_אני לא יודעת אם לקרוא לזה חוסר ביטחון עצמי, או מה. השוואה עצמית? תמיד חשבתי שאני לא משווה את עצמי לאחרים.
זה כנראה לא נכון._
אני אכתוב לך מה עולה לי כשאני קוראת אותך,
ותראי אם את מתחברת לזה, או אם זה יכול לקדם אותך:
נראה כאילו הצורך להיות הכי הכי במשהו, או מאוד בולטת, או מאוד מיוחדת ויוצאת דופן,
עולה כרצון לפצות על חוויה פנימית לא נעימה, או מכאיבה. כמשהו שמאפשר לך להימנע מלפגוש אותה. או לחילופין - לעמעם אותה אם כבר קרה ופגשת בה.
אם נניח שאת נושאת בתוכך חוויה פנימית של 'ערך עצמי נמוך' (זו המילה שעלתה לי ממקרא דברייך. את יכולה לדייק את השם של החוויה אם המילה לא יושבת לך בול),
אז החוויה הזאת מתפקדת בתוכך כמו פצע לא מטופל שגורם לך כאב תמידי, והיא מתפקדת כמו צורך מתמשך לחוש בעלת ערך ממשי ומהותי.
אבל כאמור - הפצע לא טופל, והצורך לא קיבל את המענה.
וכאשר אנחנו נושאים בתוכנו פצע כזה, זה נורא כואב, ולעיתים אף בלתי נסבל - ואז הכי טבעי והגיוני זה לפתח מולו מנגנונים מאלחשים.
מנגנונים שיאפשרו לנו לחיות עם ולהרגיש בלי.
שיאפשרו לנו לנוע בעולם מבלי להתנגש שוב ושוב במשהו שיזעזע מחדש את הפצע, ויציף אותנו שוב בכאב הישן ההוא.
כי החיים מתנגשים לנו כל הזמן בפצע.
את פוגשת זמרת מוכשרת, או אישה יפה, ואת באופן טבעי (ואנושי. כי ככה אנחנו בנויים) משווה עצמך אליהן, וזהו – נזרקת. פתאום את מוצאת את עצמך בתוך הבור של "אני חסרת ערך".
אנשים שונים שנושאים בתוכם פצע מהסוג הספציפי הזה של חוויית ערך עצמי נמוך (ורבים מאיתנו נשאו, או נושאים, במידה כזו או אחרת),
מפתחים מנגנוני אילחוש שונים. הכל בהתאם למבנה הפנימי הכולל ולשאר הפרמטרים הנפשיים. בכל אופן, כל אחד נאחז בדבר שהכי יעיל עבורו.
עבורך, כפי הנראה, המאלחש הכי יעיל הוא לשאוף להיות הכי הכי, מאאאאאוד מיוחדת, בולטת, שונה.
כי אם אני מיוחדת אני בעלת ערך. כי אם אני מרגישה מיוחדת אני לרגע או שניים או יותר לא מרגישה חסרת ערך. לא כואבת.
העניין עם המנגנונים הללו שהם לא באמת מספקים את הסחורה.
הם לא באמת מרפאים את הפצע, ולא מצליחים ליצור חוויה פנימית משמעותית הופכית לפצע, למשל כאן, חוויה של ערך עצמי גבוה.
הם גם לא מספקים את הכיסוי השלם לפצע, שזו הסיבה שיצרנו אותה מלכתחילה. כדי שלא יכאב. הם מספקים אילחוש נקודתי ומוגבל.
תוך כדי כך מנגנוני ההגנה הופכים לעצמי החיצוני שלנו. לדרך בה אנחנו מזוהים בעולם, מתפקדים ומתנהלים. הם יוצרים את מה שנקרא - האישיות שלנו
הקליפה הזאת משמשת אותנו היטב מול העולם,
אבל גם מגבילה אותנו, וזוללת מחופש הבחירה שלנו להיות, להתנהג, לחשוב באופן אותנטי בכל רגע ורגע נתון ("כי בשנייה הזאת אני
חייבת להרגיש מיוחדת ולכן אני חייבת לעשות כך וכך ולא אחרת").
השורה התחתונה של כל זה היא שאפשר, בדרכים שונות, לאט לאט למוסס את חוויית הערך העצמי השלילי וליצור במקומה חוויה של ערך קיומי מבוסס ומהותי, של ערך עצמי גבוה,
ואז בדרך כלל מגלים שהמנגנונים, מתמוססים גם הם.
ככל שהפצע מכאיב פחות, המנגנון נדרש לנו פחות. בהדרגה.
הבהירות הזאת יכולה להוות צעד ראשון לקראת השחרור הזה. לפתוח את הדרך לשם...
ומה שיפה בכל זה הוא שאז פתאום מגלים שיש יותר חופש -
למשל, יש חופש לבחור להיות
אם ברגע נתון אני רוצה לבלוט, או לעשות מעשה שייחשב ייחודי -
מבלי להיות חייבת לבלוט.
כרגע הצורך הזה בוחר עבורך. את כביכול חייבת לחוות את עצמך כבולטת ומיוחדת כדי שלא יכאב.
השאיפה היא
שאת היא זו שתבחרי. שתהיה לך האפשרות להיות בולטת באופן טבעי, אם אכן יעלה רצון אמיתי כזה מתוכך, ולא שהצורך יבחר במקומך.
נדמה לי שהעניין של אתגרים נוגע באותו הפצע.
אתגר גדול מקטין מאוד את הסיכוי לבלוט, ומגדיל מאוד את הסיכוי להיזרק את תוך הבור של חוויית הערך העצמי הנמוך.
אז את נמנעת. מה שבטוח בטוח
.
וגם כאן טווח הבחירה מצטמצם כתוצאה מכך.
.
זהו,
אם משהו מכל זה יכול לתרום לך איכשהו – קחי אותו איתך לדרך
.
) כשרואים אחת היא אמנם דוחה, אבל בכל זאת שמחים כי זה אומר שאפשר להעיף אותה מהראש. לפחות היא כבר לא על הראש. זאת הכוונה בערך?