הסתבכתי עם הפסיכולוגית שלי פרק ג

משום מה נשלח לי לפני שסיימתי לכתוב.
רציתי רק עוד לומר שלקחת ויכוח (לגיטימי גם אם הוא בטונים גבוהים) ולהפוך אותו להתעללות, זאת כזו התקרבנות, ממ.
שלא לדבר על ההתעלמות המוחלטת מן התוכן של הדברים, בשם אותו תירוץ דל וסר טעם. אני מקווה שאת לא מנהלת כך את חייך.

רציתי רק עוד לומר שלקחת ויכוח (לגיטימי גם אם הוא בטונים גבוהים) ולהפוך אותו להתעללות, זאת כזו התקרבנות
אני עם ממ. בכלל לא מדובר פה בטונים גבוהים, ההתנסחויות וההתבטאויות שלך, אחת, הן די לא נסבלות. חוץ מזה ממ לא דיברה על עצמה, אז היא ממש לא הפכה את עצמה לקורבן.

שלא לדבר על ההתעלמות המוחלטת מן התוכן של הדברים
התוכן של הדברים שלך כולל גם את התוקפנות והעצבים, אי אפשר להפריד את הדברים. את משתוללת כשאילת לא נהגה כמו שאת קבעת. אפשר לחשוב שהיא בת שלך או משהו. למה את כל כך משתוללת? על מה העצבים?

מענין מה שקורה כאן, לא פשוט בעיני.
שואלת את עצמי למה האמציות כל כך חזקות כאן?
היום הייתי בים - בזמן השקיעה , עם עצמי לבד הלכתי הרבה ברגל, רגעים של שקט וחסד.
באותם הרגעים הרגשתי מאד חזק שני דברים:
האחד- שעשיתי דבר מאד נכון עם התלונה, מכיון שיש דברים שאסור לעשות וזה מה שהיא עשתה!
לא משחקים ברגשות של אף אחד, ובטח לא ברגשות של מטופלת, שבהיותה מטופלת היא במידה מסוימת בעמדה של חולשה , מקבלת עזרה.
ודבר שני- שאולי הוא סותר במידה:
שביום שאהיה שלמה עם עצמי, הולכת עד הסוף עם מה שמאמינה, מה שחושבת, עם חוט שדרה פנימי מלא ושלם-
אוכל לעמוד חזק כנגד כל ההשלכות של מעשי. לטוב ולרע.
לפעמים גם מעשים טובים ונכונים, יכולים לטוח הקצר לפגוע, או להקשות על משהו.
לטווח הארוך אני מאמינה שהם כן מיטיבים , גם עם הסביבה.
יתכן והתלונה שלי, לטווח הארוך תיטיב גם איתה? יתכן וזה שיעור כל כך חשוב עבורה. יתכן והיא אפלו תוכל לאמר את זה בעתיד?

אני דווקא התרשמתי ש ממ לא התייחסה לתוכן בכלל, ושאחת כתבה דברים מאד כנים וחשובים.

חוץ מזה חשבתי לעצמי כשקראתי את דבריה של ממ איך לפעמים שליפת הטיעון על התעללות יכולה בעצמה להיות אקט מאד כוחני ואלים.
סתם, נקודה למחשבה.

אילת, מה שכתבת עכשיו נשמע חזק, ברור ומחוזק, מאחלת לך המון טוב ומאמינה שכך יהיה עבורך.

חשבתי לעצמי כשקראתי את דבריה של ממ איך לפעמים שליפת הטיעון על התעללות יכולה בעצמה להיות אקט מאד כוחני ואלים.
אולי לפעמים. בוודאי לא במקרה הזה. ובכל מקרה, זה סתם אמירה חסרת מובן--סיסמה ריקה.
שליפת הטיעון זה רק כמה הסיסמה הזאת ריקה. לא שלפתי טיעון, הסברתי באופן מפורט ומדוקדק, כולל דוגמאות.

מאוד מעניין שאחת משתמשת בביטויים אלימים ממש, מאיימת, עוזבת את הדף, מאשימה, מתרגזת על משהו שבכלל לא קשור אליה. ואז על האמירה שזה מזכיר התייחסות מתעללת אומרים שהיא מתעללת.

איילת, אני קוראת כאן כבר כמה זמן, משתאה על התהליך שאת עוברת, משתאה גם על הסבלנות שלך מול ההתלהמות של נשות מקצוע לכאורה.

מסכימה עם ממ לגבי סימני ההתעללות, ומודה לה על העלאת הדברים אל פני השטח - כולנו צריכים להיות ערים להתנהלויות כאלה, בכל מיני סיטואציות - אני חושבת שהרבה פעמים אנחנו נקלעים למצב לא נוח, ולא מבינים כל כך למה, עד שהדברים עולים אל פני השטח -ופתאום אנו רואים ומבינים שהתייחסו אלינו בצורה שאולי היא לא מצדיקה את המינוח התעללות, אבל היא איפשהו בסביבה, בשכונה, בדרך.
לעצם העניין,
ועדת האתיקה קיימת מסיבה מסויימת. והסיבה הזו היא בדיוק - כדי לברר מקרים. ממה את מספרת, איילת, העניין הזה נראה לי כבהחלט ראוי לבירור (ופירטו רבים לפני כאן).
ממה שאני שומעת מהסיפור של איילת, ההתנהגות של המטפלת היתה לא ראויה, לא מקצועית, ופוגענית.
רק איילת יכולה לדעת אם זה נכון לה לפנות או לא לפנות, ולי נראה - מהנכתב והנקרא - שזה חלק מהתהליך המרפא.

בהחלט משתאה לנוכח האמוציות הגדולות, התגובות המוחלטות, החד משמעיות, ההחלטיות והכועסות של כמה נשים כאן שמתהדרות בתארים, בקשר לנושא שהוא לא שלהן. לא מבינה למה זה מעורר אותן לכאלה כעסים ומילים כל כך פוגעניות.
מאיפה לוקחות לעצמן את הרשות לפסול, לאבחן, לדרוש (!!) התנהלות מסויימת, וכאשר לא נענים - לכעוס????!!!!! מי אתן, ומה לכן עם הנושא הזה??

לגבי האיום בהגשת תלונה על הטרדה - לדעתי אין כאן מקום לתלונה שכזו - שני מכתבים ושיחת טלפון, כפי שאת מספרת, איילת, (ואפילו חמישה מכתבים ושלוש שיחות טלפון), לא נחשבים - בעיני - להטרדה, ואני מקווה שגם לא בעיני החוק והשכל הישר.

בהצלחה, ותמשיכי לעדכן!

אני עם ממ. בכלל לא מדובר פה בטונים גבוהים, ההתנסחויות וההתבטאויות שלך, אחת, הן די לא נסבלות. חוץ מזה ממ לא דיברה על עצמה, אז היא ממש לא הפכה את עצמה לקורבן.

גמני

גם אני חושב ש אחת לא לגמרי קוהרנטית בטענתה על התקרבנותה של ממ .
וזו רק דוגמא נוחה.
ובכלל, לקחת מושג כמו 'התקרבנות' ולהשתמש בו לניגוח מי שמבקר את צורת ההתבטאות שלך,
שלא התלונן שאכלת לו ושתית לו ולקחת לו,
זה שימוש זול בפסיכולוגיה בגרוש,
ואפילו לא מחזיק מים מבחינה לוגית פשוטה של טיעון, דוגמא וניתוח...

ומעבר לנושא בדף זה, זהו סוג של התבטאות שמעיק על קיומו של דיון בונה, ועליו אני מבקש להגן, לאו דווקא ספציפית לחילופי הדברים בין ממ ל אחת .

ואני מתפעל שוב ושוב מ אילת ומיכולתה לצוף מעל להתנצחויות הללו וכולל מעל לקובץ עיצות אחיתופל עם או בלי תואר אקדמי.

צוויל

דלעת ובאמצעותך גם לאילת,
בהחלט משתאה לנוכח האמוציות הגדולות, התגובות המוחלטות, החד משמעיות, ההחלטיות והכועסות של כמה נשים כאן שמתהדרות בתארים, בקשר לנושא שהוא לא שלהן. לא מבינה למה זה מעורר אותן לכאלה כעסים ומילים כל כך פוגעניות.
מאיפה לוקחות לעצמן את הרשות לפסול, לאבחן, לדרוש (!!) התנהלות מסויימת, וכאשר לא נענים - לכעוס????!!!!! מי אתן, ומה לכן עם הנושא הזה??_

במובן הזה, כאשר דמות אילת מפגינה ילדותיות, מיד עולות תגובות ילדותיות וכל ההתנהלות הופכת ילדותית - מכל בחינה.
ומכאן, שכל התגובות האלה הניתנות כאן, על ידי מי שמתיימרות להיות "מקצועיות" - כשמשמעות ה"מקצועיות", היא אותה יוהרה לדעת טוב מהאחר לגבי התנהגותו, צרכיו ורגשותיו, בהחלט מובן שאותה דמות "מקצועית" מצפה לצייתנות, שכן היא היודעת ואילת עצמה צריכה להקשיב, או יותר נכון לעשות ולשמוע.
יכולתך אילת, להוציא כלפייך רגשנות, לכאן או לכאן, אם כך מתרחבת כאן, לא רק כלפייך אלא בין הקולות השונים המדברים כולם - מגרונך.

ומכאן, שעל פני שתי "אילת" בוגרת וילדותית, יש אינסוף פנים לאילת.

כאן, הילדה שבך אילת, מסובבת אותך ואת סביבתך על האצבע הקטנה.
היא זו שהתאהבה, והיא זו שמנסה לכפות את אהבתה על אותה פסיכולוגית ולהעניש אותה על חוסר ההיענות.

הבוגרת שבך אם כך נאלמת ונעלמת, משחקת לידי הילדה, מתוך כך שתפישת החיים כקורבן, היא המדריכה גם את הבוגרת.

כאן, את יכולה להמשיך עם הסאגה הזו, לאפשר לקולותייך הילדיות להתנצח גם בדף הזה, וגם בתוכך, לתבוע את עלבונך ולמרר לה לפסיכולוגית הזו את החיים ואז מתוך קורבנותך לבכות בכי תמרורים על כי פגעת באהובת נפשך המדומינת לחלוטין, כשבפועל אין שום הבדל בין התנהגותך להתנהגות של ילדה קטנה שנלקחה ממנה הסוכריה.

מאידך, והדברים נאמרים באופן נחרץ לשם התגברותך ולשם התבגרותך, את יכולה לקחת את חייך בידייך, להעמיד את הילדה הקטנה על מקומה - במובן הזה שאת עצמך נמצאת מערסלת אותה אלך חיקך, מלטפת אותה ומאפשרת לה להתבגר ולהתגבר על תסכוליה, וכך לצמוח, להעלות את הנבט הזה, אל האור, אל על.

הגיע הזמן להתבגר.

ובמובן הזה, להעמיד במקומן את כל המתנצחות למינהן, שמגרש המשחקים הזה לא נועד לריב, אלא לדיון מעמיק לגבי שאלת השאלות - עניין הסמכות החיצונית.

שאלה זו היא המרכזית וזה שתקבלי תשובה מהפסיכולגית או שלא תקבלי, או שהיא תינזף או השד יודע מה, לא רלוונטי כלל.
לטובת אלה, מבחינתך שני דברים טוב להדגיש וליישם:

לנתק כל קשר בין בנך לדמות הזו, ויהא המחיר אשר יהא.
להניח לנושא הזה לתקופה, להתבונן על רגשותייך כאשר הנושא צף, ולטפל ברגשותייך במנותק לחלוטין מהפרטים ומהמקרה.

שכן, כאשר הנך קושרת עצמך אליה, בעבותות האהבה או בעבותות ועדת האתיקה, את מלבה את המדורה שכלל לא קשורה אליה - מדורת התסכול.

לכן, מתרחקת, וכפי שיודעת היטב להפריד את הסבל והקושי ולהתמקד בהם, לשם תחושת החיות והחינויות העולה מסבלך העמוק, בדיוק באותו אופן מפרידה את החסד, מגלה את החסד, בלי להכנע לילדה הקטנה שמצביעה איפה "זה לא פייר", בכל פעם שרגש זה עולה מערסלת את הקטנה ויכולה גם לקחת לחיקך מצאצאייך, וממשיכה הלאה, מתמקדת בטוב.

אין טעם לנסות לשלוט בילדה הקטנה, רק לאהוב, לערסל, ולהניח לה מקום של חמלה.
יש טעם למשול בהלכי הרוח, כך שכשעולה תסכול - להתבונן על התסכול בעיניים 'הזקנות' שלך, אלא שיתבוננו על ההווה הזה, ממרחק של כמה עשרות שנים, בימי זקנתך.

צאי במחול.
הניחי.

זה היה סרט ארוך, אבל את יכולה לגמור אותו באחת.
על פני ההתמכרות הזו לתסכול וסבל, התמכרי לאהבה הכבירה שיכולה להיות מונכחת כלפי אהובייך, כאם, וכילדה.

תודה רבה.

<שלם>

_מה שנוצר בינך ובין המטפלת / פסיכולוגית שלך זה פזל מסוים שבחינה אנושית פשוטה זו מציאות שיצרתן ביחד .
מבחינה אנושית פשוטה היה צורך לעבור למטפל/ת אחר/ת מיד כשהייתה ההתאהבות בהתחלה . האם את זוכרת מה הרגשת אז כשהוצע לך לעבור ?

- בינתיים קרו כל מיני דברים / דרמות שהן בעצם מיותרות , אך כנראה היו בלתי נמנעות - עובדה שכל זה קרה.

זוהי דרך שנאלצת לעבור כנראה עקב היבטים נוספים באישיות שלך.
מה שחשוב זה מה שקורה עכשיו .
עכשיו את מקשרת באופן אותנטי בין הכאב שלך לבין הנטישה של אמך בהיותך תינוקת. עכשיו כואבת לך האמת אשר הייתה מאוד מרה כשהיית תינוקת .
אך אל תתבלבלי !

את כבר מזמן לא אותה תינוקת . מה שכואב כרגע זה כאב עתיק . תני לו לצאת . בכי אותו עד הסוף . אלה הם רשמים אשר מודפסים במוחך תני להם ביטוי . העניקי כבוד לביטוי של התינוקת שהיית את .
אולי תוכלי אפילו , מאחר שהיום את בעצמך אם ועוסקת גם בטיפול , אולי תוכלי להעניק יחס אימהי / טיפולי לאותה התינוקת שהיית ...
כי מאז כבר גדלת ולמעשה יצאת כבר מן המשבר שחוית כשהיית תינוקת . חייך נמשכו ואני מבינה מדבריך שהם התפתחו לכיוונים מצויינים .
כך תוכלי להתקדם מכאן .
בהצלחה_
פלוני אלמונית מצטטת את עצמה כדי לבטא הסכמה מלאה עם צפריר שפרון .
כמו כן מצטרפת לדברי צוויליך אשר קורא לסדר את ממ ואת אחת .

_פלוני אלמונית מצטטת את עצמה כדי לבטא הסכמה מלאה עם צפריר שפרון .
כמו כן מצטרפת לדברי צוויליך אשר קורא לסדר את ממ ואת אחת ._
לא הבנת את צוויליך. הוא אמר שהוא מצטרף להסכמה עם הדברים של ממ, הביע התנגדות לרטוריקה (התרגיל הרטורי) של אחת.

אגב, פלוני אלמונית יקרה, זה קצת מוזר להביא ציטוט כל כך ארוך של עצמך מלפני ימים ספורים באותו דף. אפשר פשוט שוב להפנות לתאריך והשעה.

אני לא מסכימה עם האבחנות שלך. את כותבת כאילו הנפש של אילת היא ספר פתוח בשבילך. לי נראה ש... לא מדובר פה באמא, כאב עתיק או כל דבר אחר דווקא. מדובר פה במטפלת שפגעה בה קשות. לפעמים פגיעה היא פשוט פגיעה.
אני גם לא כל כך מבינה את האובססיה של צפריר להניא את אילת מלקחת צעד שהיא כותבת שוב ושוב שהיא הגיעה אליו לאחר מחשבה רבה ושהוא טוב לה.

אני גם לא כל כך מבינה את האובססיה של צפריר להניא את אילת מלקחת צעד שהיא כותבת שוב ושוב שהיא הגיעה אליו לאחר מחשבה רבה ושהוא טוב לה.
צפריר מסביר היטב מדוע הוא מציע את מה שמציע.
לדעתי האישית מילותיו שוות זהב.

שלום לכלם
הפעם קראתי את דבריה של קוראת לפני דבריו של צפריר שפרון, כך שהגעתי לקריאה של דבריו, קצת מוגנת- תודה לך קוראת!
כמה פעמים כאן החמיאו לי על סובלנות כלפי הדברים שנכתבים עלי, אלי (כולל דבריו האחרונים של צויליך).
אז אולי הפעם אהיה קצת יותר נחרצת:
צפריר שפרון, אני רוצה לכתוב לך, מבלי לפגוע, שאתה משתמש כאן בכח כלשהו שצברת באתר.
אניני מכירה אותך, אני גם חדשה באתר, אבל בין השורות אני חווה את הכח שיש לך כאן מול אנשים, איזה יראת כבוד?.
בדרך כלל אחרי שאתה כותב לי, יש כאן שקט, במיוחד אם כתבת לי לעזוב את הדף הזה.
ממ כתבה כאן, שאף אחד לא יכול לקחת את המשמעות שיש לסיפור הזה עבורי.
עוד רבים נוספים כתבתו שצריך להזהר עם אבחנות מדויקות שנותנים לי כאן.
גם קוראת כתבה זאת בפסקה האחרונה, היא צודקת אינני ספר פתוח עבורכם!.

כל מי שכותב כאן דברים כל כך נחושים, אינו מספיק זהיר בעיני, וגם אינו מספיק מכבד את הסיטואציה המורכבת.
וכאן אני כוללת גם אותך , צפריר שפרון.
אני נהנהת לקרוא את דבריך, ובדרך כלל הם מטובלים בדברי טעם רבים,
ובכל זאת, אתה מפגין נחישות, דעתנות, וחוסר גמישות בעיני.
אתה עקבי מאד, אבל אינך עוקב אחר התהליך שאני עוברת,
כפי שהרבה אנשים כאן מציניים וחשים- כן, אני עוברת תהליך משמעותי.
אולי בגלל זה הפעם נשארתי יותר יציבה בפנים, גם מול דברים שקשים לקריאה.
בבקשה זהירות!

ועוד דבר-
אם ארשה לעצמי לעשות ניתוח פסיכולוגי:
אני חושבת שאני אדם שנוטה לקחת אחריות על כל דבר, גם שהדבר אינו באחריותי.
במידה מסוימת, אני נותנת לאחרים לעיתים לפגוע בי ללא סיבה, וגם סלחנית מאד.
אני חושבת שהתהליך שעברתי כאן, הוא סוג של הזדקפות עבורי!
בדיוק היום נזכרתי ביום בו הפסיכולוגית דחתה אותי כל כך קשה ואיך התכופפתי,
היום אני מרגישה מזדקפת עם התהליך שעשיתי.
וגם- אני מתחלה לסרב לקחת על עצמי רגשי אשם!!!
הייתי כל כך הוגנת כלפיה- נתתי לה כל אפשרות לצאת מנזק שהיא עלולה להנזק.
הגנתי עליה מפני עצמה!
ועכשיו- לא נותר מקום לרגשי אשם!
אני חושבת שכשהיא תקרא בקרוב את התלונה הארוכה והקשה שכתבתי-
היא תוכל לאמר לעצמה- איזו טפשה שלא הרמתי את הכפפה לגישור, לפיוס.
ואני- למרות שכל כך נפגעתי נשארתי כל כך הוגנת.
בדקתי שוב ושוב את התלונה,
דרשתי מעצמי להיות נאמנה עד הסוף לאמת, בכל מילה שכתבתי שם.
אני שלמה עם עצמי בשלב הזה, כמה שניתן בתוך תהליך קשה ומורכב כזה!
ושוב תודה לכותבים, תודה לתומכים.
אני עדין פליאה מרצון כל כך טוב, והקדשת הזמן של אנשים שאינם מכירים אותי, זה בפני עצמו תהליך מרפא!!!
תודה, תודה. אילת.

אני הייתי איתך בכל הפרקים, מא' עד ג', ולא במקרה. עברתי משהו דומה או מזכיר במידה מסוימת. אפילו כתבתי לך אי שם בפרק א', עוד כשהיית מאוהבת לגמרי. אני מבינה את הפנטזיה, האשליה, הנוחות, ההרגשה שיש איתך מישהו לאורך כל הדרך, ואת הניפוץ שזה בכלל לא מתקרב למה שחשבת. דווקא הדברים של צפריר נותנים לי המון כוח. ואני בכלל לא ממעריצותיו (סליחה...) אבל כשקראתי אותם חשבתי כמה הם מדויקים, ובאים מתוך אמפתיה והבנה. אולי מכיוון שזו הדרך שבה אני בחרתי להתמודד. להבין שעיקר הבעיה והנפילה היא איך שאני לקחתי את הקשר, למרות שהיו יציאות ברורות שלה מהגבולות. ( חברות מחוץ לטיפול - יציאות בערב, חברות של הילדים וכולי...) . למרות הפגיעה הגדולה, ואיזו הרגשה של ניצול רגשי , הבנתי שבמידה רבה אני שותפה מלאה לחוסר הגבולות, למרות שבאמת האחריות שלה. אותי לא עניין הצדק. אלא ההחלמה האישית שלי. וההחלמה לדעתי, היא בדרך של צפריר.
כמובן שאני רק משתפת אותך, כי באמת יש דמיון גדול במקרים.
אני לא מנסה לשכנע, רק להראות לך צד אחר, שהתאים לי.
ומאחלת לך שתוכלי לשים את הכל מאחורייך במהרה. שלווה שתהיה...

פלוניתה שלום.
אף סיפור אינו דומה למשנהו, יתכן ומזכיר.
אנשים שונים, עמדות כח שונות, ניואנסים שונים וכו.
אני כמעט בטוחה שאני יודעת מי את. אני חושבת שאני מכירה את הסיפור שלך מאד מקרוב.
ואם כך הדבר, אז בכלל הסיפור שלנו שונה.
אני הייתי בטיפול!!!!!!!
אני הייתי מטופלת, עברתי תהליך מאד עמוק, עשיתי השלכה עמוקה.
אני שוב ושוב חוזרת, אבל משום מה זה לא עובר- אני חויתי אותה אנרגטית בדיוק כפי שחויתי את אמא שלי בילדותי.
ובמצב כזה- לקשר ולהשלכות שלו יכולות להיות השפעות מאד חזקות על חייו של מטופל.
כך גם כתבתי לה במכתב הראשון ממנו היא בחרה להתעלם.
כתבתי לה שנתתי לה מקום קדוש , מקום ששיך רק לקשר שבין בת לאם.
ומכיון שכך- היתה לה אחריות עצומה, היא לא יכלה להפנות עורף לכל מה שקרה.
אם היא לא מספיק חזקה לשאת בתוצאות של השלכות בטיפול, שלא תתחיל בכלל!!!
כל הבנות כאן שנתנו לי סיפורים 'דומים'- איך הן התאהבו בעורכת דין וכו-
תבינו, זה לא אותו הדבר!!
אני לא התאהבתי בה, אני נתתי לה גישה למקום של הילדה הפצועה שבי,
ולכן אין מקום להשואות!! תביני פלוניתה, הסיפור שלך שונה!
וגם מי שעמדה מולך היתה שונה, לקחה אחריות ולכן יכולת גם להחלים.
כששני אנשים מסבכים קשר, צריך את שנהם כדי להתירו.
וחוץ מזה , שלא היה לי שום דבר נגד דבריו של צפריר שפרון, להפך כתבתי שהוא כותב דברי טעם,
אלא לדרך בה הוא מציג את דעותיו.
הנה , את לדוגמא , מביאה דעה שונה מכפי שאני נהגתי:
את כותבת את דבריך מאד ברור, אבל נותנת מקום גם למה שקורה לי.
את כותבת לי שאת מנסה להראות לי צד אחר- וזה מאד נכון לי הדרך הזו.

נורא מוזר, לא חושבת שאת מכירה את הסיפור שלי, מכיוון שמעולם לא סיפרתי אותו.
כתבת עלי המון דברים שעברתי, שכלל לא עברתי.
אני תוהה למה בחרת להיות כל כך בטוחה במי אני ומה עברתי, כשאת כ"כ שללת את זה לגבייך.
בכל אופן, את לא היחידה שעשתה העברה חזקה - השלכה למטפלת שלה, ויצאה מאוכזבת בסוף.
שבת שלום.

פלוניתה, סליחה. החלפתי אותך עם משהי אחרת, שהיתה אתי בקשר דרך האתר הזה בזמנו.
זה לא דבר שקורה בדרך כלל, ולכן קשרתי את זה אליה. לא יודעת למה הייתי כל כך בטוחה?
ובכל מקרה, לא מובן לי איך מטפלת יוצאת בערב עם המטופלת שלה? נשמע לי ממש הזוי!
בכל מקרה, לא נכנסת לסיפור שלך, הוא שלך.
אולי בהשואה לסיפור הזה של פלוניתה , המטפלת שלי באמת לא חרגה על גבולות הטיפול!
קראתי עכשיו על המטפס דניאל קרן שטיפס לאורסט- סיפור מדהים.
הטיפוס נמשך חמישים יום כשכל פעם הם עולים עוד שלב ושוב חוזרים אחורנית כדי להתרגל לחמצן שהולך ומדלדל בגובה.איזו נחישות.
יש אנשים שמתעסקים בדברים גדולים ויפים, ולא בשטויות כמוני!
מעורר השראה, ממליצה לכלם לחפש באינטרנט - המסע לאורסט של דניאל קרן.
שבת שלום, שבת שלוה.
אילת.
פתאם חשבתי, אולי ננצל את הדף הזה, גם לספר על חויות נוספות, על דברים יפים שעוברים לידנו ביום יום?
מי שמרים את הכפפה, נפלא.

אילת,
ראשית הבה ונבהיר עניין מסוים.
כאשר הדברים העוברים דרכי נחתמים כ <שלם>, אין ביני ובין הדברים דבר וחצי דבר, ודעותי האישיות אינן באות לידי ביטוי.
כלומר, כל מה שנכתב דרכי, כמו כל מה שנכתב על ידי כל אחד אחר - זוהי השתקפות מדויקת שלך.

ולפיכך, הניחי לי - זה לא אני, ואם את חושבת שאני הוא זה שזוכה ל יראת כבוד הרי שלכבוד הוא לי הדבר, אך אין הדברים כך.

ה"כבוד" המדובר, הוא כלפי אותו מקור עלום, אותו <שלם> והוא תוצאה של ייעוץ מתמשך הניתן דרכי, שלתפישתי בפועל - הוא האדם עצמו, המאפשר לעצמו "לדבר דרכי".
ברשותך ארחיב:

היכולת האישית שלי להניח הצידה את דעותי האישיות, ולרתום את עצמי למקור עלום המדבר דרכי, לא נקנתה ביום אחד, היא תוצאה של מאות ייעוצים אישיים שרובם ככולם נמצאו מדויקים להפליא - ובעיקר להפליא אותי.
דברים אלה אינם תורה מסיני, אלא מוצעת כנקודת מבט נוספת, בדרך כלל נסתרת עד כה.
באופן לא מפתיע, נמצאים הדברים מדברים אל עוד קוראים, סמויים או גלויים, ומהדהדים גם אצלם כאמת, ככזב או כרעיונות השווים התבוננות.

עד כאן ההסבר שלי כצפריר.
ברגיל אינני מייעץ כאן, אלא במקרים שהתשובה כמו זורמת דרכי מאליה, וכשנחה עלי הרוח.

לכן אם את פונה אלי שאפסיק לכתוב לך - בקשתך תכובד לאלתר - לא מתוך כעס, לא מתוך רוגז או מחשבה שאת חייבת למישהו משהו, מתוך כבוד אל בקשתך. אמרי - וכך יהיה.

כעת ברשותך דברי <שלם>:

על פני להתמקד ביחסי הכוחות בינך ובין העולם, טוב אם מתבוננת על יחסי הכוחות בינך לבין עצמך.

טוב אם מלטפת את הילדה שבך לאו דווקא דרך זעם או כעס או פגיעות - שכל אלה מעצימים את עמדת הקורבן, אלא דרך רוך וחמלה שמוענקת מאת הבוגרת, אל הילדה שבך - ערסול עצמי.

כאן, במובן הזה, יוצאת לדרכך, מענישה את החברה האבודה, מענישה את עצמך, ואם מעונינת בהענשה גורפת, טוב אם מחליפה ע' ב א'.

תודה רבה.

<שלם>

צפריר שפרון, שלום.
אני מבינה שהאדם שכותב, אינו מביא את הדברים בשמו אלא משהו מדבר דרכו. כנראה סוג של תקשור?
זה שוב נותן המון כוח לדבריך. אני מאד מאמינה בתקשורת גבוהה יותר, ולכן לא אפסול זאת. מקבלת. גם אינני מבקשת שתפסיק לכתוב, מה פתאם?
האם כך הובנתי? לא כל מחלוקות פרושה נעילת אופציה להמשך קשר, המשך תקשורת.
להיפך, אני שמחה מאד בדבריך!
אני רק מבקשת מכלם, קצת יותר זהירות בהבאת דברים חד משמעים, קצת יותר ספקנות.
גם אני עברתי קורס שנתי של תקשורת יותר גבוהה, עם חלקים יותר גבוהים של התודעה שלנו.
גם שם בקורס הובאו אלי דברים מדהימים, קשה להתכחש לאמיתותם.
אותה מורה שלי, מלווה אותי גם בתהליך הזה. היא מדהימה.
בתחלה נסתה גם לעזור לי להמנע מהתלונה, היא גם דיוחה לי שהצורך להתלונן מגיע ממקום נמוך שלי , שצריך להחזיר לה על הפגיעה שפגעה בי.
אבל במשך החודשים שעברו, זה הפך להיות יותר ברור, שעברתי דרך ושאני לא פועלת ממקום נמוך של אגו, של רצון לפגוע.
שבאמת מדובר בצורך אמיתי וצודק שלי להביא את האמת ממקום יותר גבוה, לא רק מהרגש הפגוע.
את הדברים שהבאת לי כאן , אני לוקחת ברצינות, אבל גם זוכרת את התהליך שעברתי בעצמי מול אותה מדריכה שלי, ומאמינה שאני לא רק פועלת כילדה
שנלקחה לה הסוכריה, כפי שתארת.
אני גם פועלת ממקום של תבונה, חשיבה, בגרות והסתכלות מגבוה על כל מה שקרה.
ובכל מקרה, תודה לך על הקדשת הזמן ועל דבריך, תמיד אשמח לקרוא אותם.
ועוד דבר- לא הבנתי את הסוף של דבריך, עם החלפת האות ע באות א.
אילת

וואו.
ואני תהיתי, מה זה ה<שלם> הזה, תמיד מאסף את הטור של המילים בהוספות של צפריר.
הנחתי שזו דרך לינגווי-אזוטרית להודיע על סיום הדברים הנאמרים... משהו בגוון של "אני עושה זאת אחרת" (-: .
אני שמח שיצאתי למד! אז זו היישות שצפריר מתקשר...

צוויל

החלפת האות ע באות א.
האנשה במקום הענשה

אין טעם לנסות לשלוט בילדה הקטנה, רק לאהוב, לערסל, ולהניח לה מקום של חמלה.
גזרתי ושמרתי

פלוני אלמונית מצטטת את עצמה כדי לבטא הסכמה מלאה עם צפריר שפרון

למה צריך לצטט כ"כ הרבה כדי להביע הסכמה מלאה?
הרי אם ההסכמה מלאה, אין כל צורך בהשלמות

צפריר,
_כל מה שנכתב דרכי, כמו כל מה שנכתב על ידי כל אחד אחר - זוהי השתקפות מדויקת שלך.
ולפיכך, הניחי לי - זה לא אני_

כמו שהניחי לכל אחד אחר, זה לא הם?

ברצוני להביא סיפור על הינדיק

ובאור הסיפור הנ"ל...
התלונה לועדה היא ההינדיק.
ואת ההינדיק אי אפשר להעלים.
הוא מצב נתון.
השאלה היא האם אפשר להיות הינדיק (להגיש תלונה) וגם לשבת על השולחן כבן המלך (לשמוח בחיים ולהינות ממה שיש).
היא לא כזאת מפחידה אחרי הכל, התלונה הזאת.
לתחושתי אין מה להכנס בה בכל הכוח, ובניסיון להסיט ממנה רק להעצים את חשיבותה.
ובכך מי שמזמין את אילת לשמוח בקיים, למצוא עניין חדש בחיים ולצאת במחול -
לא כדאי שיהיה לו עניין או חצי עניין בתלונה המדוברת.
אין היא רלוונטית לשמחת החיים.

<שבת שלם>

אני רק מבקשת מכלם, קצת יותר זהירות בהבאת דברים חד משמעים, קצת יותר ספקנות.
מכאן עלתה ההצעה להפסיק לכתוב.
שהדברים הבאים דרך הכלי הזה לעולם נחרצים אם לשבט אם לחסד, אם מוצאים חן בעינייך אם לאו.
ואם קשה הדבר עלייך ניתן להימנע מאלה, לא כעונש, אלא מתוך כך שאין טעם לשאוג באוזניו של עוור על המהמורות שבדרך אם זה מסרב להקשיב בתרוציו החינניים.
אם נדמה לך שאת יכולה להניח הוראות איך ומה לכתוב, הרי שבמובן הזה, בדיוק כאן מנווטת הילדה הקטנה את כל דו השיח הזה - בדיוק כפי הודעתך הקודמת.
אם הנך מניחה כוונה בתוך הדברים האלה, ומאמינה שבאיזשהו אופן דברים אלה מוגזמים, בבחינת נעלבת או חולקת על אלה, עניין זה גם הוא לפתחך.

אם את חושבת שהטחת מסקנות אחרות, וניסיון לחלוק על הדברים בדרכים כאלה ואחרות, שוב, זו הדרך שלך להאמין שתוכלי להסתיר דברים מעצמך או מהסביבה, כשבפועל, כבר אינך יכולה להסתיר את אלה.

כאן, בזהירות, מוצע לך לקרוא בקול רם, שוב ושוב את הדברים, לצדד באמיתותם למרות או חרף או דווקא בזכות האמוציות העולות לנוכח הדברים.
אלה המעלים על נס את הבוגרת שבך, ובכך "מרדימים" את הבוגרת מלראות את עוורונך, זה הילדותי, המוחא כף לבוגר, על מנת לא להיתפש בתמרוניו.

כאן, אם כך, אינך יכולה לקבוע בעבור הקולות העולים ממך - לומר את דברייך את, אינך יכולה להתחמק עוד.
וזו המשמעות של הזמנתך את הדברים הנכתבים דרך מקור עלום זה.

אין זה אומר שעלייך לקבל את הדברים כתורה מסיני, בהחלט לא.
זה כן אומר, ששווה לך, להפוך בהם שוב ושוב, להתבונן בעין אוהדת בדיוק כפי אותה העין הכותבת אלייך - מבלי משוא פנים, ומבלי להיגרר אחרי תמרונייך את.

כאן, התבונני היטב על תגובותייך, על ההדף העולה מתגובותייך, על הדרך בה תגובותייך מזמינות להיות צודקת ובוגרת, בעוד התגובה עצמה רחוקה מאלה.

כאן, בהחלט נוהגת כמו ילדה שנלקחה ממנה הסוכריה, אם מסכימה לאלה ובמיוחד כאשר מתכחשת כפי שמתכחשת לדברים, בניסיון להגרר לויכוח אישי, כאילו שמשהו בכל השיח הזה אישי, או לחילופין כאילו שיש כאן ולו מלה אחת שאיננה אישית, באופן אינטימי ביותר - בינך לבין עצמך.

כאן, אם כך, לטובת ההתבוננות הזו, מוצע לך להאניש את עצמך ראשית ולקבל שאת עצמך זקוקה להעניש את הזולת, על מנת להיווכח שוב, עד כמה בפגיעה באחר הנך פוגעת בעצמך, וזאת לאחר שתוכיחי לה את זה - גם אם את צובעת את המעשה הזה בהצדקות לרוב, ובמובן הזה הצדק לעולם נמצא לצד שני הצדדים.

ובמובן הזה, גם אם חשבת לעומק, והנך מצדיקה את החלטתך בדרך זו או אחרת, עדיין כל עניין התלונה נועד ללטף את הילדה הקטנה ולהגיש לה את סוכרית הנקמה הצודקת, שכל כולה מרירות וחוסר טעם.

בכל מקרה את נוהגת כרצונך, וטוב להתבונן שם גם, כל התלונה וההתדיינות סביב האירועים שהיו כך או כך או כך, לא הם שיניחו לך שקט, לא הם שירגיעו את הילדה הסוערת, זו המושלת ביד רמה בבוגרת.

תודה רבה.

<שלם>

איילת,
תחילה, אני מסייגת את דבריי
אני הרי לא מכירה אותך
ואפילו לא קראתי בצורה עיקבית את הדפים שלך
ובכל זאת,
אני כותבת לך (ובמובן מסוים לעצמי) מעין-הציפור שלי.

אני מרגישה שאת לא שלמה עם התלונה
אני חושבת שהתלונה היא סמל עבורך -
סמל של שינוי .
היא נותנת לך סוף כל סוף מקום ,
לך ולילדה שבך
מקום שאת ראויה לו .

המקום הזה יכול להתרחב, לחלופין, באמצעות העירסול ,
ואז הוא יהיה אמיתי ובן-קיימא ,
והרבה יותר "שווה" .
כי את תהיה שם תמיד בשבילך ,
ואת יודעת הכי טוב בשביל עצמך ,
והפסיכולגית היא סטטיסטית שמתחלפת בחייך
והכל -זה את!

היא לא פשוטה ההתמודדות הזו
ולכן גם פה מגיעים לך חיבוקים רבים!
ממליצה לך לתת אותם לעצמך, למרות שזה קשה.
זו מיומנות שרוכשים
גם לי יש את "התלונה" שלי ו"הפסיכולוגית" שלי
כיום, אני מודעת להן יותר מבעבר.
את מיומנות החיבוק-העצמי רכשתי עם הזמן ומה שעזר לי
זה לחשוב על החמלה הנובעת ממני כשאני מרגישה שאחד מילדיי זקוק לחיבוק
ואת אותה חמלה אני נוצרת ומפנה בשעת הצורך כלפיי עצמי.

כל ההתעסקות הזו עם הפסיכולוגית (שבאה לידי ביטוי, לפחות, ב-ג' הפרקים באתר) נותנת לך תחושה של קיום
וכאשר תהיה שלמה עם עצמך יבוא השקט ותבוא השימחה ובמקביל תתפוגג ההתעסקות.

אנו נוטים "לצרוך" כל דבר שנותן לנו תחושה כל-כך בסיסית וחשובה זו - תחושת הקיום.
ובהקשרים אחרים (או שלא):
אני קורבן משמע אני קיים,
אני כועס משמע אני קיים,
אני רוכש משמע אני קיים,
אני נעלב משמע אני קיים,

כל אלו תחושות חזקות שמאשרות את הקיום שלנו.

והקיום הוא ללא עוררין
אם רק נבין זאת, נוכל להשתחרר מכל ההרגלים המיותרים ולעיתים ההרסניים הללו.

דבר אחר,
המשפט שצפריר ציטט:
מאיפה לוקחות לעצמן את הרשות לפסול, לאבחן, לדרוש (!!) התנהלות מסויימת, וכאשר לא נענים - לכעוס????!!!!! מי אתן, ומה לכן עם הנושא הזה??_
לא היה בבולד (לא קראתי בעיקביות)
(אולי גם אחרים חשבו כך)
וזה לא הסתדר לי...

שלום לכלם.
נכתבו לי כאן כמה פסקאות מאד יפות ושוות ערך, כל אחת בדרכה.
אני כל כך מתפאלת מיכולת הכתיבה, מהעומק ומהמעורבות שאנשים מביעים כאן, באמת מפליא!
שרון ס, כרגיל, את כותבת קצר וכל כך מיוחד. התאור של ההליכה בשדה הפרחים היה עבורי כל כך מוחשי, כל כך מחזק.
גם המשל של מתעתדת, היה מענין (פעם ראשונה שהתודתי אליו), ובכלל בלי קשר לסיפור שלי, משל מיוחד עם נמשל מיוחד-
לוקחת גם ממנו את מה שמתאים לי.
צפריר שפרון- אני מבינה שדבריך מגיעים כך באופן ישיר כפי שהנם. כך גם אשמח לקבלם. אני קוראת, מתעמקת ומקבלת מה שיכולה.
מסכימה גם אתך וגם עם לימור, שיש לי כאן ענין מאד אישי שלי לפתרון, שאינו קשור לפסיכולוגית ואינו קשור לצורך להעמידה במקום.
גם בזה אני מטפלת, ביני ובין עצמי- במקום שיצר את התלות, בצורך בה, בקושי להרפות ובצורך שלי לקבל ממנה או מגורם חיצוני את האישור לפגיעתי.
מאד מאד מבינה שאלה הם דברים שלי, כל עוד לא אטפל בהם, אף תלונה ואף ועדה לא תעשה זאת עבורי!
ואני גם מטפלת בכך, בהחלט! מאד מאד מתבוננת על חלקי בתוך הסיפור, בתוך הקשר ובתוך הסוף העגום הזה.
מאד אהבתי את דבריו של צפריר שפרון, שגם הקולות כאן והדברים שמובאים אלי, הם השתקפות והדהוד שלי עצמי!
וגם לימור בדרך נוספת כתבה לי את אותם הדברים- הפסיכולוגית היא סטטיסטית שמתחלפת בחיי- מסכימה ומסכימה!
כל הזמן מלווה אותי הסיפור שכבר סיפרתי כאן- מנהלת חדשה שהגיע למקום עבודתי ותוך שבועים, גרמה לי לעזוב מקום בו עבדתי שש שנים.
תחלה כעסתי, וניסיתי לפעול לשנות ואז הרפתי, הבנתי שכך צריך להיות. תוך שבועים הסיפור נשכח, נהנתי מחופשת פיטורים, ולא נותר לי זכר כלפי המנהלת. עד היום אני חיה אתה בשלום גדול.
אבל כאן, מעל כל הדברים הללו שכתבו לי, שאני בעצמי כותבת, יש הבנה נוספת.
הבנה שהתלונה במקומה , שיש בתוכי גם קול שצריך להאמר, יתכן והוא ילדותי, יתכן והוא קול של קורבן, יתכן והוא באמת ילדה שנלקחה לה סוכריה,
אולי לחילופין ילדה שאמה נטשה אותה בגיל שלושה חודשים (ללא עול בחפה של האם החולה),
ובכל זאת התינוקת רוצה לזעוק את עוונה, ומותר לה! היא זקוקה לכך.

ועוד דבר- מספר פעמים ניסו להסביר לי כאן שהכל בתוכי, שאין דבר וחצי דבר באופן בו פעלה הפסיכולוגית.
במובן מסוים, כל מציאות היא כזו.
זאת מכיון שאין כמעט דבר כזה - מציאות.
יש את הפירוש , את ההדהוד האישי של כל אחד להתנהלות שמתרחשת מולו.
ולכן - אין כאן מצב של האשמה , אשמים, או כמו שצפריר כתב : " הצדק לעולם נמצא לשני הצדדים".
ויחד עם הדברים הללו, שאני בהחלט מאמינה בהם-
יש בי צד שמהדהד פגיעה, שמהדהד חוסר צדק ותובע את שלו.
הצד הזה קיים, ואיני יכולה להתכחש לו (סיפור ההינדיק),
אותו צד גבר על האחרים והוא זה שכרגע יצא לפעולה,
עדין היתה כאן התנהלות שאני פרשתי והדהדתי אליה באופן הזה,
הכל מתוכי- כמובן- ועדין קיים- ועדין לגיטימי.
לא משנה האם הצד שבתוכי שמהדהד להתנהלות הנו בוגר, או ילדותי,
אחת הוא- אינו מקבל את ההתנהלות.
ומה שחשוב מבחנתי ועל כך התעקשתי מאד עם עצמי-
שבכתיבת התלונה לא כתבתי מסמך של פרשנות אישית,
אלא מסמך של עובדות, של ההתרחשות עצמה לפרטיה: מה קרה בטיפולי, מה נאמר, מה הובטח וכו הכל אמת טהורה!.
ועכשיו תשב ועדה ותהדהד את דבריה- לכאן או לכאן.
גם העובדה שאני ממשיכה להתנהל בדף הזה (שאינו פשוט לי תמיד ובהחלט דורש ממני חשיבה, ביקורת עצמית ועמידה מול הדברים)
הוא גם ממקום שדורש כנות ואומץ.
יכולתי מזמן לפרוש ללא צורך לעמוד חזק מול כל הצדדים כאן.
אם מותר לי גם להחמיא לעצמי?
שבוע טוב לכלם, אילת.

היי אילת
שלחתי לך מייל, יידעי אותי בבקשה אם קיבלת או לא @}

אורית הי, קבלתי, כבר אכתוב לך.
ולכלם- מצטערת שהערב קצת התנפלתי על הדף, ערב עם הרבה תובנות (לא רק בענין זה.............).
ואולי גם מדברת אל עצמי באמצעותכם.
אז מה שחשבתי- שכל פעם שמוציאים לי כאן את הילדה הקטנה, מיד רגשי האשם והמצפון שלי קופצים:
איך את נותנת לילדה הזו לנהל אותך ולצאת בכזו פעולה שעלולה לפגוע במשהו אחר?
למה שלא תרסני אותה? למה שלא תשתיקי אותה!
אבל הערב חשבתי שאת הילדה הקטנה הזו, בדיוק אותה, הפסיכולוגית שלי טפחה.
היא נהנהתה מהכח שלה מולה, היא רצתה שהילדה הזו תצא, שנתן לה מקום, שנתן לה במה.
היא חשבה שזה חשוב לי.
היא אמרה לי כל מיני משפטים כגון:" אחרי שתעזבי אותי, מה תעשי עם הילדה שבתוכך? את רוצה שאני אשמור עליה כאן?"
או- "זה יהיה קשה לעזוב את הבית ורק לבוא לבקר".
כשרציתי לעבור מפעמים לפעם והיא לא נתנה לי, היא טענה שהבוגרת היא זו שמבקשת לעבור, אבל הילדה היא זו שצריכה יותר,
ושהיא , הפסיכולוגית , מחויבת לילדה. בסוף טיפול היתה אומרת לי שאני אמיצה לעזוב את החדר,
היא טענה שבגלל שחויתי נטישה והפרדה קשה לי, כדאי שנתראה מדי פעם כדי שאראה שהיא לא מתה!
ועוד, ועוד ועוד.
בקיצור היא טיפחה את המקום של החסות שלה עלי, ואת הצורך שלי בזאת.
ושוב, אינני לוקחת את מקומי בדבר, ובודקת מה בתוכי נענה לכל זאת, מה בתוכי היה זקוק לזה.
ואז כשנמאס לה מהכל, היא שמטה הכל באחת.
במכתב שענתה לי לבסוף , כתבה שהיא איננה מבינה למה אני לא מצליחה לממש את הפרדה שכל כך רציתי בה?
פתאם היא לא ראתה כל מורכבות, כבר אין ילדה קטנה, כבר אין מורכבות, כבר אין הבטחות.
יש רק דלת שננעלה על בריח, ויש התנהלות שלה מול בני, מבלי לבדוק אם זה בכלל אפשרי עבורי.
ויש אולי אפלו מידה של אכזריות? וגם חוסר אחריות.
במהלך הפרדה היא אמרה לי שהיא חושבת שאני זקוקה לפסכאטר שילווה את הפרדה שלי ממנה,
ופתאם כבר לא ענין אותה כלום. אז הדאגה שלה היתה קשורה רק לטיפול עצמו? קשורה רק לעצמה, ולא באמת אליי?
ואם באמת כמו שהיא חשבה, הייתי בסכנה והיה קורה לי משהו, היא היתה אחראית? או שהאחריות נגמרה?
}לילה טוב, אילת.

הכל מתוכי- כמובן- ועדין קיים- ועדין לגיטימי.

אילת, אילת
שלא מדעת מרמה את כולנו
מבקשת את חוות דעתנו ונמצאת מלמדת אותנו רב.
חושבת שהיא נזקק ועושה כגביר (נזקקת לתמיכה, לעיצה. עושה כתומכת, כמיעצת).

אם מותר לי גם להחמיא לעצמי?

חופשי, חופשי, אני ערב.

צוויליך

אילת מה שלומך? מקוה שטוב, אשמח אם תעדכני מה קורה איתך. חג חנוכה שמח!

שלום רב לכלם.
המון זמן שלא כתבתי כאן, אבל הדף הזה מלווה אותי המון. הוא היה לי מאד משמעותי, הפקתי ממנו המון.
בעיקר המשיכה ללות אותי חויה של נפעמות מהאנשים שפגשתי כאן.
מהיכולת להכיל את מה שעברתי (מה שלא תמיד קורה במציאות שלי),
הרצון לעזור לי ולמצוא דרך נכונה למשבר שעברתי.
המוכנות להקדיש זמן מזמנם היקר ולכתוב לי , לעיתים פסקאות ארוכות ומלאות ידע ורצון טוב.
אני כותבת כל זאת מעומק לבי, ושוב כל כך מודה לכל האנשים שליוו אותי כאן באתר הזה.
ולעצם הסיפור עצמו-
הסיפור הזה עדין לא הסתיים.
עברתי תאונת דרכים מאד קשה , ביחד עם הבת שלי לפני כחודש (עדין לא חזרתי לעבודה מאז).
תאונה קשה וחזיתית מול טרנזיט גדול בכביש בין עירוני, האוטו נהרס לגמרי, אין לי מושג איך יצאנו משם בחיים.
עוד בהיותי שם, בזירת התאונה החלטתי שרוצה להשלים עם הפסיכולוגית שלא לסיים כך כפי שסימנו , לא להרגיש שממשיכה ללכת בעולם עם מריבה קשה כזו, ולהוציא את התלונה שכתבתי.
לקחתי זמן למחשבה ולאחר שבוע, השארתי לה הודעה טלפונית מאד כנה ואמיצה.
ספרתי לה שעברתי חויה קשה , שאני רואה דברים אחרת ומציעה לה מכל לבי שנסיים את הסיפור הזה אחרת.
אמרתי לה שבשלב הזה אני יודעת שזה דורש תעצומות נפש משתנו
לא אמרתי לה מה אני מבקשת, אבל אני מבינה בתוך תוכי
שרציתי ממנה הכרה בכך שכל כך פגעה בי, שהיא מצטערת על כך.
לא מעבר לזה, רק הכרה בעצם הפגיעה, בלי סליחה ובלי הסברים.
אבל היא לא היתה מסוגלת לתת לי זאת. היא ענתה לי משהו מאד לקוני ואפלו מעליב.
סוף חג חנוכה שמח לכלם, שהאור הזה באמת ימשך לנו עוד קצת...............
בהרבה הכרת תודה, אילת.

שרון תודה.
חשבתי שאולי בכל זאת אשתף כאן במכתב שקבלתי ממנה, אולי פרשתי אותו לא נכון?
אני אמרתי לה כאמור שאני רוצה שנסיים אחרת, שחבל לי שכך נתהלך שתנו עם החויה של הסוף הזה,
שאני לא רוצה הסברים אלא סגירת מעגל.
אמרתי לה שאני רוצה להוציא את התלונה ולכן שלא תתעכב, אם נראת לה ההצעה הכנה שלי.
היא כתבה לי מכתב שהגיע אלי כעבור שבועים מעת השארת ההודעה שלי.
היא כתבה כך: "שמעתי את רצונך שנסיים בשלום ופיוס , אני מקבלת זאת.
אני אומרת לך שלום, מאחלת לך שתמצאי את מה שאת מחפשת בדרכך. ושכל אחת מאתנו תמשיך בטוב".
היא לא כתבה שלום ולא בברכה (לעומת המכתבים הקשים בהם איימה עלי בהפרת החסיון, שם ברכה אותי).
היא גם לא שאלה במשפט מה שלומי, ושהיא מצטערת לשמוע על התאונה.
אני הרגשתי מכתב קר, לקוני, שלא היה בו שום פיוס, אלא שבמידה מסוימת גרמה לי להשמע כמתנצלת, שאני המתנצלת והיא מקבלת זאת.
מבחינת רגשות כלפיה, אני לגמרי במקום אחר, עשיתי דרך עצומה.
אבל מרגישה שהמכתב שלה לא מצדיק את הוצאת התלונה, אין בו ולו מילה של צער על מה שקרה, ועל כך שפגעה בי בזמנו כל כך קשה.
האם בכל זאת הייתי צריכה להוציא את התלונה, כי כך למעשה הצעתי לה?
אשמח מאד לשמוע דעות בענין זה.
תודה, אילת.

אילת,

קודם כל רפואה שלמה ומהירה !

רציתי להצע לך שפשוט תניחי לכך. מבלי לקרוא ברצף ולעומק את כל ההתרחשות עד עתה, אך ממה שכן קראתי, סגירת מעגל במובן של עיבוד החוויה בינכן, מוטב שתעשה עם איש מקצוע אחר. מדי זמן הקשר טעון ואת מבקשת ממנה, מה שאולי אין באפשרותה לתת לך. חבל על כוחותייך, הציפיה והאכזבה כל פעםמחדש. מציעה לך להשקיע את האנרגיה הזו בבניה. הדימוי שעולה לי הוא של נסיון לאסוף חלב שנשפך... . לפעמים הגדילה והצמיחה הם דווקא מהמקום של ויתור. במקרה זה לעצמך, לפסיכולוגית, לא במובן של סלחנות אלא להכיר בכך שכנראה ככל שתתבצרי להשיג דווקא ממנה את מה שאינך מקבלת, כך יותר תכאבי. ותרי, שחררי. אל תדאגי, תמצאי את הדרך שלך, ואם תרצי גם את האדם הנכון ללוותך במסע שלך !

אנונימי

אילת יקרה,
את כל כך אמיצה ביכולת שלך לכתוב ולשתף ולגעת במקומת הכואבים, במצוקה, בצורך הגדול בהכרה שלה בפגיעה.
ליבי נכמר, ופועם בין הרצון להקל עלייך, לעזור לך לבחור בנתיב שיאפשר לך להשאיר מאחור את העבר, לסגור את המעגל כפי שקראת לכך, ולהמשיך קדימה,
לבין נסיון כן להישאר איתך עוד רגע בחוויית הכאב, הפגיעה. בנסיון לקבל ממנה את ההכרה בכך.

ואין תשובות חד משמעיות, כי את עולם מלא ולמרות שנחשפת כאן ונגעת בנימים נסתרים, אני יודעת שיש עוד שמסתתר שם בתוכך, שלא הכל יכול להאמר, שלא הכל יכול להיות מובן על ידינו.
מה שתבחרי, כדאי שיהיה הדבר הנכון ביותר עבורך, נכון לרגע ההווה הזה ממש.
תישארי אם את צריכה להישאר, ותרי וסלחי אם את יכולה.
כדי לוותר ולסלוח, אין שום צורך בשיתוף פעולה ממנה. זה פרטי שלך.

שתחלימו את ובתך מהר וביסודיות מהתאונה הפיזית, שאור נרות החג שהסתיים, ימשיכו להבהב שמחה וברכה סביבך ובליבך.

אוי אילת אני כ"כ מצטערת לשמוע שהיתה לך תאונה! מאחלת לך ולבתך החלמה מלאה ומהירה. לגבי נושא הפסיכולוגית, אני מסכימה עם שרון ס. כתבתי לך בעבר שלדעתי כדאי לך להניח לכל הנושא. יש דברים שלעולם לא יפתרו כפי שהיינו רוצים, לעולם לא נדע מה בדיוק היה, מה האחר חשב/חושב, מה האחר רצה/רוצה למה התנהגו כלפנו בצורה מסויימת - וזה גם פחות חשוב. חשוב מה אנחנו עושים כדי לעזור לעצמנו. האם מה שאנחנו עושים באמת עוזר לנו, או מעכב אותנו להמשיך הלאה או להתפתח. אין לנו שליטה על האחר, אלא רק על ההתנהגות שלנו. שיהיה לך רק טוב!

אילת,
מצטערת לשמוע על התאונה!

אני סבורה שאין לך כל סיבה לבטל את התלונה. הגעת עד הלום, והיתה לך סיבה מצוינת לכך. אני ממש לא מבינה את המעודדים לגישה פנימית פסיבית לסיפור. הרי המעשה שאת רוצה לעשות, להתלונן על מישהי שמתיימרת לטפל בנפשות, הוא מוסרי כללי. יש לו חשיבות עצומה לא רק בעבורך, אלא גם בעבור החברה. תארו לכם/לכן, שתמיד נשתוק כשניתקל במעשי עוול כלשהו (בכל דרגה). אין כל ערך לשתיקה.

הגשת התלונה גם לא סותרת את זה שתסלחי לה או שתפתרי את העניין בינך לבין עצמך. את יכולה לעשות את שניהם: גם לסלוח בינך לבין עצמך או לפתור את זה בינך לבין עצמך, וגם להגיש תלונה כי יש פה אשת מקצוע שעוסק בנפשות שנהגה באופן די מחפיר.

אגב, לפני כמה זמן נפגשתי בארוחת ערב עם שתי פסיכולוגיות מאוד מומחיות ומנוסות (מצליחות, לא יודעת אם זה חשוב). והעליתי את סיפורך. הן היו מזועזעות מההתנהגות שלה בזמן הטיפולים, מזה שהיא איימה בהסרת החיסיון (הן אמרו שזה ממש לא ייעשה, וקורה במקרים קיצוניים של התנהגות קרימינלית), וגם מהאופן שבו סיימה את הטיפול והמשיכה לטפל בבן שלך. שתיהן אמרו שהלוואי שתוגש תלונה. שאסור לשתוק. שזה שאנשים שותקים זה מסוכן והורס להן את ה"קליקה".
גם אם הוועדה לא תסכים איתך בדיוק, את עושה את המעשה המוסרי הנכון. ושוב, זה לא סותר את ההבנה שהיא לא תיתן לך את מה שאת רוצה. זה לא קשור.

אנא עדכני.

שלום לכלם
איזה תגובות מיוחדות קבלתי כאן. אני לא יודעת להסביר אבל אני ממש מרגישה התרגשות בתוכי, על מה שנכתב לי כאן .
קודם כל המון תודה על ההשתתפות בתאונה, לא אכנס לזה , אבל התאונה הזו עשתה לי המון, המון הבנות חדשות.
ולגבי הסיפור הזה, אני מרגישה שהכתיבה שלכן וההשתתפות, כבר נותנת לי במידה, את ההכרה לה אני עדין זקוקה.
ההכרה, שלמרות שאני מבוגרת ושיש ברשותי הרבה כח וגם יכולת התמודדות, הסיפור הזה בכל זאת לא פשוט לי, ועדין זקוקה לעוד קצת זמן לסיימו.

אני רוצה לקוות שאולי כל הפסיכולוגיות שכתבו לי כאן, וגם ביקרו אותי, יוכלו להבין שהמקצוע הזה אינו משחק, ושמדובר בדיני נפשות.

אולי אם משהו יצא נשכר מכאן כבר יש לכך משמעות*.
כלכן צודקות, קודם כל דבריה של שרון ס, ממש נתנו לי בהירות, שמצטרפת למה שכבר ידעתי שלא אקבל ממנה כבר שום הכרה.
האמת, שבהודעה שהשארתי לא ציפתי כבר לכך.
עשיתי זאת ממקום מאד נקי, מאד טהור, מין רצון לשים הכל מאחורי אחרת, (הייתי יותר חשופה ונטולת אגו, אחרי התאונה).
פניתי ללא כעס, לא בחיפוש הצדק, ללא צפיות ברורות ,פשוט ממקום שמחפש טוב לשתנו, מין מקום טהור ונקי בו הייתי אחרי התאונה.
אבל אחר כך כשהמכתב הריק מתוכן רגשי הגיע אלי, אחרי כל כך הרבה זמן, התעוררו שוב הרגשות הקודמים (במידה קלה).
ליאת, כתבת לי כל כך יפה, כל כך נכון ומדויק!
"תישארי אם את צריכה להישאר, ותרי וסלחי אם את יכולה" - זה ממש זה. ואני עדין קצת מתנדנדת בין שניהם.
גם סולחת וגם מכירה בכך שעוד יקח קצת זמן
עד שאוכל באמת לשים מאחורי הכל ולשחרר לגמרי את חוית הפגיעה הקשה.
קוראת , הפתעתי מאד ששתפת בסיפור שלי, לא להאמין, שזה היה עוד בתוכך ויכלת להזכר ולשתף, ממש ממלא לי את הלב.
הדברים שכתבת חזקים ומשמעותים לי, היות וחשוב לי לשמוע דעה של אנשים שעוסקים בתחום , ויחד עם זאת, מסתכלים מבחוץ, לא כמוני עם כל הרגשות, מבפנים.
ותודה לשאר הכותבות, שמנמנתוקה ופלונית, באמת מאד תומך בי ומשמעותי.
אני כנראה בעיקר צריכה לסכם בתוכי ולקבל את זה שהתלונה היתה צריכה להשלח ושאוכל להמשיך ולחיות עם זה בשלום פנימי.
נתתי לה עוד הזדמנות נוספת לפיוס מלב אל לב, אבל זה כנראה כבר מאוחר מדי להחזיר את הגלגל אחורה, לא?
אילת.

לא יודעת מה קרה לי היום. לא מפסיקה לבכות.
מרגישה שוב את הילדה שננטשה.
בלי לכעוס, בלי להאשים, פשוט שוב מתגעגעת נורא, כן לאותה אחת!
קשה להאמין, אבל יש עדין ימים כאלה.

תודה שרון, אני חושבת שאת צודקת, אבל למה אחרי שנה, עדין לא סיימתי את תהליך הגמילה?
אני כבר לא כועסת או מאשימה, רק לפעמים חווה מין פליאה כזו, איך זה יכול להיות? איך עם כל הידע והנסיון שאמורים להיות ברשותה היא לא הגנה עלי?
איך למרות שידעה שעברתי כתינוקת חוית נטישה כל כך בסיסית, ולמרות שכל הזמן אמרה שמטרתו של הטיפול הזה לעזור לי להפרד אחרת, סיימה אתי באופן הזה?
איך הלב שלה לא היה כבר עבורי כשכל כך כאבתי וכל כך נזקקתי, והיא יכלה פתאם לעבוד ממקום כל כך מנוכר?
אני מבינה שהכל שלי ושזה הסיפור שלי, ובכל זאת מין פליאה כזו, באמת פשוט לא מצליחה להבין את ההיפוך הזה שקרה פתאם ביום אחד.
כשפתאם הכל היה גדול עליה.
ולמרות שבדרך כלל אני כבר ממש בסדר, היום הבור הזה שוב נפער , ולא מתחשב בכך שעברה שנה ובכך שהוא כבר אמור היה מזמן להיות לגמרי מכוסה ומוגן.

אנונימי

אילת יקרה,
את מכירה את הספר רצות עם זאבים? יש שם סיפור, לא דומה לשלך, אבל שמתחבר לי לשאלות שלך.
ואני מכירה מישהי שכתבה על זה כמה מילים מעניינות.
אם תשלחי לי "מייל" [email protected] , אשלח לך את הפרטים.
זה לא באמת תשובה אבל כיוון חשיבה מעניין, פרספקטיבה אולי.

ואת יודעת, אני חושבת שהגעגוע אל מישהי שנתנה מקום לדמות כל כך חשובה ומשמעותית שלך, מקום מקבל מכיל ואוהב, גם אחרי שנפגעת ממנה, תמיד יהיה בך גם געגוע וכמיהה לחזור אליה, לקבל את טוב הזה. אני לא מאמינה שזה עובר לגמרי. רק לומדים להבין, לקבל, לחיות עם זה, וגם לצמוח ולגדול מהמקום הזה.
ככה נראה לי. לא בטוחה.

תודה לכן ליאת ושרון, עדין לא מתיאשות ממני, למרות שאני בדרך.
אני עכשיו כמה שעות בשוק חיי!
קבלתי מהועדה את התגובה של מרים ו התגובה שלה היא כל כך קשה, חלק מדבריה ממש שקרים עובדתיים.
היא סלפה המון דברים ברמה עובדתית, כנראה לא חשבה שאבקש לקרוא את תגובתה.
מעבר לכך כתבה עלי דברים איומים, הפכה אותי לאדם ממש בעייתי.
על מנת להגן על עצמה ממש הכפישה את שמי.
תארתי לעצמי שתגובתה עלי תהייה קשה, אבל לא האמנתי שהיא תשקר, אני פשוט בשוק חיי!
לא חויתי דבר דומה לזה בכל חיי!
היא כתבה שדברתי עליה במקום עבודתה, כאשר מקום זה הנו המקום שבו בני מטופל, ולא סתם מקום עבודתה. כפי שזה מתפרש מדבריה!
דברתי עם המנהלת על מנת לסדר את החלפתה, והיא הפכה זאת לדבר רכילות.
היא כתבה שהיא חשבה שאני צריכה לסיים את הטיפול , בעוד במציאות היא לא נתנה לי לסיים אותו.
כתבה שהתעקשה אתי על תהליך פרדה, בעוד במציאות , אחרי שעזבתי כתבתי לה מכתב בקשה לפרדה והיא ענתה לי והסכימה (יש לי את המכתב).
היא כתבה עלי דברים כל כך קשים,
אני פשוט בשוק, עדין מנסה לעכל את העובדה שאדם שכל כך בטחתי וכל כך האמנתי בו, הפך כך את עורו.
אני מרגישה שהאשה הזו לא ראויה להיות מטפלת, ואני כותבת את זה ממקום של כאב ולא מרצון להרע בחזרה, באמת חושבת כך.
אני ממש מרגישה כמו אחרי חויה טראומתית, בטח גם דברי נורא מבולבלים.
והועדה עצמה- עדין לא החליטה, יחליטו במפגש הבא, כנראה לא פשוט להם להכריע? או שיצא כך באופן מקרי.
אילת.

שלום איילת

שוב צצת על המסכים שלנו ב"מה חדש", ברוכה השבה.
מצטער על הנסיבות ששוב מייסרות

בחודשים האחרונים עקבתי לסירוגין אחרי הדף הזה. אין לי ספק שדברים שונים בי נאחזים בו. הוא גם מלא דברים חכמים רגישים ואנושיים, של אחרים ושלך, לכן קשה להפריד.

אני רוצה לנצל את הגיחה הנוכחית שלי אליו בשביל לתרום את חלקי - להציע לך משהו.

בשנה האחרונה אני עובד עם טכניקה בשם EFT, בעיקר עבודה עצמית על הסוגיות שלי. בשתי מילים אני מתרשם שיש לה פוטנציאל אדיר, שחלק ממנו כבר ניתן למימוש וחלק משמעותי עדיין לא. בכל אופן, יש כבר מספיק אלמנטים בשלים בשביל להיעזר בה, ולפעמים גם לעבור מהפכות עמוקות בזמן קצר מאד.

נדמה לי שהיא יכולה לעזור לך גם עם נושא הדף - ההיאחזות של נפשך בפסיכולוגית, וגם עם התאונה. ייתרון גדול הוא שתוכלי לעשות הרבה עבודה בעצמך, ללא צורך להכנס לעוד מערכת יחסים טיפולית.

אני כותב עכשיו באוירה מעשית, בשונה מרוב הדברים שכתובים כאן בעמוד. זה גם האופי של השיטה - לא ברור מה הקשר בין הפעולות הפשוטות שנעשות לבין הרגשות העשירים והמורכבים שלנו. המפתח הוא בעשיה של הפעולות האלה, וכשמצליחים, גם התוצאה נראית ככה - אין הסבר עמוק וארוך, פשוט המועקה נעלמת ונשאר מרחב של חופש.

כדי להתחיל לעבוד תצטרכי לקרוא מדריך (בעברית) שניתן להוריד מכאן http://www.shinuy-amok.co.il/eftmanual. בד"כ (אך לא תמיד) אנשים מרגישים מהר מאד - תוך כמה דקות, ש-משהו קורה, ואז יש כבר את הגירוי להמשיך.

אילת,

"עדין לא מתיאשות ממני, למרות שאני בדרך".

אל תתיאשי ! זה ניכר לגמרי שאת בדרך לא פשוטה. מדי כאבים.
לצערינו, אף מקצוע אינו חסין מפני אנשים בלתי מתאימים דיים למלא את תפקידם. כשזה קורה החוויה צורבת ומערערת ביטחון, שגם כך לפעמים לא בנמצא במידה מספיקה. לשמחתינו יש רבים שהם טובים, מקצוענים והגונים. אני בטוחה שבדרך שלך תגלי מי מהם.

את יודעת, בעודי כותבת לך מופיע למעלה הציטוט: "ההווה הוא הצומת בו נפגשים זמן ומרחב - כאן ועכשיו". את יודעת שלפעמים דרך ההווה קמים לתחיה גם רגשות 'קדמונים' וקשה לשאת את כל החבילה. לפעמים כאשר חוויות ההווה מגרדות כאבים עמוקים ובכך פוצעת בעצמה וגם פוצעת מחדש, הכאב הוא בלתי נסבל. שוק .

אני מקווה מאוד שיש מי שנמצא כעת לצידך. אל תדאגי, יש מי שיוכל לעבור איתך איך את התהליך החשוב הזה שאת עוברת, וזה לא יהיה גדול עליו. בטוחה בכך !!!

תודה , תודה לכל התומכים ברגעים לא פשוטים.
דני זובין, כבר הורדתי את המדריך התחלתי לקרוא, מקווה להבין, נדמה לי ששמעתי פעם על שיטת התיפוף, אמשיך לעיין בזה כשהמוח שלי יהיה יותר פנוי.
תודה גם לפלוני אלמונית, , כן אני בשוק כמו שכתבת, ואני מקווה שאוכל לשאת זאת, עם או בלי עזרה, אני מניחה שכן.
ותודה רבה לך שרון, שמלווה אותי מהדף הראשון, תמיד בדברים כל כך חכמים,שאחרי שאני קוראת אותם, חושבת לעצמי, איך לא הבנתי לבד.
אבל כנראה יותר מדי מעורבת בשביל להבין דברים באופן נקי.
ובעיקר מרגישה עכשיו שמרגע לרגע שאני לא רוצה יותר לסלוח, לחשוב דברים חיובים ולפתור בדרכים נעימות.
לא רוצה עוד דברי רוח ומחשבה חיובית,
מרגישה שמתפוצצת מכעס , מעלבון , מרגישה פשוט מרומה.
רוצה להרשות לעצמי להיות בוטה, מגעילה , לא מתחשבת.
כמעט ובא לי לכתוב את שמה המלא, שהסיפור הזה יתחיל לרוץ, אבל בכל זאת אעצור את עצמי, זאת לבנתיים.
הראש שלי מלא במחשבות, מה אני עושה עכשיו?
לא רוצה להרפות, לא רוצה להניח.
אני בטוחה שכל מי שחווה תחושת עול גדולה שנעשתה לו , יכול להבין אותי.

אני יודעת שיש כאן אנשים שקוראים ואומרים לעצמם, 'אמרנו לה לרדת מהסיפור הזה',
אבל אני לא מצטערת, כי אני חושבת שאם עוד אנשים היו מגיבים וזועקים כאשר היו חורגים כך כלפהם,
אנשי המקצוע בעלי הכח והסמכות, היו נזהרים יותר בדרכם.
לא יתכן שאדם במקצוע כזה ינהג כפי שהיא נהגה ולא יקבל את הדין על כך.
לא יתכן שהיא תהפוך אותי ללקויה, כשהיא כל כך חרגה ופעלה באופן כל כך לא מקצועי.
זה באמת לא יתכן, לפחות בעיני התמימות והכואבות.
תודה לכל התומכים, אילת.

_אבל אני לא מצטערת, כי אני חושבת שאם עוד אנשים היו מגיבים וזועקים כאשר היו חורגים כך כלפהם,
אנשי המקצוע בעלי הכח והסמכות, היו נזהרים יותר בדרכם._
אני מסכימה לכל מילה.

_לא יתכן שאדם במקצוע כזה ינהג כפי שהיא נהגה ולא יקבל את הדין על כך.
לא יתכן שהיא תהפוך אותי ללקויה, כשהיא כל כך חרגה ופעלה באופן כל כך לא מקצועי._
גם לזה אני מסכימה לגמרי.

מה שעשית זה באמת חשוב. יישר כוח

עוקבת, תודה.
איזה יום עבר עלי.
תחלתו בחזרה שלי לעבודה אחרי חודש שלם שלא עבדתי, התאונה..........
כל כך רציתי לחזור כבר למעגל התפקוד אבל הייתי כהת חושים, כמו בפוסט - טראומה.
מנסה שוב ושוב לעכל את עומק הבגידה, את הכאב, את השקרים.
שואלת את עצמי שוב ושוב , איך יכול להיות שהיא שיקרה, שהיא עברה כל קו אדום.
שבידה שמתי את נפשי, את בטחוני, את אהבתי???????
חזרתי הביתה, השארתי לה הודעה טלפונית, בה בקשתי ממנה לשלוח לי העתק של כל התיק הרפואי שלי.
הידעתם, שלפי חוק זכויות חולה, כל מטופל יכול לקבל את כל התיק הרפואי שלו? כל סיכומי הטיפול!!!!!!!!!
אמרתי לה שאני רוצה לעיין בזה , עקב חוסר ההתאמה בין הזכרונות שלי ובין הדברים שלה.
שאלתי אותה אם אין קוים אדומים של יושר פנימי גם בעת הגנה עצמית.
השארתי הודעה והרפתי, ללא מחשבות עליה, ומה זה יעשה לה,
עכשיו זה רק אני כאן בתמונה!
וגם כאן בדף הזה, כותבת ממש כפי שחושבת, אין לי עוד צורך להצדיק את עצמי, את מעשי, את התנהלותי.
מרגישה שלמה- אני היא לא זו שעברה קוים אדומים, אני נאמנה לאמת שלי ולאמת האוביקטיבית.
ועכשיו- הכל יכול להאמר, הכל מותר.
בערב הלכתי לבדוק באינטרנט מה זו אישיות גבולית, שלפי טענתה בתשובתה, אני מאופינת בקוים כאלה.
אני אוהבת הגדרות, זה מסדר לי את הראש.
זה דוקא נשמע די נחמד להיות אישיות גבולית, זה נשמע ממש מענין.
התקשרתי להומאופט שהייתי בטיפולו ועדין מגיעה אליו אחת לכמה חודשים.
הוא היה כזה מקסים!
אמר לי שזה רק הוכחה לכמה כח היה לי לצאת מתוך הידיים הכל כך לא טובות שלה.
אמר שאשיות גבולית זו הגדרה מאד רחבה שעוזרת לפסכאטרים לשים שם כל אדם, שאין להם מושג מה בדיוק יש לו,
ושבכלל הם צריכים הגדרות ברורות.
אמרתי לו שאכן אני נוטה לחוסר יציבות, אז הוא אמר לי "תראי לי אדם אחד יציב".
האמת שממש לא אכפת לי איך היא מגדירה אותי, ויתכן שזה בתוך מסכת השקרים לודעה,
אבל סתם לשם סקרנות.

זהו, מרגישה שמתחלה לעכל, שהייתי זקוקה לבגידה הזו, כדי להבין שבאמת הכל היה פנטזיה, כמו שליאת כתבה לי.
ועכשיו אני גם מצפה לתיק הרפואי שלי, יהיה לי הרבה מה לקרוא.
מקווה שיגיע, ושלא אדרש להפעלת כח נוספת.
לילה טוב.

צר לי עליך. נשמע שאת משחזרת איתה חוויות קשות מילדותך, ואת שמה עליה דברים שלא שייכים לה. אני מציעה לך לנסות להתאבל על זה ולהמשיך הלאה, להמשיך לטפל בבעיות המקוריות והאמיתיות שלך, כי זה מה שיביא לך את הפיתרון האמיתי.
חיטוט בתיק האישי שלך לא יביא לך מזור. לטובתך שימי אותו בצד ותמשיכי את העבודה האמיתית. החיטוט בעניין עם הפסיכולוגית לא מועיל לך

אילת יקרה,
ההתנהגות של הפסיכולוגית שלך מחרידה אותי.

לא יודעת בקשר לסיכומי טיפול (לא מתמצאת בחוק בקשר לזה. האם את בטוחה? אפשר לברר). לא יודעת אם זה חשוב שתקראי אותם או לא. אם היא שקרנית, היא גם יכולה לשנות אותם.

מה שברור הוא שהיא לא ראויה להיות מטפלת, ושטוב מאוד שהגשת תלונה נגדה. אין ספק שהיא פגעה גם באחרים. יש לה בעיית גבולות אתית ברורה. היא לא אמורה לבכות בטיפולים, לא לחבק, לא להגיד כמה חשבה עלייך, לא לתת לך מובייל, לא להמשיך לטפל בבנך כשהיא מסרבת לפגוש אותך. בכמה אנשים שבאו אליה במצב חלש היא פגעה? בטח בלא מעט.

_כמעט ובא לי לכתוב את שמה המלא, שהסיפור הזה יתחיל לרוץ, אבל בכל זאת אעצור את עצמי, זאת לבנתיים.
הראש שלי מלא במחשבות, מה אני עושה עכשיו?
לא רוצה להרפות, לא רוצה להניח.
אני בטוחה שכל מי שחווה תחושת עול גדולה שנעשתה לו , יכול להבין אותי._
מה בדיוק את מרוויחה מכל רגשי הנקם? אמנם את מרגישה שנעשה לך עוול וזה קשה, מצד שני- אז היא כתבה, אז מה? אז היא לא היתה הוגנת- למה את צריכה אישור מהוועדה כדי להרגיש טוב עם עצמך?
כמה שאת עדיין מחפשת את האישור שלה, זה מדהים.
קראתי רק את הדף הזה (והוא מצויין כפרק ג!!!), אני לא נגד לתת מקום וליגיטימציה לרגשות שעולים, אבל צריך לדעת גם להרפות. כמה אפשר להתבוסס בביצה הטובענית הזאת?

אז הגשת תלונה- טוב שעשית את זה אם את חשה שההתנהלות שלה הייתה בעייתית, כדי שלא תפגע באנשים אחרים.

_אני יודעת שיש כאן אנשים שקוראים ואומרים לעצמם, 'אמרנו לה לרדת מהסיפור הזה',
אבל אני לא מצטערת, כי אני חושבת שאם עוד אנשים היו מגיבים וזועקים כאשר היו חורגים כך כלפהם,
אנשי המקצוע בעלי הכח והסמכות, היו נזהרים יותר בדרכם.

לא יתכן שאדם במקצוע כזה ינהג כפי שהיא נהגה ולא יקבל את הדין על כך.
לא יתכן שהיא תהפוך אותי ללקויה, כשהיא כל כך חרגה ופעלה באופן כל כך לא מקצועי.
זה באמת לא יתכן, לפחות בעיני התמימות והכואבות.
תודה לכל התומכים, אילת._
העוצמה הרגשית שלך שנובעת מהסיפור עם התלונה היא די קיצונית, אני בטוחה שלא כל אחד שנעשה לו עוול היה מגיב בצורה כזאת. את הופכת כל ניצוץ קטן שקשור לפסיכולוגית הזאת למדורה גדולה ודואגת כל הזמן להוסיף שמן, שלא תדאך.

והסיפור עם התיק הרפואי- נראה שאת מנסה להחיות את הקשר אתה בכל מחיר, בטוב או הרע. את לגמרי אובססיבית לגבי הקשר הזה.

אני באמת לא מכירה אותך אבל רק מתוך הקריאה את דברייך נראה שאת זקוקה לטיפול כלשהו, לאו דווקא פסיכולוגי, נראה שבמשך שנה (אם הבנתי נכון) את מתעקשת לפרנס בכל דרך אפשרית קשר שכבר מזמן לא קיים, את דשה בזה ודשה בזה ונשמעת לגמרי תקועה, למרות הבלחי האופטימיות מדי פעם. אני מבינה שיש לך חיים- עבודה, משפחה, ילדים, למה שלא תחיי את החיים שלך ותעזבי את הפסיכולוגית?

אנונימי

אילת יקרה,
כרגיל, כתבו לך ללפני הרבה דברים, לכאן ולכאן ועם רובם, לשני הצדדים אני נוטה להסכים במידה מסויימת.
יחד עם זה, כשאני קוראת את עוצמת הרגשות, את הטלטלה הגדולה שאת חוה, הכאב מההפרת האמון הכה בוטה, נראה לי שאולי כדאי לך עכשיו לעשות בתוכך מקום לעוצמות האלה, לכעס הזה.
להרשות לעצמך לכעוס ולשנוא ולבכות את כל הרגשות הקשים והעצובים האלה.
בכי גדול, בכי על כל הקשר הנפלא שהיה ולא רק נעלם אלא הפך לעיסה מלוכלכת מלאה בהאשמה פגיעות ואיחסה רבתי.
אני יודעת שקשה נורא, אבל לעבור בתוך הכאב והפגיעה, להיות שם עד שהאויר מתחיל להשתנות מעצמו, זו דרך עם פוטנציאל צמיחה כביר.
ואם עכשיו את מיטלטלת בעצם בין הקצוות האלה - היית באהבה ועכשיו בכעס ובפגיעה, הייתי בנסיון לסלוח, לסגור מעגל, ועכשיו העלבון, התדהמה, האכזבה - אני יכולה לדמיין איך עם הזמן ואם תרשי לעצמך לחוות את הרגשות האלה ולמצות את עוצמתם, הטלטלה תהיה בין קצוות פחות קיצונים, ואולי בסופו של דבר תדעך לנדנוד עדין שיזכיר לך כמה עברת, כמה את חזקה ויכולה ואמיצה.
תרגישי מה שעולה, תעשי לרגש הזה מקום.
זה לא אומר שאת הרגש, שאת התגלמותו. זה רגש והוא דינמי, והוא חלק ממך כרגע ויש לך עולם רגשי רחב הרבה יותר ממה שכרגע מקבל את הנפח והמוקד בתוך הסבך של הקשר הזה ומותר,
מותר לך לכעוס
להעלב
להיפגע.
תני לזה את המקום של זה, כי מגיע לך.
ואח"כ, אח"כ יתבהר ויהיה מקום לדברים טובים ונעימים יותר לבוא ולמלא את הריק שיווצר.

שלום לכלם.
בהתחלה היה לי קשה לקרוא את הדברים החזקים שנכתבו כאן, אבל אחרי כמה שעות , אני חושבת שיש כאן המון אמת שהובאה לפני.
אני נורא שמחה שאנשים כותבים מלבם, ולא רק בנסיון לתת לי להרגיש טוב , ולתמוך.
העובדה שאנשים מביאים דעות, גם אם הן קשות וסותרות את צעדי, היא דבר גדול.
יש לי אפלו תחושה שבשביל הדברים שנכתבו לי היום, היה כל כך חשוב שפתחתי את הדף הזה שוב.
מרגישה שקצת נערו אותי כאן ושזה במקום.
הדברים נכונים וחשובים- זו באמת כבר התעסקות יתר ואחיזה בלתי מתפשרת שלי בקשר, בקורבנות, בעוול ובמסכנות.
אפשר להמשיל זאת, לקערה שמתמלאת במשהו שהוא נכון וטוב, אבל משלב מסויים, גם אם התוכן נכון וטוב,
כאשר יש מילוי- יתר, הקערה עלולה להתהפך על פיה, עם כל התכולה הטובה.
ואין ספק, שיש כאן התעסקות יתר שלי.
מוכרחה להניח לכל זה, עם כל החויה הקשה. וגם אם נעשה כאן עוול, זהו , הוא נעשה ובלתי הפיך. נגמר.
אני חושבת שמה שהיה לי מאד קשה , בנוסף לפגיעה האישית, זו התפכחות ברמה כלל אנושית.
אם אדם שהחזקתי ממנו ישר ואיכותי, יכול לעשות מהלך כזה, מה זה אומר על כלל האנושות, על האופן בו אנשים מתנהלים כאן.
חברה מאד מאד טובה שלי, שמכירה אותי שנים, טוענת שהייתי מוכרחה כבר להתפכח מאיזה תמימות שנשאתי בתוכי כל השנים,
ושכך אנשים מתנהלים, קודם כל חושבים על האינטרסים האישיים שלהם,
ועבור טובתם האישית , הגנתם האישית , יעשו הרבה דברים, גם קשים.
אני עדין לא רוצה לאבד את כל התמימות, כן רוצה לראות בזה מקרה פרטי.
רוצה לחשוב שבגלל שהיא היתה בפינה, נלחמה על חייה המקצועים, הגיעה למצב של שקרים כאלה,
ולא להסיק מסקנות כלל אנושיות קשות, כי אז באמת הפסדתי.
שואלת את עצמי האם גם אני הייתי מגיעה למקום הזה, במידה והייתי נלחמת על חיי המקצועים?
מקווה מאד שלא הייתי, אבל כנראה שלא ניתן לשפוט אדם, אלא רק שנמצאים במקומו, ואני בכל זאת לא במקומה.
אני רק במקומי.
מעל הכל מבינה שהשקרים הללו , בהם נסתה לטייח את התנהלותה בטיפול מולי,
מוכיחים שבסופו של דבר, היא מבינה שהיא לא פעלה נכון, שהיו כשלים אתיים,
אחרת , היתה עומדת עם האמת , מסבירה, ונשארת יציבה מול מה שקרה, לא מסלפת עובדות.
ולכן, עכשיו מוכרחה להניח לזה. היא הבינה, אולי מתחרטת, אולי למדה,
ועכשיו אני ממשיכה הלאה, לומדת את מה שאני צריכה ללמוד,
וגם לומדת להרפות, לוותר, להבין שעשיתי את שלי- עמדתי על צדקתי, וזהו.
גם אם הצדק לא יעשה לי, אני עמדתי חזק עם האמת שלי וזה מספיק.
יכולה להרגיש גאה, חזקה ולשכוח.
תודה לכל מי שנער אותי.
אני מניחה שהתובנות היו מגיעות, אבל עזרתם לי בקיצור הדרך.
ותודה גם לך ליאת, שבכל זאת בתוך הניעור נתת מקום גם לקושי , למצוקה, אבל רוצה לסיים עם המקום הזה.
אני תקווה שכך יהיה. כך נראה לי ברגע בהיר זה.

אנונימי

הי אילת,
בעיני, מתוך המקום שבו נדמה ליש את נמצאת, לקבל את מה שנכתב לך כאן, ללמוד את השיעור שלך, שהוא מלא פגיעה וכאב,
זו גדלות רוח.
מאד גאה בך.

ולא רואה סתירה בין מה שכתבתי קודם, לבין הבחירה שלך הנוכחית.
אבל תמצאי את הדרך שנכונה עבורך, על הניואנסים הפרטיים שלך.
אני בטוחה שזו דרך ראויה.

היי איילת

תומך בך במאמץ האדיר.

מנסיוני עם התנהגויות אובססיביות, שונות אבל דומות, לא תמיד יש כח וידיעת הדרך איך למנוע את ההתנהגות. לי מאד חשוב במצבים כאלו לשמור על ראש צלול - לדעת בוודאות שאני מחבל בעצמי, שאני לא באמת מסוגל לראות את המציאות כרגע, ופועל מכח העבר. לפעמים אקבל את חוסר האונים שלי, אבל לא אתן תוקף רציונלי להתהנגותי. כך, כשקצת אתאושש, אוכל לקחת את ההגה לכוון אחר, במקום ללחוץ על הגז לעבר התהום.

מרגישה שעוברת תהליכים מואצים, המשבר הזה גורם לי לעבור בימים אלה תהליכים שנראה לי שבעתות רגילות (ללא משבר) יכולים לקחת חודשים.
מצד אחד התפכחות מאד גדולה מהמקום בו הייתי, מרגישה ממש איך כל רגשות התלות , הצורך בקשר וכל מה שפתחתי , נושרים ממני בזה אחר זה.
מצד שני, משבר אמון מאד מאד גדול, אבל כנראה שהייתי חייבת אותו כדי להפרד סופית.
מרגישה שזה קורה סוף כל סוף.
מאד משתדלת , כפי שהשתדלתי לכל אורך התהליך, לא לזרוק הכל ממני החוצה.
ללמוד, וללמוד, ובעיקר לקחת אחריות
ובסופו של דבר לגדול,
כי אני באמת מאמינה שכל מה שקורה לנו , וכל אדם שאנחנו פוגשים,
באים להפגיש אותנו עם מה שנכון לנו ועם המקומות שאנחנו בשלים לשנות להתפתח בהם.
מרגישה שבמשך שנה וחצי עברתי סיפור של קשר מאד שונה , מאד ייחודי, עם סוף שעל פני השטח נראה קשה,
אבל הכל בא לשרת אותי וכנראה גם אותה (במידה והיא תרצה ותהייה פנויה להתבונן וללמוד).
כרגע אני מרגישה במקום של היכולת להניח לכל- לקשר, למאבק, לצורך.
מתחלה לנשום , להתבונן ולהתפכח.
כחלק מהתהליך, אני רוצה כאן לסיים את הדף הזה , כרגע.
להפרד מהדף ומכלם.
הדף הזה סייע בידי מאד, כפי שכתבתי, העלה אצלי התפעלות גדולה,
מהיכולת של אנשים להשתתף, להקדיש זמן, לרצות לקדם אותי , לתת עצות יקרות מפז, וגם לתמוך.
אלפי תודות לכל הכותבים,
עם תודה מיוחדת לכמה דמויות שממש ליוו אותי- +שרון ס, ליאת סקייפי+, דני זובין, שמנמנתוקה ,קוראת, גוניפר והמשפחה , אחת, קו לציפור .
ואני ממש מצטערת אם יש עוד משהו שפספתי, לכלם הרבה תודות. קבלתי ממכם עצות מדהימות וגם את הלב והמחשבה שלכם.
אני ממשיכה לדרכי, להשקיע את מרצי, מחשבותי והאנרגיות שלי במקומות בריאים, נכונים, באנשים הקרובים לי והיקרים לי.
נפרדת כאן מהדף הזה ומכלכם.
נתראה , בדפים אחרים.
הרבה תודות, אילת.

בהצלחה בדרכך. אבל אנא עדכני (אפילו בקצרצר) מה היתה התוצאה של הוועדה)

_בעיני, מתוך המקום שבו נדמה ליש את נמצאת, לקבל את מה שנכתב לך כאן, ללמוד את השיעור שלך, שהוא מלא פגיעה וכאב,
זו גדלות רוח. מאד גאה בך._

בהצלחה רבה! ותודה על פתיחת הדף החשוב הזה!

אנונימי

תודה לכל דרישות השלום, וגם על המחמאות הגדולות!
קוראת, אנסה לעדכן, אני חושבת שאני חייבת זאת כאן (לכל המסיעים לי והמתענינים השונים).
מקווה רק שאמצא את הכוחות הנפשיים לכך.
שוב המון תודה לכלם.
שתהיה שנה אזרחית טובה, שנה של פיוס בין עמים, בין אנשים.
להתראות, אילת.

בהצלחה בדרכך,
סגירת הדף זה המשך החיים וזה מרגש

שליחה על ידי ממ* » 27 דצמבר 2009, 19:31

אנסה לעדכן, אני חושבת שאני חייבת זאת כאן (לכל המסיעים לי והמתענינים השונים).
גם אני אודה לך אם תוכלי לעדכן.
בהצלחה בכל

שלום לכלם,
חזרתי לעדכן כפי שהבטחתי שאנסה לעשות.
ראשית, לאחר התגובה שקבלתי, והזדעזעתי, הרגשתי שאם לא אכתוב שוב לועדה,
המצב נותר כך עם השקרים ושאני כביכול מקבלת את דבריה, הרגשתי שחיבת להגיב.
כך שכתבתי שוב מכתב די ארוך לועדה בו הסברתי שהפסיכולוגית ממש סלפה עובדות, ואת חלקם יכולתי להוכיח.
זה שוב היה מכתב לא פשוט.
במקביל הם כתבו לי שאני זכאית לקבל ממנה את כל התיק הרפואי שלי, אלא אם כן היא תוכיח שזה עלול להזיק לי, וכנראה היא צריכה ממש להוכיח,
לא סתם להציג זאת כך.
הועדה החליטה לדון בכך בעוד פגישה נוספת, כך שזה מאריך את הזמן שוב.
מצד אחד אני שמחה, כי מאד מפחדת מהתוצאה- לכל כיוון שלא יהיה, ומצד שני רוצה לשים את זה כבר מאחורי.
אני מתארת לעצמי שגם לפסיכולוגית לא קל שזה נמשך כל כך הרבה זמן,
אני מניחה שהיא אף יותר במתח ממני, מכיון שיש לכך השלכות יותר משמעותיות עליה.
מבחינה רגשית כרגע אצלי- הדרך שהיא בחרה להציג אותי באופן כל כך קשה ומלא שקרים,
אכן עזר לי להפרד ממנה. זה לא שאין מדי פעם הבזקי כאב, ורגשות קודמים, אבל אני מפוכחת.
לצערי, התפכחתי בדרך הקשה.
אני יותר ויותר מבינה, שאני באתי עם החויות הרגשיות העמוקות שלי, עם הצורך החזק שלי למשהו שיכיל אותי, שיגן עלי.
והיא- במקום לעזור לי להבין את צרכיי באופן נקי, היא כשלה מקצועית, בכך ששמה את עצמה וצרכיה בתוך הטיפול שלי.
הכל הסתבך, הכל התערבב ביננו- אהבה, הדדיות, כעסים הדדים, מריבות - כמעט טלנובלה!
ועכשיו- אין בי כבר כעסים, אין בי צפיות או תקוות, רק מין התפכחות מרה כזו.

זה גם לא קל לראות אדם בכשלונו, בנפילתו.

אני מרגישה שהצער שלי, הוא גם על החויה שאני עברתי,
וגם על החויה שהיא עברה*.
אבל כרגע הכל מתנהל אצלי ממקום יותר גבוה, ממקום מודע, ולא מהבטן ומכל הרגשות הקשים שהיו לי.
מודה על כך , כל יום.
יכולתי עוד הרבה זמן להתנהל מהמקום הקודם, הכל כך מטלטל.
ועדין יש את הועדה הזו לפני, הבנתי שיתכן והם גם יזמנו אותי לפגישה.
טוב, זה העדכון עד כה.
אם יש למשהו מחשבה, או תגובה , אשמח מאד לשמוע.
לילה טוב, אילת.

שליחה על ידי ממ* » 10 ינואר 2010, 03:17

מצד אחד אני שמחה, כי מאד מפחדת מהתוצאה- לכל כיוון שלא יהיה, ומצד שני רוצה לשים את זה כבר מאחורי.
אל תפחדי. החליטי שאת בסדר עם כל תוצאה, משום שאת הדבר החשוב באמת כבר עשית: ציינת שבעלת סמכות נהגה בך ובבנך באופן מאוד לא מקצועי בפני ועדה מקצועית שאחראית על בעלת הסמכות הזאת. זה דבר חשוב מאוד, ועלייך להיות גאה בעצמך שלא היית פסיבית ושבפעולה שלך ודאי עזרת גם לאחרים.
מה תהיה התוצאה? פחות חשוב לך. העיקר שפעלת. כל הכבוד.
עדכני כשתגיע התוצאה.

אילת, תודה על העדכונים. חשבתי עלייך. אנא עדכני גם כשהתוצאה תגיע.
אני גם מסכימה שנהגת כמו שצריך!!
חשבתי על זה שכל כך הרבה דברים לא טובים בחברה שלנו ממשיכים בלא הפרע בגלל שכולם שותקים.
וגם אם הוועדה לא תסכים איתך לגמרי, אז הפסיכולוגית הזאת בטוח כבר תיזהר להבא ותדאג להיות יותר מקצועית, וגם כל החברים למקצוע שישמעו על כך שהיתה נגדה פניה לוועדת האתיקה. אני משערת שהיא גם היתה חייבת לעבור חשבון נפש כלשהו. אז, את שלך עשית.

גם אני מחזקת את ידייך. וגם אני לא מבינה את אלה שעודדו אותך ל הלך רוח כנוע פה. כמובן שהיו פה גם רבים/רבות שעודדו אותך לגשת לוועדה.
אפשר לעבור תהליך כפול: גם לדווח על עבירה אתית של פסיכולוגית, וגם להשתחרר ממנה.
בכל מקרה, כל התגובה של הפסיכולוגית לוועדה רק מוכיחה שהיית צריכה לחשוף את צורת העבודה שלה. היא בהחלט שיחקה עם הנפש שלך עם כל החיבוקים והחיבובים וה"התגעגעתי", והמתנות וה"אני אוהבת אותך". היא לא היתה מקצועית. ואם היא העיפה אותך, היא לא יכולה לטפל בבן שלך. נקודה. כפסיכולוגית שלך היא בוודאי צריכה להסכים לעבד את הבעיה שנקלעתן אליה. ובטח לא לאיים עלייך שתחשוף את פרטי הטיפול!!!

אנא עדכני גם כשהתוצאה תגיע.

אילת, אני מסירה בפניך את הכובע! עברת דברים כ"כ קשים ומטלטלים, ולמרות כל החוויות הקשות את מתנהלת בצורה יוצאת מן הכלל. אני מודה שחשבתי שעדיף לא להתלונן, אבל אני חושבת שטעיתי, ושזה באמת היה חשוב, לא משנה מה הועדה תחליט. כל הכבוד לך! אני מאד מקווה שתמשיכי לעדכן. מחזיקה לך אצבעות וחושבת עליך הרבה.

תודה לכל התגובות, כל כך מחזק!
קראתי עכשיו את הדף הלך רוח כנוע. דף ממש מרתק! ניסתי לשים את עצמי באופן כללי, היכן אני ממוקמת?
איך אני מגיבה בדרך כלל, כאשר נעשות לי עוולות?
אני חושבת שכהורה לילד חריג, אחד השיעורים שאתה לומד כל כך חזק זה לעמוד שם ולהלחם כל הזמן עבורו.
שום דבר לא מתקבל בקלות, הכל דורש מלחמות.
הפסקתי להאמין, הפסקתי לקבל, כל הזמן בדקתי ונלחמתי.
עד כדי כך שזה כבר נראה לי התנהלות נורמלית, לא משהו שונה או מיוחד.
עכשיו כשקראתי את הדף , האמת, אני מוכרחה להודות שהתגנבה לה גאוה ללבי.
גאוה על כך שכל השנים, אינני מרכינה את הראש, דורשת ונלחמת עבור מה שצריך.
אף פעם לא מקבלת סמכות כמובנת מאילי! אף פעם לא נרתעת לעמוד מול סמכות ולאמר בקול ברור וחד משמעי את דברי.
ובדרך כלל זה נושא פירות.

כאן, בסיפור הזה, הבעיה שלי לא היתה עם הסמכות של הפסיכולוגית-

הבעיה שלי היתה עם האהבה, הקשר הכה חזק שנוצר*.
איך אני מפנה לה עורף באופן כזה? איך מגלה ברבים את הקשר הכה מיוחד שהיה לנו?
איך יוצאת כנגדה, למרות האהבה, למרות הדאגה שעדין היתה לי כלפיה?

כך שלמעשה באופן הפעולה שלי, היתי צריכה להתגבר על רגשי אשמה מאד חזקים,

ולא על הרצון להרכין ראש, שזו כנראה תכונה ששכחתי בכלל בתוכי*.
ובכל מקרה- למרות דברים אלה- הרגשתי גם כאן גאוה .
על כך שבכל זאת גייסתי את כוחותי, ועשיתי מעשה הכרחי!!
הכרחי על מנת להעיר אותה, ועם כל הצניעות כותבת- גם לטובת מטופלי העתיד שלה.
למרות כל ההתלבטויות שהיו, ששתפתי כאן, שהתפתלתי בינהן, בתוכן-
היום מאד שלמה עם המהלך!

אני כותבת את הדברים הללו, וחושבת על אותן פסיכולוגיות שהגיבו כאן, ואחר כך נעלמו, האם הן עוקבות?
האם שינו את דעתן, או שעדין חושבות שהבעיה נעוצה בי?
ועדין, אני רואה את חלקי בסיפור ובאמת באמת מנסה ללמוד ממנו, עוד ועוד!

ועוד דבר לסיום- השבוע הייתי לצערי הכה רב בניחום אבלים של חברת לימודים שלי.
בחורה בת קצת מעל 40, עדין מטופלת בילדים קטנים, נפטרה ממחלה פתאומית, באופן פתאומי ואכזרי.
כשהייתי בניחום, כולם דברו על אופיה המדהים, על האופן בו בכל מקום נגעה בטוב, עשתה טוב, והעשירה את סביבתה.
זה לא סתם מילים שלאחר פרידה מאדם אהוב, זו אמת!
ולמה אני מספרת את כל זה?
אחרי השוק הענק והכאב הענק של הבשורה, ולאחר כמה ימים,
חשבתי *שלה זה בחיים לא היה קורה! היא בחיים לא היתה מסתבכת עם פסיכולוגית, בחיים לא היתה מגיעה למצב של תלונה לועדה.
ואני כן, מה זה אומר עלי? איזה מין אדם אני?*
אז שוב דוגמא חיה לרגשי האשם שממשיכים ללוות, עם ההבנה שכך היה צריך להעשות.
להתראות, בנתיים, אילת.

אילת שלום.
קודם כל אני רוצה לציין שאני עוקבת אחר הדף שלך מבראשיתו, מאד התענינתי בו מהצד שלי כמטפלת.
עד כה לא הייתי שותפה פעילה, כי הרגשתי שזה לא נכון לחוות דעה כלשהיא כאשר אני שומעת תמונה חד צדדית.וגם בצורת תקשורת כזו.
היום מרגישה לראשונה, שרוצה לשתף אותך בכמה נקודות מחשבה שלי, יתכן ובכל זאת יועיל לך, למרות הסתיגותי הקודמת.
ראשית, אני מוכרחה לציין שהתמודדותך ראויה להערצה!
ליוונו אותך כאן כולנו ממש ON-LINE - תחלה היית עדין בתוך הקשר, עדין מטופלת, התלבטת האם להמשיך בתוך טיפול שהבנת את מורכבותו.
לאחר זאת עזבת, עברת חבלי פרדה קשים, ולבסוף ההתלבטות עם התלונה וכל ההשלכות שלה.
עברת תהליך מאד מאד מורכב, שהכיל בתוכו הרבה מאד חויות רגשיות עמוקות, חלקן בודאי, כמו שכבר כתבו לך,
קשורות לענינים קדומים ועמוקים יותר שאת נושאת בתוכך. כמובן שכאשר תוכלי לטפל בכך שוב, זה יהיה חשוב ביותר, לדעתי.

ההתמודדות שעברת היתה מאד סבוכה , ועשית דרך פשוט אמיצה , ישירה, כנה ועמוקה!-

עקבתי בהשתאות ובהתפעלות אחר הכוחות שגילית, היכולת להתבונן על המציאות מהבטים שונים, זויות שונות.
היכולת להיות כנה באופן בלתי מתפשר ולבקר את עצמך, לעיתים ללא רחמים!

גם ברגעי הקושי והפרדה הקשה- אפשר לאמר באופן חד משמעי- תמיד הצלחת לראות גם את הצד של המטפלת שלך-

שזה דבר מפליא בפני עצמו!-
אפלו לאחר התגובה הקשה של הפסיכולוגית שלך, יכולת עדין- לראות את החויה שהיא עברה, ואף להצטער על כך:
_זה גם לא קל לראות אדם בכשלונו, בנפילתו.
אני מרגישה שהצער שלי, הוא גם על החויה שאני עברתי,
וגם על החויה שהיא עברה._
אני חושבת שלא הרבה אנשים היו נשארים כל כך לויאלים ובעלי יכולת להכיל את האחר,
ובודאי שזהו לא תפקידך, היות והיא היתה כאן המטפלת.
לא אשתמש במונחים פסיכולוגים, רק אתאר את החויה עצמה שנראה לי שעברת-

ברגע שהיא כשלה וויתרה על תפקידה, לקחת את התפקיד לידך והפכת להיות המגינה והשומרת על הסיטואציה,

כפי שילד יכול לדאוג להורה שנתון במשבר זמני או מתמשך-.
ילד משלם על כך מחיר , לצד הרווח, וכך יתכן גם אצלך.
אני כותבת , שוב, שיש כאן רק את הצד שלך, ובכל זאת, מתוכו ברור שעשית דרך עצומה.
וגם ברור שהמטפלת שלך לא יכלה או לא היתה מוכנה , לעשות אתך תהליך נוסף על מנת להבין מה קרה לכן אחת מול השניה,
לעשות סגירה לכל התהליך והקשר, גם אם סופו היה קשה , ודרש ממנה חזרה נוספת לתוך תהליך שנראה שכבר הסתיים-
אבל למעשה עדין לא הסתיים.
גם אם נשים בצד את מה שקרה בתוך הטיפול עצמו, והאם היתה או לא היתה חריגה אתית-
מה שברור הוא שאת עדין לא סיימת את התהליך מולה, מול הקשר עם כל השלכותיו והטיפול.
גם אם המטפלת שלך חשבה באותו שלב שזה לא נכון עבורך לחזור לקשר, היה צורך לעבד זאת במשותף,
ולעזור לך , עם עוד תמיכה, לקבל זאת ולהבין זאת.
את סיימת כאן את הפסקה הקודמת, עם רגשי אשם ושאלה מה זה אומר עלי? איזה מין אדם אני?
אז הרשי לי לכתוב לך , מבלי להכירך מעבר לדף הזה- שמעל הכל את כנראה אדם מאד מאד כנה,
אדם שאינו מתפשר עם מציאות שאינה ראויה לו, אדם שבודק את הדברים עד הסוף,
אדם שמוכן לעמוד חזק עבור צדקתו וצדקת דומים לו,
ואדם שנקלע לתוך סיטואציה טיפולית מאד מאד מורכבת, מאד סבוכה-
שאנשים אחרים יכולים לצאת ממנה בשן ועין-
ובכל זאת מצאת כוחות משמעותים בתוכך ואת בדרך הנכונה לצאת כמה שיותר נכון מכך.
מקווה שדברים אלה, יעזרו לך לחיות מעט יותר בשלום , עם המורכבות ועם רגשי האשם שמלוים אותך.
בודאי שישאר לך מטען רגשי מתוך החויה הלא פשוטה שעברת,
אבל תמיד תזכרי את הכוחות שהיו בתוכך בתוך הסיטואציה הקשה הזו, ותנסי להתחזק מכך.
עשיתי כאן משהו שאף פעם לא אעשה בתוך טיפול שלי- לנקוט עמדה ברורה, אבל מעמקי לבי , הרגשתי שזה נכון כרגע עבורך.
ושוב , אני כותבת שאיני יודעת עד הסוף מה התרחש בטיפולך,
אבל מעריכה אותך מאד על התהליך והדרך המשמעותים שעשית,
ןעל כך שלא ויתרת על סגירת הטיפול (CLOSURE), ועשית זאת עם עצמך ובעזרת הועדה, מתוך חוסר ברירה (היות וכפי שכתבתי, הפסיכולוגית לא יכלה לעשות זאת בעצמה).
מאחלת לך שתאספי את כוחותיך שגילית כאן, ותמשיכי בדרכך,
וכשתוכלי , תחזרי לעבד את כל מה שארע לך, עם מטפלת המתאימה עבורך.

שליחה על ידי שש* » 11 ינואר 2010, 12:39

מחכימון: כבוד אפשר רק לתת

פסיכולוגית, כתבת יפה מאוד

שלום לכלם.
פסיכולוגית, הותרת אותי ללא מילים.
כתבת לי דברים מאד מרגשים, מאד משמעותים, ואני מאד מודה לך עלהם.
אני חושבת שאת הפסיכולוגית הראשונה שנכנסה לדף הזה, וחיזקה אותי,
ולא כתבה שיש לי אובססיות, בעיות אישיות או אישיות גבולית.
אני גם מעריכה את כנותך ואת הזמן הרב שהקדשת לי כאן בדף הזה.
אני מבינה את הסתיגותך מכך שאת וכל שאר המשתתפים כאן, שמעתם רק צד אחד.
אכן ניסתי כל הזמן להראות גם את הצד שלה, ובכל זאת זו תמיד רק אני, ורק הדרך שאני רואה ומציגה את הדברים.
הלואי והיא היתה נכנסת לכאון וקצת מסבירה את הסלט הזה שנוצר לי בטיפול שלה, את הסיבה שבחרה פתאם בבת אחת לטרוק לי את הדלת.
באמת שהייתי רוצה לעמוד מולה, אבל גם את זה היא לא הסכימה לעשות. היא בחרה להעלם, לא לתת לי שום גישה אליה בחזרה.
שש, ממש לא הבנתי את המשפט שלך , יש לך אפשרות להסביר?
ושוב , אני כותבת שאני מבטיחה לנסות לעדכן, מקווה שאעמוד מול התוצאות שיהיו, ויהיו לי את הכוחות גם לדווח.
מבטיחה לעשות כל מאמץ.
אילת.

שליחה על ידי שש* » 12 ינואר 2010, 17:57

שש, ממש לא הבנתי את המשפט שלך , יש לך אפשרות להסביר?
כשאת מתחילה לכתוב מופיע פתגם כאן בצהוב שמעל, העתקתי אותו, מעורר בי מחשבה.

מחכימון :
יש רק אדם אחד, הוא לא אף אחד מאיתנו, והוא קיים בכל אחד מאיתנו.

הצילו!
איזו נסיקה אחורנית!
לא יודעת מה קרה לי, אבל אחרי תקופה כל כך טובה, שהייתי בשליטה וידעתי לאן הולכת, שוב נפילה.
אני מרגישה כעס בלתי מתפשר.
מרגישה פתאם שלא מוכנה יותר לקבל את מה שנעשה לי, ושזה אפלו מעבר לועדה.
מרגישה שנעשה לי עוול כל כך גדול, שלא רק שהיא חרגה מחוקי האתיקה,
היא חרגה מכללים אנושים, שאינני יכולה לקבל זאת.
האופן בו היא הציגה אותי עם כל השקרים- מפנטזת על חדר השינה שלה, משוטטת ליד ביתה, שולחת לה חבילה בדואר, ועוד ועוד-
כל זה לא יסולח. מעשה שלא יעשה על ידי מטפל.
כמעט כמו רופא שגונב איבר מגוף של חולה השוכב מנותח ומורדם לפניו.
אני חושבת שהיא לא ראויה להיות אדם שמטפל באנשים אחרים.
אני יודעת ששוב נשמעת במערבולת, ששוב חוזרת להתעסקות בכך, שלא מצליחה לצאת משם.
אבל, מנגד- חווה כמו קורבן התעללות.
מתחילות מחשבות שלא אסתפק בועדה הזו, שאפנה למשרד הבריאות וכל מה שאני יכולה.
מצטערת על האופן בו נשמעת, בעבר קבלתי מחמאות על התנהלות נכונה,
אבל כרגע מרגישה שזה חזק עלי, שזה קורה לי מעבר לרצון הכנה להתגבר , לפעול באופן בוגר, מוסרי וחזק.

אילת,
צרי קשר עם אורנה שפרון. היא תעזור לך!

אילת שלום.
אני גם חושב שאת זקוקה לעזרה, מכיון שאת עדין סובלת ונאבקת,
ויחד עם זה, קצת נעלב כאן עבורך מהתגובה האחרונה,
מכיון שהיא יוצרת תחושה שאת הבעיה ולכי תטפלי בעצמך.
אני מגיע מתחום יעוצי, מייעץ לאנשים בכל מיני מצבים שונים,
בין היתר אנשים שנפגעו מפיטורים, מיחסים לא נכונים וכ"ו.
אני לא מהתחום המשפטי, אלא היעוצי, לכן איני בקיא עד הסוף בתחום המשפט.
אבל , יתכן ומה שהיא עשתה זה מעבר לחריגה אתית, אלא חריגה ברמת החוק והמשפט.
מטפלת שמאימת בקלות, ללא עילה אמיתית על הפרת החסיון- זה נראה לי מאד בעייתי!
יתכן ושווה בדיקה משפטית, אולי משהו כאן מבין בכך ויכול לכתוב משהו?
ומעבר לכך- מטפלת שלשם הגנתה משקרת ויוצרת לך תדמית כה שלילית ושקרית- גם נראה לי חריגה מאד גדולה.
בעיקר השקרים, ובעיקר אם את יכולה להוכיח אותם.
מעבר לנזק הנפשי שהיא כבר גרמה לך, היא ממשיכה וגורמת בכך עוד נזקים.

יש כאן איזה צפייה ממך לקום וללכת מכל זה, לשים הכל מאחוריך, ולוותר.
אני חושב שאם כל אחד היה שם את עצמו במקומך, היה רואה שזה לא כל כך פשוט!
זה נכון, שהמחשבה על נקמה היא קשה ולא מתאימה לאנשים ערכיים,
אבל,מי ישים את הקו החוצץ ומפריד בין נקמה ובין עשיית צדק?
האם גם נאנסת שנאבקת על צדקתה, נחשבת מחפשת נקמה?

מקווה, שלא הייתי בוטה מדי, בעברי גם הייתי נפגע יחסים, מסוג אחר,
ואני עדין זוכר אפלו כעבור שנים, את ההשפלה, העלבון והתחושה המאד חזקה שאני רוצה צדק עבור עצמי.
תקבלי את הרגשות הללו, ובסופו של דבר תמצאי את דרכך בין כל הדרכים.
בתחושה שלי, לא יכול להיות שהועדה הזו לא תעשה כלום, כך שיתכן וזה בפני עצמו,
יתן לך לחוות שנעשה לך צדק.
הרבה הצלחה!

מותר לך להרגיש את הכעס הזה , פשוט תני לעצמך רשות להרגיש אותו !!!!!!
מותר לחשוב את כל מחשבות הנקמה , הפעולה .
לא חייבים כרגע לעשות שום דבר מעבר למה שעשית ,
אבל תרגישי את כל טווח הרגשות שעולה .
אל תיבהלי מהם .
רק כשיעבור הגל הזה , תחליטי מה עוד את רוצה לעשות .
חיבוק

לפלוני שכתב שהוא מייעץ לאנשים שונים.
תוכל להשאיר מייל?

אילת,
לא קראתי הכל. לא קראתי דפים קןדמים - רק את זה הנוכחי, שעוסק בשאלה האם כן או לא לפנות לוועדת אתיקה.
שעת לילה מאוחרת, ואני לא מצליחה למצוא את המלים המדוייקות לכתוב לך בהן.
מרגישה מתוך כל מה שכתבת אישה רגישה, חכמה וחזקה מאוד.
מרגישה רוצה לחבק אותך ולומר לך עד כמה את יקרה.
בעבר נפגעתי מאוד ע"י עובדת סוציאלית [סיטואציה שלא ניתן היה להימנע בה ממעורבות של עובדת סוציאלית, לצערי, לפחות כך חשבתי אז...]
הדבר היחיד שהיה חשוב לי הוא שהיא תכיר בכך שטעתה, שתודה שהטעות שלה פגעה בי.
אני עצמי עובדת במקצוע טיפולי.
אני עושה טעויות. לא היה לי ספק שבמקרה דומה, הייתי מודה שטעיתי - כך אני דורשת מעצמי.
השתדלתי תמיד לעבוד לא ממקום של אגו, וכאשר זיהיתי טעויות - הודיתי, גם בפני אותם אנשים שפגעתי בהם.
לקח לי זמן רב מאוד להבין שלא זו הנורמה.
לקח לי זמן רב להבין שאני שונה מאנשים אחרים.
לקח לי זמן רב להבין שאנשים אחרים לא דורשים מעצמם את מה שאני דורשת מעצמי.
לקח לי עוד יותר הרבה זמן להבין שהסירוב של אותה עובדת סוציאלית שפגעה בי כל כך להעניק לי את המלים הפשוטות של הכרה בטעות [אין לי ספק שהיא יודעת שטעתה] נובע מאגו גס ומגושם - את זה הבנתי בקלות, לקח לי זמן רב יותר להבין שבצורה אולי, לטעמי, מעודנת יותר, משהו מאותה נצחנות, וכחנות, התעקשות על היותי צודקת - קיים גם בי. אחרת בשביל מה הייתי זקוקה כל כך להכרה שלה?
נדמה לי שהדף שלך עוזר לי להבין את זה חד יותר, ממוקד יותר.
על כל פנים אין לי ספק שהמבנה הפנימי שלי שונה מאוד משל אנשים אחרים - נדמה לי שרוב האנשים האחרים שאני מכירה היו נפגעים מהפגיעה עצמה, ולא מחוסר הצדק והעוול הנוראי מבחינתי בכך שהיא אפילו לא לקחה אחריות. ורוב האנשים שונים ממני מבחינת מידת האינטנסיביות שבה אני בודקת את עצמי. ולקח לי זמן רב להבין - שגם אם אני בודקת את עצמי יותר מרוב האנשים שאני רואה לידי במקצועות טיפוליים, עדיין גם אני מפספסת, והרבה.
תיכף אמשיך....

ההתעקשות שלי לזכות בהכרה מאותה אחת שפגעה בי מבחינתי קשה כל כך סיבכה מאוד גם אותי וגם אותה.
שתינו שילמנו על כך מחירים כבדים, ההבדל הוא שאני שילמתי על כך מחיר אישי כבד ואילו היא - מחיר מקצועי.

הסיפור שלך על התאונה עשה לי בום בבטן.
אני זוכרת רגעים בהם היו לי כמה רעיונות יצירתיים במיוחד איך לגרום לכל העולם ואשתו להבין את עומק העוול שנעשה לי [ולנשים אחרות בסיטואציות דומות] וכל פעם מחדש - קרה משהו, משהו רע, סוג של "תאונה", תודה לא-ל לא תאונת דרכים, שגרם לי להפסיק.
המדהים מכל היה שאחרי שעזבתי לחלוטין את הסיפור הזה ועברתי תהליך של לסלוח מבפנים, מישהי שיקרה לי מאוד והיא חלק משמעותי מחיי החליטה ממש להיכנס ל"פרוייקט" של פעילות ציבורית על מנת למנוע הישנות מקים כאלה בעתיד, והפעילות הציבורית הזו הניבה פרות מבורכים מאוד, גם אם צנועים. זה לימד אותי גם שצדקתי מאוד שמישהו בעולם אמור לטפל בזה ולמנוע את העוול, וגם שזה לא היה התפקיד שלי...

אני לא מצליחה למצוא מלים מחבקות מספיק לומר לך, שמזווית הראייה המאוד צרה שלי בא לי להגיד: אל תצטערי על כלום.
אל תצטערי על הפנייה לוועדת האתיקה, על כל הקושי שיש בה, אל תצטערי על המקומות בתוכך בהם כבר סלחת ועל המקומות שבהם בוודאי עוד תסלחי.

האמונה שלי העמוקה מאוד היום היא שזה לא נכון להגיד שכל מה שקורה לאדם במציאות החיצונית של החיים שלו הוא פונקציה של המציאות הפנימית.
[במלים אחרות: "זה לא היא, זאת את...]
זה לא נכון!
יש מציאות חיצונית. יש לה חוקים משלה. אדם שפגע - פגע.
זה שלו, לא הכל פונקציה רק של הצד הנפגע.
ומן הצד השני - יש אמת עמוקה מאוד בתפיסה שמה שקורה לי הוא ייצוג של מציאות פנימית בתוכי.
איך זה מסתדר ביחד? זה שני הפכים, ואני מאמינה לגמרי ששניהם נכונים.
איך זה מסתדר ביחד? תמיד איפהשהו אינטואיטיבית האמנתי שזה מוכרח להיות כך, ששניהם נכונים, היום, אחרי שנחשפתי לתפיסות רוחניות מסויימות - אני יודעת שגם יש לי עוגן.

אל תצטערי שנלחמת.
גם אם תפסידי,
גם אם יגידו לך שחבל על הזמן ועל האנרגיה - לא באמת הפסדת במלחמה הזאת, כי משהו עמוק בך היה זקוק לבטא את האמת - אני נפגעתי, וזכותי לפחות לנסות לבקש צדק.
במובן הזה לא הפסדת ולעולם לא תפסידי, כי היית מוכנה ללכת עם החלק שהוא לא רק הישרדותי ["מה זה יועיל לי? עדיף ללכת הלאה, להיעזר בטיפול של מישהו אחר..." , "אולי אני עלולה להפגע מאוד ע"י התהליך..."]. וההחלטה ללכת עם החלק הזה - היא קטע חשוב בסיפור שלך, ככה אני מאמינה.

בוודאי שתסלחי לה פעם, אולי כבר סלחת חלקית.
לא לסלוח למישהו לעולם זה אומר להישאר קשור אליו לנצח.
וזה עסקה מאוד לא משתלמת.
לא בעולם הזה ולא בעולמות אחרים שאני מאמינה שהם קיימים.
לכל דבר יש הזמן והקצב שלו.

השוני העצום בתגובות שקיבלת משקף בעיני [שוב, בזווית צרה מאוד... ] את שתי האמיתות המנוגדות האלה.

מילה אחרונה:
הממסד רקוב.
לגמרי.
לכן אני מסכימה לגמרי עם אלה שאמרו לך -כן! - תילחמי בו, מפני שהוא באמת רקוב,ומגיע לו,
ומסכימה לא פחות עם מי שאמר - עזבי את המלחמה, עצם הניסיון להוכיח את צדקתך מעניק גושפנקא ליכולת של אדם אחר לקבוע מה ראוי ומה אינו ראוי, כאשר אלה שמתיימרים לקבוע - הרבה פעמים לא ראויים לשבת על הכסא הזה.
במלים אחרות: נכון, פסיכולוגים ומטפלים הם רק בני אדם, ולפעמים במובן הרע של העניין...
והדרישות שלהם מעצמם לא כל כך גבוהות כמו שהיית מצפה.

בעיקר אני חושבת ומאמינה שאת זו שיודעת הכי טוב מה נכון לך,
ואם לשבת שאת זקוקה לתלונה הזו - הרי שזה היה הדבר הכי נכון,
וזה לא סותר את זה שאולי פעם תעזבי הכל, תרפי לגמרי ותשכחי,
וכמו כולנו - גם אם את בטוחה לגמרי שאת צודקת, את גם זקוקה לתמיכה, לנחמה, לאנשים אחרים שיגידו לך שאת צודקת וגם שאת אהובה...

אישית לי מה שעזר לצאת מתוך אותה תסבוכת [שנמשכה זמן רב וגבתה מחירים כבדים מכל הצדדים שהיו קשורים לעניין...] היה טכניקה הכי פשוטה שבעולם: שיחה כל יום של עשר דקות עם אלוקים. לספר לו מה שעובר עלי, כמו שמספרים למטפל. הרבה יותר זול, באותו שלב של החיים שלי - הרבה הרבה יותר אפקטיבי ויעיל. אצלו יש צדק. ואצלו יש גם סליחה. וגם נחמה. וגם תמיכה. זה כמובן לא סותר להיעזר במטפל אנושי, אם את מרגישה שזה נכון לך. ומשם הגיעו התובנות שאיפרו לי להמשיך הלאה.

אני קוראת את המלים שכתבי לך וקשה לי נורא עם זה שהן מצלצלות לי באוזניים קצת קרות. מנתחות כאלה.
אול בגלל שככה זה בסיטואציות כל כך מורכבות... אני מוצאת את עצמי מנסה איכשהו להבין את השלם של הסיפור, על כל חלקיו.
הייתי רוצה נורא להעביר לך משהו מהחיבוק שבא לי לחבק אותך, [מקווה שעוד מותר לחבק את כל מה שעברת...] , מההזדהות, ומההערכה העצומה כלפייך.

את אדם טוב וחכם, בא לי לצעוק, תאמיני בך! גם אם את עושה שטויות, גם אם מישהו יגיד לך שאת נלחמת במלחמות דון-קישוטיות, חשבת על כך כל כך הרבה, זה לא בא לך בשלוף, תאמיני בך! זה מוכרח להיות נכון! נכון לעכשיו, וההמשכים יכולים להיות שונים... ואנחנו מוגבלים נורא, כי אנחנו בני אדם, ולא יכולים ברגע של הווה להכיל את כל האמיתות הסותרות של המציאות שלנו בו זמנית...

מקווה שמשהו מהדברים עובר בכל זאת.

אהבה.

פלוני אלמונית

אילת,

מה שלומך ? מקווה שאת מרגישה טוב יותר !

פלוני אלמונית יקרה ביותר!
קראתי את דבריך הארוכים, הכנים והכה מיוחדים, ולאחר זאת לא יכולתי להפסיק לבכות במשך דקות ארוכות. בכי כל כך משחרר, מעמקי עמקים.
כבר כל כך הרבה כתבו לי כאן, תמכו בי ונתנו את לבם, אבל משהו בדברים שלך נגע בי באופן כל כך מיוחד.
אני חושבת שראשית משום שעברת כנראה חויה מאד דומה.
קראתי את דבריך וכמעט לא האמנתי לדמיון בחויות שלנו וביכולת שלך כל כך להבין אותי, אולי כפי שאף אחד לא הבין אותי עד כה!!!
בכך הענקת לי מתנה שאין לה שווה ערך!!!!.
אומר בכנות שעוררת את סקרנותי, לדעת גם מה קרה לך, איך הצליחו כל כך לפגוע בך, אבל בודאי זה אישי, וכמובן שהפרטים לא משנים,
כמו החויה עצמה.
אני שמחה בשבלך שמצאת את הדרך להתגבר, למצוא נחמה ועזרה ממקור גבוהה, וגם לסלוח,
שכמו שכתבת בחכמתך הרבה- זה כנראה הענין, לסלוח, וכל עוד זה לא קורה, לא באמת משחררים את האדם ואת הארוע כולו.
וכמו שכתבת וצדקת- בחלקים סלחתי וחלקים נוספים עוד יגיעו.
גם אני כמוך, הייתי זקוקה רק להכרה שהיא פגעה בי כל כך, על רקע של קשר שהיא רקמה ביחד אתי.
אין לי שום בעיה עם כל החריגות האתיות שנעשו, את הכל אני מבינה וסולחת, רק רציתי הכרה אמיתית בכך שהיא כל כך פגעה בי.
וגם נטשה אותי, מתוך המקום הכה מיוחד ובוטח שיצרתי מולה.
מעולם לא בטחתי ולא אהבתי אדם זר כפי שזה קרה לי מולה. ועד היום, עם כל הקושי, עדין לפעמים יכולה להתגעגע בכאב שקורע אותי מבפנים.
פלוני אלמונית יקרה, את כתבת לי דברים כל כך עמוקים, כל כך תומכים וכל כך מחבקים!
וכן, עדין מותר לחבק אותי, למרות כל מה שעברתי (לשאלתך.....).
נתת לי כאן מחמאות, שכפי הנראה מגיעות לך, כי באמת כל כך דייקת וכל כך הבנת,
וגם אולי הדבר הגדול ביותר- באמת יצרת איזה שלם גדול ומורכב, שמכיל את כל הצדדים שהובאו לי כאן.
אני חושבת שרק בהבנה וראייה של השלם הזה, ניתן להבין את המורכבות.
והתלונה- כפי שכתבת- כנראה בכל יום שיעבור, ארגיש את הקושי הגדול שבמעשה הזה, את הצער שלי על כך שהגעתי למקום הזה,
ויחד עם זאת את ההבנה שלא היה לי מוצא אחר.
לא במצב שנוצר, ולא בחוסר המוכנות שלה לעשות צעד קטן לקראתי, ולהרים את הכפפה שזרקתי לה מספר פעמים,
ולעשות מולי תהליך של סגירה והכרה במה שקרה.
העובדה שהיא לא יכלה לעשות זאת , ומצד שני המשיכה לעבוד עם הבן שלי- גרמה לי להרגיש עוד יותר קטנה.
שהיא, למרות כל מה שקרה, עדין אוחזת במקום השולט, וממשיכה לטפל בבן שלי מתוך הנחה שלא אוכל לעשות כלום, ופשוט אאלץ לקבל זאת.
הדהימה אותי העובדה שבנוסף לדמיון בחויות שעברנו, שתנו מאד נעזרות ומאמינות בתפיסות רוחניות ובראייה ממקום אחר.
אני גם כמוך מאמינה שמה שקרה אכן צריך היה לקרות ושהמפגש ביננו הוא מפגש קארמתי.
מפגש קארמתי הוא מפגש מאד עוצמתי בין שני אנשים, שכל אחד מביא לשני משהו מאד חשוב שהוא צריך לפגוש בחייו, גם אם בזמן המפגש,
הדברים נחויים קשים מנשוא.
את השיעור שלה היא צריכה ללמוד, זה לא עניני (למרות שאני לפעמים מנסה להבין מה הוא),
את השיעור שלי אני מנסה ומנסה להבין, אולי בסוף זה יקרה?
ומבחינה מעשית- אני אמורה לקבל בכל יום את התשובה של הועדה, שהתקימה לפני כשבוע, וגם את התיק שלי שבקשתי ממנה,
והיא אמורה לשלוח לי מכורח החוק. אלא אם כן היא תחליט לפתוח כאן עוד חזית של מאבק, אבל נראה לי שגם כוחותיה מוגבלים.
פלוני אלומנית, אני מחזירה לך בלב שלם את המחמאות שנתת לי , נראה לי שהן בהחלט מגיעות לך,
ומודה לך מקרב לבי על הקדשת המחשבה, הזמן והלב הרחב כלפי.
בהרבה הערכה, אילת.

פלוני אלומנית 2- שלום.
רק עכשיו אחרי ששלחתי את ההודעה ראיתי את מה שכתבת.
אז, תודה על ההתענינות, לא יודעת מה לענות לך.
עכשיו ברגעים אלה, עוד עסוקה בדברים החזקים שכתבה לי פלוני אלמונית 1.
ובדרך כלל, יש לי קצת מכל דבר- קצת עצב על כל מה שקרה, קצת כעס, קצת געגועים, שלפעמים יכולים להתרחב להרבה געגועים.
קצת מתח מהתשובה, קצת תחושת גאוה על כך שהלכתי עם הבנתי ומלחמתי, קצת אכזבה מעצמי וקצת קבלה.
בקיצור, ממש סלט של רגשות.
מעל הכל רוצה כבר לקבל את התשובה, לקוות שהיא תהייה מותאמת לי ושאוכל להתחיל ולשחרר סופית.
תודה לך ולילה טוב, אילת.

ועוד דבר שחשוב לי לכתוב כאן בשבונג הכתיבה הלילה-
שזה נשמע שאלה הם חיי כרגע- בכך עסוקה רגע לרגע,
וזה ממש ממש לא כך!
יש לי חיים שלמים ומלאים, בענין, אתגר, קושי , שמחה, סיפוק ועוד.
אין ספק שהסיפור הזה עדין מלווה אותי, אבל לא צובע את כל חיי, ויש ימים רבים שכרגע זה מינורי ביותר.
כמובן שכרגע ההמתנה לתשובה שצריכה להגיע ממש בימים אלה, ברקע, אבל מאמינה שכשזה יחלוף, שוב הסיפור יהיה יותר ברקע,
וגם , מקווה שילך ויתרחק.
גם כמובן תלוי בתשובה ובקבלת התיק שלי.
טוב, תודה למלוים ולילה טוב, אילת.

הייתי באווטאר השבוע. נסענו מהצפון לחיפה אני ובעלי, לקחנו בייבי סיטר, וממש רצינו לבלות יחד. 8 שנים לא הלכנו לסרט יחד.
הייתי מאושרת.
כשהגענו גילינו שיש רק כרטיסים בשורה הקדמית משני הקצוות של השורה.
ואני הייתי מאושרת.
החלטנו לקנות את הכרטיסים, ותיכננו לבקש מהשורה לזוז כיסא אחד ליד, וכך נוכל לשבת יחד.
אחלה.
כשהגענו וביקשנו, כולם הסכימו לבקשה באדיבות ובחיוך מלבד אישה אחת שהיתה שם עם חברה שלה. והיא צדקה .
היא אמרה שאלה הכיסאות שאותם היא רכשה, ושם היא רוצה לשבת.
אמרתי לה שהיא צודקת לגמרי, שאני רק רוצה לספר לה מאיפה באנו ובמה זה היה כרוך, והיא בכל זאת התעקשה מאוד.
וכך ישבנו שנינו בנפרד.
ואני החלטתי שאני עדיין מאושרת, כי הסרט הוא חוויה פנימית, ואנחנו חווים אותה יחד, גם אם לא אחד בסמוך לשניה.
והייתי מאושרת.
בסוף הסרט, היא פנתה אלי, ונגעה לי ביד כדי להגיד משהו, אבל החלטתי שעכשיו כשהסרט הסתיים אין לי כל רצון להידברות.

הסתכלתי אליה לתוך הנשמה ואמרתי: " העיקר שאני צודקת " בזמן שאני נוקשה ומקשה את כל גופי ומנערת ממני את ידה.

לא כעסתי עליה.
הבנתי שהיא משקפת לי משהו שקיים בי. וכך גם אני משקפת לה את מי שהיא.
זה היה מאוד חזק.
גם אני הרבה פעמים צודקת, צודקת עד כדי מחנק, עד כדי מלחמה, עד כדי מוות.

וזה מתחבר לי לתהליך שלך- את צודקת. זה ברור לי לגמרי שאת צודקת.
למה זה כל כך מהותי לך שיכירו בצידקתך?
האם הצדק הוא באמת מעל לכל?

מאחר שלא קראתי הכל, אני כמובן מודעת לכך שיריתי באפילה וייתכן שתעיתי וטעיתי לחלוטין בהקבלה של הסיפור שבחרתי לחלוק עימך.
בכל אופן את מוזמנת למחוק אם לא רלוונטי.
חיבוק ענק ומלא אמפתיה, ממני.

פלונית נוספת, ספרת סיפור נחמד, אני חושבת שהוא מתקשר נורא יפה למה שכתבה לי כאן פלוני אלמונית:
_*האמונה שלי העמוקה מאוד היום היא שזה לא נכון להגיד שכל מה שקורה לאדם במציאות החיצונית של החיים שלו הוא פונקציה של המציאות הפנימית.
[במלים אחרות: "זה לא היא, זאת את...]
זה לא נכון!
יש מציאות חיצונית. יש לה חוקים משלה. אדם שפגע - פגע.
זה שלו, לא הכל פונקציה רק של הצד הנפגע.
ומן הצד השני - יש אמת עמוקה מאוד בתפיסה שמה שקורה לי הוא ייצוג של מציאות פנימית בתוכי.*_
אני גם מאמינה שהחוץ משקף לנו משהו פנימי, ויחד עם זאת יש גם חוץ , כפי שכתבה פלונית- מציאות חיצונית בעלת חוקים משלה.
ועדין שאלתך רלונטית ומאד מעסיקה אותי- למה כל כך חשוב לי להוכיח את צדקתי?
כנראה באופן מהותי זה קשור לכך שעדין לא באמת השתחררתי עד הסוף, שאני עדין כבולה למה שקרה, כואבת, זועקת את צדקתי וזקוקה להכרה,
שלא קבלתי ממנה- שהיא פגעה בי מאד.
אני הולכת ומתקרבת ליום שלא אצטרך הצדקה חיצונית, אולי היום כבר כאן,
אבל הגלגל כבר התגלגל והוא היה נכון לזמנו.
היום חשבתי האם להוציא את התלונה, בדיוק מהמקום שמתחיל להרגע, שמוצא צדק וסליחה פנימיים.
חברה טובה שלי טענה שזה כבר לא בידים שלי ושאם אעשה כך, אכן מצדיקה את גרסתה- שאני אדם לא יציב, פועל לפי רגשות,
ויתכן שגם גבולי.
אותה חברה ספרה לי שלפני עשר שנים עשו לה עול גדול, ברמה כספית, והיא לא תבעה את הרמאים.
עד היום היא מרגישה קטנה ועלובה, שפחדה לעמוד מולם.
היא חושבת שאם אקח עכשיו את התלונה, תמיד ישאר לי סיפור לא סגור, וארגיש שברגע האחרון השתפנתי ונסוגתי.
ומעל הכל- היא אומרת שפעלתי לפי חוק, בדרך לגיטימית, פניתי לועדה שנקבעה לשם דברים כאלה.
לא פרסמתי את שמה ברבים, לא פעלתי בדרכים לא לגיטמיות, לא הזקתי לה בכל מיני דרכים.
פעלתי לפי סדר נכון וטוב.
אם היא לא תקבל כלום- היא בודאי למדה משהו ולא קרה כלום,
ואם היא תקבל- כנראה היא מוכרחה להבין כמה דברים ברמה מקצועית ואולי טוב עכשיו ולא על גבם של עוד מטופלים?
לא יודעת, עדין גם בעצמי שואלת את כל השאלות, שוב ושוב.
לילה טוב, אילת.

הבטחתי לעדכן , אז אני מעדכנת:
קשה לי לכתוב וגם אני עדין לא מאמינה,
אבל קבלתי כמה שורות קצרות בהן נכתב לי שטוב שאני מטפלת בעצמי ושהיא לא עברה עברות אתיות.
ושהם בזאת סימו לטפל בתיק שלי.
אילת.

נשמע קשה.
תחזיקי מעמד.

אבל קבלתי כמה שורות קצרות בהן נכתב לי שטוב שאני מטפלת בעצמי ושהיא לא עברה עברות אתיות.

כואב כואב כואב .

הארגון מחפה על יקיריו - חברי הארגון !
אני עוקבת אחרי כל הפרקים. העברה האתית של המטפלת נמצאת בתחילת תחילת פרק א' .
אילת , חזקי ואמצי .

אוי. אפילו לי, שלא מעורבת כמוך, קשה לשמוע.
ליבי איתך.

_אני עוקבת אחרי כל הפרקים. העברה האתית של המטפלת נמצאת בתחילת תחילת פרק א' .
אילת , חזקי ואמצי ._

ואב כואב כואב . הארגון מחפה על יקיריו - חברי הארגון !
בדיוק מה שחשבתי.

אני עוקבת אחרי כל הפרקים. העברה האתית של המטפלת נמצאת בתחילת תחילת פרק א'
בדיוק
אילת , חזקי ואמצי .
יעודד אותך להבין שהפסיכולוגית בכל מקרה מן הסתם לא תחזור על דרכיה. אין לי ספק שהפנייה לוועדה השפיעה עליה, ושמעשייך לא היו לשווא.
היי גאה בעצמך!
אגב, את יכולה גם לפרסם את השם שלה. אני הייתי שמחה לדעת שלא לשלוח את הילד שלי לפסיכולוגית חסרת גבולות, שמטפלת בילד אבל לא מוכנה להיפגש עם אמא שלו אחרי שנתנה לה מתנה וחיבקה אותה בטיפול!