חזרה מפארק הירדן 2004

לגבי ההומור - כשמישהי קוראת לעצמה מחרחרת ריב, זה נשמע שהיא באה לחרחר ריב... עוד לפני שהיא התחילה לדבר.
לגבי הקפה השחור - זה חלק מהווי מדורה. ביומיום - תתקשי לתפוס אותי שותה קפה (בגלל טעם, לא סיבה אחרת) בכלל, ועל שחור בכלל אין מה לדבר.
אוהל שינה מרכזי לתינוקות וילדים,
לינה משותפת??? ואני חשבתי שעבר זמנה... (-: בכל מקרה, אני לא רואה את עצמי משכיבה את בני באוהל משותף, ואח"כ מעבירה אותו לאוהל שלי (ובוודאי שלא משאירה אותו שם והולכת לישון באוהל אחר...). גם פרקטית - תינוק בוכה. איך תזהי מיהו ואיפה נמצאים ההורים שלו?

כרמית - זה כמו "תינוקיה" - מזרון עליו ישנים 2-3-10 תינוקות, כשההורים שלהם בסביבה. הייתרון: את מקשקשת, הוא מתרוצץ, בא אליך, יושב, יונק, נרדם, את לא צריכה לזוז אפילו. אם את רוצה - משכיבה אותו על מזרון לידך. כשרוצה לישון - הולכת יחד אתו לאוהל שלכם.

תודה לכולכם .

תודה מיוחדת לנעומי על יוזמת ניקוי השירותי , וואו , איך התפעלתי!!!

לשנה הבאה אני חושבת שכדאי שתהיה מסעדה למי שלא הספיק \ לא בא לו להכין ארוחת צהריים ממש , והקטנים פתאום רעבים , מישהו שיארגן כמה סירים גדולים , אורז, ירקות מבושלים , סלט , נגיד ,ומי שירצה יוכל לקנות במחיר עלות (או כשההכנסות מוקדשות לקהילה ) בכל שעה שירצה.
חשבתי לארגן בעצי אבל אם אהיה עם תנוק זה נראה לי יותר קשה לתפעול , חוץ מזה גם אני :

שהגעתי לפארק הירדן, ורציתי רק להיות , לא "לעשות".

ומרוב שהמים היו קרים לא הצלחתי להכניס את כולי לתוך המים

הפיתרון שאנחנו אימצנו לזה, הוא לגשת למפל העליון ולחטוף את הקרירות הזאת בזבנג אחד מחשל. מומלץ בחום...

> ותודה להורים של כליל על ההמלצה המעולה! <

לינה משותפת??? ואני חשבתי שעבר זמנה...
התכוונתי למצב שבו יוצאים עם הילד הער לשבת עם כולם וכשהוא נרדם יש איפה להשכיב אותו קרוב אלייך, בלי להצטרך להפסיד את הביחד כשהוא נרדם. ואחר כך כמובן לקחת אותו איתך כשאת הולכת לישון, לא ללכת לישון באוהל אחר (-:

גם פרקטית - תינוק בוכה. איך תזהי מיהו ואיפה נמצאים ההורים שלו? זה קרה המון במפגש, פעוט אבוד ובוכה מאבד לרגע את ההורים שלו. על כל אחד כזה קפצו תמיד חמישה שרצו לכל הכיוונים למצוא את ההורים ותמיד מצאו מיד גם אם לא הכירו את ההורים. באוהל סגור עם הורים יושבים ליד זה יקרה אפילו יותר בקלות. (נו, כמו בצינוקייה בבית חולים (-: סתם, סתם...)
אגב זו דרך להתגבר על בעיית חוסר ההיכרות במפגשים. אתה מאבד את הילד שלך באמצע המדשאה וכעבור כמה דקות יש לך חמישה מכרים חדשים.

ארני, לא חושבת שצריך מסעדה. כ"כ הרבה אוכל היה במפגש שמה שצריך היה לעשות זה רק לעבור בין המפגשונים ולחפש את מה שאת מבקשת- זה קרה לי כמה פעמים. כשקמנו מוקדם יותר מדודו והחבר'ה ורצינו (אומני ואני) תה, ניגשנו ושאלנו למי יש תה וגם כשפתאום באמצע היום הייתי רעבה לאוכל "אוכלי", אז קיבלתי כמה הצעות ובסוף הגעתי ל"מסעדה" של לוטם מרווני ליזה ליזה והשאר ואכלתי מרק טעים.
זו גם דרך מעולה להכיר עוד אנשים

חוצמזה, תגידו, גם אצלכם היו חולים אחרי המפגש או שזה רק פה. אנחנו חזרנו עם אומני מקיאה ואח,כ חום והתקררות רצינית שאפילו אני נדבקתי ממנה. לאט לאט מחלימים (כן, עוד עכשיו).

מישהו שיארגן כמה סירים גדולים , אורז, ירקות מבושלים , סלט , נגיד ,ומי שירצה יוכל לקנות במחיר עלות (או כשההכנסות מוקדשות לקהילה ) בכל שעה שירצה
לא עדיף בתורנות?

שוב פיספסתי את ארני ש.

אנונימי

אצלנו המחשבות על התייעלות נמשכות עוד ועוד.
אלעד מאד רוצה שנתארגן מראש על מי מביא מה וכמה, כדי שלא נביא כאלה סטוקים מטורפים, שבלאו הכי חוזרים אח"כ הביתה.
בעיני, המגבלה העיקרית היא המחוייבות. מי, למעט שפרונים וכשרים, יכול בעצם להתחייב על משך הזמן שישהה?
מאידך, מזון אפשר לקנות בחד נס או בטבריה או בקצרין...

ובענין המחלות:
להדר נהיה חום בששי בלילה. למחרת זה עבר.
בראשון, הגרון התאדם. רק עכשיו זה עבר.
קשור לפארק? אולי. אולי זה מזג האויר המשתנה עלינו לטובה?

גם אצלכם היו חולים אחרי המפגש או שזה רק פה

אני עצמי חולה (מצונן) מאז יום שישי. לא ידעתי באמת אם זה קשור לפארק או לא, אבל יכול להיות. גם יכול מאוד להיות שזה קשור ל-חזרה מפארק הירדן 2004...

חשבתי לגבי שולחן משותף כזה, שבו מי שנשאר לו אוכל, או שפשוט רוצה להביא את האוכל שהכין ולאכול עם אחרים ולא לבד, יכול לבוא, ומי שבדיוק לא הספיק להכין, יכול ליהנות גם משל אחרים. כי לי באופן אישי מאוד קשה ללכת ולבקש אוכל מאחרים.
<לילה מתעסקת בבעיות שלא היו לה>
גם נראה לי שהיתה יותר מדי התעסקות בבישולים. פעמיים ביום ארוחה חמה זה ממש מעל הראש. אני חופשי הייתי בצהריים נותנת לילדים איזה פיתה עם משהו וסוגרת עניין.

לילה טוב,
גם נראה לי שהיתה יותר מדי התעסקות בבישולים
אצלכם במאהל באמת היתה התעסקות רצינית עם האוכל (וגם השכנים נהנו

) אבל לא בטוח שכולם טרחו כ"כ על הנושא.

חשבתי לגבי שולחן משותף כזה, שבו מי שנשאר לו אוכל, או שפשוט רוצה להביא את האוכל שהכין ולאכול עם אחרים ולא לבד, יכול לבוא,
רעיון טוב. לנו הרבה פעמים נשאר אוכל.

גם נראה לי שהיתה יותר מדי התעסקות בבישולים. פעמיים ביום ארוחה חמה זה ממש מעל הראש.
אנחנו הכנו אוכל פעמיים ביום, והאמת? מה עוד היה לעשות? זה העביר את היום בכיף.

אלעד מאד רוצה שנתארגן מראש על מי מביא מה וכמה, כדי שלא נביא כאלה סטוקים מטורפים, שבלאו הכי חוזרים אח"כ הביתה.
אני לא יודעת אם הייתי מסוגלת לסמוך על אחרים שיביאו את מה שאני צריכה. הדבר היחיד שהבאנו יותר מדי היה אוכל, אבל לא קרה כלום, כי הרוב היה אוכל יבש או שימורים ופשוט החזרנו את מה שנשאר. אני מעדיפה שיהיה לי יותר מדי מאשר פחות מדי. הבעיה היא שנראה שאורזים המון וזה עושה הרגשה לא נעימה, אבל יש דברים שפשוט תופשים מקום כמו מחצלת, מזרונים, שמיכות ובזה אי אפשר לקצץ. שנה הבאה אביא פחות בגדים וקצת פחות כלי מטבח.

בשנה הבאה אני לא באה. היה צפוף והמוני. הילדים נבהלו ולא יצרו קשר עם אף אחד, גם לא עם עצמם. פיתחו מיד חום והקאות. וכל כך משעמם, אין מה לעשות. נכון היכרנו אנשים, נכון היו נחמדים אבל... ואם זה הולך להיות יותר המוני, אז חסל. לא עוד פארק הירדן בכלל.!!!

היה צפוף והמוני בסופשבוע.

היה צפוף והמוני בסופשבוע.
ולמרות זאת היה נחמד.

היינו שבוע ומאד נהנינו. לקח לי יומיים שלושה להתביית, לקלוט את המקום, את האנשים, את הפינות האהובות עלי, וגם לרדת מהעץ של להספיק להיות בכל הסדנאות שמענינות אותי, להכיר את כל האנשים שנראים לי מענינים, לפצח את כל שמות הכינוי מהאתר,ו....סתם לנוח בשקט. ככל שעבר הזמן הגעתי יותר למשימה האחרונה.
אהבתי במיוחד:

כל כך הרבה נשים מיניקות, שהרגשתי כל כך חופשי להניק, ולהשאיר ציץ חופשי בחוץ למקרה שעוד מעט יהיה לו ביקוש, מבלי למהר ולהסתיר ולהצניע (יש לזכור שביתנו נושק לעיר הקודש...).
להנות מהחופשיות שבה הילד שלי מסתובב, ולדעת שלאן שלא ילך יפגוש פנים שמוכנות לעזור בשמחה.
יורד החושך והילד נכנס לאוהל, מודיע שהולך לישון, וזהו. אין שום התעסקות וטקסים של הליכה לישון. כל כך פשוט וטבעי.
הבישול והארוחות במשותף, כמובן. וכשאין כח להכין או לא הספקתי תמיד היה משהו ליד שפתח בפני את שולחנו.
לתפוס שיחות מענינות עם חדשים, וגם עם ותיקים.
לראות התהוות של חבורה של ילדים, שנוצרה באזור האוהלים שלנו - יושבים ביחד לשמוע סיפורים, הולכים יחד למים, משחקים. והכל תוך יומיים, שלושה (הם לא אמורים להיות פחות חברותיים הילדים האלה שלא הולכים לגן?...)
הארוחה המשותפת בערב האחרון. הרגשה טובה של ביחד.

מצטרפת להצעות של ענת גיגר:
רחבה מרכזית בצד אחד או משני צידי השביל, כך שיהיה נגיש לכולם. מין מרכז שסביבו ממוקמים האוהלים.
וכמובן - בור קומפוסט. חשבתי להציע עוד לפני שנסענו, ופחדתי להטריד את הציבור עם המחשבות האקולוגיות שלי.

בור קומפוסט
אני לא מבין גדול בעניין, אבל עד כמה שאני מבין לוקח כמה חודשים לפסולת להפוך לקומפוסט, לא? אז מה - נשאיר את הפסולת שם לבד? מישהו יקח את זה?

לנו הייתה כוונה לחפור בור קומפוסט משותף, אבל מישהו לקח את המעדר ולא החזיר. אולי בדף אבידות ומציאות?
חפרנו בור לעצמינו וטמנו (חוץ מביום האחרון שהבור התמלא ולא היה לי כוח לחפור אחד חדש).

אז מה - נשאיר את הפסולת שם לבד? מישהו יקח את זה?
העצים ביער יהנו מהקומפוסט שיווצר

העצים ביער יהנו מהקומפוסט שיווצר
עד שהזבל יהפוך לקומפוסט, חזירי הבר יפזרו אותו ברחבי הפארק, פועלי הניקיון יאספו אותו וככה נפטר מהזבל האורגני.

אז מה? לא נהנתי,
שברתי את ההסכמה הגורפת בדף והיבעתי את תחושותי הכנות. לתומי ציפיתי לתמיכה, להישתתפות בצער על אכזבתי. בקיצור לפתיחות מקהילה כל כך מחבקת כמו שאתם רוצים להצטייר. אבל אתם מפנים לי את גבכם לשולחים לי אנרגיות שליליות. לפיכך ניתכנס לנו אני בניי ואכזבתי בפינה, וניפרוש בשלום מהקהילה ה"חמה".

<לא באה מוחה דימעה>

לגבי לא באה -
דוקא שמחנו שבאת ונצטער שלא תבואי עוד (ואני אומר זאת מבלי לדעת מי את, כמובן), ובודאי נצטער אם תפרשי מהקהילה ה"חמה" שלנו, מבלי למחות דמעה.
אבל... מובן שזו החלטה שלך וזוהי זכותך. אני מניח שאם תאזרי אומץ ותשארי, אולי תוכלי לתרום ולגרום לשינוי בקהילה, כך שלא יהיו בעתיד אנשים שירגישו כמוך. הקהילה מורכבת מאנשים כמוך וכמוני, טובים ורעים, חמים וקרים, מחבקים ומפני-גב. מה לעשות - מאז שביטלנו את תנאי הקבלה - הגיעו כל מיני, וכולם חלק מהכל. הדרך היחידה לשינוי היא ביוזמה, באומץ ובשינוי מבפנים. בכל מקרה, גם אם יהיו כאלו שישלחו אליך אנרגיות שליליות - תוכלי תמיד לאזן זאת מכאלו ששולחים אנרגיות חיוביות. השאלה למי מהם תחליטי להתייחס.

אנחנו נהננו מאד מהמפגש (מה שאומר שיכול להיות שבשנה הבאה הוא ימשך יותר ימים). שמחנו לראות פרצופים חדשים וישנים, התפרקדנו בשקט בקרב אנשים חמים (ובמזג אוויר מתאים) ואנחנו רוצים עוד...

<בקרוב פרטים על המפגש החורפי בתחילת חודש דצמבר באזור ערד. רשמו ביומניכם>

נרשמנו.

לא באה,
לא חשבתי להגיב על דברייך כי גם לי הם נשמעו מקטרגים ומאשימים, ואולי באמת זה גם קשור לניק האנונימי המתריס.
אבל, אחרי שקראתי כמה דברים שנכתבו פה, יש לי משהו לומר.

כל אחד מרגיש, כמובן, איך שהוא מרגיש, וזהו. לא לכולם יש אותה הרגשה, למרות שנראה שרוב האנשים נהנו. זה לא אומר ש"חייבים" להנות. היו גם אנשים אחרים שכתבו למעלה והיתה להם ביקורת כזו או אחרת על כמה דברים ובכל זאת הם נהנו. ואת לא נהנית בכלל. הכל לגיטימי.

זכותך כמובן לבחור לא לבוא שוב, אבל אני מצטרף למה שרני כתב - כולם מוזמנים. אפשר לנסות שוב. אפשר לנסות להשפיע על אותם דברים שלא מצאו חן בעיניך (כמו שכמה אנשים עשו כאן בעזרת הצעות מהצעות שונות). אפשר להגיע עם ציפיות יותר נמוכות מהפעם הזו (מן הסתם בפעם הבאה זה יהיה כמעט בלי ציפיות בכלל), ואז אולי להיות מופתעים לטובה.

אנחנו, אגב, באנו בדיוק כך. היו לנו ציפיות, אבל גם לקחנו בחשבון שאולי זה לא יהיה כיף כמו שאנחנו מצפים, ובמקרה כזה פשוט נשתמש באוהל כמקום לינה ונטייל לנו באיזור לבד. בפועל זה לא קרה כי נהנו, אבל לא הוצאנו מכלל אפשרות שזה יקרה (בייחוד לאור העובדה שהיו כמה כותבים באתר שהתלוננו על יחס לא נעים שהם קיבלו).

מה שהיה לא נעים זה לקרוא את דברייך שנשמעו כמאשימים. כשמאשימים מישהו (או קהילה) אז באופן טבעי הוא מתחיל להתגונן. ולכן קיבלת תגובות צוננות. למען האמת, לא ברור גם למה בכלל כתבת. לא הצעת שום דבר חיובי, ובעצם רק כתבת משהו לקהילה שממילא את אומרת שאת לא מרגישה שייכת אליה יותר. אז נראה כאילו כתבת כדי להאשים. אולי זו לא היתה כוונתך, אבל ככה זה נראה. וזה לא נעים לקרוא.

מה שתחליטי - שיהיה בהצלחה ושתהיה שנה טובה.

"לא באה",
חבל שלא נהניתם, אחרי שטרחתם וארזתם והגעתם (מלאי ציפיות, אני מניחה). אבל -

לא לכל אחד מתאים אירוע המוני, אפילו אם הוא מכיר חלק מהאנשים. יש אנשים שמתאימה להם רק חברה קטנה.
לא לכל אחד מתאים "להתבטל" זמן רב כל כך. יש מי שזקוק לגיוון, לפעילות, או אפילו להפעלה.
לא לכל אחד מתאים לנחות בציבור שרובו ככולו בלתי- מוכר ולהשתלב בו.

יתכן שאי התאמות כאלה המאיסו עליכם את השהייה בפארק.
זה לא אומר שום דבר נגדכם או נגד שאר האנשים בפארק.

עודד, מאז שאבד לך סימן השאלה, אתה נשמע אחרת...

הנה הוא: עודד המחפש ^?

הָהָהָ...

לא באה , את מוזמנת תמיד למפגשים קצרים עם מעט אנשים. (ויש גם אנשים שלא אוהבים את הקצרים עם מעט אנשים, כי הם קצרים מדי, כי יש מעט מדי אנשים...(-: ) אני בטוחה שבחלקם הרגשת ותרגישי נוח

<בקרוב פרטים על המפגש החורפי בתחילת חודש דצמבר באזור ערד. רשמו ביומניכם>
כבר מחמם את הלב. רשמנו.

לא באה,
אנחנו פגשנו אנשים שאמרו שמנסיון של שנים קודמות הם ממצים את הפארק מאוד מהר והילדים משתעממים, אז הם מראש באים רק ליומיים.
אני לא יודעת לכמה זמן אתם באתם, אבל אם בכל זאת אתם מחליטים לנסות שוב, אולי באמת לקצר.

ובהמשך לדברי טרה (זה בסדר לפנות אלייך בשמך הפרטי, נכון? (-: ) אולי באמת שהיומיים האלה לא יהיו סוף השבוע. (שהיה מרגש ומהנה להפליא אבל אם זה היה ממשיך ככה כל שמונת הימים היינו יוצאים משם קוקואים לגמרי.)
שאר הימים לא נראו ככה כלל. הכל התדלל, האוהלים, האנשים, ההתרגשות....אפשר היה להתחיל סתם להיות.

תגובה להודעתה המקורית: לא באה, נראה לי שבאת רק עם הילדים, ללא בן זוג, ביומיים שהייתי לבדי, גם לי היה קצת משעמם וגו', ופשוט הסקתי מסקנה שבשנה הבאה אנחנו צריכים להיות ביחד, אחרת כל התחושה של ה"קהילה" הולכת לי לאיבוד.
ואם אין זוג אפשר להזמין חברה טובה, נראה לי שגם זה יכול לשנות את כל התמונה.
ואולי גם כדאי לחשוב על הגעה בימי השבוע ולא בסופשבוע שאכן היה מאוד עמוס.

גם לי היה צפוף בסופשבוע. בחלק מהימים יצאנו מהצפיפות והלכנו לטייל בשבילים קסומים בקרבת הפארק. ההתאווררות הזאת מאוד נעמה לי, ואני מתכוונת לחזור על זה גם בפעמים הבאות. לגבי השעמום -- הבאנו תעסוקות גיבוי גם לנו וגם לילדים. בסופו של דבר לא נגענו בספרים, אבל ניצלנו היטב את משחקי השולחן ואת חומרי היצירה.

אני חושבת שגם הצפיפות וגם הקושי ליצור קשר הן נקודות למחשבה לפעם הבאה. בינתיים אני מנסה לחשוב איך יוצרים כיסי פעילות ומציבים משהו בערך במרכז במתחם אוהלים אנארכי.

בינתיים אני מנסה לחשוב איך יוצרים כיסי פעילות ומציבים משהו בערך במרכז במתחם אוהלים אנארכי.
לדעתי, זה לא היה אנארכי.

לא באה,
לתומי ציפיתי לתמיכה, להישתתפות בצער על אכזבתי. בקיצור לפתיחות מקהילה כל כך מחבקת כמו שאתם רוצים להצטייר.
לפיכך ניתכנס לנו אני בניי ואכזבתי בפינה, וניפרוש בשלום מהקהילה ה"חמה".

מתוך המשפט הזה, יש לי תחושה שאת כן רצית לבוא בפעם הבאה, אבל היית זקוקה לתמריץ ולעידוד ולהצעות יעול...
חלק מהדברים האלה קראתי ומצאתי בדברים שכתבו כאן עודד, טרה, ורד, ענת ועוד...

אז אולי כדאי שתישארי בעילום שם, ובמפגשים הבאים תבואי מתוך מקום של פתיחות, של יוזמה, של זרימה.
תתני לקהילה ולעצמך הזדמנות נוספת להכיר זה את זו.
לא קרה כלום אם תבחרי להתנתק, אך כולם יכולים להרוויח מהזדמנות חוזרת...
ישנם מפגשים מאד קצרים של ימי עיון וישנו מפגש חורף בדצמבר, ועד אז יש לך מספיק זמן לחשוב, לבדוק ולבחור.

בכל מקרה, דלת הקהילה תמיד פתוחה

שגם הצפיפות
טוב, תלוי למי. אנחנו התמקמנו בעצם בנקודת קצה, והרגשתי יותר את הבדידות מאשר את הצפיפות. אז זה נורא תלוי במיקום האוהל ובשכנים, ומי שמבלה כל היום במים בכלל לא מצופף.

כיסי פעילות? יונת, אוי ואבוי... עוד דברים שארגיש קצת רגשי אשמה שאני לא מצטרפת?
טוב, לילדים זה מבורך (אם כי בת ה-7 שלי תיכף התחברה ושיחקה, וימים שלמים לא ראיתי אותה, וזה כולל התחברות עם ילדים שמעולם לא פגשה קודם. והיא גם התגלתה כמקסימה ומוצלחת במיוחד במשחק עם קטנים ממנה, סליחה על האובייקטיביות האימהית (-; ).

הקושי ליצור קשר
כמה רעיונות לעידוד היצירתיות בשנה הבאה:
הרי כולם ממילא אמורים להירשם אצל משפחת כשר. אולי כדאי לתלות שלטים שמכוונים לשם כל מי שמגיע, ואז תיווצר מאליה התקהלות קטנה סביב "שולחן ההרשמה"?
ובימים הראשונים לעשות כל יום מעגל היכרות עם איזה נושא שיעניין את כולם (אבל שמותר לסטות ממנו...) כדי להיפגש?
בעיה: הכנת האוכל בדיוק בזמן שהכי טוב להיפגש.
אז מפגש שבו יושבים ומכינים ארוחה קהילתית? חלק מקלפים ורוחצים לפוייקה וחלק עושים בצק ואופים פיתות?
כשמבשלים ואוכלים יחד יש תמיד הרגשה טובה, וגם הרגשה קהילתית, וגם הזדמנות לשיחות בקבוצות קטנות - כי קשה לדבר במעגל גדול כשהקטנים גם לוקחים אותנו הצידה כל הזמן.

חלק הועבר לדף עזרה וקהילתיות בבאופן טבעי

מותר לומר משהו שונה?
ובכן:
אני כן נהניתי.
זה נראה ממש מוזר לומר כך בדף זה עכשיו.
מה זה נהניתי? נהניתי עמוקות!
מן החברה, מן האוירה, מן הפתיחוּת, מקבלת הפנים, מן האור בעיניים, מהחופשיות,
מכל מה שהיה שם ומכל מה שלא היה שם (מה שלא היה? כמו למשל הטפות-מוסר וגערות כלפי ילד).
מהאופטימיות, מהעזרה ההדדית, מהיחס של כולם לכולם (כולם!!!!).
מהקשיים, מההתגברות עליהם.
מהסלחנות, מהאהבה.
חזרתי מלא אופטימיות וגעגועים.
מותר?

סופסופ גם אני.
רק עכשיו, כי מהפארק המשכנו להוריי בכורזים עד שבת, ואחר-כך בראש השנה היינו שם שוב, ואחר-כך היינו חולים, כך שרק בעצם עכשיו, עם קריאת הדברים של כולכם יש לי פתאום הזדמנות לעצור לרגע ולהתחיל להתגעגע.
כל-כך היה לי שם טוב, חברים. באמת, באמת לא רציתי לחזור (אולי כל התרוצצות ההמשך הזאת שגזרנו על עצמינו היתה בכדי לדחות עוד קצת את החזרה). מבחינתי זה היה לגמרי זה. לא היה לי חסר שום דבר. הכל היה בדיוק נכון, (וזה לגמרי כולל את החום, הצרעות, העשן, ה"המוניות" וה"שחור" שהצטבר לילדים מתחת לציפורניים). אני יכולתי להשאר שם ברצף עד לכנס של שנה הבאה.
וברשותכם, שיר הלל קצר:

אח, השינה באוהל...
מה טובו אוהליך, ישראל...
האדמה השחורה, רוויית כפיסי אקליפטוס שבירים,
כה נעמת לי מתחת ליצועי...
וצפרירי האור הזוהרים של הבוקר,
ואלו המרצדים על פני המים,
והירוק , הנטוע בחום והטובל לו בתכלת,
והחיוכים - המאירים, הנעימים, האוהבים...
והילדים - החופשיים, החופשיים, החופשיים...
והביחד, והלבד,
עם ספר, או בלעדיו, בסדנא, או בשיחה, על מחצלת או בערסל...
מושלם. זה היה מושלם.
וקצר.
וחבל שנגמר.

תודה על ה-כ-ל! לכ-ו-ל-ם!

מושלם. זה היה מושלם.
חגית,
איזה כיף לשמוע.
העיסה מעידה על נחתומה.

זוכרים את החתונה עם התלבושות שתפרתי?
>>>> מסיטה את הנושא. מתנצלת.
אז הנה תיאור של בעל השמחה
והנה תמונה קטנה:

עברו כבר ארבעה חודשים מאז, ופתאום היום נזכרתי במשהו שהיה שם. לא יודע למה.

קרה איזה שלוש-ארבע פעמים שבהם מישהו פתאום הביא לי את נמרוד (בן שלוש וחצי), בוכה כי הוא איבד אותי. גם לי קרה איזה פעמיים שהבאתי ילד בוכה שאיבד את הוריו אליהם.

בהתחלה זה הרגיש לי לא בסדר. איזה חוסר אחריות מצידי שנתתי לזה לקרות. וגם, כמובן, מה חושבים עלי כל אלה שמסביב, ההורים הנפלאים האלה, שרואים שהזנחתי את הילד שלי ונתתי לו ללכת לאיבוד. ובכלל, איזה אחראי זה שהביא לי את הילד, לעומתי.

אבל עכשיו כשאני חושב על זה אני מבין שזה קרה כי שם זה היה יכול לקרות. בלב עיר סואנת זה לא היה קורה, לא הייתי נותן לזה לקרות. אבל בפארק הירדן הרגשתי כמו בתוך משפחה אחת גדולה, שאולי עדיין לא מכירים את כולם, אבל כולם משפחה. ולא דאגתי. הרשיתי לעצמי, למשל, ללכת יותר מהר מנמרוד כשחזרנו מהמים לאוהל, ולתת לו ללכת בקצב שלו, גם אם זה אומר שהוא יאבד קשר עין איתי. ידעתי שהוא יוכל למצוא אותי (מה שבאמת קרה כמה פעמים), ובמקרה הכי גרוע - אם הוא לא ימצא אותי, יהיה שם מישהו טוב שיעזור לו.

איפה אתם? אני מתגעגע אליכם!

ועוד משהו, קרה לי כמה פעמים שסיון נאבדה לי , ואוטמטית חזרה לאזור האוהל ושם מצאתי אותה .
חייבת לציין שהתרשמתי מיכולת האוריאנטציה שלה למצוא את האוהל מכל מיני מקומות , אני עד היום מתקשה במשימות אוריאנטציה שפשטות מזו .

אגב עודד , אתם מוזמנים לבקר .

שליחה על ידי עמית* » 02 יוני 2005, 22:35

זו פעם ראשונה שאני במדור הזה והתרשמתי מאוד האם אפשר לקבל פרטים על המפגשים האלה,איזה סוג של קהל בני כמה מה מקשר ומה מחבר
הקטע של אוהלים זה מאוד נחמד ,אני מבקשת לדעת קצת הרבה יותר******************תודה!!!!!!!!!!!

עמית, אלה מפגשים של קהילת "באופן טבעי" - קהילה וירטואלית וגם לא וירטואלית.
ראה, השנה, שמונה ימים בפארק הירדן 2005.

רק עכשיו אני רואה את ההודעה של עודד.
אולי רעיון לפעם הבאה הוא להדביק לילדים פתק עם שם הילד - אבל גם שם ההורים.
קרה לי שמצאתי ילד בוכה, ונלחצתי שלא ידעתי של מי הוא, ואז לא יודעים מה לצעוק