חילוקי דעות בהורות

[אנונימי]

ראו גם: מדור אתגרים בהורות, יש לנו מחלוקת בנושא חינוך ביתי

[אף_חצוף*]

מה עושים כשאין הסכמה בין בני הזוג בנוגע לשיטת הורות או משמעת? טלי בת שנה ו-8 וכבר כמה חודשים שהיא קמה בלילה, וגם לפעמים עושה בעיות כשצריך ללכת לישון. הגישה שלי היא לתת לה קצת לצאת, לשבת איתה בחושך ולתת לה להירגע עלי, ואז היא הולכת לישון במיטה שלה. במקרים חריגים שבהם היא לא נרגעת מספיק, אני אתן לה להירדם עלי, או במיטה שלי ואז אעביר אותה.
לעומת זאת, אישי (בעלי, בן זוגי...) פועל בשיטה אחרת. בד"כ אם הוא נכנס אליה לחדר כשהיא בוכה, היא יודעת שעכשיו צריך להירגע וללכת לישון כי אבא לא מוציא מהמיטה ו"מפנק". הבעיה היא שלב הביניים. אם אני שמה אותה במיטה והיא מסרבת ללכת לישון, אני מבקשת ממנו שילך, ואז הוא אומר שהוא ילך, אבל הוא מחכה שהיא תבכה קצת ולא הולך אליה מיד. יוצא שאני מתעצבנת עליו שהוא לא הולך מיד, כי אני חושבת שאין סיבה לתת לה לבכות, במיוחד אם ברור שהיא תלך לישון, והיא סתם מתעצבנת שהלכתי.
לפעמים, אני מנסה את השיטה שלו, ונותנת לה לבכות דקה שלמה (5 דקות ממש לא באות בחשבון), ואז בכל מקרה אני חוזרת לשיטה שלי. אחרי כל פעם כזאת, אני מרגישה שבזבזתי זמן ואנרגיות של שתינו, בבכי והתעקשות ואני מרגישה יותר מחוזקת בדעותיי, שמה שאני עושה הוא הכי טוב בשבילה. הצרה היא שאני לא מצליחה להעביר את המסר הזה לאיש, וזה די מתסכל. זה לא בא לי משיטה מסויימת או מדרך הורות שעליה קראתי אלא מנסיון שלי כאמא שלה, אז למרות שלי זה נשמע כהוכחה מספקת, זה לא ממש "מדעי", והוא קצת יותר נוקשה ומדעי ממני.

יש איזה רעיון איך להסביר או לגשר על הפער?

<למרות חיפושים רבים, לא מצאתי עוד דף בנושא, אם יש כזה, בבקשה תעשו אליו העברה אוטומטית. תודה.>

[בשמת_א*]

אם אני שמה אותה במיטה והיא מסרבת ללכת לישון, אני מבקשת ממנו שילך, ואז הוא אומר שהוא ילך, אבל הוא מחכה שהיא תבכה קצת ולא הולך אליה מיד
ברשותך, רק לזה אני אתייחס. לדעתי זה לב הבעייה בין שניכם:
למה את מבקשת ממנו שיילך?
הרי את יודעת שגישתו שונה משלך.
תעשי מה שאת מאמינה, ואל "תבקשי ממנו". אם הוא יבחר לגשת לפני שאת זזת - בסדר. אם הוא לא לקח על עצמו את העניין - זה כי יש לו גישה אחרת או סיבה כלשהי. אז תעשי בעצמך מה שאת רוצה ואל תתווכחי. ותתני לו לעשות מה שהוא מאמין, כשהוא לוקח את זה על עצמו, ואל תתווכחי.
חשוב שכל אחד מכם יכבד את השני, ובטח לא לכעוס עליו על זה שהוא לא עושה מה שאת רוצה. גם הוא כועס עלייך שאת לא עושה מה שהוא מאמין בו?
על רגל אחת, אז אם משהו לא ברור במה שכתבתי, תשאלי.

[סיגל_ב*]

קצרה בזמן אז בתמצות.
אם בעלך מעוניין לשוחח איתך על הנושא הזה, אז יש כמה דברים שאפשר לדעתי לעשות לקראת השיחה ובמהלכה:

• ספציפית לנושא השינה ומה שבעלך מיישם, את מוזמנת (וגם הוא אם זה רלוונטי) לקרוא את הצד האפל של שיטת החמש דקות.

• כשאתם משוחחים ביניכם על הדרך המתאימה לכם ביותר אני ממליצה בחום לבחון את העניין דרך עיני הילדה. כלומר, אני ממליצה לכם לשאול את עצמכם את השאלות הבאות:

1. מה היא חווה בשיטה שלך, ומה היא חווה ומה עובר עליה בשיטה של בעלך?
2. האם יש מחיר נפשי לשיטה שבה היא בוכה?
3. האם זה שווה את המחיר הנפשי הזה?
4. מה המסר שעובר אליה כשנותנים לה לבכות לבד כמה זמן?
5. האם זה המסר שאתם רוצים להעביר לה?

אני ממליצה שהשיחה תהיה יותר בסגנון של שאילת השאלות הללו את עצמיכם, מאשר שאת "תסבירי לו" על המחיר הנפשי שבשיטתו (בהנחה שכך את רואה את הדברים). כדאי להעלות את השאלות לאוויר ולראות לאן זה מתפתח. את דעתך תוכלי תמיד לומר אחר כך.

• Nvc תקשורת מקרבת

• משפט נפלא של יונת שרון מתוך אימפוטנציה ביתית שנתקלתי בו לאחרונה:

להקשיב לו מתוף פתיחות לרעיון שאולי הוא צודק. גם אם בסופו של דבר עדיין תגיעי למסקנה שהוא טועה, רק נסיון אמיתי להבין את דעתו מתוך הנחה שהיא נכונה (לפחות למשך הדיון) יוכל להבהיר לך מה הנקודות ש"עוצרות" אותו מלשמוע אותך. ומי יודע, אולי אפילו תסכימי איתו בסוף.
בכלל כדאי לקרוא גם את הדף הזה. הוא מתחיל כאילו זה לא רלוונטי לך אבל מגיע גם למחלוקות בענייני גידול ילדים.

זה כרגע.

[סיגל_ב*]

ועכשיו אני קוראת את דברי בשמת ומסכימה מאוד מאוד.

[Pלונית_אחרת*]

מסכימה עם שתיכן ומוסיפה לשאלות שלך, אפרסקים, גם את הצד השני - אם זו שיחה מקרבת כדאי לבחון את שתי העמדות ושני הצדדים, לא?! (-:
_האם יש מחיר נפשי לשיטה שבה היא בוכה / בשיטה בה אמא ניגשת מיד?
האם זה שווה את המחיר הנפשי הזה?
מה המסר שעובר אליה כשנותנים לה לבכות לבד כמה זמן / כשבאים מיד ?
האם זה המסר שאתם רוצים להעביר לה?_

בגדול - עדיין ברמת התאוריה, קראתי משפט שאהבתי זה בסדר שההורים לא מסכימים בכל, הילדים לומדים להתנהג אחרת עם אנשים שונים - מפתחים גמישות התנהגותית, מרחיבים את הרפרטואר. (לא מדובר כמובן בילד שמתמרן את ובין הוריו וכו')

< ונראה אותי עוד חצי שנה כשבעלי ואני נהיה חלוקים בנושא עקרוני P-: >

[אף_חצוף*]

חשוב שכל אחד מכם יכבד את השני, ובטח לא לכעוס עליו על זה שהוא לא עושה מה שאת רוצה
הנה תמצתת את עקרון התקשורת הזוגית, ומה שהכי קשה לעשות. לא יודעת אם אני מאוד כועסת, רק חבל לי על הסיטואציה, כי אני חושבת שזה מיותר.

האם יש מחיר נפשי לשיטה שבה היא בוכה?
לא מחיר גבוה, אבל בעיני הוא מחיר שאין סיבה שהיא תשלם. לשיטתי, צריכה להיות סיבה טובה שהיא תבכה, כלומר רק אם באמת אנחנו לא יכולים לעזור לה ברגע זה. מצד שני, בגיל הזה היא גם בוחנת גבולות, ואולי משם מגיע עניין המסר של האיש, שאנחנו לא באים אליה מיד ברגע שהיא מתחילה לבכות, רק כי היא רוצה. וזה המסר שהוא חושב שחשוב להעביר, ולי הוא פחות חשוב. אני חושבת שאם אני אלך אליה, אז אני אוכל להרגיע אותה, והיא תדע שאני שם בשבילה, והוא אומר שחשוב שהיא תדע שאמנם אנחנו כאן, אבל כשאומרים שצריך ללכת לישון אז זה מה שקובע. יצא קצת מבולבל.

הצצתי קצת בדף אימפוטנציה ביתית ויש שם כמה וכמה נושאים שרלוונטיים לנו, לא רק בקשר לגידול ילדים, אני עוד אקרא שם.

אולי צריך לדבר על זה ולראות מה באמת חשוב לכל אחד מאיתנו, ולנסות למצוא משהו באמצע, או שלא יהיה יותר מדי מנוגד.

[סיגל_ב*]

ומוסיפה לשאלות שלך, אפרסקים, גם את הצד השני - אם זו שיחה מקרבת כדאי לבחון את שתי העמדות ושני הצדדים, לא?!
כמובן ותודה על התוספת (נסחפתי עם הכיוון הקרוב ללבי... ).

אולי צריך לדבר על זה ולראות מה באמת חשוב לכל אחד מאיתנו
בדיוק. לפעמים המשהו החשוב הזה מסתתר מאחורי איזה משפט שנוהגים לשלוף מיד, לדוגמא (אני כמובן ממציאה): "אני לא מוכן שהיא תתפנק בלילה!". כדאי לנסות ולראות מה עומד מאחורי המשפט הזה:

• מה זה אומר להתפנק בלילה?
• למה הוא לא מוכן?
• מה יקרה אם היא תתפנק בלילה?
• איך התפנקות בלילה משפיעה על שאר ההתנהלות בבית?

וכו'.

התמקדות במהות של מה שחשוב לצד השני (מהות שלעיתים מסתתרת מאחורי איזה הצגת עמדות הצהרתית), וכנ"ל באשר אלייך - יכולה להוביל לשיחה פורה שתעלה פתרונות יצירתיים (שהם לאו דווקא פתרונות אמצע של פשרה!).

לנסות למצוא משהו באמצע, או שלא יהיה יותר מדי מנוגד.
באופן כללי, גם אני חושבת שלפעמים אפשר להסכים שכל אחד עושה משהו אחרת. לא בהכל חייבים להסכים על הדרך ושהיא תעבור באמצע אם יש חילוקי דעות.

[Pלונית_אחרת*]

יצא קצת מבולבל.
דווקא יצא מאוד ברור ובדיוק מחדד את ההבדל בגישות.

אפרסקים - by now את כבר מכירה אותי ויודעת שאני על תקן זו שמציבה את העמדה ההפוכה (-: - כמוך וכמו אף גם אני חושבת שאין סיבה לתת לילדים לבכות.
יחד עם זה אני באמת מבינה גם את עמדת האב, וצריך לזכור שכמו שאף מרגישה שהוא עושה "לא בסדר" סביר שהוא מרגיש שהיא עושה "לא בסדר" - וחוזרים למה שיונת כתבה
בכל מקרה שיהיה לכם בהצלחה בפתרון

[שמש_זורחת*]

כנראה שאין מנוס מחילוקי דעות מדי פעם..... אני חושבת שאתם צריכים לשבת מידי פעם ולדסקס בעניין. סביר להניח שלפעמים את תתפשרי ולפעמים הוא יתפשר. אם אתם רוצים שזה יצליח, שניכם צריכים לבוא מנקודת הנחה שקודם כל מקשיבים היטב לשני, ושאין דבר כזה "הדרך הכי נכונה" אתם צריכים ללכת לפי מה שמתאים למשפחה שלכם. אם יהיו ויתורים הדדיים, יהיה קל יותר להתגמש גם כשלא ממש מסכימים.

[אף_חצוף*]

שאני על תקן זו שמציבה את העמדה ההפוכה
לפעמים צריך מישהו שיהיה פרקליט השטן. זה גם עוזר לתת פרספקטיבה.

האם יש מחיר נפשי לשיטה שבה היא בוכה / בשיטה בה אמא ניגשת מיד
נגיד כאן, השאלה היא מי משלם את המחיר הנפשי. כשהיא בוכה, אני חושבת שהיא משלמת מחיר, אבל כשאני באה, הוא חושב שאני משלמת מחיר, וגם זה לא טוב.
אני צריכה לברר איתו ממה הוא בדיוק חושש, או מה המסר שהוא מנסה להעביר לה, ולנסות להסביר לו מה עומד מאחורי הגישה שלי. רק אז נוכל לנהל דיאלוג אמיתי ולא סתם להתעצבן.
תודה על התשובות. @}

[אף_חצוף*]

סיגל ב , רק עכשיו נכנסתי לעמוד של Nvc תקשורת מקרבת , ורק רציתי להגיד שאני מכירה את השיטה בתאוריה כבר כמה וכמה שנים, אבא שלי למד את זה ועסק בזה קצת, אבל לצערי אני לא ממש חזקה ביישום. זאת שיטה נהדרת, אבל דורשת הרבה מאוד השקעה וזמן כדי שהיא תבוא באופן טבעי . אני תמיד נזכרת רק אחרי שכבר אמרתי משהו לא יפה.

[Pלונית_אחרת*]

השאלה היא מי משלם את המחיר הנפשי
- בפיסקה הבאה יוצגו רעיונות ודרך חשיבה לא באופן... לא לבעלי לב חלש (-:
לדעתי השאלה היא אחרת - הייתי בודקת מה המחיר הנפשי שמשלמת בתכם בכל אחת מהטכניקות - אולי בעלך חושב שאת מלמדת אותה לא להסתדר לבד? (סוג של מחיר נפשי, לא?!) אולי הוא חושב שלגשת אליה מיד הופך אותה לרודנית קטנה?! אולי הוא חושב שהענות לבכי שלה הופכת אות הלבכינית - קוטרית תכונה לא אהודה שתפריע לה מבחינה חברתית?! ככה שלפתי בלי לחשוב הרבה.
אולי שווה לך לעשות תרגיל - לצאת מהראש שלך ולהיכנס לשלו - לחשוב מה עשוי להיות רע במה שאת עושה... שוב, ייתכן שבסוף תגיעי לאותה מסקנה שהתחלת ממנה אבל היכולת להבין להכיל את בעלך שהוא אבא שלה - הורה שווה זכויות ומשקל, תגדל. ולדעתי גם היכולת לאפשר לו לנהוג עימה אחרת ממה שאת היית עושה.
אה, וכן, שווה לבדוק גם מה המחירים שאתם משלמים בכל אחת מהגישות גם זה יכול להיות ערוץ להסכמה.
זה לא שאם את ניגשת את משלמת מחיר ואם הוא לא ניגש היא משלמת - בכל בחירה יש יתרונות וחסרונות עבור שלושתכם...

אני צריכה לברר איתו ממה הוא בדיוק חושש
הייתי אומרת ששניכם צריכים לברר ממה אתם חוששים... בנוסח שבחרת יש - אני צודקת / חזקה יותר / בעמדת קבלת החלטות ועלי להיות יותר אמפטית כלפי הקושי שלו - אבל, במרומז, יש פה כבר את ההחלטה מה נכון (הדרך שלך). אולי שווה לבחון גם ממה את חוששת? אין פה מצב בו את צריכה להסביר לו למה גישתך צודקת, ותחושתי היא שכשאת שואלת ממה הוא חושש השלב הבא יהיה להוכיח לו שהחשש שלו לא מוצדק. מקווה שהצלחתי להבהיר עצמי - איכשהו זה מסובך לי להסבר.
(אני רק מזכירה, לאור העמדה הלא באופנית שאני מציעה פה שאנחנו לא מדברים על לתת לילדה לבכות שעות ארוכות ולהתעלם מצרכיה, אלא על מהו זמן סביר להגיב דקה / שתי דקות (שאת ואבא שלה מגדירים אחרת).

פרקליט השטן.
כמי שמאמינה מאוד בכוחן של מילים לא הייתי בוחרת דווקא בביטוי הזה... זכרי העמדה האחרת היא של בעלך - אבא שלה (פה מוצב בתפקיד השטן?! 0-: )
אני מעדיפה לקרוא לזה - היפכא מסתברא (מקווה שאיתיתי נכון).

בעיני מאוד חשוב לראות את הדברים כמו מצב ששנינו רוצים לפתור ולא כבעיה שבעלי לא עושה כמוני / לא מבין וכו'.
בכל מקרה בהצלחה.

[אף_חצוף*]

הייתי אומרת ששניכם צריכים לברר ממה אתם חוששים
נכון. התנסחות לא מאוד הוגנת.
למיטב הבנתי, הוא לא חושב שהיא תהפוך לקוטרית ובכיינית, אלא הוא רואה את הבכי שלה כהבעת תסכול, והוא אומר שחשוב שהיא תוציא את התסכול שלה, ורק אז נבוא. הוא לא נותן לה לבכות הרבה זמן, רק יותר ממני.
פרקליט השטן זה ביטוי, חלילה לא הייתי מנסה לצייר אותו כרשע כל כך. למען האמת, זה ביטוי שהוא משתמש בו, ופעמים רבות הוא ממלא את התפקיד הזה בעצמו, לצורך הדיון. זה דווקא תרגיל מעניין, שהוא משתמש בו כדי לגרום לי להסביר יותר טוב טיעונים שלי. מעצבן מאוד, אבל עובד.
אולי באמת ננסה משהו כזה, שהוא יסביר את הצד שלי, ואני את שלו. יכול להיות תרגיל מעניין...

[Pלונית_אחרת*]

אולי באמת ננסה משהו כזה, שהוא יסביר את הצד שלי, ואני את שלו. יכול להיות תרגיל מעניין
זה תרגיל קשה ומאוד אפקטיבי

[ב_דחילו*]

מוסיפה שקל ועשרה משלי - לדעתי 'נתון 'חשוב נוסף הוא מי בדרך כלל נמצא עם הילדה לפני השינה. אם אתם ביחד כל ערב חשוב שתסכימו על דרך שנעימה לכולם, אבל אם את רוב הזמן נמצאת שם אפשר להסתפק בדרך הטובה בעיניך.

במילים אחרות, אם בן הזוג תורם בעיקר מדיעותיו, מבוססות ככל שתהיינה - שיכתוב ספר. ביננו, הרבה יותר קצר ונעים לכל הצדדים להרדים את הילדה לידך, כשאת קוראת, צופה בטלויזיה או גולשת באתר ואם צריך לבסס את זה אפשר לומר שמה שקל ונעים הוא הדבר המותאם לנו יותר אבולוציונית וכראיה אפשר להביא את מצבו של המין האנושי, או את השקט שנוצר בשעות הערב, שמאפשר לדון על ענינים ברומו של עולם, או לריב על דברים יותר מענינים.

[אף_חצוף*]

ב דחילו , קלעת בול. למה כתבתי על זה עכשיו? כי זה תמיד עולה בסוף השבוע. כמעט רק אז הוא נמצא בבית כשהיא צריכה ללכת לישון, ובגלל שינוי השגרה זה הזמן שבו יותר קשה לה להירדם, כי היא גם שמה לב לשינוי האווירה.
ביום יום אין בעיה, והשיטה שלי בדרך כלל רלוונטית ותופסת, כי אני לבד.

[ב_דחילו*]

אני שמחה, מצד אחד לא נעים לשכנע בדברים שאת מרגישה בבטן שהם נכונים (כמו שינה משותפת), מצד שני (ותסלח לי מחצית המין האנושי) כל כך קל לשכנע אותם. מאחורי התיאוריות מסתתר הרבה פעמים עוד ילד שרוצה שירדימו אותו.

[חני_בונה*]

נסי אולי בפעם הבאה לצאת מהתמונה לגמרי כאשר הוא משכיב אותה. כאילו את לא בבית. זה יהיה לכולם יותר קל-גם לך.
וגם, המתח הזה בין שניכם בנושא ההשכבה עובר אליה מאד.
את מוזמנת להיצטרך אלי באימון <לזוז הצידה>
(-:

[אף_חצוף*]

את מוזמנת להיצטרך אלי באימון <לזוז הצידה>
קל להגיד, קשה לבצע, לא?

[חני_בונה*]

קל להגיד, קשה לבצע, לא?
מאד. כל פעם אני זזה עוד קצת. לפעמים בעצמי, לפעמים צריך לדחוף אותי. (-:

[סיגל_ב*]

הוא רואה את הבכי שלה כהבעת תסכול, והוא אומר שחשוב שהיא תוציא את התסכול שלה, ורק אז נבוא.
מזכיר לי את הדיון בדף בלוג התינוק יודע.

[סיגל_ב*]

Pלונית
כתבת:
אני רק מזכירה, לאור העמדה הלא באופנית שאני מציעה פה שאנחנו לא מדברים על לתת לילדה לבכות שעות ארוכות ולהתעלם מצרכיה, אלא על מהו זמן סביר להגיב דקה / שתי דקות

מבחינתי להגיב אחרי דקה, שתיים זה להתעלם מהצרכים שלה.
כל דבר שהוא לא היענות מיידית לבכי והגשת סיוע, ניחומים וכו', זה התעלמות מהצרכים. לטעמי זה שחור או לבן. כי לפי שההיגיון שלך, אם שתי דקות זה סביר (לא כוס התה שלך כנראה, אבל סביר בעינייך) אז אולי גם שלוש דקות זה לא רע? ואיך חמש דקות נראה לך? ולפי הלוגיקה הזו אפשר להגיע גם לשעות. ולכן השורה התחתונה היא מאוד ברורה לי: יש בכי - צריך להיענות מיד. אבל מיד. צריך כי - התינוק צריך, זקוק לכך. הצורך שלו הוא שייענו לקריאתו עכשיו.

[אף_חצוף*]

סיגל ב , תודה על ההפניה לדף התינוק יודע , אף פעם לא נתקלתי בספר הזה, אבל הוא לא נשמע לי כמו ספר שהייתי אוהבת. אני חושבת שהצלחתי לפתח את התינוקת יודעת הפרטי שלי ושל טלי, כבר כשהיא היתה פיצית. למדתי לפרש את הבכי שלה, והיה לי ברור שיש סיבה לבכי. אני בהחלט אדאג להרחיק את הספר מהבית שלי, שהאיש לא יקבל רעיונות.
כיום, כשהיא יותר גדולה, היא מצליחה לבלבל אותי לפעמים, כי הצרכים שלה הם שונים, וכי לפעמים לא ברור לי לאיזה קטגוריה מניפולציה נכנסת, אם זה "צורך אמיתי" או לא. השבוע הצלחנו לא להתווכח על הנושא, כי זה לא עלה, היא הלכה לישון בלי הרבה בעיות, וגם חזרה לישון בלילה תוך כמה דקות, בלי בכי נוסף. שתמשיך כך.

אני ממשיכה ללמוד אותה, ומנסה לעשות מה שאני חושבת שהכי טוב בשבילה.

[סיגל_ב*]

אני ממשיכה ללמוד אותה, ומנסה לעשות מה שאני חושבת שהכי טוב בשבילה.


לפעמים לא ברור לי לאיזה קטגוריה מניפולציה נכנסת, אם זה "צורך אמיתי" או לא.
לא בטוחה שהבנתי מה כתבת. תוכלי להרחיב?

[אף_חצוף*]

מניפולציה היא משהו שאני עוד לא מבינה. האם באמת יש לה צורך במשהו מוחשי, שנחבק, נרגיע או משהו כזה, או שהיא בוחנת אותנו. אם היא בוחנת אותנו לראות אם ניתן לה משהו (שאנחנו חושבים שהוא מה שהיא רוצה) האם אנחנו צריכים לתת לה את זה, או שפשוט נפלנו בפח?
אני נוטה לכיוון ה "באמת יש לה צורך" כי גיליתי שלפעמים כשהיא ככה, היא באמת רוצה רק חיבוק של כמה דקות, והיא חוזרת לישון. הבעיה היא כשזה לא רק חיבוק, אלא גם רצון למשחק ותשומת לב נוספת, אבל כבר התייחסתי אליה, ואני לא מסוגלת פתאום להגיד שזהו נגמר, ואני הולכת.
האיש נוטה לכיוון הצבת גבולות, ולהראות לה שאנחנו לא משחקים עם ענייני השכבה ושינה.
זה גיל מבלבל, היא עושה לנו הכנה לגיל שנתיים.

[Pלונית_אחרת*]

אפרסקים - כן, אנחנו פה רואות אחרת.
אני חושבת שזה בסדר להגיב תוך דקה - שתיים לילדה בת 1.8
את חושבת שזה מדרון חלקלק ושכל עיכוב בתגובה הוא התעלמות מצרכיה
אני חושבת שזה שלב שאפשר להתחיל להתיחס גם לצרכים של אנשים סביבה אנחנו הרי לא רוצות לגדל רודנים שלא יודעים שלפעמים יש עיכוב בתגובה אליהם.
(כך לפחות ניתוח פילוסופי, אני מזכירה שהבת שלי תהיה בגיל הזה רק עוד ... שנה ושמונה (-:, אולי זה בכלל גיל מוקדם מידי בשביל ללמד זאת לילדים)

• בגדול אני באמת חושבת שחשוב למצוא איזון בין מילוי הצרכים של הילד לבין התיחסות לצרכים/ליכולת של ההורה ושנטיה לקצוות היא בעיתית (גם אם זה הצד שאני קרובה אליו)

אף חצוף, לגבי המניפולציה זו שאלה מעניינת - אני חושבת על זה הרבה, בגדול אני נוטה למה שאת אומרת, בכלל אני די מתעצבנת שאומרים על ילדים שהם מניפולטיביים - יש לזה הרי קונוטציות כל כך שליליות למילה הזו. ולדעתי ילד שמנסה להפעיל את הוריו עושה זאת בגלל צורך (הצורך בתשומת לב/פינוק גם הוא צורך לגיטימי). ביטוי הצרכים ע"י הילד לא מנביע (לטעמי) חובה להענות מייד/באופן מלא לצורך (מול הלגיטימיות של הצורך יש את הלגיטימיות של חוסר היכולת / הרצון שלנו כהורים להענות לו)

יש על כך הרבה דיונים פה באתר - בעצם זו מלאכה מאוד עדינה של איזון
אני חושדת שבגלל שזה קשה הרבה הורים "מאשימים" את הילדים במניפולטיביות במקום להרגיש שזה בסדר שהילד רוצה וזה בסדר שאת/ה לא יכול/רוצה להענות לו (כלומר גם הרצון שלך לגיטימי). (וזה בעצם קורה לנו גם עם מבוגרים - אנחנו כועסים עליהם כשהם רוצים מאיתנו משהו שאנחנו ל ארוצים לתת)

<אולי כדאי שאצטט את עצמי לעוד שנה כשהילדה תעשה סצנה בסופר D-: >

[Pלונית_אחרת*]

אה, ואף, אולי דווקא השבוע שאין עימותים הוא זמן טוב לדבר על הדברים - כשזה דיון פילוסופי ולא רגשי?!

[בשמת_א*]

אנחנו הרי לא רוצות לגדל רודנים שלא יודעים שלפעמים יש עיכוב בתגובה אליהם.
יש הבדל של שמיים וארץ בין עיכוב מכוון (ההורה מחכה כדי ללמד את הילד שהזעקה שלו לעזרה לא תיענה מייד!)
לבין עיכוב שנגרם מהחיים.
עיכוב שנגרם מהחיים לא גורם נזק בגיל 1.8.
עיכוב מכוון גורם נזק בכל גיל, כולל בגילי (כשאני מגלה באמבטיה שאין לי מגבת ואני קוראת לבעלי ובינתיים קופאת שם מקור [אני מאלה שקופאים אם הם לא תחת זרם רותח] - אני חושבת שאני אתגרש ממנו אם הוא יחשוב שיש משהו חינוכי בזה שהוא לא יביא לי מגבת הכי מהר שהוא יכול! נגיד, כדי "ללמד אותי" אף פעם לא להיתקע באמבטיה בלי מגבת).

[סיגל_ב*]

כן, אנחנו פה רואות אחרת.
(הפכנו את זה לאחרונה להרגל... )

אני חושבת שזה בסדר להגיב תוך דקה - שתיים לילדה בת 1.8
אני מבינה שאת חושבת שזה עניין של גיל.
אני חושבת שלגיל אין שום קשר לכך. התעלמות מבכי היא התעלמות מבכי היא התעלמות מבכי.

וכדי להבהיר את עצמי אשאל אותך שתי שאלות:

• דמייני עצמך שנים אחורה, ילדה (אגב, מבחינתי שנה ו-8 זה תינוקת-פעוטה אבל זה לא משנה). כעת דמייני את עצמך בוכה לבד בחדרך. בוכה כי קשה לך משהו, עצוב, לבד, את נאבקת בשינה ולא מצליחה להירדם - לא חשוב למה, שורה תחתונה - לא טוב לך ואת בוכה. ועכשיו דמייני את הדקה הזו שבה את שומעת את הורייך מעבר לקיר, ושמה לב שהם לא ניגשים. רק אחרי דקה. כולה דקה. איך זה מרגיש בתור אותה ילדה?
• דמייני את עצמך היום. אישה בוגרת. דמייני שקשה לך, עובר עלייך משהו, מישהו העציב אותך, כואב לך, רע לך - ק ש ה. את בוכה בסלון על הספה. דמייני את בעלך (היפותטי לגמרי כמובן ועימו הסליחה) יושב ליד, ולא ניגש אלייך. דקה. כולה דקה. לא חשוב כרגע למה הוא לא ניגש אלייך (אני יכולה לכתוב כאן סיבה אפשרית: כי הוא לא רוצה רודנית שלא תדע שלפעמים יש עיכוב בתגובה אליה, אבל זה באמת לא משנה...). אז דקה הוא יושב לידך, ואת מתייפחת. איך את מרגישה עם זה?

השאלה האחרונה שלי נוגעת למשהו שאימצתי לעצמי בכל פעם שאני מתלבטת לגבי הדרך לנהוג עם בתי.
אני מדמיינת אותה כאדם מבוגר ובודקת עם עצמי את דרך ההתנהגות כלפיה כמבוגרת. או שואלת את עצמי: אם במקומה - זה היה בעלי, אם זו הייתי אני - איך הייתי מצפה שינהגו בי? איך הייתי רוצה לנהוג בבעלי? האם גם מבעלי הייתי מתעלמת דקה?

אני חושבת שזה שלב שאפשר להתחיל להתיחס גם לצרכים של אנשים סביבה אנחנו הרי לא רוצות לגדל רודנים שלא יודעים שלפעמים יש עיכוב בתגובה אליהם.
יש הרבה דרכים אחרות להגיע לאיזון בין הצרכים של בני המשפחה. בעניין הזה אני ממליצה לקרוא את מדור אתגרים בהורות ואת מדור חינוך, ובפרט את כבד את ילדיך.

לטעמי, הדרך ללימוד ילדינו כבוד כלפינו וצרכינו, היא על ידי התנהגות בכבוד כלפיהם וכלפי צרכיהם. או במילים אחרות, דוגמא אישית היא הדרך הטובה בעיניי ללימוד. התעלמות מצרכי ילדינו וחוסר בהתייחסות אליהם - גם אם לדקה - לא תלמד אותם לכבד אותנו. היא תלמד אותם שלפעמים זה בסדר לא להתייחס ולהתעלם. זה המסר שעובר. ופעם בעתיד כשהם יתעלמו מאיתנו ומצרכינו, נוכל לבוא בטענות רק אל עצמנו. כי מאיתנו הם למדו זאת.

[סיגל_ב*]

אה, רק עכשיו ראיתי את דברי בשמת. בדיוק.

[Pלונית_אחרת*]

מאחר והדף היה על מחלוקת בין הורים אני רק מזכירה שהדיון פה התחיל בנסיון שלי להציג דרך הסתכלות אפשרית של בעלה של אף...

אין לנו מחלוקת על: יש הבדל של שמיים וארץ בין עיכוב מכוון (ההורה מחכה כדי ללמד את הילד שהזעקה שלו לעזרה לא תיענה מייד!) לבין עיכוב שנגרם מהחיים.
מצד שני אנחנו רואות אחרת את: שלפעמים זה בסדר לא להתייחס ולהתעלם
בעיני זה בסדר לפעמים גם כלפי מבוגרים. לפעמים אנחנו צריכים זמן כדי להחליט איזו תגובה אנחנו רוצים להגיב, לפעמים אנחנו מרוקנים, לפעמים לא בא לנו, לפעמים..... ולפעמים אנחנו נתאכזב (מבעלי שלא מביא לי את המגבת ששכחתי, כי הוא זז לאט אפילו שקר לי).
[אגב בשמת, פיתרון מצויין לזה, להחזיק את המגבות כולן בחדר האמבטיה D-:]

לטעמי, הדרך ללימוד ילדינו כבוד כלפינו וצרכינו, היא על ידי התנהגות בכבוד כלפיהם וכלפי צרכיהם
לטעמי צריך להוסיף לזה גם - התנהגות שלנו בכבוד כלפי עצמנו וכלפי צרכינו.
ולא הבנתי את האבחנה - מה זה משנה אם אני מחכה דקה לבד בחושך בגלל שאי אפשר לגשת אלי או בגלל שחושבים שכך נכון?! חווית הנטישה / עצב /מצוקה תהייה זהה, לא?!

[סיגל_ב*]

מה זה משנה אם אני מחכה דקה לבד בחושך בגלל שאי אפשר לגשת אלי או בגלל שחושבים שכך נכון?! חווית הנטישה / עצב /מצוקה תהייה זהה, לא?!
איך תרגישי אם את בוכה ובעלך יושב לידך וקורא עיתון בזמן שאת מתייפחת?
ואיך תרגישי אם הוא יצעק מהמקלחת: חומד, אני עוד שנייה יוצא?

[סיגל_ב*]

_לטעמי, הדרך ללימוד ילדינו כבוד כלפינו וצרכינו, היא על ידי התנהגות בכבוד כלפיהם וכלפי צרכיהם
לטעמי צריך להוסיף לזה גם - התנהגות שלנו בכבוד כלפי עצמנו וכלפי צרכינו._

בהחלט.
בעניין הזה בדיוק כתבתי:
יש הרבה דרכים אחרות להגיע לאיזון בין הצרכים של בני המשפחה. בעניין הזה אני ממליצה לקרוא את מדור אתגרים בהורות ואת מדור חינוך, ובפרט את כבד את ילדיך.

[סיגל_ב*]

אגב, ילדים חווים לא פעם אכזבות.
אם זה כי הם רוצים משהו שהם לא יכולים לקבל (נגיד צעצוע של ילד אחר), או כי הם מנועים מלעשות משהו שהם נורא נורא רוצים (נגיד למרוח שוקולד על השטיח הלבן של סבתא).
ואז הם בוכים מתסכול, אכזבה ואולי גם עצב.
כעת אפשר לשאול את עצמנו:
הם ניתן להם לבכות לבד, כדי שילמדו שיש אכזבות בחיים וככה זה, ועיף שיתרגלו לזה עכשיו כי אח"כ יהיה להם יותר קשה?
או שאולי נציע ניחומים (חיבוקים, נשיקות) ונשקף רגשות ונגלה אמפתיה והבנה לכאב?
ואולי בכלל יש דרכים יצירתיות להתמודד עם הרגעים האלה, כך שהאכזבה תתחלף בשמחה על פעילות אחרת או צעצוע אחר?

[Pלונית_אחרת*]

אפרסקים זו שאלה מצויינת אבל נראה לי שגלשנו מנושא הדף...
אולי נעביר למקומות אחרים?
איפשהו במדור שהזכרת?!
כי באמת מה שהיה לי חשוב להציג לאף חצוף, זה את האפשרות שיש משהו גם בעמדה של בנזוגה, שלגיטימי שיחשבו אחרת, שצריך להגיע להסכמה (או להסכים שלא להסכים),
ובעצם עברנו לדיון על באיזו מהירות צריך להענות לצורכי ילדינו
וזה לא מקדם הורים שנמתאים במחלוקת כי ה sub text שלנו הוא קצת שאף צודקת ובעלה טועה (ואני אישית לא חושבת שזה המצב אלא שיש אפור)

בכלל חשבתי לי שהעמדה שבשמת ואת מציגות פה, והיא קרובה לשלי (אך לא זהה לה) מעוררת אצלי קצת קושי אולי בגלל הטוטאליות שלה -
קצת התעלמות מכך שאנחנו מגדלים ילדים עם מישהו שעמדותיו שונות ולגיטימיות (אין לנו בעלות על האמת ויש יותר מדרך אחת נכונה לגדל ילדים)
קצת הצבת רף לא ראלי (הרי אי אפשר להענות תמיד) שעשוי לגרום לתחושת כישלון / אשמה / לתובענות "פולנית" - אני הקרבתי בשבילך הכל עכשיו אתה צריך להענות לצרכי שלי (ראי אפילו בהודעתך שלך גירסה מתונה של זה (-:)
גם את זה צריך להעביר למקום אחר ...

[סיגל_ב*]

אף חצוף,
מניפולציה היא משהו שאני עוד לא מבינה. האם באמת יש לה צורך במשהו מוחשי, שנחבק, נרגיע או משהו כזה, או שהיא בוחנת אותנו. אם היא בוחנת אותנו לראות אם ניתן לה משהו (שאנחנו חושבים שהוא מה שהיא רוצה) האם אנחנו צריכים לתת לה את זה, או שפשוט נפלנו בפח?
אני לא מתחברת לתפישה המייחסת לילדים מניפולטיביות. אני מאמינה שהם מביעים רצונות וצרכים - ממש כמונו. לפעמים הצרכים יכולים להיות פחות גלויים... למשל:
ילד לא רוצה לישון בלילה ורוצה לשחק עם אבא ואמא.
אולי הוא זקוק לעוד חיבוק? תשומת לב? אהבה? מגע? ביחד?
אולי לא כיף לו לישון לבד (אם הוא ישן לבד)?
אולי הוא לא עייף?
ויש בטח עוד המון אולי-ים.

השאלה אם אנחנו מתייחסים לזה כאל: הילד מנסה לעשות לנו משהו (משאיר אותנו ערים לעזאזל) - או שהוא פשוט מביע צורך?

האם זה שהוא רוצה לשחק ולא לישון - לא לגיטימי? האם אנחנו היינו רוצים שייכפו עלינו שעת שינה לפני שנרגיש עייפים?

האיש נוטה לכיוון הצבת גבולות, ולהראות לה שאנחנו לא משחקים עם ענייני השכבה ושינה.
מעבר למלצות הקריאה שהמלצתי למעלה, אני מוסיפה בעניין הזה את: חינוך בלי גבולות וחבריו ב-מדור אתגרים בהורות.

[סיגל_ב*]

_נראה לי שגלשנו מנושא הדף...
אולי נעביר למקומות אחרים?_
מעדיפה למצות את הדיון ורק אז להעביר. משום מה, כשמעבירים דיון בזמן התרחשות, יש לזה נטייה להרוג את הדיון...

[סיגל_ב*]

מה שהיה לי חשוב להציג לאף חצוף?, זה את האפשרות שיש משהו גם בעמדה של בנזוגה, שלגיטימי שיחשבו אחרת, שצריך להגיע להסכמה (או להסכים שלא להסכים),
אני מסכימה (גם זה קורה ) עם הגישה הכללית שאת מציגה בנושא חילוקי הדעות בין בני זוג, וציטטתי את יונת בעניין הזה למעלה:
להקשיב לו מתוף פתיחות לרעיון שאולי הוא צודק. גם אם בסופו של דבר עדיין תגיעי למסקנה שהוא טועה, רק נסיון אמיתי להבין את דעתו מתוך הנחה שהיא נכונה (לפחות למשך הדיון) יוכל להבהיר לך מה הנקודות ש"עוצרות" אותו מלשמוע אותך. ומי יודע, אולי אפילו תסכימי איתו בסוף.

בהחלט לגיטימי לחשוב אחרת וחשיבה שונה מפרה אותנו - כזוג.


העמדה שבשמת ואת מציגות פה, והיא קרובה לשלי (אך לא זהה לה) מעוררת אצלי קצת קושי אולי בגלל הטוטאליות שלה
תרצי להרחיב?
לא בטוחה שהבנתי, אבל אם כן אז: לא תמיד טוטאליות היא מילה גסה. להיות קיצוני בנושאים מסוימים זה לא בהכרח רע מעצם הגדרתו... אני עונה למה שכתבת?

התעלמות מכך שאנחנו מגדלים ילדים עם מישהו שעמדותיו שונות ולגיטימיות
לא מתעלמת, רק מציגה את דעתי מולך...
בעניין המחלוקות: אימפוטנציה ביתית

קצת הצבת רף לא ראלי (הרי אי אפשר להענות תמיד) שעשוי לגרום לתחושת כישלון / אשמה / לתובענות "פולנית" - אני הקרבתי בשבילך הכל עכשיו אתה צריך להענות לצרכי שלי (ראי אפילו בהודעתך שלך גירסה מתונה של זה )
לא הבנתי למה את מייחסת את זה. תוכלי לפרט?

[Pלונית_אחרת*]

בנתיים....
אנחנו מסכימות מאוד לגבי מניפולציות של ילדים (-: (אני אפילו מסכימה עם הניסוח שלך יותר מאשר עם שלי D-: )

לגבי השאר אולי אח"כ - אני פשוט חייבת להיפרד מהמחשב (כן, כן, מכורה לבאופן ומזניחה את עמל יומי בשל כך)

[בשמת_א*]

להחזיק את המגבות כולן בחדר האמבטיה
בתיכנון הבית שיהיה לנו (אני מתכננת בדיוק עכשיו את חדר האמבטיה (-; ).

[בשמת_א*]

מכורה לבאופן ומזניחה את עמל יומי בשל כך
אח! טוב, הולכת לבדוק עבודות...

[סיגל_ב*]

_מכורה לבאופן ומזניחה את עמל יומי בשל כך
אח! טוב, הולכת לבדוק עבודות..._
שאלך למטבח שנראה כמו אחרי שואה גרעינית?
<כל אחד והעבודה שלו...>

[Pלונית_אחרת*]

אני גם צריכה לבדוק עבודות ןמבחנים וגם צריכה לנקות את המטבח (אוי אני הכי מסכנה P-: )
אני רוצה ללדת כבר (זה נותן פטור מבדיקת מבחנים....)

[מ_י*]

וגם, המתח הזה בין שניכם בנושא ההשכבה עובר אליה מאד._
בדיוק, וזה עוד משהו שצריך לקחת בחשבון: לפעמים המתח בין ההורים מזיק יותר מאשר השיטה של הורה א' או הורה ב'. אולי עדיף לך כאם להחליט לקבל את השיטה של בעלך (לאו דווקא ליישם בעצמך, אבל לקבל את העובדה שהוא נוהג כך עם הקטנה) ולחסוך את המתח ביניכם.
ועוד משהו שעוזר לי כשאני לא מסכימה עם שיטות של בעלי לגבי הילדים - לזכור שהוא אבא שלהם, שחשוב לי שיהיה אוטנטי ביחסים אתם, שחשוב לי שיהיה להם קשר בלתי אמצעי אתו, שעדיף לי שכל אלה יתקיימו מאשר שיעשו את הדברים בדיוק כמו שאני חושבת או רוצה. (כמובן שזה פועל כי אני סומכת עליו שבסך הכל הוא לא יעשה יותר מדי שטויות).

[אף_חצוף*]

אני רואה שלא היה כאן משעמם היום. הרגע נכנסתי ועוד לא הספקתי ממש להפנים את כל מה שנאמר.
טלי החליטה היום להיות מעניינת, היא עדיין ערה (היא בד"כ ישנה ב-7), אבל עד עכשיו אנחנו די זורמים איתה, ולא נותנים לה לבכות, כי משום מה היא לא עייפה. אני מקווה מאוד מאוד שהיא תלך לישון עכשיו.
אני אנסה לקרוא את הכל שוב מחר בבוקר.

[אף_חצוף*]

היא ישנה, ששששש.
והיא הלכה לישון בלי לבכות, גם האיש לא נתן לה לבכות, וזה בלי שדיברנו על זה בכלל.

[אף_חצוף*]

שחשוב לי שיהיה להם קשר בלתי אמצעי אתו, שעדיף לי שכל אלה יתקיימו מאשר שיעשו את הדברים בדיוק כמו שאני חושבת או רוצה
מ י אני מאוד מתחברת למשפט הזה, אולי בעיקר כי הוא לא נמצא עם טלי הרבה, ואם הוא כבר מגיע בערב לפני שהיא ישנה, אז זה לא הרבה זמן לפני השינה, אז הקשר שלהם הוא סביב ה "ללכת לישון". זה גם מתחבר לתחושה שלו, שאני יכולה להגיד לו לעשות משהו, אבל לא להגיד לו גם איך לעשות את זה.

לגבי הדיון הקודם, אני מנסה להימנע מלתת לטלי לבכות, אבל לפעמים אין לי ברירה, וזה קורה לכולנו, סך הכל אנחנו בני אדם. אני לא אוהבת לחכות ולראות כמה היא בוכה, כי לטעמי זה לא משרת שום מטרה. האיש לא נותן לה לבכות יותר מדקה-שתיים, ולמרות שאני לא אוהבת את זה, אני יותר נוטה לכיוון של Pלונית, שזה לא מעיד על זלזול בה, או שזה אומר שאנחנו לא נענים לצרכים שלה. ההשוואה למבוגרים נתנה לי המון חומר למחשבה, ומחזקת את הצד שלי שאומר לא לתת לה לבכות, אולי אני אנסה להסביר את זה גם לאיש, למרות שלא נראה לי שזה יעשה את ההבדל.

לקח לי זמן לענות כי ביומיים האחרונים היא עדיין תחת השפעת השעון המשתנה, והיה לה מאוד קשה ללכת לישון. בשני הלילות האיש טיפל בה והצליח בסוף להשכיב אותה לישון עם מעט בכי, כשהיא התנגדה למיטה הוא הוציא אותה, וניסה לראות מה יעזור להרגיע אותה כך שתלך לישון. כשהוא אחראי, היא לפעמים נרגעת יותר מהר, כלומר בוכה כשהוא הולך, הוא חוזר, והיא נרגעת והולכת לישון. אתי, היא ממשיכה לבכות יותר זמן, ורוצה יותר פינוק, כי היא גם יודעת שהיא תקבל עוד חיבוק וזמן אמא.

היא מאוד מבלבלת אותנו בזמן האחרון, עם גילויי העצמאות, ושינויי מצב הרוח הקיצוניים, והרגלי ההליכה לישון גם מושפעים. גם אני וגם האיש מנסים ללמוד איך להתמודד עם זה, והשינוי ביחס בין תינוקת לילדה לא זהה אצלנו. אני גם צריכה עוד לקרוא את מדור אתגרים בהורות ואת מדור חינוך, יש שם המון חומר שבקושי הספקתי לרפרף עליו.

תודה לכן, השכלתי מהדיון, אבל אני לא בטוחה שאני לא יותר מבולבלת

[מיכ_אלה*]

הרגע חטפתי מבני בן השנתיים קוביית עץ היישר לפרצוץ.
זה כאב מאוד מאוד, וגם מיד התנפח ושינה צבעים,
ואני כמובן דמעות התחילו לזלוג על לחיי. כואב נו מה.
הספקתי להגיד לו מבעד לדמעות החנוקות שזה היה לאמא
מאוד מאוד לא נעים, והלכתי לרחוץ פנים. הוא בכלל לא שם לב למה שקרה.
בנתיים גיליתי שהדמעות גם שחררו כאב וצער על ויכוח מאוד קשה
שהיה ביני ובין בן זוגי אתמול בלילה, בדיוק בנושא הזה.

הויכוח:
זוהי תקופה של השלכת חפצים בשביל הבן שלנו.
אך, בשעה שאני מקבלת את זה ועושה ככל שביכולתי לא לעודד,
לא לעשות עניין, לא לכעוס ולאפשר זריקת חפצים "חוקית",
בן זוגי לוקח את כל העניין אחרת לגמרי!!!
הוא נעלב, כועס נורא, עושה עניין ומאיים, וכל התגובה
שלו נורא נורא מפחידה.
אתמול לא יכולתי להתאפק ומתוך הכאב שלי על התגובה שלו הגבתי עליו בחזרה
בדיוק כמו שהוא הגיב לקטן שזה עתה זרק לעברו מסחטת מיץ.
כעסתי, נורא, ודחינו את הלדבר על זה לאחרי שהוא ישן.

הוא חושב שאני לא מציבה גבולות. בזה שאני לא מוכיחה אותו על
התנהגותו הבלתי הולמת בעליל וכועסת נורא (שיבין),
ושיגדל לנו ילד מופרע ובלתי ניתן לשליטה. בין היתר לא לתת
לו להשתולל יותר מידי, שלא יפגע, ובכלל, לעקור כל התנהגות
פרועה כלשהי!!!

הרגשתי כאילו שאני מדברת עם סבא וסבתא שלי.
איזה יאוש.
והיום בכיתי נורא כי העזתי לדמיין איך היה מגיב בן זוגי
אם הוא היה חוטף היום את הפנס בעיין.

הוא יודע שיש לו שם נקודה רגישה- במקום שפוגעים בו
בכל אופן שהוא, ושהתגובות שלו חריפות, אבל אחרי אתמול, אני ממש לא יודעת
איך לעזור לו להבין את המצב ולהבין שזה שלב, שזה יעבור, ושישלוט בעצמו!!!
הילד הוא לא ילד רע! הוא פשוט ילד!

אני מרגישה שאני צריכה להגן על הילד מאבא שלו, וזאת תחושה איומה.
מה עושים?!

[POOH_והתוספות*]

אולי אתם צריכים לשבת ולדבר ולמצוא תגובות שמקובלות על שניכם.

אני למשל לא הייתי עוברת על סיטואציה כזו של זריקת חפץ עלי בשקט כמוך.
בהלט הייתי מבהירה בצורה הרבה יותר אסרטיבית וחד משמעית שזה לא מקובל עלי.

לא חושבת שהייתי מגיבה כמו שתיארת את התגובהש ל בעלך בתגובה מפחידה.
אבל בהחלט הייתי מגיבה יותר ממך.

אולי אתם יכולים למצוא איזשהו שביל ביניים בהינכם שיהיה מקובל על שניכם.
וזה גם אגב יהיה הרבה יותר יעיל אם שניכם תציגו חזית אחידה והתגובות יהיו דומות אצל שניכם.

[נילי_קו*]

(חיבוק)
אהלן מיכאלה,
אני בעיקר רוצה לומר שהדברים שלך גרמו לי לחוש אהדה כלפייך.
ומלבד זה, בני עוד לא בשלב של זריקת חפצים, אבל בסוגיות אחרות יש לי ולבן זוגי חילוקי דעות. מתוך תהליך שאנו עושים יחד עוד לפני ההריון וההורות, וגם עכשיו, צמחה לה תובנה: בבסיסם של הקונפליקטים הנוגעים לחינוך הילד ישנם קונפליקטים בנינו - מאבקי שליטה, ולכן לנו זה עוזר לטפל בעצמנו כשעולים חילוקי דעות הוריים.

אין לי זמן כרגע לכתוב יותר, אז תכתבי לי אם הכיוון מעניין אותך.

[יעלי_לה]

וואו, הוצאת לי את הדף מהפה. עכשיו קצרה בזמן, אבל מקווה להוסיף תגובת הזדהות מפורטת + חשיבה משותפת בהמשך.

[קור_את*]

ניכר פער גדול ברגשות ובגישות שאת וזוגך מביאים למשפחה.
נוצר הרבה כעס ותסכול בבית.
יש הרבה פצעים פתוחים ואין הקשבה זה לזו וזו לזה.
לכן אני מציעה בירור זוגי עם צד שלישי כמו
Nvc תקשורת מקרבת

[מקןם_לשבט*]

_הוא נעלב, כועס נורא, עושה עניין ומאיים, וכל התגובה
שלו נורא נורא מפחידה._
התגובה שלו מפחידה אותך, הילד ירגיש אותך ויפתח רגישות.
אבא כועס.אז כועס.זה מה יש.
אם אמא נשארת ממורכזת ושקטה זה יכול לעזור גם לילד וגם לאבא.
ואם אמא לא יכולה להיות רגועה אז בתור התחלה היא יכולה להבין שבה יש פחד או שהיא רגילה להגיב בפחד לכעס של אבא, או של הסבים.
אבא צעיר מתבגר בסוף ולומד.
אבל אלימות מצד האמא כלפיו לא תלמד אותו להיות פחות אלים או כועס.
מה כן יעזור?
בירור לגבי הפחד שלך , הכעס שבך והאלימות שלך.
וקצת קרדיט לבן הזוג.
אהבה.
מתי נפגשתם, הרגעים הטובים ,חיבוק לכאבים שלך ושלו. אהבה.

[מקןם_לשבט*]

_לכן אני מציעה בירור זוגי עם צד שלישי כמו
Nvc תקשורת מקרבת_
או עם אורנה וצפריר שפרון

[תמרוש_רוש]

אני יודעת שהשאלה שלך היא על מחלוקת בינך לבין בעלך, ולא עלייך והילד, אבל אני בכל זאת תוהה:[

_חטפתי קוביית עץ היישר לפרצוף. זה כאב מאוד מאוד, וגם מיד התנפח ושינה צבעים,
דמעות התחילו לזלוג על לחיי. הספקתי להגיד לו שזה היה מאוד מאוד לא נעים לי, והלכתי לרחוץ פנים. הוא בכלל לא שם לב למה שקרה._

תארי לך שמי שזרק עלייך את הקוביה לא היה הילד שלך אלא אדם אחר כלשהו. איך היית מגיבה?

האם היית נותנת לבעלך לפגוע בך פיזית בצורה כזאת?
לגרום לך פצע אמיתי וממשי?
האם חבטה בראש במכשיר עץ קהה עונה על ההגדרה "לא נעים לי"?



כרגע נדמה לי שאת ובעלך תופסים שתי "פינות", די קיצוניות ביחס שלכם לבעיה הזאת. לפעמים קורה בין בני זוג, שכשאחד מקצין לכיוון מסוים, תיכף השני מקצין לכיוון השני, כדי לשמור איכשהו על האיזון הטוב, הנכון, ששניכם שואפים אליו.

כי, למשל
לאפשר זריקת חפצים "חוקית",
נשמע נורא הגיוני (כבר יצא לי לפגוש משפחה שבה האבא לא הסכים שהילד שלו יזרוק חתיכת פאזל הצידה, למרחק מטר על הרצפה, בגובה עשרה ס"מ. לא אגיד פה מה חשבתי על זה ).
אבל האם זריקת קוביית עץ קשיחה על מישהו, בכוח שעלול לגרום לפציעה, נחשבת "חוקית" אצלך? איכשהו קשה לי להאמין....
אבל אולי את מתעקשת להיות יותר סלחנית על דבר כזה ממה שהית רוצה להיות, בתור קונטרה לקשיחות היתר של בעלך.
והוא יותר קשוח ממה שהיה רוצה להיות, בתור פיצוי על מה שהוא חושב לרכות-היתר שלך.

מה שאני רוצה להגיד זה, שבלי להכיר אתכם כלל, אני מאמינה ששניכם שואפים לאיזשהו "אמצע", ורק קשה לכם פרקטית להגיע לזה, אז אתם עושים חלוקת תפקידים נורא דיכוטומית ביניכם. הוא הקשיח ואת הרכה.

בהצלחה

[תבשיל_קדרה*]

מה שאמרה תמרוש רוש נכון מאוד בעיני,
ולכן אני מרשה לעצמי להציע הצעה פרקטית בקשר לילד: שבי לו על הזנב (לתקופה מוגבלת).
בשלב ראשון, תלמדי מתי הוא זורק חפצים, ואילו. באיזה מצברוח, באילו שעות.
אם את מזהה מצבי רוח "זורקניים", אולי תגלי שבעצם אחרת בארוחה, או עדיף לצאת לטיול בשכונה, או לקרוא סיפור. אולי הילד לא מוצא את עצמו בסיטואציה, והגיע הזמן לחזור הביתה או להפרד מהאורחים. או אולי את זקוקה למנוחה (למשל מנוחת אחריות) או מקלחת או כוס קפה.
בשלב הבא תעשי שני דברים:
1 - אם את יודעת שהוא תכף זורק (משהו שיכול להשבר/לשבור/לפכוע/להכאיב/לפצוע, או סתם משהו יקר), תעצרי לו את היד. תחסמי פיזית ותסבירי במילה וחצי למה עצרת אותו. משהו קצר כמו "לא לזרוק, זה שביר", או "לא זורקים על אנשים".
2 - אם את רואה שהוא במצברוח פעיל ועוד מעט מתחיל להשתולל, לכי אתו לסביבה פנויה, ותתחילו לזרוק יחד. אפשר לזרוק אבנים ביער, כדור בסלון, ברווזי גומי למים באמבטיה, קוביות עץ למים באמבטיה, קוביות עץ על המיטה - אין גבור לאפשרויות! תעשו את זה יחד. תהנו מזה. תבחרו יחד מקום וזוית בטוחים כך שלא תפגעו באנשים/חפצים.

לדעתי, יקרו כמה דברים:
קודם כל, הילד יפסיק (או יצמצם בהדרגה עד להפסקה) לזרוק דברים שלא מקובלים עליכם.
אחר כך, בעלך יראה שאת עושה משהו פעיל ואמיתי כדי "לאכוף" את כללי הבית. מכאן, יהיה פתח לדיבור, ולחיפוש משותף של דרך שטובה לשניכם.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

בהמשך למה שאמרו כאן:
הוא בכלל לא שם לב למה שקרה.
בכלל לא בטוח... מאוד ייתכן שהוא שם לב, אבל מקטין ומבטל את חשיבות הפגיעה באמא, כמו שאמא הקטינה וביטלה את חשיבות הפגיעה בה.

[בשמת_א*]

מצטרפת לכל מלה של קודמותי.
חטפת קוביה בעין. זה כואב, וזה לא רצוי.
איך הילד ילמד שזה דבר שכואב לך, אם את מסתירה ממנו את הכאב והפגיעה?
איך הילד ילמד שעדיף להיזהר ולא לפגוע באמא או בכל אדם אחר, אם את מסתירה ממנו שקרה משהו משמעותי? שהיו תוצאות לא טובות לפעולה שלו?
צריך להבדיל בין - להבהיר לו שהוא בסדר (כי אני מבינה שאת מסתירה ממנו כי את יודעת שהוא לא התכוון להכאיב לך) לבין להבהיר לו שהמעשה לא מתאים. אנחנו אוהבים את הילד ולא כועסים עליו, אבל אנחנו מדריכים ומכוונים אותו להמנע ממעשים פוגעים, כי זה התפקיד שלנו ללמד אותו.

לדעתי לא נכון שהוא לא שם לב.
להיפך, הוא כן קולט משהו.
הוא קולט שיש פה משהו חשוד, לא טוב, הוא לא מבין מה מעמדו בסיטואציה, הוא לא מבין מה היה לא בסדר, אבל אני בטוחה שברור לו שמשהו לא תקין.
את כן מלמדת אותו משהו בתגובה שלך - אבל זה לא מה שאת רוצה ללמד.
לטווח הרחוק, או שאת מלמדת אותו להיות קורבן כמוך (כשחוטפים פגיעה, מסתירים מאחרים ולא מגינים על עצמך) או שאת מלמדת אותו להיות חסר רגישות לאחרים (ניסוח עדין). זה בוודאי לא מה שאת רוצה.

ואני גם מצטרפת לכל מלה של תבשיל, לגבי הצורך להבדיל בין "ניסויים בפיזיקה" שגם אותם אנחנו רוצים לכוון ולהדריך לעשות בצורה מתאימה ולא פוגעת, לבין זריקת חפצים שנובעת בכלל מרעב או ממצוקה פיזית או רגשית אחרת, שאותה בכלל רצוי למנוע מראש על ידי טיפול בצרכים הפיזיים והרגשיים.

[נסיכת_השום*]

תודה על הדף הזה,
מסכימה עם רוב התגובות שקיבלת.
מציעה לך גם לבדוק מה כתוב ב התייחסות מעצימה לילדים

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

אני גם שמתי לב שהשימוש במילים "לא נעים לי" הוא הרבה פעמים לא אמיתי.
יש מקום בחיים למילים כמו "כואב", "קשה" "פצע" ועוד....
למשל זה יכול להיות "לא נעים" אם אני מדברת עם ילד והוא לא עונה לי אבל אם הוא זורק עלי חפץ ופוצע אותי - "לא נעים" זה ממש לא ביטוי לדעתי שמבטא את מה שקרה...

[מיכ_אלה*]

כתבתי עכשיו דף ארוך והכל נמחק. איזה יאוש!
אנסה שוב...
מה שכתבתי לכן באופן אישי לכל אחת (לפי נושאי התגובות) זה קודם כל
ואו ענק ותודה רבה על ההתיחסויות המעניינות והרב גוניות. קשת שלמה.

בנושא הפער בתגובות- אנחנו מתקרבים אחד לתגובותיו של השני,
זה כמובן עוזר לילד אבל גם לי מאוד
כי ההרגשה היא של עמידה משותפת ולא של יציאה לקרב. זה המון.
שנינו מרגישים את ההשתדלות של שנינו וזה מחזק.
תודה.

אין ספק שמאחורי הנושא החינוכי של צד ג' ניצבת במלוא עוצמתה הזוגיות שלנו,
וזו עבודה קשה קשה, גם בלי להכניס חינוך של מישהו נוסף לתמונה.
יש עליות וירידות, צעדים קדימה ואחורה, הרבה כאב, הרבה צמיחה,
והמון למידה בלתי פוסקת. יש גם רגעי אושר, אבל כבר הבנתי שגם הם,
כמו רגעי השפל, עוברים, ואינם מצב סטטי שיש לשאוף אליו. (לפעמים אני מתגעגעת לאשליה).

במשבר האחרון גיליתי שאני באמת פוחדת מתגובותיו של בן זוגי.
תגלית שזעזעה את שנינו, ו/אבל הביאה מיד מרפא מסויים ותחושה
שעוד אחד מהשדים מהעבר/הווה עוזב אותנו.
יש הרבה יותר עירנות ורגישות לנושא והדברים באמת השתפרו.
אז גם חשבנו ללכת לאורנה וצפריר, ואני בטוחה שגם נגיע.
אני מאוד כמהה למפגש כזה.
ומכאן ברורה גם הרגישות המוגזמת שלי לתגובותיו של בן זוגי
למעשיו של הילד.
העבודה היא שלי, ואני לא בורחת. רק נורא נורא איטית...

הנושא האחרון גם כן האיר את עיני ואת ליבי קצת, לשאלה של
מה הילד מבין ומה לא. ומה תפקיד הקורבנות והאם בכלל.
הייתי יותר בוטה ברגע הזבנג ממה שכתבתי, כך הבנתי מהשתקפות דברי בתגובותיכן,
והשתמשתי במילים כואב לאמא מאוד, והוא ראה כמה שבכיתי.
אבל יחד עם זאת התעוררה אצלי השאלה והיא תלווה אותי עכשיו לגבי
התגובות שלי.
אני מאמינה בתגובה קצרה וברורה.
אני מאמינה שזו היתה קריאה לתשומת לב ושהוא לא מבין עדין את הכוח העצום
שבידיו הקטנות, ושעלי ללמד אותו עד כמה הן יכולות להיות חזקות
וגם עדינות (וזאת אני מנסה לעשות כבר הרבה זמן).
אני לא רוצה ליצור אצלו שום רגשי אשם על כך שהוא עדיין לא יודע
את הדברים האלה, אז אני מנסה לשקף לו את תוצאות מעשיו כולל
תחושות שמתעוררות סביב זה (נעים לי, לא נעים לי, כואב לי)
אבל בלי לכעוס.

הרעיונות לזריקות חוקיות נהדרים ואוסיפם לרשימה שלי.

הדרך ארוכה.
תודה לכן.

[פלוני_אלמונית*]

בן זוגי טוען שתפיסות החינוך שלי מייגעות ותובעניות מדי. לי כואב הלב לשמוע על הרעיונות שלו, למשל:
שזה בסדר שהתינוק בוכה לפעמים, ולא צריך לדאוג כל הזמן שלא יבכה (בעוד שאני חושבת שבכי מעיד על בעיה שצריך להשתדל לפתור).
שבלי חיתולים זה מתיש מדי (אז החלטנו שכשהוא בבית התינוק מחותל. לי זה מרגיש כמו להתעלם מהצרכים שלו ולהציק לו למען הנוחות שלנו. הוא שונא חיתול).
שאין בעיה להשאיר את התינוק בחדר אחר להרבה זמן ולחזור רק כשהוא בוכה.
שאפשר להתעקש יותר על צורת נשיאה שלא נוחה לתינוק (הוא צווח במנשא) כדי "להרגיל אותו".
וכו'

אני יודעת שהמשמעות של חינוך בשניים היא יצירת מקום לתפיסות של שנינו. אבל קשה לי להרפות. זה מעצבן אותי. אני דואגת לילד. וכואב לי שדבר כזה נהפך לזירת מאבק בינינו. יוצא שגידול הילד עומד בינינו במקום שנשתף פעולה.
ועוד דבר אחד: אני בבקרים עם הילד, אבל הוא לא חוזר מאוחר בכלל (מקסימום 5-6, פעם אחת בצהריים ובשישי-שבת תמיד בבית). בכל זאת אני מרגישה שהילד יותר קשור אלי (הוא גם יונק), אז כאילו יש לי השפעה גדולה יותר על דרך הגידול שלו.
אוף. מה לעשות?

[אתי*]

פלונית, אין שום סיבה שאת ובעלך תסכימו על הכל או על הרוב. אם אתם שונים - זה נהדר! ילדך יהנה מכל העולמות. אם חשוב לך להענות לכל בכי של התינוק (ואני איתך, כמובן) - עשי זאת. ואל תאבקי בזה, אלא דרשי כבוד וקבלה לדרך שלך והשתדלי לתת אותה גם לבעלך.

אני לא מבינה למה הוא מחותל כשהוא בבית, אם ממילא את זו שנמצאת איתו רוב הזמן. לא מבינה למה אתם צריכים לשוחח ולהסכים על הכל (לא ממקום של התנשאות רוב הויכוחים שלנו נובעים מהצורך שאחד יסכים ויעשה כהצעת השני)
אני בבית ואני מטפלת בו כראות עיני. אגב, אלה הסיבות שזה חשוב לי. ואתה חופשי להיות האבא שאתה רוצה להיות.

כמה מעייף כשכל דבר הופך לדיון! ועוד בבית שלי, עם בן הזוג שלי....עם השאר עוד אפשר להסתדר.

[פלוני_אלמונית*]

רוב הויכוחים שלנו נובעים מהצורך שאחד יסכים ויעשה כהצעת השני
אבל אפשר גם לא להתווכח אלא לנסות למצוא דרך שכולם יוכלו לחיות.

אתה חופשי להיות האבא שאתה רוצה להיות
לא מדויק. כשאני קובעת את הנורמה, הוא כבר לא חופשי אלא כבול לנורמה.
או במלים אחרות - מתי הוא חופשי?

<והמרגיעון אומר: בכל מקרה, לכל אדם, יש מקום>

[אתי*]

כשאני קובעת את הנורמה, הוא כבר לא חופשי אלא כבול לנורמה
כשאת קובעת שנכון לך לגשת ולהגיב לכל בכי, זו נורמה שלך. כשאת קובעת שאם הוא משאיר את הפעוט לבד בחדר - את ניגשת לילד ולא מחכה לבכי, זו נורמה שלך. כאשר את קובעת שאת מפשפשת את הפעוט ואם יש פספוס את מנקה וכו', וכשאת יוצאת מהבית מלבישים את הפעוט בטיטול אז שוב זו נורמה שלך, ואת הבעלים שלה ואת "אוכפת" אותה.
כשאת מבקשת או מצפה ממנו לגשת לפעוט הבוכה כשאת יודעת את דעתו, אז יש פה כפייה.
הוא חופשי בתגובות שלו, בתנועות הגוף שלו ובאינטראקציה שלו עם הילד.

כאשר מדובר בדברים מהותיים יותר - אופן החינוך, למשל, זה כבר מתחיל להיות מסובך יותר (ואני אשמח לשמוע איך מתמודדים) קל יותר להרגיש נכפה או נגרר (אי אפשר לעשות חינוך ביתי כאשר אין הסכמה). גם פה אפשר להתפשר ולא להאבק על הכל - גן לחצי יום, גן הורים.

[אלמונית_למען_הפרטיות*]

לבן הזוג שלי נמאס מהגישה שלי לגידול ילדים.
ההנקה בלילה (שבע מאות פעמים בלילה, והיא כבר בת שנתיים).
הבלי-חיתולים (שלא עובד משהו, בלשון המעטה).
השיגעונות הבריאותיים שלי
ההתנגדות שלי לגן
ההרדמה בהנקה (שמונעת ממנה להירדם כשהיא איתו ועייפה)
המיטה המשפחתית (שלפעמים נהפכת לבריכה המשפחתית...)
אנחנו לא יוצאים לבלות בערב (כי היא יונקת).
ובאופן כללי אני די עסוקה עם התינוקת בשנתיים האחרונות.
עד כה הוא קיבל כל גחמה חינוכית שלי בשתיקה - אבל עכשיו ממש נמאס לו.

אני לא מוכנה לוותר על הנקת לילה, על בלי חיתולים או על נוכחות קבועה של אחד ההורים איתה.
מה עושים?

[טלי_מא*]

ראי גם
יש לנו מחלוקת בנושא חינוך ביתי

[נ_ע_מ_ה*]

אשמח לתרום מניסיוני (גם בעיתות"שלום" וגם בעיתות "מלחמה" -כפי שלצערי חוויתי בימים האחרונים) לדיון כזה
רק שכרגע אני טעונה מדי בבעיות קיומיות פיזיות רגשיות ונפשיות
אצטרף לדיון לכשירגעו הרוחות בביתי ויהיה לי מרווח נשימה לשתף

צרת רבים-חצי נחמה , כך אומרים...
לפחות אני מצרפת את השתתפותי ברגישות הנושא ועוצמת חשיבותו לשמירה על חיי משפחה

אני מקדישה כל רגע בחיי לגדל ילדים לחיים טובים ובריאים
אבל נוכחות אבהית בחיי ילדיי משמעותית יותר מהירקות האורגניים שאני מתעקשת עליהם

למדתי אתמול את השיעור הכי קשה שקיבלתי בחיי.
עברתי מסכת ייסורים קשה כדי שאוכל לומר בלב שלם את המשפט שכתבתי בשורה הקודמת

תודה

[תזמורת_הים*]

יש דיון מאד דומה בדף אמא מאוהבת

[ליהיא*]

העניין הוא כזה: לבן הזוג שלי נמאס מהגישה שלי לגידול ילדים
לא יכולה כרגע להאריך אבל אני יכולה לספר לך בקצרה מניסיוני שלי ולבן הזוג שלי היו רעיונות שונים לגמרי לגבי גידול הבן שלנו. שנינו הכרנו את הדרך ה"מוכרת" וה"רגילה" שבה גידלו אותנו ובה מגדלים את ילדיהם, כל הסובבים אותנו. ההבדל בנינו שאני חקרתי והעמקתי רבות בנושא גידול הילדים לפני שבנינו נולד וכך נגלו לפניי גישות אחרות ואני גם מטבעי קשובה יותר לאינטואיציה שלי ולתחושות פנימיות (כנראה פרמיטיביות) שבי. בכל מקרה דאגתי להסביר לו כל רעיון שהחלטתי עליו (לידה בבית, שינה המיטה משותפת, בלי גן וכו'), סיפרתי לא על המחקרים ועל הדברים שקראתי ולמדתי ונתתי לו להרגיש שדעתו חשובה לי ושהוא שותף בהחלטות. יש לפעמים "קצרים" כרגע הנושא הכי "חם" בבית זה נושא החינוך כי הקטן כבר בן שנתיים פלוס, אבל בגלל שבן הזוג מבין מה עומד מאחורי כל החלטה וכל שיטת הגידול שבחרתי ובגלל שמרגיש שדעתו חשובה לי ושאני לוקחת אותה בחשבון, אז העימותים נפתרים בקלות יחסית ואני מרגישה שבגדול אנחנו מאוחדים.

[פלונית_אלמונית*]

גם אצלנו יש מחלוקות.
מעניין אם אצל כולם המחלוקת היא כאשר בת הזוג מאמצת את הגישה ה"טבעית", "לא קובנציונלית" וכ"ו ובן הזוג בד"כ מאמץ את הגישות המקובלות יותר....
בכל אופן כך זה אצלנו. אני חושבת שהמחלוקת נובעת מכך שגישתי מצריכה יותר מאמץ ואולי פחות "חופש" להורים. מטבע הדברים אני נמצאת יותר זמן עם הצאצאים כך שכביכול הגישה שלי אמורה להתקבל ואז נוצר מצב שכאשר בן הזוג נמצא עם הילדים הוא צריך לנהוג לפי גישתי ומרגיש מתוסכל.
יש קושי רב לפחות אצלי בנוגע לקונפליקט והרצון להתחשב בבן הזוג או לגדל את הילדים לפי גישתי.
( לא בטוחה שהמשפט האחרון מנוסח בצורה ברורה...)

[טליה_טקאוקה*]

שמתי לב שכשאני מקשיבה (עם כל תשומת הלב, בלי להביע דיעה, בלי לדבר בכלל...) ואז עוד מקשיבה, ונותנת כמה שיותר מקום לתסכול שלו (על כמה זה קשה לו כש...וש...ובגלל שאני...אז...) בלי להגיב (זה לא תמיד קל...)
אז בסוף (אומנם זו לא המטרה אבל...) הדברים מתנהלים כמו שרציתי מלכתחילה....

חוץ מזה, כשהוא עם הילדים אני משתדלת לתת לו לעשות את הדברים בדרכו.

[רוני_של_4*]

אני למדתי לשחרר בחלק מהדברים... והוא למד להסכים איתי בחלקם

למשל, למדתי לשחרר בקטע של התזונה, ואנחנו עכשיו מקפידים לייט אבל הוא הרבה יותר משוחרר ממני בקטע של מה קונים ומה לא... אז שיהיה. הפסקתי להציק לו על כל חבילת שוקולד שהוא מגניב למזווה, אפילו אם מידי פעם הוא אפילו קונה דוריטוס (רחמנא לצלן!!) אני מעדיפה כבר לשתוק ולא להקריא לו מייד את כל רשימת הרכיבים הרעילים שעל השקית כפי שהייתי נוהגת לעשות.

יש דברים שאנחנו תמימי דעים לגביהם, כמו ההנקה (הוא תומך נלהב, לפעמים אפילו יותר מידי כשהוא מציק לנשים ברחוב למה הן לא מיניקות) והלינה המשותפת עם התינוקות (אני בד"כ זו שמנהיגה את הוצאת התינוק/ת מהמיטה כשזה מתחיל להציק לי כי לו זה לא ממש מציק, או שאולי כבר שכחתי מה היה עם הגדולות ), והבריתמילה (שלא עושים), והחינוך הביתי (שכן עושים).

לי בעיקר מפריעה ההתייחסות שלו אל הילדים והאופן שהוא מדבר אליהם. אני נוטה להיות יותר רכה, להקשיב, לתת להן חופש לעשות דברים, ולשחרר באופן כללי. הוא לעומתי, קצת חולה שליטה ומבחינתו הוא יכול להגיד להן מה לעשות והן צריכות מיד לעמוד לדום... פשוט כי הוא האבא והן הילדות. אם זה לא מתבצע תוך שתי שניות הוא ישר עובר לצעקות וכעסים, ש (סורפרייז סורפרייז!!) גוררים עוד צעקות וכעסים מצידן, וגם מצידי כי אני ישר מתערבת ונכנסת ביניהם. כל כך חבל לי שזו תהיה מערכת היחסים שלהן איתו.... א-ב-ל!! זה מעצבן אותו נורא, שאני מתערבת. ואני חושבת שאני צריכה ללמוד לא להתערב, ולתת להם לבנות את היחסים שלהם בעצמם, ולי יהיו היחסים שלי איתן שזה בסדר שיהיו שונים מהיחסים שלו איתן, כי אנחנו אנשים שונים והורים שונים בגישתנו - למרות ההסכמה על הנושאים הנ"ל.

[עוד_פלונית_אחת*]

לא קראתי עדיין כל מה שכתוב בדף,אני משערת שחלק כן יהיה רלוונטי אלינו,אבל אני מרגישה שאני מאוד צריכה לפרוק. אז לוקחת לי קצת מקום לזה. ואחר כך אתפנה לקרוא עוד.
על כל מקרה אשמח לתגובות ורעיונות אם יעלו אצלכם הקוראים.

אנחנו לא מסכימים בינינו על הרבה מאוד דברים. אני קצת יתר לכיוון 'באופן'. הוא אפילו לא מתחיל,אלא בדיוק להפך. זה מתחיל ממזון טבעי ובריא יותר שאני רוצה שיהיה בבית גם בשבילי ובעיקר בעיקר בשביל הילדים (גם בשבילו,אבל עד כאן אני יכולה להתערב). כי בעיניי אם זה מה שיש אז זה מה שהם יאכלו. אבל הוא אוכל לחם לבן,ודיאט קולה,וסלטים קנויים ומיץ. אז הילדים רואים ויודעים שיש ורוצים גם. (כשאני חושבת על זה, הוא כן ויתר על חלק מהדברים,הנה כבר טוב שאני כותבת-אין לנו כל מיני בצקים במקפיא למשל או שניצלים קפואים, וגם מעט מאוד חטיפים, ולא דגני בוקר. כך שהוא כן ויתר על הדברים שלא היו ממש מהותיים לו,למרות שהיו בבית הוריו).
למשל,אין שום סיכוי בעולם שיהיה לנו אוכל אורגני בבית,פשוט כי זה עולה הרבה יותר והוא לא ירצה להשקיע בזה כל כך הרבה כסף,ואני ממש לא במקום שאני מסוגלת להלחם על העניין הזה,גם אם טכנית זה אולי(אולי) אפשרי. (כי אני רוצה לעבוד פחות שעות כדי להיות יותר עם הילדים בבית כי זה מאוד(!) חשוב לי, אז כבר אני מושכת לכיוון פחות כסף בבית,אז אני לא יכולה לדרוש להוציא יותר כסף במקומות אחרים).
זה ממשיך בזה שאני הייתי רוצה להיות עם התינוקות הרבה יותר זמן אחרי הלידה בבית, ונוצרה איזו מין פשרה כזו בינינו שאני לא נשארת רק 3 חודשים כמו המינימום אבל גם לא מעבר לחצי שנה (שוב,גם אם זה יהיה אפשרי כלכלית בעיניי ויהיו לנו חסכונות, בעיניו לכסף יש ייעוד חשוב יותר)


ממשיך (ואולי כאן העיקר) בגישה הבסיסית לילדים. שגם מתבטאת ביחס שלו כמובן להשארותי בחופשת לידה. הילד הוא 'רק' ילד. הוא לא הכי חשוב. הוא צריך גבולות. אין צורך להקריב למען הילד מעבר למה שכבר הקרבתי בעצם זה שהבאתי אותו לעולם, והרבה מזמני הולך על להיות איתו ולשמור עליו ולטפל בו,או לעבוד בשבילו. ובכלל,בדור הקודם היה הרבה יותר כבוד,ואז מה אם פחדנו מההורים שלנו אולי זה היה עדיף על מה שקורה היום.
הוא אומר שהילד חשוב,אבל גם האבא חשוב (ואולי כאן הכשל שלי,שאני לא יודעת איך להסביר את עצמי). ומהגישה הבסיסית הזו יצא למשל (בין השאר) שצריך לתת לילד לבכות עד שירדם. וכאן לדעתי עיקר המתח בינינו. כי כאן גם הוא שותף נגד רצונו לגישה שלי. אני לא מוכנה לתת לילדים לבכות במיטה שלהם לבד עד שירדמו, וזה גובה ממני ומאיתנו מחיר מאוד כבד של מחסור בשינה ותסכול רב, ויוצר הרבה מתח בינינו. ואני לא מוכנה לזוז מעמדתי.
יש לנו שני ילדים קטנים. שבשניהם נקטתי באותה גישה ושניהם לא יודעים לישון בכלל גם לא נרדמים וגם קמים בלילה.(האמת הגדולה בת ארבע וזה קצת השתפר בכל זאת, אבל איכשהו בלילות המעטים שהקטן לא קם הרבה היא נזכרת לקום ולבכות). תקופה ארוכה נשאתי בעול לבדי כי הוא לא הסכים עם דעתי (אבל זה היה רק לכאורה שרק אני נשאתי בעול,כי כל מה שאני לא עשיתי בבית בגלל שהייתי עסוקה בלהרדים ולא לישון בלילה - אז הוא היה צריך לעשות,שלא לדבר על זה שהוא בקושי פגש אותי ושלא היה מה לדבר על סקס מתוך הנאה,אלא רק כזה שעשיתי למענו).
בשלב מסויים לא זוכרת מתי הוא גם נכנס לעניין,עדיין לא מסכים איתי,אבל הסכים כן לקחת חלק בעול (אולי המחיר ששילם מהצד היה גבוה מדי בשבילו) וגם לקום אל הילדים ולהרדים למרות הזמן שזה לוקח. עדיין אני קמה יותר ומרדימה יותר,אבל הוא גם עושה. זה הקל עליי בהחלט. אבל היחסים בינינו מתוחים לעתים קרובות על הרקע הזה.
הוא מרגיש שהמחיר שאנחנו משלמים גבוה מדי. ואני לא יודעת דרך אחרת. מרגישה שאני משלמת מחיר,מצד שני מרגישה שאין לי ברירה כי אני האמא של הילדים האלה.
ויש כעס תמידי מתחת לפני השטח שמדי פעם מתפרץ. ויש טינה תמידית מצדי אליו. ואולי קצת מצדו.
לא טוב ככה. ולא יודעת אחרת.
(ואם נכניס למשוואה שזה ממש לא הדבר היחיד שאני מתמודדת איתו בחיים בקושי רב. לדוגמא-העבודה לוקחת ממני כוחות אדירים שאני בכלל לא רוצה לתת,אבל מרגישה שאין לי ברירה כי חייבת לעבוד, ויש עוד בעיות אחרות).

ובכלל,בכל דבר,אני יותר מרחמת על הילדים,הוא יותר לכיוון הכסף והזמן שלו שמתבזבז.