ויתור על הנקה

אנונימי

ראו גם: הנקה טבעית, עידוד הנקה, שיווק בבית חולים.

את ביתי הראשונה כמעט ולא הנקתי. הייתי אמא חדשה, היא היתה קטנטנה, והלכה וקטנה, וצוות "משגב לדך" המהולל לאו דווקא עזר לי. יצאנו מבית חולים אחרי עשרה ימים עם בקבוק. כנולדה ביתי השניה החלטתי מראש שאני אתעקש על הנקה, והתעקשתי! היה נורא קשה בהתחלה. רק אחרי חצי שנה הוקל לי. היא ינקה כמעט עד גיל שלוש. עכשיו אני מניקה ילדה שלישית בקלי קלות.
אז... לא תמיד זה קל להניק. אני מבינה את מי שמאוד קשה לה. לפעמים הקשיים הטכניים הם מאוד משמעותיים. במיוחד פטמות סדוקות. שמן נבט החיטה ושמן זיית עוזרים. (יש לי חברה מכפר יובל שסיפרה שסבתא שלה נתנה לה משהו עשויי דבש שעזר לה). אבל מה שחשוב באמת זה ממש לרצות להניק. ולחייך ולא לסבול כשמניקים.
הנקה היא לא דת, תינוקות נחמדים וילדים מקסימים יוצאים גם מתוך בקבוק. (ע"ע ג'יני).

בהמשך למה ששלומית כתבה...

הנקה זה לא תמיד קל. לפעמים זה לא הולך למרות שיש הרבה רצון, עידוד וידע מספיק (כולל יועצת הנקה צמודה). ככה היה אצלי.

אבל, רק חלק קטן מאד מהמקרים הם כאלו. ברוב המקרים , הדרכה מתאימה, עידוד ושאר ההצעות של יונת מלמעלה כן יכולים לעזור. גם פורומים שונים בנושא הנקה מועילים, כי הם עוזרים הרבה בבעיות הקטנות, וגם נותנים תחושת שיתוף, רק חבל שהעולם המקוון הוא עדיין נתח צר יחסית מהקהל... ו"יועצת הנקה" הוא מקצוע שעד לפני כשנתיים וחצי (במהלך ההריון) לא הייתי מודעת בכלל לקיומו...

אחת הבעיות, הן איך לעודד הנקה בלי לעורר התנגדות ותחושת "פנאטיות" שיוצרת אנטי. יש נשים שהפכו ממש למתנגדות הנקה, רק בגלל שהיה להן קשה בהתחלה, והן קיבלו תגובות שהן פרשו אותן כקיצוניות. בעיקר תגובות שהעבירו מסר של "אם שלא מניקה, היא אם לא טובה" או "אם תרצי מספיק חזק, את יכולה להניק". זה מסר מאד מדכא.
גם עם תחליפים אפשר לגדל ילדים לתפארת, ולהיות אם נהדרת. יש אפילו מצבים שבהם ההתפשרות בנושא ההנקה (שהיא ללא ספק הטובה ביותר), מעידה על גמישות - שבעיני היא תכונה חיובית אצל הורה. לפעמים, המחיר של ההנקה הוא פשוט גבוה מדי (ורק האם עצמה יכולה לדעת מתי זה קורה).}

שליחה על ידי סיגל* » 27 יולי 2001, 00:23

אם פי 3, אני חייבת להגיב על המשפט "לפעמים המחיר של ההנקה הוא פשוט גבוה מדי", אני שומעת אותו הרבה וגם על אימהות שלא רצו להניק כי זה לא היה להן נוח/נעים, וזה נשמע לי קצת צורם.
אז נלד ונגדל ילדים רק עד שזה לא יהיה לנו נוח? נעשה דברים שרק נעימים לנו ?
אני חושבת שלהפוך להורים זו אחריות עצומה וגם אם קשה לתאר אותה לפני שנכנסים אליה, יש לנו איזו מחויבות כלפי התינוק הזה שלא בחר בכלל להיולד, גם הריון ולידה זה לא כל כך נוח ונעים אבל אין ברירה וחיבים לעבור אותם, אז עוד חצי שנה (לפחות, אצלי זה כבר שנתים וחצי ולא נראה לי שהולך להיפסק בקרוב..) של 'אי נעימות' כדי שניתן לבן האדם הזה שהחלטנו להביא לעולם גוף יותר חזק ועוד כמה נקודות באי-קיו, בעצם נאפשר לו פתיחה טובה יותר לחיים.
כמובן שאני לא מתיחסת אליך, אם פי 3, לא כועסת או מטיפה, זה רק מה שאני מרגישה בקשר לגישה הזו.
כמובן שאני לא מתיחסת למקרים שמבחינת רפואית זה לא אפשרי.
זה מזכיר לי את האמהות האלה שנפגשתי איתן כשעבדתי בתינוקיות ופעוטונים שמהרגע שילדו הן רק מרחיקות את התינוק מהן - שישן בחדר אחר ולא יפריע לי, קחי אותו לכמה שעות שאוכל לנוח, או בקיבוץ אחד שהאמהות רצו שנעשה כל יום אמבטיה לתינוקות כי אין להן זמן לזה....}

סיגל, חלק גדול ממה שהאמא נותנת לתינוק הוא לא משהו פיסי, מדיד. חלק גדול מזה זה דברים כמו הלך רוח, הבנה, אהבה. ואני לא חושבת שהעובדה שזה לא מדיד עושה את זה פחות חשוב. ואם אמא מרגישה שההנקה גורמת לה לרצות להתרחק מהתינוק, או לכעוס עליו, או "להתנקם" בו בדרכים אחרות, אולי עדיף שהיא לא תניק או תניק פחות.

אני מסכימה איתך שזו לא הסיבה הנפוצה לאי-הנקה. אבל באותם מקרים שההנקה עצמה היא מקור לבעיות אחרות בהורות, אני לא חושבת שצריך לקדש אותה על פני דברים כמו סבלנות, או שמחה, או אהבה.}

שליחה על ידי סיגל* » 27 יולי 2001, 11:56

הי יונת, מסכימה איתך שלא צריך לקדש את ההנקה על פני דברים אחרים אבל לא נראה לי שאמא, סבלנית שמחה או מלאת אהבה ונתינה לא תוכל להניק את הילד שלה - תרצה להתרחק ממנו או שזה גורם לה לכעוס עליו, לדעתי זה רק סימפטום של בעיה יותר עמוקה בהורות.
לדעתי הרבה יותר קל להניק מאשר להיות סבלנית, מאושרת ומכילה...}

סיגל
לפעמים, הקשיים בהנקה הם מעבר לאי נוחות.
קשה להבין את זה, אולי, אם חוויית ההנקה שלך כללה כמה קשיים שהתגברת עליהם, אבל כבר שמעתי כמה וכמה סיפורים, שאני בהחלט מבינה את האם שהחליטה להפסיק להניק.
גם אני פחות או יותר החלטתי להפסיק להאבק ולהניק (כשבעצם כבר לא היה חלב, כי לא היתה מספיק דרישה, וזה כבר היה יותר עינוי לתינוקת, יום אחד של "כל הזמן ציצי" כדי להעלות דרישה, ולמחרת, בגלל הנסיבות, כמעט כלום - ובסך הכל ירידה בכמויות...), ואפילו מצאתי את עצמי, ממליצה למישהי לתת תחליפים, לפחות חלקית, כשראיתי שהאופציה היא קריסה פיזית או נפשית...

אני מאמינה גדולה בהנקה ובחשיבותה - מבחינה תזונתית ורגשית, אני בהחלט בונה על הילד הבא בשביל להגיע גם להנאה שמבטיחים שיש בזה (-;

אבל לפעמים הטוטאליות של ההנקה, במיוחד כשהיא לא מסתדרת, מאד קשה רגשית, ולפעמים העייפות הגדולה שנגררת איתה, בשילוב של תחושת כשלון על חוסר ההצלחה (שיוצר מעגל קסמים שלילי), גורמים למצבים שבהם המזון הופך להיות העיקר, וזה לא נכון. אפשר לתת אהבה, מגע, סבלנות וכדומה, גם אם לא מניקים.
המקרה שלי היה שילוב של נסיבות שהפכו את ההנקה לבלתי אפשרית - תינוק אחד שלא יכל לינוק פיזית, אבל אכל במרווחי זמן קצרים ועוד תינוקת שגם בהנקה שלה היו כמה סיבוכים, שהיו נפתרים אם היא היתה לבד, אבל במקביל (תאומים) - זה פשוט לא הלך. יכול להיות שמישהי אחרת כן היתה עומדת בזה, אני לא. ואני חושבת שהשקעתי הרבה מאמץ בשביל שזה כן ילך, וההכרה, שאפשר גם לא להניק, היתה קשה אבל בדיעבד בהחלט היתה במקום.

לפעמים נראה שאחרים (ובעיקר אחרות), משתמשות במשפטים כגון "מחיר גבוה מדי" או "עדיף אמא סבלנית על אמא מניקה" (כאילו שזה ניגוד... אבל לפעמים זה כן) , בקלות רבה מדי, על בעיות שעוד קצת סבלנות/מאמץ/זמן היו נפתרות. מצד שני, מהצד, קשה מאד להעריך את הקשיים האמיתיים. הרבה נשים מדווחות על הקלה עם סיום ההנקה, למרות שמאד רצו להניק. לפעמים גם אמא שבעקרון היא סבלנית, ומלאת אהבה ונתינה לא מצליחה להניק, והתסכול גורם לה לכעוס עליו, או אפילו סתם להיות לא מספיק קשובה לכולו בגלל ההתעסקות רק בהיבט של ההנקה. (אני מקווה שאני נכנסת לקטגוריה הראשונה, והייתי רק בחלק של לא מצליחה להניק, עם תסכול, אבל בלי כעס).}

בשמת_*

אותי מצערות מאוד האמהות שסובלות מההנקה. אני לא מתכוונת לאלה שהיו להן קשיים עם פטמות סדוקות ובעיות כאלה, והתייאשו. אני מתכוונת לאלה שקשה להן פיזית עם העובדה שהתינוק נמצא על הגוף שלהן ונוגע בהן. הן הקורבן של גידול הילדים בחברה שלנו. הן הקורבן של האמהות שלהן, של הנורמות בחברתנו. יש להן בעייה נפשית, שהיא כל כך נרחבת ומקובלת שאחד מביטוייה - הרחקת התינוק - מקובלת אצלנו חברתית ומקבלת לגיטימציה מלאה.

אני רוצה להפנות את תשומת הלב לכך, שחלק לא מבוטל מההתרחקות נוצר בשעת הלידה עצמה, או יכול היה להימנע אילו הנורמה ללידה היתה לידה טבעית, ללא סמים כלשהם, ללא מזרזים ומכווצים, עם מיילדת אחת מלווה ותומכת (ועוד) במקום צוות בית חולים מהסוג הרווח, ומייד עם הוצאת התינוק - הנחתו עירום על חזה האם העירומה, והשארתו שם להנקה הראשונה, ולאחר מכן השארתו על גוף האם במשך שהותם בבית החולים (וגם אח"כ, אבל אני מדברת על הקריטיות של השעות והימים הראשונים).

ממש כמו שמכריחים עדיין אמהות למסור את הרך הנולד מייד לשקילה וטיפולים, ואח"כ לא מחזירים להן את התינוק 6 שעות!!!!!!!!!!!!!! מי שמתמצא במחקרים מתעלף מזה! איזה נזק!!!! בלתי הפיך!!!
כמו שהכריחו אמהות למסור את התינוקות שלהן לתינוקייה "כי ככה זה במחלקת יולדות. כשתגיעי הביתה תעשי מה שאת רוצה", אפשר להשאיר את התינוקות על גוף האם עם תמיכה מתמדת לאם, כי "ככה זה במחלקת יולדות. התינוק עלייך". כשהאם רוצה לאכול או להתרחץ, האחות או העוזרים האחרים יחזיקו בשבילה את התינוק, וזה יהיה אחרי שגמר לינוק. הדבר הבסיסי הזה - צמידות לתינוק מרגע שיצא מהרחם, הנקה ראשונה, מגע עור בעור - הוא שיוצר את "אינסטינקט האימהות" המפורסם (ששונה מאם לאם בכל מקרה). אם מחמיצים את שעת הכושר הביולוגית הזאת (שבה פועלים הורמונים מיוחדים ותהליכים גופניים מתוכנתים וביולוגיים לגמרי כדי ליצור קשר הדוק בין האם לתינוק שלה ורצון של האם לטפל בתינוק שלה) - הקשר יותר קשה. אז כבר יש חשיבות הרבה יותר גדולה לכוח הרצון של האם, לנורמות שלה, למצב הנפשי שלה, לעזרה שלה. בכל אופן, הבסיס הביולוגי די התפספס.

ואז מצליחות בהנקה רק אלה שמוכנות לעבור לשם כך באש ובמים.

ועוד דבר: בחברה לא מיניקה, שבה נשים צריכות ללמוד איך מיניקים מספרים וממדריכות, יש באמת חשיבות קריטית ללימוד. מי שחושבת שהנקה בלי שום דוגמא מסביב "באה באופן טבעי", נופלת קורבן לחוסר הידע שלה ושל סביבתה.

בקיצור, חבר'ה, תחתמו על "מידע הנקה"...

(לא יודעת איך לעשות פרצוף צוחק כמו שלכם...)

העובדה שאנחנו מניקות את ילדינו תורמת לכך שבעתיד הם יבינו את החשיבות העצומה בהורות אינטימית וצמודה. בסכ"ה יש גם את הצד הביולוגי שמתלווה להנקה: למשל-בעת ההנקה מופרשים הורמונים שאחראים על רגיעה (בין היתר). האם המניקה נמנעת מדכאונות אפשריים, מתחים וכ"ו. אותם מתחים גם נוצרים בעקבות חזרתן של אמהות לעבודה וסביבת עבודה שאינה תומכת ואף מדכאה את אמהות האינסטינקט, ההורות הצמודה.

היום אני רואה את רשי משחקת עם הבובות שלה ומניקה אותן.
היא שמה אותן במנשא ומקפידה שיינקו בכל מיני תנוחות.
זה לדעתי השיעור החשוב, העובדה שהילדה קולטת את ערכי האמהות/ ההורות ומבססת מושגים נכונים בהקשר אבא/אמא, אחריות כאם, התנהגות הורית ועוד.

גם הילדה שלי (ובעצם גם הילד (-; ) "מניקה" את הבובות שלה (ואני בהחלט מעודדת אותם) למרות שהיא עצמה לא יכולה לזכור את תקופת היניקה שלה - כך שההנקה משפיעה לא רק על הילדים שלך, אלא על כל הסביבה - מה שמחזיר להמלצה של יונת שרון להניק בפומבי! אמהות שמניקות בפעוטון (את האחים הקטנים, אבל גם זה משהו) מלמדות את הילדים שככה תינוקות אוכלים!
מכיוון שהילדה שלי גם ינקה, גם קיבלה חלב אם מבוקבק וגם קיבלה פורמולות, והילד את השניים האחרונים (בהתחלה הוא ניזון מהאצבע, שזה קצת קרוב להנקה מבחינת חום אנושי), אני יכולה להעיד, שההשפעה של חלב האם על התינוק היא "ממסטלת" - היה הבדל אדיר בין ארוחות פורמולה לארוחות חלב אם, מבחינת השלווה, הרגיעה והחיוכים - גם כשהחלב הגיע בבקבוק.

שלום בנות,
לגבי קשיים בהנקה, אחד הקשיים הגדולים שאני נתקלתי בהם היה הימצאות האבקות בבית. קיבלתי אותן בביה"ח והן שכבו בארון מס' חודשים. במשך 7 חודשים נאבקתי כדי להניק את איתי ובסוף עליתי על הבעיה. אבל היו רגעים שאמרתי לעצמי שזהו, די, זה מוגזם ומימלא יש אבקה בארון. היום כשאני חושבת על כל העניין אני יודעת שאם לא הייתי יולדת בקיסרי גם לא הייתי מניקה. דווקא ההרחקה של הילד ממני גרמה לי להתעקש על הנקה. הרגשתי שזה ילד זר. אחרי ההכרות האינטימית מהבטן ותמונות האולטראסאונד פיתאום ראיתי אותו בשר ודם ולא האמנתי שהוא שלי. טוב, ראיתי אותו יותר מ- 24 שעות אחרי הלידה. אבל דווקא ההנקה קשרה את הקשר בינינו בחזרה ולכן גם המאבק הארוך עליה היה מוצדק. אז תודה לליס? היום איתי יונק "כמו גדול" ומכבד קודם בשלוק את הבובות שלו. אבל כשאני מניקה אותו בגינה אמהות מרחיקות את הילדים שלהן מאיתנו כדי שלא יחזו בפיטמה חשופה חלילה. ילדים שלא ינקו נעמדים ומסתכלים שעות, אם הם מספיק אמיצים הם גם שואלים "מה הוא עושה"? ואז בד"כ באה אמא בריצה וגוררת אותם משם. אחרות מרחיקות את הילדים שלהם ממני כי הן שמעו שאיתי אינו מחוסן והוא נראה להן סכנה מהלכת..בכלל הגינה שבה אני מבקרת זה תופעה, אבל על זה במקום אחר כבר...

קרן שמש , כתבת: "אמהות מרחיקות את הילדים שלהן מאיתנו כדי שלא יחזו בפיטמה חשופה" תגידי לי שאת צוחקת, אני לא מאמינה לחלוטין למשמע אוזניי. אצלנו בגן, אנחנו תופעה חיובית בחריגותה. רוב הילדים בגן ביקשו לינוק מאמא שלהם גם אם הם לא ינקו מעולם או ינקו זמן קצר. רוב האמהות (לפי דיווחן לי) הגיבו בחיוב, נתנו לילדים להתנסות ביניקה, למרות שלא היה חלב. גם אמהות שלא הניקו את תינוקן היו מוכנות לתת לילדיהן לנסות.
אפשר לעשות מפגן ציצי אצלך בגינה?

קרן שמש. לא סיפרת על "תופעות הגינה " המדהימות שלך. בהחלט מדהים ואף מעורר רחמים במידה מסוימת. אימהות אלה מגדלות ילדים עצובים...

כן, כזו היא הגינה שלי, ויש הרבה מה לספר עליה, אולי כדאי לפתוח דף בשם הגינה שלי ובו יתוארו מפגשים משעשעים שלנו עם הורים שחושבים אחרת.

אביב חדש היי
פתאום נפל לי האסימון על עניין מפגן הציצי. איזה כיף. רעיון לא רע, רק כדאי להצטייד בתעודת זהות כי חלק מהסבתות
והאמהות בגינה עלולות לקרוא לנציגי משרד הרווחה. וכאן נכנס פחד אחר, שיקחו לי את הילד כי זה נראה להם חולני להניק כ"כ הרבה זמן...

חייבת לפרוק כאן לפני שאתפוצץ... כי רק אתם תבינו. אבל בעילום שם, שבעלי הדבר לא יזהו או יזוהו (לא שיש סיכוי שיגיעו לכאן, אבל).
דיברתי עכשיו עם חבר קרוב שאשתו ילדה לאחרונה, ילד שני. ניתוח קיסרי. את הילדה הראשונה הפסיקה להניק מהר מאוד, בגלל חוסר תמיכה, וחוסר ידע (מה, אם יום אחד בשבוע היא תקבל בקבוק, זה יפריע להנקה? Duh.)
הפעם היא דווקא קיוותה שזה יהיה אחרת. אבל הילד נולד קטן, ואחרי כמה ימים שבהם ינק בצורה מאוד אינטנסיבית, לא עלה במשקל (מה, אם נותנים לו מוצץ זה משנה?).
היא התקשרה אליי, שרטטתי לה כמה תסריטים אפשריים, ואמרתי לה שבמצב כזה, צריך לפנות ליועצת הנקה מוסמכת. נכון, זה עולה כסף (להבדיל מפורמולה שכידוע מגיעה בחינם) ונכון, צריך לנסוע בשביל זה כי באזור שלה אין יועצת שעושה ביקורי בית. (כמובן שעם הילדה הראשונה יצא שהם נסעו לא מעט לרופאים בעקבות הפסקת ההנקה - דלקות אוזניים, דלקת ריאות, וכו' וכו').
אמרתי, ולא התקשרתי שוב. זה הילד שלהם, האחריות שלהם. היום התקשרתי שוב... היא אומרת שחשבה בעקבות השיחה שלנו, והחליטה שהיא לא מתכוונת להתאמץ יותר מדי - יצליח, טוב, לא יצליח, לא. התחילה לשאוב ולתת את החלב כתוספת ואכן הילד עלה במשקל, אבל פיתח - הפתעה, הפתעה - בלבול פטמות, וגם השאיבה הלכה והתדלדלה, והיום הוא מקבל בקבוק אחד שאוב והשאר במזון סינתטי.
זה כל כך מרגיז ומייאש... אם את לא מוכנה להפוך עולמות בשביל הילד שלך, הפצפון הזה, רק נולד, פחות משניים וחצי קילו, ראית כבר איזה מחיר משלמת הגדולה שלא ינקה, אז בשביל מה בכלל את צריכה ילדים? והיא עוד אומרת שאולי בילדים הבאים... מה את צריכה את זה - היא אומרת שהיה לה קשה שכל היום התינוק מחובר אליה... אפשר לצפות מילד בן שבוע שלא יהיה מחובר?
טוב. אז הוא כבר לא מחובר. אתמול הם הלכו לסרט ולבית קפה.
אני יודעת, כל אשה והבחירות שלה, ונכון שקשה מאוד להניק אם לא נהנים מזה ולא עושים את זה באהבה, אבל הילדים, מה איתם? מה עם זכות הבחירה שלהם?
חשבתי לי, לו גברים היו מניקים ובעלי היה מדבר ככה על ילד שלנו - בחיי, נראה לי שזו עילה לגירושין... בעיניי זו ממש הזנחה.
ואל תיעלבו לי, אתן בפורום הזה שרציתן ולא יצא. המקרים שלכן בכלל לא דומים. אני יודעת שהילדים שלכן, להבדיל מהילדים של ה"חברים" שלי, מקבלים המון בדרכים אחרות.
אני מרגישה חופשייה לכתוב את הדברים רק בפורום הזה. מקווה שתבינו.

אני מבינה

(גם אני לא אזדהה מאותם טעמים, ) חבר של בעלי שנולדה לו תינוקת לאחרונה שאל אם יוכל לשאול את המשאבה שלי (שקניתי קצת אחרי שבני, בן 3 כמעט, נולד, כשעוד לא הבנתי שאני הולכת להיות איתו בבית והיא אופסנה אחר כבוד בבוידעם) כי אשתו (מניקה בהצלחה) לא רוצה להיות כבולה.
כבולה למי?
לתינוקת בת 10 ימים !

מדהים באילו מילים אנשים בוחרים לתאר את ההנקה, ובעצם גם את ההורות, לא? כבולים לתינוק, משועבדים לתינוק...
מכירים את "את מיניקה? כל הכבוד!" אני יודעת שזה מכוונות טובות, אבל כל פעם מתפלאת, מה כל הכבוד בזה, בדיוק? אולי גם תאמרו לי כל הכבוד על כך שבחרתי בכלל להיות אמא, ש"הקרבתי את עצמי" "השתעבדתי" "נכבלתי" ו"סבלתי" תשעה חודשי הריון? ועוד פעמיים! אולי מגיע לי כל הכבוד על כל פעם שאני לוקחת את הקטנצ'יק לגינה? (אממ, במחשבה שנייה, אולי באמת. הייתי היום בגינה, והיה נחמד אבל היינו היחידים שם. בפארק הקרוב יש רק אופריות אפריקניות ופיליפיניות, ובגינה הכי יפה בעיר יושבת קבוצה של מטפלות ישראליות, חצי מהן מעשנות והחצי השני מאביס בבמבה את הילדים הקשורים בעגלות. בחיי. אני מתחילה לסבול קצת מבדידות בבקרים. טוב, זה כבר שייך לדף אחר, לא משנה).
עצוב שאנשים חושבים שהנקה חייבת לבוא מתוך המון מאמץ, ויתורים, כאילו שאין בזה שום דבר בשביל האמא, הכל רק בשביל התינוק...
איפשהו קראתי משהו שאני מסכימה איתו מאוד, שאם נשים לא היו נהנות מן ההנקה, המין האנושי היה נכחד. והחברה שלנו השתנתה עד כדי כך שהמון נשים לא נהנות מן ההנקה. אוף.

אם המצוטטת תקרא פה, היא תזהה, אבל...
בהמשך ל"הרגשתי כבולה לילד" ו "קשה לי. קשה אפילו לקחת לגן.", היא חשבה, ואמרה, בכנות מדהימה, שאולי זה היה לה פשוט מוקדם מדי, הילד. היא אוהבת אותו. היא לא תהיה אמא מזניחה. אבל יש לה את הרגשות האלה, שאני כ"כ לא מתחברת אליהם.

מזכיר לי שני דברים:
אחד, בשבוע שעבר רצתי לגן מוקדם, כי בתי ביקשה פתאום שאבוא מוקדם, כשהיא עוד בחצר, ואקח אותה. אמרתי שאשתדל, ובאמת קיצצתי את שעות העבודה ויצאתי מהעבודה מוקדם ורצתי כדי להגיע כשהם עוד בחצר. הספקתי, אבל הילדה בכלל לא רצתה ללכת! היא רצתה להמשיך לשחק עם החברים שלה, רק שאהיה שם. פתאום מצלצל הנייד. חבר מאוד מאוד קרוב, אבא ל-4 בנים משלו, 3 מהם בגיל של בתי ומטה, לפחות שניים מהם נמצאים במעון יום שלם (עד אחר הצהריים) (ואפילו לא רחוק מאיתנו). אמרתי לו שאני בגן. "מה את עושה בגן בשעה כזאת?", אמרתי "הילדה ביקשה שאבוא היום מוקדם במיוחד לקחת אותה". "הילדה ביקשה?!" הוא מתפלא, "מה, את שפוטה שלה? היא קובעת לך את סדר היום??!".

האמת שאני לא זוכרת מה עניתי לו. כמו שאני מכירה אותו, חבל על הזמן להתווכח איתו. אבל אני מכירה אותו מילדות, אני מכירה את הבית שלו, אני מכירה את הוריו וכל משפחתו, ופתאום אני קולטת שאף פעם לא שאלתי אותו מתי שלחו אותו לגן ילדים בילדותו. מי טיפל בו? כי אין לי ספק שאמא שלו חזרה לעבודה ברגע שהסתיימו 12 השבועות הקבועים בחוק, ואם היא היניקה אותו, פה זה הסתיים. וגם נראה שבדיוק בגיל הזה (12 שבועות) הוא קיבל את החיבוק האימהי האחרון. אף פעם לא חשבתי על כל זה עד שהוא לא התייחס למעשה האהבה האימהי שלי כאל כניעה לדיקטטורה.

השני: בדיוק בגלל הגישה שההנקה = הקרבה אני אומרת לאנשים בזמן האחרון את המשפט הפשוט: אני נהנית מההנקה .
שמתי לב, שזה משפט שלא אמרתי. פשוט לא חשבתי על זה, לא בגלל שנמנעתי או משהו. אנשים היו מתפלאים על ההנקה, או אומרים את ה"כל הכבוד" המעצבן (כמו שהמסעדה הניידת אמרה), או מסתייגים, ואני הייתי מסבירה למה זה טוב, למה זה נחוץ, למה זה מומלץ. ואחר כך הפסקתי להסביר להם, כי ראיתי שהם לא רוצים לדעת, אלא רק לפרוק עלי את רגשות האשמה, החרדה והסלידה שלהם. ואחר כך תפסתי שהמקור לבעייה שלהם עם ההנקה הוא שהם רואים בה סבל , ובי - מקריבה . שהם עצמם סבלו או שחשבו שנשותיהם סובלות. שהם עצמם לא מעיזים לדמיין את עצמם יונקים כי הרי זה יחבר אותם לסבל שלהם כתינוקות מהדחייה שדחתה אותם אמא שלהם.

אז הבנתי שאני צריכה להפסיק לדבר במונחים "מדעיים", "עיוניים", מידע, סמכות, בחירה מושכלת, מה יותר טוב לילד, מה יותר טוב לאמא, כל הקישקוש הזה. כן, הכל נכון, וכבודו במקומו מונח, אבל בעיית ההנקה היא לא בעיה של ידע ושל שכל. היא בעיה של רגש . ולכן הדבר היחידי שאני יכולה לתת להם ביושר הוא הבחירה האישית שלי , שגם משחררת אותם באותו זמן לבחור את הבחירה האישית שלהם, שבאה מהרגשות האישיים שלהם. היום אני מחייכת ואומרת בפשטות: "אני נהנית מההנקה! בשבילי זה כזה כיף!" וכל אחד יכול לראות על הפנים שלי איך אני מדמיינת את האפרוחית הקטנה (בת ה-4) מכורבלת בחיקי ויונקת לה.
וזה לא מאיים עליהם. כמו שלא מאיים על אף אחד (חוץ מאמא שלי ומחמי...) שאני לא אוהבת לאכול משהו שהם אוהבים לאכול. הבשמת המשונה הזאת אוהבת סלט חסה ואוהבת להיניק. נו, ואני אוהבת סטייק עסיסי וממש לא מתחברת לפרתיות הזאת. כל אחד והקטע שלו.

ממזמן השד נקרא מוציצי..

לחילופין - ציציצוע

מסתובבים פה המון סיפורים שמגיעים אני לא יודעת מאיפה.
על אימהות שלא מסוגלות שהתינוק יהיה על הגוף שלהן, על גינה בארץ "לעולם לא" ששם הילדים לא מכירים מה זה ציצי, ושהאמהות מרחיקות את הילדים שלא יראו כזה?
או הסיפור הזה על החברה של פלונית
..."אם את לא מוכנה להפוך עולמות בשביל הילד שלך, הפצפון הזה, רק נולד, פחות משניים וחצי קילו, ראית כבר איזה מחיר משלמת הגדולה שלא ינקה, אז בשביל מה בכלל את צריכה ילדים? והיא עוד אומרת שאולי בילדים הבאים... מה את צריכה את זה - היא אומרת שהיה לה קשה שכל היום התינוק מחובר אליה... אפשר לצפות מילד בן שבוע שלא יהיה מחובר? "...
הסקת מסקנות חפוזה משהו, לא?
מי שלא מניקה וקשה לה, לא צריכה ילדים :-s
גם אמא שחוזרת לעבודה אחרי 12 שבועות, זה לא מרוע לב, וזה לא אומר שבדיוק בגיל הזה (12 שבועות) הילד קיבל את החיבוק האימהי האחרון, יש עוד אפשרויות.
יכול להיות שאמהות שמרגישות ככה לא תנקנה, אבל לא כל מי שלא מניקה, מרגישה ככה.
אסתכן ואומר שלדעתי רוב האמהות שלא מניקות לא מרגישות ככה.
למה הן לא מניקות? כל אחת והסיפור שלה, ובנוסף הרבה הרבה ענין של חוסר מודעות ופירסום מסיבי של הפורמולות.
לעומת זאת שמתי לב שחלק מהכותבות חוו את שתי האפשרויות, עם הנקה ובלי.
אולי הן תוכלנה לספר איך הן מרגישות כלפי הילד שהניקו וכלפי זה שלא.
האם הקשר פחות חזק, פחות אינטימי, הן אוהבות אותו פחות?

יש סידרה די מצחיקה בערוץ 1 בימי א' בסביבות 11 - זיווגים.
בפרק של אמש, מתגלה ארון הקלטות הארוטיות של כל האקסיות (home made ) של אחד הגיבורים בסידרה. הסיבה שבגללה הוא מקליט על אחת הקלטות היא שהוא רואה את חברתו לשעבר מניקה. זה מיד הביא אותי להזכר בכתבה של רני בבאופן על התפקיד של השד...

ורד, מצטערת, אני באמת לא מבינה למה היא צריכה ילדים. אולי אפילו אני לא מבינה למה היא רוצה ילדים. ז"א, אני מכירה את הדחף הבלתי נשלט, האבולוציוני, להתרבות. אבל אחרי אחד, שניים, אתה עוד לא קולט את הרמז שזה לא מתאים לך?
"תני סיבה, תני סיבה, את לא נותנת סיבה!" (-:
יש כמובן עוד פרטים בסיפור שלא חשפתי כי באמת יכולים לעלות על זה , אבל זו אמא - ובמדה מסוימת גם האבא - שדי משתדלים לבלות זמן מינימלי עם הילדים שלהם.
אולי זו הקצנה, אבל יש משהו במה שאת אומרת, שמי שלא מניקה ושקשה לה, לא צריכה ילדים.
חשבתי שילדים עושים בעיקר כי זה כיף. לא כל הזמן, אבל חלק ניכר מן הזמן.
וחשבתי שאדם בוגר יכול להבין את הנזקקות האינסופית של תינוק למישהו אחר, סליחה, לאמא שלו.
ואם אתה לא יכול לעמוד בציפייה הזו - אז באמת, אין שום חוק שמחייב אותך ללדת, ובטח לא מינימום שלושה ילדים.
הזכות ללדת היא זכות אנושית בסיסית, לא שצריך לעבור איזו ועדת קבלה לעולם ההורות. ואם הייתה כזאת, תאמיני לי שלא הייתי הולכת לחפש שם עבודה. אבל רבאק, תחשבו קצת לפני.
ואגב, כמו שכתבתי, ודאי שלא כל האמהות שלא מניקות מרגישות ככה! יש אלף סיבות למה נשים לא מניקות, וכל אחת היא עולם מלא לעצמה. הדוגמה שלי היא באמת קיצונית ולא מייצגת (תודה לאל!)

מעט מאוד אנשים מולידים ילדים כי כייף או מתוך מחשבה על הילדים
זמן מה לאחר שנולד אחייני הראשון, אמר לי אביו: איזה צעצוע נפלא, הוא כל הזמן משתנה
ואני חשבתי: " גם זו דרך להסתכל על ילדים"
אנשים יולדים כי "כולם עושים את זה" - הנורמה החברתית היא ללדת ילדים
אני מכירה אישה פוריה, נשואה, שבן זוגה רוצה ילדים והיא שומרת על זכותה לומר "לא!! אני לא רוצה ילדים!"
היא נתונה להמון לחץ חברתי

פעם, הלחץ היה רק על נשואות (בערך מלמחרת יום החתונה

)
היום, הלחץ הוא על כל אישה שנושקת ל- 40 בלי הריון

לנשים רבות יש קושי נפשי עם ההנקה:
קושי עם נתינה, יצירה, אינטימיות, מיניות, נשיות ועוד יכול בהחלט להיות הסיבה
דימוי גופני נמוך, פחד מכישלון או פחד מהצלחה, קשיים בזוגיות
אם אתאמץ קצת בטח אוכל למלא כאן כמה שורות
של סיבות שאין להן שום קשר להחלטה להביא ילדים לעולם
ושל סיבות להבאת ילדים לעולם שאין להן שום קשר לאהבת ילדים או צורך באימהות

פלונית
המסקנה שמי שלא מניקה וקשה לה לא צריכה להביא ילדים...לא הייתה שלי.
אני הבאתי אותה מתוך הדברים שאמרת.
אני חושבת שזו מסקנה חפוזה מדי.

אני לא אומרת שהיא לא צריכה - אני תוהה למה היא חושבת שהיא צריכה.
אני לא הולכת לנסות לטפס הרים, למשל, כי אני חושבת שיהיה לי קשה ושלא אהנה מזה (יש לי פחד גבהים). אם בכל זאת תמצאו אותי על ההר, מקטרת ומתאוננת, לא תתהו איך הגעתי לשם? (-:
מה שכן, יכול מאוד להיות שהיא תהנה להיות אמא לילדים גדולים יותר, ומוכן לסבול 18 שנה (-;

הסיבות שמביאות אותנו להביא ילדים הן שונות ומגווונות.
די ברור לי שרוב האנשים חושבים שיאהבו את הילדים, יתנו להם כל מה שאפשר.
אבל שלא בדומה לאותו הר, פחד גבהים זה דבר שאפשר לדעת עליו קודם,
להיות הורה זה משהו מדהים וטוטאלי, ועד שאתה לא שם אין לך מושג מה זה.
אפילו הנקודה הקטנה ביותר, ואולי אפילו ניתנת לצפייה באופן מסוים, כמו לא לישון בלילה,
לילה אחרי לילה, לפעמים כמה שנים רצופות, אין שום אפשרות לצפות מה זה יעשה לך.
אני למשל, פשוט לא מתפקדת כשאני עייפה
החלטתי באופן מודע (אז זה היה נראה לי נכון), ואל תתעלפו לי פה

לא להניק את הילד שלי,
כי העדפתי להיות מסוגלת להיות איתו בכל שאר המובנים- אהבה, סבלנות, להענות לכל דרישה שיש לו.
הוא קיבל סימילאק וממש לא סבל מגזים, ישן טוב, היה רגוע ולכולנו זו היתה תקופה נפלאה.
לעומת זאת את אחותו הגדולה הנקתי, הייתי עצבנית נורא, עייפה, חסרת סבלנות, הגוף כאב לי, הגודש שיגע אותי, והרגשתי בפרוש שאני לא מתפקדת טוב כאמא.
אני יודעת היום שהנקה עדיפה מבחינת איכות המזון, אבל גם איכות האמהות חשובה.
הילד שלא ינק אמנם היה חולה בגיל 4 חודשים, אבל רק אז ולזמן קצר.
הוא ואחותו בריאים באותה מידה, לא אוזניים ולא דלקות אחרות, קיבלו אנטיביוטיקה אולי פעמיים בחיים שלהם (10, 13).
רוב האמהות שמניקות לא מניקות בערום והתינוק חבוק לאמו, אבל על הבגד.
גם הילדים שלי, קיבלו לאכול על הידיים וזכו גם לחיבוק החם והאוהב של אבא שלהם.

ורד,
הסיפורים הם סיפורים על אנשים שאנחנו מכירים אישית. את נשמעת כאילו את לא מאמינה שהם קיימים.
דבר שני, המוקד הוא לא ההנקה. אי ההנקה היתה פה רק סימפטום מאוד ברור - בחלק מהמקרים - לחוסר הרצון לגדל את הילד.
הסיפור שלי על הבחור שקיבל כנראה את החיבוק האימהי האחרון בגיל 12 שבועות מתבסס על היכרות אינטימית עם המשפחה. ההנקה היא לא הקטע (כולן היניקו אז עד שלושה חודשים, אם בכלל). הקטע הוא הגישה כלפי הילד.
אי החיבוק הוא לא מסקנה שלי מחזרתה לעבודה, הוא תיאור של המציאות. ולא טענתי שהיא חזרה לעבודה מרוע לב. אני כן טענתי שזה גרם לו נזק. זה לא נעים לי שאת מצטטת סיפור שאני סיפרתי ומסלפת אותו.
אולי הגזמתי עם ה-12 שבועות. אולי, כמו אמא שלי, היא חיבקה אותו חיבוק אחרון בגיל 4 (זה הגיל שבו אמא שלי חיבקה אותי בפעם האחרונה בחיים).
נראה לך מוזר? את לא מאמינה?
והאמהות שלנו אוהבות אותנו מאוד. הכל הן יעשו למעננו (אמא שלו למענו, ואמא שלי למעני). רק לא לגעת.
ושהנכדים "לא ייצאו מפונקים". ו"אל תקפצי לכל פיפס שלה" (אמא שלי) ו"מה, את שפוטה שלה?" (הוא, נשמע בדיוק כמו אמא שלו).

אני אישית מכירה לפחות שתיים, שלא יכלו לסבול את התינוק על השד שלהן. הן הרגישו שהן לא מסוגלות לסבול שהוא ייגע להן בשדיים. הן ביטאו את המצוקה שלהן בשפת הגוף ובמילים (במלים מפורשות לגמרי). זה שלא נתקלת בכאלה באופן אישי, זו המקריות של החיים. אני לא אומרת אגב שהן לא אוהבות את הילדים שלהן.
אבל אני כן אומרת שסוג כזה של רתיעה פיזית מקירבה גופנית לילד שלך הוא בעייה חמורה.
האמא מעוררת בלבי צער.
הילד מעורר בליבי צער יותר גדול. הוא הקורבן החדש של אמא שהיא בעצמה קורבן.

מה זאת אהבה? איך את מגדירה את האהבה של אמא לילד שלה?

המשך בדף אמא שאוהבת יותר

זה לא שאני לא מאמינה לסיפורים.
פשוט אני חיה במקום מאוד הטרוגני, עברתי לפני כן בעוד כמה מקומות, ולא נתקלתי בדברים כאלה.
הסיפור עם הגינה והציצי, בשום מקום לא ראיתי אפילו משהו דומה.
כך שלי זה נראה כמו מקרים חריגים שלא מייצגים, אולי בבחינת יוצא מהכלל שמעיד על הכלל.

טוב, אני לא מתאפקת. אומנם החלטתי לא לכתוב יותר אבל נשברתי. ורד והמשפחה היקרה - פעם שניה שאת מעלה את סיפור הגינה שלי ואני מתרשמת שאת מפקפקת קלות אז הנה הפרטים:
גינת גורדון, הידועה יותר בשמה גינת בארי. הגינה נמצאת למרבה הפלא ברחוב בארי בין רחוב הנרייטה סולד לרחוב וייצמן, בקצה הקרוב יותר לוייצמן בעירי הנאווה - תל-אביב. אם תזדמני למקום בשעה 11:00 לערך ביום שמש צלול ונאה תוכלי לפגוש בשלל המטפלות והסבתות ולהנות מהתופעה LIVE.
אם תגיעי בשעות אחה"צ תחזי באמהות על טפיהן שעצרו בגינה בדרכן הביתה מגן הילדים. אז המצב טוב יותר בהרבה. אבל אם תנסי להניק ילד "גדול" שהולך ומדבר וגם אומר "אמא ציצי" - או אז תוכלי להנות משלל תגובות שקצרה היריעה וגם הסבלנות מלעסוק בהן.
האם יש צורך בהסברים? הבה לא נשאיר מקום לספק ונוסיף מס' שורות המבארות את גינת בארי:
הגינה כוללת מס' סבתות, מס' מטפלות, מס' אמהות. הגיוון הוא שיפה: עדות שונות, גילאים שונים, דתיים, חילוניים, ימנים, שמלאנים, אבל דבר אחד מלכד את כולן - אותו תלם ארוך וחרוש היטב ע"י דורות על דורות שבו כולן מקפידות לצעוד. ושמא תתמהי מה הקשר לכל עיניין ההנקה? אה!

הנזק הנפשי שאני מעוללת לילד.
חשיפת השד והגחתה לרגע של הפטמה.

אלו שני דברים שחרושים עמוק באותו תלם. הם צופנים בתוכם עיסוק כואב באהבה עצמית. אהבת הגוף שלנו, המיניות שלנו, נתינה מוחלטת, קשר גופני אינטנסיבי, מגע, כאבי ילדות על כל מה שנמנע מאיתנו, כעס על ההורים, עצבות, אובדן, רגשות נטישה. יש צורך שאמשיך? כולן מעדיפות להמשיך להדחיק ולסובב את הראש למראה הפיטמה. או שמא אני היא המדחיקה? אולי למעשה שלוש שנות הנקה גרמו לשדי להיות באמת משהו שעדיף להפנות מבט ממנו והלאה.

קרן שמש , אני יודעת שלא התכוונת אבל הצלחת להצחיק אותי אפילו בשעות הקשות הללו של ארוחת-ערב-טוש-פיג'מות-צחצוח שיניים-פיפי-והכל ביד אחת כשהתינוקת יונקת בתוך המנשא.
ואוו. באמת ראו לך את הפטמה? אוי ואבוי!
ובקשר להנקת ילדים גדולים שמישהי הזכירה כאן או במקום אחר אז אני מעדיפה להיות מופרעת ומניקה (אפילו ילד בן חמש ושמונה חודשים פלוס ילדה בת שלוש) מאשר לא להניק בכלל.

אורית
כמו שאמרתי, זה לא שאני לא מאמינה, פשוט תגובות כאלה נראות לי חריגות , אבל אולי אני טועה והן לא.
בכל אופן, אני לא שמעתי משהו כזה.

אנימה:-p ,
יצא שלא הבנת את הקשר הדברים לגבי הנקה עד גיל מאוחר.
זו לא היתה ביקורת על הנושא, זו היתה ביקורת על כמה קל לשפוט מישהו אחר.

רציתי לדעת, האם יש איזושהיא סיבה רפואית (ולא כאבים או פינוק ועצלות) שבגללה אי אפשר
להניק?
או לא כדאי להניק? (אנטיביוטיקה ועישון-האם מזיק?)

ישנן סיבות, של האם, ושל התינוק. אבל המסקנה הזאת צריכה לצאת מפיה של יועצת הנקה מוסמכת, ולא של רופא רגיל או אפילו מדריכת הנקה.
אם לאם יש איידס למשל, עדיף שהיא לא תניק. ניתוחים פלסטיים בשד לפעמים (לא תמיד) מונעים הנקה. בני לא יכל לינוק בגלל מבנה הלסת ומעברי האוויר (אחר כך זה השתפר אבל זה כבר היה מאוחר מדי) - הוא גם לא יכל לאכול מבקבוק רגיל. וישנם עוד מקרים נדירים, שחבל לפרטם אפילו.
לגבי עישון, נדמה לי שיש דף בנושא. בשתי מילים, נאמר שאולי למעט מעשנות כבדות מאד, עדיף לעשן ולהניק, מאשר לעשן ולא להניק (אם כי ברור שעדיף לא לעשן ולהניק, וברור שהעישון מזיק לאם ולתינוק).
לגבי אנטיביוטיקה - ישנם סוגים שמאפשרים הנקה, וצריך לבקש מהרופא המטפל שירשום דווקא אותם. באופן כללי - ישנם מרכזים שנותנים מידע לגבי כל תרופה האם היא מותרת בהנקה. אם לא - צריך לשקול היטב, האם ישנה תרופה מקבילה לה שמותרת, ועד כמה היא נחוצה. גם כאן כדאי להתייעץ עם רופאה שהיא גם יועצת הנקה (יש שתיים בארץ, נדמה לי). לפעמים המסקנה תהיה באמת שאין ברירה אלא להפסיק להניק (לפעמים רק לתקופה קצרה, ואז אפשר לשאוב ולזרוק - רק כדי לשמור על ייצור החלב), אבל בדרך כלל אפשר למצוא פתרונות טובים יותר.

מסתבר היום שלהרבה תרופות שלא ניתן להניק איתן, יש תחליפים. לעתים התחליפים האלו יקרים יותר מתרופות רגילות, אבל אם זה חשוב לאם, כדאי שתתעקש לקבל אותן.
פרט לכך, ניתן להניק עם הרבה מאוד תרופות.
כדאי להתייעץ עם המרכז באסף הרופא.

אני פגשתי עד היום אמא אחת שבאמת אסור היה לה להניק - וואחד אסור, זו היתה סכנת חיים. יש לה קדם-גידול שיושב על המוח, באזור שמטפל בהנקה. ההנקה אצלה יכולה לגרום לגידול לגדול עוד יותר. והיא לוקחת תרופות כל החיים, כדי לשמור על הגידול שלא יגדל, ותרופות אלה, כמובן, מונעות את הפרשת ההורמונים המעודדים הנקה.
זו סתם אנקדוטה, ובאמת מקרה נדיר. עפ"י המלצות משרד הבריאות, בישראל מומלץ לא להניק כשיש איידס. ולמה "בישראל"? מפני שלא תמיד האיידס עובר לתינוק, ובמדינות אפריקאיות, שבהן תמותת התינוקות גבוהה מאוד בלי קשר לאיידס (שגם שכיחותו שם גבוהה מאוד), ההנקה מעניקה לתינוק אפשרות לשרוד בתנאים הקשים. כמו כן, מומלץ לא להניק לאמהות שעוברות כימותרפיה.
רוב התרופות כיום אינן מונעות הנקה. ואם כן, ברוב המקרים אפשר למצוא תחליף שכן מתאים להנקה. ואם לא, אפשר לשאוב ולשפוך עד שגומרים לקחת את התרופה והיא מתנקה מהגוף, פחות או יותר.
עישון - עד קופסה ביום (20 סיגריות) יתרונות ההנקה עולים על חסרונות העישון. קופסה ביום זה הרבה מאוד.

אופס, לא הייתי מחוברת כשהגבתי, ובינתיים כבר ענו. מילא.

ומה עם דלקת בשד?
זה פשוט כואב מאוד או גם לא מאפשר הנקה?

רצוי להניק כשיש דלקת בשד. הדלקת לא עוברת לתינוק. כדי שהדלקת לא תסתבך למשהו אחר, צריך להקפיד על ריקון השד.

דלקת בשד היא מצב שניתן למניעה ברוב המקרים, בעזרת ניהול נכון של ההנקה. אמא אדמה, אני ממליצה לך להגיע למפגשי ליגת לה לצ'ה, שם תוכלי לקבל הרבה תשובות ובעיקר "להיכנס לראש" של הנקה...

לא סתם רצוי - חשוב מאוד שהתינוק יינק הרבה כשיש דלקת בשד.
אי הנקה במקרה כזה עלולה לגרום לתוצאות חמורות, שלא כדאי לפרט כאן (מבהיל מדי).

לגבי אי הנקה בזמן דלקת בשד, מישהי השוותה את זה לאי השתנה בזמן דלקת בשלפוחית השתן, או בדרכי השתן.
לא הייתי מנסה אף אחד מהם!

לא מומלץ להניק גם במיקרים שנוטלים תרופות פסכאטריות. יש לברר היטב לפני כן.
וגם כאשר מישי התחילה טיפול תרופתי להפסקת הנקה עליה לדעת כי לא תוכל להתחרט.היות שהחומרים נשארים בשד למשך כ 3 שבועות.

מיץ, הרבה מאוד תרופות פסיכיאטריות מותרות לשימוש בהנקה - ממשפחת הפרוזאק, למשל (SSRI). לא כולן, אבל הרבה. ובהרבה מקרים אפשר למצוא חלופה לתרופה שאסורה בהנקה. כנ"ל אגב לגבי הרבה סוגים של אנטיביוטיקה (ראיתי שחששת שתצטרכי להפסיק בגלל טיפול אנטיביוטי בדלקת).

אכן, שוב נדגיש:
רוב התרופות מותרות בהנקה.
מעט מאוד תרופות לא מומלצות, וגם להן אפשר כמעט תמיד למצוא תחליף שכן מותר.
וגם הפורמולה היא תרופה, שחסרונותיה ונזקיה רבים וידועים, וזה מה שצריך להישקל כנגד הכמות האפסית של תרופה שאולי תעבור לתינוק ואולי תשפיע עליו קצת! (פה אני מבססת את דברי על ד"ר דינה צימרמן במאמרה על תרופות בהנקה). ויש גם נזק לאם באי הנקה. גם את זה צריך לשקול.

ואם כבר תרופות שעוברות לחלב, מישהוא בודק אם הפרות שמייצרות את החלב לתמ"ל קיבלו תרופות/הורמונים/אנטיביוטיקה וכו'?
האם מקפידים על דברים מסויימים עם הפרות האלה או שבכלל אי אפשר לדעת מהיכן בא החלב שמכינים ממנו תמ"ל?

אני יכולה להגיד לכם (מהידע שיש לי בנושא, והוא נרחב) שכל האנטיביוטיקות שניתנות כיום לפרות עוברות בחלב. חלב שנחלב מפרה שקיבלה אנטיביוטיקה לא נשלח למחלבות. חלב שנשלח בטעות למחלבה, והכיל אנטיביוטיקה, נשפך במחלבה, לאחר בדיקה. היצרן נקנס.
חלב המכיל תרופות אחרות (פרוסטוגלנדינים, תרופות לעיכול וכו') נשלח למחלבה ולא נשפך.
תסמכי על חברות התמ"ל שהחלב הוא כמו החלב שאת שותה בבית. אין תמ"ל שעשוי מחלב אורגני.

יש תמ"ל שעשוי מחלב אורגני, בארה"ב.
ראו דרך ecobaby.
לא מיובא ארצה, כמובן.

קראתי בעיון את כל מה שנכתב פה ושוב נצבט לבי.
אני אם לבת 4 חודשים ולא מיניקה. בגלל שלא היה לי כמעט חלב. בגלל שלא ידעתי שיש יועצות הנקה. בגלל שאני אם חד-הורית והייתי לחוצה ומותשת. בגלל שאמא שלי לחצה כל הזמן שאפסיק להיניק. בגלל שבתי שבעה ונרגעה לראשונה לאחר מס' שבועות כשקיבלה בקבוק. בגלל...
יש לי מליון הסברים כאלו ואחרים. אבל:
אני אוהבת את בתי אהבת נפש ומוכנה לעשות כל דבר שרק אוכל למענה. היא לא מגעילה אותי או דוחה אותי. לא נגעלתי ולא התביישתי מהציצים שלי בפיה. היא צמודה לי לגוף כמעט 24 שעות ביממה ואני נהנית (למרות כאבי הגב והברכיים).

נדמה לי שלא אזכה לעולם בגביע של "אם השנה" - אולי בגלל שאני פשוט לא מוכנה להצטרף לתחרות.
אני גם לא אוכל להישאר איתה לנצח בבית, כיוון שאין מי שיפרנס אותי (אין לי מזונות) והבטחת הכנסה מספיקה לכסות בקושי את שכה"ד והתחליפים שלה.

אני כותבת את כל הדברים הללו בכאב לב גדול. הייתי שמחה לו התעקשתי והינקתי עד היום והלאה. אני רוצה להיות איתה בבית עד גיל מבוגר. ועוד דברים אני רוצה שלא יצאו לפועל. אני פשוט מבקשת להזכיר לכולן/ם שיש נסיבות. לא בכל דבר אני אשמה ולא כל דבר אני יכולה לשנות. אני בחרתי להפסיק להיות מתוסכלת ממה שאבוד וממה שלא אצליח לשנות, בין היתר למען בתי - כי ינקות וילדות מאושרות תלויות במידה רבה בכך שהאמא מאושרת.

ולגבי אנטיביוטיקה בתחליפי החלב - יש תחליפים על בסיס סויה לא מהונדסת גנטית. כך גם חוסכים מהינוקא את החלבון הקשה לעיכול בחלב פרה (ובתור טבעונית - גם סבל מהפרות).

אני חושבת שזה נפלא שאת מה שאת ושאת נותנת לביתך את מה שאת יכולה. לא חושבת שאת צריכה להתנצל על דבר אחד בחייך, בחירותייך, נסיבות חייך, עבודתך, אמונותייך וכן הלאה.
אני יכולה להבין את התיסכול שאת חשה על אי ידיעתך על הגורמים שהיו יכולים לעזור לך, אבל what to do, זה כבר מאחורייך! אז יש לחיות עם מה שנשאר וזה נפלא שביתך חשובה לך כ"כ ואהבתך נתונה לה כ"כ והיא על ידייך ובמיטתך. זה הכי כייף בעולם!
מה יהיה הלאה? את תקבעי (וגם היא). אני לא רואה טעם בהיצמדות לרגשות אשם כאלו או אחרים.גם ככה חד הורות אינה דבר פשוט, גם אם יש לך עזרה ממשפחה וחברים.
את מה שאת ואי אפשר להתנצל על זה. יש רק לכבד, לאהוב ולתת לעצמך מרחב נשימה המתאים לנסיבות הפרטיות והמשתנות שלך.
בהצלחה בהמשך!

ליאת יישר כח וכל-הכבוד,הכנות שלך מרגשת אותי- חזקי ואמצי!
גם אני לא הנקתי כי...... באותו הזמן היו המון סיבות-הרגשתי שאני צריכה להתנצל על זה שאני לא מסוגלת להניק מבחינה פיזית ונפשית,נכנסתי למצוקה נפשית וכמעט נסחפתי,כמעט שקעתי בדיכאון משתק,שלא מאפשר לתפקד בכלל......
ברגע שהחלטתי להפסיק להניק חזרתי לעצמי,תפקדתי, נשארתי עם בתי שנתיים בבית,היתה תקופה שניסיתי ל"פצות" על זה שלא הנקתי אותה, היא היתה רוב היום על הידיים וצמודה אליי עם מנשא ובלילה ישנה איתי בחדר.......
אני חושבת שאין טעם לשקוע ברגשות אשמה, הם קיימים בכל נושא שקשור להורות ומשפחה בכלל לא רק בנושא ההנקה......
אני חושבת שכיום המצב הוא הפוך- ההנקה הפכה ל"טרנד" למשהו "איני" בגלל כל היתרונות של היניקה ובצדק! אבל נוצר מצב שהנשים שלא מניקות, נתפסות כמסכנות או כחולניות או כאנוכיות ומתוסבכות, אולי כנשים קרות שלא מתאימות להיות אמהות,יש לי תחושה של מיעוט נרדף....כאילו צריך להתבייש כשלא מניקים כאילו אני לא מאה אחוז אמא מושלמת אמא שאוהבת את בתה!
אני חושבת שהחיים הם מורכבים, אנחנו הנשים בנויות לכאורה אותו הדבר, אבל בכל זאת כל אחת היא שונה ויש לה ייחוד משלה, רגישויות משלה וכד': האחת-תהנה מאד ממההנקה וזה יבוא לה יחסית בקלות, והאחרת-לא תהיה מסוגלת בשום להניק, קשה לשפוט אדם אחר עד שלא נכנסת לגופו וראשו....
קל להטיף לאחרים לגבי נושא שבא לך בקלות........
בנות! גלו קצת אמפטיה לבנות מינכן היו קשובות ותומכות יותר ופחות שיפוטיות
תודה

אני רוצה להגיד משהו כאן:
ראשית, לבי עם ליאת טאוב והאמפטית.

גלו קצת אמפטיה לבנות מינכן היו קשובות ותומכות יותר ופחות שיפוטיות
אני מפרידה בין האמונה העקרונית שלי בהנקה, ובביקורת שלי על התרבות שלנו שבפועל (למרות קלישאות וסיסמאות בדיבור) בנויה נגד הנקה, ואפילו בביקורת שלי על אמהות שאינן מיניקות מתוך חוסר איכפתיות כלפי הילדים שלהן (ויש כאלה, וזה לא מתבטא רק בהנקה) -

לבין התמיכה החד משמעית והבלתי מתפשרת שלי לאמהות שאוהבות את ילדיהן אבל מסיבה זו או אחרת יצא שלא הניקו. יש לי אחת כזאת שמאוד קרובה אלי, ואני תמכתי בה מול כל המשפחה שעשתה לה את המוות.

הנה זה מה שכתבתי, והוביל לפתיחת הדף אמא שאוהבת יותר :
המוקד הוא לא ההנקה. אי ההנקה היתה פה רק סימפטום מאוד ברור - בחלק מהמקרים - לחוסר הרצון לגדל את הילד.

ליאת ואמפטת, אתן רוצות לגדל את הילדים שלכן. אז לא נורא שההנקה נמנעה, ואולי בסיבוב הבא זה יילך, תלוי בנסיבות החיים. יותר חשוב לאהוב את הילד.

הקשר הוא פשוט, ש ויתור על הנקה קשור לעתים קרובות מדי בויתור על הילד, באי רצון להיות אמא.

בשמת, אני מזדהה עם ליאת ושמחתי לקרוא את דברייך (בניגוד לעלבון שלי מדף אחר...

).

רצוי באמת שלא תהיה בהכרח הקבלה לא מניקה= לא איכפתית

חגית, אני שמחה.
הבעיה היא שפשוט קשה כל הזמן לחזור בכל דף על הדברים שכתבתי בדפים אחרים. מה, כל פעם שאני אומרת משהו על ההנקה או על התמ"ל אני צריכה להוסיף disclaimer בנוסח "להבנת דברי במלואם נא לקרוא את הודעותי בדף ויתור על הנקה מיום 22.11.01 ומיום ###### ובדף *&^^ מיום ####" וכאלה?
פף. התעייפתי רק מלחשוב על זה.

לכל אלו שלא הולך להניק, הרבה פעמים זה בגלל תזונה לא נכונה שאפשר לפתור בדייאטה שתעודד חלב אם. קראו במאמר המרתק הזה

אם אני מניקה פעמיים ביום - לפנות בוקר ואחה"צ, האם זה אומר שמוותרת???
איך אדע שימשיך להיווצר מספיק חלב?

נאמרו פה הרבה דברים לגבי קשיים בהנקה, ורציתי לספר שדווקא לי היו קשיים בכול תחומי האמהות מלבד ההנקה. היה לי מאוד קשה בהתחלה, המעבר הזה לאמהות, הבדידות , ההתמסרות.
דווקא ההנקה, שהלכה בקלות, גרמה לי להתחבר לתינוקת שלי, להתלהב מהקסם שגורם לה לגדול ולהתפתח רק בזכות החלב הזה. ההנקה הקלה עלי את האמהות ועזרה לי להתחבר לתפקידי החדש. היום היא בת שנה וחצי ואני עדיין מניקה - פעם, פעמיים ביום. נמשיך כול עוד זה יתאים.

אם אני מניקה פעמיים ביום - לפנות בוקר ואחה"צ, האם זה אומר שמוותרת???
ממש לא, זה אומר שאת מניקה פעמיים ביום...

איך אדע שימשיך להיווצר מספיק חלב?
כול עוד הגוף שלך יודע שיש ידרישה יימשך ייצור החלב. פעם ביום זה מספיק כדי לשמור על החלב. יצא לי לשאוב פעם ביומיים (בשבוע בו הייתי רחוקה מהבת שלי) והחלב נשמר.

תודה@}
הבת שלי "חולה" על עננים!!!

>צפירת הרגעה<