חזרה מפארק הירדן 2004

אז היינו שם אמנם רק יום אחד אבל היה ממש נפלא.
ממש מדהים לראות איך משנה ושנה יש יותר ויותר אוהלים וילדים וכלבים...
המון אנשים אבל - שקט. מדהים לא?
אוירה מיוחדת, שלוה . חזרנו עם המון כוחות , אהבה ואופטימיות.
היה כיף ממש לפגוש , לדבר, לספר, להרהר. להשתכשך במיים הקרירים.
ולהכיר עוד בני אדם מאחורי השמות והסיפורים.
ולכל מי שננשאר שם - תהנו ותחזרו בשלום!!

ולכל מי שנשאר שם - תהנו ותחזרו בשלום!!
וקבלו גם את קנאתי הכנה. הייתי רק יומיים ובא לי לחזור לעוד קצת...

היינו בפארק במשך 4 ימים.
אני מרגישה שחזרתי מגן עדן!
מזמן לא נהניתי כך מהכל.
החברה, האווירה, הזרימה, המקום, האוכל, השלווה...
מחכה לשנה הבאה!
ממליצה להשאיר את "שעון החול" לטובת שמירה על אופטימיות.
תודה לכל המארגנים והיוזמים.
@}

עברו כבר שלושה ימים מאז החזרה, ואני עדיין מעבדת את החוויה...
היה נפלא.
לי אישית התאים מאוד שהמפגש אורך יותר מסוף שבוע, כי בעצם, רק בשבת בבוקר נכנסתי לפוקוס והתחלתי ליהנות באמת. באנו ביום חמישי אחה"צ (אני + הילדים) ותכננתי לצאת בשבת בצהריים, אבל נכנעתי בשמחה להפצרותיה של הבת ליום נוסף.
לא הספקתי לדבר עם הרבה אנשים. בהתחלה, כאמור, בכלל לא הייתי בפוקוס, וגם התביישתי. אחר כך, אם היו אנשים שזיהיתי - ראיתי אותם הולכים לאנשהו ולא נעים לעצור, או שכבר יושבים עם אחרים ולא נעים להצטרף, וכו'. כל יום אני גם רואה שמות נוספים כאן באתר שמתברר שהיו, שהייתי שמחה מאוד לפגוש אך מאחר שטרם נפגשנו, לא זיהיתי ולא ידעתי שהם שם. ולפעמים כמובן גם הילדים היו צריכים כל מיני דברים ולא הייתי פנויה.
אז סליחה מכל אלה שחשבו שאני סתם אנטיפתית (-:
שלושתנו הגענו נרגשים ומתוחים, מכל מיני סיבות, ואף שאת הבת כמעט לא ראיתי במשך השהות, אני בטוחה שאת הצווחות של הבן - "עדי! עדיייייי!!!!!!" בכל פעם שהרים את הראש ולהפתעתו לא ראה אותי מולו, שמעו עד לכנרת. מצטערת אם זה עלה לכם על העצבים - גם לי.... (בטח היו כאלה שסיכמו לעצמם, "המסעדה הזאת, סתם פארשית. שמעתם איך היא צועקת על הילדים שלה, הלא-מחונכים האלה?" (-; )
תודה רבה לכל מי שעזרו לי לאורך כל הימים האלה, בכל הדברים.
חסר לי איזשהו סוג של אפשרות מסודרת להיפגש עם אנשים. התפלאתי קצת שבערבים, אחרי שהילדים נרדמו, כמעט לא הגיעו מבוגרים למחצלות במרכז, מתחת לרשת הצל, וגם לא ליד המים - מקום נהדר ושקט בשעות הערב המאוחרות/לילה. לשנה הבאה אני מתנדבת להציע מפגש כזה וגם להביא לשם גזייה להכנת תה צמחים.
שוב, הרבה תודה, בפרט למארגנים.

נשכח מנשא חיבוקית בצבע טורקיז.
איזה בעסה! דוקא כשבאנו רק לכמה שעות להינפש...

שכחנו אותו ליד האוהל של עודד המחפש ומשפחתו.. (איך כולם מרגישים? יותר טוב?).

אנא, אם מישהו מצא תודיעו כאן ( המנשא בהשאלה והפאדיחה גדולה) .. בתודה גדולה.

היינו מחמישי עד שלישי ונהננו מאוד!
איזו קהילה מופלאה.
תודה למארגנים ולכל המשתתפים!@}

חזרנו לפני חצי שעה, עוד לא קראתי כלום מה"מה חדש" ורק רציתי להגיד שהיה

[h=3]

כיף[/h]
ודיווח מפורט יבוא בהמשך.
תודה לכווולם!

הכי נחמד שעכשיו אני קוראת את הניקים וגם רואה את התמונה של האדם בתוכי....
פתאום לדפים שונים יש משמעות נוספת עבורי.

גן עדן כמו שנאמר קודם!
חזרנו ביום שני בסוף היום, נהננו מכל רגע... שנה הבאה אני לא מקצצת! לוקח זמן להכנס ל"שגרה" (-: של שמונה ימים בפארק הירדן.
הקהלה גדלה כל כך מהר, שנראה ששנה הבאה שמונה ימים כבר לא יספיקו, כדיי להחליף מילה עם כל אחד!
עדי, רעיון נהדר, אנחנו כמעט כל ערב ישבנו ודיברנו עם מישהו אחר אחרי שהיליתו נרדמה! רק שבאמת העדפנו לא להתרחק יותר מדי מהאוהל.
תודה רבה למארגנים

נדמה לי שהדיבור הוא ששנה הבאה זה יהיה שבועיים...

כל-כך רציתי להכיר את כולם.
אבל עד שיצאתי מהביישנות שלי כבר הלכנו.
נהננו מאוד. שנה הבאה נבוא ליותר ימים בכדי שאפשר יהיה להכיר יותר אנשים.
השקט היה מדהים. כמו שהרגשתי בעמק הטל.
תודה לכולם.
יש לציין שאפילו שנהנתי מאוד התחזקה בי התחושה שטוב שהקהילה מפוזרת ולא חיה במקום אחד.
זו דרך להפיץ את השמועה שאפשר לחיות אחרת.
כייף היה לראות שכולם נראים אנשים רגילים - קצת מוריד את החשש עד כמה אני יכולה להיות חלק מהקהילה.
ושוב תודה לכולם ולמשפחת כשר.

התפלאתי קצת שבערבים, אחרי שהילדים נרדמו, כמעט לא הגיעו מבוגרים למחצלות במרכז, מתחת לרשת הצל,
ברור, עייפים, וגם לא רוצים מאוד להתרחק מהישנים.

> עוד לא חזרה התחושה הביתית-מקלדתית לאצבעות <

חוצמזה:

מי ששכח/איבד

חלק מהדברים (3 זוגות נעליים וכמה פרטי לבוש של ילדים) נמצאים אצל שרה לה, ויתרמו אם לא תספיקו להגיד לה.
שני כסאות פלסטיק מתקפלים אצלי.
מחצלת שנפלה מאיזה גג עוד לפני שער הפארק אצלי (למען האמת - בני מיד פרש אותה על רצפת המטבח, ושם אכלנו היום).
יוחזרו לדורש.

ונושא אחרון -
נפתח כבר מתכונים מפארק הירדן?
לכש - אני מבקשת את המתכון של התבשיל הכתום עם הטונה מערב השאריות.

ארזנו, כיבסנו,
שמנו הרוב למקום (הלואי... עוד לא. מחר-כך).
נחנו מהמנוחה.
עכשיו הזמן לשפוך:
איך היה?
כעסים (או אולי אין בכלל?).
מחמאות.
תודות.
סיכומים.
והעיקר -- לקחים.
קדימה, עוד זוכרים איך כותבים?
ומי שיודע -- אולי יעביר לדף זה גם את מה שמתאים לו מן הדף הקודם או מדפים אחרים.

גן עדן כמו שנאמר קודם! היי, אמור להיות כ"כ חם בגן עדן?!?!

טוב, הנה הדיווח שהבטחתי:
לקח לנו יום ורבע להתאקלם (וגם להבין שהצרעות והדבורים לא ילכו ושלא יהיה פחות חם).
אחרי זה התחלנו להינות מהשהייה, בלי תוכניות, בלי ש צריך ללכת/לעשות משהו. טוב, חוץ מאוכל וכלים

.
הסתובבנו, הכרנו אנשים, נישנשנו, רבצנו, הזענו, סתם היינו.
מסתבר שלא לעשות כלום יכול לקחת כמה ימים וגם אז לא מספיקים לעשות את זה עד תום

פרטים טכניים:
מקלחות היו פתוחות (תרתי-משמע, גם בפנים היו רק מחיצות כמעט וירטואליות) והמצב הסניטרי היה סביר (בלילה אחד, אחרי שהתקלחתי, תרמתי את חלקי הצנוע למאמץ לשמור מקום נקי וניקיתי שם רצפה).
שירותים מצב משתנה. אבל רוב הזמן מצב סביר ורוב הזמן גם היה נייר (ואותה פעם שלא היה כמובן היה כשלא לקחתי איתי גליל).
מים מי שתיה בברזיות היו בטעם ממש בסדר (לא עלה בדעתי לטעום אותם וכשכמעט נגמרו לנו מים מינרלים, התחלנו לחשוב לאן ליסוע לקנות עוד אספקה. ותודה שוב לאור ונהר שליט @}). רוב היום המים בברז היו חמים עד כמעט רותחים

הייתה תמונה מאוד מצחיקה כשכמה ילדים (4 או 5) ישבו בתוך הכיור של ברזיה כמו שורת ברווזונים - רטובים ומבסוטים (ויויאן - אפשר לשלוח לי במייל תמונה לכשיתאפשר?)

לסיום רוצה להודות תודה ענקית למארגנים על המפגש @} @} @} @} @}
היה לנו כיף לפגוש אנשים שכבר היכרנו ולהכיר אנשים חדשים - תודה לכולם!

אמנם הברזנו הביתה ביום שני (בלילה)
וחזרנו חולות (טרם החלמנו סופית)
מאוד מאוד מאוד נהנינו, היה כיף גדול.
מקווה להגיע לסיכום יותר ממצה בהמשך (אחרי שנתאקלם בבית)
וסליחה לכל מי שלא הספקתי להגיד שלום (כשהלכתי)

מייק תודה על הדף.
מקווה להבחין בין ימין ושמאל בקרוב ולרשום רשמים. יש הרבה.

מי ששכח כיסוי למושב רכב, זה אצלנו.

איך אפשר לעשות משהו כשיש כל כך הרבה מה חדש שהצטבר על השולחן?

אז ככה...
היינו שישבת - נסענו הביתה- חזרנו רביעי להיפרד..
היה ממש כיף. היה חם. היתה ארוחת צהרים טעימה ביום שישי שהכנו כמה משפחות ביחד (איזה כיף זה!!), המים נהדרים ומרעננים, אנשים טובים מוכרים וחדשים שהכרנו...

הפשוש נהנה מאוד לראות כל כך הרבה התרחשויות סביבו , להתרוצץ ערום כל היום, לטבול במים הקרים...

נשיקות חמות לכולכם ומצפים לשנה הבאה!!

תודה ענקית למשפחת כשר על האירגון, היוזמה והכל.
מאוד מאוד מאוד נהנינו. הבנות היו פשוט בגן עדן .
עכשיו רק נותר לספור את הימים עד לפעם הבאה.

איך אפשר לעשות משהו כשיש כל כך הרבה מה חדש שהצטבר על השולחן
מישהו ניסה לסמן 7-8 ימים ב-מה חדש, והצליח להתעדכן?

אמא אני רעב
מה אתה רוצה לאכול?
אני רוצה לאכול בבית
(מתחילה לאסוף פרורי רשמים משמונה ימים עם ילדים מחוץ לבית עם המון אנשים. לצערי לא זוכרת מי היו הילד והאמא.)

ילד איך היה?
היה טוב. מצאתי חברים חדשים.
את מי למשל?
אותו. (מצביע על ילד מכר ותיק)
(האמא מוזמנת להכניס שמות עם בא לה (-: )

אמא אני רוצה שלא תדברי עם אף אחד ולא נשב עם אף אחד וגם לא נאכל על שולחן עם עוד אנשים
(ילדה אחרי ששה ימים בפארק הירדן)

ילד בוכה ביום השמיני בחנייה של פארק הירדן
מה קרה חמוד?
אני גם רוצה לחזור וגם לא רוצה לחזור

אמא למה הרצפה כל כך ריקה?
היא לא ריקה. ככה זה רצפה, לבן ושטוח וחלק.
(ילדה בחזרה בבית אחרי שמונה ימים על אדמה)

ענת גביש

ו-

המשך תגובות של ילדים , הפעם מהחזרה הביתה : " אמא , אל תעצרי" , (כשחניתי ליד הבית ) , בוכה . למה לא לעצור ? "אני רוצה לנסוע לפארק הירדן " ( אחרי נסיעה של כשעתיים וחצי משם עד שהגענו הביתה).והבכי נמשך , אני מסבירה שכולם הלכו כבר מפארק הירדן וחזרו הביתה , ליאור ממשיך לבכות : " אמא , תמשיכי לנסוע". אני : לאן ? ואני מקבלת תשובה ספציפית ביותר: "תסעי לעוד מקומות" . נשארנו חצי שעה סביב האוטו, ליאור בוכה ומתרגל לעובדה שחוזרים למקום המוכר-לא-מוכר הזה שקוראים לו הבית, שלא חיינו בו שמונה ימים , העמסתי את הדברים לקומה שלישית ( בלי מעלית ) והלכנו לקנות צ'ופר נדיר לליאור , צ'יפס בשקית. הלכנו למכלת ורק אחרי כשעתיים חזרנו אמא זוחלת וילד שמח לביתו .

היה מדהים. תודה לכולם, במיוחד למארגנים וכן תודה מיוחדת למשפחת שליט, המשך בדף שלכם.

שלום לכולם, איזה כיף לשבת מול המחשב!
אמא אדמה, המנשא שלך נמצא ויודעים שהוא שלך, אבל אני לא יודעת מי לקח אותו בסוף... בטח יצוץ באתר בקרוב.
אני מרגישה כאילו זה היה פרק חיים קטן, השמונה ימים האלה, ועכשיו להתאקלם בחזרה למכונית, לטלוויזיה, למחשב...
הכרנו חדשים, התחברנו למוכרים, מצאנו פינות חמד מופלאות בנחל, אכלנו אוכל משובח מדי ערב (ובוקר, וצהריים)
אגב, את תבשיל הטונה מאמש אלתר זיו יחזקאל.

תודה לכל מי שהעביר סדנאות, ולכל מי שהשתתף בהן, לכל מי שהכין אוכל, ואכל אותו.
תודה לילדים על המופע החמוד שלהם.
חזרתי עם המון שקט ועם הבנות בקשר לעצמי, ועם יותר אוכל ממה שהבאתי.
@}

היינו שישה ימים. ארבעה היו באמת נהדרים. התרגשות גדולה לפגוש, לראות, להכיר, להיות. לבשל ביחד, לאכול ביחד, לרחוץ ביחד. להעמיק את הקשרים עם מי שכבר מכירים, להרחיב טיפה את המעגל. לפגוש את הילדים (הגדולים) פעמיים ביום לחיבוק.
לראות כמה נכון הדבר הזה להם, להתעורר זה אל זה ולהיות יחד, כמה טוב להם.
לעזור זה לזה בעת הצורך. לחפות זה על זה בעת הצורך - לילדים שלך יהיה מה לאכול גם אם לך ממש לא מתחשק להכין. לחיות בשבט.
ביום החמישי, אני מוצאת את עצמי מתחילה לבקש שקט. פרטיות. זמן לעצמי. אני מעדיפה לרחוץ כלים לבד מאשר לבשל עם כולם. אני מרחיקה במעלה הנהר לרחצה פרטית. אני מטיילת מסביב. בערבים אני מתרחקת מהקבוצה ומנסה להגיע לשיחות אישיות יותר. בקבוצה הן איכשהו מתגלגלות לצחוק של פורקן.
הילדים פתאום מתחילים להגיע שש פעמים ביום, ודווקא בבכי. מצבי הרוח של האחרים מתווספים לאלה שלי ומעמיסים עלי. הביחד הצפוף והאינטנסיבי מעלה אל קצה המוח מיני התחשבנויות קטנות כאלה, לעצמך ולאחרים, שככל שכולם מנסים בכנות להתעלם מהם ולתת לכל אחד לעשות כרצונו, הן עדיין שם (כל כך אנחנו לא רגילים בשיתוף, אמרה לי אורנה).
אני רוצה לקום בבוקר ולא להיתקל באף אחד לפני שאני מצחצחת שיניים. אני לא רוצה להתקלח בפני עיניים זרות. אני רוצה להתייחד בנחת עם בעלי לעת ערב.
אני רוצה הביתה.
שישה ימים הם המקסימום שאני יכולה לחיות בשבט ככל הנראה.

<מחרבת שמחות>

ואולי הסידור של המחנה יכול להועיל בעניין הזה. בריינבו למשל, כך סיפרו לי, יש מרחב משותף אבל כל אחד נוטה את אוהלו בפינה משלו. לי זה היה פותר חלק ניכר מהבעיה.
ליונת, אני יודעת, יש כל מיני רעיונות בקשר לזה, כמו למשל נטרול ה"במה" המרכזית כך שלא תרתיע אנשים מלהיכנס לתוכה, או ספסלים מוצלים בדרך לשירותים, שם נערכים חלק ניכר מהמפגשים. (יונת - אני אשמח אם תרחיבי בעניין הזה).
ועוד עניין מועיל יכול להיות ההצטרפות לטיולים מחוץ לפארק. הפעם לא הצלחתי לאסוף אותנו לעניין הזה, אבל זה מהפקת הלקחים לשנה הבאה. לקחת אוויר כדי שאפשר יהיה להמשיך הלאה. למרות שלא הייתי רוצה להסתכל על זה כעל מסע הישרדות, אלא באמת להישאר רק כל עוד אני נהנית.

חסר לי איזשהו סוג של אפשרות מסודרת להיפגש עם אנשים
דווקא השנה היו הרבה מעגלים למבוגרים וסדנאות יצירה לילדים שאיפשרו להיפגש בצורה קצת יותר..אחרת. מבחינתי זה סוג של לצאת מהבועה. מאפשר להתיישב ליד אנשים שאתה לא מכיר לא "סתם ככה", ולהרגיש בנוח. <לא ממש עשיתי את זה>

אה, ושלי הקטנה שרצתה לאכול בבית. וגם הגדולה נקרעה בין הרצון להישאר לרצון ללכת. גם אני, האמת. כשנכנסנו לאוטו והתחלנו לנסוע, ממש חשתי צער פרידה.

וגם, כמה נחמד שאפשר לקבל ולתת בעל פה תגובות לגיליון האחרון , ואפילו לשוחח עליהן.

ונו, אף אחד לא אומר כלום על ערב שירה בפארק הירדן ?
(יותר ביקורתיים ממני אתם לא יכולים להיות)

לקשיים שתיארת, לילה טוב, נתתי לעצמי מענה (בלי כוונה) בדמות משימה של מלאכת-יד שהבאתי עמי.
הייתי טרודה בה בימים הראשונים, עשיתי את זה במחצלת המרכזית, כדי שאהיה ליד אנשים - וזה אכן היה פתח להמון המון שיחות - קצרות וארוכות - אפילו עד השתתפות בעבודה שלי.
(מי ביקש בד פיות? הוא אצלי, פנוי לכל דורש).
וגם - האוהל שלנו היה בשורה קיצונית, כך שאחה"ץ הצל שלנו היה "מחוץ למחנה" וכך לא חשתי עומס רב מדי של אנשים.

על השירב"ץ - את אומרת - יותר ביקורתיים ממני אתם לא יכולים להיות. בואי נגיד ככה: אני אשמח אם בשנה הבאה נעשה את זה יחד.

חוית החזרה הביתה החזקה שלי היא שפתאום שמתי לב לשרירים העייפים שלי. הבנתי עד כמה לחיות בטבע הוא עבודה קשה (דאאה), אבל כשנמצאים שם - אין זמן/תשומת לב מיותרת כדי להבחין בזה. תענוג.

אני (אנחנו) נהניתי מאוד מאוד, אבל בסוף כבר התעייפתי.............

לנו דווקא הייתה פינה מרוחקת (לא, זה לא היה בכוונה, אנחנו לא סנובים), אז מצד אחד היה יותר שקט ופרטיות, אבל מצד שני פחות הזדמנויות להיפגש עם אחרים. בערב אחרי שהתינוקת נרדמה רציתי מאוד לרדת ולדבר עם אנשים, אבל לא יכולתי להתרחק מהאוהל.

אנונימי

מה דעתכם לעשות את זה פעמיים בשנה? נגיד, מתישהו סביב שבועות, כשכבר חם מספיק אבל לא חם מדי.

לא יודעת איך היה באגפים אחרים משלי, אבל אצלנו, וגם במחצלת המרכזית, המזגן לא פעל...

אמנם השרב"צ היה חובבני משהו, אבל זה מה שמאםפשר השתפרות לפעם הבאה. הטיפים של אש"י עדין רשומים פה, גילה תשמח לשתף פעולה. יהיה בסדר. מאידך, איפה עוד אפשר לשוחח בנחת עם אנשים בערב שירב"צ? ובעצם, אולי נמצא תירוץ אחר להתכנסות כזו, כך שאפשר יהיה לשוחח מבלי להפריע לשרים? ואיך משאירים את הילדים הישנים לבד באוהל, כשרוצים ללכת לפעילות לילית שכזו?

החויה האישית שלי:
היו לי נקודות שבירה בדרך. ביום שני כבר תכננתי את שובי הביתה. כמו בחיים, היו עליות והיו ירידות. הירידות, ובפרט בוקר יום ב' בו הדר נעקץ על ידי צרעה שדרך עליה, היו קשות עד מאד. כאילו לקחו את החיים וכיווצו אותם לשבוע, כך שכל דרמה נהיית יותר מרוכזת. כל עקיצה, טרגדיה המורידה את האנרגיות לתחתית.

אבל אחרי נקודות אלו, היו רגעים טובים, רגעי התעלות איכותיים שמהווים אבני דרך לחיי האמיתיים, לא אלו המתומצתים. ורגעים אלו, הם שנשארו לי ושממתיקים לי הזכרון.

החוויה הזו, משאירה טעם טוב, משאירה לי המון חומר למחשבה, לעיבוד. בעיקר בנושא של איך הייתי רוצה לחיות, ואיפה.

וחברים חדשים. קסם של אנשים ושל משפחות.

ומראות הילדים ובני הנוער הכל כך יפים האלה, שבכל פעם שרואה אותם, משתאה איך הם נהיים יפים וקורנים עוד יותר. תענוג.

תודות

שליחה על ידי jen* » 10 ספטמבר 2004, 21:50

מה דעתכם לעשות את זה פעמיים בשנה?

אנחנו חשבנו להקדים זאת לאוגוסט כיוון שהיה לנו קצת קריר בלילות.

מה דעתכם לעשות את זה פעמיים בשנה?

אני בעד!!!

אנחנו חשבנו להקדים זאת לאוגוסט כיוון שהיה לנו קצת קריר בלילות.
מקווה שהימים פיצו על הקרירות הלילית...

מה דעתכם לעשות את זה פעמיים בשנה?
אבל יש טיולים ומפגשים גם במשך השנה. אולי הם לא נמשכים שבוע אבל יש.
וחוץ מהקטנוניות שנחתה עלי הלילה, אני גם בעד

תגידו, רק לי לקח יומיים לחזור להקליד במהירות הרגילה? ביום הראשון אחרי שחזרנו האצבעות ברחו לי כל הזמן...

באנו אחרי הרעש הגדול (רק ביום שני...)
היה נפלא ומעורר מחשבות ונעים וחמים (!!!) וקצת קשה לפעמים (עם גורה שיָרשָׁה מאמא שלה את חוש ההתמצאות הלקוי ביותר שיש...) ונגמר לנו מהר מידי...

אחרי שכולם הלכו ביום חמישי, נשארנו לבד תמרי ואני.
שחר היה אמור להגיע ולאסוף אותנו רק בערב והיו לנו כמה שעות לבד.
סוף סוף.
קפצנו במים הקרים שהיו רק שלנו.
אספנו קליפות של אקליפטוס (לציר עליהן בבית).
קראנו שוב את הספר "מרק דלעת".
אכלנו תירס מקופסה.
תמרי שיחקה בחול עם כף פלסטיק שנותרה מיותמת...
ציננו בנהר אבטיח ואכלנו אותו לבד! (היה מעולה - תודה רבה רבה צפריר).
קיפלנו את האוהל ואת המזרון.
וקצת לפני שמונה בערב, כששחר בא - תמרי שאלה פתאום - איפה כל הילדים?...

(איזה תיקון מופלא מזמנת לי הגורה המעופפת שלי...)

המון תודות ושנה מופלאה ומאושרת לכולם.

אהבה זורמת בנהר,
במחצלות ובדשא.
אנשים עם אור אחר,
וילדים בחופש גדול.
שקט טבעי
שדיים מוגשים
בריאות!

מי כל אני שמחה שתמר נהנתה. אני זוכרת שלמפגש הקודם לא הצלחתם להגיע (אוטו, משהו...).

תגידו, החום, החום לא התיש אתכם?!

<טובי סמרטוטית אחרי 5 דקות בשמש קייצית...>

באתי לגמרי בלי שום ציפיות, ובכל זאת נדמה שהכל היה אחרת ממה שציפיתי.
נדמה היה לי שאני רוצה לשעוט לעבר מרכז המחצלת ולצעוק 'באתי!', ובסוף הסתבר שהיה לי הכי נוח בקצה הרחוק של המאהל.
נדמה היה לי שאני צריכה לחסן את עצמי מפני ה'אנטיפטיות' הידועה של הביישנים, ובסוף קיבלו אותנו, ברגע שנכנסנו בקבלת הפנים הכי מזמינה שיכולתי לדמיין, והסתבר שאני צריכה להתנצל בפני עצמי על האנטיפטיות הביישנית שמצאתי בתוך עצמי.
חלמתי על משפחה חדשה, ובסופו של דבר הרביתי לחשוב על המשפחה הטובה, והלפעמים מובנת מאליה שיש לי.
אבל חייכתי הרבה, מכל הלב, להמון אנשים שרציתי לשאול אותם, מיאת? מה הניק שלך?
ומה את בעצם עושה שם, שאין לך ילדים? (שאלה אותי, אולי בשם אחרים, יערה). התשובה ברורה לי מאליה - אני מגדלת כאן את עצמי.
בשבילי, בשבילנו, היו הרבה מעלות ומורדות בימים האלה. רגעים של שלווה והוויה, רגעים של ניתוק תלישות ומבוכה, השתוקקות להשתייכות, ורגעים של השתייכות על פי דרכי.
בלילה השלישי ואחרון שלנו תקפה אותי תחושה עמוקה של עצבות. והייתה שם מישהי שפשוט ניגשתי אליה וביקשתי עזרה. והיא עזרה לי. ישבתי על הגבעה המרוחקת שלי, והבטתי אל האורות הנדלקים במחנה. ושמעתי את קולות הערב. ותקפה אותי תחושה עמוקה וקמאית של בדידות. זאת שלי, הפנימית, של ימי ילדות מוקדמים.
לקחתי את כל הדברים האלה איתי לעוד כמה ימים אחרי הפארק. ועכשיו סופסוף באה הקלה, וקבלה של הסתיו, גם זה של הנשמה.
פארק הירדן שלי הוא לא גן עדן, אבל הוא חוויה משמעותית, של פגישה מחודשת עם הטבע.
לכבוד הנסיעה קנינו לעצמנו גזיה. לפחות בזה יש עוד הבטחה שזאת רק הפעם הראשונה שלנו.

תגידו, רק לי לקח יומיים לחזור להקליד במהירות הרגילה?
לי לקח כמה שעות. אבל כן - הרגשתי כמוך.

זו אני, גילה. ממחשב לא נוח.

מצטרפת לבקשה אולי לעשות את זה פעמיים בשנה בתאריך פחות לוהט (מבחינת טמפ'...).

אולי צריך מפגש בנושא מסוים, נגיד אחרי פסח מפגש בדגש אקולוגיה או משהו אחר (מעגלים קטנים יותר).

אולי אפשר להחליט על תערוכה, נניח של תנורי שמש שכל מי שרוצה מכין לקראת המפגש ואז לומדים אחד מהשני או תערוכת עבודות אמנות או תערוכת "מה אפשר לעשות מחומרים ממוחזרים"

אולי אפשר לעשות ערב ארוחה משותפת שכל אחד מביא משהו ואוכלים כולם יחד.

אני רציתי להשתתף בסדנאות אבל על חלק שמעתי מאוחר יותר (לא פורסמו מספיק זמן מראש), וחלק היו בשעות כל כך חמות, שבהן רק רציתי להיות במים.

אנחנו חזרנו רק היום כי אבד לנו השעון ולא ידענו מתי צריך לחזור.

ספרו קצת על הסדנאות והמפגשים המרוכזים (שירב"צ ומה עוד?)
מה למשל 'נרשם' כהצלחה גורפת?

סדנת הנרות של דינה טרכטמן היתה נורא כיפית. לא היו המון משתתפים כי זה היה בשיא ההתארגנות הביתה, אבל ממש נהנינו ולמדנו ויצאו נרות מאד יפים.
סדנת הקרמיקה של דינה היתה כיפית, הכלים נשרפו לצבע שחור כסוף יפה והילדות היו מאושרות לקחת את הכלים הביתה. מישהי (ענבל?) לא באה לאסוף דינוזאורים מקסימים. אמרו שישאירו אותם שם.
תודה לורד לב וזיו יחזקאלי וענת גייגר על המעגלים בנושא הקבוצות. הם היו נחוצים אבל לא מספקים. נדמה שכולם רצו שהם יימשכו עוד ועוד וניכר שהנושא מעסיק ומסעיר את כולם. (ואז ירד החושך והיה צריך להכין ארוחת ערב.)
היה קשה עם תרבות הדיבור במעגל השני...בגלל חוק החפץ בידי בעל רשות הדיבור אי אפשר היה להתפרץ ולמחות כשנאמרו שטויות מעליבות על סובלנות בקבוצה מסויימת (-: אבל זה היה חלק מההתנסות הכנראה מפרה. אני מרגישה שיש עוד הרבה מה לדון לחשוב לבטא וללמוד בקשר לקבוצות החינוך הביתי. זה מודל חברתי בהתהוות, ואנחנו קופצים במהמורות בינתיים...נהניתי מאד לשמוע את מה שהספקתי, דברי חגית נובק על האחריות האישית ותחושת השליחות, דברי ענת גייגר, אלונה רוטר, דינה טרכטמן ובוודאי עוד שלצערי לא הצלחתי לשמוע כי הילדות הלכו מכות. אני מקווה שתכתבו על כך לעיתון.
היו עוד סדנאות שנראו מעניינות ולא השתתפתי, סדנת תפירת נעליים, סדנת כדורי לבד, תנורי השמש.

לי יש כמה רעיונות לגבי השנה הבאה:
ליצור רחבה מרכזית באזור שסמוך לשביל (ש"חילק" את שני חלקי המחנה), פחות או יותר איפה שעשינו את המדורה הגדולה. יש שם יותר צל, אפשר להבעיר אש, וזה מיקום מרכזי יותר עבור כל באי המפגש. אולי זה יאפשר יותר אינטראקציה בין אנשים (כמובן שמי שרוצה אינטראקציה יוצר אותה, אבל עדיין אפשר ליצור תנאים מזמינים). צריך גם לחשוב איך ליצור תחושה שהרחבה המרכזית היא של כולם ולא החצר האינטימית של האוהלים שסביבה.

בור קומפוסט !!!!!

איסוף של בקבוקי מים ומישהו שיקפוץ כל כמה ימים לחד נס לשים אותם במיכל המיוחד.

עוד סדנאות ופעילויות. אמנם עם יותם לא יכולתי להתעכב יותר מדי במקום אחד, אבל נהניתי מהאפשרות.

משחק כדורגל

לבנות משהו ביחד, אולי טיפי, או רפסודה.

נכון, השארתי את הדינוזאור, עזבנו בשבת:-(
חשבתי שהוא אצל משפחת כשר בראש פינה?
לא נורא, אם נשאר בפארק, שם הוא נוצר ושם כנראה מקומו באופן טבעי;-)

גם אני השארתי את הדינוזאור שלי. דוקא הייתי רוצה אותו (כדי לתת לענבל ו)

סדנת תפירת נעליים ?!

הבת שלי נהנתה מאוד מהסדנאות.
אני רציתי כל מיני סדנאות ומפגשים - עד שהגעתי לפארק הירדן, ורציתי רק להיות , לא "לעשות".

שמיכת טלאים לא היתה, נכון? פתאם נזכרתי בתכנית להזיע יחד על שמיכת טלאים. אולי באמת עדיף לחכות עם זה למפגש חורפי באיזה אוהל בדואי מוסק היטב.

סדנת תפירת נעליים ?!
כן, מוקסינים.

תגידו, החום, החום לא התיש אתכם?!
אכן היתה תחרות קשה בין חום לצרעות - מי יתיש קודם

אבל אחרי כמה ימים מסתגלים (וזו אחת הסיבות שכדאי היה לבוא לכמה שיותר ימים מתוך ה- 8).

והפתרון לחום - להטביע את עצמך בתוך הירדן (ניסיתי על עצמי ומרוב שהמים היו קרים לא הצלחתי להכניס את כולי לתוך המים - היה לי קרררר..)

סדנת הנרות של דינה טרכטמן היתה נורא כיפית
ענת או אחרים, את מוכנה להוסיף ממה שלמדתם לדף הכנת נרות ?

אנונימי

תגידו, גם לילדים שלכם השתבשו השעות?
במקום ללכת לישון בתשע-עשר, הוא נרדם עם חשיכה, ומתעורר עם קרן שמש ראשונה - גם כשהתריס סגור!

כן, מוקסינים.
מי העבירה את הסדנה? למי יש מוקסינים חדשים עכשיו?

אנונימי

יובל העביר את הסדנה. לנו יש בערך.

אכן היתה תחרות קשה בין חום לצרעות - מי יתיש קודם
הסלילים הירוקים שמבעירים בקצה, אחד בכל פינת שולחן, יעילים מאד נגד כל המעופפים והצילו אותנו. גם המדורה על הבוקר היתה יעילה מאד.
הסלילים מחזיקים כל אחד כמה שעות, ממש מומלץ.

אגב, מה שמשך את הצרעות הכי הרבה היה ריח של טונה שהיתה מאד פופולארית במחנה.
הגדיל לעשות רועי כשר שבא עם הארוחה והתיישב מתחת לכילה, אכל, סיים ויצא.
הכילה היתה פתרון נהדר לתינוקות בשנת צהריים כשחם מדי באוהל.

ענת, את מתכוונת לכילה-אוהל? היא הייתה שלכם? אם כן, הייתי שמחה לדעת איפה קניתם אותה.

<קנינו אוהל לכבוד הפארק, ולא ישנו בו אפילו דקה אחת>

קנינו אוהל לכבוד הפארק, ולא ישנו בו אפילו דקה אחת
ברור, היתה לכם חצר כה מפוארת, אז בשביל מה צריך אוהל?
נורא התפעלנו (-:

_תגידו, גם לילדים שלכם השתבשו השעות?
במקום ללכת לישון בתשע-עשר, הוא נרדם עם חשיכה, ומתעורר עם קרן שמש ראשונה - גם כשהתריס סגור!_
השתבשו?! אלה השעות הטבעיות לאדם, לפי השמש.
השעות הרגילות שלנו מותאמות לתאורת חשמל, ואינן טבעיות לנו.
מעניין אם מישהו בדק פעם איזה נזק לבריאות גורם סדר היום המשובש שאימצנו לעצמנו...

ומרוב שהמים היו קרים
מאמא מאוהבת, בואי אלינו לאצבע הגליל ותטבלי אצבע אחת בנחל הדן. כאן תראי מה זה מים קרררים באמת...

מעניין אם מישהו בדק פעם איזה נזק לבריאות גורם סדר היום המשובש שאימצנו לעצמנו...

בדיוק קראתי בספר של ד"ר מרדכי הוכמן (אני חושבת שזה השם) שאחת הסיבות לבעיות B12 זה חשיפת יתר לאור.
וזה גם אולי מסביר את הצורך שלי כל הזמן להיות באפילה. (אחרי כ"כ הרבה שעות ניאון)

אני לא בטוחה אם חשיפה לאור ניאון שווה לחשיפה לאור השמש. וקראתי פעם שלאור ניאון יש השפעה על העצבים. אבל אני לא מתכוונת לחשיפה. הרי אפשר גם להיות ער ופעיל בצל. אני מתכוונת לקונפליקט שאולי נגרם בין השעון הביולוגי הטבעי שלנו, שמותאם לזמני האור הטבעי, ובין סדר היום המלאכותי שקיבלנו עלינו בחיים המודרניים.
אין לי ידע בנושא, רק מחשבות ותהיות.

בואי אלינו לאצבע הגליל ותטבלי אצבע אחת בנחל הדן. כאן תראי מה זה מים קרררים באמת...
תודה על ההזמנה - אני עוד עשויה לנצל אותה

בואי אלינו לאצבע הגליל ותטבלי אצבע אחת בנחל הדן. כאן תראי מה זה מים קרררים באמת...
גם הבאניס די קר, כל הזמן הזכיר לי, אבל כבר מזמן לא טבלתי בבניאס (נחל חרמון)

גם אנחנו היינו בפארק הירדן.
חזרנו מוקדם מהצפוי כי תפסו את אריאל בתי כאבי שינים.
אחרי שחוזרים הביתה פורקים הכל- היה קצת קשה לחזור שוב.
אומנם היה קצר אך בדרכנו שלנו נהנו מאוד.
אנחנו מאילו שקצת מתביישים ויותר בצד, פחות נכנסים למרכז-
אך טוב לנו כך.
היו לנו שכנים נפלאים, אכלנו וטיילנו יחדיו.
מסביב הכרנו קצת פה ושם כי כאלו אנחנו.
אך אריאל בתי- חזרה עם המון מספרי טלפון
ובבית
אחרי טיפול שיניים שבגללו קיצרנו את השהות.
הילדים ארזו שקי שינה, אוכל (כל מה שהחזרנו) ועוד ועוד והצהירו
אנחנו יוצאים למחנה לשנתיים ולא ל8- ימים
התנחלו בסלון בנו אוהל ערסל ויצרו נחל
שם ישנו בלילה וחזרו והצהירו נהיה כאן שנתיים ולא 8 ימים.
להתראות בשנה הבאה
לילה טוב
ושנה טובה לכולם
שרית (-:

אנונימי

השעות הרגילות שלנו מותאמות לתאורת חשמל, ואינן טבעיות לנו.
אתם, אנשי אצבע הגליל, אולי לכם זה לא טבעי; אבל אנחנו, אנשי המרכז המודרני, המתועש והעצבני, ואני בפרט כמובן, שעותי מותאמות בדיוק רב לתאורת המחשב בלילה, כשהקטנים ישנים (יענו, כשהם לא סובלים מגרון כואב ומתעוררים בבכי כל רבע שעה

). אי לכך, ישובו נא הרגלי שינה קדמונים - אלה של לפני פארק הירדן - ויאריכו את שנתי לפחות עד תשע בבוקר. ויפה שעה אחת אחר כך.

ויאריכו את שנתי לפחות עד תשע בבוקר.
אמן!
(כפי שאת רואה, גם השעות שלי לא בדיוק מתאימות לזריחה ולשקיעה -- מה לעשות, גם אני לא כל כך באופן טבעי ...)

_השתבשו?! אלה השעות הטבעיות לאדם, לפי השמש.
השעות הרגילות שלנו מותאמות לתאורת חשמל, ואינן טבעיות לנו._
מסכימה, ולכן:
א. אני מאושרת מזה שהילדים שינו את השעות לשעות יותר הגיוניות מבחינת הטבע.
ב. גם אני בפארק הירדן רציתי לישון כבר ב-8 בערב, ולכן כל הרעיונות על פגישות בשעות החשיכה ממש לא התאימו לי וגם לא יתאימו לי בשנים הבאות. למה גם בחיק הטבע צריך למתוח בכוח את היממה ולהישאר ערים בשעות שהגוף הביולוגי מכתיב לישון?

אמא של יונת, פעם טבלתי בחצבני. אחרי שלושים שניות, אולי עשרים ותשע, הכחלתי כליל. זה היה נסיון ראשון ואחרון עם המים הקפואים שבאצבע הגליל (-:

למה גם בחיק הטבע צריך למתוח בכוח את היממה ולהישאר ערים בשעות שהגוף הביולוגי מכתיב לישון?
כי בגלגול קודם כנראה גרתי במקום שבו השמש אינה שוקעת לעולם (-;

אנונימי

למה גם בחיק הטבע צריך למתוח בכוח את היממה ולהישאר ערים בשעות שהגוף הביולוגי מכתיב לישון?
אולי כי לא לכולנו יש אותו שעון ביולוגי.
ואולי כי אז אפשר לשבת ולשוחח בנחת עם אנשים מבוגרים יותר, מבלי להתעסק בקטנים שמסביב.
ואולי כי אז אפשר להנות מהשקט, מהכוכבים, מלשכב על הגב ולא לעשות כלום באמת.

למה גם בחיק הטבע צריך למתוח בכוח את היממה ולהישאר ערים בשעות שהגוף הביולוגי מכתיב לישון?
כי זה רק שמונה ימים, אז רוצים להספיק את כל הדברים האלה (שליאת כתבה) שאילו היינו חיים כך תמיד, היה נמצא להם הזמן גם לא ע"ח שעות שינה.

לא היינו!
אנחנו עומדים בפינה ומקנאים מאוד.
נשמע מהדף הזה (כמובן שקראתיו עד תומו) שהיתה חוויה מעצימה ביותר, אשריכם!
אנחנו עדיין מתפלאים איך לא הצלחנו להזיז הצידה את ריצת האמוק בה אנו חים ועובדים ולהתפנות ל...לעצמנו.
לכל מי שלא פגשנו -שלוחה מנת געגועים חיבוק ושנה טובה!

לא רק זה, ללילה יש קסם מיוחד, והוא מאפשר יצירת קשר מיוחד. זכורות לי לטוב שיחות אל תוך הלילה בהזדמנויות שונות. השעות הקטנות של הלילה הן אולי הגדולות ביותר...
אבל אם הילדים ישנים באוהל, אי אפשר להתרחק. חשבתי להביא מוניטור, אבל לא נראה לי שהיה עובד. אולי הפתרון הוא במעגלי אוהלים שבאמצעם מדורה. חלוקה ל"שבטים" או ל"שכונות" (סטייל נחלאות ירושלים) יזומים יותר - כשכמובן שאפשר "להתארח" בשבטים אחרים, אבל עם שיתוף פעולה במזון, במדורה וכדומה. בעיות: איך להתגבר על קטנוניות כשלא מדובר על התארגנות ספונטנית, איך להקל על יצירת התארגנות ספונטנית, גם ל"חדשים" או חדשים עבורנו.

השעות הקטנות של הלילה הן אולי הגדולות באמת

וואלה.

אין כמו הלילה להכל, רק לא לשינה!

חלוקה ל"שבטים" או ל"שכונות" (סטייל נחלאות ירושלים) יזומים יותר - כשכמובן שאפשר "להתארח" בשבטים אחרים, אבל עם שיתוף פעולה במזון, במדורה וכדומה
עוד בעיה - מה עם כאלה שבאים רק לחלק מהזמן, באים באמצע וכו' וכו'?
לנו דווקא היה "מיני" שבט כזה, וגם אצל השכנים היה, ובאמת היה נורא נחמד, אבל עדיין היו את אלה שאוהלם נטה בצד השני של הפארק.

צריך ללטש את הרעיון... אבל הכוונה שלי היא ליותר ממה שהיה. ממש מעגל אוהלים, עם הפתח אחד כלפי השני - כך שאפשר לשבת במדורה ביחד, כשכל אחד קרוב לאוהל שבו ישנים ילדיו, ובכל זאת ישנה חברותא. אולי גם יותר מ-2-3 משפחות (שזה סדר גודל ההתארגנות המשותפת שהיתה הפעם, לרוב). כמו כן, אם מתארגנים מראש (כולל הגעות חלקיות) אפשר להתארגן יותר טוב כך שלא יהיו מליון תפוחי אדמה מצד אחד וחסר בסירים/גזיות/... מצד שני...).

ממש מעגל אוהלים, עם הפתח אחד כלפי השני -
אנחנו היינו ככה, ובהתארגנות של שבע-שמונה משפחות. יש לזה יתרונות, אם כי נראה לי שבמתכונת מצוצמת יותר דווקא קל יותר, וגם הייתי רוצה את הפתח הצידה, לפחות חלק מהזמן. ולא פותר את הבעיה כשאני רוצה לדבר דווקא עם אנשים שהשתכנו בקצה השני של הפארק.

הרעיון של המעגלים בעייתי.
אני מאמינה שההתארגנויות יהיה על בסיס היכרות מוקדמת יותר, וכך תהיה תחושה חזקה יותר של התבדלות וסגירות. כל מעגל יהיה סגור פנימה ויהיה עוד פחות נעים להיכנס אליו מבחוץ. אנשים שלא מכירים אף אחד היכרות מוקדמת ירגישו ממש לא נעים לבוא, ויהיה להם קשה להכיר אנשים חדשים. מבחינה זו המעגל הגדול שהיה עדיף לדעתי.

אני מציעה להכין מראש שלטים עם שמות של רחובות. למספר את האוהלים ולהתחיל לגבות ארנונה.
וכמו כל עיריה שמכבדת את עצמה בימים אלו אני מציעה לא לשלם משכורות לעובדים.

אני מציעה לגבות מס פוייקה, מס עירום ומס מחצלות.
מי שלא ישלם יחוייב להכין תנור שמש באמצע הצהריים.
ראו הוזהרתם!

מחרחרת, לא הבנתי למה את רומזת.

מחרחרת - במקום לחרחר - תעלי רעיונות. יכול להיות שהרעיון הוא באמת לא כל כך מוצלח, אבל די ברור שצריך לחשוב על דרך כלשהי שמצד אחד תקטין את תחושת הצפיפות (לי היה צפוף והמוני מדי בשלב מסוים, ואני קוראת שלא רק לי) ומצד שני תאפשר מפגש חברתי. שתאפשר לשמור על הילדים הישנים באוהל, ובכל זאת, לנצל את שעות הלילה הנעימות, וגם את היתרון שהקטנים סופסוף ישנים ולא דורשים תשומת לב, לשיחה שקטה, שירה בציבור או סתם תפו"א וקפה שחור / תה צמחים במדורה...

אוי, אני דווקא אהבתי את ההומור המחרחר,
צחקתי בקול והחבר'ה פה התעניינו וביקשו להתעדכן.

כך שאפשר לשבת במדורה ביחד, כשכל אחד קרוב לאוהל שבו ישנים ילדיו,
אפשר שיהיה אוהל שינה מרכזי לתינוקות וילדים, ליד המדורה המרכזית והמחצלת המרכזית, וכך אפשר יהיה "לצאת בערב עם הילדים". אפשר להתארגן על זה מראש עם מזרונים שיהיו שם לצורך הזה במיוחד. ואולי גם עם כילות גדולות לקטנים שישנים ביום.
בערב האחרון היתה ארוחה משותפת לכל האנשים וזה היה נהדר וגם טעים וגם הספיק לכולם, אני חושבת. אבל אם באים ליותר מיומיים צריך יותר ספייס, גם מבחינת האוכל וגם הצפיפות של האוהלים. (ודווקא היו לי שכנים שאני אוהבת מאד

.)

אם פי 3 , לדעתי לא היתה כוונה להעליב אף אחד

הומור, כדרכו, מתפרש ע"י אנשים שונים בדרכים שונות.
אותי, אישית, זה הצחיק.

וקפה שחור בסביבה הקרובה אלינו כולם שתו חליטות והרגשתי קצת בודדה עם התשוקה לכוס קפה שחור

טוב לדעת שאני בחברה טובה @}
<מעדיפה קפה נטו, בלי תפו"א>

ולרעיון ההתארגנות של קבוצות אין לי מה לתרום כרגע - אלך לחשוב על זה. נשמע מדליק אך כאמור יש בעיות שהועלו כבר.

בסביבה הקרובה אלינו כולם שתו חליטות והרגשתי קצת בודדה עם התשוקה לכוס קפה שחור
אצלינו שתו גם וגם.