוצר מהמדף, ו3-4 שניות אחרי, המושב ילדים בעגלה היה ריק.
אבל מה השוס? כמו נוהל צה"לי (בואו לא נזכיר נוהל שכן), כל הדלתות נחסמו ע"י אנשי ביטחון, העובדים רצו כ"א לדלת חירום המיועדת להם כדי לחסום יציאה, עובדות לשירותי נשים ועובדים לשירותי בנים כדי להוציא משם את כולם.
וזה תוך כמה שניות.
כל מי שיוצא מחפשים בתיק ובשקית לראות שאין תינוק (!) וכל ילד שקרוב לגודל הרלוונטי עובר בדיקה של האמא עם המנהל לצידה - נותנים לה הנחיות: תסתכלי על הנעליים, לא רק על הפרצוף. מסתבר שמספיק שחובשים לתינוק פאה נוכרית וגם אמא בלחץ עשויה לפספס. אבל נעליים לרוב לא יחשבו חוטפים להחליף.
מעבר לזה שכל העסק הוא פחד האלוהים וזוועה שלא תתואר, הנוהל הזה מופץ כפק"ל בקרב סופרמרקטים וקניונים וכד' ע"י משפחה שבנם נחטף ונעלם כך והם לקחו על עצמם לעשות שינוי שיציל משפחות מגורל דומה.

[אמא_של_נסיך_האור*]

אוי איזה זוועה!

אפשר בבקשה להגג פה את הגיגי הפחות קריטיים ?
תודה .

אני פשוט רציתי לומר תודה למורים הנהדרים שנקרו בדרכי . באמת תודה .
אני מבינה היום שהפיתרון של חברות שלי ושל מה שקורה בבתים אחרים לא מתאים לנו (גאוני לא ?), כלומר , אני לא יכולה להיות מסודרת כמו חברות שלי ושאני יכולה להיות מבואסת מזה ולהתוכח עם זה ולסבול , או להבין שככה אני.
קראתי את 'העבודה' ואומנם זה מטפטף לאט בהתחלה, אבל אחר כך זה ברור כשמש.
{אמא שלי התלוננה שבזק דורשים הרבה כסף על השירות שלהם ועניתי לה : למה לך להתוכח עם המציאות?}







ריאיתי שאני יודעת לסדר בגלים.יש יום שאני יותר מסודרת ומנקה ויש פה ושם נפילות מתח.אני לא מסוגלת לבצע מטלות ביום כזה.כנראה ,בגלל מתח ושיבוש בתוכניות ,ויתכן שבגלל שהאנרגיות שלי הלכו לכיוונים שלא ממש התכונתי אליהן,וגם סתם כי באמת הייתי עסוקה. אני רוצה להתבונן בזה יותר ולהחליט.

אני הבנתי וקיבלתי את המציאות של עצמי .אני גם מנסה להיות אמפטית כלפי עצמי וכלפי הגליות שלי : בערב אני עם כאב גב , עיפה ,בקושי עושה לקטנה מקלחת .בבוקר קמתי מוקדם וסידרתי בכייף וניקיתי.






{זה הודות לתקשורת מקרבת }






ולהבין שמה שעובר עלי , יתכן שגם נכון לגבי בני {היפוך 'בעבודה '},גם אצלו זה בא בגלים.

הרגשתי צורך לעשות שיחה משפחתית ,ולהבהיר הבהרות.זה היה יום מטורף, הוא היה פראי ולא נעים והיכה את אחותו וזרק דברים .היה צריך לתפוס אותו ,זה לקח המון זמן עד שהוא נרגע וגם זה לא ממש,הוא התנהג כמו שעם ישראל התנהגו לפני מתן תורה , עם עגל הזהב.
לא שאני משה רבנו, אבל חשתי צורך רב להעביר לו מסר חד משמעי: אתה נדרש לעשות את א',ב' ג',אלו המשימות שלך.זה מה שאני רוצה ואני לא רוצה לבזבז את האנרגיה שלי כדי לחזור על אותם דברים כל פעם מחדש.

רציתי שבן זוגי ישב איתנו ונהפוך את זה לשיחה רגועה , רצינית ויעילה , אבל הקטנה לא ישנה מספיק זמן בצהריים ,הוא ישב איתנו רק חלק מהזמן ,אבל הוא אמר את מה שהכי חשוב:"אני מסכים עם מה שאמא אומרת לגמרי".
יש לי אור ירוק.
גם הוא הבין שזה לא אפשרי ככה.

לקחתי דף ורשמתי לו 5 משימות בסיסיות .






{"לדבר כך שהילדים יקשיבו ...."}






לא הייתי בטוחה בכלל שזה מה שצריך לעשות .אבל תלינו את הרשימה על הקיר.
אחר כך ,הוא עשה מקלחת ואמר "אמא תכתבי ברשימה שאני גם אתנגב",וזה היה בשבילי סימן שזה היה בדיוק מה שהוא היה צריך.
הוא יכול לעשות כזו המרחות עם המשימה הזו של המקלחת וההתנגבות ,נראה לי שגם הוא רוצה להפסיק להתברבר.
בכלל , נראה לי שהתברברתי הרבה , נמרחתי עם עצמי , עם יסורי אשם לגביו .
חשבתי שלא מספיק אנחנו מבלים עם חברה של ילדים ,






{והצלחתי לנקות את העינין הזה ע"י המחשבה שזו רק תקופה ושההתכנסות הזו אמורה להיות בדיוק מה שאנחנו צריכים, מרדף אחרי כל מני פעיליות לא מתאימות לנו רק יתקע אותנו במקום, ,הללויה שיפרונים}






תפסתי את עצמי מאיימת עליו של נקנה לו את המשחק הזה והזה שדיברנו עליו , שלא נעשה כך וכך.
לא אהבתי את זה .
אני לא רוצה להשיג ציות ,בטח שלא ע"י משחקים ,אביזרים וחומרים שאני חושבת שבכל אופן אני רוצה שיהיו לנו , כי אני חושבת שהם חשובים להשכלה ולרכישת מיומניות .
מצד שני ,כשאני מסבירה לו שאם הוא לא יעשה X ולא יהיה בשיתוף פעולה איתי בY,אני ממש לא בטוחה שיהיה לי אנרגיה ללכת ולחפש לוZ.(הבעיה היא שיש דברים שהזמנו באינטרנט וזה כל כך קל ,הוא יודע שזה יגיע בדואר ).

אהבתי את מה שאלונציק כתבה,
_"אתה לא משחק במשחק אחר, עד שאתה לא אוסף את הפאזל

הייתי מנסחת אולי "קודם נאסוף את הפאזל, ואז כשיהיה פה פנוי ונעים נפזר את הלגו". על בסיס החיוב ולא השלילה._ להכניס לזה קצת חיוביות, ואיך שאני מתרגמת את זה , להוציא מזה את הכעס ולהכניס כמה שיותר שמחה וערכים חיוביים,להדגיש מה 'כן' ולא מה 'לא '.


היום אפילו העתקתי את הרשימה לפי בקשתו לדף אחר וכל משימה נכתבה בטוש אחר.(בשמחה אני כותבת לו מילים,אנחנו גם עובדים על קריאה וכתיבה ככה , והעיקר שיבצע. )

[פפריקה_הונגרית*]

את גם יכולה לעשות לו טבלה, של משימות וימים, וכל יום לתת לו כוכב/סמיילי/פרח על מה שהוא ביצע. ותחליטו אתם אם אתם רוצים לתת איזה פרס- טיול לאנשהו, משחק, או פשוט כדי שיראה שהתמדה זה משהו שאפשר לראות במוחש- שכווול הימים הוא התנגב, שכל הימים הוא סידר אחריו, וכאלה, ושזה כיף שהוא מצליח לעמוד בזה....
בכל מקרה, גם אני "גלית" -יש ימים שאני מתקתקת עניינים- עושה 4 מכונות כביסה, וגם מורידה ומקפלת למדפים, וגם שוטפת כלים, וגם מבשלת, ויש ימים שאני בקושי שוטפת כלים בשביל הארוחה הזו, ומבשלת איזה חביתה עם פירה.....
אז אני מאוד מבינה, ומזדהה....
ובכל מקרה, אני שמחה שהגעת לתובנות שעושות לך טוב, וקל, ונעים עם עצמך, עם הילד, ועם המשפחה בכלל....

[אמא_של_נסיך_האור*]

כנראה הייתי בהיי, שוב נחתתי אל המציאות.
תודה פפריקה הונגרית שאת מבינה.

אני לא יודעת מה לעשות . אני כנראה צריכה להיפרד מהחולמות שלי .'צריכה ' זה לא תקשורת מקרבת,מדויק יותר לכתוב שיש בידי לומר : אני יכולה לבחור אם אני רוצה לותר על החלומות שלי , או להשוואת ביניהם ובין המציאות כל הזמן ורק להתחרפן.
הוא בקושי אוסף, בקושי מצחצח שיניים, לא עוזר לערוך ולא לפנות ,
אני כבר חטפתי את הג'ננה והוצאתי משפט מהפה :מרוב ששום דבר אתה לא עושה , אתה גם לא תדע איך עושים',וזה לא נכון ולא יפה לדבר ככה לילד ,אבל ככה אני חושבת.
הוא לקח את התבנית לשולחן , אחרי שהפצרתי בו ממושכות(וברור שיותר היה לי קל לקחת בעצמי),וליכלך את המטליות (הוא חשד שזה חם , למרות שאמרתי לו והראתי לו שאני נוגעת ביד.והתעצבנתי שהתלכלכו לי המטליות מרוטב עגבניות , כי אם הוא היה תופס מהצד שבו התבנית מתרחבת ושנוח להחזיק , הן לא היו מתלכלכות.
קצת לפקוח עיניים,לשים לב למה שעושים.

אני גדלתי בבית שבו אמא שלי ממש האמינה שילדים צריכים לעבוד.לסדר מיטה ,לשטוף כלים, לעבוד בגן הירק או בכל מני תורניות במשק בקיבוץ ,שלרוע (שמחת)המזל נמנעו מאיתנו ,כי חיינו בגלות בעיר.
היו המון צעקות ומריבות בעניין, שאנתי לעשות דברים בבית, התחמקתי והמצאתי שיטות של קיצורי דרך.

אז מה שקורה הוא שאני מצפה מהבן שלי שיזיז את התחת, שיעשה .כי:

1. אני חושבת שככה לומדים, בדיוק כמו שבשמת כתבה.

(היא כתבה בדף של גידול בנים, על איך שהבן שלה לומד להכין שניצלים וכו')

1. אנחנו בבית ביחד 24 שעות ביממה, אני לא רוצה להיות משרתת.
2. כל כך כיף לעבוד ביחד, לדעת שהילדים וההורים מכוונים לאותה מטרה, כמו שהבת שלי בת שנתיים לקחה לשולחן קערת סלט. (היא משתפת פעולה מלידה)

אבל ,
זה בראש שלי .ומה שבראש שלו זה :

1. לשחק ולעשות ולהתברדק ,
2. להשאיר את הכל,
3. לפעמים לעשות משהו כשמתחשק לו, כי מענין אותו למשל, כי יש עבודות מסוימות שהוא אוהב(להפעיל את המגימיקס ),
4. לא מעינין אותו ואבא שלו גם כן מסכים שזה לא תפקידו. (הוא הודה שהוא אמר בישיבת משפחה שהוא מסכים למה שאמרתי, כי לא הייתה לו ברירה, בקיצור חירטט. מהפה החוצה. ובאמת זה החזיק לחצי שניה)

אני לא יודעת מה לעשות ,לא יודעת איך לחיות בשלווה עם הידיעה שא.הוא יסדר מתי שבא לו.
ב. אני לא אתווכח איתו .
ג. אסדר , אנקה , אערוך , אפנה , אכבס ואתלה...
ד. הוא ילמד מה שילמד וכנראה, שלא בצורה שיטתית ומובנית. כנראה שהוא ילמד מעט מאוד ממה שאני חושבת שאדם צריך .כלומר שאם הוא יצטרך באיזה שהוא גיל להחזיק את עצמו ,הוא לא ידע לעשות את זה.
ה. ישארו המסרים מכיוון אבא ('אתה לא חייב ,רק אם אתה רוצה')
ו. ומה תהיה ההרגשה שלי: שאני מאוכזבת מההתנהגות שלו, שאני מותשת, מוטרדת מהחינוך שאני נותנת לו?
סימן שאלה גדול.

[מודי_תאני*]

קראתי באיזשהו דף לאחרונה על "איך להעביר ביקורת" או משהו כזה, ואיך לקרוא משהו, להתעצבן, אבל לכתוב רק מה שצריך.

אלא שאצלי זה לא ממש עובד ככה. אם לא אתעצבן, לא אכתוב, וזה אולי טוב (נחכה לבשמת שתכתוב את זה הרבה יותר טוב ממני).

נתחיל מכך שגם הבת שלי לא מסדרת אחריה, וזה נורא מעצבן, ומחשבות כמו שהעליתן עכשיו עולות כל הזמן, אבל אני יודע שזו רק תחושה, וזה (מחקרית) לא נכון. כלומר, האם העובדה שכעת הבן שלך לא אוהב לדפוק שניצלים כמ והבן של בשמת, הוא לא יסתדר בחיים? כמה זמן לוקח ללמוד לדפוק שניצלים ברגע שמעוניינים ללמוד? אני מעולם לא דפקתי שניצלים, ואני בטוח שאם ארצה אעשה את זה, והדבר היחיד שמפריע לי הוא שאני יודע לעשות עם חזה עוף דברים פי אלף טעימים משניצל, וגם אותם למדתי בגיל 30+. מה שעוד מעניין זה מה הילד באמת לומד כשאת מכריחה אותו להזיז את התחת. הוא לומד שאת לא רוצה להיות משרתת, שלהזיז את התחת זה עונש, ושעושים את זה רק כי אמא כועסת או מבקשת, ובכל אופן כי מישהו אחר החליט שזה מה שצריך לעשות. הוא לומד שמה שמעניין אותו לא שווה הרבה בעיני הוריו, ויש דברים ששווה ללמוד, ודברים שלא. שרק למידה בצורה שיטתית ומובנית יכולה לעשות משהו. הוא ילמד, כמו שאת למדת, לצעוק ולריב, להתחמק ולהמציא _שיטות של קיצורי דרך. אולי הוא גם ילמד לשקר בעקבות זה...

וכל זה כדי שכשיהיה בן 25 ויעזוב את הבית הוא ידע להכין שניצל? שיקנה קפוא!

(ושוב, אני מרגיש בדיוק כמוך כשמדובר בילדה שלי, שמתייחסת אלינו כאל משרתים, וצועקת "אמא! תני לי גלידה! עכשיו! מהר!".., אבל ילדים של אחרים הרבה פחות מפריעים לי)

ממליץ מאוד מאוד לקרוא ספרים של אלפי קוהן. הוא אחד הפחות רדיקליים בתחום (מתנגד לחינוך ביתי). http://www.alfiekohn.org/articles.htm

ופפריקה - מחקרים גילו שנתינת פרסים פוגעת במוטיבציה, כי המוטיבציה תימשך רק כל עוד הפרסים ממשיכים להגיע.

[אלונ_צ'יק*]

ופפריקה - מחקרים גילו שנתינת פרסים פוגעת במוטיבציה, כי המוטיבציה תימשך רק כל עוד הפרסים ממשיכים להגיע.

נכון מאוד! גם עונשים...

מודי אני מסכימה איתך בגדול, רק צריך לשים לב איפה הגבול, וזה ממש קשה, אחיו הקטן של בעלי הוא בן זקונים, מיום שנולד קראו לו הנסיך, והתייחסו אליו בהתאם. גם היום הוא בן 27, ועדיין מפונק וחסר יכולת. ברור שהוא יכול אבל השאלה אם הוא אי פעם ירצה.

הבעיה היא שגם הבן שלי יתחתן באחד מהימים, ולא הייתי רוצה לשמש לו מודל של "אמא עושה הכל" אלא של שיתוף פעולה בבית. ולא רק ביני לבין אבא שלו, אלא גם בינו לבינינו.

[בשמת_א*]

קצת לפקוח עיניים, לשים לב למה שעושים.
אני יודעת שדרך המחשבה הזאת רק מכשילה אותנו, ואת הילדים.
יש לך ציפיות גבוהות מילד. גבוהות מדי. זה לא מועיל.
כמו כן, את מחדירה בו פחד מכישלון ופרפקציוניזם. זה לא מועיל (שלא לומר, מזיק ממש).
כמו כן, ביקורת היא הדרך הגרועה ביותר ללמד כל דבר. ממש )-: לא מועיל.
<מובן שאת מבינה שאני מדברת כאחות מזדהה... >


היו המון צעקות ומריבות בענין, שנאתי לעשות דברים בבית, התחמקתי והמצאתי שיטות של קיצורי דרך
נו, ומה את למדה ממה שכתבת מעל זה?
האם לא ברור הקשר בין אמא שהיו לה "אידיאלים של עבודה" והיא התקיפה אותך עם:

• ציפיות מוגזמות
• ביקורת מוגזמת
• פקודות במקום שיתוף

וכדומה?
האם את לא מעבירה לילד בדיוק את הרגשות שלך?
במקום שהוא יעשה את הדברים בתור פעילות כיפית עם אמא, שיש לה תמריצים ויתרונות - את בעצם, בלי להתכוון, מנסה לגרום לו לעשות את הדברים בפקודתך ולפי הקריטריונים הגבוהים והמושלמים שלך.
רק תחשבי על זה שהוא כבר עשה מה שביקשת ולקח את התבנית אבל ליכלך את המטלית ברוטב עגבניות.
אז מה את עושה?
כל מה שהוא כן עשה - לא שווה.
איפה הפוקוס? האכזבה שלך, התיסכול שלך והכעס שלך על הטעות הקטנה (קטנה. סה"כ הוא לא הפיל את התבנית עם כל האוכל... נו, אז תכבסי את המטלית. באמת ביג דיל. סתם טעות של מתחילים). וגם אם לא אמרת אף מלה, הרגשות שלך שודרו אליו loud and clear, את יכולה לשים על זה מיליון דולר. ומה זה גורם לו? איך זה גורם לו להרגיש? איזה מין תמריץ זה לפעם הבאה שתבקשי לעשות משהו?

<ושוב, כל מה שאני אומרת, בא, את יודעת, מאותו המקום... >


_אז מה שקורה הוא שאני מצפה מהבן שלי שיזיז את התחת , שיעשה .כי:

אני חושבת שככה לומדים , בדיוק כמו שבשמת כתבה.
(היא כתבה בדף של גידול בנים,על איך שהבן שלה לומד להכין שניצלים וכ')_
אגב, זה שהזכרת את שמי כדוגמא, זה מה שהקפיץ אותי להתייחס...
אז לא:

• אני לא מצפה מהבן שלי "שיזיז את התחת". ממש לא. אילו היתה לי גישה כזאת, אז הוא היה עושה מה שאת עשית (צועק, מתחמק, מתנגד, שונא).
• הבן והבת לומדים לעשות את הדברים כאשר הם רוצים, לאורך הזמן שהם רוצים (הוא יכול לבוא, לבקש להשתתף ברחיצת הכלים, לסבן כלי אחד, וללכת. תחפשי את התיאור איך הילדה הקטנה באה לגרד קסאבה עם הנשים ב"עקרון הרצף"), ואני עושה מאמצים אדירים להתגבר על כל חינוכי והדפוסים המוטבעים בי ולשתוק על טעויות ולשבח את המאמצים.

כשהוא לוקח את השניצל, הוא מחזיק אותו קצת חזק מדי, טובל אותו ככה שהוא מתקפל, משאיר קרחות שלא כוסו בפירורי לחם.
אז מה? האם אני מתעצבנת? צועקת? מעירה לו?
לא.
אני מדי פעם מדריכה בעדינות ("כן, בדיוק, עכשיו שוב צד שני כי יש עוד מקום בלי פירורי לחם", והטון חשוב כאן, טון של הוראות הרכבה), ואם יש מה לתקן, אני עושה את זה בדרך למחבת.
הילד ילמד. הוא ילמד יותר מעצם זה שהוא פשוט עושה את זה. זה לא חייב להיות מושלם. הביצועים שלו נהדרים כמו שהם. כיף לי לבשל איתו ביחד, ואני אומרת לו את זה. אני גם מתפעלת ממה שהוא יכול לעשות, ואני מספרת לו, שאני בגילו לא ידעתי לבשל כלום. הוא נהנה, ורוצה יותר ויותר להשתתף.

אבל זה להשתתף, לא למלא פקודות.
גם לסדר את הצעצועים - הוא בשמחה משתתף ועושה המון.
אבל אם אני מרחוק אומרת לו לעשות - נו, סתם עשיתי שטות שדיברתי P-:


.אנחנו בבית ביחד 24 שעות ביממה ,אני לא רוצה להיות משרתת.
פה פליי ליידי נכנסת בגדול: אם את עושה דברים בבית מתוך הרגשה של קורבן, כל מה שתקבלי הוא סירוב והתנגדות. את גם מעבירה הלאה את הרגשת הקורבן לדור הבא.
לעומת זאת, אם את עושה את הדברים בהרגשה שאת מברכת את משפחתך, מתוך אהבה ורצון, גם זה מידבק. דוגמא אישית, שיתוף וכל אלה צריכים לבוא מאמא. ואז הילדים מצטרפים.
שינוי גישה. שלך.

כי מי ש"לא רוצה להיות משרתת" מה היא משדרת לילדים? (אני שוב מזכירה שהם קוראים את רגשותייך במדוייק) היא משדרת להם "תהיו אתם המשרתים"!!!!! נחשי מה הם חושבים על זה... P-:
אם אף אחד לא "משרת", כולם מברכים את המשפחה באהבה.


_לשחק ולעשות ולהתברדק,

1. להשאיר את הכל,
2. לפעמים לעשות משהו כשמתחשק לו, כי מענין אותו למשל, כי יש עבודות מסוימות שהוא אוהב (להפעיל את המג'ימיקס),_

טבעי ומובן.
א. זה תפקידו. הוא ילד. תהפכי את העבודות שאת חפצה ביקרן למשחק - הוא ישתתף. עודדי את מה שהוא אוהב - הוא ישתתף.
ב. זה בסדר. בלגן לא מפריע לו. הוא מפריע לך. מי שזה מפריע לו הוא מי שצריך לטפל בעניין.

ואבא שלו גם כן מסכים שזה לא תפקידו.
תוציאי את הכעס על הבעל מהמשוואה. לעת עתה עדיף לא לשתף אותו בדיונים. תלכי בדרך חכמה, לא בדרך של "לשכנע בצידקתך". הבעל מגן גם על עצמו: גם הוא מרגיש בדיוק כמוך, שונא את העבודות האלה ורוצה להתחמק מהן P-:

הי, עכשיו קראתי את מודי תאני ואנחנו די מסכימים.

[מודי_תאני*]

אגב, זה שהזכרת את שמי כדוגמא, זה מה שהקפיץ אותי להתייחס
זה גם מה שהקפיץ אותי להתייחס, כי ברור לי שבשמת לא חושבת שכך לומדים.

ודרך אגב, מה עושים כשהילדה (או ילד) צועקים בקול מצווה "אבא! תעשה לי סנדוויץ'"? אני אובד עצות בקטע הזה. לפעמים אני מכין, לפעמים מעיר שלא נעים לי לשמוע את הטון הזה (ומכין בכל זאת), ולפעמים צועק בחזרה "לא רוצה".

[עינ_התכלת*]

מה עושים כשהילדה (או ילד) צועקים בקול מצווה "אבא! תעשה לי סנדוויץ'"?

אני הייתי ילדה כזאת הרבה שנים וההורים שלי עודדו את זה.
אני זוכרת שפתאום בגיל מבוגר יחסית שמתי לב שאני לא באמת רוצה להתנהג ככה ונגמלתי (להורים שלי אגב היה יותר קשה להגמל) אחי שהיה אפילו יותר כזה ממני (אמא שלי היתה מעירה אותו בבוקר - אני מדברת על גיל חמש עשרה בערך - והוא היה מוציא רק את כפות הרגליים מהפוך כדי שהיא תגרוב לו גרביים) הוא נגמל מההתנהגות הזו הרבה יותר מוקדם ממני וגם עזר ועוזר עד היום להורים שלנו הרבה יותר ממני.
מה שכן שמתי לב בקשר לעצמי שלא קשה לי כל כך למלא פקודות של הבן שלי.
לא יודעת אם זה טוב או רע

[מודי_תאני*]

אחיו הקטן של בעלי הוא בן זקונים, מיום שנולד קראו לו הנסיך, והתייחסו אליו בהתאם. גם היום הוא בן 27, ועדיין מפונק וחסר יכולת
יש לי שתי תשובות לזה:
האחת היא שתמיד ציפו ממנו לכלום, וזה בדיוק מה שהוא עושה- ממלא את הציפיות ממנו, כמו שאמרה ג'יין לידלוף.
השנייה היא שיש דברים שחינוך לא עושה. מהתצפיות המאוד שטחיות שעשיתי, חינוך מסוים לא יביא בהכרח לתוצאה מסויימת, וכנראה שאופי זה בעיקר מולד. הרי שני אחים בדרך כלל מקבלים חינוך דומה, אז איך אחד יוצא עצלן והשני לא?נראה לי שאם הילד עצלן מטבעו, אז פרסים או נדנודים יזיזו אותו לעשות דברים חלק מהזמן, אבל לא בגיל 27.

[בשמת_א*]

מה עושים כשהילדה (או ילד) צועקים בקול מצווה "אבא! תעשה לי סנדוויץ'"?
אני לא נבהלת. זה לא מפריע לי.
מה שכן: לפעמים אני מחייכת, ואומרת "אתה יודע, יהיה נעים יותר אם תגיד 'אבא, תעשה לי סנדביץ' בבקשה".

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

מה עושים כשהילדה (או ילד) צועקים בקול מצווה "אבא! תעשה לי סנדוויץ'"?
כשיש לי מצב רוח טוב, אני אומרת "אמא חביבה, אנא הכיני לי בבקשה סנדוויץ'". ועונה לעצמי: "בבקשה חמוד שלי, בשמחה!"
(כשאין לי, אני צועקת "טוב! רגע!" וזה במקרה הטוב)

[אלונ_צ'יק*]

וכנראה שאופי זה בעיקר מולד

טוב, פה העולם נחלק, לאלו שדוגלים במולד ולאלו שדוגלים בנלמד. אני ממש מאמינה שלנו כהורים ובכלל לסביבה יש השפעה עצומה על ילדים.

וגם, אחים לא מקבלים את אותו חינוך, ולא מקבלים את אותו יחס.

מה שאני קיבלתי מאמא שלי זה ממש שונה ממה שהאחים שלי היום בני 7 מקבלים. אני קיבלתי אם צעירה, שהרגישה שאני מקל בגלגלים בשבילה מבחינת קריירה ומימוש עצמי, ממש אימהות בלי סבלנות ובלי חום. אחים שלי קיבלה אמא בת 40, בשלה , סבלנית, עם רצון עמוק לילדים האלו.
בהתאם, אני עזבתי את הבית בגיל 16 ועבדתי מאז, הכי רחוקה מפינוק שיכול להיות. ואילו האחים שלי יושבים על הספה ומצווים על אמא שלי כל דבר אפשרי.
מה שאני בחיים לא הייתי חולמת לעשות בגיל 7.

לכן, אני מאמינה שלסביבה יש יותר השפעה מלגנטיקה.

[אמא_של_נסיך_האור*]

ניצלתי את הבוקר לכתוב ,היה לי חשוב לשתף,לאורר את כל הבישול הזה , שאני מתבשלת איתו כבר הרבה זמן בכל מני ורסיות.
תודה להתיחסיות .
זה ממש עוזר לי.

ניסיתי להוסיף משפט ב'עריכה', אבל זה לא עלה .
חשבתי לכתוב גם: שזה כיף שאנחנו ביחד , שאנחנו צוות , שיש לנו את אותן מטרות.

וכמובן שפה קבור הכלב.
ואנחנו בדף של חינוך בלי כפיה , אבל הכייף שלי הוא שכולנו נעשהXY,ואני רוצה מאוד מאוד שכולנו נעשה את מה שאני חולמת עליו ,ועוד שניה זה ממש כפיה . ממש יופי.

אני חייבת להבין שלו אין שום רצון להיכלל בצוות שלי.לא בא לו .
אין לי מה לעשות בנידון.
או שאני כופה את עצמי , או שאני משחררת .

בכמה ימים האחרונים סידרתי ואירגנתי וזה לא היה נורא. אני מנקה בלי שום כעס על אף אחד ,אני לא כל כך חושבת מחשבות תוך כדי עבודה וסתם אני מרוכזת בעבודה וזה הולך לי יפה.חוץ מזה שאני מוטרדת מכמה זמן הם יתנו לי לעבוד בשקט ושבאמת אני אשלים משימות .

אני באמת חושבת שלא קל לי לחיות עם המחשבה שהבן שלי הוא לא בדיוק תוכנית כבקשתי.כמו שאף פעם לא אהבתי את העובדה שאני ממש לא מתעמלת כישרונית ולא אהיה נדיה קומנצי , כמו שאמא שלי קיוותה.

התחלנו בחינוך ביתי ,או ליתר דיוק לא שלחתי אותו אף פעם למעונות וכ' ,כי היה לי ברור שבמסגרות הוא לא יחזיק מעמד, פשוט ימחקו אותו,הוא יעלם ויאלם שם.יש לו הרבה רגישויות ,

אני חושבת שהיה נעים לי לטפח את הפנטזיה שככה אני מגינה עליו מפני כל הרעות החולות של המערכת ,וגם מקדמת אותו ומטפחת אותו להשגים . אופס, ממתי אפשר לקדם מי שלא רוצה להיות להתקדם?!ועוד השגים בתחומים שבכלל הוא לא מוצלח ולא מתענין בהם ..
אני כל כך שמחתי שקראתי על ילדים בחינוך ביתי שעושים כך ואחרת ובאמת אני חושבת שזה נפלא,ובאמת ששכחתי שהשגים יפים זה גם מה שהמערכת מנסה למכור.
נו באמת , הרי ילד מחונן יגיע לאן שהוא צריך להגיע .לא משנה איפה הוא .תמיד יהיו אלה שמנצנצים כמו כוכבי מרום.
העינין הוא שהבן שלי לא מחונן,או שלפחות כרגע אני לא רואה שום ניצני חנוניות אצלו(-;

הוא משחק במשחקיו ,אני מאמינה שהוא לומד וזה אחלה.הוא אוהב להרכיב ,אני חושבת שיש לו ידים טובות ,וזה טוב שהוא יכול לשכלל את היכולות שלו,במקום לבזבז את הזמן ולהיות כלוא במשהו שבכלל לא רוצה.הוא אוהב אתרי אינטרנט וספרים ,בטח שזה טוב.

הוא בקושי עושה פעילות גופנית והוא מתעייף די בקלות , כי באמת שאין לו כושר.

הוא לא מצליח לצור קשרים חדשים עם אנשים וילדים ,הוא לא מבין שכדי שיתיחסו אליו הוא צריך לפחות לצור קשר עין.
(היינו בחנות צעצועים אתמול ואמרתי לו שיבקש מהמוכר את מה שהוא רצה ,אז נכנסנו לחנות והוא דיבר את מה שרצה בלי לשים לב שהיה תור ושהמוכר דיבר עם לקוחות .)

הוא אוכל המון מוצרי חלב ולחם, בקושי נוגע בירקות ,בקושי אוכל דברים אחרים ,כמובן שאני מגישה ומנסה לגוון, אבל הוא מעדיף את הגבינות .

למה אני רושמת את זה , כי לא קל לי עם זה ,וכי נראה לי שאני אמורה לחיות עם זה.ולא סתם לחיות עם זה ,אלא לאהוב אותו.
לחבק אותו ולנשק אותו ולהיות שמחה עם מה שהוא עושה ולא עושה .

אני חושבת שמאז שהתחלתי עם האי שקט שלי ממנו התחילה מצידו גם תוקפנות כלפי אחותו.מה שלא מאפיין אותו בכלל.
אז מה איכפת לי שלא יערוך את השולחן, רק שיתן לה לחיות בשלום .אני אערוך את השולחן, העיקר שלא יחבוט בה ואז במילא אאלץ להפסיק את כל מה שאני עושה כדי לנחם אותה.

אני יודעת שבימים אלו מחפשים משפחות בחינוך ביתי שמוכנות להתראיין ,שנורא חשוב שידעו בציבור מה זה .אני מרגישה שאני בכל כך הרבה ספקות.אני לא יכולה להתמודד עם חשיפה והקשיית קושיות.הביטחון העצמי שלי סדוק.הערכה העצמית שלי בקנטים.אני לא מצליחה לעשות משהו עם ילד בן 5 .5 ,מי אני ומה אני .
אני לא מרגישה שאני יכולה להחזיק שבוע מעמד בלי להשבר.
אני בגליות , בעליות ובירידות.
לא קל לי גם כי נופל עלי הרבה עומס היות והרבה מהאנרגיה של בן זוגי מופנית לעבודה,הוא לא מספיק ,אבל ישלו נטיה לא להעזר בעזרה חיצונית ויש הרבה דברים שתקועים.

כמובן שההחלטה הנכונה היא לנסות לקדם את מה שאני יכולה בעצמי ולהיות שקטה ורגועה שאני לא אמורה לעשות שום דבר עם הילד בן ה5.5 הזה ,כי הוא עושה לבד ואם הוא צריך עזרה אז הוא כבר טורח ליידע אותנו היטב.
אני חושבת שדווקא עכשיו נהיה לי כל העינין הזה , כי על פניו , זה גיל שפיזית ושכלית הוא מסוגל לעשות הרבה דברים, אבל המוטיבציה -זה בהחלט עינין אחר.

אני מרגישה קצת כמו בלון שיצא ממנו האויר,אבל אפשר גם לזה להסתגל.
במיוחד אם משווים את קשיי ההסתגלות האלו לקשיי ההסתגלות ללחץ שנובע מכך שעכשיו הייתי מתחילה לעצב אותו ולהלחם איתו כל בוקר מחדש.

תודה שאתם קימים,שהדף הזה קיים, שיש עם מי לדבר.

[מודי_תאני*]

אני מאוד איתך. אותו מצב בדיוק. טוב שיש תמיכה, כי נורא קל לחזור למה שההורים עשו ולוותר ולשלוח אותו לגן כי אין לי כבר כוח אליו!

קנינו לבת שלנו ברביות ( בe-bay ), וכמובן שכל חברינו בשוק - איך יכולתם? מאוד קשה לשמור על ארשת שמחה ולהביע שביעות רצון בפני הילדה ובפני הסביבה שזה בסדר. שהשיעור מברבי הוא לא שנשים צריכות להראות ככה, אלא שלילדה מותר להתעניין במה שהיא רוצה, ושהתחביבים והרצונות שלה הם חשובים.

קשה קשה.

[הדדיות*]

אני מאוד בעד חינוך ללא כפייה.
לומדת המון.
אפרופו ברביות - הבת הקטנה שלי מבקשת/דורשת ("עכשיו") שאשחק איתה בבראציות.
אני משחקת איתה כשמתאים לי וכשלא אני מסבירה לה :
"עכשיו לא מתאים לי כי...."
מזכירה/מציעה/מעודדת :"את יכולה גם לשחק בעצמך בבראציות או במשהו אחר..."
כאשר אני לא משחקת איתה היא כועסת.
יש לי את הצורך להעביר לילדיי את המסר שלא מתאימה לי כפייה מצידם.
אני מבינה שאת המסר הזה עלי להעביר בדרך מכבדת.
אני לומדת לצאת מהאוטומט ולהיות יצירתית.

[באופן_לייט*]

אחיו הקטן של בעלי הוא בן זקונים, מיום שנולד קראו לו הנסיך, והתייחסו אליו בהתאם. גם היום הוא בן 27, ועדיין מפונק וחסר יכולת
אם יותר לי לחבר למה שכתב מודי תאני
וכל זה כדי שכשיהיה בן 25 ויעזוב את הבית הוא ידע להכין שניצל? שיקנה קפוא! יענו - הוא יסתדר.

ה"בנזקונים" לומד שעושים בשבילו, והוא לא חייב להיות הילד האחרון במשפחה אני מכירה כמה "בנזקונים" שהם בכלל הילד הבכור
אני מניחה (ע"ס הכרותי עם "בנזקונים" אחרים) שהוא מסתדר מאוד - פשוט כולם בטוחים שהוא לא יודע לעשות ומזדעקים כל אימת שהוא צריך משהו והנה בעצם הוא מסתדר מאוד מאוד....

<מגיבה לעיקר >

[בשמת_א*]

ה"בנזקונים" לומד שעושים בשבילו
הרבה פעמים מה שהוא לומד זה שמישהו כבר ישרת אותו, והוא כועס אם לא משרתים אותו, ומסרב לעשות דברים.
הוא מצפה, ש"מישהו" כבר יטפל לו בחיים.
כשהוא לבד, אתה חושב שהוא "מסתדר". בדיעבד לפעמים מתגלה, שזה לא היה רושם מדויק.
וכשהוא כבר לא לבד, לפעמים מי שחי איתו מגלה שהוא אמנם יכול להיות טוב ב"להסתדר" לגבי עצמו, אבל ברגע שיש עוד אנשים במשוואה (נגיד, אנשים נמוכים, 80 ס"מ כזה) - מתברר שהבעיה היא לא דווקא שהוא
מפונק וחסר יכולת
אלא שהוא לא רואה אחרים ממטר, לא מחשיב אותם כאחריותו, ומוכן רק לדאוג לעצמו ולאינטרסים הרווקיים שלו.

בעיני, זאת בעיה.
זאת הבעיה בלגדל טפיל ומפונק.

(נזכרתי בשכן שלנו לשעבר, ששכר כאן דירה מתחתינו. הוא הסתדר יפה מאוד. בעלת הבית כמעט קיבלה התקף לב מהמצב שאליו הגיעה הדירה תוך חודשים ספורים, וכמובן סילקה אותו).

[אלונ_צ'יק*]

בשמת , זה בדיוק מה שהתכוונתי.

גיסי אמנם "מסתדר" טוב מאוד, אבל כבר גורש מבית דודיו בארצות הברית לאחר שגרם לנזקים גדולים מאוד.

ניצל בידי אחיו הגדולים מתקריות מסוכנות באילת (באמצע הלילה היו צריכים לנסוע מהקריות לאילת "להציל" אותו!).

ועוד... ועוד...

[אילה_בשדה_הדגן*]

נו אז הנה, חזרנו לשאלה הגדולה: מה גורם לבן אדם לצמוח ולהיות טפיל ומפונק?
והשאלה הגדולה עוד יותר: מה יכול להבטיח את זה שהוא יצמח להיות לא כזה?



ואצלנו ,
מאז שכתבתי , היו לנו כמה ימים מאוד עמוסים בפעילות , הרבה אנרגיות כוונו אל כלב חדש שאנחנו מאמצים , יום הולדת ועוד.
מרוב התרוצצות כאבו לי הרגלים בערב אתמול , למרות זאת הכנתי ארוחת ערב ואחר כך הרשיתי לעצמי לנוח.
בזמן הזה הילד העלה את האופניים למדרכה בעצמו ונסע .עד אתמול הוא תמיד ביקש שנעשה את זה עבורו.
הוא פגש ילד נוסף והם כנראה בילו ביחד.
אחרי שהוא חזר הוא אמר שצריך להחזיר את האופנים הביתה (כלומר ,להוריד אותם במדרון עקום וצר).אבל הסתכלתי בחוץ וראיתי שהאופניים ליד הדלת.
הודעתי לו שמישהו עזר לו להוריד את האופניים.חשבתי שאיזה שכן נחמד עשה את זה.
אבל אז הוא אמר שזה הוא עצמו עשה את זה.
אחר כך הוא העלה שוב את האופניים והוריד.
אמרתי לו שהוא גדול וכריש פטיש .
(עד היום לא חושבת שאמרתי לו 'גדול',זה נשמע לי מוזר ,אבל נו טוב)
הוא שמח .
מבחינתי זה שהוא עושה את הדברים האלה בעצמו ,ולא תלוי בי שאני אעשה אותם ,זה נפלא.היה חשוב לי בעבר(הלא רחוק) שיעשה דברים מסוימים , דברים שנראו לי שהוא בגילו יכול ,שראיתי שילדים אחרים עושים,אבל עכשיו אני ממש שמחה שהוא עושה את הדברים שהוא רוצה לעשות וגם זה מוריד ממני עומס ומקדם.והעיקר , נעשה בנחת ,בלי צעקות ובלי עינינים.

[חוט_השני*]

ילדים גדולים יותר אפשר לשתף בתהליך באמצעות התייחסות לקושי של כל אחד מהצדדים, ועל ידי שאלה: "איזה פתרון אתם מציעים?".
פתאום שמתי לב שבזמן האחרון אני עושה זאת יותר ויותר ולפעמים זה פשוט מדהים. הקטנה בת שנתיים ושמונה.
הדרך הזו באמת נפלאה משני כיוונים, גם משחררת אותי קצת ממאמץ היצירתיות שלפעמים מעייףףףףףףףףףף אותי נורא
וגם מאפשר לה לתת פתרונות יצירתיים משלה.

[שלי*]

בספר של סולטיר "בכי והתקפי זעם" היא מתארת אלטרנטיבה להצבת גבולות תוך כדי שימת דגש על כבוד לילד ולצרכיו, תוך כדי הגעה לפשרה.
היא כן מדגישה את החשיבות של ההורה כמוביל בתהליך.
אני חושבת שילדים נתונים בקונפליקטים וצריכים הדרכה איך לפתור אותם - בדרך כלל הקונפליקטים הקשים שהם צריכים ללמוד הם בינם לבין עצמם. "אני ממש עייף אבל גם ממש לא רוצה להפרד מהיום ואני גם ממש לא יודע איך להביע את הקונפליקט הזה אז אני מתרגז מאוד..." מוכר?
אני חושבת שילד עם "יותר מדי חופש" (במרכאות כי אין לי תאור טוב יותר) יכול להתבגר להיות נער מבולבל שקשה לו מאוד בקבלת החלטות או בהגעה למסקנות. מנסיון...
אני כן חושבת ומרגישה שיש לי תפקיד הורי ברור שניתן לקרוא לו בכל מיני שמות - הצבת גבולות, הנחיה, הדגמה, עזרה. אבל אני לא יכולה להניח לכל דבר שפשוט יקרה. אני צריכה להיות נוכחת וכשצריך גם לתפקד לפי אמונתי או דעתי.
אני כן חושבת שיש מקרים בהם ההורים כן קובעים. אפשר וצריך למצוא דרכים נעימות לביצוע, אבל הקובע הוא ההורה. למשל - מתי יוצאים מהבית כשצריך להגיע לאנשהו וכדומה.
ועכשיו... הייתם מאמינים שהמרגיעון שלי אומר: "עוצמה היא לא להשתמש בכוח העומד לרשותך".
מדהים! צריך ליישם בכל פעם שמתאפשר... גם כאן צריך ללמוד לכבוש את היצר.

[שלי*]

סליחה, זה בספר התינוק יודע של סולטיר (לא בבכי והתקפי זעם)....

[סיגל_ב*]

זה בספר התינוק יודע של סולטיר
טוב. אקדים ואומר שאני מאוד לא מתחברת (בלשון המעטה) לספר "התינוק יודע" של סולטר והבעתי את דעתי על הגישה בהרחבה ב- בלוג התינוק יודע.

לעניין עצמו.

היא כן מדגישה את החשיבות של ההורה כמוביל בתהליך.
בעיניי זה דבר טבעי - לפחות כשהילדים קטנים - שההורה יוביל את הדיאלוג שבמסגרתו מחפשים פתרון יצירתי. יוביל, זה לא אומר כמובן יכפה את רצונו, אלא יוביל את החיפוש אחר הפתרון.

אני חושבת שילד עם "יותר מדי חופש" (במרכאות כי אין לי תאור טוב יותר) יכול להתבגר להיות נער מבולבל שקשה לו מאוד בקבלת החלטות או בהגעה למסקנות. מנסיון...
אני חושבת שאני מבינה למה את מתכוונת במושג ילד עם "יותר מדי חופש" שאולי מתורגם לילד שגדל ללא גבולות בכלל (וחשוב להדגיש שזה אינו ה-חינוך בלי גבולות ש-יונת שרון מדברת עליו), ובכל מקרה בדיוק כתבתי מהו ההבדל בין ילד שגדל כשכל רצונותיו מתמלאים לבין ילד שגדל ב-חינוך ללא כפייה, את מוזמנת להציץ בהודעתי מהערב בדף להקשיב לילדים.

[סיגל_ב*]

חוט השני,
_הדרך הזו באמת נפלאה משני כיוונים, גם משחררת אותי קצת ממאמץ היצירתיות שלפעמים מעייףףףףףףףףףף אותי נורא
וגם מאפשר לה לתת פתרונות יצירתיים משלה._
אכן אכן, ואיזה כיף לכן!

[נעמה_אמא*]

טיפ לצחצוח שיניים אצל בת שנתיים וחצי:
תוך כדי הצחצוח מברשת השיניים רואה ומספרת לה בקול
מה בדיוק היא אכלה היום (הממ..אני רואה כאן שזיף וכאן יש..עוף! והנה עוגיה וכו..)
עובד מצויין.

[עוד_אמא*]

מה בדיוק היא אכלה היום (הממ..אני רואה כאן שזיף וכאן יש..עוף! והנה עוגיה וכו..)
בדיוק היה כך אצלנו.
במשך הזמן הרעיונות התחלפו בחדשים או חזרו לישנים.
לעיתים, למרות האווירה הטובה היה סירוב פתאומי לצחצח שנמשך כמה ימים וגרם לחוסר סבלנות מצידי (התווכחתי, נזפתי, איימתי בסגנון : "את לא מסכימה אז גם אני לא אסכים" (סיפור לפני שינה + דוגמאות שונות P-: היה בכי + רגיעה והסכמה לצחצח - אני יודעת, זה נורא, אבל ברור שהרגשתי חית-ריש-אלף בכל אותן פעמים).
בסך הכל, מאחר ואני כל הזמן לומדת ומשתפרת החיים שלנו יחד הם לרוב טובים ונעימים מאוד.
ביתי מאוד נחושה להיות עצמאית (3 וחצי) היום היא מצחצחת לעצמה ראשונה ואני מצחצחת עוד פעם (וכשהיא מאוד מאוד עייפה או לא מרגישה טוב - אני מאפשרת יום אחד בלי).
(לפני זמן מה, היא ראתה ילדה עם עששת בשיניים, ממש אכולות ושחורות P-: וזה ממש ממש השפיע עליה).

[שיבולת*]

מה דעתכם על הסרטון?
אזהרה, לא לבעלי לב חלש.
בא לי לבכות עם הילד האומלל.

[מבראשית*]

שלום ,חיפשתי את הדף הזה, ובאמת לקרוא התמודדויות קרובות, לעניין שלי זה כבר מרגיע וחצי נחמה.
ביתי בת השלוש ילדה שהיא נסיכה מטבעה, עצמאית , אופי שנראה למרחוק, סקרנית מאד, מעורבת , כבר מגיל שנה וחצי ראיתי שהיא עומדת על שלה ,ותמיד הצליחה ומצליחה לשכנע אותי שהיא יודעת הכי טוב מה טוב בשבילה.כבר שנה בערך אני בתחושה שאני במאבק מתמשך איתה על כל דבר כמעט, והכל תמיד מלווה בבכי, המאבקים איתה הם בעיקר על בגדים. היא בוחרת רק מה שקטן/גדול עליה ושילובים של בגדים שאי אפשר לצאת מהבית איתם. אני מרגישה שאני פועלת הפוך ממה שני מאמינה. אני יודעת שאם אתן לה דרור בכל עניין ובזה ספציפית היא תיפרח היא תוציא רק את הטוב שבה, אבל בעלי ואני לא מצליחים לצאת ממעגל המאבק .וזה מאד קשה לחיות בסתירה ממה שאתה מאמין . בעניין הבגדים אני ככ רוצה לכבד אותה וכמו שלי חשוב כל יום מחדש איך להיראות, איפה למקם את עצמי בחברה( כן, לבגדים בסופו של דבר יש תפקיד קטן בעניין החברתי לדעתי, מה חבל אבל לבנתייים זה כך)ככה גם לבת שלי היקרה שלומדת לאט איך לפלס לעצמה דרכים, איך למצוא מקום. חשוב עניין ה"תצוגה" וזה שאנחנו מונעים זאת ממנה נראה לי עוול מטורף. אך למרות התחושה הזאת יש פעמים שאני ל א מ ס ו ג ל ת לתת לה לצאת מהבית איך שהיא נראית. וכל פעם אחרי שאני" מנצחת "
אותה אני מרגישה איום ונורא,אמא גרועה, דווקא כי אני ככ קוראת אותה ולמרות זאת לא מאפשרת גדילתה. וכל פעם אני רואה בעיניה כניעות ומובסות נהיה לי עצב בליבי.
לאחרונה נדמה לי שהיא סוג של דועכת ,יותר מידי כניעות, נרשמות אצלה . היא לא רואה את ככניעה אבל בטוח לאורך זמן זה יחדד לה חוסר רצון היא פחות תהיה עצמאית וריחוק מעצמה וממנו. איזה עצוב. אני לא רוצה להרוס אני רוצה לעזור לה לצמוח . אבל איך עושים את זה, איך דבקים במטרה.? היא באמת ילדה מדהימה מאלו שקולטים הכל בכל התדרים הבגרות והרגישות שלה הן יוצאות דופן

[מבראשית*]

אני מרגישה שהיא מתרחקת ממני, אני לא מצליחה להיות איתה בנחת. היום ליטפתי אותה בראש והיא ישר קפצה וצעקה עלי א ל ת ג ע י ל י ב ר א ש!! משהו בתוכי פשוט אומר לי שאסור לי לוותר לה , זאת תהיה חולשה מצידי, וחוץ מזה צריך להיות לנו כהורים קצת סמכות ומרות, לא?!

[נעמה_אמא*]

מבראשית
אולי תנסי לארגן את ארון הבגדים אחרת כך שבמדפים הנמוכים אליהם היא מגיעה יהיו בגדים
שמתאימים לעונה ומתאימים למידתה ואז תתני לה חופש מוחלט לבחור מהם.
שאני ל א מ ס ו ג ל ת לתת לה לצאת מהבית איך שהיא נראית. למה? בגלל שלדעתך היא נראית מצחיק או בגלל שהבגדים לא מתאימים למזג האויר.
ביתי בת שנתיים ושבעה חודשים וגם אנחנו בתקופה שעל כל דבר היא אומרת לא ולא רוצה (לא רוצה להתקלח, לצחצח שיניים, להתלבש בבוקר, ללבוש פיג'מה בערב...)
ואני מבינה אותך, זה מאוד קשה וגם אנחנו עוד לא מצאנו דרך החוצה מזה.
אבל אני תמיד מנסה לזכור שכבר היו לנו תקופות כאלו ותמיד בסוף התברר שההתנגדות שלה היא למשהו אחר ממה שהיא אומרת והתפקיד שלנו הוא למצוא מה הנקודה
האמיתית שמפריעה לה. כשמוצאים את הנקודה הזו ופותרים אותה אז הדברים מסתדרים.
לדוגמא, הבוקר היא לא הייתה מוכנה להתלבש, הצעתי לה לבחור בין שתי אופציות אבל היא עדיין לא הייתה מוכנה להתלבש
בסופו של דבר מה שהתברר זה שהיא בעצם לא רוצה ללבוש תחתונים כי הם מציקים לה. ברגע ש"וויתרתי" לה על התחתונים היא התלבשה בלי בעיות.

[כוכב_נגה*]

מודה שלא הספקתי לקרוא את כל הדף. מפאת חוסר זמן.
יש פה המון חומר מעניין ואני מנסה כל פעם לחטוף קצת.
בינתיים מחפשת דרכי התמודדות עם שני בנים בני4.9 ובן 3.2 שרבים הרבה.
הגדול כל הזמן מציק, מעצבן, מרביץ חוטף וכו' לקטן,
והקטן מסרב לגילויי האהבה של הגדול (חיבוקים ונשיקות), וגם מעצבן אותו, מסכן כזה, משחק אותה ילד טוב.
קשה לי כ"כ עם הצעקות והרעש, קשה לי שכל הכוונות הטובות שלי יורדות לטימיון כי הם מבזבזים את הזמן בלריב ולצעוק ובסוף אין לי כוח או שסתם לא מספיקים לצאת לפיקניק בשמורה\ללכת לגינה\ללכת לחברים\ללכת לספריה וכו'.

איך לשבור את המעגל

<גם אני כוחותיי מוגבלים , ויש גם תינוק יונק, או סתם בוכה ורוצה תשומי לפעמים. לרוב לא מצליחה לשמור על קור רוח>

אשמח מאאאאד לתשובה מהירה ויעילה
(למרות שאני יודעת שאין פה הוקוספוקוס)
תודה@}

[פה_ושם*]

צפיתי בסרטון (נצבט הלב ממש) - כולנו לעיתים נופלות לאותו פח בסיטואציות שונות. חלק מהמקרים אנחנו מודעות לכך ובחלק לא.
ההתרשמות שלי שאצל אותה אמא בסרטון זה דפוס שכיח שנובע מחוסר מודעות, ומהריחוק הריגשי בינה לבין בנה (כנראה שהסבתא טיפלה בו רוב הזמן ).

[כוכב_נגה*]

גמני צפיתי בסרטון )':
מתביישת לומר שגם אצלנו לפעמים זה דומה )': )':
אבל מה האופציות??? אני יודעת שאין פה פתרונות אינסטנט אבל באמת רוצה לשמוע על דרכים חלופיות כשאין ברירה וצריך שהילד ישעה משהו כשהוא לא רוצה את זה.
לא תמיד יש זמן באמת לשבת לחשוב ביחד, ולנקוט בגישה של חינוך ללא כפיה.
יחד עם זה כשזה קורה לי אני בניגוד לזאת שבסרט מתייסרת מזה שבוע אח"כ ופשוט שונאת את עצמי.
הצילו!

[אילה_בשדה_הדגן*]

הילדים שלנו מאתגרים אותנו במקום שבו באמת אנחנו צריכים להתאתגר.

אני רוצה שהכל יקרה צ'יק צ'אק , אבל ההזדחלות וההיתברברות היא מנת חלקי היום יומית .

ברגע שאני מבינה את זה אז הכל בסדר.
אני אמורה להתמודד עם האיטיות הזאת .
להתבונן בה ,
להבין שהיא המציאות שלי .
לכבד אותה .
לראות את היתרונות שלה , כי יש לה יתרונות .למשל , שאם אני כל הזמן אדחוף את הקטנה שלי לעגלה/מנשא /אוטו , היא בקושי תזיז את הגוף שלה . אני מאוד מאמינה בפעילות גופנית אז ההליכות שלנו הן חשובות .
ולראות מה אני יכולה לעשות ברוח של הדרכה והסברה לילדים.יש ימים שלא איכפת לי לללכת לאט ולהזדחל , להוציא להכניס ושוב פעם.במצב שבו אני ממהרת אני מודיעה להם שזה המצב , שאם אנחנו רוצים לנסוע ברכבת צריך להגיע בזמן.
דברים כאלה.

לפעמים צריך לתת לילד להיות מה שהוא עד הסוף.

להרגיש שמכילים אותו לגמרי , שמקבלים אותו לגמרי כמו שהוא.
התחושה הזאת כל כך חשובה , שאם מישהו קיבל אותה אי פעם הוא לא ישכח בחיו.בילדות וגם בבגרות , קבלה ללא תנאי היא אירוע מעצב אישיות .

מה ?, שהילדים יעשו מאיתנו קירקס באופן יום יומי בשם זה שככה היה כתוב בבאופן?!
לא ,
לתת לפעמים , לתת בגבול הטעם הטוב.

ל'מבראשית',
למשל בימים שיש לכן הרבה זמן בבוקר והיא יכולה למדוד את כל הארון בתור התעמלות בוקר לקפוץ על ערימת הבגדים ולעשות 'קו-קו' ואחר כל לקפל ולסדר.
לראות איך אמא מתלבשת 'פיקס פוקס' ומודדת לה בגדים (לאמא )ופוסלת דברים שלא יפים ומעדיפה כך ולא אחרת ולהסביר ולשמוע את עצמך הרבה מדברת . כן , לפעמים אני מרגישה שאני לא מספיק מדברת ולא מספיק מספקת אינפורמציה.
ויד ביד עם אמא שנראית 'פיקס ' , יש ילדה שנראית כמו ..., אבל העיקר שהיא צוהלת ושמחה. אם ימאס לה או יהיה לה קר/חם מדי יש בתיק בגדים להחלפה , יש על הכיסא שליד המיטה חליפה מגוהצת ומוכנה ..

לכוכב נוגה,
אני חושבת שאת במצב שבו את לא יכולה לעשות הרבה .הילדים אולי מבקשים את תשומת ליבך /תשומת לב כל שהיא והדרך שבה הם בוחרים לעשות את זה היא לריב.
חשוב לפי דעתי שמשפחה במצב של תינוק+אחים גדולים יהיה המון ליווי ותמיכה .את מקבלת עזרה ? מקבלת את כל העזרה שאת יכולה לקבל ?

לפעמים אני צועקת ואני מודעת יותר ויותר למבוי הסתום שעמדתי בו.למשל : שחיכיתי לעזרה מבן הזוג אבל הוא היה עסוק במשהו אחר, למשל שהייתי רעבה והיה לי קר, וכ', ככל שאני מגלה אמפטיה לעצמי ומבינה את המצבים הבלתי אפשריים שנכנסתי אליהם אני מפתחת תובנות איך לא לחזור לאותו מצב שוב.
העיקר , לא להתקע במקום שבו אני מלקה(כתבתי נכון ?) את עצמי ומפתחת רגשות נחיתות ויסורי מצפון(מתכון ממש לא מנצח לאמהות שפויה).

דבר נוסף שעולה אצלי לומר לך ,
תעשי פחות .
יש לך תינוק קטן . תזוזי בקצב צב.
הילדים הגדולים יוכלו להתרוצץ ולפרוק אנרגיות באזור הבית . אל תעמיסי על עצמך התארגניות ומטלות , קחי זמן להתכנסות . יש לכם משימה חשובה כעת והיא להתרגל להרחבת המשפחה.
אני לא יודעת אם המשימה הזאת יותר חשובה לך מפעיליות בשמורה והדברים האחרים שכתבת.

מניסיוני , אחרי הלידה , הבן הגדול נראה לי שמאוד מחפש את קירבתי , מאוד נהנה מהכמעט כלום שעשינו , מהרבה יותר פעיליות שהלך אליהן רק עם אבא , מחיבוק ונשיקה ושיחה אחד על אחד .

[מבראשית*]

איילה בשדה הדגן נתת לנו עצה חכמה מאד מחר על הבוקר אני אנסה , נאגור סבלנות , נאמין רק בטוב . תודה

[פלונית*]

תודה איילה. גם אני מתכוונת לעשות מחר (כמעט) כלום. את העוגה שבני רצה אני אכין כבר עכשיו. ארוחת צהריים נכין ביחד, לאט לאט, בקצב שלהם. מחר פשוט נהיה כולנו, מה שאנחנו. תודה שהזכרת לי להאט ולהיות !

ניסיתי לראות את הסרטון. לא הייתי מסוגלת לעמוד בבכיו של הילד, ובהשפלה הזו, שאנשים עמדו מהצד וצילמו אותו מתפתל בבכי, כנוע. איזו אמא מגעילה. לתת לצלם את הבן כשכל כך קשה לו, כשעושים בדיוק הפוך ממה שהוא רוצה. איכס. מעצבן לראות מסביב. ואני מדגישה, גם אני מגיעה לעיתים למצבים בהם אני כופה על בני לעשות משהו שהוא לא רוצה, והוא כועס ובוכה ונעלב ומתוסכל. אבל שמישהו יעמוד בצד ויצלם אותו ברגעיו הקשים ? זה פשוט לא יעלה על הדעת !

[כוכב_נגה*]

כן, רק עכשיו ראיתי גם אני...
תודה אילה בשדות @}
באמת בלי קשר ללידה אני תמיד צריכה להזכיר לעצמי להאיט, לא שאני עושה הרבה, יותר פול גז על ניוטרל.
בטח כשאזכור ואצליח לזוז לאט, אספיק יותר ואתעצבן פחות.
בקשר לעזרה, כן, הבנזוג עוזר כמה שיכול, זה אומר בערב כשהוא מגיע הביתה, טוב שכך כי זה סימן שהוא עובד, וגם זה עזרה...
נכון שאני זקוקה למנוחה, וזה מצב שעוד לא ממש קרה מאז הלידה.

<גונבת כל היום רגעים לעצמי ומרגישה לא נעים, וגם לא מספק...> 9-:

[כוכב_נגה*]

סליחה, זה היה P-:

[אילה_בשדה_הדגן*]

הי, אני שמחה שקראתם ושזה עוזר למישהו.

לכוכב נגה ,
אני חושבת ששני מבוגרים , אחד מהם אחרי לידה , שני טרוד בפרנסה , ושלושה ילדים , זה יחסי כוחות הזויים!(לפי דעתי).מה דעתך על להוסיף עוד עזרה לפנות לחברים , קרובי משפחה שכנים , עזרה בתשלום , משהו?
ואז אולי את תגנבי לעצמך כמה רגעים אבל זה לא יראה רע בעיניך.
מנוחה של אישה שעוסקת בלגדל את הדור הבא היא לא פירורים שצריך להעלים מתחת לשטיח.(שוב , לפי דעתי).
מאחלת לך שמהר מאוד תרגישי כמו הפרצוף עם החיוך והסומק הבריא בלחיים.

[מדרגות_לרקיע*]

הצילו... אני צריכה פתרון עד מחר
בן ה-3.5 שלי בימים האחרונים מסרב לצחצח שיניים. קודם לכן הוא היה מצחצח לעצמו ועשה זאת יפה מאוד, לפעמים עם קצת עזרה שלי. בימים האחרונים, גם בגלל השתנות של שעות השינה אחרי ליל הסדר, הוא מסרב ללכת לישון בזמן וכחלק מזה גם מסרב לצחצח.
יום אחד ויתרתי לו כי היה ממש עייף, אתמול הכרזתי שהוא לא יוצא מחדר האמבטיה עד שלא יצחצח ובסוף צחצחתי לו בכל זאת, באופן סמלי.
הערב עשיתי זאת שוב והוא בכה בכי כל כך נעלב עד שאמרתי לו לבסוף "אני לא אוהבת לצחצח לך בכוח, בוא נדבר על זה מחר ונמצא פתרון שיתאים לשנינו".
אמר שבסדר, נרגע ונרדם. השאלה היא רק מה הפתרון שאציע
בכל הערבים הקודמים כבר הצעתי לו כל אפשרות שעלתה על דעתי:
שהוא יצחצח, שאני אצחצח, שאצחצח לו במגבת רטובה או באצבע שלי (כמובן שזה צחצוח לא אפקטיבי אבל המטרה שלי היא להראות שלא מדלגים סתם כך על צחצוח), שיצחצח רק לספירה עד חמש, וכולי. הוא אוהב את מברשת השיניים ואת המשחה, בזה אין שינוי.

רעיון למישהו???

[סיגל_ב*]

רעיונות לצחצוח שיניים לילדים

[תבשיל_קדרה*]

השאלה היא רק מה הפתרון שאציע
כדאי שגם הוא יציע.

[דלילה*]

קראתי את הדף מעורר ההשראה הזה וחשבתי אולי למישהי/ו יש עצה בנושא
מה עושים עם תינוקת בת 15 חודשים שאי אפשר ממש "למצוא יחד איתה פתרונות" או לתקשר איתה ברמה עמוקה ביותר?
למשל, ביתי מתעקשת לעמוד על הכסא שלה בזמן אוכל ולא מסכימה לשבת - זה מפריע לי רק כי היא כבר כמעט נפלה מהכיסא שלה כמה פעמים ולפעמים מחליקה ומקבלת מכה כואבת מהשולחן וזה ממש מסוכן (היא יושבת על מין כיסא פלסטיק ששמים על כיסא של מבוגרים כדי להגביה אותה). ניסיתי פתרונות שונים כמו להציע לה לעמוד על הרצפה ולאכול או לשבת עליי ולאכול אבל היא רק רוצה לעמוד על הכסא שלה!(ולפעמים גם מנסה לטפס על השולחן)
ואז לפעמים אני מוצאת את עצמי כופה עליה לשבת ואני מרגישה רע עם זה.
דוגמא נוספת: אנחנו בניו-זילנד כרגע וחורף כבד פה. צריך ממש להכריח אותה לשבת ולשים לה גרביים ומכנסיים בכוח כי היא לא מסכימה. אם לא שמים לה היא ישר מצטננת וסובלת מאוד מהנזלת (וגם אנחנו סובלים כמובן לילות ללא שינה). האם להמנע מהכפייה הזו?

אגב, סליחה אם אני חוזרת על שאלות שנשאלו בווריאציה שונה, לא הספקתי לקרוא את כל הדף

[באופן_לייט*]

אצלנו - אני נותנת לו לעמוד על הכסא ולוקחת את הסיכון שייפול בעיני לא נכון להציע אכילה על הריצפה / בעמידה כי לי חשוב שילמד שארוחה אוכלים ליד השולחן. - אני מבקשת שוב ושוב שיישב וזוכרת שגם אחותו (3.5) עברה את שלב העמידה - אח"כ הם רואים שאחרים יושבים וגם הם ישבו (רוב הזמן בכלאופן )
לגבי ביגוד מתאים לחורף - אני כן כופה. (טוב לא בגדי חורף פה בחום, אבל כסא בטיחות או משהו אחר שהוא מהותי לי לגמרי

מה שאני מנסה להגיד זה שני דברים שנובעים מאחד:
לא לקחת את ה"בלי כפיה" כפי שהוא כתוב פה כאילו זה בר ביצוע - זה יותר מקום לשאוף אליו.

• אני לא זוכרת את הפרטים אבל מבטיחה לך שכל אחת מהאמהות- ההוגות פה חטאו מעת לעת בכפיה באבו-אבוה! אנחנו לא קדושות.
• האם את מרגישה שאת לא בסדר כי את כופה עליה (ביגוד)? את בטח כבר יודעת שבמקומות שאת מדברת בקול מגובש (יענו את סגורה על עצמך) הילדה קולטת ולא מתווכחת (או כמעט ולא מתווכחת) יכול להיות שיש לך קונפליקט פנימי לגבי חשיבות הלבוש החם והיא קולטת אותו? יכול להיות שיש לך קונפליקט שמקורו ב"איסור" לכפות?

עניתי כבר למישהי בדיון אחר על כסא בטיחות - הבת שלי הבינה שזה מסט וכמעט לא היו ויכוחים, כשהיה לה צורך להתמהמה לפני החגורה קיבלתי אם יכלתי אבל היו פעמים שלא יכלתי (מסיבות אוביקטיביות או של תשישות) ואז כפיתי עליה את החגורה נכון הוא שזה קרה רק 3 או 5 פעמים אבל זה בהחלט היה שם ואני לגמרי שלמה עם זה.


כבר כמה ימים אני מתכננת לכתוב על חינוך ללא כפייה מנסיוני שלי האישי מקווה שאצליח להגיע לזה.

[דלילה*]

אני דווקא מאוד שלמה עם זה שאני בוחרת לכפות עליה להתלבש בחורף, פשוט אחרי קריאת הדף הזה התחלתי להרהר בכך שזו כפייה
פשוט נראה לי קשה ליישום ה"אי-כפייה" כשמדובר בילדה כל כך קטנה שאפשרויות הדאלוג איתה עדיין מוגבלות.

מצד שני בעקבות קריאת הף, היום פתאום התחלתי לשים לב כמה אני כופה את רצוני עליה במשך היום ונבהלתי! לא שמתי לב בכלל, אבל כמעט תמיד כשרצונותיה מתנגשים בשלי אני פשוט מחליטה ששלי יותר חשובים וזהו - כמובן עם נימוקים שונים (זה מסוכן, צריך ללכת עכשיו וכדומה) וזה מטריד אותי. איך מגיעים למצב הרמוני יותר? חשוב לי לא לכפות אבל מצד שני אני לא רוצה לסכן אותה

לדוגמא, אני אופה משהו בתנור והוא רותח, אז אני לא נותנת לה להתקרב לתנור והיא בוכה. ואני מסבירה לה שזה חם ויכאב לה וכו והיא מתעקשת להתקרב - אין סיכוי שבמצב כזה אתן לה להתקרב - היא כבר נכוותה פעם אחת מהתנור ואני לא מתכוונת לתת לזה לקרות שוב. מה עושים במצב כזה שבו אין "פתרון מוסכם"?

[יונת_שרון*]

אני מציעה להתקדם צעד-צעד. תתחילי עם משהו אחד, משהו שחוזר אצלכן הרבה. אם המקרה עם התנור זה משהו שחוזר הרבה, אז את יכולה לעבוד על זה, לנסות כל מיני דברים:

• לתת לה כפפות של תנור;
• לתת לה להרגיש את החום בצורה בטוחה (לידך, את מראה לה איך את מקרבת את היד לאט, נוגעת לרגע ומרחיקה, ואז היא עושה);
• אולי היא תהיה מוכנה להסתפק בלהסתכל בלי לגעת;
• אולי היא פשוט רוצה לאכול ותסכים לנשנש משהו עד שהאוכל יהיה מוכן;
• אולי יש לך רעיונות אחרים...

בקיצור, לא לנסות להפסיק לכפות בבת אחת, אלא להתחיל מדבר אחד. אם הצלחת -- תוכלי לעבור לדבר הבא. אם לא -- את מוזמנת לחזור הנה.

[באופן_לייט*]

אה, עכשיו הבנתי יותר על מה את מתכוונת.
ברמה המעשית אהבתי את ההצעה של יונת, נדמה לי שגם אצלי ההצלחה היתה בחשיבה "גמישה" - למצוא את הדרכים שיאפשרו לה לעשות מה שהיא רוצה בלי לוותר על מה שאני רוצה (למצוא דרך לא מסוכנת לעשות משהו)

שאלתי את עצמי למה אני אוסרת / מרשה משהו. והיו מקומות שהיה לי קל לשנות את האוטומט, למשל בעניין לכלוך היה לי מאוד קל לראות שההנאה שלה מהמעשה המלכלך גדולה הרבה יותר מהטירחה שנגרמת לי בניקוי.

צריך ללכת עכשיו אני בודקת עם עצמי למה צריך

• בגלל אילוץ חיצוני ואז אני אגיד מראש שהולכים ב 5, ואזכיר לה כמה דק' לפני שהולכים שעוד 10 דק' נלך (גם כשהיא היתה קטנה) בין לבין אני משחררת ז"א אני אל כל הזמן מזכירה לה שהולכים ב 5 כדי שלא ייצא איזה נידנוד מצידי והפרעה לה (האיזכור הקבוע מפריע לה למצות את את מה שהיא עושה ויוצר מין הזמנה לעימות)
• נמאס לי להיות איפה שנמצאים - במקרה הזה אני מנסה להיות סבלנית ולשקול את ההנאה שלה מול אי ההנאה שלי ומוצאת איזו פשרה (ולפעמים אני נשארת אפילו בקוצר רוח ולפעמים אני הולכת כי זהו אין לי יותר סבלנות)

וחשוב - זה תהליך

[באופן_לייט*]

לטובת הדורות הבאים

רוצה לשתף בחויית ה"בלי כפיה" שלי .
בגאווה לא מעטה אני יכולה לומר שעם הבת שלי (כיום בת שלוש וחצי) הצלחתי יפה מאוד בלי כפיה, בהמוני מקומות הצלחתי למצוא פתרונות שסיפקו את שתינו ולמנוע עימותים פוטנציאליים.
לעיתים רחוקות כפיתי עליה (חגורות באוטו למשל) אבל אפילו אז הרגשתי בסדר גמור עם העניין כי זה היה החריג והתמשתי בו מול אילוץ חיצוני כמעט תמיד.
כל התמונה המושלמת הזו נמשכה עד שהיא היתה בת שנתיים - אז נולד אחיה.

פתאום ה"בלי כפיה" עבד הרבה פחות טוב כי כשילדה בת 2 "מלטפת" את אחיה התינוק קצת קשה למצוא דרך שתאפשר לה לעשות דברים בצורה אחרת. (כשיש לך תינוק, את עייפה, יש לך עוד תינוקת גדולה היכולת לחשוב על פתרונות יצירתיים פחתה עשרות מונים) והנה מצאתי את עצמי מתרחקת מ"בלי כפיה".

הסיבולת שלי לרעש בלאגן ואי סדר קטנה כי (אם אמשיך בדוג' מלמעלה) אין לי זמן לנקות אח"כ ואין לי כוח והבלגאן - לכלוך עושים לי לא טוב ומכלים עוד מכוחותי.

ככל שהתינוק גדל כך התרבו המקומות שבהם לא יכלתי למצוא פתרונות יצירתיים. הצרכים הסותרים שלהם, העייפות שלי, הצורך להגן על התינוק שלי (הגם שזה מפני התינוקת הגדולה יותר) כל אלו הובילו להרבה יותר עימותים וכפיה. האלימות בינהם (לא חריגה באופיה ובכמות ) בהחלט מובילה לפתרונות כופים. [וגם לצעקות עצבים וכעס]

וההבדל הגדול באמת?! הבן שלי (עכשיו בן שנה וחצי) - ידו בכל, פרחח שלא לומר פרא אדם. הילד מאוד מפותח מבחינה מוטורית אבל מה לעשות יש לו שכל של גור. ואין לו שם מנגנון פחד. ואוהו אוהו כמה שהוא מקבל חינוך עם כפיה. לא! די! אל תגע! אסור! הן המילים שהוא שומע הכי הרבה לדעתי.
כשהוא נעמד ליד חוטי החשמל מביט בי אומר נו נו נו מדגיש את הנו נו עם האצבע ואז מושך את החוט מהשקע - אני כופה עליו. כשהוא דוחף כסא לשיש מטפס עליו ושולף סכין מהכיור אני כופה עליו כשהוא רוצה לרוץ לכביש אני כופה עליו כשהו .... אני כפו כופה עליו כאילו אין מחר.
ראשית הוא מייצר הרבה יותר מצבים של סכנה ברורה ומידית
שנית הוא לא מקשיב ל"לא" אין לו פחד חייבים לעצור אותו פיזית. [ אי אפשר לתת לו ללמוד מהתוצאות הטבעיות של מעשיו - למשל אחה"צ קפץ קפיצת ראש מהכורסא שאני אוסרת עליו לטפס עליה]
שלישית לי יש הרבה הרבה הרבה פחות כוחות. יש שני ילדים קטנים בבית, יש יותר משימות תחזוקת בית, יש פחות שעות שינה, יש לי פחות סבלנות וכוח ויש לי פחות יכולת להיות יצירתית.

אז כן שניהם מקבלים מנה גדושה של כפיה.

אמרתי לפני כמה שנים שהמשפט "זה איך שמרגילים אותם" הוא משפט נכון בתנאי שנאמר על ידי הילדים בהתיחסם אלינו ההורים, אני עומדת מאחורי המשפט הזה עוד יותר עכשיו כשיש לי שני ילידם.

אין לי ספק שלו היה נולד בני ראשון עם טמפרמנט שלו הייתי הרבה פחות בלי כפיה ממה שהייתי איתה. היא (מסתבר עכשיו כשיש נק' התיחסות) ילדה ממושמעת משתפת פעולה אוהבת כללים וסדר - לא פלא שלא נדרשה כפיה איתה. הוא? אחר! אז כן כשיש לך ילד יחיד שנוטה לשתף פעולה זה קל ליישם חינוך ללא כפייה. כשהילד נוטה פחות לשת"פ / יש כמה ילדים קטנים אנחנו כנראה נפנה יותר לפתרונות כופים.

חשוב לי לומר את הדברים (כמו שתמיד היה לי חשוב) כי עשויה להצטייר מהדף הזה תמונה של אמהות שמצליחות לחיות חיים שלמים בלי כפיה. אבל נכון יותר ה לזכור ש

הבלי כפיה הוא מקום לשאוף אליו, הוא דרך חשיבה ראויה ומכבדת שראוי שתהיה לנו בירכתי המוח (וגם בקדמתו) זה עדיף למצוא גם (בעיקר) פתרונות כאלו
אבל חשוב לזכור שאנחנו לא מהטמה גנדי ושיש מצבי כפיה ואתן יודעות מה? גם זה בסדר!

[תבשיל_קדירה*]

דלילה,
שני פתרונות (שלי, ויש עוד מליון) לשני מצבים שתיארת:
1 - הכסא - נדמה לי שאם היא תעמוד על הכסא הרגיל, בלי ההגבהה, זה יהיה פחות מסוכן, ושתיכן תהיו מסופקות.
2 - התנור - למדי את הילדה מה זה "חם". התקרבי איתה לתנור חם, ותראי לה שאת יכולה לגעת נגיעה קטנה, אבל לא נגיעה ארוכה. התקרבי איתהלתנור חם ופתוח, תגידי "חם", ותקראי לה שאת לא נוגעת, אלא רק מקרבת את היד (כמו שמתחממים סביב מדורה). ככה היא תלמד להתקרב לתנור חם בזהירות, ולא תכוווה (אלא אם תהיה תאונה, אבל זה יכול לקרות גם לבני 15 שנה).

לגבי בגדי חורף - אין לי תשובה טובה בשבילך, כי לא כ"כ אכפת לי איך הם לבושים, אבל אני מביעה את דעתי.
הילדים לפעמים מבקשים ממני בגד חם, אבל (לכן נראה לי שהגישה שלי לא עונה על הדרישה שלך) בהחלט מסתובבים אצלי ילדים מנוזלים בחורף.

בעצם, חשוב יותר:
גם עם ילדה כ"כ קטנה אפשר לשאת ולתת.
הילד שלי בן שנה וחצי. אני רוצה להוריד לו חולצה רטובה, הוא לא מסכים. אני מביאה נקיה ומציעה לו להחליף - הוא כן.
היום הוא רצה לינוק במיטה. לא הסכמתי, אז הוא הוביל אותי למחשב כדי לינוק לידו. זה לגמרי מו"מ. הוא מבוצע בצורה שונה ממה שאחנו מדמינים כשאנחנו שומעים את המונח, אבל זה לגמרי עם דברים כמו "זהו. מחיר אחרון. מפה אני לא יורד.", וגם דברים כמו "טוב, אז אין עסקה!" שאחריו בא "נו, אז איך אתה הולך לקראתי?".
אם את בודקת שורה של פתרונות עד שאת מוצאת את האחד שמוצא חן בעיניה (ומקובל עליך), זה - כמו שאני מבינה את המונחים האלה - דיאלוג וחיפוש פתרון משותף.

[יונת_שרון*]

אין לי ספק שלו היה נולד בני ראשון עם טמפרמנט שלו הייתי הרבה פחות בלי כפיה ממה שהייתי איתה.
ואולי ההפך? ילד עם רצון עצמאי חזק ויכולת להתעלם ממה שלא נוח, לא משאיר להורים ברירות לחיות איתו בצורה שפויה אלא אם מוצאים פתרונות win-win.

[דלילה*]

תודה באופן לייט, יונת ותבשיל קדרה על התגובות...זה מעורר מחשבה בהחלט.
אני חושבת שמה שהכי חשוב לי כרגע זאת העובדה שיש לי בכלל מודעות לנושא. אשתדל פשוט להתבונן בזה, לראות שמה שאני עושה / עשיתי זו כפייה.
קודם כל להתבונן בזה וממש לראות את זה. אח"כ אולי יבואו יותר פתרונות.

יש גם עוד עניין שהוא חילוקי דעות ביני לבין הבנזוג לגבי "מה נחשב כפייה ומה לא". הוא הרבה יותר "זהיר" ממני - רוצה לקנות שער שיחסום לילדה את הכניסה למטבח לחלוטין לדוגמא (ואני לא מסכימה אבל יש דברים אחרים שאני כן מוותרת בהם). ואז יש כאן בעיה כי אני מוכנה ליותר "משא ומתן" איתה בעוד שהוא יכול לקטוע את זה ולהגיד : "פשוט תקחי ממנה עכשיו את הכוס זכוכית הזאת וזהו!"

אז זה כמובן מסבך את העניין ומוביל למסרים סותרים כלפיה.

[דלילה*]

אה ולגבי לכלוך - למזלי זה משהו שאני באמת משחררת בו יחסית בקלות
ולגבי צינונים - אין סיכוי שאשחרר בנושא כי כל פעם שהיא מצטננת זה מלווה בסבל רב עבור כל המשפחה שנמשך עד שבועיים (מחסור בשינה, כאבים, וכו)

[באופן_לייט*]

אז זה כמובן מסבך את העניין ומוביל למסרים סותרים כלפיה.
בעיני זה לא רע כשלעצמו משום שילדים לומדים גם מסתירה בין ההורים זה מלמד אותם לתמרן בעיני זה גם חיובי (כמובן ההנחה היא שיש יותר קול משותף מקולות סותרים

ולגבי צינונים - אין סיכוי שאשחרר בנושא
זה בסדר גמור לא לשחרר יש מקומות שאנחנו יודים מה יותר טוב לילד ולכל המשפחה ולא תמיד צריך "לשחרר" את הדרישה (ללבוש) מה שעליך לשחרר פה זה את רגשי האשמה על שאת כופה

"פשוט תקחי ממנה עכשיו את הכוס זכוכית הזאת וזהו!"
שייקח בעצמו

[אפרת*]

חושבת שעניין הכפייה בגידול ילדים מתנהג לא פעם כמו כדור שלג אצל הילדים וההורים.
רגישות ההורים למניעת כפייה יכולה להחלש עוד ועוד בכל פעם שבה נעשה שימוש בכפייה. פשוט הכפייה היא חלק כל כך רגיל בחיים שלנו שזו כמעט ברירת המחדל שלנו. קל לאטום את הלב באשר לתוצאותיה ובעייני הניתוק הרגשי הזה רק יכול להוביל לעוד ניתוק רגשי, מעצמי ומהילד. אבל ברגע שמתחדדת הרגישות לגבי ההרסנות שבכפייה כבר אין דרך חזרה.
גם ילדים שמורגלים בכפייה מתנהגים אחרת, נלחמים יותר, ווכחנים יותר, פחות יודעים להשתמש באסטרטגיות של משא ומתן, אולי צייתנים יותר.
הקטן שלנו כל כך משתף פעולה איתנו שכפייה שלנו עליו תהיה ממש הפרה של חוקים מאוד בסיסיים ובטוחה שמתוך כך גם ישנה את ההתנהגות שלו כי עכשיו יש כללים אחרים בבית.
לתחושתי גידול עם כפייה וללא כפיה הן ממש דרכים נפרדות שלא ניתן לזגזג ביניהן.
מתנצלת על הקיצוניות.....

[באופן_לייט*]

מתנצלת על הקיצוניות.....
אין לך מה להתנצל
בדיוק בגלל שדעתי שונה מדעתך היה חשוב לי לכתוב אותה כאן.
במיוחד את
_ה חינוך בלי כפיה הוא מקום לשאוף אליו, הוא דרך חשיבה ראויה ומכבדת שראוי שתהיה לנו בירכתי המוח (וגם בקדמתו) זה עדיף למצוא גם (בעיקר) פתרונות כאלו
אבל חשוב לזכור שאנחנו לא מהטמה גנדי ושיש מצבי כפיה ואתן יודעות מה? גם זה בסדר!_

[ניצן_אמ*]

_ה חינוך ללא כפייה הוא מקום לשאוף אליו, הוא דרך חשיבה ראויה ומכבדת שראוי שתהיה לנו בירכתי המוח (וגם בקדמתו) זה עדיף למצוא גם (בעיקר) פתרונות כאלו
אבל חשוב לזכור שאנחנו לא מהטמה גנדי ושיש מצבי כפיה ואתן יודעות מה? גם זה בסדר!_
אם זה "בסדר", אז אפשר להפסיק לשאוף?

[יונת_שרון*]

אם נפסיק לשאוף לא יהיה לנו אוויר...
אבל אולי כדאי לשאוף בעדינות, שאיפות מתונות ולא גדולות מדי.

לתחושתי גידול עם כפייה וללא כפיה הן ממש דרכים נפרדות שלא ניתן לזגזג ביניהן.
אולי זה עניין של אופי, ויש אנשים שמסוגלים להיות עקביים לחלוטין. אבל אצלי יש זגזוג, במיוחד אם אני עייפה / רעבה / במחזור / סתם חסרת סבלנות. זה לא אומר שבזמנים אחרים אני לא יכולה להיות מכילה / מבינה / מלאת כושר המצאה ורוח משחק.

[ריש_גלית*]

אולי זה עניין של אופי, ויש אנשים שמסוגלים להיות עקביים לחלוטין. אבל אצלי יש זגזוג, במיוחד אם אני עייפה / רעבה / במחזור / סתם חסרת סבלנות. זה לא אומר שבזמנים אחרים אני לא יכולה להיות מכילה / מבינה / מלאת כושר המצאה ורוח משחק.
תודה יונת שרון שאת מאירה גם את האפשרות שיש הורים זיגזג.

[באופן_לייט*]

ניצן את שואלת ברצינות?

זה בסדר = זה בסדר שאת לא מושלמת, זה בסדר שאת מזגזגת בין מכילה / מבינה / מלאת כושר המצאה ורוח משחק. לבין חינוך עם כפיה, זה בסדר אם יש תחום שבו את פשוט לא מצליחה להיות יצירתית / לשחרר וכו'.

כמו שאמרתי בהודעתי הראשונה: שיש מצבי כפיה ואתן יודעות מה? גם זה בסדר! מצבים , נקודות, אירועים שבהם אנחנו כופות על ילדינו את מה שנוח לנו את מה שאנחנו מסוגלות לו.
זה קורה. זה קורה לכולן, זה קורה ליונת (ותודה שכתבת את זה פה) זה קורה לזרובבלה, זה קורה לי, [ואם נשאל את אורנה גם היא בטח תמצא איזה איורוע של כפיה]
וזה קורה לאמהות שקוראות כאן וחושבות שרק הן לא בסדר כי הנה יונת / לייט /אורלי / תבשיל / אפרת / זרובבלה/ תמיד יודעות איך לפתור כל מצב בלי כפיה.

ואני כותבת בדיוק לאמא הזו שנראה לה שאצל אחרים אין מעידות, שקוראת את מה שכתבה אפרת וחושבת 'אני אמא מחורבנת כי הרי אין גם וגם'.
אז אני כותבת בשביל מי שזה קורה לה. מותר לה לסלוח לעצמה ולהמשיך לשאוף אליו, הוא דרך חשיבה ראויה ומכבדת שראוי שתהיה לנו בירכתי המוח (וגם בקדמתו) זה עדיף למצוא גם (בעיקר) פתרונות כאלו

עכשיו יותר ברור?

<לייט כמובן יודעת תמיד לפתור כל דבר ברוגע שלווה ובלי כפיה פשוט מנהלת דיון פילוסופי לגמרי חחחח >

[באופן_לייט*]

יונת,
ואולי ההפך? ילד עם רצון עצמאי חזק ויכולת להתעלם ממה שלא נוח, לא משאיר להורים ברירות לחיות איתו בצורה שפויה אלא אם מוצאים פתרונות win-win.
את יודעת מה, על זה לא חשבתי.
אולי באמת
מצד שני ...
הוא עוד קטן העצמאות שלו בעיקר משעשעת ומעייפת כי מחייבת לרוץ אחריו ממש ולמנוע ממנו להזיק לעצמו וליקום

ממילא כתבתי כי היה לי חשוב להראות שאני מזגזגת שאני גם וגם גם מופת לגמישות יצירתיות וחינוך ללא כפייה וגם אמא כופה באבו אבוה.

את יודעת, זה שאני כותבת פחות לא שינה את המיסיונריות שלי כל פעם שאני נתקלת באמא שמרגישה שהיא לא שווה כלום (דלילה אני לא מתכוונת אליך) כי היא לא מצליחה להיות "באופן" מייד עולה אצלי הצורך להגיד לה גם אני / יונת / אורנה / אורלי לא "באמת" באופן , גם אנחנו שואפות לשם (ולא משנה כרגע באיזה שם עוסקים) ולא תמיד מצליחות.

[ניצן_אמ*]

או. זה קורה גם לי.
אלא שאני חושבת שזה לא בסדר.
לא במובן של "איזו אמא איומה אני, אני לא ראויה לגדל ילדים!" אלא בדיוק במובן של "שימי לב. פה. פה בדיוק היית לא בסדר כלפי הבת שלך."
ושוב, זה לא אומר הייתה לי בהכרח ברירה באותו הרגע, או שאני מנסה להיות מושלמת או מהטמה או כל סופרלטיב אחר.
אלא שאלה בדיוק המקומות שיש לי אחריות בתור אמא לכוון בהם את תשומת הלב שלי למודעות ולשיפור עצמי.

אז אני לגמרי מבינה (בראש, לצערי) שיש אמהות שצריך להסביר להן שזה שהן לא מושלמות זה בסדר, אחרת הן תבלנה את שנותיהן כאמהות בהלקאה עצמית, ואנחנו לא רוצות את זה. ואני חושבת שצריך לדבר על זה, ואני חושבת שכל אחת מאיתנו צריכה הכלה במקומות של חוסר בטחון. אבל יותר מתאים לדבר על זה בדף על אמהות לא מושלמת היא לגמרי בסדר מאשר בכל דף שמנסה לדבר על אלטרנטיבה יותר בריאה ושלמה להתייחסות לילדים.

[באופן_לייט*]

אבל יותר מתאים לדבר על זה בדף על אמהות לא מושלמת היא לגמרי בסדר? מאשר בכל דף שמנסה לדבר על אלטרנטיבה יותר בריאה ושלמה להתייחסות לילדים.

בנקודה זו אנחנו חלוקות לגמרי.
מסרים אמיתיים, עמוקים, שנקלטים בהיסח הדעת משודרים בסב-טקסט, משודרים בכל השיחות השוטפות (ע"ע החפצה של נשים - הפיכתן לאובייקטים מיניים) מעט מאוד אנשים יגידו בשיחה גלויה שנשים הן כלי אבל המסרים הללו עוברים בפרסומות, בסרטים, בסיפרות, בכתבה עיתונאית שיגרתית .
לכן לטעמי המסרים שחשובים (בעיני) צריכים לעבור גם בשיחות על נושאים ספציפיים (וגם בבחירת הניק ) לא מספיק לייחד דף ל - זה בסדר להיות לא מושלמת, זה צריך להיות מוזכר בדיונים נקודתיים.
(ואפילו תראי את תגובתה של ריש גלית ליונת ואף אחת מאיתנו לא חושדת שרישגלית היא אם חסרת ביטחון, מ.ש.ל ) אבל זה כבר גלישה לדיון ממש לא בנושא אז אפשר למחוק אחרי שתקראי.
או להמשיכו במקום אחר

[ניצן_אמ*]

בנקודה זו אנחנו חלוקות לגמרי.
את חושבת שזה חדש לי?

אז נניח שנסכים שמזכירים את זה פעם אחת, אפילו בראש הדף. מה את אומרת? מין אזהרה כזאת. "אם את שואפת להיות מושלמת, זה גם מאד לא מומלץ לך ולילד וזה כנראה לא יצליח לך." (נו, אני מתלוצצת, משהו יותר סימפטי. אולי על זה שזה דיון פילוסופי עם שיתופים ושאיפה לשיפור רב דורי, ולא רשימת עשה-ואל-תעשה שכל אמא צריכה למלא כדי לקבל תוית "באופנית".)

הבעיה היא שכל דיון על אמהות אחרת, על יחס משופר לילדים מאיזשהי נקודה מתחיל להגרר לזה שזה לא הכרחי, ושהאמהות הן לגמרי בסדר אם הן לא עושות את זה וכו' וכו'.

ואני שואלת אם זו לא האחריות של האמהות לעשות pick and choose. זה מתאים לי, זה לא. אני לא יכולה לחיות בלי לכפות על הילד שלי, בלי גבולות וכו' ושלום על ישראל.
למה צריך לשבת דווקא פה ולסבן ולכבס את המסרים? אפשר לעשות דיונים שלמים על כמה האמהות המושלמות האלה עם המסרים המושלמים הן איומות, אבל למה פה?? למה דווקא בדף על חינוך ללא כפייה?
(סליחה אם זה יוצא קיצוניות באופן טבעי 7493 הדור הבא)

[באופן_לייט*]

הבעיה היא שכל דיון על אמהות אחרת, על יחס משופר לילדים מאיזשהי נקודה מתחיל להגרר לזה שזה לא הכרחי, ושהאמהות הן לגמרי בסדר אם הן לא עושות את זה וכו' וכו'.
בעיני מה שאת חווה(?) טוענת זה לקחת רחוק מידי לכיוון השני.
חינוך בלי כפיה זה הכרחי! אבל לסלוח לעצמך אם את בתהליך שיפור עם נפילות בדרך גם זה הכרחי.
לזכור שזה תהליך, שאת לומדת שהאידיאלים האלו הם מקום לשאוף אליו ולא דווקא מקום שמיהו נמצא בו (כל הזמן) זה הכרחי (לשפיות האם)

למה צריך לשבת דווקא פה ולסבן ולכבס את המסרים?
בעיני זה לגמרי לא לכבס את המסר ולא להפחיתו אנחנו קוראות את הטקסט אחרת אחת מהשניה. (נדמה לי שפעם ראשונה מתבהר לי איזה משהו שונה יסודית ביני ובין קיצוניות באופן שבעבר ייצגו אורלי ובשמת )
בעיני זה חשוב!! לומר: צריך לחנך בלי כפיה ולתת עיצות לכלים איך לעשות זאת. יחד עם זה חשוב בעיני לומר גם: זה לא משהו שקל להשיג, סביר להניח שלא תמיד תצליחי לעשות את זה וגם אנחנו [יונת, ניצן, בשמת,תבשיל, אורלי, לייט......] שמציעות פתרונות ותשובות לשאלות לא תמיד מצליחות בזה. (זרקתי שמות כמובן שחלק יותר דיברו על אי הצלחות ואחרות פחות).

עכשיו אפשר להגיד לי זו אחריות של הקוראת [ או בניסוחו המדוייק של האיש "זה כולה אינטרנט" ] זו באמת אחריות של הקוראת לא לקבל מזרות גמורות דברים כתורה מסיני.
אבל בעיני [ופה המחלוקת עם קיצוניות 1-7493] יש אחריות גם לכותבים, אולי לא אחריות כמו יותר..... (מחפשת מילה) הגינות.
בעיני זה הגון לומר: גם אני לא מצליחה תמיד להיות בלי כפיה / עם הנקה / לינה משפחתית / לידה בבית / בלי מילה / בלי חיתולים / בלי ממתתקים / בלי....[ בואנה באה לי תובנה - להיות באופן זה להיות בלי LOL] בעיני זה קצת מיתמם לומר זו אחריות של הקוראת (כשהוקראת היא הרבה פעמים אמא חדשה / במצוקה )

לפעמים אמהות אומרות לי "אני לא כמוך, לי אין סבלנות כמוך, אני לא מוצלחת כמוך, אני לא מצליחה להאכיל את הילדים שלי רק באוכל בריא ו....." נצבט לי הלב. זה מצער אותי שאחרות מרגישות שהן לא מספיק טובות, ועוד בססות את ההרגשה הזו על איזה דימוי שלי כאמא תרזה (אני כידוע לך לא טיפוס רגוע במיוחד LOL) הן פשוט ל א רואות את הקריזות / צעקות / כניעה לדרישת הסוכר - היום שלוש מנות ממתקים אח"צ אתמול 3 סרטי DVD (הכלל הוא מנה אחת , סרט אחד)
טוב אני מברברת וזה ממש לא קשור פה - אולי רק חלק חלקיקי מזה
נוכל להמשיך במקום אחר
אם לא אקרוס מעייפות
(נצמדים אלי והמזגן מקולקל אני רק רוצה את הגוף שלי בחזרה שלא יגעו בי איזה שבוע - חודש - שנה - אולי אפעם לא LOL )

[טלי_מא*]

נוכל להמשיך במקום אחר
כן, בבקשה.
אפשר לערוך?

[בשמת_א*]

ככל שהתינוק גדל כך התרבו המקומות שבהם לא יכלתי למצוא פתרונות יצירתיים. הצרכים הסותרים שלהם, העייפות שלי, הצורך להגן על התינוק שלי (הגם שזה מפני התינוקת הגדולה יותר) כל אלו הובילו להרבה יותר עימותים וכפיה. האלימות בינהם (לא חריגה באופיה ובכמות ) בהחלט מובילה לפתרונות כופים. [וגם לצעקות עצבים וכעס]

וההבדל הגדול באמת?! הבן שלי (עכשיו בן שנה וחצי) - ידו בכל, פרחח שלא לומר פרא אדם. הילד מאוד מפותח מבחינה מוטורית אבל מה לעשות יש לו שכל של גור. ואין לו שם מנגנון פחד. ואוהו אוהו כמה שהוא מקבל חינוך עם כפיה?. לא! די! אל תגע! אסור! הן המילים שהוא שומע הכי הרבה לדעתי.

באופן קצת יותר קיצוני מיונת, אני חושבת שזה קשור.

מפני שהוא גדל בתוך עימותים, כפייה, צעקות, עצבים וכעס - הוא מתעלם ממה שאת אומרת, והוא יותר עסוק במאבק כוחות איתך מאשר בתשומת לב לעולם.
בדיוק מה שלידלוף אומרת: שאם אנחנו לוקחים מהם את האחריות ודואגים לשלומם במקומם, הם מפסיקים לדאוג לשלומם בדיוק במידה שלקחנו מהם בכפייה.
אני רואה את זה עלי.
הילדים שלי פי אלף יותר זהירים ממני. כי אני הרשיתי להם לעשות מה שאסרו עלי. כי אני סתמתי לעצמי את הפה, פיזית, לא להגיד את ה"תיזהר אתה תיפול" ואת ה"זה מסוכן! אל תטפסי לשם!" ולכן הם שמרו על עצמם. אני לא שמרתי על עצמי בגילם. אני ביצעתי מבצעי התאבדות.

לכן הגירסא שלי:
זה לא שאיתו אי אפשר בלי כפייה כי הוא פרא אדם לא ממושמע.
לדעתי, התיאוריה שלי, אני מסייגת: דעתי היא שהוא "פרא אדם לא ממושמע" מפני שהוא גדל עם כפייה. והיא יותר משתפת פעולה כי היא גדלה עם פחות כפייה, ובגיל הכי קריטי - בלי כפייה.
וכן, גם לראות כפייה על הגדולה וגם לשמוע צעקות מסביב בלי שהוא מבין על מה הן - זה לגדול בתוך כפייה. הוא קלט את האווירה והוא אחר.
וכן, אפשר להתחיל לחיות אחרת. אבל קשה יותר לתקן מאשר למנוע )-:

טוב אני מברברת וזה ממש לא קשור פה - אולי רק חלק חלקיקי מזה
ממש כן קשור פה.
ממש כן קשור.
זאת דעתי, כן?
איכשהו (משפט מגניב ששמעתי לפני ימים אחדים מיהונתן של נוה ודניאלה): שתיכן צודקות!
אני מסכימה לחלוטין גם עם ניצן אמ (כמובן. הרי אני קיצונית) ולשם שינוי אני מסכימה לחלוטין גם עם באופן לייט:

בעיני זה הגון לומר: גם אני לא מצליחה תמיד להיות בלי כפיה / עם הנקה / לינה משפחתית / לידה בבית / בלי מילה / בלי חיתולים / בלי ממתתקים / בלי....[ ...] בעיני זה קצת מיתמם לומר זו אחריות של הקוראת (כשהוקראת היא הרבה פעמים אמא חדשה / במצוקה
ולכן אני גם מקפידה ככל יכולתי להכניס שוב ושוב ad nauseum את ה"גם אני לא מצליחה...".
כי ראיתי שאם אני לא טורחת ומתאמצת לכתוב את זה, תמיד תמיד תופיע האמא שאו תאשים אותי במושלמות (אני?! מושלמת?! moi?!), או שתביע את חוסר האונים ורגשי הנחיתות האלה של "את מסוגלת אבל אני פשוט לא מוצלחת..." שצובטים גם לי את הלב.

[פלוני_אלמונית*]

לדעתי, התיאוריה שלי, אני מסייגת: דעתי היא שהוא "פרא אדם לא ממושמע" מפני שהוא גדל עם כפייה. והיא יותר משתפת פעולה כי היא גדלה עם פחות כפייה, ובגיל הכי קריטי - בלי כפייה.

אובג'קשיין. יש לי בן בכור (5) ובת קטנה (3). יש ביניהם הבדלי טמפרמנט ואופי עצומים. עם בכורי ממש הקפדתי על עניין הללא כפיה וכו' והוא פשוט לא משתף פעולה. הוא עושה דברים בדרכו שלו, לא ממש מתחשב בבקשותי והרבה פעמים גם עושה דברים "להכעיס". ביתי קטנתי, לעומת זאת, מקשיבה לבקשותיי, מתווכחת לעיתיםֿ, אבל אפשר לדבר איתה ולנסות לשכנע, לפעמים אני משכנעת אותה לפעמים היא אותי. היא אינה צייתנית, אבל כן משתפת פעולה. לדוגמא כשבני היה בן שנה וחצי בערך הוא נהג לרוץ לכביש, לאכול קקי של כלבים ואוכל של חתולים, שהיה מפוזר ברחוב. ניסינו הכל, ממש הכל, כדי למנוע ממנו לעשות את זה, והכל בנעימות, בסבלנות ורוגע (טוב, לעיתים בכלל לא קרובות, כשהיינו תשושים, גם נזפנו..) אבל שום דבר לא עזר. הוא הפסיק לעשות את כל הדברים האלו כשגדל (והתחיל לעשות דברים אחרים כמובן..). ביתי ניסתה לרדת פעם או פעמיים לכביש, אמרנו לה "לא יורדים לכביש לבד, זה מסוכן, רק עם יד" ומאז היא מגישה את ידה הענוגה בכל פעם שאנו מגיעים לכביש. כמובן שקקי של כלבים ואוכל של חתולים היה לה ברור מאליו שלא אוכלים.

מניסיון חיי, אני משוכנעת שההבדלים בהתנהגותם נובעים משוני באופיים, והם לאו דווקא תוצאה של התנהגות שונה שלי כלפיהם.

[תבשיל_קדירה*]

בעיני זה הגון לומר: גם אני לא מצליחה תמיד להיות בלי כפיה / עם הנקה / לינה משפחתית / לידה בבית / בלי מילה / בלי חיתולים / בלי ממתתקים / בלי....[ ...] בעיני זה קצת מיתמם לומר זו אחריות של הקוראת (כשהוקראת היא הרבה פעמים אמא חדשה / במצוקה
השאלה - האם עדיף לא לכתוב מאשר לכתוב בלי דיסקליימר כזה?
כי אם יש לי דקה וחצי לכתוב ב אני מעדיפה לזרוק חצי משפט וללכת, ולא להרגיש צריכה להשקיע זמן בהסברים, התנצלויות, אמפתיה, שיתוף וכיו"ב, ואז לא לכתוב בכלל.

[בשמת_א*]

כי אם יש לי דקה וחצי לכתוב ב אני מעדיפה לזרוק חצי משפט וללכת
גם אני, ואז אני חוטפת אותה... (-:

אובג'קשיין. יש לי בן בכור (5) ובת קטנה (3). יש ביניהם הבדלי טמפרמנט ואופי עצומים
וואללה.

[ריש_גלית*]

ממש כן קשור פה.
מסכימה. מה פתאום לערוך את זה (החוצה, מן הסתם, היתה הכוונה)?
הדיון בין באופן לייט ל ניצן אמ הוא בלב העניין בעיני.

תראו, אני אחת שמראש לא נכנסת לדפים כאלה כדי לא להרגיש חרא עם עצמי. עד כמה שזכור לי זאת הפעם הראשונה שממש קראתי את הדף הזה!
ולא בגלל שאני לא צריכה את זה וזה בא לי לבד וחשבתי על כל זה בעצמי וכולי וכולי. ההפך הגמור הוא הנכון.
פשוט כנראה עכשיו אני מרגישה שאני כבר קוראת באתר תקופה ארוכה דיה כדי לא לפחד ממה ש סיגל ב ו ניצן אמ ו בשמת א ו מיכל שץ (האמת, ממנה אני עוד פוחדת) ולא יודעת מי עוד יגידו.
אז בבקשה תמשיכו להזכיר שאתן לא מושלמות אלא "רק" שואפות לשלמות. רוב האנשים ממילא יפחדו מכן גם ככה. (-;

[פלוני_אלמונית*]

ואני בכלל חולקת על ההנחה שבפעמים שכן יש כפיה יש לראות אותה כחטא, כשלון נקודתי, תקלה שיש לשאוף לתקן אותה.
כן, עדיף להמנע מכפיה בכל מצב שבו אפשר, אבל יש מצבים שחייבים לכפות ויש להורים זכות וחובה לכפות.
כך שיש מצבים שלא רק שהכפיה היא אינה תקלה אלא התגובה הכי מתאימה באותו רגע. ולא רק שאין צורך ברגשות אשמה אלא אפשר באמת להיות שקטים שנעשה הדבר המתאים באותה סיטואציה.

הורה שמחליט משיקולים שונים לעבור לגור עם המשפחה ליבשת אחרת, כופה על הילדים שלו מהלך לא פשוט בכלל. בביתו החדש הוא אמור לדעתכן לחשוב שהמהלך שלו היה טעות כי בן ה-7 התנגד? הוא אמור לעשות חושבים איך יכל בדיעבד לגרום לילד להסכים ולשתף פעולה עם המהלך?
לדעתי לא. יש דברים שהם מונחתים מלמעלה. ההורה לוקח בחשבון גם את טובתו של הילד ושל כולם אבל אין שום סיבה שימנע מפעולות מסוימות רק בגלל שלא הצליח להסיג את הסכמת הילד. ואין שום סיבה שירגיש שדרך הפעולה הזו היתה שגויה משום שנכשל בלבשיג שיתוף פעולה. הסכמת הילד במקרים מסוימים היא לא רלוונטית.

השאלה שלי לעצמי היא מהם המקרים שבהם הסכמתו של הילד אינה רלוונטית, ואיך כופים במקרים שזה נחוץ. האם זה חייב להיות בכעס? בצעקות? באובדן שליטה? במילים תוקפניות? לדעתי לא.
אפשר בהחלט להוביל מהלך שהוא בניגוד להסכמתו של הילד בצורה מכבדת וטובה.
ה"איך" הוא הכי חושב.

[פלוני_אלמונית*]

עושה רושם (ופה אני לא מזדהה, סליחה ) שיש הרבה נשים שזקוקות למקום לדבר בו על השאיפה לשלמות, על אשמה בהורות, על תחושה של עשיית נזקים, על הליכה אחרי דמויות מפתח ועוד. אז פתחו דף. זה ממש חשוב! דף!!!! ויפה שעה אחת קודם.
יקירה, פתחו כבר דף ברוח הזו (פשפושים עם חיתולים, איך שקראו לזה). זו את דיברת שם על שלמות ולא היית מרוצה כשביקשו ממך לשמור אותו כדף כזה.

[אפרת*]

רק עכשיו מוצאת זמן להכנס.....
כתבתי מה שכתבתי באמת מתוך ניסיון להבין מה המשמעות של קצת כפייה בגידול ילדים. הדיונים האחרים שעלו כאן לא רלוונטים לנושא. זה כמו להגיד שיש בעייה קשה עם היחס של רופאים לחולים ובאותו משפט לומר שיש גם רופאים טובים. זה יוצר דיון מעגלי שלא ממריא.

הבנתי לאחרונה את הבעייתיות של קצת כפייה:

1. זה יוצר אפקט כדור שלג אצל ההורים. כפייה מובילה לעוד כפייה כי היא מחייבת ניתוק רגשי ולכן הפעם הבאה יותר קלה.
2. זה יוצר אפקט כדור שלג אצל הילדים. הילד מרגיש כי השתנו החוקים וסט אחר של התנהגויות רלוונטי מצידו.
3. זה יוצר מסרים סותרים בהמון תחומים מהותיים: כבוד, שיתוף פעולה, הקשבה, שיוויון זכויות...

מרגישה שאצלנו יש סוג של סטטוס קוו בו הכפייה אינה לגיטימית וברגע שנפר אותו דברים רבים יכולים להשתנות. זה סוג של עסקת חבילה.
הנושא עלה אצלנו כי הילד לא מתקלח כבר הרבה זמן... שבועות.... כל כך מדגדג לשנייה אחת רק לשפוך עליו קצת מים. מצליחים להתאפק רק בגלל שמרגישים שזה
יהיה הדבר שיניע את גלגל היחסים (כבוד/כפייה) שלו ושלנו לכיוון שלילי...
זהו מסלול בו מרגישים שחייבים להתעזר בסבלנות מכוון שהחלטנו לנוע "בנתיב נסיעה" של ללא כפייה.

[באופן_לייט*]

בשמת א, בעניין הבן שלי אני מצמצמת את הדיון בילד הספציפי הזה למרות שאני חולקת על דעתך - הוא לא גדל עם כל כך הרבה כפיה הוא לא גדל באוירה של עימותים.
רציתי להדגים שעם שני ילדים קטנים יש יותר מקומות שבהם אני כופה עליהם / עושה מה שנוח לי / עייפה מכדי לחשוב בצורה יצירתית - גמישה / עייפה מכדי לשכנע להסביר להשיג הסכמה.
לא התכוונתי להזמין דיון על הבן המקסים שלי (ואני גם לא מסכימה עם האבחנות שלך אבל לא מתרגשת כי אפשר להבין למה הגעת אליהן על בסיס המידע החלקי מאוד שהצגתי פה).
רציתי להראות שיש ילדים עםטמפרמנט שונה - יש שנוטים יותר לשת"פ ויש שפחות, יש סקרנים יותר ופחות יש אוהבי סדר-כללים - חוקים ויש אוהבי ההפך מזה ויש ילדים שיותר מפחדים ויש שפחות (ואני מניחה שגם זה משתנה עם הגיל) ולשמחתי - לא הכל תלוי בנו, לא הכל נובע מאיתנו חלק זה לגמרי "הם" חלק זה אנחנו מגיבים אליהם (ולא הם אלינו) וחלק וחלק וחלק..

מסכימה עם פלונית ש:
_ואני בכלל חולקת על ההנחה שבפעמים שכן יש כפיה יש לראות אותה כחטא, כשלון נקודתי, תקלה שיש לשאוף לתקן אותה.
כן, עדיף להמנע מכפיה בכל מצב שבו אפשר, אבל יש מצבים שחייבים לכפות ויש להורים זכות וחובה לכפות._

אם כי נדמה לי שהדיון פה (לפחות זה שהתכוונתי אליו) הוא במקומות שבהם אין סיבה לכפות / אפשר להגיע לדרך יעילה ומכבדת יותר לפתרון
יחד עם זה טוב שהזכרת את הדברים כי באמת חשוב לומר שיש מקומות שאנחנו באמת יודעים טוב יותר ולכן כופים.

ניצן אם נדמה לי שאנחנו יכולות להסכים שאנחנו (שוב) לא מסכימות יחד עם זה מה שנכתב בדף שלך - לא במקרה כתבתי שם, אני מוחקת את זה מפה, סליחה.

תבשיל קדרה -
_השאלה - האם עדיף לא לכתוב מאשר לכתוב בלי דיסקליימר כזה?
כי אם יש לי דקה וחצי לכתוב ב אני מעדיפה לזרוק חצי משפט וללכת, ולא להרגיש צריכה להשקיע זמן בהסברים, התנצלויות, אמפתיה, שיתוף וכיו"ב, ואז לא לכתוב בכלל._

האמנם זה או זה או זה?
לפעמים מה שצריך זה באמת תשובה עניינית מקומית קצרה
אבל בעיני לטעמי אם יוצא שיש הרבה תשובות "מקומיות" כאלו יש מקום להציע גם אמירה מציאותית שמבהירה לקוראות גם אני לא תמיד מצליחה. נדמה לי שמעולם לא נתקלתי בשום אמירה שלך על קושי / אי הצלחה במשהו שרצית להצליח בו (עכשיו אני לא דורשת ממך אישית להחשף יכול להיות שלך זה קשה, זה קשה גם לי ולא פעם אני מוחקת הודעות בגלל זה, אבל אני כן אומרת שזה שאת אף פעם לא כותבת על קושי ובו בזמן כותבת המון על פתרונות "באופניים" זה לא "נייטרלי" זה משפיע על קוראות גם בדרכים לא טובות של כירסום בביטחון שלהן) .

בשמת בהקשר הזה עברה תהליך שאני מאוד אוהבת ומכבדת ומראה שגם אצלה לא הכל תמיד מצליח. אני אגיד יותר מזה הסיכוי של מסר כזה להישמע הוא גדול יותר, זה מעצים בשונה מ"הנה X יודעת תמיד מה לעשות ולי אין סיכוי להיות כזו" (ולען לא אנסה בכלל).

למרות כל מה שכתבתי אני רוצה לסייג ולומר: האחריות היא בפירוש על הקוראת, מי שלא מבינה שאחרים אינם מושלמים, שנותנת לאחרים וירטואליים קרדיט יותר מאשר לעצמה... צריכה לעבוד על עצמה. אבל זה יהיה נחמד אם נעזור לה


איכשהו אני נזכרת בימי כנהגת חדשה - עמדתי בצומת והתקשתי ל"זנק" גימגמתי בנסיעה וקצת הידרדרתי ומישהו "נכנס" בי מאחרונה. אבא שלי אמר: זו אמנם היתה אשמתו אבל את עזרת לו - איכשהו הדיון פה מזכיר לי את האירוע ההוא.

טוב אני מרגישה שהדיון גולש, ומתרחק מידי מכפיה, אני לא בטוחה שצריך לערוך החוצה את מה שכבר נכתב (האמת שנראה לי שלא) אבל נדמה לי שאנחנו צריכות להתאפק ולא להרחיב פה כדי שזה לא יהיה "קיצוניות בלה בלה " מה דעתכן?

[יונת_שרון*]

אבל יש מצבים שחייבים לכפות ויש להורים זכות וחובה לכפות.
נגיד שהצלחת למצוא מצב כזה שבו באמת חייבים לכפות וזו זכות וחובה הורית. נניח שיש כזה.
מה יקרה אם פתאום תחשבי על דרך לעשות את אותו הדבר בלי כפיה? להגיע לאותן תוצאות באופן שבו לא יהיה צורך בעימות? לא תעדיפי לעשות את זה בלי כפיה?
כי נראה לי שמה שחשוב לך באמת זה לא עצם הכפיה, אלא איזושהי מטרה אחרת שהיא בעיניך יותר חשובה מכפיה או אי-כפיה. אני צודקת?

אני לא מטילה ספק בקיום מטרות חשובות יותר. אבל אני כן חושבת ששווה לחפש דרכים לא כופות להגיע למטרות האלה. כי אם לא נחפש, איך נמצא?

[פלוני_אלמונית*]

מה יקרה אם פתאום תחשבי על דרך לעשות את אותו הדבר בלי כפיה? להגיע לאותן תוצאות באופן שבו לא יהיה צורך בעימות? לא תעדיפי לעשות את זה בלי כפיה?

כמובן. האם לא ציינתי את זה במפורש בדבריי?

נגיד שהצלחת למצוא מצב כזה שבו באמת חייבים לכפות וזו זכות וחובה הורית. נניח שיש כזה.
מדברייך נרמז שזה מצב כל כך נדיר, כל כך בלתי נתפס. זה במקרה שאני מבינה את זה כך או שבאמת את לא יכולה לחשוב על שום מצב אמיתי מחייך שלך שמתאים?

[ניצן_אמ*]

יקירה, פתחו כבר דף ברוח הזו (פשפושים עם חיתולים, איך שקראו לזה). זו את דיברת שם על שלמות ולא היית מרוצה כשביקשו ממך לשמור אותו כדף כזה.
ממש לא רואה את זה ככה.
קודם כל זה לא דף על אי שלמות, אלא דף על פשפושים. אני לא מדברת על דף אי כפייה עם כפייה, אני מדברת בדיוק על אותו הרגש שעולה גם פה וגם שם. לא על איך לעשות דברים ספציפיים באופן שיש בו פשרות (אפשר להוריד אותי מהענף הגבוה, אני מלאת פשרות) אלא על איך באופן כללי להבין שאמא שלא עושה הכל הכל כמו שכתוב באינטרנט או בספר גם היא האמא הכי מושלמת לילד שלה. בכללי.

[יונת_שרון*]

אלמונית,
אני לא יודעת אם יש מצב שבאמת מחייב כפיה או לא. אני יודעת שהיו הרבה מצבים שחשבתי שאני חייבת לכפות בהם, ושהיום אני יודעת להסתדר בהם בקלות בלי לכפות. אני יודעת שכשאני עייפה אז אני לא מסוגלת לעשות כמעט כלום בלי כפיה, וכשאני רעננה זה בא לי ממש בקלות. אני יודעת שגם אחרי ארבעה ילדים וגם כשאני בשיא הכושר הרגשי, יש דברים שאני לא מצליחה לעשות בלי כפיה אבל בעלי או אחד הילדים יכול לעשות אותם בקלות ובהנאה במקומי.

בקיצור, אני לא חושבת שיש מצב שאפשר לקבוע בוודאות שהוא מחייב כפיה. כל מה שאפשר לומר שאני באופן אישי, ברגע הזה, לא יודעת איך להסתדר בו בלי כפיה.

[תבשיל_קדירה*]

שאלה פרקטית/פילוסופית:
האם, כשאני מודיעה לתינוק שאני הולכת, אני אומרת "ביי" והוא מניח באדישות את הטטור (צהוב. שכמעט מסר נפשו כדי להגן על זכותו לשחק בו) ומדדה אחרי,
האם, במצב הזה, ניתן לומר שאני כופה את רצוני על הילד?

[יונת_שרון*]

הוא צרח? עיווה את הפנים? הזיז את השריר במרפק השמאלי כמו שהוא עושה תמיד כשלא בא לו? יש איזשהו סימן שהוא לא שמח לקום ולדדות?

[פלוני_אלמונית*]

יונת,

בקיצור, אני לא חושבת שיש מצב שאפשר לקבוע בוודאות שהוא מחייב כפיה. כל מה שאפשר לומר שאני באופן אישי, ברגע הזה, לא יודעת איך להסתדר בו בלי כפיה.
אני מסכימה עם כל ההודעה שלך. גם אצלי זה כך. וגם אני לא חושבת שיש מצבים שמחייבים כפיה מעצם הגדרתם האובייקטיבית.
אבל באופן סובייקטיבי ומאוד ספציפי לסיטואציה אמיתית יש מצבים שמחייבים כפיה. לא בתאוריה, במעשה.

איך לבצע זה העיקר.
אפשר להיות לטובתו של הילד גם כאשר כופים עליו משהו ולהיות אגוצנטרי לחלוטין בהתעקשות להגיע להסכמה משותפת.

[דלילה*]

_האם, כשאני מודיעה לתינוק שאני הולכת, אני אומרת "ביי" והוא מניח באדישות את הטטור (צהוב. שכמעט מסר נפשו כדי להגן על זכותו לשחק בו) ומדדה אחרי,
האם, במצב הזה, ניתן לומר שאני כופה את רצוני על הילד?_
אצלי היא בוכה במשך כמה שניות אחרי שאני הולכת ואז נרגעת וממשיכה לשחק (עפ"י דיווחו של הבנזוג). נראה לי שאני אצליח לחיות עם זה

תודה לייט וניצן על הדיון דווקא כא, ותודה לכל ה"מתוודות" על חוסר-מושלמותן. אני לא מהאמהות שמרגישות חסרות ערך כי האחרות מושלמות, אבל זה עושה טוב לשמוע שלכולן יש מעידות כי התמונה שאני מקבלת בראש היא לפעמים שונה וזה מזכיר לי לשים דברים בפרופורציות.

אני חושבת שהלקאה-עצמית זה מכניזם שמוטבע עמוק בכל אחד ואחת בחברה שלנו, דרושה עבודה רצינית להעיף אותו מהלב שלנו. כנ"ל לגבי כפייה - פשוט גדלנו לחשוב ולדעת שילדים לא יודעים מה טוב בשבילם וזה התפקיד שלנו כהורים לדעת מה טוב בשבילם - והאמונה הזו היא שגוררת את הכפייה האינסופית הזו.

[באופן_לייט*]

בעקבות הדיון עם ניתן יש לי צורך לחדד את דברי - לנסח מחדש.
_הבלי כפיה הוא מקום לשאוף אליו, הוא דרך חשיבה ראויה ומכבדת שראוי שתהיה לנו בירכתי המוח (וגם בקדמתו) זה עדיף למצוא גם (בעיקר) פתרונות כאלו
אבל חשוב לזכור שאנחנו לא מהטמה גנדי ושיש מצבי כפיה ואתן יודעות מה?_
ופה היה במקור:
גם זה בסדר!
אבל יותר קרוב למה שהתכוונתי אליו לומר:
גם אם יש מצבים שבהן כפינו, אנחנו עדיין בסדר

דלילה , תודה

[קלמנ_טינה*]

מקריאת הפתרונות ללא כפייה עלה אצלי בדיוק הצורך במה שיונת כתבה: להיות רעננה ככל האפשר (שאיפה יפה לחיים, לא?).
כי לרוב הכפייה עולה ברגעי לחץ שבהם צריך לפעול במהירות, או ברגעי חרדה הורית, שבהם קשה לפעול ביישוב דעת.
כל הפתרונות היפים ש סיגל ב הציעה לא מתחילים בכלל לעלות על דעתי (או נפסלים מיד) כשאין לי מצב רוח להיות יצירתית, ואני פשוט רוצה שהוא יבוא כבר עכשיו וימצא את הסנדלים שאבדו בפעם האלף ושנזוז מהר הביתה (למשל).

אז יש כמה פתרונות אינסטנט שאפשר להכין מראש ולשלוף ברגעים כאלה, בלי צורך לחשוב בצורה יצירתית. (הכי קל: לדחות את העימות קצת ולנסות להירגע...).
אבל מעניין אותי לשמוע מה אתן עושות כשאתן עייפות ונרגנות וקצרות רוח ואין מישהו אחר שיכול לטפל בעניין כרגע.

[קלמנ_טינה*]

אה, ושכחתי עוד משהו.
בקשר לשאלה על "אנחנו עוברים לארץ אחרת ובעיני בן השבע זה לא מוצא חן".
יש אלף מקרים כאלה, על ציר של משא ומתן. הילד שלנו תמיד מתמרמר כשאנחנו קובעים תוכניות בלי להיוועץ בו.
לפעמים זה ממש מוצדק, ולפעמים - נו, באמת. מה אכפת לו ששוב קבענו עם זוג החברים הטובים שלנו ובנותיהם (אחת מהן חברה טובה שלו). הרי אין לו תוכניות אחרות.
כלומר, אכפת לו, אבל זה מנג'ס לעשות דברים בשביל הפרוטוקול.
<כן כן, אני יודעת שזה כדי שהוא יבין שמתחשבים בדעתו, ובכל זאת>

[סיגל_ב*]

אני קוראת בשקט ובעניין את הדיון שלכן, מוצאת את עצמי לפרקים מסכימה עם כולן (בפרט עם לייט בחידוד האחרון שלה - היית מאמינה? ), וכבר כמה ימים מסתובבות לי בראש פסקאות שלמות שהייתי רוצה לתרום לדיון, אבל ידיי עמוסות וימיי גדושים ואני לא מצליחה להגיע לזה.
האמת כבר כמה חודשים הפסקאות האלה נרקמות להן, אבל כאמור...
אז אולי עוד אספיק לפני פארק הירדן. ואם לא, הכל לטובה...