חינוך ביתי מה לא תקין

שלום לכולם....
ברשותכם אני אגש ישר לעניין, אם יש למישהו שאלה כדי להבהיר את העניין, אשמח לענות.
יש לי ילדה בת שנתיים וחצי, נבונה ברמות גבוהות.... תובענית ברמות גבוהות... ככל שהיא גדלה יותר ומבינה יותר, לי קשה יותר.
אין לי ספיקות לגבי הרצון לגדל אותה בבית, איתי. העיניין הוא, ובימים האחרונים זה הגיע לקצה הסבלנות שלי, אני מוצאת את עצמי מהר מאוד כועסת עליה ומרימה את קולי.
כתבתי 'נבונה' והכוונה היא שהיא באמת מבינה הכל, לא רק מילולית אלא רעיונית כלומר, אני יכולה להסביר לה על משהו מסויים ואחרי כמה ימים היא תדע לעשות עם הידע איזושהי טרנספורמציה לנושא אחר. כתבתי 'תובענית' והכוונה היא שמהרגע שהיא מתעוררת בבוקר, הילדה צריכה מישהו מאיתנו שיהיה איתה: לשחק, לחבק, לשיר, לגזור, לחתוך (מקווה שרוח הדברים ברורה..) בנוסף, היא לא מצליחה להיכנס למשחק עצמאי לאורך זמן. אני מרגישה שכל היום אני רודפת אחריה ומנסה גם ל'רצות' אותה וגם אוספת אחריה...
אני עייפה מזה! היא מתבכיינת אם היא רוצה משהו מסויים ולא מקבלת.היא יכולה 'לקדוח' עד שהיא תקבל את מבוקשה.
ושלא יהיו אי הבנות, בחוץ, בחברת אנשים, היא פשוט מדהימה (טוב, אני לא אגזים, גם בבית היא מדהימה אבל יותר קשה איתה)
אשמח מאוד אם יש לכם עצות, רעיונות מהילדים שלכם בגיל הזה, או ילדים שהיו כאלה וגדלו, איך אני יכולה לגרום לדברים להיראות אחרת, רגועים יותר.
אני פשוט לא רוצה לבנות דפוס של כעס עליה.איך מתחיל אצלכם היום? באיזה שעה? מה עושים מזמן ההתעוררות?
(חשוב לי לציין שכמעט כל יום אחנו נפגשים עם עוד ילדים)

דבר כזה קורה בד"כ אחרי שילד זוכה במירכוז רציני כשהוא קטן
והאמת שקשה לא למרכז ילד ראשון.
יכולה להגיד לך שגם שלי היתה כזאת. השתפר מאוד מאז שיש לה אחות.
אבל עדיין זה קיים. עניין של אופי וגם של שיקוף שלנו, נראה לי.

כתבתי 'תובענית' והכוונה היא שמהרגע שהיא מתעוררת בבוקר, הילדה צריכה מישהו מאיתנו שיהיה איתה: לשחק, לחבק, לשיר, לגזור, לחתוך (מקווה שרוח הדברים ברורה..) בנוסף, היא לא מצליחה להיכנס למשחק עצמאי לאורך זמן
זה לגמרי נורמלי. משעמם לה לבד, אז היא מתעסקת בהתרחשות היחידה בסביבה: אמא.
יש לי בן שנתיים.
אם אני לבד איתו בבית, הוא לא זז ממני (טוב, כמעט, חוץ מכשהוא ממש עסוק במשהו אחר, הרב פעמים זה משהו מבלגן).
אם הגדולים בבית, או יש לנו אורחים, או אנחנו בבית אחר שהוא מכיר טוב, או שאנחנו בחוץ, יש הרבה הרבה יותר זמן בו הוא עסוק בדברים שאינם אני.

מוכר. חלק מהעניין לדעתי, בכל אופן אצלנו, זה שעמום, או מיצוי של מה שיש להם לעשות בבית. כשיש להם עניינים אחרים להתעסק בהם זה הרבה יותר פשוט.
אתן יוצאות למפגשים?
אצלנו יש פשוט שגרה כזו שחייבים לצאת לעשות משהו. אם זה מפגשים של הקבוצה שלנו או טיולים או סתם לגן שעשועים ואפילו לחצר הפרטית שלנו זה עוזר. כשהיא מתחילה להיות קצת יותר מידי דביקה אני מבינה שצריך לעשות משהו אחר, לצאת מהבית, לנשום קצת אויר. עובד כמו קסם.

גם אצלנו זה גיל קשה מהבחינות שציינת (תובענות)

הכעס זו עבודה גדולה מאוד בשבילי!

חשוב לי לציין שכמעט כל יום אחנו נפגשים עם עוד ילדים
את נפגשת עם עוד מבוגרים? חשוב באותה מידה בעיני.

ראי ערך: 'לאן הולכת האנרגיה המשפחתית'.

אני עמדתי גם איפה שאת .ומה שכתבה לך קוסמת הוא ממש נכון: מירכוז הילד הראשון.

חשוב לי עצמי, כאמא להבין שבעסקת חבילה הזאת, שנקראית משפחה, לכל אחד יש את המקום שלו ואת הזמן שלו .
ומי שיכול לקחת אחריות ולוסת את הדברים זה ההורים.

ברור שהילדים שלנו יודעים יפה מאוד מה הם רוצים.
ואכן, לשם כך התכנסנו. אנחנו באופן טבעי, וחינוך ביתי והכל טוב ומקסים. עיקרון הרצף וגם אומנות של ילדים... בלי חיסונים, הנקה - פצץ.

העינין הוא שאם אנחנו רוצות להמשיך עם זה לטווח רחוק, אנחנו לא יכולות לתת לאף אחד לקפוץ עלינו כמו על טרמפולינה.
אם חשוב לנו לשמור על הכוחות ולא לההפך לשבר כלי.

לדעתי, הכל עניין של לדעת איפה הגבול שלך.
איפה נוח לך לשתף אותה (נניח, לתת לה קרש חיתוך ושתחתוך ירקות),
איפה ממש את צריכה שקט ממנה -שיחת טלפון .

איפה היא פשוט יכולה להיות עצבנית, או לא מרוצה, אבל ככה זה בחיים.
אמא זה לא קצינת בידור.
ובכלל, כדאי לחשוב, אם אנחנו מחנכים את הילדים האלה להיות בני אדם יצרניים, עצמאיים, חברותיים,
מאושרים בחלקם,
או פארזיטים ששואפים לרבוץ בטן גב ושיעשו הכל בשבילם ועוד לקטר .

גם לאמא מותר לשבת ולא להקריא ספרים, או לשחק בבובות.
אמא, לדעתי, צריכה לעשות מה שהיא עושה משמחה ולא מתוך חובה.
כי כשאמא עושה משהו מתוך רצון ועינין אז הכל נראה אחרת לגמרי.
אז אפשר לראות איך זה ימשך לאורך זמן ולא שעוד מעט אמא מתחרפנת ורוצה את החיים שלה בחזרה =גן, מטפלות, ביביסיטר, קריירה .

אני בגרסא שמבוגרים לא נועדו לבדר ילדים.

וואו,
המון המון תודה לכולכן. די מנחם לדעת שאני לא לבד בעניין וגם שזאת תקופה שתעבור...(אבל מתי..?)

" עניין של אופי וגם של שיקוף שלנו, נראה לי."
הקוסמת...למה כוונתך במילים "שיקוף שלנו"?

לילדת טבע... כן אנחנו נפגשים, כמעט כל יום. אבל יש את הזמן מההתעוררות עד שיוצאים מהבית... וואו... ההתארגנות נימשכת לנצח(למרות שאני מנסה לארגן דברים גם קודם כדי שיהיה יותר מהיר) אבל גם אז היא רוצה את זה, ורוצה את זה, ורוצה...וזה לא ניגמר!!!
וכן, אנחנו יוצאות לחצר שלנו אבל גם שם היא "מעבידה" אותי....(אני לא מאמינה על עצמי שככה אני מיתנסחת על הילדה שלי...)

לטליה..."הכעס זו עבודה גדולה מאוד בשבילי! " תוכלי לפרט איך את עובדת על הכעס? כי אני מרגישה שדי הגעתי לקצה, ואני מיואשת.

לילה_ טוב, אנחנו ניפגשות גם עם מבוגרים וגם עם ילדים. לדעתי מבחינת חברה אין לה חסך. היא ילדה תיקשורתית, וורבלית וחברותית בטירוף...

אילה בשדה הדגן: את לא יודעת כמה את צודקת!!! אלה בדיוק המשפטים שרצים לי בראש, כל יום כל היום!!
אבל... איך עושים את?
איך אני שמה את הגבול? ותאמיני לי , יש לי סבלנות והרבה... אבל היא יודעת למתוח עד הקצה.. ואז... אני "מתפוצצת" עליה(וכמובן מצטערת על זה באותה שנייה) אני גם מזכירה לעצמי שבסהכ מדובר בילדה שרק לפני שנתיים וחצי הגיחה לעולם, אז מה אני רוצה ממנה? ובכל זאת, משהו לא מיסתדר לי. כן, אני רוצה גם זמן לעצמי, אבל לכי תסבירי לה..היא בשלה, והיא מסתבר, הרבה יותר עקשנית ממני!!!

"ובכלל, כדאי לחשוב, אם אנחנו מחנכים את הילדים האלה להיות בני אדם יצרניים, עצמאיים, חברותיים,
מאושרים בחלקם,"
איילה, תוכלי לתת דוגמאות לאיך לחנך ליצרנות , עצמאות וכו'?

ושוב תודה רבה רבה לכולכן, עצם שיתופכם עוזר לי מאוד

גם לי יש בדיוק ילדה כזאת, וברגע שקלטתי את זה לפני כשנה מהיום, והיות ואני לא אוהבת לשחק בבובות, מיהרתי לעשות לה אחות... האחות בת 3 חודשים אז אנחנו עדיין בשלב המאוד קדה אבל נקוה שההשקעה תשתלם בקרוב (-;

כתבת הרבה על מה שהילדה עושה, אבל מה את עושה? מה העיסוקים שלך ביומיום? האם הם "מעניינים" לילדים? האם את למשל מקפלת כביסה או רוחצת כלים או מוציאה ירקות לסלט, ועדיין הילדה צריכה שתבדרי אותה בצעצועים שלה?

אני מרגישה שכל היום אני רודפת אחריה ומנסה גם ל'רצות' אותה וגם אוספת אחריה...
רודפת אחריה או בורחת מפניה?

(שני המצבים מוכרים... ). ממה שכתבת נשמע כאילו היא דווקא זו שרודפת אחריכם. אולי נכנסתם לאיזה "לופ" שבו בהרגשה שלכם צריך "לברוח" מהילדה כדי לעשות דברים?

אני דווקא לא אייעץ לך ללדת עוד ילד

אלא להוריד את העיסוקים שלך לגובה העיניים של הילדה. להכין דברים בבית יחד, ללכת לסידורים יחד, לשתף אותה בכל מה שאפשר - להתעלם מהמשחקים והצעצועים שלה.

כן, אני רוצה גם זמן לעצמי, אבל לכי תסבירי לה..
דפים שאולי יעזרו לך - להפעיל אותם
מטפסת על הקירות עם הילד בבית

ואגב בגיל 2.5 זה לא חינוך ביתי

זה סתם "להיות עם אמא בבית". אני לא מדגישה את זה בגלל העיקרון, אלא מפני שאולי יעזור לך לשנות את הדרך שבה את חושבת על מצבכן. זה לא "החלטתי להשאיר את הילדה בבית וזה פרויקט" אלא זה "מקומה הטבעי בבית כרגע, ועכשיו צריך להוציא מזה את המיטב".

כבר כתבו מעלי את מה שיש לי להגיד, אבל בכל זאת:
הפער שאת מתארת בין ההתנהגות שלה לבד בבית איתך לבין ההתנהגות בחברה גורם לי לחשוב מיד שזה בדיוק מה שהיא צריכה: חברה. כמה כבר היא יכולה להעסיק את עצמה לבד?? אז או שיש חברים (ילדים או מבוגרים, משפחה או חברים, בני אדם או בעלי חיים - אולי באמת תיקחו כלב?) או שאמא מתבקשת למלא את התפקיד.
ואם קשה לך לצאת מהבית (מוכר מאוד לכל אנשי החינוך הביתי אני חושב, ובכלל לכל ההורים כמעט) - אולי תזמיני אנשים אליכם?
ואולי תשימו מוזיקה? זה יכול לשנות אוירה.
ובכל מקרה - שיהיה בהצלחה!

וואו! יכולתי לכתוב את ההודעה הזאת כמעט במדויק לפני שנתיים

.
תראי, המרכוז הזה שכולם פה מדברים עליו, זה לא קורה במודע, להרבה דברים נגררתי אחריה, לא שמתי לב שאני צריכה לומר לה "לא" על הרבה דברים- גם על "עכשיו אני לא יכולה לשחק איתך".
מה גם, שיש לי ילדה צרחנית, וזה לא בגלל זה שהיא בבית, היא פשוט כזאת.
לומדים להתמודד עם זה. זו תקופה לא קלה, אני זוכרת שגם אני ביקשתי עזרה מאנשים בשלב הזה.
מאז נולד לה אח והיא למדה להתמודד עם זה שמתחלקים בתשומת הלב עם עוד מישהו ובמקביל גם למדה שלא הכל אפשר לקבל.
היא ילדה נהדרת (כמו שלך, בטח) ושמחה אבל עדין צורחת כשמשהו לא מוצא חן בעיניה (אבל הרבה פחות) ועדין דורשת שנעשה איתה דברים מסוימים (אבל הרבה יותר עצמאית ומסתדרת לבד).

היא מתבכיינת אם היא רוצה משהו מסויים ולא מקבלת.היא יכולה 'לקדוח' עד שהיא תקבל את מבוקשה.
אני בשלב מסוים אמרתי שאני לא שומעת בכי או צעקות, האזן שלי לא מצליחה לשמוע את זה.
זה באמת התחיל כבר לעלות לי על העצבים.
אחרי כמה פעמים של צעקות (עלי) היא התחילה לבקש דברים בצורה נחמדה. רוב הזמן.
היה איזה כמה פעמים שהיא פשוט צרחה וצרחה וצרחה ואני בשקט (תוך שאני ממשיכה לעשות את ענייני) אומרת לה שאני לא מדברת בצעקות.
א"כ גם חיבקתי והרגעתי והסברתי שלאף אחד לא נעים שמבקשים ממנו משהו בצורה כזאת.
חשוב גם לשמור על הכבוד שלה ולא לרמוס אותו. אנחנו לימדנו אותה לא במודע לדבר אלינו ככה, אי אפשר עכשיו לצעוק או להעליב אותה על זה. יש לשמור על קור רוח (וזה קשה בצרחות) ולהסביר לה בנעימות ובתקיפות שזו לא הדרך לבקש.

לשחק, לחבק, לשיר, לגזור, לחתוך (מקווה שרוח הדברים ברורה..) בנוסף, היא לא מצליחה להיכנס למשחק עצמאי לאורך זמן. אני מרגישה שכל היום אני רודפת אחריה ומנסה גם ל'רצות' אותה וגם אוספת אחריה...
תשחקי איתה מכל הלב. יכול להיות שהיא מרגישה שאת כבר רוצה לברוח

.
אצלנו היא היתה מתחילה לשחק איתי בא"כ ממשיכה לבד בלעדי.
חוץ מזה, אם הייתי ממש עסוקה הסברתי לה שאני אגמור לעשות בלה בלה בלה ואבוא לשחק איתה וקיימתי את ההבטחה.

לאסוף תאספו ביחד. אנחנו עושים תחרות מי אוסף הכי מהר (לאותה קופסה

).
עדין רוב העבודה תהיה שלך ולפעמים היא תעשה ממש קצת, אם בכלל, אבל זה הרגל טוב שמקנים אותו אט אט ולא בכח.
היא תראה אותך אוספת, את תציעי לה את זה בתור פעילות משותפת ובלי לחץ וסביר להניח שהיא תשתף פעולה בשמחה.

גם להוציא אותה יותר מהבית יכול להיות פיתרון טוב.

מקוה שעזרתי.
אשמח לענות לעוד שאלות, אם יש, בנידון.

נס הרים שלום
אהבתי את השאלה שלך - מה לא תקין?
אני חושבת שכל מה שאת מתארת תקין - למעט העובדה שבעצם אנחנו לבד (עם הילדים זה עדיין לבד, וכמו שציינת - עד שמגיעים למפגש עובר זמן שבו אנחנו, נו, לבד).
והמרגיעון - כרגיל מדוייק ביותר - הכל בעיני המתבונן...
הזמן יעבור, היא תגדל ומן הסתם את עוד תזכרי את הזמן הזה בערגה.
נסי ליהנות (קשה אמנם אך כשאת לבד את לא באמת חייבת להספיק הכל... מסתבר שיש יתרונות ללבד הזה

) זכרי לנשום.
ולחייך (כי אין כל ברירה - כמאמר השיר)
ובהצלחה!
ץ
<צפרדע ית מצטרפת בחום להמלצה לא "לתת" לה אח/ות ובקצת פחות חום להמלצה כן להכניס כלב>
ץ

אני ילדתי את השני כשהראשונה הייתה בת שנה ורבע.
אין ספק שאלו חיים אחרים - מהבחינה הזו. יש לזה תשלום כבד בגיל התינוקות- קשה מנשוא!!, אבל אחר כך... הם פשוט זוג משמיים. מאוד מאוד נוח. הכל ביחד, כל השלבים, יכולה לעניין אותם באותם דברים וכו'. אך מכיוון שזהו לא מצבך נעזוב.

הציעו פה כמעט הכל, אני אנסה להוסיף בכל זאת.

לנסות להתחבר אליה באמת באמת ואחרי משחק משותף לתת לה לשחק לבד (עד העונג הבא (-;)

לנשום עמוק כשעושים פעולות בבית ולתת לה להשתתף- זה מאוד מאט את העבודה אבל נותן הרגשה של עשייה (צריך לזכור שילד שקשה לא לשחק עם עצמו לאורך זמן נמצא באיזה וואקום ואנחנו מעסיקים את עצמנו במטלות הרבות ולא מרגישים את הקושי הזה. אם רותמים את הילד לעשיות הביתיות הם גם נהנים כמו ממשחק והם גם מרגישים חיוניים ותורמים וגדולים).

היא יכולה "לעזור" כמעט בהכל ודווקא במקרה הזה יותר קל לשתף ילד אחד ולא שניים :

עיסוק בכביסה: להעלות על כיסא ולתת לשים על הכביסה אטבי כביסה (או כמה שהם אוהבים את זה), לקפל כביסה, למיין
כביסה למכונה לפי צבעים (מאוד אוהבים)
עיסוק באוכל: לערבב באיזו קערה לידך כשאת מכינה אוכל, או להוסיף את התבלינים וכמובן כמה שאת יותר מסבירה, ככה הם נהנים יותר.
לקלף עם קולפן (טוב שיש שניים בבית), לאחרונה אני נותנת קרש חיתוך וסכין מפלסטיק והם חותכים את כל הקליפות שאני מעבירה להם או ירקות שאיבדו מחיוניותם ואפילו צמחים ועלים מבחוץ שהם אוספים כגון: סלט חמציצים (-:
נקיון בבית: מאוד אוהבים לנקות אבק עם סמרטוט, מאוד אוהבים לשטוף את הריצפה- אני שמה את הסמרטוט והם
שוטפים...
תקופה ארוכה הייתי נותנת לגדולה לשטוף כלים מפלסטיק בכיור עם סבון והכל , רק שעכשיו סיפרו לי שהיא גמרה את כל המים בכינרת... ומשחקי מים לא באים בחשבון יותר.

בקיצור: כיד הדמיון והסבלנות.
כשאין סבלנות למשל: אני מציעה שהם יעשו לי אוכל בחדר המשחקים ואני אעשה להם אוכל במטבח- כמובן שעושה את כל ההצגה של טועמת ונהנת וכולי.

עוד משהו שעולה לי: יכול להיות שיעזור תוכנית אב שהיא יודעת עליה. זאת אומרת לא לתת לה להיכנס לוואקום אלא לפתח ציפיה ולספר מה התוכנית להיום: בבוקר קצת תשחקי ואני אכין אוכל ונאכל. אח"כ נתלבש ונלך ל-X וכולי.

מעל הכל לזכור שבניגוד לגידול כלב, ילדים משתנים כל הזמן וגדלים וזה נהיה כל הזמן יותר ויותר קל. @}

הקוסמת...למה כוונתך במילים "שיקוף שלנו"?
אני מתכוונת שאם אנחנו מזהים תובענות ואפילו מגדירים אותה ככזאת - היא בטוח
גם נמצאת בתוכנו, באיזשהו תחום...

אצלנו הייתה הצמדות ארוכה ארוכה של כל הילדים, כל אחד בתורו.
כפי שנכתב באחד מהדפים, הצמדות של ילד גורמת להצמדות חזרה של האמא, ואז נוצר לופ.
אצלנו הקשר החברתי, לסוגיו, מאוד עזר (בדיוק כפי שכתבה תבשיל קדרה).

יש דפים בנושא ההצמדות -
ילדה שנצמדת
מה עושים עם ילד נצמד
עוד דף על ילד נצמד

כתבת הרבה על מה שהילדה עושה, אבל מה את עושה? מה העיסוקים שלך ביומיום? האם הם "מעניינים" לילדים?
ומה זה אם לא מרכוז? אז כל מה שאנחנו עושים צריך לעניין ילדים? אז הכנת עוגה לא מעניינת את הילדים שלי-לא מכינים עוגה! תלית כביסה לא מעניינת את הילדים שלי-לא תולים כביסה! אמא הולכת לשרותים-לא מעניין את הילדים שלי-לא הולכים לשרותים (נו, דוגמאות לא כל כך טובות, הילדים מאוד אוהבים לארח לי חברה בשרותים...)! אני לחלוטין בעד הגישה שאנחנו ממש לא מרכז הבידור של הילדים שלנו. לא כל מה שאני עושה חייב לעניין את הילדים שלי וזה בסדר גמור. מותר לי גם לשבת ולקרוא ספר או לסרוג ולהם מותר גם לעשות דברים שממש לא קשורים אלי.
להפך, לדעתי ככל שהם יראו אותי לוקחת זמן לעצמי הם ילמדו לקחת זמן לעצמם.

כמובן שאני משתדלת לתת להם גם זמן אמא וכן לעשות דברים ביחד בין אם זה דברים שלהם ובין אם זה דברים משותפים בבית. בשלב הזה לעשות איתם דברים שלהם זה קצת קשה כי היא רוצה לעשות איתי דברים של ילדים גדולים והוא עדיין קטן מידי ומפריע לה (כשהיא מציירת הוא מקשקש לה על הדף הופך את הכלי של המים ועוד כל מיני דברים שהוא נהנה מהם אבל היא פחות) אבל בקרוב זה יתחיל להתאפס אני בטוחה.

באמת שאני בטוחה שהכל היה הרבה יותר פשוט אם היינו חיים בקהילה צפופה, קרובה ותומכת במקום בטוח ושקט. היינו קמים בבוקר, הילדים היו יוצאים החוצה ועסוקים בעניניהם חוזרים אלינו כשהם זקוקים לנו ולא כשהם נכנסים לסוג של חוסר אונים כי הם תלויים בנו. היו עוד ילדים ברדיוס המיידי ועוד אמהות לתמיכה (זה באמת ככה או שאני חיה באשליה?).

ומה זה אם לא מרכוז? אז כל מה שאנחנו עושים צריך לעניין ילדים? אז הכנת עוגה לא מעניינת את הילדים שלי-לא מכינים עוגה! תלית כביסה לא מעניינת את הילדים שלי-לא תולים כביסה! אמא הולכת לשרותים-לא מעניין את הילדים שלי-לא הולכים לשרותים
היי! רגע! ברור שלא התכוונתי שעבודות הבית הן תוכנית בידור. התכוונתי "מעניינים" במובן של עיסוקים מוחשיים, להבדיל מעיסוקים "מופשטים" שהילדים תמיד ישאפו להפסיק

כמו קריאת ספר, שיחות טלפון או ישיבה על המחשב.

מותר לי גם לשבת ולקרוא ספר או לסרוג ולהם מותר גם לעשות דברים שממש לא קשורים אלי.
ברור שמותר, ואני עושה את זה הרבה, אבל לא לפני שהם מעסיקים את עצמם, אלא כשאני רואה שהוא כבר נכנס למצב שבו הוא מעסיק עצמו ומרוכז, אז אני יכולה גם כן לתפוס לי כמה דקות ריכוז.
אם מדובר בילדה שלא נוהגת להעסיק את עצמה ולא רגילה להתנהלות הדדית כזו, לא הייתי מתחילה מהשאיפה לקרוא ספר.

אני שמתי לה שיש עלייה בתובענות בזמני רעב... ולפעמים עד שארוחת בוקר מוכנה יש מעין אי שקט שבאורח פלא נרגע לאחר האוכל

היי! רגע! ברור שלא התכוונתי שעבודות הבית הן תוכנית בידור.
גם אני לא התכוונתי לכך וברור שאנחנו לא פה צוות עקרי ועקרות בית P-:

אלה פשוט עוד פעילויות אפשריות המאפשרות לנו לטפל בעניינים "שלנו" ולשתף אותם תוך כדי.

התכוונתי "מעניינים" במובן של עיסוקים מוחשיים, להבדיל מעיסוקים "מופשטים" שהילדים תמיד ישאפו להפסיק כמו קריאת ספר, שיחות טלפון או ישיבה על המחשב.

רגע, למה בעצם זה ככה?
למה מפריע לילדים 'עיסוקים מופשטים'?
מה, יענו הבן אדם מטבעו לא אמור להתעסק בעיסוקים מופשטים, אלא להישאר בשלב של היכולת לעבודות פיזיות בלבד?

משהו לא מסתדר לי בהגיון.
(ואפילו מקומם אותי)

_למה מפריע לילדים 'עיסוקים מופשטים'?
מה, יענו הבן אדם מטבעו לא אמור להתעסק בעיסוקים מופשטים, אלא להישאר בשלב של היכולת לעבודות פיזיות בלבד?_
אז ככה:

זה מפריע לילדים כי את מתנתקת מהם. הם רואים מישהו יושב ו"לא עושה כלום" ולא זמין להם.
זה מפריע רק לקטנים, כאילו דאאאא... (-: זה לא נשאר לנצח!
בני האדם שהתעסקו בעיסוקים מופשטים לא גידלו ילדים קטנים. בחברות מסורתיות, בעיסוקים מופשטים יותר התעסקו הבתולות הזקנות, זקנות השבט (שכבר הילדים שלהן גדלו), וכמובן הגברים... למה חשבת שהתחומים המופשטים נשלטו בידי הגברים במשך אלפיים השנים האחרונות? למי היה זמן, לדעתך, לכתוב ספרי היסטוריה או לחקור כוכבי לכת? P-:
הילדים, גם הקטנים, לא היו לבד עם אמא. הם היו בשבט, במשפחה מורחבת, בכפר - מוקפים המון ילדים בני גילאים שונים, אקשן ועניין חברתי, וכך לא נאלצו להיצמד להורים בלבד.

היות ואני חדשה בתחום (רק לקחתי קורס ראשון), אני יכולה רק לספר מהמעט ניסיון שיש לי.

נקודות ורודות כתבה לך בדיוק את מה שהתכונתי לגבי יצרנות ועצמאות.
לגבי עינין הסבלנות שלך :
טוב, אז לפי דעתי, המונח סבלנות הוא משהו שצריך לפרק אותו לגורמים.
לפחות אצלי.

יש מקרים שבהם ההתנהגות שלהם לא ממש מקובלת עלי , אבל אני מאפשרת אותה.
אני למשל רוצה ללכת כבר , אבל הם מתעכבים.
עכשיו ככה :

יכול להיות שאם אני אחשוב טוב טוב, ביני לביני, או שאדון בזה בקול רם, יסתבר שאין שום סיבה לרוץ.מה שאני אקבל שם כבר יש לי כאן.

אני רק צריכה לשחרר את הציפיה מעצמי שאני צריכה להספיק.

זה מקרה שבו הסבלנות שלי כלפי ההתנהגות של הילדים תהיה מקום של שיחרור וזה יעשה לי טוב. אני אשמור על האנרגיה וכולם יהיו מרוצים.

מקרה שבו אני רואה שהם מאוד נהנים ממשהו, למשל, מתפלשים בבוץ בשלולית, או משהו כזה.

אני מבליגה, אולי אפילו מחייכת.
אני יודעת שיהיה צריך להביא בגדים להחלפה וכביסה ושזה טרחה.
אני מוכנה לספוג, זאת הילדות שלהם. ילדות יפה.
פעם שילמתי לחוג אומנות לילדים 30 ש"ח לשיעור בדיוק בשביל שהם יוכלו להתלכלך ולהתמרח.
אם השלולית בחינם, מה טוב.
(היינו רק מספר מועט של פעמים בחוג, אל דאגה).
שוב, מקום של שיחרור.
התגברתי על ההרגשה שכל מה שיש לי זה עומס.

מצב שבו אני רואה התנהגות ממש לא מקובלת, חוסר התחשבות, עצלנות וכו', אבל בגלל שלא נוח לי להפסיק את זה באופן אפקטיבי, אני נותנת לזה להמשיך לקרות.

רע, רע מאוד.

שום שיחרור, ההיפך, התכוצות, החנקות.

לי זה קורה כשאני עיפה.
הפיתרון לזה הוא להודיע שאני שבקתי מאפקטיביות. בן הזוג חייב להכנס לתמונה.
(אל תסקלו אותי, גם אצלי זה לא תמיד בא בחשבון)

קורה כשאני בסביבה שהגבולות בה לא ברורים.
מה לעשות, חוסר גבולות זו מכת מדינה.
אני בעצמי ואחרים מדברים ב'כזה כאילו'. מבולבלים, גישות מודרניות שאין להן שום קשר למציאות , אבל ספרים יפים ומטיפים על כל צעד ושעל.

לא נעים לשאוג על ילדה בת שנתיים.
אני רק יכולה להגיד לך, שהייתי מאוד שמחה לו כל דבר היה נאמר בצורה עדינה ובהסבר.
בצורת בקשה מכובדת ומכבדת.
ואם זה לא היה מספיק, הייתי עוברת לשלב האסרטיביות .

אצלי זה לא תמיד עובד.

אם ביקשתי, נתתי הסברים ועשיתי דיון לגבי הצרכים שלהם, אני לא מרגישה רע, כמו עם מצב שבו ישר צעקתי .

אני כן מגבשת עמדות עם הבן זוג שלי ,כי יש דברים שבו אני 'מישרת 'אותו ויש פעמים שהוא 'מישר' אותי.זה מאוד מחזק, כשנדרש קו ברור.

בשורה התחתונה, תגבשי לעצמך בראש סדר יום/תמונת מצב/מה שאת יכולה לדמיין לעצמך ,שבו את רואה איך את חיה איתה בשלום.
למשל, אבא אחד סיפר לי שכשהוא טיפל בילדיו בחינוך ביתי הוא הכריז על שעתיים להפסקת צהרים.

בשמת,
לגביי הענינים המופשטים:
אני חושבת על זה הרבה בזמן האחרון.
על עבודות מופשטות =קריירה מוערכת בחברה שלנו.
לעומת :
מיליון ארוחות של לבשל ולהגיש ולשטוף כלים, כביסות, גידול ירקות ופינוי שאריות, טיפול בחיות משק הבית..

העינין הוא מבחינתי למצוא את עצמי מחנכת את עצמי לעשות את כל הפעולות הללו ולחיות בשלום עם הדימוי העצמי שלי. בעיות אגו מנופח.
וככל שהילדים גדלים ובכל זאת מתפנה קצת המקום (ואני לא רוצה ילד נוסף), להכניס לחיים משהו מופשט קמעה.משהו שלי.
אני בהחלט חושבת שאמא שכן עוסקת במשהו שעושה לה טוב, אפילו אם זה קצת מנתק אותה מהילדים, תתרום למערכת המשפחתית.
הם לא אמורים להיות תלויים באמא לצורך אספקת חמצן.
הענין הוא כמובן למצוא את המינון הנכון.

נס הרים יקרה, מקווה שמה שאכתוב לא יתפרש מתנשא ובכל זאת: יש לי 2 ילדים בחינוך ביתי (גילאים 5.5 ו 4) ועוד תינוקת במנשא שתזחל כנראה רק בבת מצווה. אנחנו חדשים לגמרי בעניין הזה של חינוך ביתי ובכל זאת, אחת הסיבות שבחרנו בו היא ההרגשה שלנו שבמערכת הפורמלית לוקחים מהילדים את האחריות על העניין שלהם בחייהם ומספקים להם הכל לעוס (וההשלכות של זה - אובדן הסקרנות הטבעית, ניוון יכולת הלמידה העצמאית והרצון להשקיע ולהתאמץ כדי ללמוד ולמצוא עניין).
היות והוצאנו את הילדים מהמערכת לאחר שהיה ממושכת (מידיי) החודש הראשון היה גיהנום ממש. המשפט "אמא משעמם לי" לא מש משפתיהם אלא אם הם רבו באותו רגע אחד עם השני ואני הייתי על סף התמוטטות עצבים.
אז עשינו האיש ואני חושבים והחלטנו זמנית על "קביים". כלומר- בזמן ארוחת הבוקר כל ילד מגדיר לעצמו 4 מטלות שעליו לבצע עד 15:30 אחה"צ, לפחות 2 מהן הוא עושה לבד לגמרי. כאן התחילה מצידנו העברת האחריות על העניין שלהם מאיתנו אליהם. אנחנו לא תופסים את עצמו כצוות הווי ובידור יותר. אנחנו בהחלט תומכים בהם בעזרה בפיתוח רעיונות, עזרה בהגדרת שלבי העבודה הנדרשים כדי להוציא רעיון מהכח אל הפועל וכמובן בהספקת חומרי העבודה למיניהם, אבל האחריות למצוא או ליצור עניין היא בידיים שלהם לחלוטין. הם היו קצת בשוק בהתחלה אבל היום הקביים האלו כבר כמעט ולא נדרשים. הם "הולכים לבד".
יש ימים עם פרקי זמן של שעה ושעתיים שאני בכלל לא נדרשת להם ויש לי פתאום זמן לסדר/לנקות/לקרוא ספר/לבשל/לקשקש בטלפון עם חברה וכיו"ב דברים שלי. ולא, אין לנו טלוויזיה. הם פשוט לומדים להעסיק את עצמם.
אני בהחלט מאמינה שזה לא רק תלוי גיל, אלא תלוי הרגל, רק שאנחנו כהורים כ"כ רוצים שיהיה להם טוב ומעניין שאנחנו לא נותנים להם להשתעמם כי לא טוב להם. רבים מאיתנו גם חוטאים(רק מכוונות טובות) במתן שוטף של גירויים בקצב גבוה כך שהילדים לא מתרגלים להתעמק לאורך זמן בדבר אחד ומאבדים עניין מהר מאוד (לדעתי גם טלויזיה עושה את זה). אני באמת מאמינה שצריך לדעת להשתעמם כדי ללמוד להתעניין. ואמא שלי לא מזמן הזכירה לי שכשהיינו קטנים והתלוננו על שעמום אבא שלי היה מציע לנו לדפוק את הראש בקיר...

הם לא אמורים להיות תלויים באמא לצורך אספקת חמצן.
יקירתי, לא עברת דירה למקום קהילתי מחבק בדיוק בשביל זה? (-:

רוצה לומר: לפעמים, הדרך לספק לאמא חמצן היא לשנות מקום מגורים למען החיים החברתיים והתמיכה מסביב!
אי אפשר לתאר לכם איך זה, כשמבקרים ביישוב של אילה בשדה הדגן, והילדים פשוט רצים להם בשיא העצמאות ביישוב, הולכים לבתים של אחרים, ולא צריכים אותי שעות על שעות!
כבר ממש אני התגעגעתי D-:

אוי, שכחתי גילוי נאות - יש לי גם בת 2.5 שהשנה נשארה במערכת כי נורא פחדתי להיות בבת אחת עם כל ה 4 ביחד בבית והפעוטון שלה איכותי בהרבה מהגנים של הגדולים כך שייסורי המצפון שלנו על השארתה לשנה נוספת קטנים יחסית. מה שאני מנסה להגיד פה, הוא שקשה ומפחיד לפעמים לחיות כמשפחה בחינוך ביתי, גם אם מאוד מאמינים בדרך.

לא יודעת?............
אולי זה מין תחושה סובייקטיוית לחלוטין.
אבל כמו שהאינסטינקט האימהי הנחה אותי להתרכז לחלוטין בתינוקת הראשונה שלי
היה במקביל צורך, ממש ביולוגי, לחיברות וממנו נולד בי תפקיד נוסף באימהות:
תיווך וגישור בין ההיבט הנרקסיסטי של האמהות (שבשלב הזה של האמהות הוא הכרחי וטוב)
ושל התינוקת לבין ההיבט החברתי או לבין המציאות החיצונית
מין אינסטינקט או ידיעה שזה מתפקידי כאמא
אולי זה איזה גן עתיק שנשאר בי מהימים שהתגלגלתי להיות חלק משבט (-:

ווואוו...
שוב תודה לכולכם על השיתוף והעיצות....
זה נישמע קלישאה אבל זה מרגיש משפחה,האתר הזה,(פניתי לכאן אחרי ניסיונות רבים וכושלים עם חברים ומשפחה באמת) תודה!

אז ככה..
אני מרגישה שזאת תקופה... משהו בי גם יודע שבעוד תקופה מסויימת אני אסתכל לאחור ואצטער על זה שנהגתי בה כפי שנהגתי, אע"פ שכמעט כל צעד שלי מחושב , וההתפרצויות קורות כשאני ממש מאבדת סבלנות. המטרה שלה היא לא להוציא אותי מהכלים, את זה אני יודעת. (אבל מה כן המטרה שלה?!)

ההחלטה להיות בבית היא לא מתוך עיקרון כלשהו, אלא באמת הרצון להיות נוכחת ושותפה בכל רגע נתון בהוויה שלה. יש רגעים שאני פשוט מתמוגגת ממנה....
יחד עם זה אני רוצה שתישאר לה חוויה חיובית מהשהייה עם אמא בבית, ולא 'תזרוק' לי בעוד כמה שנים שהלוואי והייתי שולחת אותה למסגרת חינוכית 'כמו כולם' ולא נישארת לסבול בבית. (אני קצת 'מוסרטת' לא? אלה מחשבות טבעיות?אולי אני גם קצת מקצינה עכשיו...)

לא הזכרתי לפני, אבל יש לה אח שצעיר ממנה בשנה וחצי בערך. לא הזכרתי כי הנוכחות שלו, בגדול, לא משפיעה לכאן או לכאן על ההתנהגות התובענית שלה. הוא שקט מאוד ובטח אומר לעצמו: "עם אחות תובענית כזאת לא היה לי סיכוי מלכתחילה....." . אז ככה שיש עוד גורם שמתסכל אותי, וזה שהיא לא משאירה לי כוחות לתת גם לו כמו שהייתי רוצה ויכולה.

ולעניין הגבולות.... דוגמא מהיום:
היא קמה משנת הצהריים, רצתה לשתות. שאלתי: מה את רוצה לשתות? ענתה: שוקו!
הכנתי לה שוקו, והבאתי לה.
היא:זה לא טעים לי....
אני: או.קי את רוצה משהו אחר?
היא: כן, מים!
אני: ממלאת לה כוס-קשית עם מים ומביאה לה...
היא: (בהתבכיינות) לאאאא, בכוס זכוכית....
אני: ממלאת לה כוס זכוכית ונותנת לה...
היא:לא אמא זה קר, תכיני לי צ'אי!!!!
אני: (כבר בא לי לתלוש את השערות...אבל נושמת.. כפי שהציעה לי "צפרדעית") מה צ'אי עכשיו? אין לי סבלנות להתעסק עם זה....
היא: אני רוצה צ'אי, אני רוצה צ'אי .....
אני:מכינה לה תה רגיל עם חלב במסווה של צ'אי...ונותנת לה ...בכוס זכוכית!!
היא: לוקחת את הכוס, מתחילה ללכת איתה, מרוצה מאוד...אבל.... כל התה נשפך לכל הכיוונים...
אני: בואי, תעמדי פה, תסיימי ותחזרי לסלון...
היא: לא! אז תעבירי לי לכוס הכחולה....(כוס עם מכסה-פייה)......

אני אגיד לכם מה עבר לי בראש ואתם תגידו לי איפה אתם הייתם שמים את הגבול....

כשהיא מתעוררת מהשנ'צ, היא קצת 'הפוכה' כזאת. מטרתי היא לעזור לה לעשות את המעבר לעירות קל יותר...

אז הייתי מוכנה להכין לה לשתות, לא ידעתי לאן זה יוביל.... אבל ברור לי שאיפה שהוא היה צורך לשים את הגבול. כי הרי,מה היא לומדת מהאפיזודה הנ"ל (לדעתי...) " אה, אני יכולה לטמטם את אמא שלי בלי סוף..."

אשמח שוב לקבל את תובנותיכם, חוויותיכם, והצעותיכם.....

קרוטונית מהמרק הגדול_ והצורך בחברה?
תודה על הקישורים!!!

וואו, נס הרים, יופי של דוגמא. אני יכולה לראות פה המון לעבוד עליו, וגם יש עוד דפים (צדיקות, תכתבו איזה דפים, בחייאתכֻּן).
קודם כל, אני רוצה לצטט את יונת שרון בעצה הכי חשובה:
לא שואלים. אף פעם לא שואלים. זה המתכון הבדוק לצרות צרורות.
עושים, ומתוך ציפיה שהיא תקבל את מה שאת עושה, כי את האמא וככה זה.
אם היא באמת לא רוצה, את כבר תשמעי מזה...
אני אקח כל משפט ואתייחס אליו, טוב?

היא קמה משנת הצהריים, רצתה לשתות. שאלתי: מה את רוצה לשתות? ענתה: שוקו!
אוקיי. תחנה ראשונה.
היא רוצה לשתות? לא לשאול מה היא רוצה. לא לשאול! היא לא אמרה! ילד קטן שצמא, נותנים לו מים. זו ברירת המחדל (את באתר באופן פה, שוקו מה זה לא בריא D-: ). אבל באמת, למים יש עוד יתרון ענק לאמהות מותשות: הם גורמים הכי פחות נזק כשהם נשפכים... P-:
לא משנה מה, אם היא רוצה להתלבש - תביאי לה בגד. רוצה לאכול - תני לה אוכל. אל תשאלי אף פעם "מה את רוצה ל...".

_הכנתי לה שוקו, והבאתי לה.
היא: זה לא טעים לי....
אני: או.קי את רוצה משהו אחר?_
סליחה?!
כאן למשל את ממש מחנכת אותה להיות תובענית ולראות בך משרתת. תגובה אפשרית אחרת יכולה להיות: "אהה, חבל". או "אהה, מה לעשות". או "אהה, זה לא טעים לך" (לשקף לה ותו לא). ולהמשיך בעניינייך.

_היא: כן, מים!
אני: ממלאת לה כוס-קשית עם מים ומביאה לה...
היא: (בהתבכיינות) לאאאא, בכוס זכוכית....
אני: ממלאת לה כוס זכוכית ונותנת לה..._
למה?
אוקיי, אם הילד לא אוהב את המשקה הראשון (שהיא ביקשה!) כי זה לא טעים, ועדיין צמא, אני לא אומרת להיות אכזרית ולא לתת מים. אם כי, לרוב זו בכלל לא אכזריות. ברור לגמרי שהיא לא יודעת מה היא רוצה, רק רוצה תשומת לב וטיפול, לא חשוב איך.
אז ככה:
בשלב ראשון אני אומרת לא לשאול "מה את רוצה" אלא לתת ישר מים וזהו.
אם אומרת "לא טעים" ההמלצה הראשונה היא לגלות הזדהות ולא לעשות עם זה כלום (בראש אפשר לחשוב: החיים קשים, המים לא חייבים להיות טעימים, כנראה שאת לא ממש צמאה אם את עסוקה ב"לא טעים" אז אפשר בשקט גמור להגיד לך שאת לא חייבת לשתות ואף אחד לא ימות מזה!).
אני לא פוסלת במאה אחוז שתתני לה משקה אחר במקום מה ש"לא טעים" אבל ראי, הוזהרת! היא סתם מטרטרת אותך וכדאי להתחיל לגמול אותה מזה.
עכשיו - כבר מזגת, היא רוצה כוס אחרת????!!! סליחה? ומי ירחץ את כל הכוסות? ולמה הטירטור החדש? את רואה שכל כניעה שלך רק מגבירה את ההתנהגות המסכנה? זה שלב שכבר היית צריכה להבין ששום צמא אמיתי לא עומד מאחורי הבקשות שלה, והגיע הזמן לשים סטופ להתנהגות הזאת.
באהבה, אבל בתקיפות.
"את לא חייבת לשתות. אולי את לא צמאה בכלל" (מה אולי, בטוח... אבל לא נעליב אותה. רק ניתן לה סולם לרדת מהעץ, ולך ניתן אורך נשימה - אין מצב שאת הולכת גם להחליף כוס עכשיו!!!!)

_היא: לא אמא זה קר, תכיני לי צ'אי!!!!
אני: (כבר בא לי לתלוש את השערות...אבל נושמת.. כפי שהציעה לי "צפרדעית") מה צ'אי עכשיו? אין לי סבלנות להתעסק עם זה....
היא: אני רוצה צ'אי, אני רוצה צ'אי .....
אני:מכינה לה תה רגיל עם חלב במסווה של צ'אי...ונותנת לה ...בכוס זכוכית!!_
למה? תסבירי לי למה? את מרגישה שתהיי אמא לא טובה אם לא תתרוצצי כמו משוגעת למלא כל גחמה שרירותית שלה??? למה?!

_היא: לוקחת את הכוס, מתחילה ללכת איתה, מרוצה מאוד...אבל.... כל התה נשפך לכל הכיוונים...
אני: בואי, תעמדי פה, תסיימי ותחזרי לסלון...
היא: לא! אז תעבירי לי לכוס הכחולה....(כוס עם מכסה-פייה)......_
למה את נותנת לה ללכת עם כוס זכוכית?
מראש, איך זה מתאפשר?
בכלל ללכת עם כוס?
מציעה לך לקבוע כבר מהיום כלל חדש בבית: שותים או אוכלים בישיבה ליד השולחן. יקל עלייך את החיים, גם בביתך וגם בבתים של אחרים.
ולא אומרים לה, אלא לוקחים אותה. כלומר, שמים את הכוס על השולחן, מרימים את הילדה ממש פיזית באוויר ומושיבים על הכסא, ואומרים באהבה אך בתקיפות עניינית, "הנה הכוס, את יכולה לשתות". היא מנסה לרדת? את לוקחת את הכוס! מייד! ואומרת לה "סליחה, מהיום כללים חדשים. אפשר לשתות רק בישיבה ליד השולחן, כי לא מתאים לי שהמשקה יישפך או שהכוס תישבר".
שימי לב: "כי לא מתאים לי".
דברי עלייך.
תקחי בחשבון את המעמסה שלך. את העבודה שלך. את הכוחות שלך. את הכללים שלך.
את פקטור. הגיע הזמן שתכבדי את עצמך.
הילדה צריכה אמא שבטוחה בעצמה, שאינה אסקופה נדרסת. אמא שיודעת מה טוב ומה לא, אמא שמנהיגה ומדריכה, ביטחון אוהב ועמוד שידרה.
היא זקוקה לזה כמו אוויר לנשימה.
היא מנסה ומנסה ולא מצליח לה. את כל הזמן נותנת לה להנהיג, וככה מסכנה היא נשארת בלי תחושה של "אמא חזקה וגדולה".

הכל באהבה, מקווה שלא נעלבת, שמתי לב שכתבתי ככה ענייני, אבל פשוט מאוחר נורא ואני בכלל צריכה ללכת לישון...

וואו! שתי ההודעות מעלי- תיאור שלי עצמי לפני ואחרי.
אני קצת יותר "לארג'ית" מבשמת ונותנת לה (עד היום) לבחור בין שתי אפשרויות.
אבל למה בכלל לתת לבחור?
קודם כל נתחיל מחידוד של משהו נכון שבשמת כתבה- בלי שאלות פתוחות.
לא מה את רוצה לשתות אלא: את רוצה מים או שוקו.
נאמר ואת מחליטה ששותים רק מים ושוקו זה בנסיבות מיוחדות (אצלי זה ככה למשל) אז השאלה מגיעה- איך את רוצה מים, בכוס האדומה או הירוקה?
זה נותן את התחושה שהיא כן מחליטה אבל עדין את הקובעת פה.
גם בשאלות הסגורות אל תתני יותר מידי אפשרויות (זה מבלבל) ורק דברים שאת יכולה (ורוצה) לעמוד בהם.
עכשיו יש עוד קטע- לא בהכל את צריכה לתת בחירה. אני לפעמים שואלת אמבטיה או מקלחת אבל אם אין לי כח או זמן לאמבטיה השאלה (בעיקר בשביל התחושה הטובה שלה) תהיה מקלחת עם לחפוף ראש או בלי, כי ברור שעכשיו יש מקלחת.
לא עונה? אז אני אחליט (במקרים כאלה היא בד"כ תחליט בעצמה)
לפעמים אפילו זה לא ופשוט עושים עכשיו מה שקבעתי וזהו.

תתאמני על זה, לאט לאט ובסוף זה כבר ירוץ לך בקלות.
בהצלחה.

ועוד משהו שנכתב כבר:
יש חוקים ברורים בבית שעליך לקבוע:
לא מסתובבים עם כוס, לא אוכלים בסלון, לא מסתובבים כשאוכלים ברחבי הבית, לא לוקחים אוכל לחדרי השינה.
כל אלה רק דוגמאות ואת תחליטי מה טוב לך.
גם את צריכה לעמוד בהם (לי היה קשה בהתחלה לחנך את עצמי אבל זה היה שווה את זה).
אנחנו גם לא יורדים למטה בבקר לפני שהתלבשנו וצחצחנו שיניים. בתוך החוקים הקטנים האלה נעים יותר להיות חופשיים ועדין לשמור על בית מסודר ועל הופעה מסודרת שלנו.
שוב, בהצלחה.

אני רוצה להוסיף משהו על מה שבשמת כתבה.
עמוד שדרה.
את צריכה להיות מפוקסת, לא עלה נידף.
אני לא מתכוונת למעשים, אלא לתחושה.
כשאת נותנת לילדה כוס מים, אם את חושבת "אתן לה כוס עם קשית, בד"כ היא מתלהבת מקשית, אולי זה יתן לי פאס" לעומת מחשבה פשוטה "הילדה צמאה, היא מקבלת מים. נקודה.", המחשבות האלה מחלחלות. המקום הרגשי שלך (יודעה מה נותנת לילדה ולמה לעומת חוששת שזה לא טוב לה ומשתלדת לרצות אותה בתקווה שתצליחי) שקוף לגמרי לילדה.

אני מקווה שאני ברורה.
זה לא משהו שקורה בין רגע, ולא משהו שקל ללמוד ממילים ברשת.
אני חושבת שכל מה שבשמת כתבה מלווה אותך בדרך לשם.

אולי היא אוכלת יותר מידי מתוק?
לדעתי קטנה מידי לשוקו על בסיס קבוע ולו רק בגלל הקפאין שמוזרם לגופה הקטן...

נבונה ברמות גבוהות.... תובענית ברמות גבוהות
זה הרבה פעמים בא ביחד.
שכמעט כל צעד שלי מחושב
וזה כנראה גם גנטי (-:
מה שאני יכולה להוסיף זה
א. מסכימה עם מה שכתבו לך (קראתי ברפרוף)
ותוספת שלי:

שכל היום אני רודפת אחריה
תפסיקי לרדוף אחריה. תצפי ממנה לרדוף אחרייך, גם סידור משחק הוא פעילות עבור ילד

ולהוסיף- זה לא נראה לי קשור דוקא לחינוך ביתי, כלומר, יציאה למסגרת לא תפתור את הבעיה, רק תצמצם אותה לשעות אחר הצהריים

_אולי היא אוכלת יותר מידי מתוק?
לדעתי קטנה מידי לשוקו על בסיס קבוע ולו רק בגלל הקפאין שמוזרם לגופה הקטן..._
<זה לדיון בדף אחר, נדמה לי שיש דף בנושא. כתבתי, מחקתי, והמרגיעון אומר ומזמין- בכל מקרה, לכל אדם, יש מקום>

זה לדיון בדף אחר
לא רק.
אם שינוי תזונתי יקל על הילדה ואימהּ, מה רע?
טוב שעולים פה עוד ועוד כיווני מחשבה שונים.

נס הרים,

רק רציתי להגיד שממרום אפס נסיוני (תינוק ראשון בן 10 חודשים), התיאור שלך נשמע קלאסי לחלוטין לכל מה שאני יודעת על ילדים.

או במילים אחרות- בלי קשר לכל העצות החכמות ..נשמע שיש לך אחלה ילדה, קטנה ומתוקה,
ושאת אמא נהדרת.

אני דחיתי את הילדים די הרבה שנים, בין היתר בשל סצינות ה-
לא, רציתי שלם, לא ככה, ככה, לא בסגולה, בכחולה, הפוך, עם הכפית הקטנה, ללללללללללללאאאאאאאאאאאאא.

עכשיו כשאני רואה אותן, אני פשוט מהנהנת ביני לביני- בקרוב אצלי

.

אם זה מנחם, יצא לי במפגש חינוך ביתי לא מזמן לראות אמא אחת מתרוצצת למלא את רצונה של בת שלוש שכזו,
בעוד אמא אחרת מתרווחת בכסאה ומקבל מסג' מבת 16, שגם היתה בזמנה בת שלוש שכזו..

ככה זה, תקראי בתנ"ך, עובדים 7 שנים ועוד 7 שנים בעד בתך הקטנה

השמועות מספרות שזה עובר מהר..

מסכימה עם הניתוח שבשמת עשתה לסיטואציה.כל מילה בסלע.

אני חושבת שטוב שהבאת את הדוגמא .
את תקראי אותה עוד כמה שבועות ולא תאמיני איזה שינוי.

עוד טיפים:
'קחי שרפרף ותמזגי לעצמך מים מהברז',
'שימי את הכוס כשאת גומרת בכיור'
'עכשיו אני מניקה את יוסיל'ה הקטן,תביאי לי גם כוס מים,כי אני צמאה.' 'תודה חמודה,זה היה בדיוק בזמן'.
'עכשיו תביאי ליוסיל'ה אפודה מהשידה ,נהיה קצת קריר'.
'אם את רוצה להגיע לגינת שעשועים/X/Y/Z תאספי את הדברים שמפוזרים פה'.

יאללה, כולם מוזמנים לגור ולהיות שכנים שלנו, אנחנו עושים חיים, כדאי גם לכם.
זה לא סותר שיש לנו עבודה לעשות.

תזונה משפיעה על ההתנהגות,גם אני חושבת ככה.
אם אמא העלתה עינין שקשור להתנהגות,תמיד שווה להתבונן בתזונה.

גמילה מקופאין(שיש בשוקולד,קולה,תה),סוכר ,צבעי מאכל וכ' אלו דברים שיש לשקול.וגם אפשר להתיעץ וללמוד.

מסכימה עם כל הטיפים והעצות שהוספתן לדברי

תבשילה, לא סיכמנו פעם להוציא ספר בנושא? (-:

מודה שלא קראתי הכל
מסכימה עם הכיוון (מירכוז, תדאגי לעצמך...) ועם חלק מהעצות הטכניות.

לדעתי הנקודות המהותיות הן:
המקום שלך בעיני עצמך והמשפחה הקרובה.
איזו דוגמא את רוצה לתת לה של איזו אשה, אמא, בת זוג?

אצלי לעשות הכל יותר לאט ובאהבה לרגע עושה את ההבדל. בסוף אפילו מספיקים יותר.

נראה לי שגם לא שמת לב שהגיע הזמן שלה לעצמאות:
היא רוצה מים במקום שוקו: יופי שתחזיר את הכוס למטבח, תביא שרפרף, תשפוך לכיור, תשטוף את הכוס, תמזוג מים. את מוזמנת לשבת ולהנחות אותה בטון רגוע. המטרה: היא צריכה להוציא אנרגיה ולא את...
וגם לקחת אחריות על המילים והמעשים שלה. זו גם ההזדמנות לדחיית סיפוקים לא כדווקא פשוט כבר הכנת לה שתייה עכשיו את מכינה לעצמך / קוראת / מכינה אוכל - את מוכנה להחליף לה כשתסיימי. בכלל גיליתי שהרבה פעמים אפשר ורצוי לסיים ברוגע את עניינינו לפני שנעתרים לבקשת הקטנים.

מה שהכי בלט לי (מנסיון אישי בכמה מישורים): מצטערת לאבל א מצאתי ניסוח יותר עדין וברור:
היחס הטוב והמיטיב שלך מעודד התנהגות שמזיקה לה. מחזק את הצווחנות, ציווי וכו'.

במקום הזה לדעתי:

להתייחס יותר להתנהגויות טבעיות ונעימות ופחות ל"צווחנות".

לפחות לא להלחץ, להתייחס בצורה רגועה ולא להכנס להיסטריה.

בלט לי מאוד שחסר לאחיה מקום. זה לדעתי הנקודה הכי חשובה כאן.

יש כאן עוד נפש!
חשוב מאוד לדאוג לו גם בשבילו, גם בשביל ההרגשה שלך וגם בשביל המסר לילדה.
אל תחכי שהוא יצווח כדי להתייחס אליו...

מצטערת על הבוטות. הכל מהלב - אני חווה משהו דומה עם הילדים שלי. היום אנחנו כבר אחרי תקופה של תיקון והדרך עוד ארוכה. ואני גם נזכרת במקום שלי בילדותי.

בהצלחה!

ועוד שני דברים קטנים - לא כל דבר שקשה או בעייתי הוא חסרון של החינוך הביתי. מי אמר שאין כאלו בעיות או גרועות יותר בממסד? למה אנחנו צריכים תמיד להצטדק?
דבר שני אני מאמינה שאלו תהליכים שבאים ללמדנו. זה אחד מהצדדים היפים בחינוך ביתי - גם אנחנו בתהליך, בלמידה. זה לא שכבר יש לנו את המודל המושלם. בתהליך הזה הרבה עניינים שלנו עם הילדים הם בעצם שיקוף של עצמנו, שיפוט, מענה לציפיות שלנו...

אתן מדהימות....
תודה על כל התגובות...

וואי... בשמת... את פשוט שמת את החץ במטרה!!!! רוצה להיות מאמנת שלי בהורות?

אחת הבעיות הקשות שלי היא, שאני שואלת אותה שאלות מתוך כיבוד רצונה. הסיבה היא שאני רוצה לעשות תיקון לילדותי שלי, אותי לא שאלו!!! קבעו לי!!! ואני בטוחה שעל ידי כך ועוד דברים רעים...די "סירסו אותי". אז אולי בקטע הזה אני מגזימה וצריכה לעשות את זה במינון או לא לעשות בכלל.

(דרך אגב, כשהכנתי שוקו הכוונה היתה למשקה חרובים- אנחנו קוראים לזה שוקו...)

מסכימה איתך לחלוטין שאם הילדה צמאה, היא תשתה מה שאתן לה. אבל באותו רגע מה שעבר לי בראש מתוך ההכרות איתה:"או קי, אני אתן לה מה שתרצה רק שלא תתחיל עם היבבנות..."
כמובן שמאז שקראתי את מה שכתבת אני שמה לב יותר לתגובות שלי, אבל אין לי ספק שהדרך עוד ארוכה ארוכה...

_הילדה צריכה אמא שבטוחה בעצמה, שאינה אסקופה נדרסת. אמא שיודעת מה טוב ומה לא, אמא שמנהיגה ומדריכה, ביטחון אוהב ועמוד שידרה.
היא זקוקה לזה כמו אוויר לנשימה.
היא מנסה ומנסה ולא מצליח לה. את כל הזמן נותנת לה להנהיג, וככה מסכנה היא נשארת בלי תחושה של "אמא חזקה וגדולה"._

את לא מאמינה כמה שאת צודקת!!! גם אני מרגישה את זה. אבל אני מנסה כמה שיותר לא לפגוע בה, לתת לה תחושה שאני מכבדת אותה ואת רצונותיה. אני כל הזמן חוזרת לילדותי , איך אני הרגשתי ואיך הייתי רוצה שייתיחסו אלי.

את מדהימה, תודה!

ולכל האחרות... אתן באמת מדהימות...
לומדת מניסיונה של כל אחת מכן, תודה!

אז אוסיף פה את השני גרוש שלי:

אני אומנם במחצית חיי (אם אחיה חיים שלמים) ואני זוכרת היטב, איך אני משגעת את אמא שלי בעניין הגזר במרק.
כשהיה שלם הייתי מיבבת למה הוא לא מרוסק וכשהיה מרוסק הייתי מייבבת למה הוא לא שלם.
והיום ממרום שנותיי אני יכולה להגיד במפורש שזו הייתה התנהגות של בדיקת גבולות ובדיקת תגובות של אמא- קלאסי!

אשמח שוב לקבל את תובנותיכם, חוויותיכם, והצעותיכם.....
טוב... מאוד מסכימה עם מה שכתבו שם למעלה על נתינת שתי אפשרויות בחירה. זה בניגוד לקביעת עובדות בשטח, לדעתי, מלמד בחירה, לקיחת אחריות, חינוך לדמוקרטיה.
ורוצה להוסיף שלפעמים כשאני מזהה אצל ביתי מצב שהיא פשוט מחפשת לטרטר אותי ויש מצבים שזה פשוט מה שהיא רוצה ואני יודעת בבירור שלא משנה מה אני אספק לה זה לא יהיה מספיק ומספק, במצב כזה אני פשוט מציעה חיבוק. לפעמים הטרטור הזה הוא רק מקום שבו היא רוצה חום (תשומת לב שהם עדיין לא ממש יודעים לבקש ומבקשים בכל דרך שהם כן יודעים) חיבוק חזק ונשיקה עובדים היטב. עם הזמן ביתי למדה לבקש (בעזרתה הנדיבה של יהודית רביץ) חיבוק ונישוק לעיתים עוד צריך להזכיר לה אבל בדרך כלל גם האחריות לבקשה הזו עברה אליה.

<ממש לא מזמן גם אני פתחתי דף מצוקה והוא באמת עזר, אצלנו היו היבבות הסיבה לפתיחת הדף, מאז פחתו היבבות באופן משמעותי. אולי זו רק פתיחת הדף שמביאה לך את המודעות למול העיניים או שהעיצות בו גם מועילות (אם כי מבלבלות לא מעט). מקווה שגם לך זה יעבוד מהר ויעיל.
תצחשבי כל הזמן כמה זה כייף להיות בבית יחד וכמה זו הבחירה שלך ולא עונש או מחוייבות.>

:"או קי, אני אתן לה מה שתרצה רק שלא תתחיל עם היבבנות..."
חוזרת על מה שכתבתי-כשאת חושבת ככה תני חיבוק. אם את יודעת שזה הולך ליבבנות זה מצב של לוז-לוז, היא רוצה משהו אחר ממך, לא מים ולא שוקו ולא שמפניה, היא רוצה חום, חיבוק. תנסי (זה ולנשום יחד עם זה עמוק עמוק, יחד, כמה נשימות שאת צריכה כדי לא להכנס ללופ הזה ולהזכר כמה היא אהובה ונהדרת).

גם אני מרגישה את זה. אבל אני מנסה כמה שיותר לא לפגוע בה, לתת לה תחושה שאני מכבדת אותה ואת רצונותיה. אני כל הזמן חוזרת לילדותי , איך אני הרגשתי ואיך הייתי רוצה שייתיחסו אלי.
לכן נתתי את הרעיון של שתי האפשרויות. אני עם הילדה שלי חייבת לעשות את זה כי היא חייבת להיות זאת שמחליטה (יש לה קטע שהיא תמיד רוצה הפוך ממה שמציעים לה).
היום, בגיל 4 וחצי, היא כבר תגיד מה היא רוצה. אני לא מצפה ממישהי בת שנתיים וחצי שתהיה סגורה על עצמה (מיד כשהיא קמה מהשינה) מה היא רוצה לשתות.

את לומדת עכשיו את הקו הדק שלך בין להיות המחליטה במ"ע היחסים הזאת (כי את אמא שלה ושתיכן צריכות אותך חזקה) לבין התחשבות בה וכבוד כלפיה.
לפעמים תצטרכי להחליט בלי לשאול אותה ולפעמים תצטרכי לשאול לדעתה ולרצונותיה.
יותר מידי מכל אחד מהצדדים יפגע בשתיכן אבל יש שביל של זהב שמתאים לכל אחד ולאישיות והיכולות שלו.
זה טוב שאת לא רוצה לחזור על טעויות שעשו איתך אבל להקצין לצד השני גם יפגע בה, לכן עלייך להקשיב ולפתח רגישות אמהית מתי ואיך נכון להחליט. מתי לקבוע שעכשיו שותים רק מים ומתי להקשיב למה היא מעדיפה לאכול לארוחת הערב.
זה שיעורים שתעברי כל הזמן, כל גיל והצרות שלו והשגעונות שלו. בתוך זה יש להוביל אותם ולהיות ההורים ועם זאת לכבד ולתת להם את המקום האישי שלהם.

לא קל אבל שווה הרבה יותר מלא להשתדל כלל

.

אבל אני מנסה כמה שיותר לא לפגוע בה, לתת לה תחושה שאני מכבדת אותה ואת רצונותיה. אני כל הזמן חוזרת לילדותי , איך אני הרגשתי ואיך הייתי רוצה שייתיחסו אלי.
אני רוצה להתמקד במשפט הזה שלך, לדעתי הוא משפט מפתח. (לצד הפחד שלך מהיבבנות שלה, פחד שמוביל כמובן ליבבנות... P-: )
כשהיית ילדה גם לא כיבדו אותך, וגם לא שאלו אותך.
התוצאה היא שאת מזהה בין השניים.
בסוג הקשב לילדה שאני הצעתי לך, יש כבוד.
אבל אין שאלות מיותרות.
אני לגמרי בעד ההצעה לתת שתי אפשרויות ששתיהן בדיוק מה שאת רוצה... למעשה, אני כתבתי את הטיפ הזה בכמה וכמה דפים פה.
אבל! וזה אבל גדול!
במקרה שלך, לא בחרתי לתת דווקא אותו, מפני שלדעתי, מתוך הקריאה של מה שאת כותבת, הילדה מוצפת בתחושה שאמא לא יודעת מה הדרך וכל הזמן שואלת אותה.
במקרה כמו שלך, אני מרגישה שאולי הבחירה "את רוצה מים בכוס הזכוכית או בכוס עם הקשית?" עלולה להרגיע את הפחדים שלך מ"לכפות על הילדה בחוסר כבוד" אבל אינה אלא המשך לקיבוע של דפוס היחסים, שבו את מפחדת מהילדה שלך, ואת מפחדת להנהיג אותה.

את לא חייבת להנהיג כמו ההורים שלך. הם לא "הנהיגו". הם שלטו ביד רמה ובדיקטטורה, אני מבינה? (לפחות בחוויה שלך)
את לא כופה.
את מובילה. זה הבדל גדול.
ההבדל קיים גם מפני שאת עושה את זה עם קשב לילדה מראש, ועם קשב לילדה בדיעבד. כלומר, אם היא אומרת שהיא צמאה או שהיא רוצה לשתות (שימי לב: זו תלונה כללית ולא במקרה! אם היה לה צורך אמיתי או רצון מאוד מדוייק מלכתחילה, אז היא היתה מתעוררת ואומרת לך "אמא, אני צמאה ומבקשת שוקו בכוס הזכוכית!" אבל היא לא עושה שום דבר כזה. היא אומרת לך משהו מאוד כללי, ומחכה שתתחילי עם המשחק הרגיל של "איך נשביע את רצונך היום ונימלט מהיבבנות שמאיימת על אמא כשוט".

אף ילד לא אוהב להרגיש שהוא מפחיד את אמא. זה מערער את כל הביטחון בחיים.
לכן, היא רוצה שיגיע הרגע שבו אמא תצייר את הכללים, ברוגע, באהבה - אבל בבטחון.

ברור שאם את מרגישה שהצורך האמיתי הוא בחיבוק או בפינוק אז בטח! באמת זה קשה להסביר.

בחיים האמיתיים שלי, ככה אני מתנהלת ביום טוב (איזה כיף, לאחרונה כל הימים עם הילדים הם ימים טובים

). כלומר, ברגע שאני מזהה יבבנות מכל סוג שהוא, אני עוזבת בכלל את ההתייחסות לנושא ומייד מרימה לחיבוק (או לא מרימה, אם זו הגדולה (-: ), עוברת להומור, עושה משהו אחר, יצירתי, אוהב.
אחד הדברים הכי חשובים בהורות, אחרי "לאהוב את הילדים שלי", הוא לדעתי היצירתיות והגמישות. כלומר, היכולת לעשות תפנית של 180 מעלות, ולעבור מייד ל-Plan B ואחר כך לג' או לד' והלאה... שוב ושוב נגיע למבוי סתום, ונצטרך לצאת משם.
לפעמים זה מרגיש כמו סדרה מסוג "24", שאין רגע שקט וכל הזמן צריך להחליט החלטות הרות גורל תוך שתי שניות או שכדור הארץ מתפוצץ (-:
אבל ככה זה בחיים עם ילדים קטנים.

אז אני חוזרת למשפט שלך.
אל תערבבי בין הילדות שלך, לילדות של הבת שלך. אתן לא אותו אדם. את באה ממקום כל כך אחר. אבל את בסכנה לעשות ההיפך: להפוך את הבת שלך לדיקטטורית שתלטנית כמו הורייך, מרוב שאת נרמסת ומפחדת ממנה.
החוכמה היא לא לעשות ההיפך.
החוכמה היא לעשות משהו אחר.
משהו אחר זה גם לכבד, גם לאהוב, גם להישאר קשובה, וגם להוביל. לא לתת לה לטרטר אותך על דברים שבבירור חסרי חשיבות ומעייפים אותך. כן לתת לה לקבוע בדברים שברור לך שהם באמת חשובים לה, והיא באמת יודעת מה היא רוצה.
במקומות שאפשר ורצוי, לתת לה לבחור בין שתי אפשרויות ששתיהן מקובלות עלייך - המטרה בתרגיל הזה, היא קודם כל לסלק מהמשוואה מראש את כל האפשרויות שלא מקובלות עלייך. ושנית, להבהיר לה כללים: "או זה או זה, אין אפשרות אחרת, את חייבת לבחור. אבל זה בסדר אם קשה לך להחליט, במקרה כזה אמא תחליט".

למשל:
הולכים לאירוע.
מתאים לך שהיא תלבש אחת משתי השמלות שיש לה, שלדעתך הולמות את האירוע ויהיו לה גם נוחות שם.
לא מתאים לך שהיא תבחר ללבוש לאירוע הזה את מכנסי הפוטר המלוכלכים שהיא אוהבת לאחרונה (-: (אני ממציאה חופשי).
אז את מביאה את שתי השמלות, אחת בכל יד, ואומרת "אנחנו הולכים למסיבת יום ההולדת של סבתא. איזו שמלה את בוחרת, את הורודה או את האדומה עם הפרחים?" (אגב, אני חופשי "מוכרת" את האפשרות המועדפת עלי בעזרת ההדגשה של אותן התכונות בפריט המועדף עלי, שאהובות על הילדים P-: אם הילדה אוהבת את הפרחים בשמלה האדומה, אני אדגיש את הפרחים, אם הילד אוהב את ציור העכברון שעל הסווטשרט שבחרתי, אני אקרא לו "הסווטשרט עם הציור של העכברון")
נגיד שהיא אומרת "אני רוצה מכנסיים!" ומתחילה לייבב.
כשאת סגורה לגמרי על עצמך (נניח לאירוע הספציפי הזה חשוב לך באופן קריטי שהילדה תהיה לבושה יפה, לעומת זאת לאירוע שהיה בשבוע שעבר היית מסכימה למכנסיים.... אני רוצה להדגיש בפנייך, שזכותך שיהיו לך קוים אדומים ורצונות שחשובים לך) את יכולה להגיד בשלווה גמורה:
"מחר תלבשי מכנסיים/ליומולדת של ציפי תוכלי ללבוש מכנסיים, אבל למסיבה של סבתא נתלבש חגיגי. אז איזו שמלה את מעדיפה, את הורודה או את האדומה?"
עוד דבר שאני עושה בנקודה הזאת הוא להתחיל להתייעץ איתה על השלב הבא: "מי מהן לדעתך יותר מתאימה לנעלי הלכה שלך? הורודה או האדומה?"
במקרים רבים, זה מסיח את דעתה מהרצון לחולל ריב על נושא השמלה, ועברת משוכה אחת.
משם עוברים ל"יופי, אז בואי תביאי לכאן את נעלי הלכה שלך, ונגמור להתלבש". או "יופי, אז הנה אני מלבישה לך את השמלה, ובזמן שאלביש את אחיך תביאי אלי את נעלי הלכה שלך, ואעזור לך לנעול אותן".
ככה גם השחלת על הדרך שיש לך עוד מישהו לדאוג לו, וסיפקת לה תעסוקה בעזרת משימה ממוקדת מאוד.

אח אח, אין גבול לטיפים הקטנים.
לפעמים אני חושבת, יואו, כמה תיכנון מחושב יש פה! כמה מחשבה אני משקיעה!
מניסיון, זה חוסך כל כך הרבה! זה כל כך הרבה יותר כיף להתנהל בלי המריבות המטופשות.
אגב, הילדים שלי הרבה פעמים מצליחים לשכנע אותי לבחור במשהו אחר.
כלומר, אני נותנת בחירה בין א לב, הם רוצים ג, ואפילו מצליחים לשכנע אותי לפעמים שג' מתאים! בשביל זה הם משקיעים בטיעונים רציונליים והשיחה עצמה מענגת.
זה מה שקורה כשיש הובלה של ההורה, אבל לא כפייה אלא כבוד הדדי וקשב.

כלומר, אני נותנת בחירה בין א לב, הם רוצים ג, ואפילו מצליחים לשכנע אותי לפעמים שג' מתאים! בשביל זה הם משקיעים בטיעונים רציונליים והשיחה עצמה מענגת
נו, נו מישהו פה מתחיל להידמות לך...P-:

נו, נו מישהו פה מתחיל להידמות לך...

חוץ מהמרכוז של הבכור וכל מיני רגשות אשמה של האמא (אצלי לפחות) יש גם אופי כנראה....הבכור שלי בן רבע לשש ועדיין כשאנחנו בבית שלושתנו (הקטנה בת שנתיים) אני מרגישה שאני כל הזמן "סביבו"...שהוא "מעייף" אותי...
אני מבינה שאני זו שצריכה לשים את הגבולות שלי בכדי שלא אתעייף. אבל עדיין מרגישה שהוא "מפעיל" אותי...
הוא צריך המון תשומת לב וכאילו לעולם לא מספיק לו.
והקטנה לעומתו משחקת עם עצמה ולא דורשת כלום....
ואני כמובן מרגישה אשמה שאני לא נותנת לה מספיק. (לופ שכזה...)
כמו שכבר כתבו, הבכור משקף לנו ומלמד אותנו הרבה שעורים...
אני יודעת שהרבה מזה זה בגלל שהגבולות שלי לא ברורים לי מספיק (לא שמה לב כשמתעייפת רק כשכבר סחוטה, למשל).
נס הרים יקרה מקווה שעזרתי. בכלל יש כאן בדף הרבה עצות טובות! תודה לכולן@}

מה זאת אומרת? לי היה היום יום כזה עם הבת שלי...לא יודעת, היא פשוט או רבה עם אחיה (מכות, סגירות דלת, הבהלות וכו) , או התבכיינה ולא מצאה את עצמה וכל הזמן שאלה אותי: מה נעשה עכשיו?
כל כך חיכיתי שהיום הזה ייגמר.
וכל שיחת טלפון או שיחה עם אמא בגן משחקים- הופרעה על ידה באופן קשה ביותר.
היא לא תמיד כזו, היא לרוב לא כזו.
איכשהוא הייתה לי הרגשה שאם הייתה חברת ילדים היא לא הייתה משתגעת ככה.
היה יום מאוד קשה (אייקון מנגב זיעה)

נקודות, יש ימים כאלה(())
אצלנו זה מעבר לזה...זה כמעט תמיד ככה כשאנחנו בבית שלושתנו...
אני אתן לך דוגמא מהבוקר...(אצלכם לילה אצלנו בוקר...)
הכנתי ארוחת בוקר והבכור השחיל חרוזים (הכין שרשראות לאחותו ולעצמו), הקטנה שיחקה לבדה. כשסיים להשחיל ביקש שאקשור לו את החוט אבל לפני שהספקתי החרוזים ברחו מהחוט...והוא התחיל לבכות ולצעוק עליי שזה בגללי....(בדיעבד, אולי הייתי צריכה לעזוב את האוכל והכל ולתת לו מאה אחוז תשומת לב?) לא אמרתי כלום ואספתי את החרוזים מהרצפה עם הקטנה שישר באה לעזור. הוא ישב בכסא והמשיך לבכות.
ואז הוא התחיל לצעוק שקר לו. הבאתי לו בגדים והלבשתי אותו באהבה (בשלב הזה הייתי מאד מכילה עדיין). כמובן שהוא יכול לעשות את זה לבד.
ואז הוא התחיל לצעוק שהוא רעב ובינתיים הטוסט שהכנתי בתנור קצת נשרף אז גירדתי את השרוף מהלחם והוא התחיל לצעוק שהוא לא רוצה שרוף...
ואז כבר הייתי עצבנית צעקתי עליו, הוא בכה. בכה בכה. התחבקנו ועכשיו כולם רגועים.....

מה הייתי יכולה לעשות אחרת??? אשמח להארות..
תודה@}

איכשהוא הייתה לי הרגשה שאם הייתה חברת ילדים היא לא הייתה משתגעת ככה.
אולי לפעמים צריך את השגעת הזו.....

נהנית ללמוד. יופי של אמהות יש כאן באתר

טליה טקאוקה , במצב כזה אני ישר מבינה שהיא רעבה או צמאה או משהו בסגנון.
היא עצבנית מאד ככה וכל דבר הופך בעיניה לסוף העולם.
א"כ היא אוכלת משהו קל ונרגעת.
כשמסתכלים על זה ככה (דהיינו, משהו גורם להם להתנהג ככה ממש ברמה ששולט עליהם) יש הרבה יותר סבלנות לעמוד מול הצרחות.

<וואו, איזה יופי של תגובות ושיתוף@}>

מה הייתי יכולה לעשות אחרת??? אשמח להארות..

לא אמרתי כלום ואספתי את החרוזים מהרצפה עם הקטנה שישר באה לעזור. הוא ישב בכסא והמשיך לבכות.
טליה, אני קודם כל מסכימה לגמרי עם יוטי לונדון.
ואיפה שהייתי עושה אחרת: בנקודה הזאת שציטטתי, הייתי:
א. מרימה את החרוזים מהרצפה.
ב. אומרת לו שאני מאוד מצטערת, שהנה אני אוספת את כולם וננסה להשחיל מחדש (מנחמת במלים ונותנת תוכנית לתיקון. מאוד כואב הלב לילד על דבר כזה, אני יודעת כי קרה לי בדיוק עם הילדים אותו דבר, שהחוט בורח והחרוזים מתפזרים ולילד יש תחושה שלעולם לא יצליח לשחזר שוב את הסדר של הצבעים שהיה כל כך יפה ומושלם!). המון אמפתיה.
ג. לא נותנת לבכות לבד בכסא. מרימה, מחבקת, מנשקת, ולוקחת איתי כדי להביא משהו לאכול.

ולוקחת איתי כדי להביא משהו לאכול.
את מתכוונת את הילד? (הוא 20 קילו ...)
הבעיה אני חושבת שאני נלחצת מזה ש"צריכה" לעשות הכל בבת אחת...הפתרון לנשום עמוק ולהבין שלא צריך לעשות הכל באותו הזמן...להוריד הילוך...(למשל יכולתי להביא לו קפוצון ללבוש מעל הפיגמה ,במקום להחליף בגדים אם קר לו ואחר כך להתלבש...)
אולי הלחץ שלי זה מה שמגביר את התובענות שלו? אני אנסה לשים לב לזה.

יש לי עוד מחשבה, (אולי זה לדף אחר?)
התובענות שלו תמיד בזמנים שקשה לי, כשיש לי לחץ.
הרבה אמהות אומרות שהזמן הקשה אצלהן בבית הוא בערב לפני השינה, לא יודעת למה אבל אצלנו זה כמעט אף פעם לא בערב. אצלנו זה בבוקר...
אם אני כועסת עליו זה כמעט רק בבוקר.
בערב למשל הוא מאד רגוע ומקסים.
אולי זה בגלל שיש לי לחץ "להספיק" בבוקר....

תודה יוטי ובשמת@}

לא נותנת לבכות לבד בכסא. מרימה, מחבקת, מנשקת,
כן. אולי אם הייתי שוכחת משאר הדברים ומתרכזת רק בו (כמה שאפשר) הוא היה פחות תובעני אחר כך?
אני אבדוק את זה בפעם הבאה...@}

אהלן טליה.

למה את לחוצה בבוקר? אתם בבית לא?
לא יודעת, לגבי ההתנהגות של הגדולה שלי, בזמן האחרון היא כאילו עלתה על השיטה שלוחצת לי על הכפתורים (להרגשתי) והיא משתמשת בזה.
אני ממש לא נותנת לה להמשיך בזה ומדברת איתה על זה גלויות. למשל: אם היא מדברת בקול יבבני, אני מיד אומרת לה שאני לא אמשיך להקשיב לה ככה.
יש דברים שלא כל כך עובדים: בגן משחקים הרבה פעמים, אם היא לא מחוברת לילדים אחרים , אז היא ממש דואגת לא לתת לי לדבר עם אף אחד, ואז אני שואלת אותה אם היא עושה את זה בכוונה כדי שלא אוכל לדבר והיא עונה לי שכן.
אני מבקשת ממנה שתפסיק, נותנת לה את מבוקשה ומבקשת שאחר כך תפסיק עם זה והיא....ממשיכה.

בזמן האחרון היא גם לא נותנת לי לנהל שיחות בטלפון . גם על זה אני בשיחות מרובות איתה. שאם זה עם חברים אני יכולה לעצור ולהקשיב לה, אבל כשאני מדברת עם עבודה , אסור לה להפריע לי והשיחה בכל מקרה לא תהיה ארוכה.

אבל בגדול אני ממש מרגישה שיש לזה קשר לצרכים חברתיים. היא מתבאסת שאני מתחברת והיא נשארת לבד.
דורש טיפול .

בגן משחקים הרבה פעמים, אם היא לא מחוברת לילדים אחרים , אז היא ממש דואגת לא לתת לי לדבר עם אף אחד, ואז אני שואלת אותה אם היא עושה את זה בכוונה כדי שלא אוכל לדבר והיא עונה לי שכן.
ברור. גם נעם ככה. אבל אני לא חושבת שזה בכוונה. לפחות לא אצלו. לא נראה לי שילדים בגיל הזה עושים דברים בכוונה....זה פשוט כי אם אין להם עניין אחר הם צריכים אותנו. אם אנחנו במקום עם אנשים שהוא לא מכיר הוא נדבק אלי. אם יש חברים שלו הוא רץ אליהם ואני לא רואה אותו כמה שעות...

אנחנו ביער נפגשים עם אמהות וילדים כמה פעמים בשבוע. אבל הלחץ שלי בא ממני כי בטכלס הילדים קמים מאד מוקדם אז יש הרבה זמן גם אם יוצאים...

השריטה שלי היא שאני אוהבת "לטקטק" הכל בבוקר...אולי אני מכניסה לבוקר יותר מדי...אבל במשך היום אני משתדלת להיות בחוץ בטבע ובלילה אני מעדיפה לא לעשות כלום חוץ ממחשב...(הזמן שלי) אז נשאר הבוקר (להכין ארוחת בוקר, בנטו לצהריים, ארוחת ערב, כביסה, אמבטיה-ממלאת ומכסה שיהיה מוכן כשנחזור הילדים ממש מלוכלכים מהיער)...
עכשיו כשאני כותבת את זה אני רואה שאני באמת אולי מעמיסה....אולי עדיף להוריד מהבוקר ...אני אוהבת "לעבוד מהר"...זה כייף לי. אבל אולי מבחינת הילדים עדיף לפעמים להוריד הילוך ולהתגמש ולא לעשות דברים בבית...(מקריאת הדברים נראה שאני אמא מזניחה שרק מטפלת בבית....)
גם אני וגם הילדים מאד אוהבים להיות בחוץ בטבע אז זה משאיר פחות זמן לבית....

טוב, אני מאמינה שכל מגדלת חינוך ביתי נמצאת במתח הזה שבין הילדים לבית. זה נמצא שם, אין מה לעשות.
גם אני בבוקר, קודם כל פותחת חלונות, מדליקה תנור, מסדרת סלון ומטאטאה, הם בד"כ מקסימים בבוקר. הם משחקים ברוגע ובנועם. בזמן הזה אני מתקתקת כמה שמצליחה ואז מלבישה מכינה ארוחת בוקר ואז מתחילים את היום.

הרבה אמהות אומרות שהזמן הקשה אצלהן בבית הוא בערב לפני השינה, לא יודעת למה אבל אצלנו זה כמעט אף פעם לא בערב. אצלנו זה בבוקר...
הו כן! גם פה זה ככה. אם יש סצנות זה בדרך כלל בבוקר. ריבים מטופשים ואפילו כאלה שסתם קורים שניה לפני שאנחנו יוצאים מהבית למפגש. למשל, היה יום אחד שהכל הלך פיקס וכייף ופתאום כשכבר כולנו היינו לבושים ונעולים ורק נשאר לי לסגור כמה פינות עם התיק שלי ובגדים להחלפה הגדולה התחילה בסצנה עצבנית, הכתה את אחיה, בעטה פה ושם, צווחה ויללה ולא נתנה לי להתארגן. ממש היינו כבר רגע לפני. הייתי כל כך כעוסה שכבר ממש לא רציתי ללכת למפגש והודעתי לה שאנחנו לא הולכים ודי. היא בכתה, בכתה המון המון. ישבתי איתה על הידיים והיא בכתה איזה שעה (בינתיים אח שלה היה עסוק בעניניו). ללכת למפגש לא הלכנו כבר אבל לצאת היינו חייבים כי לא אחיה ולא אני בעונש ושנינו היינו צריכים להתאורר אז סתם הלכנו לטיול עם העגלה. אני חייבת להגיד שהיא למדה משהו מהאירוע ומאז בכל פעם שהיא רק מתחילה עם הסצנות האלו, שאין לי מושג למה היא עושה אותן, אני מזכירה לה את אותה הפעם ומיד היא נרגעת.
בעסה שזה היה צריך להלמד ככה אבל היי, יצא לי מרגיעון "מותר לכעוס" כן, גם לה מותר וגם לי. אף אחד לא מת מזה. אי אפשר לרצות כל הזמן.
טוב, הולכת לספר סיפור לפרעוש שלי, אולי אמשיך אחר כך מתישהו... יש פה איזה קו מחשבה...

בגן משחקים הרבה פעמים, אם היא לא מחוברת לילדים אחרים , אז היא ממש דואגת לא לתת לי לדבר עם אף אחד, ואז אני שואלת אותה אם היא עושה את זה בכוונה כדי שלא אוכל לדבר והיא עונה לי שכן.
זו דוגמא מעניינת. את בגן המשחקים בשבילה, נכון?
יכול להיות, שאם מגיעים לשם, והיא לא מתחברת לילדים אחרים, לא משחקת, ורק באה להפריע לך - תעשי שינוי?
שתי אפשרויות שאני חושבת עליהן:

לקום וללכת. להגיד, אני רואה שאת לא נהנית כאן, יש לי סידורים לעשות. בואי נלך.
לשחק איתה. אולי ייקל עליה להתחבר עם ילדים אחרים אם אמא תהיה קצת לצידה כשהיא משחקת? תבדקי מה מפריע לה להתחבר, למה היא זקוקה כדי להתקדם בזה. אם בכלל. (לא ללחוץ עליה, כמובן, רק לראות אם יש אפשרות לעזור לה או להיות איתה שם, ואם לא, אז אפשרות מספר 1).

בשמת הי
קודם כל רוצה להגיד לך שתמיד אני חשה כזו דאגה וחמלה אמיתית וכנה שלך לילדים באשר הם ועל כך הערכתי לך.
(מאוד מרגש אותי @})

לגבי גן המשחקים: אני הולכת איתם בדר"כ אחה"צ, כשיש שם ילדים (שיצאו מהגן) ו...אמהות.
יש מפגש חברתי והוא בהחלט כולל אותי. נכון, מי שיכול לדחות סיפוקים ביתר קלות זו אני, אבל לחשוב שיום שלם הייתי איתם בבית וגם עכשיו כשיצאתי החוצה לשעה קלה אני צריכה להיות שם בשבילם- קשה.
אל תשכחי שאני בסיטואציה די קיצונית (בלי אוטו ובלי גבר ובלי גישה לתחבורה ציבורית...).
ושלא תביני לא נכון, אני מדברת עם אמא אחרת בזמן שאני מנדנדת אותה. ללא ספק אני יכולה קודם לבדוק ולהיות שם בשבילה ורק אם וכאשר התחברה להיות לעצמי- את יודעת, הדינמיקה גוררת אותי. (אמא אחת פותחת בשיחה והיא מיד קולחת ואז.....קשה לעצור)

אצלנו זה לא בגן משחקים אלא בפגישה למשל של לה לצה במרכז טוקיו. הבנתי שהוא לא נהנה מהמפגשים ובאמת הפסקנו ללכת אבל כשכבר היינו במפגש זה באסה לקום וללכת כי זה מעל שעה נסיעה לכל כיוון....

כשכבר היינו במפגש זה באסה לקום וללכת כי זה מעל שעה נסיעה לכל כיוון
זהו.
נקודות, אני לגמרי מזדהה. שלא תביני אותי לא נכון

אצלי יש קטעים עוד יותר מבאסים: ביקור הדדי שלי והחברה הכי טובה (או היא אצלי, או אני אצלה). סוף סוף אנחנו נפגשות ולא רק בטלפון! עד שאחת מאיתנו ארזה את הכל וגררה את עצמה! אלי עוד אין חניה וגם צריך לעלות במדרגות שלוש קומות וגם זה לא פיקניק!
ואז הבנים נכנסים לאיזה קטע שברור לנו שההתנהגות הנכונה היא ש"הולכים הביתה עכשיו" זה הפיתרון הנכון (מי שלא בבית, תקום ותלך).
ואנחנו לא רוצות!!!! זה בכלל בשבילנו, זה אנחנו שרוצות להיפגש, הם מבאסים לנו את הצורה, ואז אנחנו מנסות "להשכין שלום" בכל מיני דרכים וכמובן זה לא ממש עובד, כי הפיתרון הנכון הוא לחתוך וללכת מספיק פעמים כדי שהמסר יעבור S-:
מה לעשות.
גם אנחנו בני אדם...

תודה בשמת@}

לומדת הרבה מהדף הזה..תודה.
בשמת חבל שאין אייקון של השתחווות - מגיע לך

בשמת חבל שאין אייקון של השתחווות - מגיע לך

חבל על הזמן....בהחלט מגיע!

עושה שיעורי בית - אחזור בהמשך...

הדף הזה כל כך מנחם אותי...
זה עוזר להבין שכולן מתמודדות עם דברים דומים. במיוחד המתח הזה בין הצרכים של הילדים לצרכים שלנו, וכמה שזה קשה לפעמים למצוא לזה פתרון, במיוחד כשהם מאד קטנים.
אני ממש מרגישה בימים אלה כמה הבכורה שלי ממורכזת (בת 3.5), ועוד לא כל כך ברור לי מה נכון לעשות עם זה. היא ילדה מאד מאד רגישה, ולכן אני מרגישה שזה מאד נכון שאנחנו קשובים מאד לצרכים שלה. אבל לפעמים נדמה לי שיש איזה גבול דק בין קשב לבין "לעוט" עליה יותר מידי וקשה להתנהל בו....
אני מנסה לקבל את זה שזה גיל שיש בו הרבה קריזות - שהיא רוצה להשתתף בכל מיני דברים, לעשות דברים בסדר מסוים וכאלה, וגם מאד לא קל לה עם אחותה הקטנה עכשיו, אבל עדיין לפעמים אני מוצאת את עצמי זהירה מאד רק כדי שלא יהיה איזה פיצוץ, ואני לא בטוחה שזה נכון.
בשבוע שעבר ניסיתי ללכת עם שתיהן למפגש של לה לצ'ה (עד עכשיו יצא לי ללכת רק עם הקטנה, הגדולה ברוב הימים הולכת לגן למעט שעות, כדי שתהיה לה קצת חברה), ואני חושבת שלהן זה היה נחמד, אבל אני ממש לא נהניתי. כל הזמן הייתי עסוקה איתן, הגדולה אחרי כמה זמן השתעממה ורק רצתה לשבת עליי ולהיות עליי פיסית (מה שישר קצת הציף אותי ולא יכולתי ממש להתרכז בשיחה), ובכלל לא הספקתי לחוות את המפגש עצמו. חזרתי כל כך מותשת הביתה, זה גרם לי לתהות אם בכלל יש טעם לעשות את כל המאמץ בשביל לצאת, אם זה שווה את המותשות הזאת... ומצד שני גם בבית מטפסים על הקירות והן מטפסות אחת על השנייה....
הרבה דילמות....

קראתי את מה שטליה כתבה:
המקרה עם החרוזים:
טוב, זה תמיד מאוד קל לראות את הכל כאני נמצאת מחוץ לסיטואציה.
הוא החליט להשחיל חרוזים- זה העסק שלו.
אם החרוזים התפזרו ואפילו אם בגלל איזו תנועה לא זהירה שלך,זה קורה , את יכולה להתנצל.
להתנצל, לא להפוך את עצמך לראויה לעונש עבודות פרך.

בעצם מה ילד לומד כמתפזרים לו החרוזים?
שיש מצבים בעולם שבהם לא הכל הולך לפי מה שתיכננו.
זה שיעור ממש נהדר.
ועכשיו מה?
אפשר להיות מבואס, אפשר גם לבכות, אם זה עוזר לשחרר את המועקה.
מצד שני אין טעם להאשים את כל העולם בכאביי.(כמאמר שירו של ארצי).

אני לא מתרגשת מקצת חרוזים על הרצפה,פשוט נזהרת שלא להחליק עליהם ולשבור את הראש.
אם הטוסטים בתנור הייתי מציעה ככה:
'תשמע חמוד, אני מבינה שאתה מאוד כועס שהחרוזים התפזרו, לך עכשיו לחדר להביא לעצמך סודר ולנעול נעלי בית,נשב לאכול ארוחת בוקר ואחר כך, כששבעת תכין שרשרת נפלאה .'

והוא יכול ליבב ולצרוח .
'אני לא מוכנה לכך שתשאב את התשומת לב שלי, אם אני אתעסק איתך הארוחת בוקר של כולנו תשרף.'
(אם זה ילד בן פחות מ3 הייתי מכבה את התנור ברגע שזה קרה וניגשת אליו ,כי יש גיל שבו אני חושבת שאמא באמת נחוצה שם לחיבוק,מעבר לזה , פחות או יותר,זה כבר רק לשים יד על הכתף)

מפגשי לה לצה:
עסק מסובך.
לי לא היה פשוט להגיע לשם.

ניסיתי כל מיני דברים:
להביא אוכל שאפשר לאכול בנתיים,כמו ירקות חתוכים וכו', אז היו אמהות שהביאו חטיפים לילדים שלהם והילדים נוהרים לחטיפים ומתחיל:'דני, אני לא מרשה חטיפים, ליוסי יש אלרגיה לעגבניות וכו'', ניסיתי להביא צעצועים אז הלכו ריבים על איזו מכונית מצוקמקת ..
בקיצור, כמה שרציתי להקשיב לכל מילה של האמהות והמדריכות , ככה זה היה קשה יותר.

מצד שני, אם אני חושבת על זה:
אם לאמא מסויימת חשוב מאוד להגיע למפגש כי יש לה שאלות בעינין ההנקה , או שהיא רוצה מאוד לתמוך באמהות אחרות, חשוב שהיא תציב את השאיפה הזאת בסדרי העדיפויות.
אני לא אומרת שהפגישה הזאת היא יותר חשובה מהילדים.
הפגישה הזו היא למענם. למען זה שאמא שלהם תקבל מידע לצורך הטיפול בהם, למען כך שאמא שלהם תרגיש יותר טוב.

אם הם בסכנה או בצרה מאוד גדולה, ברור שאמא שם עבורם.
מצד שני, הם בהחלט יכולים להביא לעצמם בתיק קטן כמה צעצועים ולהעסיק את עצמם, לאחר שקיבלו הנחיה מפורשת למה וכמה.

אני לא יודעת, אבל היתה לי תמיד הרגשה במפגשים האלה,שצריך 'להתנהג יפה'.למה שאמא שרק ילדה צריכה לסבול עכשיו צרחות ומענות של פעוט בן 2,5?!
ואם אני אצעק על הילדים שלי שם או אתבטא בצורה קצת פחות מחושבת מאיך שכתוב בספר, בטח יסתכלו עליי שנתיים ..

חוץ מזה, שלמדתי להנמיך את הציפיות שלי מהמפגשים הללו.
הם קצרים מדי בשביל התנהלות ממוצעת של אמא-תינוק ,ובטח שבשביל אמא ויותר מתינוק.
הם מתרחשים בתדירות כזו שלא מאפשרת ממש החברות בין ילדים והאמהות.(למרות שאם מישהו נורא רוצה להיות חבר , זה יקרה ככה או ככה)
מפגשים של חצי יום, כמו במפגשי חינוך ביתי, זה יותר מרגיש לי 'לעניין'.
קרוב לבית, בתדירות של פעם או פעמיים בשבוע.
בלי לחץ של לשמוע כל מילה, בלי הישיבה המסודרת הזו במעגל, בטבע.
בלה לצה מודעים לזה ובהחלט מעודדים את האמהות להקים קבוצות מפגש לצרכים שלהן.

תודה@}

_הם קצרים מדי בשביל התנהלות ממוצעת של אמא-תינוק ,ובטח שבשביל אמא ויותר מתינוק.
הם מתרחשים בתדירות כזו שלא מאפשרת ממש החברות בין ילדים והאמהות.(למרות שאם מישהו נורא רוצה להיות חבר , זה יקרה ככה או ככה)
מפגשים של חצי יום,כמו במפגשי חינוך ביתי , זה יותר מרגיש לי 'לעניין'.
קרוב לבית, בתדירות של פעם או פעמיים בשבוע.
בלי לחץ של לשמוע כל מילה,בלי הישיבה המסודרת הזו במעגל, בטבע._

מסכימה מאד. נקודה כואבת