תמיד היו לי יחסים מצויינים עם אמא שלי. עד כדי כך שביני לבין עצמי הגדרתי אותה תמיד כאחת משני האנשים שמהווים את המעגל הפנימי ביותר שלי (השני הוא בן זוגי).
ופתאום אני מוצאת את עצמי במקום שהוא מול אמא שלי, בדיון שלאחרונה הולך ומחריף. עיקר חילוקי הדעות נוגע לכך שבחרתי בחירות כאדם וכאם, הנוגדות את השקפת עולמה: זה התחיל בכך שלא חיסנתי את הילדות (רשלנות פושעת שעלולה להתנקם בנו קשות), עברנו לחינוך ביתי, ואני רוצה עכשיו ללדת בבית את הילד הבא (עם רמז כבד לכיוון אף מילה). לפי דבריה, הכת (מילים שלה, במפורש) הזאת שנקראת "באופן טבעי" בולעת אותנו חיים ואנחנו, נשמות זכות שכמותנו, נבלעים בה מבלי להבין שהקבוצה וה"גורו" שלה בעצם גורמים לנו לעשות דברים בלתי אחראים עד כדי פשע כנגד הילדים שלנו וכלפי עצמנו.
בנוסף לכך היא חוששת לחוסר המימוש העצמי שלי עקב כך ש"ויתרתי" על קריירה, לכך שאין לי בית משלי (בעקבות החלטה שלנו) ואני נותנת לכסף לשבת בבנק, מקום ממנו הוא עשוי להתאדות בקלות רבה מדי. וחוץ מזה, הילדות לא מחונכות (לא אומרות שלום סבתא וסבא כשהם באים למשל) ואנחנו לא עושים שום דבר בנדון.
במשך הרבה זמן מקבץ הדאגות שלה בא לידי ביטוי בשיחות שלנו. בנוסף לכך הצטברו כל מיני ארועים של העלבות שלה מכך שהבת הבכורה שלנו אמרה או עשתה משהו שנתפס בעיניהם כלא בסדר ואילו אנחנו ההורים לא עשינו שום דבר כדי לתקן את העניין. או למשל הורי נעלבו מכך שאמרתי להם שאני לא מוכנה שיתנו לבנות שלי נשיקה מבלי שהן יסכימו לכך. לעתים נוצרו מצבים במשפחה שבהם עוצמת התגובה שלהם היתה לדעתי בלי כל פרפורציה ל"חומרת" המעשה.
ניסתי במשך תקופה מסויימת להזמין אותה לכל מיני ארועים שבהם תוכל להכיר את האנשים שמרכיבים את המעגל החברתי שלי מ"באופן". חשבתי שזה יעזור לה להבין שלא מדובר בקבוצת תמהונים המנותקים כליל ממה שמתרחש בעולם שסביבם, אלא בקבוצה מגוונת של אנשים צעירים, משכילים ותרבותיים, שמתנהלים חברתית ככל החברות. בכל הארועים האלה קיבלתי את הרושם שהיא באה רק בגלל שהזמנתי אותה ולא בגלל התעניינות אמיתית או נכונות כנה לפגוש רעיונות ואנשים חדשים ולהתרשם. שפת הגוף וההתנהלות הכללית שלה היו מאד חד משמעיות והראו נוקשות וחוסר רצון. באחת השיחות שלנו היא אפילו האשימה אותי בכך שאני מנסה גם לגייס אותה ל"קהילה" כדי להסיט אותה לצורת המחשבה שלי.
בשלב מסויים התחיל להימאס לי. אני אוהבת את אמא שלי ואני בטוחה לגמרי שכל מה שהיא עושה ואומרת בא מתוך אהבה ורצון להגן עלי. מצד שני נראה לי שבגילי (39) כבר הגיע הזמן שאמא תפסיק לנסות לנהל לי את החיים לפי אורח המחשבה שלה. מכל השיחות והתוכחות שלה אני מרגישה מותקפת ללא הפסקה ופגועה מחוסר הקבלה שהיא מראה כלפי, כמו גם מחלק מההתבטאויות שלה. מצד שני היא מראה תמיכה ללא סייג כאשר צריך עזרה בשמירה על הילדות ורצון אמיתי בקשר איתן ואיתי. קשה לי גם לוותר על מערכת היחסים הקרובה שהיתה לי איתה ומצד שני אני לא מוכנה לפעול לפי צורת המחשבה שלה כדי לרצות אותה.
ניסיתי לשאול את עצמי שאלות:
- אולי אני באמת לא בסדר? השאלה הזאת מרגיזה אותי ולו רק בגלל הנטייה הטבעית שלי לשאול אותה בכל פעם שעולה ביקורת כלפי, גם הביקורת הבלתי צודקת ביותר.
- האם אמא שלי באמת פועלת מתוך אהבה? כי אם כן, היא היתה מקבלת אותי כמו שאני, לא?
- מה אני עושה עם זה עכשיו? חשוב לי להיפטר מן המועקה שההתעסקות בנושא הזה משרה עלי. ואכן, העסק הזה בולע המון מן האנרגיה שלי. האם בהכרח צריך לוותר על מערכת היחסים עם אמא שלי כפי שהיתה, זה צעד קשה שיוביל לאובדן גדול בשבילי בסופו של דבר.
- איך זה שכל העניין הזה עולה עכשיו? האם אני יותר רגישה בגלל ההריון? או שאולי ההריון הוא זה שפותח את ההזדמנות להתמודד עם הנושא הזה ובסופו של דבר לגדול? אולי זה מרד נעורים מאוחר... אבל האם זה לא גיל קצת מאוחר בשבילי להתעסק עם שאלות כאלה?
- אמא שלי אומרת שלמרות שטיפת המוח שאני עוברת, היא לעולם לא תוותר עלי ולא תפסיק להילחם למעני. מצד אחד יש כאן הבעת נאמנות ללא סייג, השאלה היא כלפי מי: כלפי בתור הבת שלה, או כלפי צורת המחשבה שלה עצמה?
- האם אני מסרבת להכיר בעובדה שהניתוק שלי מאמא שלי כבר בעיצומו (או אולי בסופו...) ובעצם אין על מה להילחם?
גדול בכל אופן.