אני חדשה כאן,
מאוד חיה לפי הרוח שנושבת כאן,אותה ניתן לסכם בעיני לקיחת האחריות על כל מובן בחיים שלנו. אני חושבת שמצילחה לחוש שאני עושה זאת, אבל לא תמיד בדרך שלכם, (ואציין עכשיו וכאן, שבן זוגי כנ"ל)
תגידו (תשפטו, בהההה...) אתם:
ונתחיל מהסוף (כרונולוגית)
חינוך - לא מתפשרים. לא מקבלים את רוב מה שקיים, אבל גם לא בעד חינוך ביתי, ולכן חורשים ובודקים ברמת של מבקר מדינה את ההיצע, ומוצאים, בבחינת יגעת ומצאת.
כי ערך דגול נוסף בעיני הוא מימוש מקצועי, והמקצוע שלי הוא לא מחנכת. ובפועל- ביתנו אצל משפחתלת (מישפחתון ביתי קטן קטן עם מטפלת מופלאה) כבר מגיל 3ח', ובחודש הבא, בגיל שנתיים ורבע- גנון אינטימי, מעט ילדים, הרבה מטפלות, בכפר שסמוך לעירנו הגוש-דנית, עם רושם חזק שהצוות בראש שלנו, אינשאללה שלא נתבדה.
חום, קשר גוף - אינסוף מגע, חבוק, להרדם חבוקים, מילים חמות ומתוקות בשפע,
אבל מינשא? זה חם, כבד, קשה לקשור, יותר קל לתפעל את עגלת גרקו הפשוטה והקלילה, תכל'ס זמן השהייה בעגלה, שהוא לכאורה לא זמן קשר גוף, הוא שולי.
הנקה - סיפור מסובך, אינספק שזה הדבר הטוב ביותר, אבל לא מסתדר לי עם החלוקה הטבעית השוויונית לחלוטין שהיתה לי עם בן זוגי יותר מ-7 שנים לפני הולדת ביתנו. (אז הנקתי חודש)
ולא הסתדר עם החשיבות הרבה שאני מייחסת למקצוע שלי כחלק מהמהות שלי (זה מקצוע יצירתי, אז אולי זה העניין)
ובאמת אחרי פרשת רמדיה, חשבתי שלקראת הילד הבא אצטרך לעשות עבודה רצינית בנושא הזה.
לינה משותפת - לא יכולה לישון עם תינוק/פעוט במיטה, גם מגע של בן זוג בשעת השינה לא נעים לי (לא קשור למגע שלא בשעת שינה). בפועל- שנתיים במיטה משלה בחדרנו, וכעת חדר משלה. רק ישנה בו, פינות צעצועים אמיתיים ולא אמיתיים בסלון ובכל הבית.
לידה - כמה שיותר טיבעית, מינימום התערבויות, ככל שאפשר בבי"ח, אינשאללה, בפעם הבאה בבית
רפואה בכלל - בגדר המלצה, כמו בכל מקצוע אחר רווי בשיקולי יוקרה אישית, השפעות מסחריות, טעויות אנוש רק שלא נצטרך. מאמינה בגוף, (וזה למה נידלקתי על מודעות ווסת לפי שיטת מירב שרמן של מירב שרמן)
אני פותחת את כל זה מכיוון שלאחרונה אני כאן הרבה, ושואלת את עצמי איך אני כ"כ מזדהה אם אני לא מניקה, לא ישנה בלינה משותפת, וחזרתי לעבודה מלאה בתוך חודשיים מהלידה, כך שאין מה לדבר על חינוך ביתי, ואוהבת ערים יותר מכפרים, יש להן הרבה יותר מה להציע לי מכל בחינה.
וגם בגלל שאני כותבת כעת סמינריון על מינשאים, כותבת את כל הנימוקים בעד, מצטטת אתכם ממה שכתבתם לי בדף אבות ומינשאים ומנסה להבין בגדול האם אני "באופן" או לא? ובקטן למה בעצם לא למינשאים.
תשובות אפשרית-
- יש הרבה דרכים להגיע לאמת, אפילו לאותה אמת ממש.
- "באופן" הולך על דרך אחת. (אז פתאום אני לא מרגישה "באופן")
- נשיאת תינוק במנשא אינה התגלמות הכל.
.
). אה, וגם שתדעי שיש פה הרבה עם ילדים בגילאים של ילדיך (אנחנו, לדוגמא).