טוב, רומא לא נבנתה ביום אחד...
אבל בפועל, מה שאני מציעה הוא לשנות פוקוס .
אי אפשר לשנות משהו כזה בזוגיות בבת אחת. ביום אחד, בצעד אחד.
אין איזה פטנט קסמים שאנחנו נניף את שרביט הקסם שלנו, ופ-ת-א-ו-ם , בהנפת שרביט אחת, וופס! הבעל שקודם זרק בגדים מלוכלכים על הרצפה, ליכלך שמונה מזלגות בארוחה (למה????), לא הוריד מהשולחן, ענה "לא בא לי" לבקשת עזרה פשוטה (גרררר!), נכנס עם נעליים מטונפות מהעבודה ולא מנקה אחריו - פתאום ישים את הבגדים במכונה? יתנדב לרחוץ כלים? משאיר נעליים מלוכלכות ליד הדלת?
כשאני כותבת לשנות פוקוס אני מתכוונת שהפנקסנות (מיצי החתולה, והזוגית, זה למי שמרגישה אצלה את הפנקסנות) הופכת להיות מודעת, ולאט לאט - אם את אכן רוצה חיים אחרים - את מתחילה לבחור באופציה אחרת, לא בפנקסנות.
ואחת הדרכים להשיג מעבר לאופציה אחרת היא לבחור טוב טוב מה את רוצה לעשות מבין הדברים שאת כרגע עושה בבית וסובלת.
כל אחת צריכה לבחור לעצמה את הסיטואציות שמחרפנות אותה, את מה שהיא יכולה ולא יכולה לעמוד בו, ולהתאים את העבודות לצרכים שלה.
הדוגמא עם הכביסה היא רק דוגמא.
הקטע בה הוא להפסיק להסתכל עליו ועל מה שהוא עושה,
ולהתחיל ולבדוק מה המינימום שאת רוצה לעשות.
זה לא השלב הסופי -
זה צעד ראשון.
המטרה של התרגיל היא להפסיק לנסות לשנות אותו לעת עתה.
המטרה של התרגיל היא לא להשיג ממנו שיתוף פעולה לעת עתה, כי זה ממילא לא הולך והדרך שלנו כרגע לא עובדת.
אילו היא היתה עובדת, חגית ומיצי והזוגית לא היו אומרות שיש להן בעיה.
המטרה של התרגיל היא פשוט לעשות שינוי.
לעזוב דרך שלא עובדת ולעשות משהו שונה.
לא בשביל שהוא יעבוד עליו, על הגבר, אלא בשביל לעשות שינוי פנימי.
השינוי הפנימי יוליך לאנשהו.
לאן שזה לא יהיה, אם אני באמת עושה שינוי, משהו בחיים שלי משתנה ואני כבר רואה דברים אחרת, מדברת אחרת, עושה אחרת, וקורה - אחרת.
אם אני ממילא לוקחת את הבגד כדי להניח אותו בצד, אני הרי יכולה להשקיע את אותה האנרגיה בהנחתו בסל הכביסה, לא?
אני אפנה פנס לכמה דברים:
- לא הצעתי לקחת את הבגד. הצעתי להשאיר אותו פזור ברחבי הבית בלי לגעת בו (אפשרות א) או להסיט אותו הצידה (אפשרות ב. תרגום בגוף הסרט: לדחוף אותו עם הרגל הצידה קרוב לקיר או מתחת לאיזה רהיט סמוך, כדי שלא יפריע לך ללכת ולא תחליקי עליו. לא "לקחת אותו").
אבל השאלה היא - האם את עושה את זה באהבה וממש לא מפריע לך שאהובך משליך בגדים מלוכלכים על הרצפה, או שאת עושה את זה בכעס ומרגישה מותקפת, סובלת, קורבן, שפחה שלו ונחנקת מהמראה החוצפני הזה.
(אני זוכרת שאלון בחן את עצמך באיזה ירחון אמריקאי שקראתי פעם עוד בנעורי [השאלון נקרא "האם את מאוהבת"], והיתה שם שאלה שבה "את נתקלת לפתע בזוג גרביים מלוכלכים של בעלך על הרצפה. את: א. רוצה לרצוח אותו. ב. ג. לא זוכרת מה היו. ד. נזכרת כמה את אוהבת אותו". אני זוכרת כמה הופתעתי לקרוא את אופציה ד. בחיים לא הייתי חושבת שהיא קיימת לולא השאלון הטיפשי הזה. כל חינוכי התנגד לעצם קיומה. והנה, מאז אותו שאלון חדר לי למוח רעיון חתרני: אפשר לראות בגד מלוכלך שאהובי זרק על הרצפה במקום "לשים במקום" - ובמקום להתעצבן ולצרוח עליו, להרגיש חום ואהבה! מדהים!)
עכשיו, הרעיונות שאני זורקת פה לא רלבנטיים למצב שבו את מרימה את הבגדים המלוכלכים שלו מהרצפה באהבה.
הם למצב שבו את כועסת.
אז במקום לכעוס - לוותר. זה הרעיון שאני מעלה.
כי מאיפה הכעס?
בואי נגיד שהכעס הוא למשל כי את מרגישה שיפחה: הוא זורק לו על הרצפה ואני צריכה להרים אחריו??? לכבס לו??? לטפל בו?? כשהוא מזלזל בי ובכוחות שלי ובמאמצים שלי?
אז אפשר לא להיות שיפחה.
איך?
לדוגמא: לא נרים אחריו, לא נכבס לו, נעזוב את זה.
לא בכעס. פשוט, נוותר. כמו בדוגמא של מיצי על התחתונים: גם אנחנו יכולות לעזור לעצמנו בכך שפשוט לא נראה. זה יוריד מעצמנו כל כך הרבה ...
אם הוא יבקש ממני אז אני אכבס בשמחה. איך מבקשים ממני? למשל, שמים בסל הכביסה (יש עוד אפשרויות).
אבל זה לא יעבוד אם נעשה את זה "דווקא" ובלב נמשיך עם הפנקסנות.
זו אותה גברת בשינוי אדרת.
אני מדברת על שינוי, שינוי אמיתי.
להוריד מאיתנו אחריות.
להוריד מאיתנו עבודות שמעצבנות אותנו.
אם הבעיה שלנו היא "אני עושה הכל והוא לא עושה כלום", אז אני בסך הכל מציעה שנתבונן ב"אני עושה הכל" הזה ונתחיל להוריד ממנו כמה שיותר.
בשלב הראשון, עדיין "הוא לא עושה כלום", אבל אני כבר לא עושה "הכל".
אולי אני מתחילה לעשות רק מה ש"בא לי" ואולי בזכות זה אני קצת פחות כועסת. אולי מפני שאני יודעת שמה שאני עושה, זה כי בחרתי לעשות כי זה מתאים לי.
שאלה מעניינת היא (אני באמת סקרנית) מה יקרה אחרי שכל הבגדים שלו יהיו זרוקים על הרצפה בכל רחבי הבית ולא יישאר לו כלום כלום בארון.
מעניין מה הוא יעשה.
האם הוא ירים בגד מלוכלך מהרצפה ופשוט ילבש אותו שוב? (בטח ג'ורג' מסיינפלד היה עושה את זה... P-: )
האם הוא יקנה בגד חדש (כמה זמן הוא יעשה את זה לפני שזה יתחיל להיראות לו קצת משוגע... בפלייליידי יש נשים שמספרות שזה מה שהן עשו... נגמרו הגרביים הנקיים אז הן הלכו וקנו עוד כמה זוגות גרביים...ככה במשך שנים...)
או אולי, אולי, אולי, אולי, הוא יבין שהדרך לקבל בגדים נקיים עוברת דרך לשים אותם בסל הכביסה? וככה הוא יתחיל לשים אותם בסל הכביסה ויפסיק לפזר אותם (בהדרגה, בהדרגה) ברחבי הבית?
(מיצי, דוגמא מבריקה. מה המסקנה? לו בכלל לא הפריעו הררי הכביסה, לא הפריע לו שזה לא בארון, לא ראה שום בעיה. רק לך זה הפריע. אז בשביל מי העבדת את עצמך בסידור? רק בשבילך! הוא היה שמח ומרוצה מערימה ששוכבת שם עד שיצטרך ממנה משהו P-: )
אם אוכלים ארוחת ערב, והבןזוג לא מוריד מהשולחן אז לא לשטוף לו ת'כלים?! בסופו של דבר אני הרי אעניש את עצמי ואת ילדי בהררי הג'יפה שתצטבר ותצטבר
הנה שאלה מעניינת.
אני מנסה לחשוב יחד איתך ולהעלות רעיונות.
רעיון ראשון הוא זה שאמרתי קודם: זה שבו בכלל לא עושים שינוי בקטע של תפקידי המינים. זה שבו עושים שינוי פנימי בהתייחסות שלנו.
אבל נעזוב את זה כרגע.
אז יש פה עוד כמה גורמים. למשל, את מזכירה ילדים. האם הילדים קטנים או שהם בגיל שהם יכולים להוריד את הכלים שלהם, או חלק מהכלים שלהם, מהשולחן? האם זה נהוג בבית שכל אחד מוריד את הכלים, או שתמיד תמיד את מורידה את הכלים של כולם? האם את רוצה להנהיג שינוי? האם אי פעם ביקשת הורדת כלים משותפת והאם קיבלת תשובה שלילית? כל אלה ועוד הם גורמים ספציפיים שצריך להתייחס אליהם.
בואי נגיד לצורך הדיון שעד היום רק את עשית את זה, ואף אחד לא עזר לך.
בואי נגיד שאת רוצה לעשות שינוי.
אז הנה כמה אפשרויות שנשים אחרות ניסו:
- לעשות אסיפה משפחתית קטנה וספונטנית בסוף ארוחת הערב. למשל, להגיד לבעל ולילדים: "צ'מעו, אני מתבאסת להוריד את הכלים לבד-לבד אחרי האוכל. אני זקוקה לתחושה של שיתוף וביחד".
אחרי המשפט הזה את מפסיקה, ומחכה.
או שיגיבו, ואז תתפתח שיחה שבה ייקבעו איזה הסכמות בין כולכם.
או שכולם ישתקו, ואת תפרשי שתיקה כהסכמה.
אם כולם מסכימים, אז כשקמים בסוף האוכל כל אחד ייקח משהו. זה לא חייב לצאת מושלם. זאת רק התחלה. יש מספיק זמן למקצה שיפורים. אפשר לקחת בחשבון מראש שלילדים ייפול המזלג מהצלחת בדרך אל הכיור, או שהם יקחו יותר מדי בבת אחת ויישבר משהו, ולא להתרגש ולא להתייאש. זה שייך לדפים אחרים, אבל אם נבקר ילד בנסיונות המגושמים הראשונים שלו לשתף פעולה, או ננזוף בו אחרי שטעה, התוצאה תהיה שנסרס אותו והורדת הכלים תגרום לו הרגשה רעה ותחושת חובה לשארית חייו.
אם באת ממקום אמיתי ונקי, גם אבי ילדייך ישתתף כמו כולם.
את יכולה גם לבקש ממנו משהו כמו "אני אשמח אם אתה תוכל גם להוריד את הסיר הכבד. קשה לי איתו".
כי כשמבקשים עזרה, כדאי לשים לב מאיפה אנחנו מבקשות:
האם זה מפני שבראש רץ לנו הסרט "אני לא פראיירית ואני לא שפחה שלך! גם אתה חייב לתרום פה!"? אז ביפ ביפ ביפ! את לא תאמיני, אבל הוא שמע את זה! והתשובה שלו למה שחשבת שאמרת רק לעצמך בראש שלך עלולה להיות "לא רוצה! מה תעשי לי?" או "לא בא לי".
או האם זה מפני שבראש רץ לנו הסרט "הוי, אהובי ואבירי, אתה כל כך חזק, בשבילך הסיר הזה הוא כלום, ואני האשה הקטנה שלך וכל כך כבד לי להרים אותו" (-:
לסרט השני (אם אני באמת ובתמים חושבת אותו בכנות. אי אפשר לרמות פה, ראו הוזהרתן...) יש הרבה-הרבה-הרבה יותר סיכויים אצל האביר שלכן על הסוס הלבן (הסוס הלבן אלה הגרביים שלו, שפעם היו לבנות).
עוד אפשרות:
- כן. לעזוב את כל הכלים.
לאכול עד שייגמרו כל הכלים בבית. אחר כך לאכול רק מה שלא צריך כלים בשבילו או כלים חד פעמיים.
מתוך ויתור. מתוך חוסר כוח וחוסר אונים. שוב, לא מתוך דווקא וכעס. אם את עושה את זה מהמקום של ה"דווקא" לא יקרה שום שינוי. זה בדיוק כמו לצרוח עליו למה אתה לא עושה כלום בבית.
אם הוא שואל להסביר שאת בדיכאון מכל הנושא של הכלים ואת פשוט לא יכולה להסתכל על הכיור, ולבכות לו כמה המטבח מטונף ואת פשוט לא יודעת מה לעשות ואין לך כוח להסתכל על זה, ומה יהיה אם אמא שלך/שלו (מחקי את המיותר) תבוא ותראה את זה.
שימי לב:
הרגשות שלך (את בדיכאון, או איזה מלה נרדפת). הרצונות שלך (היית רוצה מטבח נקי, וזה בכלל לא קשור אליו, אבל את יותר מדי בדיכאון בשביל לעזור לעצמך).
אפילו בלי להגיד מה את צריכה (איכשהו, גברים נוטים לעתים קרובות להבין את זה כפקודה. התגובה של גברים רבים לכל מה שאפילו טיפ טיפה משתמע כמו פקודה או ציפיה מהם היא "אל תגידי לי מה לעשות!" וזה עוד ניסוח עדין). ואגב, הטון, הטון ממש קריטי. כל מה שנשמע אפילו קצת כמו תלונה, גורם לו להרגיש האשם תמיד . לעומת זאת, חוסר אונים אמיתי מעיר את הגיבור שבו.
מה יקרה?
אולי שום דבר.
בכל אופן, את הפסקת לעשות משהו שסבלת ממנו (קרי: לרחוץ כלים לבד).
זה מה שאני מנסה להדגיש.
שאם את סובלת מכל הקטע של הורדת הכלים ורחיצתם, אז אולי תפסיקי. לא חשוב התוצאות.
המחשבות האלה שרצות בראש על התוצאות והמה יהיה ואיך אפשר לעשות כזה דבר הן מה שדופק אותנו והופך אותנו לשפחות של עצמנו.
אבל מה יכול לקרות?
אולי הגבר שלך ישמע את הבכי שלך, כמה את בדיכאון, כמה את לא יכולה להסתכל על הכלים, ואולי יהיה לו רעיון לעזור.
"אז תרחצי אותם!" (הוא מאוד רגיש ועדין. אבל תסלחי לו. זו ההצעה הראשונה שלו. הוא עוד לא הפנים שאת בדיכאון וכרעת תחת העומס).
"אני לא יכולה..." (את בדיכי. את פשוט לא מסוגלת. הרי זה ברור. מי מסוגל להתחיל אפילו? את יכולה לשאול אותו "אולי זה דיכאון שלאחר לידה?" הרי יש לך ילדים. סימן שאת אחרי לידה. הגיוני, לא?)
יש גם סיכוי, שמתישהו האביר שלך על הסוס הלבן יעלה את הרעיון לעשות את זה ביחד, או שהוא יעשה את זה.
אז אולי תהיי מוכנה לנסות? אולי, באמת. אולי ביחד יהיה לך כוח, להתגבר על הסיוט. את הרי כל כך אוהבת לעשות דברים ביחד איתו. (הפמיניסטית שבי גם אומרת, תיזהרי לא להזכיר את המלה "עוזר". הוא לא עוזר לך. את רוצה לסלק מהמילון המשפחתי את הרעיון שזה התפקיד שלך והוא רק עוזר. לכן "ביחד". ביחד. זו מלת המפתח. אתם יכולים לעשות הכל בעבודת צוות. כל רעיון שלו יתקבל בברכה כרעיון מצויין. גם אם הוא רוצה היום לרחוץ רק את הצלחות ואת כבר דמיינת שתתגברו על הכל. יש חשיבות גדולה לזה שהוא יתכנן את תוכנית הפעולה והוא יוביל והוא ינווט. בזה הוא לוקח על עצמו את התפקיד להציל את המצב ובזה גברים ממש מצויינים והוא ייצא מזה עם הרגשה ממש מצויינת לגבי עצמו וגם לגבי רחיצת כלים. ואלה רק רעיונות על קצה המזלג).
אני חוזרת ואומרת:
זה לא יעבוד אם את עושה את זה כמניפולציה.
צריך באמת להבין מה זה אומר, ולעשות שינוי פנימי שמאפשר לעשות אחת משתי האפשרויות או אפשרות אחרת שלא כתבתי.
מקווה שזה עוזר למישהו כאן. כל אחת וגם אחד, אם יש כאן כזה, מוזמן/ת לקחת מכל הרעיונות שזרקתי פה מה שיעבוד בשבילם ומה שמדבר אליהם.
כתבתי ארוך ומפורט כדי לתת תסריטים מאוד ספציפיים. כדי שיהיה יותר ברור, כי לפעמים קשה לדמיין איך זה כשעושים שינוי גמור.
.
ממש כמו מריחה רעננות ירוקה כשהוגה אותו. פשוט משמח אותי.