עשרים שנה אחורה; גדלתי בבית שבו תמיד יכולנו לבחור אם להשאר בבית או ללכת לבית הספר או ללכת ולחזור גם אחרי שעתיים, בית ש"אסיפת הורים" (המפגש עם המורים) היתה עונש עבור אימי לא פחות מאשר עבורי אבל תמיד הלכנו לבית ספר ביום הראשון בספטמבר. הלכנו שמחים לפגוש את "החבר'ה", עם תיק חדש ויומן חלק שעוד ימולא בשירבוטים קטנים (כאלה שבעזרתם ניתן להיות נוכחים בכיתה רק בגוף בלי להתעלל ברוח) ועם זאת היתה שם גם תחושת בחילה בלתי מוסברת, אולי מחוסר בשעות שינה ואולי ממראה פני מורתי המבריקות ממסיכת מרגרינה נגד הקמטים ואולי מסיבה עמוקה יותר, בכל אופן, עשרים שנה אחרי; הראשון בספטמבר בשנתיים שקדמו להיום היה מלווה בעיקר בבחילה שמקורה בגועל מהמקום אליו שלחתי את טליה ומהאנשים איתם היא נישארה שעם כל כוונותיהם הטובות, בהנחה שישנן כאלה, לא מבינים כלום (אני יודעת, לא מבינים כלום הוא ניסוח שעלול להתפרש כלא בוגר במיוחד אבל ככה בא לי
אני כותבת כרגע למי שמבין למה כוונתי ופירוט "בוגר" ניתן למצוא בדף דמעות גן הכל כך קולע ובטח בעוד דפי גן).היום הזה כאמור נטול לחלוטין אותה בחילה
הוא ניפתח בשמונה עם עוגת שוקולד לארוחת בוקר (במקום "עוגה זו לא ארוחת בוקר" של בד"כ), נימשך בגלידה (במקום פירות בד"כ בסביבות הבו"צר) ובמהלכו הילדות יוצאות וניכנסות וכן ולא רואות טלוויזיה ויוזמות יצירות אומנות למיניהן ואמא במחשב והכביסה בסלון והכלים בכיור (ואולי זה הזמן לעבור לניק ניים מהחשש שמא מפקחת מטעם כזו או אחרת מטיילת לה באינטרנט במקום לעשות את עבודתה..)
זהו אם כן הראשון בספטמבר שלי הכי טוב שהיה לי עד היום ובחרתי לפתוח לכבודו דף חדש כי רק כאן, אני יודעת, יהיו מי שיבינו את האושר הזה, שרציתי לחלוק בו.
>שלא יגמר לעולם<
