השתלבות במפגשי חינוך ביתי

אנונימי

ראו גם: מפגשי חינוך ביתי, מדור קבוצות חינוך ביתי.
מדור חינוך ביתי

דיון שהתחיל בדף באופן:אלימות בין ילדים:

אביה - כל כך שמחתי לקרוא את דבריך.
בני בן שנה ושמונה חודשים ובעקבות מפגש עם ילד בן כשלוש, החלטתי לחסוך ממנו (עד כמה שאפשר) מפגשים עם ילדים אחרים, מעבר למפגש לא מחייב בגינה.
במפגש ההוא היתה סיטואציה מאוד דומה לזו שתיארת, אלא שבני עוד קטן מכדי להבין את הדחיה. לא היה לי צורך להגן עליו מפגיעה כי כשאמרו לו ללכת מפה הוא הלך ומצא עיסוק אחר ולא נעלב. אני נעלבתי ומאוד.
נדמה לי שבעתיד הלא מאוד רחוק, הרצון להפגש עם ילדים אחרים יבוא ממנו ואז נצטרך להתמודד.
יש לי כמה מחשבות בנושא - אני אשמח אם תגידו לי מה אתם חושבים:

אני חושבת שהגדרת המפגש כמפגש אמהות (או הורים) לחוד וילדים לחוד מזמין צרות כשיש משתתפים חדשים. לפחות בפעמים הראשונות שילדים שאינם מכירים נפגשים, יש צורך בליווי צמוד של הורים ואולי צריך גם להדבר מראש ולוותר על השיחה על כוס קפה לטובת בניה של מערכת יחסים. אולי אם את אביה והאמהות האחרות הייתן מארגנות משחק משותף כפתיחה למפגש, הילדים היו מחליקים לתוך משחק עצמאי. כמובן שלשם כך דרוש שיתוף פעולה בין ההורים כי לא יתכן שרק הורה אחד, ההורה החדש בקבוצה במקרה זה, יעדר משיחת המבוגרים. זה יראה מוזר.
אני הייתי שמחה גם לדעת שאני נפגשת עם אמהות (ואבות) שכמוני מרגישים שאין טעם למפגש שמעיק על הילד ושחושבים שקודם כל צריך לדאוג שהילדים יהנו. ואם בגילאים צעירים זה אומר ליווי צמוד לכל אורך המפגש - אז ככה זה. גם בין החברים היחסית קרובים שלי אין הסכמה בנקודה הזו. האמת שאפילו בעלי לא תמיד קשוב ויכול לשקוע בשיחה בלי לשים לב למצוקות של הילד. בעיקר צריך לוודא שיש הבנה כזו כלפי המארחים, כיוון שהם ממש יכולים להרגיש נקרעים בין החובה לארח את המבוגרים ובין הרצון לתמוך בילד שלהם.

ומחשבה אחרונה - לי עצמי תמיד מאוד קשה להכיר אנשים חדשים ולעבור מהכרות לאינטימיות בלתי אפשרי כמעט. חשבתי בעבר שאולי אני עושה טעות כשאני מראש מניחה שלילדי יהיו קשיים ואולי זה גורם לי למנוע ממנו להתנסות. היה לי חשוב לקרוא את הדברים בדף ולשמוע שעוד חושבים כמוני.

האמת שבתיווך חברתי אני כישלון מוחלט (אני עצמי מאוד חרדה ולחוצה במפגשים חברתיים, מאבדת את הצפון ולא יודעת איך לתפקד במצב שיש בו יותר ממבוגר אחד שצריך לתקשר איתו)
(מעניין כמה אנשים פה שמו אי פעם לב לזה כשפגשו אותי...)
ולכן הייתי שמחה לשמוע הצעות, מה אפשר היה לעשות.
למשל, כמו ההצעה של עירית - שהיה צריך להתחיל את המפגש בפעילות משותפת עם הילדים, כדי לשבור מראש את הקרח.

אפשרות אחרת היא לראות אם נוצרת כימיה בין הילד שלי לאיזה ילד או ילדים במפגש, ורק אם לא - לעשות משהו (אבל באמת לא האורחת החדשה יכולה אז ליזום).

אה, ואגב חוסר כישורי החברתיים:
את זה קיבלתי ישירות מאמי, שעוד יותר חרדתית ולחוצה ממני בכל מגע חברתי.
ו"מעניין" שהיא דווקא גדלה במעונות ובמסגרות של ילדים רבים מקטנותה ובמשך הרבה שנים.
זה לגבי "תשלחי את הילד למסגרת ותראי שהוא ירכוש שם כישורים חברתיים".

עירית כתבה: לא יתכן שרק הורה אחד, ההורה החדש בקבוצה במקרה זה, יעדר משיחת המבוגרים.

למה לא? זה בדיוק מה שעשיתי כשהתחלנו ללכת ל-מפגשים בבית כשר. וכשאני כותבת "התחלנו" אני לא מתכוונת לפעם-פעמיים, אלא לתקופה של חודשים. הייתי מתיישבת עם הילדים שלי בפינה עם משחקים, ומשחקת איתם. במשך הזמן עוד ילדים הצטרפו למשחק. בהתחלה הייתי נשארת איתם כמעט כל הזמן, ובהמשך יכולתי יותר ויותר להשאיר אותם לשחק בלעדי. אם כי עדיין הייתי נשארת לשבת לידם הרבה פעמים, לפעמים עם עוד אמהות ולפעמים לא. היום כשאנחנו מגיעים למפגש הם רצים פנימה לפני ותוך שניות שוכחים מקיומי...

יצירת קשרים לוקחת זמן. ובמקרה של ילדים, הרבה פעמים נדרשת מעורבות של ההורים. נראה לי לא מציאותי לצפות שהילדים יהפכו בין-רגע לחברים וידעו לשתף פעולה. ובאותה מידה נראה לי לא מציאותי לצפות שההורים יהפכו בין-רגע לחברים. הדברים האלה לוקחים זמן ודורשים מעורבות. סביר שתהיה תקופת הכרות, צפיה, השתלבות, עד שמתחילים להרגיש יותר נוח בחברה החדשה - גם ההורים וגם הילדים.
(ואני נזכרת בתיאור הפגישה מחדש בספר עקרון הרצף, בעדינות של ההשתלבות מחדש בשטף החיים, בלגיטימיות של הריחוק, בהדרגתיות.)

עירית, לא ברור לי מה זה מפגש "הורים לחוד וילדים לחוד" ואיך זה מתקשר לחינוך ביתי. לי ברור שכשאנחנו הולכים למקום זר הילדים יצטרכו אותי איתם, לפחות בהתחלה.

בשמת כתבה: לא האורחת החדשה יכולה אז ליזום [פעילות עם הילדים]

למה לא? אנא, האירו את עיני!
במפגש האחרון אצל רני וחדוה הייתה אורחת חדשה שיזמה יופי של פעילות. מה הבעיה בזה?
דווקא המארחים צריכים לעשות את זה? לא מספיק שמשתלטים להם על הבית, אוכלים להם את הנשנושים, מלכלכים את השטיחים, לוקחים להם את הצעצועים, ומשתינים על האסלה - הם צריכים גם לדאוג שמישהו שהם לא פגשו מעולם לא ירגיש קצת מבוכה חברתית זמנית? Get real

לדעתי כל מי שמוכן להכניס לביתו אנשים שהוא לא מכיר רק בזכות מכנה משותף עמום כמו חינוך ביתי זכאי לקבל צל"ש על אידיאולוגיה. לא הייתי מצפה לקבל בנוסף גם שירותי בידור וטיפול בפוביות חברתיות - נראה לי שהדברים האלה צריכים להשאר בתחום אחריותי כאורחת.

יונת - למה לא?
כי אורח חדש לא מכיר את כל האנשים, ולא תמיד בעל היכולות החברתיות, בעצמו, להנהיג משחק.
עזבי את המארח. כשיש קבוצה מגובשת - ומגיע אדם חדש - זה מצב חברתי קשה יותר לחדש מלותיקים. כדי להחליק את הענינים, יעזור מאוד אם הותיקים יעשו מאמץ.
(כל זה תיאורטי, ולא בנושא הדף, אלא בנושא "היווצרות קבוצות").

לגבי "אני וילדי" - כשאנחנו במקום חדש, הם נפרדים ממני, ולא אני מהם. לא "לך תשחק עם ---" אלא לגיטימציה מלאה להדבק לשמלה שלי, ונכונות רבה ללוות אותם בגילוי הסביבה. במפגש בו יש הפרדה בין אמהות וילדים (זה יכול לקרות, לדעתי, רק בקבוצה בה כולם מכירים את כולם די זמן), אני משערת שבחלק מהזמן אנחנו נהיה עם האמהות, ובחלק ממנו - עם הילדים.

יונת, אני חושבת שאת כותבת מתוך נקודת מבט של אדם עם בטחון עצמי חברתי - תקני אותי אם אני טועה. נשמע שכשאת זורקת כלאחר יד שירותי בידור וטיפול בפוביות חברתיות, את לא באמת מאמינה בקיומן של יכולות חברתיות מוגבלות. אני, למשל, בחברה שחדשה לי נוטה ללקות בשיתוק (וכמו בשמת אני תוהה מי מסביבי באמת שם לב לכך). אני צריכה ליווי, ובשביל זה צריכים לרצות אותי ספציפית שם, שזה מראש תנאי די בלתי אפשרי. אם אני עצמי צריכה ליווי, אז יהיה לי קשה לקחת על כתפי את הליווי של הילדים לתוך הכרות מוצלחת ושיתוף פעולה.

אני לא דיברתי דווקא על מפגשי חינוך ביתי כיוון שאין לי ממש נסיון בכאלה (ולמה אין לי ניסיון? קודם כל כי הילד כבר הולך לגן ואני ארגיש רמאית ושנית כי כדי לעבור את המשוכה הראשונה ולהצטרף, אני צריכה שמישהו יקרא לי כאמור). דיברתי על מפגשים באופן כללי.

לגבי הורים לחוד - ילדים לחוד: זה לא הדפוס האידיאלי של מפגש, אבל נראה לי שדי נפוץ שיש מצד המבוגרים האחרים ציפיה שתתנהל שיחת מבוגרים ושגם אני אשתתף בשיחתם ולא רק אשחק עם הילדים. במחשבה שניה גם אני רוצה לנהל שיחה עם המבוגרים.

עירית, אני דוקא כותבת מנקודת מבט של אדם לא ממש חברותי, שכל בילוי כזה מתיש אותו. גם אני נוטה ללקות בשיתוק בחברה שחדשה לי, אבל לדעתי זו תגובה בריאה ולא משהו שדורש טיפול. זה נותן הזדמנות להסתכל מהצד וללמוד איך הדברים עובדים בחברה הזאת. ודווקא עם ילדים זה יותר קל (לפחות לי) להיות - אני לא מרגישה שהם מצפים ממני לאיזושהי התנהגות שאין לי אפילו מושג מהי. ככה שלבלות את המפגשים הראשונים בצפיה בצד ו/או בליווי הילדים שלי נראה לי מצוין. אם ממשיכים לבוא למפגשים, לאט-לאט מכירים יותר וקל יותר להשתלב. קצת סבלנות - נראה לי לא מציאותי לצפות לחברוּת בלי תקופת הכרוּת.

ואגב גן: ל-מפגשים בבית כשר ול-מפגשים על שפת הנחל אין תנאי כניסה, ואפשר לבוא גם אם הילדים הולכים לגן בשאר הזמן. לא נאכל אותך

מזכיר לי שהיתה תקופה של מפגשים בביתנו, וכשכולם היו באים היינו הולכים יחד להביא את גאיה מהגן... מחזקת את מה שאמרה יונת, לא רק שלא נאכל, זה פשוט ממש ממש בסדר לגמרי לבוא כך סתם. אחרי הגן או תוך כדי.

אם אני מארחת מישהו, ולא נראה לי משנה באילו נסיבות, מתפקידי לדאוג שהוא ירגיש בנוח במידת האפשר. כך אני מרגישה וכך אני מנסה לנהוג.
בקבוצה, ברור שהחדש הוא הצד החלש בסיטואציה, והמינימום הוא להיות אליו אמפטי ונחמד (אני מדברת על המבוגרים).
התנהגות כזו היא צעד ראשון לחינוך ילדים איך להתנהג בסיטואציה כזו.

לילך, יש הבדל בין לארח מישהו שאת מכירה או שיש לך איזשהו קשר אישי איתו, לבין לארח מפגש פתוח שכל אחד יכול לבוא אליו. בנוסף יש הבדל בין אורחים שבאים לעתים רחוקות, לבין אנשים שמגיעים כל כמה ימים. הסיטואציה של מפגשי חינוך ביתי אינה דומה לאירוח רגיל - זה מפגש חברתי. אין לנו ככר שוק או שער העיר או באר המים להפגש סביבם במקרה, אז אנחנו מארגנים מפגשים כאלה באופן מלאכותי. זה שמישהו מוכן לתרום לצורך המפגש את ביתו, לא אומר שזה צריך להפוך ממפגש לאירוח.

כתבת: אם אני מארחת מישהו [...] מתפקידי לדאוג שהוא ירגיש בנוח.
אני אישית מרגישה מאוד לא נוח כשמנסים לדאוג שאני ארגיש בנוח.

ד"א, ילדים מאוד עוזרים כשאני לא יודעת איפה לשים את עצמי במצב חברתי חדש: מהזתומרת איפה אני? עם הילדים!
(תפקיד גדול מדי בשבילם, נכון? /-:)

התנהגות כזו היא צעד ראשון לחינוך ילדים איך להתנהג בסיטואציה כזו.
מסכימה במאה אחוז. זה מאוד יפה לדבר על הדברים, אבל אם לא ניישם אותם בעצמינו השיעור לא ילמד!
ילדים לא טיפשים, הם מיד ירגישו בזיוף.

אחד הרווחים המשניים שלי מזה שיצאנו לחינוך הביתי הוא שאני עובדת על עצמי (!) לתפקד טוב יותר ופתוח יותר חברתית. גם כדי לספק חברה וגם כדי לספק דוגמא. וקורים לי דברים מרגשים בזכות זה.. ממליצה לנסות. פתאום אני מכירה אנשים חדשים ומכירה את עצמי מעוד זויות.

קרן, אנא פרטי-הסבירי--צטטי-הביאי-דוגמאות. למה את מתכוונת? מצד אחד להתנהג בדרך מסויימת (איזו?) באופן מכוון במקום ההתנהגות הרגילה, ומצד שני שזה לא יהיה זיוף?

יונת, לצערי אקצר, פשוט כולם חולים אצלינו את יודעת, אם יהיה התקף שיעול אני לא מבטיחה שאספיק לענות, בכל אופן:

פרטי-הסבירי--צטטי-הביאי-דוגמאות
נתחיל בדוגמאות:
אמא: "אתה יודע חמוד שחשוב מאוד לשמור על כדור הארץ שלנו, כמו שדיברנו כבר אתמול, כשחתמנו על העצומה של גרינפיס...."
בנתיים אותה אם משליכה מחלון הרכב את הכרטיס כניסה לפארק הלאומי, זורקת בטריות משומשות לפח האשפה או מנהלת מפעל ששופך את חומריו המסרטנים היישר לחוף ימה של עכו, העיקרון ברור אני מקווה. אם לא נעבור מיד לציטוט:

"עלינו להיות מה שברצונינו להנחיל" - נתנאל ברנדן, בסיפרו הערכה עצמית. שם שם.

הסבר: כדי לחנך ילד להיות אוהב אדם, חברותי, סוציאלי, מתחשב, סובלני, סבלני וכו' וכו' עלינו להיות כאלו בעצמינו.

פירוט: זה יפה להסביר לילד במילים על ערכים ומה חשוב לנו ומה כדאי. בתכל'ס הילד יפעל לפי הדוגמא המעשית שנותן ההורה ולא לפי המילים שנשפכות. אם אין אנו אוהבי חברה ומארחים למופת, זה מה שהילד יראה וילמד. אולי הוא יצא ההיפך מאיתנו, אולי הוא יהיה מארח למופת אוהב אדם ופילנטרופ ידוע. יתכן, אבל הסתירה שהוריו שידרו לו תישאר. מה היא תעשה לנפשו? שוב, כל אחד לעצמו. יתכן שהוא יבוז להורה, יתכן שהוא ירגיש חוסר בטחון בהוריו, אולי הוא יחשוב שאין לסמוך עליהם, הרי הם אומרים לי לא לקלל אבל כוססאאמו, כל מילה שניה שלהם זה אידיוט, חמור וכו'.

לסיכום:
אם את עושה מפגשים בביתך וסובלת כל רגע מהחברה - הפסיקי. אם אינך רוצה להפגש עם אנשים חדשים כרגע - אל תעשי זאת, אם את רואה את ילדך מכה אחר או מציק לו ובחרת להגיד לו משהו כמו "חמודי, די מתוק, זה לא נעים לצביקי" אז תעמדי מאחורי הדברים. הפסיקי את מעשיו בצורה נחרצת. אם בד"כ אינך מפסיקה את ילדיך כשהם מציקים לאורח חדש בטריטוריה הביתית שלהם - אז אולי בכל זאת לא אקפוץ לביקור....

אה, עכשיו הבנתי סוף, סוף.
אוי! ואם אני רוצה לחנך את ילדי להיות מהירי קליטה?!? נו-טוב, נוריד ציפיות.

אני מארחת מפגשים בביתי, ולמדתי להיות אגואיסטית לצרכי ולצרכי הילדים.
לרוב, מאחורי המילה אגואיזם מסתתר - דאג לעצמך על חשבון זולתך.
אין זו הכוונה כאן, אלא דאג לעצמך לא על חשבון זולתך.
אני לא עושה חשבון אם מישהו נעלב מדבר זה או אחר שאני נאלצת לעשות במהלך המפגש (בישולים, כביסות, הנקה, השכבה לישון וכו'), ואני גם בדיעה שאדם שבא למפגש לא צריך לעשות שום דבר כדי לרצות אותי (מלבד לשמור על "כללי התנהגות סבירים בבית"). הוא לא חייב לשוחח איתי אם זה לא בראש שלו והוא יכול באמצע המשפט שלי להתפנות לילדיו.
אני לא מארגנת שום פעילות חברתית למעט כזו שכיף לי לארגן או שאני מרגישה שתביא תועלת לאחד הילדים.
הייתי מקבלת ומרגישה בנוח אם הייתי מתארחת בשיטה זו, אבל הייתי סובלת מאד ומרגישה שאני מפריעה אם מישהו היה "מארח" אותי, מכין לי שתייה ומנסה כל הזמן לרצות אותי ואת ילדי.
בקיצור: חיה ותן לחיות

עירית ואביה, מזדהה מאוד עם החוויות שעברתן. לא מזמן ניפגשנו במפגש של קבוצת חינוך ביתי. הילדים הגדולים וגם הקטנים צחקו מבני בן השנתיים שניסה להגיד משהו בשפתו המשובשת (אך המובנת לי). הצחוק והגיחוך היו כ"כ גדולים שבני הביט בהם ובי לסירוגין עם פרצוף נעלב ולא מבין. הם המשיכו לעשות קולות ולחקות אותו והאימהות שלהם לא אמרו כלום. פשוט עמדו שם והסתכלו על "ההצגה הכי טובה בעיר". לי עמדו דמעות בעיניים. לא היתה שם הרמת יד, לא היתה אלימות פיזית, אבל גם זו סוג של אלימות ואני חושבת שהמעט שהאימהות היו צריכות לעשות היא להסביר לילדהן בסיטואציה המאוד מביכה שלא צוחקים מילד קטן מהם ובטח לא מחקים אותו בפניו בקולניות ובחוסר טעם. אם זה החינוך הביתי אולי עדיף כבר לשלוח לגן.

אמא יקרה,
מדבריך עולה כי היה לך מפגש לא נעים עם משפחות של חינוך ביתי. מדבריך גם עולה ביקורת על דרך ההתנהגות של אמהות החינוך הביתי, ואת מרחיקה לכת ותוהה האם לא עדיף לשלוח ילדים לגן במקום להפגש עם אמהות חסרות רגישות שכאלה.
איך זה בדיוק מתקשר?
אולי את אמא מלאת רגישות ולבנך כדאי להשאר בבית?
איך מתקשרת ההתנהגות של אותן אמהות להחלטה על חינוך בבית או בגן?

במפגשי חינוך ביתי פוגשים הורים וילדים. כל אחד מביא לשם את עצמו. הביקורתיים שביננו ימצאו הרבה התנהגויות פסולות לדעתם אצל הורים אחרים. זה ממש לא בעיה למצוא "טעויות" אצל אחרים. אני יכולה להבטיח לך שאין בין הורי החינוך הביתי אף הורה מושלם. כולם בני אדם.
אם באים למפגשים הללו במטרה למצוא אנשים מושלמים, כדאי לוותר מראש.
אם את רוצה לפגוש אנשים למרות הקשיים שעשויים לעלות במפגש כזה, נסי לפתוח את הלב כלפי חולשותיהם של אחרים. בדקי מה בהתנהגותם גורם לך כאב כזה. אולי תלמידי מכך דבר או שנים על עצמך.

ולגבי בנך,
יתכן שהוא נעלב בעצמו, אבל ברור כי התגובות שלך לאירוע הן יהיו היותר משמעותיות בעבורו. תגובה קשה שלך תקבע את האירוע בזכרונו של בנך כחוויה לא נעימה, בעוד שתגובה מתונה שלך יכולה לעזור לו להיות חזק יותר במפגש הבא.
ברגע שאת "חושפת" את בנך לילדים אחרים, הדברים יוצאים משליטתך. הוא יאלץ לפגוש אנשים אחרים שלא פעם מתנהגים אחרת ממה שהוא רגיל.
במקרה שאת רואה שהוא נעלב, חבקי אותו, נחמי אותו, חזקי אותו ותאפשרי לו לחזור מחוזק לחברתם של הילדים. התרחקות נוספת תעביר לבנך מסר כי אין לו את היכולת להיות עם ילדים אחרים שלא מתנהגים בדיוק כמו שאמא שלו רוצה.

אני תקווה כי המפגש הבא שלך עם הורים וילדים יהיה יותר נעים ופורה.

אורנה שפרון , אבל מדוע לדעתך האימהות לא הגיבו? האם מתפקידי להעיר להן על התנהגות לא מרוסנת, לא חינוכית, לא אתית, לא מזמינה של ילדהן? האם בכך שאחבק את בני די לדעתך כדי להעלים את המבוכה? את הבושה? למה את מתכוונת כשאת כותבת: "בדקי מה בהתנהגותם גורם לך כאב כזה. אולי תלמידי מכך דבר או שנים על עצמך"? האם אני צריכה לפשפש בקופת השרצים שלי או שאולי צריכות לעשות זאת אימהות החינוך הביתי?

אמא , אני הגעתי לכמעט דמעות במפגש חינוך ביתי יותר מפעם אחת , ואני מבינה אותך . היה מעניין לראות , אחרי שנרגעתי , איך בכל אחת מהפעמים נעלבתי אני , ולא בתי . לא פעם אנחנו מציבות את כל הרגישויות והפחדים שלנו שם , מול הילדים האחרים (והאמהות שלהם) , ומוכנות לקרב . נו . נראה מי בא . מי יעז להגיד לבת שלי מה שאמרו לי פעם , שעדיין לא שכחתי . בוא ,בוא נראה אותך , יא פרחח חינוך ביתי , אתה והאמא שלך שמרוב רעיונות יפים וקוליות של חינוך ביתי לא שמה לב כמה אני נעלבת פה ...
בלבלתי על זה את המוח בפרץ רגשני ל אביה נו בדף שלה אם בא לך לקרוא .
ילדים במפגש צחקו על בתי (ארבע וחצי ) לאחרונה על שיבוש בדיבור . אני נלחצתי והיא צחקה .
כשצחקו שוב כעסה עליהם : "כל אחד אומר איך שהוא רוצה!!" . כשילד אחד הוסיף ללעוג אמרה לו בחוסר סבלנות " די כבר , אתה לא מבין שזה לא מצחיק בכלל.?" . אני מנחשת שהתערבות שלי או של אמא אחרת היתה גורמת לה להרגיש חלשה ונבוכה . וככה זה סתם החליק .
אנחנו במפגשים כבר למעלה משנתיים , כמעט כל שבוע . יש מפגשים מצויינים (ז"א - היא שיחקה והתחברה ונהנתה ,היה אוכל טעים ושיחות מעניינות או שתיקות נינוחות בין ההורים). יש מפגשים על הפנים - היא רבה , נעלבת , בוכה הרבה , רוצה ללכת הביתה (השתגעת , עד שהתארגנו ויצאה לנו הנשמה והצלחנו להתנייע , ללכת ??) ,היא יושבת הרבה לבד ,אני עייפה ,אין לי כוח לנהוג חזרה ואני כועסת עליה בלבי שהיא לא נהנית .חלק מהכיף הגדול במפגשים זה הלך הרוח שאפשר להתמוסס לתוכו שבו אפשר בעיקר לרבוץ ולבהות . טוב אולי לא בעיקר , אבל זה עיסוק רווח וחביב על כולן .(כולל אותי , מאד מאד .)
אני לא אתפלא אם האמהות שראו איך מחקים את הבן שלך, היו במצב עמוק של בהיית מפגש . הן העמידו פנים שהן שם אבל בעצם שמו על טייס אוטומטי ונמסו למקום המצוין ששמו "איזה- כיף- התינוק שלי - לא- עלי- אפשר- לא לעשות- כלום"
אולי זו הייתי אפילו אני?
אני ממליצה לתת צ'אנס למפגשים ולהמשיך ללכת . ההתנסות הבאה עשויה להיות שונה לגמרי .

ובגן , יעליבו אותו באמת, גם הגננות ,עד שהוא יתחסן וישתלב וידע לא להתרגש ממחוות אלימות . . לא תהיי שם אפילו לדמוע כי לא יתנו לך. כבר שמעתי אמהות שאומרות שזה עדיף . "יש דברים שעדיף לא לראות " אמרה לי אמא בגן שהיה שלנו למשך חודשים ספורים . בחיי , ככה היא אמרה .

אין דרך אחרת לשלוח ילד לגן. רק לא לראות. כלומר לא להסתכל.
סיפרו לי אתמול על אמא שהחליפה עוזרת גננת ששבתה, וחזרה הביתה מזועזעת מכל דבר כמעט בגן של הילדה שלה. איך היא הכניסה אותה לשם? לא הסתכלה על שום דבר כמעט.
אבל זה שייך לדף אחר. לעניין - איך המילה "לארח" תפסה כאן משמעות שלילית כל-כך? הרי אף אחד לא התלונן על מארחת שעשתה כביסה בזמן המפגש. מתלוננים על התעלמות של אמהות מבעיות שמתעוררות בין הילדים, מדברים על רגישות ועל תשומת לב ועל ניסיון של אמהות ותיקות להיות מסבירות פנים ונעימות לאמהות חדשות במפגש ועל הקושי להיות כאלה.

שוב יש לי בעיות בהבנה (או סתם חוסר רגישות, כהרגלי):
אמא, הבן שלך סבל, היה ראוי שמישהו מבוגר יתערב, את היית הכי קרובה, ובכל זאת לא התערבת? למה?
אני פשוט לא מסוגלת לדמיין לעצמי מצב שבו אני אחשוב שראוי להתערב בשביל אחד מילדי ובכל זאת אני אעמוד בצד ואחכה שמישהו אחר יעשה את זה. אולי רק אם אני נורא עסוקה באותו רגע (אבל אז אולי אבקש בצורה מפורשת ממישהו אחר שיתערב).

(וענת, אני בטח חייבת לך המון התנצלויות על כל מיני דברים שלא שמתי אליהם לב. אז סליחה

)

מה פתאם , יונת . איך יצא שזה מה שהובן ? ועוד על ידי מורה רוחנית דגולה באומנות בהיית המפגש !
ההעלבויות שלי היו מילדים , כשנעלבתי במקומה ולה זה היה עובר ליד האוזן . אני קוראת שוב מה שכתבתי ,באמת אפשר היה להבין הכל הפוך . עורכת מיד . אולי לא היה ברור שאני מדברת בשבח הבהייה והרביצה המבורכות ? וכשכתבתי "הן מעמידות פנים שהן שם" -אולי משתמע לגנות , ההיפך , ההיפך ! בקיצור נכתב דפוק . התכוונתי לכתוב שיר הלל למצב הצבירה האחר שנמצאים בו במפגש , שעלול להראות למי שרק הגיע כאנטיפטיות בהתגלמותה ,ותראי מה יצא .

מה שהכי מרגיז בחינוך הביתי הוא באמת הפלצנות של האימהות הקוליות ויפות הנפש. מעניין איך הן היו מגיבות לכזו קבלת פנים במיפגש הראשון שלהן עם אימהות אחרות. ואולי גם הן עברו את זה (כבר תואר כאן ה"זובור") ועכשיו, אחרי שהן כבר ניכנסו לחבורה,הן אטומות לחדשים בדיוק כפי שהיו אליהן בהתחלה.
יונת שרון, הבן שלי לא סבל. הוא פשוט לא הבין למה צוחקים עליו, כשהוא מדבר במתיקות כזו ומשבש מילים/משפטים. בבית הרי אמא מנשקת אותי על כאלו פנינים ואפילו מתקשרים לסבתא בטלפון כדי שיגיד את זה שוב. אם הוא היה סובל אני הייתי הראשונה להגן עליו. אין לי שום עכבות בנושא.
אחרי המבוכה הראשונית, הוא אפילו המשיך לשחק כרגיל (כשברקע נימשכים החיקויים) אבל אני נישארתי חנוקה עם הדמעות.

אז אני שוב לא מבינה - אם לבן שלך לא הייתה בעיה אם זה, למה נראה לך לא בסדר שהאמהות האחרות לא עשו דבר?

כדאי להפריד בין שני דברים חשובים: בנך שנפגע (אולי שניכם, אולי רק את, והוא, שלא במודע, הדיוק לא משנה)/ ואכן, הוא ראוי להבנה אהבה ותמיכה אין קץ, לבין ביקורתך החדה, הנוקבת והגלובלית על "אמהות החינוך הביתי".
כל אמא יכולה, לרגע קט, לא ממש לשים לב למעשיו של הילד שלה, למעשים יפים, בדיוק כמו ל קצת פחות יפים - בין אם היא אמא המחנכת את ילדיה בבית, או במעון נעמ"ת עד חמש אחרי הצהריים.
קצת קשה, תוך כדי החלפת חיתול לאח הקטן וסגירת השמלה לאחות הגדולה, לשים לב במאה אחוז למעשיו של בן השלוש (ניסינו כולנו סגירה הרמטית, זה לא ממש עובד... וטוב שלא)
תפקידנו כהורים הוא "לתווך" בין ילדינו לבין העולם, וכשמגיעות ה"מכות" מבחוץ, לא למנוע אותן, אלא לרכך אותן ככל שניתן, כדי שיוכל ילדנו להכיל אותן, לדעת על קיומן, וללמוד, בהתחלה בעזרתנו, ואחר-כך פחות, להתמודד עימן. אין ביכלתנו (וגם ביכולת אמהות החינוך הביתי...) לגרום לצדק מושלם, והגנה מעוולות העולם.

רק דבר אחד קטן בסוף: האם את "אמא" יקרה, לא עושה, קצת, לחינוך הביתי בכלל ולאמהות בחינוך הביתי בפרט, ממש כפי שעשו הילדים לבנך? - לוקחת טעות אחת, ומסיקה ממנה ממסקנה כוללת, שיפוטית ומזלזלת?

ישנם הרבה מפגשים, ישנן גם הרבה סוגי אמהות בהם (גם כאלה שהיו מתערבות, תאמיני או לא...), אני מקווה שתמצאי את המקום המתאים ביותר, לך ולבנך, בבית או בגן...

אמא יקרה,
מה שהכי מרגיז בחינוך הביתי הוא באמת הפלצנות של האימהות הקוליות ויפות הנפש.

נכון. זה באמת מרגיז.
הפלצנות שלך לעומת זאת, איננה מרגיזה. זוהי פלצנות אדיבה, מתחשבת, מזמינה וסובלנית. פלצנות מהסוג המשובח.
לכן, אמא יקרה,
המשיכי בדרכך והזהרי מלהתערב בחינוך הביתי (אשר כולו על פי תפישתך מקשה אחת של פלצנות מרגיזה). שהרי אם תתערבי בחינוך הביתי (דרך אגב - חינוך ביתי מתרחש בבית, מכך את יכולה להבין שתורת הפלצנות למעשה התגבשה בבית) את יכולה לסגל לעצמך, על פני פלצנות מדיפה ריחות נעימים כפי שאת כיום, להפוך לפלצנית מעצבנת.

וכשתרצי לדבר באמת, על הבעיה שלך להשתלב בחברה, ניתן יהיה לענות לך לעניין ולא דרך חור התחת.

אהה, ולפני שאת כותבת על הבוטות של האבות בחינוך הביתי, דעי לך שאנחנו, האבות, מפליצים באון, מתי שבא לנו.

צפריר שפרון , אני מבקשת ממך לא לכתוב אליי ולא להתיחס יותר לדברים שאני כותבת/אכתוב בדיון זה. הדברים שכתבת נמוכים מאוד ולא לעניין. (ורק להשכלה כללית, כשכתבתי פלצנות התכוונתי להתנשאות מעצבנת. לא לנפיחה. ומעניין שרק אתה הבנת את זה ככה.....). מעניין למה?????
הייתי מוסיפה עוד משהו, אבל אני לא יורדת לרמה של כבודו.
יונת שרון , כי זה נראה לי לא לעניין שאם ילדים "יורדים" על ילד אחר, הוריהם לא מגיבים. בין אם הוא קטן מידי להבין או לא.
דנה קמה , יכול להיות שהנסיון היחיד שלי עם אימהות החינוך הביתי לא היה מוצלח במיוחד ואולי באמת אני שיפוטית ועושה הכללות, אבל זה מה שהכרתי ועל זה אני כותבת.

"אמא" שלום.
האם יש דבר כזה "אמהות גן"? מה זה?
ישות בעלת עשר ראשים שמתנהגת בצורה מוגדרת?
כאמא שמחנכת מהבית אין לי יכולת להבחין בין "אמהות גן" ל"אמהות חינוך ביתי".
רבות מהסוג הראשון נמנות בין חברותי הטובות (אף על פי שבהגדרה אינני משתייכת לסוג זה) כמו שלרבות מאמהות החינוך הביתי אני מהנהנת בראשי לשלום ותו לאו. (אף על פי שאני בחבר'ה...)
האם את מעוניינת להשתלב במפגשי חינוך ביתי?
להכיר אמהות וילדים? לאפשר הכרות עמך?
יש לי הרגשה שאת, נו... איכשהו, "נהנית" לרדת עלינו.

אבל אם יש לך בעיה, את רוצה להשתלב במפגשים, וקשה לך,וחבל לך
מצאי דרך לפתור זאת.
בפורום הנוכחי, או בפגישות פנים מול פנים.
מצאי לך אמא שנראתה נחמדה (יש כמה כאלו גם אצלינו.) שוחחי עמה.
התקרבי לילד/ה בן/בת גילו של בנך. עזרי ביצירת משחק אינטימי וקרוב.
אולי תנמיכי קצת את עצמך... את הלא כאן בשביל בנך, או ש...?

מה שבטוח, שבעמדת השופטת בה את נמצאת
("אנחנו" אולי פלצניות, אבל תאמיני לי, לא יפות נפש כלל, ומזהות ביקורת מקילומטר), תצליחי להשאר לבדך...

אבל אולי זה מה שאת רוצה?!

עוד נקודה שבדיוק בזמן האחרון גורמת לחיכוכים ביני ובין חברה קרובה שלי: כל דבר שלא מוצא חן בעיניה אצל הילדים שלי היא מיד דורשת ממני לומר להם שזה לא בסדר.
למשל: כשהם מתרוצצים יחפים בגינה, או מקרה שהיה ובתי בת השמונה אמרה לבתה בת העשר מילה לא יפה.
אז א. מעצבן אותי ש"מחנכים" אותי ומלמדים אותי איך לחנך את ילדיי
ב. לא נראה לי "לחנך" לפני כולם.
אז אולי זה בדיוק מה שהיה, ואולי אחר כך בבית, כל אמא הסבירה לבנה שזה היה מעשה לא יפה ללעוג לבן שלך?

אמא שלום,
ביתי בטוחה שכ ו ל ם ללא יוצא מהכלל הולכים לביה"ס (וכמובן שגם היא רוצה).
כדי לתת לה תחושה טובה (אתם יודעים - רגשי נחיתות וכו') הכרזנו על טקס עליה לכיתה א' לה ולאחיה.
הטקס היה מרגש והעניין הוטמע היטב. יותר מדי טוב.
היא סיפרה לכולם שהיא בכיתה א' וכל חברותיה מהטרום חובה לועגות לה.
אני כמובן נעלבת עד עמקי נשמתי ומנסה להדוף את ההתקפה. הצלחתי במידה מועטה.
ולמדתי.
למדתי שכדאי לחנך את ילדי לדבר ולתקשר ב"שפה המקובלת" קרי כיתה א' היא לא תוכנית ביתית.
ולמדתי שלהיות שונה זה רע מבחינה חברתית בפרט אם אתה מאד מבליט את השוני.
זה לא משנה אם אתה יותר מוצלח או פחות. השוני משחק תפקיד קריטי.
ולא! לא אכפת לי להיות שונה, בפרט אחרי ארועי היום שבהם רוני חזרה להנהיג, להפעיל וליזום במפגשים עם ילדי החינוך הקונבנציונלי.
השתפכתי, וכעת לעניין.
אם נעלבת סימן שהעניין נוגע לך.
אם צחקו על שפתו העילגת, כנראה שגם לך היא מפריעה.
ומלבד זאת אין לך על מי לכעוס ואת מי להאשים למעט את עצמך.
אם לא אמרת, לא הערת, (בעדינות) וגם עכשיו את כותבת בעילום שם איך הן אמורות לדעת???
הורים מתחלפים במפגשים ואת נשארת להתמודד...
כדאי להגיד (זה גם עושה טוב על הנשמה), ומאפשר לכולנו להיות אנשים יותר טובים.
אין לרוב האימהות כוונת זדון, גם אני נכנסת לאותה "בהיית מפגש" המבורכת שבה אני לא רואה ילדים אחרים לא שומעת אותם וגם אם הם פונים אלי במפורש אני לא תמיד קולטת ומגיבה.
זה קורה לי כשיש הרבה ילדים בסביבה והאנטנות שלי מופנות רק אל ילדי הפרטיים.
יתכן שאני פלצנית אבל לחלוטין לא אדם רע.
סליחה אם הארכתי...
צפריר,
מה העניינים??
עלינו רמה?
נשבר לך ממשהו? תפרוק

יכול להיות שהנסיון היחיד שלי עם אימהות החינוך הביתי לא היה מוצלח במיוחד ואולי באמת אני שיפוטית ועושה הכללות, אבל זה מה שהכרתי ועל זה אני כותבת.
אז יאללה , אפשר להתחיל מחדש
מ --- עכ --- שיו !

אמא,

בקשתך, לאחר מחשבה, לא התקבלה.

ראי מה כתבתי לך, בתרגום לשפתך:
"ההתנשאות שלך לעומת זאת, איננה מרגיזה. זוהי התנשאות אדיבה, מתחשבת, מזמינה וסובלנית. יהירות מהסוג המשובח.
לכן, אמא יקרה,
המשיכי בדרכך והזהרי מלהתערב בחינוך הביתי (אשר כולו על פי תפישתך מקשה אחת של התנשאות מרגיזה). שהרי אם תתערבי בחינוך הביתי (דרך אגב - חינוך ביתי מתרחש בבית, מכך את יכולה להבין שתורת היהירות למעשה התגבשה בבית) את יכולה לסגל לעצמך, על פני התנשאות מדיפה ריחות נעימים כפי שאת כיום, להפוך ליהירה מעצבנת.

וכשתרצי לדבר באמת, על הבעיה שלך להשתלב בחברה, ניתן יהיה לענות לך לעניין ולא דרך סטיגמות שאת מכלילה על כולם."

מעניין, שאת לא נצלחת לקרוא את דברי מבעד לעינייך את. בקיצור, הבעיה היא שלך ולא של "אימהות החינוך הביתי". ככל שתקדימי להכיר בכך כך העולם פחות ופחות יפריע לך. ככל שתפסיקי לחיות את חייך באמצעות ילדך כך יהיה לך יותר טוב.

מיכל,
עניין של גזים.

רגע, רגע,
לכולם ברור שאם ילד אחר מעליב את הילד שלי, ואמא של הילד מעליב רואה את זה, אז אני צריכה להעיר לו???

כי לי זה בכלל לא ברור...
אני תמיד מתלבטת....

חגית - זה לא מה שאמרו. מה שאמרו הוא שרצוי שהילד יגיב.
אני, כמוך, עדיין חושבת.

חגית, אין חוקים. אבל באופן כללי, אם אני חושבת שראוי להתערב - אני מתערבת בעצמי (ולא חשוב אם הילד שלי "התחיל" או "הותחל"). ואם משום מה נראה לי שעדיף שמישהי אחרת תתערב - אני אפנה אליה ואבקש במפורש, במקום לעמוד ולחכות שהיא תנחש את זה.

הי צפריר, אני רואה שאתה קורה בעיון. רק רציתי לבדוק.
פעמיים התפוצצתי מצחוק אבל לא כתבתי כי ממתי צוחקים מנפיחות?
דיברנו עליך במפגש והגענו לכמה מסקנות:
א. הדיון כאן הוא לחם בשבילך.
ב. אתה גדול.

גילה, אבל אם הילד קטן מיד בשביל להגיב?

יעל,
ואם הילד קטן מדי בשביל להעלב, אז את נעלבת בשבילו?

יש כמה דברים בעולם שאנחנו לא יכולים לעשות למען הילדים שלנו. למען האמת, אם נדמה לנו שאנחנו כן יכולים לעשות אותם אנחנו ממש פוגעים בילד. מכיון שאנחנו פועלים בשבילו הוא לא יכול לחזק את כנפיו - (כמו בסיפור של דוד רובנר) ויוצא שאנחנו מחלישים אותו.

האינטראקציות החברתיות של ילד הן ענינו.
כלל, לדעתי, רצוי כמה שפחות להתערב, "לחנך" להטיף. תמיד עדיף לחזק את הילד הפגוע, במקום לנזוף בילד הפוגע.
לילדים לוקח כמה שנים להבין את כללי הנימוס. הם לומדים בעיקר מדוגמא אישית, והרבה פחות מהסברים. תוך כדי השנים הללו הם מתנהגים לעיתים לא לפי "הכללים" - גם ילדי החינוך הביתי. כשבא ילד חש הם בודקים אותו, ולא תמיד בנימוס.
זאת בדיוק הסיבה שאני בתור "אמאחינוךביתי" חושבת שבשנות חייהם הראשונות הם תמיד יהיו בחברתי, כדי שאם יתקלו בקושי כלשהו - אני אהיה שם בשבילם.

אבל בתור "אמאחינוךביתי" אני צריכה לשים טוב טוב לב שאני נמצאת שם בשביל הילדים ולא פועלת מתוך קשיים, פחדים ומצוקות שלי.
את אלה עלי לפתור בעצמי ורצוי ללא כל קשר ל"ילדיחינוךביתי" אחרים.

ולסיום,
אם בכל זאת נתקלים בתופעה שנראית מוגזמת, אפשר לנסות לשוחח, לשאול, לברר, לפני שקובעים בנחרצות דעה על מי מהילדים או האמהות.

דיאלוג. לא אידיאולוגיה.

אז אמא שלו מתפקדת כדובר בד"כ. (או לפחות אני, כשאנשים לא מבינים את ילדי, אומרת "הוא רוצה ש...", "הוא מסמן ... ").
עזבי, יעל - אל תקחי את המילה שלי כחוק. ככה אני חושבת שאני מתנהגת.

אנונימי

אני עצמי מאוד חרדה ולחוצה במפגשים חברתיים, מאבדת את הצפון ולא יודעת איך לתפקד במצב שיש בו יותר ממבוגר אחד שצריך לתקשר איתו זה ציטוט שלך מדף השתלבות במפגשי חינוך ביתי.
קראתי את המשפט הזה והזדהתי לחלוטין!!!
אבל זה בדיוק מה שמפחיד אותי בחינוך ביתי, אם אני לא מוצלחת במפגשים חברתיים, איך אוכל ללמד את הבת שלי להיות יצור שיודע לפעול טוב בחברה. אני יודעת שאני יכולה ללמד אותה המון דברים על העולם הזה, אבל בתחום החברתי אולי גננת תעשה עבודה יותר טובה. אני באמת מוטרדת מהנושא, לא לגבי מחר בבוקר וגם לא לגבי שנה הבאה אבל ... העתיד כבר כאן...
אשמח אם תשתפי אותי במחשבות שלך, תודה.

טוב, אני אשתף אותך קצת במחשבות שלי, אבל תזכרי שאלה רק המחשבות שלי.

אני מגלה שלא אני מלמדת את הבת שלי להיות יצור שיודע לפעול טוב בחברה.

הידע איך לפעול טוב בחברה קיים בה. ואת מה שהיא צריכה ללמוד היא תלמד באינטראקציות חברתיות מוגנות, במידת האפשר.
התפקיד שלי הוא בראש ובראשונה לתת לה כלים לפתח חברתיות, והכלים הבסיסיים והחשובים ביותר הם:

אהבה עצמית שלמה
קבלה עצמית שלמה
בטחון עצמי שלם
הערכה עצמית שלמה

המקומות שבהם אני פוגעת באלה, כמו למשל כל פעם שאני כועסת עליה על משהו שעשתה, הם המקומות שבהם אני פוגעת גם בחברתיות שלה. לכן אני עושה מאמצים מודעים לא לכעוס, ואם הכעס באמת ממש מוצדק (במקרים מאוד נדירים) - לבטא אותו באופן מילולי מתחשב ומכובד.

גם החסרונות שלי, החרדות שלי ורגשי הנחיתות שלי משפיעים עליה. אבל לאט לאט אפשר להתגבר על זה. אני משפרת את עצמי ואני רואה את התוצאות עליה, וגם אני עוזרת לה להתמודד באמצעות חיבוק, תמיכה, תיאור מילולי של רגשותיה וכל מיני דברים שעוזרים לה. בכל מקרה היא הבת שלי, ובכל מקרה - גם בלי חינוך ביתי - הדברים האלה יעברו אליה. השאלה רק מה אני עושה איתם.

היא היתה בגן איזו תקופה, ואני יודעת שגננת לא יכולה לעשות עבודה יותר טובה, חוץ מגננות באמת נדירות וגם שם אני לא בטוחה. עצם הסיטואציה של גן גורמת להחלשה של הגורמים המעצימים.

אחותי ואני הלכנו למערכת החינוך. מבחינת היחסים החברתיים באנו מהבית עם החבילה שאמא שלנו העבירה לנו. והנה תראי איך אני מתארת את עצמי...
פחות גרועה מאמא שלי, אבל לא בזכות הגן או בית הספר. להיפך.

אמא לבת שנה, יש פה מנהג מגונה להציץ לדפי אחרים, מקווה שלא אכפת לך שאני נדחפת:
מנסיוני בקבוצת חינוך ביתי, (אף פעם לא חשבתי על זה, אבל) בעקבות שאלתך ניסיתי לחשוב על הכישורים החברתיים (סליחה על הביטוי, לא יודעת איך לקרוא לזה) של אמהות וילדי המפגש.
יש אמהות שכמעט לא מדברות, נוטות לביישנות, והילדים שלהן מנהלים את המפגש ביד רמה, יש להפך, ויש בעלי התנהגות דומה לשל אמותיהן. פגשתי את הבת של בשמת פעמיים במפגשים הארציים, והיא ילדה פתוחה מרשימה עזת הבעה מלאת בטחון עצמי, וממש חמודה ושכיף לדבר איתה, וגם רוצה רק לדבר ולדבר...
כתבת :אם אני לא מוצלחת במפגשים חברתיים
אני לא חושבת שאמא בקבוצת חינוך ביתי צריכה להיות אחת שמוגדרת "מוצלחת במפגשים חברתיים". זה מקום לקבלה ונתינת תמיכה, שהייה פאסיבית או פעילה ולאמהות מסויימות דרך להפגיש את ילדיהן עם אחרים, ללא ענין אמיתי באמהות האחרות, מה שגם בסדר.. כל עוד את לא מציקה בצורה ממש בוטה ועיקשת לשאר בנות וילדי המפגש זה לטעמי מוצלחת למדי.
משום מה הינחתי שאת מתכוונת למפגשי החינוך הביתי בלבטים שלך, אבל קראתי שוב את דברייך ואולי לא לזה התכוונת. לא נורא, אולי זה גם יעזור. בהצלחה.

אני נהנת למצוא בדבריך עוד נקודות למחשבה עבורי....
גם אם אני קוראת אותם בפעם השלישית....

איזה דיון! מצחיק ,מרתיע, ומרתק.

כבר חלף זמן רב מאז תם הדיון כאן, אבל נדודים מדף-לדף, הביאו אותי לפגוש בו לראשונה. בחרתי לכתוב למרות מרווח הזמן כי אני מזהה כאן בברור משהו שהפריע לי עד כה בדפים אחרים באתר ולא הצלחתי לשים עליו את האצבע. אז הנה ובזהירות (נא להחביא אבנים ועגבניות לא טריות

):
אני לא אמא של חינוך בייתי (לחיה הזו יש קרניים?

). בני החל ללכת לגן קצת אחרי גיל שנה. מאוד סיבות שונות ומשונות אני לא עד הסוף וממש אשת 'באופן' (אני בד"כ מקפידה להוסיף התנצלות כזו...פאק שלי. מודה). אבל אני גם לא ממש 'לא באופן'. אז כמי שיושבת על הגדר אני מתיימרת לגשר לרגע - אני מזהה כאן שתי קבוצות ניציות של 'אמהות גן' או 'אמהות מאוכזבות חינוך בייתי' מול 'אמהות חינוך בייתי' (צפריר, סליחה - צ"ל הורי גן מול הורי חינוך בייתי, זה ממש שוביניזם לבטל כך את האבות!).ברגע שצד אחד חש מותקף, מיד פרצה לה מלחמת עולם בזעיר אנפין, הדיאלוג נדם, ותחתיו באו העלבות והעלבויות.
חמותי כתבה פעם ספר (איזה אוטינג אני עומדת לעשות לעצמי...) הקרוי "אנשים וקצרים". היא מתארת שם את דרגות הדיאלוג בין אנשים מבוגרים, כשבכל אדם יש מצבים של: הורה-בוגר-ילד. הדיאלוג הכי פורה, כמובן, הוא דיאלוג בוגר-בוגר - שני הצדדים דניים באופן ענייני בסוגיה בלי מסרים חבויים. הבעיה מתחילה כאשר הדיאלוג אינו במישור הדדי, למשל: הורה-ילד או בוגר-ילד. בראשון, צד אחד נוזף והשני חש פגוע (אז הוא נודם או עובר לתגובה 'ילדותית' ). בשני, האחד מדבר באורח עניני, אבל האחר לוקח את זה למקום 'ילדותי' אצלו ונפגע.
אני, להבדיל מחמותי, לא אשת חינוך דגולה וגם לא פסיכולוגית, אבל די נדמה לי שזה בדיוק מה שקרה כאן:
אמא, הביעה כאב ואכזבה מניסיונה הפרטי במפגשי החינוך הביתי. יתכן מאוד שבשעת צערה עשתה שימוש גם בהכללות, היא מודה בכך. אבל אני סלחנית, ראשית כי אני באמת מאמינה שאין שופטים אדם בשעת צערו, ושנית, אולי בגלל שאינני אם-חינוך-ביתי ואני לא חווה את החוויות שלכם של ביקורת סביבתית מתמדת (זה כנראה באמת מתיש ומעצבן!). גם בדיון כאן, היה מסר 'הורי' הסמוי בדברי אמא, ועל אף זאת, היו תגובות רבות שבאו מהמקום של ה'בוגר' - ניסו להסביר ולדבר בצורה עניינית על הבעיה והכאב ולהציע נקודת מבט שונה. אבל היו גם קולות אחרים, כאלה שדברי ה'הורה' של אמא נגעו בדיוק ב'ילד' שלהם, והם היו אלה שקראו בדברי אמא התקפה כוללת (נוספת על המליון שכבר כנראה שמעו קודם..)על כל אנשי החינוך הביתי, והגיבו בהתאם.

אז הרשו לי להציע פרשנות מקלה לדברי אמא (אולי אני שוגה, אבל אני חושבת שגם הפרשנות שלי אפשרית):
כשאמא כתבה "מה שהכי מרגיז בחינוך הביתי הוא באמת הפלצנות של האימהות הקוליות ויפות הנפש" זה אכן נוסח באופן בוטה ומעליב, אבל האם לא ניתן לקרוא את זה כך: אמא סוברת כי הורי החינוך הביתי הינם (או כפי שהיא חשה: מתיימרים להיות) אנשים קשובים יותר, מודעים יותר, מושכלים יותר. מתוך התכונות האצילות (בלא כל ציניות!) הללו הם הרי הגיעו לחינוך הביתי לכתחילה. לכן, הצפייה מהם רבה יותר. אמא ציפתה, שהקשב והמודעות יופנו לא רק כלפי הילד הפרטי שלהם (אני לא אומרת שכך היה במפגש בו נכחה, לא הייתי שם. אבל כך היא חשה), אלא יאפיינו את הסתכלותם על כל רובדי החיים, וגם את הסתכלותם על הילד שלה ועליה. במובן זה, אמא דווקא הציבה את הורי החינוך הביתי על פדיסטול רם ונישא! היו לה ציפיות מופלאות מכם (אולי מכאן האכזבה?).
שגיאתה של אמא, לדעתי, היא כפולה – ראשית, ובזאת היא הודתה, שהיא דיברה בהכללה גורפת. למישור הזה של טענתה היא קיבלה מגוון של תשובות: אולי דובר באמהות במפגש הספציפי ההוא; יש כל מיני סוגים של אמהות בחינוך הביתי – קשובות יותר או פחות, רגישות יותר או פחות; אולי זו הייתה 'בהיית מפגש' (הנה, גם אני למדתי מושג חדש); אולי האמהות חשו כמוה אך לא ראו לנכון להעיר לילדיהן בפומבי;
תשובות מגוונות ומספקות עבורי.
אני רוצה להציע את הפן הנוסף של ה'שגיאה' של אמא – אני נפגשת עם אמהות גן. אנחנו גם נפגשות עם ילדינו בשעות אחרה"צ, בין בגן משחקים ובין בבית של אחת מאיתנו. אתם חושבים שלא מתעוררות בעיות דומות במפגשים הללו? היתרון שלנו, הוא שהילדים מכירים זה את זה עוד קודם, מן הגן. אבל אנחנו האמהות – רק הכרות שטחית. אז יוזמים (וגם כאן מתעוררות בדיוק אותן בעיות בדיוק ואותם חששות של ליזום מפגש). והמפגשים עצמם לא תמיד עובדים. חשבתם כמה זה מביך כשאת לא מוצאת שפה משותפת (ואני מנומסת...) עם האמא של החבר הכי טוב של בנך? לשמחתי אני והאמא של החבר-הכי-טוב, דווקא הפכנו לחברות ואנו נפגשות גם בלי הצאצאים, אבל זה ממש לא תמיד כך. אמא, תוכל לטעון בהקשר זה, שלהבדיל ממנה, לי לא צריכות להיות ציפיות מנשים כ"כ לא נאורות, לא רגישות, ולא פלצניות, כמו אמהות גן ולכן אני לא אמורה להתאכזב...אבל בהיותי אמא-גן, יתכן שהייתי נעלבת מכך...

מה אני מנסה לומר כבר שעה (סליחה, ושוב שליחה, על הנוהג שלי להאריך בדברים...), הוא שכולנו אמהות (חוץ ממך צפריר

), וכולנו אנושיות וכולנו רוצות בטוב ביותר עבור ילדנו. אף אחת מאיתנו היא לא תמיד ובכל דקה נתונה, נאורה, רגישה, מתחשבת. לא בחינוך בייתי ולא בגן.
מדוע חשוב לי לומר זאת? כי דומני שמתוך ההבנה הזו, יכולה לצמוח רק הערכה הדדית, הן בתוך הקבוצה, בין אמהות החינוך הביתי, והן במישור הבין קבוצתי – בין אמהות חינוך בייתי ואמהות גן. בכלל – די לדבר על קבוצות! די הם ואנחנו! אני מניחה הנחה אפריורית, כי מי שכותב כאן, בין 'באופניסט' טהור, ובין יושב על הגדר, הוא אדם הרוצה להיות קשוב, מודע ומושכל. אחרת למה הוא בכלל טורח להכנס לכאן?!?

ואגב, כיוון שהבטחתם שאתם לא אוכלים אמהות-גן (מה אז באמת אין לכם קרניים?!?), וכיוון שבאמת עוררתם את סקרנותי, אני בהחלט מתפתה לבוא ולחזות ולהשתתף במפגש כזה. להתראות?

כאמור, הדיון גווע לפני זמן רב, מעניין אותי אם מישהו בכלל יקרא את שכתבתי (אבל גם אם לא, זה בהחלט היה פורקן בשבילי...). עוד יותר מענין אותי מה משתתפי הדיון המקורי חושבים על דברי. נראה...

<בילדותה, אמרה אחת המורות על מיכל שהיא מלכת התמציתיות. איך נפלו גיבורים...>

עכשיו נתקלתי בדבריה של חבצלת השרון בדף לא מצליחה לשכוח מזה:
כשתוקפים אותך, אתה לא נוהג לעשות חשבון נפש ולומר "נכון, באמת לא הייתי בסדר", אתה נוהג להתגונן (אלא אם כן אתה מזוכיסט סמוי). תגובה טבעית של גוף ושל ציבור.
ולי זה לקח דף שלם ושעה עבודה....

להבהיר - זה לא מכוון לאף צד ספציפי בדיון לעיל, או יותר נכון מכוון לכל הצדדים בדיון (רק כדי להבטיח שלא יווצר כאן שיח הורה-ילד....

)

כאמור, הדיון גווע לפני זמן רב, מעניין אותי אם מישהו בכלל יקרא את שכתבתי
קוראים... את יודעת, מה חדש מחייה כל דיון שגווע ומיד כולם רואים אותו.
אני חושבת שאת צודקת בקשר לציפיות מאנשי חינוך ביתי. צפריר כתב על זה פעם משהו שעכשיו הוא גריין ומתנוסס בראש הדף מדי פעם. אנסה לחפש אותו.

מצאתי! (מתוך גריינים בצ'יק צ'ק )
מה זו הפוזה הזו שמנסים להלביש על החינוך הביתי? מה? מי שעושה חינוך ביתי הופך להיות מושלם או קדוש? מה? עלי להיות סובלני וסבלני לכולם? תמיד?
צפריר שפרון מתוך דיונים לצד העמותה
פעם הייתי במפגש אליו הגיעה אמא חדשה. היא הגיעה עם שבע עשרה מנשאים בערך, ונדמה לי שקצת התאכזבה שלא דיברו רק על מנשאים ולא החליפו כל הזמן מתכוני בריאות תוך כדי פיתולי יוגה סבוכים. הכרתי אותה קצת, היא אשה מקסימה ואני מאמינה שהיא בינתיים הורידה ציפיות והתחילה להנות מה "כלום" . כך אולי היה קורה גם עם אמא מהסיפור כאן, אם היתה מעיזה לתת צ'אנס ולהמשיך לבקר, אין לי שום ספק שהיתה מוצאת את עצמה ואפילו מרגישה נוח. ואולי בכלל המשיכה? או תמשיך? נשפך פה המון מלל בדף על משהו פשוט וראשוני: היא נעלבה. זהו. כשנעלבים אז נעלבים ותעזבו אותי בפינה ואל תתקרבו אלי, ואם לא תבואו ותחבקו אותי אני לא אצא מכאן לעולם.

נכון, אבל הנקודה שלי היא, שלא רק היא (אמא) נעלבה....

שליחה על ידי רונה* » 28 יוני 2004, 11:08

דף מתאים לומר את המשך דברי.
ניסיתי להשתלב במפגשים. באתי, ישבתי לבד עם בתי שניסתה להתחבר עם ילדים אחרים שגירשו אותה. האמהות ישבו ודיברו בינהן, גם אני ניסיתי להתחבר ולהכיר, ולא גירשו אותי כמו הילדים אבל גם לא עזרו לי במיוחד להשתלב.
אני באמת חושבת שאם מגיעה מישהי חדשה לקבוצה, צריך להכניס אותה לקבוצה, לעשות הכרה בין האמהות ובין כל הילדים ולא לתת לה לנסות לעבור בין אמא לאמא להציג את עצמה- מביך ביותר לאחר שאני אומרת נעים מאוד, מחייכים אלי חצי חיוך וממשיכים לדבר עם מישהו אחר.
שימו לב שהרבה אמהות שהן לא ממש "באופן טבעי" שמגיעות לקבוצה , מגיעות חד פעמי ולא ממשיכות.

אמהות החינוך הביתי מגיעות למפגש כמו שהן, חברותיות, בישניות, נחמדות וחביבות או אנטיפטיות. עד כמה שאני יודעת, שווה להכיר את כולן יותר לעומק, בשביל זה צריך להשתדל ולהתמיד. בהצלחה

ועוד בעיה רונה, שמאפיינת גם את המפגשים בפארק הירדן למשל: אף אחד לא מנהל את זה. אז באיזה שהוא אופן כל אחת מרגישה קצת מבויישת לקום ולעשות לחדשה שמגיעה הכרות עם כולן.
זה קשה מאד לבוא לקבוצה חדשה, ובמיוחד לקבוצה שאין בה חוקים מיוחדים של "מה עושים שם", כי נדמה מבחוץ שכולן ותיקות ומכירות ונינוחות, ואף אחד לא מתייחס אלייך, אז קודם כל כל הכבוד שהעזת לבוא.
אולי מי שפנית אליהן הן חדשות בעצמן? אולי השיחה שבה שקעו היתה השיחה הראשונה שלהן במפגש והן היו להוטות להמשיך בה? אולי מי שתקע בך מבטים אדישים היה בטוח שבאת עם מישהו, ומישהו אחר כבר עזר לך להשתלב?
אני מדמיינת שזה יכול היה בקלות לקרות גם בקבוצה שלנו, וללא שום כוונה רעה מאף אחד.
ובכל זאת מאד מבינה על מה את מדברת, וזו בלי ספק בעיה במפגשים.
אשמח להמשיך לשוחח על זה איתך כאן אם תרצי, אולי נלמד כולנו משהו.

בשביל זה צריך להשתדל ולהתמיד
וואי וואי, קל להגיד קשה לבצע.
לא מזמן הוזמנו לאירוע של חברים של בעלי. הוא נעלם לעזור במדורה ואני נתקעתי שם עם קבוצת נשים שנראה היה ש מה-זה-כיף-להן. כאילו הן מכירות אחת את השניה מתמיד, נהנות משוחחות צוחקות ונינוחות.
פנו אלי (אחרי השלום הנימוסי הראשון) רק כשבתי שפכה קערת אורז על המחצלת, כדי להסביר לי שזה לא מתאים להאכיל שם את הילדים.
התייבשתי. נעלבתי עד עמקי נשמתי מההתעלמות וההערה, ונכון שהם עושים דברים נורא כיפיים ביחד, ואנחנו מוזמנים לשם כל הזמן, אבל אין לי שום כוונה להשתדל ולהתמיד...
ולמה ציפיתי בעצם?

שליחה על ידי רונה* » 28 יוני 2004, 15:32

לא מדובר פה על מפגשים מרובי משפחות, כמו שהיה בפארק הלאומי- שם מאוד נהנתי כי הייתי המעגלים מצאתי אמהות עם אותו נושא משותף וכו'.
אני מדברת על מפגשים של 10 אמהות שמכירות היטב. את שומעת אותן מקשקשות וקובעות לערב או מדברות על דברים מהעבר וכו'. מין מעגל סגור שכזה.

או.קיי נגיד שלא באתי בשביל חיי החברה שלי- אבל מה עם בתי? אם אני מוצאת את עצמי יושבת איתה לבד - אז מה הטעם?

דווקא בקבוצות הקטנות צריך יותר "ניהול". אי אפשר להזמין אמהות לקבוצה סגורה ולצפות שיבואו פעם נוספת אם לא משתפים אותן ואת ילדיהן.

פנו אלי רק כשבתי שפכה קערת אורז על המחצלת, כדי להסביר לי שזה לא מתאים להאכיל שם את הילדים
טוב, זה לא יקרה במפגש של חינוך ביתי ...

> מגיבה לעיקר (-; <

רונה, סתם לשתף אותך: אני ישבתי בצד עם בתי על הברכיים הרבה הרבה הרבה זמן במפגשים כשרק הגענו.
שתינו היינו לגמרי בהלם ומבוכה.
לוקח זמן להפשיר ולהרגיש נוח.
אם אני מוצאת את עצמי יושבת איתה לבד - אז מה הטעם? זה לא קורה כל כך מהר, שמרגישים נוח ומשולבים.
חייבים לתת לזה זמן. אנחנו המבוגרים יודעים להסתיר את זה ולהעמיד פנים ש"נוח לנו עכשיו לשבת לבד" או לחילופין לנהל שיחות כאילו נוח לנו, אבל ילדים לא עושים הצגות: יושבים בצד עד שהם מפשירים. וזה לוקח זמן! זה בטח לא קורה במפגש ראשון וגם לא במפגש שני.
ומה זאת אומרת צריך יותר ניהול? מי אמור לנהל את זה? כל העסק בנוי על כך שאין ניהול.
אני ממש מסכימה איתך שזה לא נוח למצטרף הטרי טרי, אבל זה מאד נוח בהמשך.(ואני מסכימה איתך שיש לערוך הכרות למישהו חדש עם כולם, וזה דבר שאני ממש לוקחת לתשומת לבי מדברייך.)
האם היית רוצה לתת לזה צ'אנס חוזר? כי חייבים להבין שמדובר פה בתהליך.
בביתי יש גם מפגשים, ואף אמא שהגיעה בפעם הראשונה לא הרגישה מיד נוח. והילדים כמעט תמיד מכווצים בפינה ורק בפעמים הבאות מתחילים להשתחרר. וכך גם האמהות.
זו מבוכה, וזה בסדר, וזו התנהגות נורמלית של מי שבא ולא מכיר אף אחד, אנשים לפעמים לא רוצים להציק לו אלא לתת לו להפשיר, מתוך הבנה שהוא במבוכה ולא צריך להציק לו.
אגב, אני לא התכוונתי למפגש כמו בפארק הלאומי, ששם דווקא כן היה ניהול. אלא למפגש כמו בפארק הירדן, שם "לא קורה כלום". אנשים סתם באים להיות. דומה למפגשים בבתים.

או.קיי נגיד שלא באתי בשביל חיי החברה שלי- אני לא רואה את ההפרדה. אם את באה רק בשביל שהילדה תהנה זה יהפוך לך לסיוט די מהר והיא תרגיש את המתח שלך.
את כן יכולה להנות במפגשים. רק צריך לתת לתהליך ההשתלבות לקרות! לאט לאט.
גם אם הפעם הראשונה היתה ממש מחורבנת.

מסכימה עם ענת ורוצה להוסיף שכל אם שמעונינת להגיע למפגשים רצויה בהם מאוד.

או.קיי נגיד שלא באתי בשביל חיי החברה שלי- אני לא רואה את ההפרדה. אם את באה רק בשביל שהילדה תהנה זה יהפוך לך לסיוט די מהר והיא תרגיש את המתח שלך.
אני די חדשה במפגשים למרות שבתי כבר כמעט בת שנתיים.
אם אני לא נהנית, כי החברה לא נעימה לי, אני מוצאת את עצמי כל הזמן כשילדה קטנה מודבקת לי למכנסיים או לציצי.
אם אני נהנית, אני לא רואה אותה בכלל.
גם לי לוקח זמן להפשיר, אבל היום אני כבר ממש מרגישה חלק מכל מיני קבוצות, הרבה בזכות האתר כאן.

רוצה להוסיף כמה מילים: ( לא לבטל את דברייך, רונה, רק להוסיף)

אני לא מארחת קבוצת חינוך ביתי אלא מתארחת קבועה במפגש באיזור מגורי.

במהלך השנים (6 במספר) הצטלבו דרכינו בדרכם של הרבה ילדים ואמהות. אלה ישבו עמנו במפגשים, חלקם הפכו לבני בית, חברים של ממש, אלא שרובם קמו ופרשו מאליהם - רובם למוסדות החינוך - והותירו אחריהם חלל...
הפרישה הגדולה , ה"בום", היה כשהילדים היו בני 3, מתוך הקונספט השגור ש "בגיל 3 ילדים זקוקים לחברה", שמפגשי החינוך הביתי אינם מספקים יותר וכו'... ניסינו לשמור על קשרים עם חברינו שהפכו לילדי גן, אולם לרוב - הדבר לא צלח. (כמו קרני שמש הנאספות למרכז אחד, רובינו מגיעים למפגשים ממקומות שונים ומרוחקים, ורבע שעה נסיעה + התארגנות + תיאומים = קושי רב להפגש. בהדרגה הקשרים התרופפו...)
משפחות נוספות פרשו עת מלאו לילדים 5-6 שנים, (גיל קריטי בקבוצות החינוך הביתי המוכרות לי. מעין "זמן קבלת החלטות" מובן וטבעי, חוק "חינוך חובה" מגביר את הלחץ, מעמיד בפרץ...)

אני מנסה להמנע מלהשתמש במושג "שארית הפליטה", אלא שהוא משרת אותי בהמחשת הרעיון:

במהלך אותן שנים התחזקו מאוד הקשרים בינינו, בין אותן המשפחות שנשארו, שהמשיכו ב"דרך"...
תמכנו אם ברעותה, חיזקנו, התלבטנו, ענינו, שאלנו. ומתוך כל זה נוצרה בינינו מחוייבות .
מחוייבות להגיע למפגשים, מחוייבות לפתור בעיות, מחוייבות - כי בלעדייה המפגשים לא יוכלו להתקיים.

אני חושבת ש באופן טבעי אבל ממש לא רצוני וכמעט בלתי מודע, פיתחנו, ואני מדברת על האמהות ועל הילדים, מעין מנגנוני הגנה. מנגנוני סינון לעומת המבקרים שזה מקרוב באו...
לא באופן אישי, חלילה...
הלב שלנו פתוח לצרף, להכיר, להתחבר אבל באופן השרדותי כמעט קיים ה"סייג". מנסיון.
כמה משפחות באו והלכו? כמה משפחות באו "לדגום" ונעלמו? כמה באו כדי להציץ? כמה משפחות יצרו קשרים עמוקים, כימיה של ממש והתפוגגו? אין ספור.
(ונכון שכאן ניתן להעלות כנגדי את טיעון ה"ביצה והתרנגולת" אלא שאני מעדיפה לא לעסוק בהתנצחויות אלא להקשיב- למשל לך, רונה, ולרצות שתקשיבי לי...)

כך שבאומרך:
ניסיתי להשתלב במפגשים. באתי, ישבתי לבד עם בתי שניסתה להתחבר עם ילדים אחרים שגירשו אותה. האמהות ישבו ודיברו בינהן, גם אני ניסיתי להתחבר ולהכיר, ולא גירשו אותי כמו הילדים אבל גם לא עזרו לי במיוחד להשתלב.
דעי שיש בסיס טוב של רצון ליצור קשר מ"שני הצדדים" (אני בטוחה!!), ובתוך זה יש לתת מקום של כבוד למרחב ה"זמן" וה"תהליך", עד ליצירת מחוייבות שמובילה לקשר שמובילה לדרך משותפת שמובילה להרבה דברים טובים!
אמן!

תודה לציפור דרור על דבריך. מזדהה עם רובם, אבל אני מרגישה שהרווחנו הרבה גם ממי שהיו עמנו תקופות קצרות יחסית, מפגשים הם לא חתונה קתולית

מזדהה מאוד עם דברייך רונה, ואכן צריך הרבה זמן ונחישות, אבל זה מאוד קשה.
בעיני גם אנחנו צריכות לחשוב איך אנחנו עושות את זה קצת יותר קל.
<לילה היתה בשני הצדדים ומבינה עכשיו את הצד השני הרבה יותר טוב>

we are looking for homeschooling families to come down south to live with us on our meshek... we want a community , to work towards and organic farm of some sort, i have a health food store which can become a co-op, . we are interested in bringing like minded families to have a tight community, however small, to raise our children together.. we are shomer shabbat, but respect and welcome anyone interested..0507932717 chava

באמת חלף הרבה זמן מאז הביקור האחרון פה בשיח... ביקרתי באתר לפני כשנה , לפני לידת בתי ראיי, בת 11 החודשים. עד כה אנחנו יחד ונהנות עד מאד. לשימחתי חלק מחברותי ילדו בשנתיים האחרונות ואמורות עוד ללדת- אז אנחנו לא מאד בודדות, אבל נשמח לפגוש עוד אימהות וילדים וגם אבות שנמצאים בחינוך הביתי.
אני מסיימת את הסטאז' שלי כהומיאופטית ועומדת בפני התחלה חדשה והרבה שאלות- איך אפשר גם קצת קריירה עם הרבה אימהות? אני רוצה להיות שם בשביל ועם ראיי עד שהיא תרצה ללכת- מצד שני, כלכלית וכנראה שגם עניינית הייתי רוצה לפתוח קליניקה ולהמשיך ללמוד עוד ועוד דברים שמעניינים אותי. עד לא מזמן ראיי הצטרפה אלי לימי הלימוד- יש לי כיתה טולרנטית מאד, אבל נהיה שלב שזה כבר פשוט לא הסתדר- ואז- או שאבא נשאר איתה ואנחנו נפרדות וכשהוא לא יכול אני מפסידה ימי לימוד... איך אתם עושים את זה??.?.???

וגם- ראיתם את המודעה שלפני לגבי חיי הקהילה בדרום? תודו שזה מזמין ומסקרן. הלוואי והייתי יכולה לשכנע את בעלי הפרסומאי המפולפל לוותר על המכונית ועל הפלאפון ולרדת איתי לעבוד את האדמה ולגדל מלא ילדים... אתם מכירים עוד קהילות כאלו? אולי בצפון?

היום הייתי בפעם הראשונה במפגש חינוך בייתי ותוך שנייה הרגשתי בבית .
אחרי שעה הסתכלתי מסביב וכולן היו נראות לי נורא מוכרות לי.
ההרגשה הייתה שהן לא היו מוכרות לי מלפני שעה אלא מוכרות כאילו ממזמן...אפילו מאז ומתמיד.
איך אני אוהבת ימים כאלו !!!

שליחה על ידי heal_it* » 14 יולי 2008, 09:18

שלום. יש לי ילדה בת 4 ותינוקת בת חצי שנה, שתיהן בבית אני מחפשת מישהו בצפון הגולן עם ילד\ ים בערך בגיל של הגדולה. יש דבר כזה???

יש לי בעיית שיוך לחינוך הביתי. בני בן שנתיים וחצי ואני מתכננת להישאר איתו בבית עד גיל 4 וחצי. (ואולי יותר).
האם אני חינוך ביתי? האם יש טעם ללכת להתערות עם קבוצות חינוך ביתי שרוב הסיכויים שעוד שנתיים הוא ילך לגן?

למה לא? אף אחד לא מבקש ממך התחייבות לשלוש שנים

לכו, תיהנו, תתחברו, חיו את הרגע (חוץ מזה שנתיים זה המון זמן).
"וכבשה ואיילת תהיינה עדות שליטפת אותן והוספת לכת" (אלתרמן).

אני חושבת שאין טעם לעסוק בהגדרות. אם יש לכם צורך בחברה בבוקר, אתם מוזמנים להשתלב באחת הקבוצות באזור שלכם. תכירו ילדים, תכירו אחלה אמהות, ותוכלו לברור את דרככם בלי לחצים של חוסר בחברה או חוסר בקבוצת השתייכות. בהצלחה! @}

מעוניינת להשתלב במפגשי אמהות באיזור בנימינה פרדס חנה האם מישהו מכיר כאלו?

מפגשים באזור חדרה