הכאב שבנפשי

אנונימי

אני עכשיו קוראת את הספר הדרמה של הילד המחונן ונפרשת לפני גודלה של הטרגדיה של חיי.
40 שנה של סבל, עצב, הלקאה עצמית, דיכאון, אבדן החיוניות, בדידות עצומה, ניתוק, חרדות,ראייה מעוותת של העולם(אני תמיד במרכז)
עיסוק אובססיבי בחיפוש התווית המדויקת ל"מחלה "שלי שמעולם לא הוגדרה כמחלה
החיפוש הלא נלאה אחרי מושיע שיציל אותי מעצמי
והכי נורא-פגיעה באנשים היקרים לי ביותר

בעצם לא 40 שנה כי נולדתי שמחה ושובבה,תאבת חיים,כמו כל תינוקת בריאה ונורמלית,(יש תמונות)

מתישהו בשנותי הראשונות האור כבה, ענן עטף אותי, העצב הפך לחברי הנאמן והיחיד
מתי ומה בדיוק קרה אני לא יודעת כי אין לי שום זיכרון.אמנזיה מוחלטת.
הזכרונות הם משלב מאוחר יותר .
של אבא רע,מפחיד,מאיים,שחור משחור,
של כעס גדול שהיה כמעט תמיד מכוון אלי כמו להבה של להביור,זה הדימוי שעולה לי עכשיו,
כעס הרסני, הורג ,מטח של האשמה וביקורת,צעקות,איום פיזי.
ואיפה אמא?...
האמא שצריכה להגן על ילדתה הקטנה היתה ילדה קטנה בעצמה,תינוקת נולדה(אני) ומיד עוד תינוקת,היא היתה חלשה מידי לעזוב חלשה מידי להגן עלי,תינוקת חסרת אונים,היא נישארה,והייתה לי"כאילו אמא" עכשיו אני רואה אותה ככלי ריק,קליפה של אמא.
הייתי לבד.
ולמרות שנישאתי ויש לי שלשה ילדים
אני לבד
בוכה את ההבנה של הפגיעה שלי בילדי,את ההעברה הבלתי נמנעת של פצעי נשמתי אל אהובי היקרים,הרכים.

ההבנה שנישארתי תקועה בשלב מוקדם של ילדותי,מתוך תקווה לתיקון,שנשארתי פגועה,נכה,אולי לתמיד,מתוך המקום האינפנטילי הזה אני פועלת בעולם.
התקווה היא האויבת הגדולה שלי.כי היא תמיד שיקרית,ותמיד יש אכזבה.

יש תקווה והיא לא שקרית
ואפשר לצאת מכל הבורות
ולשם כך אנחנו פה
וזה יופי שאת רואה ומבינה
וזה כואב ולא פשוט וזה לוקח זמן
אבל זו ההתחלה של שחרור.ואני אומרת לך שזה אפשרי.
יש מלא מה לעשות עם כאב מהילדות
ומניסיון הוא יכול להיות מטופל ולא לצבוע בגווניו המחרידים את כל ההווה.

מקשיבה לך ומחזקת אותך
בהצלחה.

הכאב בנפשי שבלע כל חלקה טובה, אני רק כאילו חיה
90 אחוז של תשומת הלב כמעט באופן קבוע שם,בפצע,
לא נישאר כמעט כלום לדברים אחרים כמו חברות,חיבור,אמפטיההקשבה,נתינה,הכלה,התפתחות,שימחה,צמיחה,צחוק(איך עושים את זה) יצירה,הנאה,הדברים שהופכים את החיים לכדאיים לחיות

קוראת וכואבת איתך.
נראה לי שעצם ההבנה והקבלה של המצב הוא תחילת הריפוי.
את מדברת על זה, כותבת, לא חשוב.
זה כבר לא חבוי, זה יצא לאור, וחושך לא יכול להמשיך להתקיים כשנידלק האור.
חיזקי ואימצי.

אם הייתם פוגשים אותי ככה סתם בהתחלה הייתי נראית לכם מיוחדת ומעניינת,אם זה היה ביום טוב שלי אז אפילו נחמדה,ברגעי חסד מקסימה גם,קולחת,מודעת,אולי הייתם רוצים להיות חברים שלי.
אבל תוך זמן קצר אולי במפגש הבא שלנו,או בטלפון,משהו מוזר בהתנהגות,קטוע,חסר טקט,ההיתם פוגשים את המבוכה החוסר ביטחון הכאב,שמזכיר לכם את כאבכם שלכם,אולי לא הייתם יודעים להגיד לעצמכם מה זה בדיוק,אבל הקול הפנימי שלכם היה לוחש "לברוח" ....
אם אתם מאלה שיודעים להכיל כאב של אחר,ואוהבים לעזור למי שזקוק,הייתם מחזיקים קצת יותר זמן מעמד.
אבל הייתם מעוררים בי רמת ציפיות לא הגיונית,התקווה שלי שהנה מצאתי את החברה שתהיה לי תחליף לאמא,תהפוך אותי לתלותית ונזקקת, ופגיעה בצורה לא הגיונית בכלל.
בפעם הראשונה שתשכחו להתקשר או להיות שם כשאני צריכה,משהו אצלי יתערער,ובעוד פעם פעמיים,אני מאבדת אמון,פגועה כועסת,מאוכזבת,ולבסוף מתנתקת.
חוזרת למצב הטיבעי שלי שרק בו אני מרגישה בטחון מסוים,לבד.
חברות היא בעיני מין מושג אגדתי, נכסף, כמיהת הבטן והלב,שרחוק ממני כמו שרחוקה אני מעצמי האמיתי ומקבלתו.

שליחה על ידי גאמה* » 23 יולי 2005, 14:35

אני שולחת לך הרבה כוח. התובנות שאת מעלה כאן על הדף הן עמוקות וחשובות והן יובילו אותך למקום אחר. אני יודעת שכרגע זה נראה כאילו לעולם לא תרגישי יותר טוב, או כאילו לעולם לא ישתנה מצבך. אבל זה לא נכון. השינוי כבר כאן. את עוד לא רואה את תוצאותיו, אך הוא כבר כאן.

אני מזדהה עם רגשות רבים העלת כאן, גם אני לא קבלתי את ההורות שהית מגיעה לי. גם אני נותרתי חסרה.
אני היום מרגישה טוב.
לי אישית, סייע טיפול פסיכולוגי להבין את כל זה, וגם ללמוד לתפוש את עצמי אחרת ולשנות פאזה.
אם זה מעניין אותך, אוכל להרחיב.

בכל מקרה, כל הכבוד לך על מה שאת מתמודדת איתו - רק טוב יצא מזה, אני בטוחה!

<חיבוק מחייך לטובת האופטימיות>

שליחה על ידי אילה* » 23 יולי 2005, 20:04

כמי שעברה חיים דומים אני יכולה לומר לך שמבין המילים שלך בולטת הוויה חזקה .
וזה בסדר להיעלב ולהתאכזב מאנשים. קבלי את עצמך. מי שזה מפריע לו שילך . את תהיי עם הרגשות שלך . היי עדה להם עד שהם יחלפו.
מפעם לפעם זה יותר קל.
מלאי את עצמך גם בפינוקים קטנים . ובהתכתבויות באתר. ובשיחות עם בני אדם .

שליחה על ידי חן* » 23 יולי 2005, 22:14

אני לבד.
GOING DOWN
לדיכאון יש ריח רע
גם אני לא מוצאת מילים שמקרבות
בתוך הלב שממה חרבה
יודעת שזה יחלוף,אבל עייפה כלכך מהתנודות
מחפשת את האבל האמיתי שאולי יביא סוף סוף לפרידה מהתקווה השיקרית שאוכל שוב להיות ילדה שמטפלים בה בלי שתיצטרך לדבר ולמצוא חן,שאוהבים אותה ללא תנאי
רוצה להתבגר ולמצוא בתוכי את מעין הנתינה שנמצא שם מתחת לחרבות
מעין זך של הוויה שמסתפקת בעצמה
שאינה נזקקת
ולכן היא מרווה

אבל אני עדיין פה מחיה שוב ושוב טרגדיה שאין לי ממנה זיכרון מוחשי והיא הבדידות והתיעוב העצמי שלובשים שוב ושוב צורה מוחשית ואני ממקום עמוק מסרבת להרפות מהם מסיבות נעלמות
הלוואי שהייתי יכולה לצרוח את הטירוף הזה החוצה ממני

מאוד רוצה לעזור, לא מוצאת מילים מתאימות.

אני חושבת שעלייך להמשיך לכתוב ולמצוא את האהבה שחסרה והתמיכה - כאן באתר, יש כאן אנשים טובים מאוד.
אולי כדאי גם לקחת קצת אומגה 3 (אם את אכן חשה בדיכאון שמציף אותך).

את חייבת למלא את עצמך בדברים שעושים לך טוב, להצטרף לאיזו קבוצה (מפגשים דרך האתר, חוגי יצירה, התעמלות - זה ממריץ בדרך כלל ומביא תחושה טובה). אולי תנסי להתעמק בנושא שמעניין אותך וללמוד אותו אפילו לבד דרך האינטרנט (יצירה, ספרות, אסטרולוגיה - שווה בדיקה בנוגע לשמך שאולי סוגר לך מעט את המזל, גינון....).

ואולי למצוא בכל זאת חברה שתתמוך מקרוב (אם יש לך ילדים קטנים אפשר למצוא אמא של חברים של ילדייך,
לא להתבייש להזמין את עצמך), או חברה לאתר.

שווה לחיות, אני אומרת לך, גם אני גדלתי בבית קשה וחיי קשים - אבל קיבלנו מתנה "את החיים" ואנחנו לא נוותר עליהם, לפעמים צריך להאבק כדי לחיות אותם טוב.

אז רצון נראה לי שיש לך. את לא לבד, אנחנו כאן באתר הזה - אנשים שאכפת להם.
יש לך את ילדייך והכי חשוב יש לך את עצמך - את לומדת לאט לאט להכיר את עצמך, לבחון חלקים פחות טובים ולהכיר בהם אבל אם תתמידי בתהליך ותוציאי דברים, את תלמדי גם להתחבר לעצמך ולחלקים הטובים שבך.
ויש בך דברים טובים, בכל אדם יש גם דברים טובים.

הביטי החוצה, השמש זורחת, הציפורים מצייצות - לא שווה לחיות בשביל זה?!
המשיכי לכתוב כאן.

תודה לכל מי שכתבה ושלחה חיבוקים,זה חשוב לי ונעים למרות שאני במקום כזה עם עצמי כרגע שלא ממש יכולה להאמין שמגיע לי.

אני חיה בישוב קטנטן ומרוחק,אין לי רכב שלי,כל פעילות דורשת נסיעה ולוגיסטיקה,אולי אם הייתי חיה בעיר הייתי יותר נעזרת בסדנאות למינהן,אולי יוצרת קשרים חדשים,
או שבעצם אני מאמינה שזו אשליה (המרחק כגורם תוקע) הרי יש לי אפשרות גם פה בישוב לקבל,יש גם פה אנשים טובים,אבל
פה ביישוב כבר יש מה שניקרא סטיגמה וקשה לפרוץ דרכה למרות שאני מאמינה שזה אפשרי .
אם אהיה אחרת
אני המוזרה, המבודדת ,כמעט לא רואים אותי ,לא כלכך יודעים איך לאכול אותי
ככה נראה לי בכל אופן.

האתר הזה מקסים ומלא בהמון רצון לעזור אני משוטטת פה כשיש זמן וכותבת לפעמים בשמות אחרים,פוחדת להיות דמות אמיתית,פוחדת מתחושת הדחייה וה"לא מספיק טובה" שאני יודעת שתגיע

הבעיה היא בי,יש מקום עמוק,תהומי, שחושב שאני לא ראויה לטוב,לא לחברות ולא לעזרה אני לא יודעת לבקש עזרה באמת,
אני יודעת מראש שאגרום למי שרוצה לעזור להתחרט,

יש לי בן זוג תומך ומדהים שאני לא יודעת איך הוא סובל אותי

אני עוסקת בתחומים נפלאים של יצירה ועבודה עם הגוף ,תחומים מרפאים,אבל אני לא שם מספיק,אלא רק בחלק קטן מן ההוויה שלי,גם כך הם תורמים במידה מסוימת לתהליך החלמה שקורה לאט לאט לאט לאט לאט לאט
ויכולתי לכתוב עוד 1000 לאטים
אני במקום קצת יותר טוב מפעם,אבל עדיין
אני רוב הזמן בעיסוק אובססיבי בכאב
תוך כדי כל פעולה במשך היום

אי אפשר גם להמנע מכעס והאשמה עצמית
למה אני בוחרת להתקע ככה - ועד כמה זו באמת בחירה שלי,
שאלות שאני עסוקה בהן המון

אני אקנה אומגה 3

אבל בעיקר אני כלכך צריכה את הקשר האנושי האמיתי המקבל הנותן
כלכך זקוקה לחיבה ולהערכה לתמיכה לא שיפוטית
ואם אני לא יודעת לתת לעצמי את הדבר הבסיסי הזה
איך אקבל מהאחר
איך אתן

שליחה על ידי גאמה* » 25 יולי 2005, 23:15

יש מקום עמוק,תהומי, שחושב שאני לא ראויה לטוב

אני יודעת מראש שאגרום למי שרוצה לעזור להתחרט

ממה שאת כותבת, עולה כי הסיבה שאת חשה כך היא שזו ההרגשה שנתנו לך בילדותך. זו הדרך שבה התייחסו אליך. ולכן זו הדרך היחידה שאת מכירה ביחסייך עם עצמך.

_אי אפשר גם להמנע מכעס והאשמה עצמית
למה אני בוחרת להתקע ככה - ועד כמה זו באמת בחירה שלי,_
אני לא חושבת שזו בחירה שלך. אני חושבת שזה אחד מהקשיים שעולים כשגדלים עם סיפור ילדות עם מאפיינים שציינה אליס מילר בספרה.

ואם אני לא יודעת לתת לעצמי את הדבר הבסיסי הזה

אמנם ציינתי זאת קודם יותר בהקשר שלי, אבל רציתי לומר זאת פעם אחת גם בצורה ישירה.
יש כמה דרכים שיכולות לסייע לך לשפר את הרגשתך.
טיפול מקצועי כלשהו (החל מטיפול אלטרנטיבי ועד לפסיכולוג קונוונציונאלי) יכול לסייע לך רבות. זה יכול לסייע לך לשנות מהותית את הדרך שבה את תופשת את עצמך. שינוי שורשי ועמוק. זה לפחות מה שאני קיבלתי בטיפול שאני עברתי.
טיפול כזה יכול גם ללמד אותך לתת לעצמך, כך שתרגישי יותר אהובה. בעיניי עצמך.

בהצלחה @}

בעקבות עצות שקראתי אתמול בדפים שונים בנושא דיכאון הבנתי שאני צריכה לישון פחות,אני כל הזמן עייפה
הלכתי לישון אתמול ב1:00- שזה מאד מאוחר בשבילי והתעוררתי ב6 בכל זאת מלאה בחומרים הכימיים של הדיכאון,זה מדהים כמה שזה פיזי
מיד אחרי שגמרתי להניק והקטן נירדם יצאתי מהמיטה והנה אני פה מנסה למצוא מרגוע

אני כבר הרבה שנים בטיפולים שונים
זה התחיל כשביתי הבכורה נולדה-היום היא בת ,13 אז הייתה הצפה ראשונה
התחלתי עם הילינג עוצמתי ודמיון מודרך
אח"כ הגיע זמנו של טיפול פסיכולוגי שבסופו התגרשתי,אפשר להגיד שאז הבנתי לראשונה שאני רוצה ויכולה לאהוב הייתי בת 32 בערך
ואז היה דיקור ע"י מטפל שניסה לנצל את המצב
אח"כ היה עוד פעם הילינג ע"מטפל שניסה לנצל את המצב
הסיבה לטיפול -תמיד דיכאון מתמשך-(התוצאה במקרים כאלה של ניסיון שפל של מי שקורה לעצמו מטפל ועוד גובה ממך כסף הוא הרסני-אולי אסור לאשה לפנות לגבר במצבי חולשה לפחות לפי נסיוני רובם לא עומדים ביצרם.
ואני מדברת על מטפלים רציניים ומוכשרים לא על שרלטנים! )

אח"כ היה עוד טיפול פסיכולוגי מעולה שלאחריו שקעתי בדיכאון כלכך עמוק שהתחננתי וקיבלתי כדורים שלקחתי במשך כמה חודשים עד שהתחיל סיפור האהבה שלי עם בן הזוג הנוחכי שגם לו יש תפקיד חשוב מאד בתהליך הריפוי שלי
בתקופת חמש השנים שאנחנו יחד התבססה דרכי ביוגה
קיבלתי טיפולי דיקור ושיאצו ע"י מטפל שלא ניצל את המצב
למדתי שיאצו אצלו
עכשיו -כבר כשנה וחצי אני בקשר עם מטפלת מופלאה בביו אנרגיה היא הדריכה אותי לתוך הכניסה למעמקי ילדותי-מרחוק
ואז "במקרה"הגיע לידי הספר והתעורר צורך בטיפול פסיכולוגי מעמיק שיעזור לי לזכור ולעבד את ילדותי
ביום רביעי יש לי פגישה ראשונה עם פסיכולגית שאני מקווה שתתאים לי ואני לה זה דרך קופ"ח
(הדיכאון פוגע בהכנסה-כמו בכל היתר)

פעם חשבתי שזה סתם מצבי רוח- זו הפיתקית שאמא שלי שמה עלי
עכשיו אני רואה שיש קשר ישיר בין ה"מצבי רוח" לחיים שלי

הבנתי לא כלכך מזמן שאני נופלת במעמסה-בכל פעם שיש סיבה לעומס רגשי
או כאשר מתרחש שינוי שהוא סיבה לעומס ריגשי (כל שינוי..)
אני מתפרקת

אז כמו שאתן רואות אני כבר הרבה זמן בבוץ הזה
לתקופות מצליחה להרגיש טוב ולחיות
לתקופות יש לי חברות
אבל תמיד מגיע בסוף הדיכאון שהורס ומשאיר אותי לבד
(לפעמים אכזבה מקשר תגרום לי ליפול)

זה כמו לגמגם במקום להגיד משפט אחד ארוך ובעל משמעות
החיים שלי מגמגמים

_כאשר מתרחש שינוי שהוא סיבה לעומס ריגשי (כל שינוי..)
אני מתפרקת_
לכל אדם (כך לימדה אותי הפסיכולוגית) יש אנרגיות מוגבלות ובכל פעם שיש שינוי שהוא אכן סיבה לעומס ריגשי האדם מתקשה לתפקד. אינני יודעת מאיפה המסקנה שצריך לישון פחות, אדם עם דיכאון זקוק להמון שעות שינה.
אבל לעתים מדובר באמת בחוסר איזון נפשי או הורמונלי ואכן נראה לי שקודם כל כדורי הרגעה (אפשר לנסות גם הומאופטי אם יש זמן לחכות לתוצאות בטווח ארוך יותר).
אתמול ראיתי בטלויזיה את התכנית "הסיפור שלי" הביאו לראיון מטפלת בהיפנוזה שסיפרה שאם מדובר באיזה קושי מהילדות אפשר לפתור זאת בטיפול היפנוזי.
למרות "באופן טבעי" אם מדובר בדיכאון עמוק ומתמשך, או בדכאון לסירוגין אני חושבת שכדאי לספר לרופאת המשפחה והיא תפנה אותך לטיפול המתאים ביותר והמהיר ביותר.
מאוד קשה לי להודות אבל גם לי יש לעתים "דכאון" וזה מילדות, ואז יש יום שאני בוכה בלי הפסקה, ללא תקווה - ויום או יומיים אחרי זה עובר כאילו לא היה כלל, אפילו בעלי למד שיש ימים שלא כדאי להתקרב אלי בכלל, אבל זה עובר.
אני חושבת שאם זה לא עובר לא כדאי להדחיק - צריך לטפל באופן מקצועי ולא חובבני.

קשה להודות בקיומו של דיכאון,אנשים נבהלים מזה.לי תמיד כואב כשאני קוראת בעצות לחיים טובים למינהם-שמור לך רק חברים שמחים... הרי העצב הוא חלק מהחיים .אדם שלא עצוב לפעמים יש אולי באגדות. נכון שלא צריך להיות בדיכאון אבל דיכאון הוא עצב עמוק ,נגיעה בכאב, אני מאמינה שאדם שיודע להיות עצוב גם יודע להיות שמח.למרות שלפעמים צריך עבודת ריפוי עמוקה לפני שהשמחה מרגישה בנוח להישאר.עכשיו קצת קשה לי לזכור אבל אני יודעת שהיו לי תקופות של שמחה גדולה של אהבה ונתינה.

אני מחפשת טיפול פסיכולוגי או מקביל,טיפול שיהיה מעמיק ויטפל בכאבי הילדות מן השורש,כנראה שקופת חולים זה לא הכתובת,אשמח מאד להפניות ,רעיונות,המלצות,וגם חשוב לי שהטיפול יהיה בעלות שאוכל לעמוד בה,אין לי יכולת לממן טיפול בעלות המקובלת של 250 ויותר לפגישה,זה מגיע לסכומים מטורפים.
וגם-תודה לך רוני ולכל האחרות שנכנסו ונתנו מחכמתן ומתשומת ליבן לזרה עצובה ....

עד כמה שהמצב לא נראה טוב היום, בעתיד יש מצב שנצליח להבין את הסיבה, לשם מה? אותי מחזק מאד (ברגעים לא קלים) לדעת, שלכל היסורים שלנו תכלית.
כל אחד מאיתנו בעולם הזה יש הרבה עבודה.
גדולים וחכמים ממני אמרו "כל דבר שניתן לקלקל, אנו צריכים להיות סמוכים ובטוחים שניתן גם לתקן"
בימים אלה אני מסימת 6 שנים של לימודי הומאופטיה קלאסית.
תהיה לי זכות גדולה לנסות ולעזור לך לפתור את מערבולת הרגשות אותה את מפליאה לתאר כאן. אם תסכימי, ננסה יחד להבין את חוסר האיזון ולמצוא מזור לקושי הגדול בו את שרויה.
שולחת לך ברכת החלמה שלמה.
תמר איל

תמר-תודה רבה ובשמחה! אני מרגישה שעכשיו נפתחו דברים אצלי שהיו סגורים הרבה שנים,וזה מאפשר הזדמנות לתיקון.
ההצעה שלך מרגשת אותי. תודה

את מוזמנת לצור קשר דרך הכתובת שלי בנט
"eyal family@bezeqint.net"
נשתמע

שליחה על ידי גאמה* » 29 יולי 2005, 16:27

הכאב שבנפשי,
ראיתי את שאלתך לגבי טיפול זול או חינם שאינו דרך קופ"ח. נדמה לי שיש בבתי חולים או דרך הרשות המקומית מחלקה לבריאות הנפש - או משהו כזה - שנותנת שירותים כאלה בחינם.
תנסי לבדוק במקום מגורייך.

ואני מחזקת אותך בהחלטתך.
אני מאמינה שאת בדרך הנכונה ל"תיקון", כפי שאת מכנה אותו.
בהצלחה! @}

הזדהיתי כמעט עם כל מילה שכתבת. אבל ממש.

דפים שמצאתי בהם את עצמי: טראומת ילדות ו-דברים שאמא אמרה לי.

מאוד אמפתית כלפייך.
מאחלת שתמצאי את השמחה האמיתית שלך.

תודה לך פלוני אלמונית, המילים שלך מחזקות כתבתי לך גם ב טראומת ילדות

אמא שלי שלחה תשובה, היא מרחמת עלי ,היא מקווה שיום אחד ארגיש יותר טוב,אין לה כוח להיכנס לדברים היא כבר אמרה לי מה שהיה לה להגיד.
את לא מבינה אמא שאני לא מאשימה אותך.
אבל אני רוצה וצריכה ש תכירי בכאב שלי ואת רחוקה משם כלכך
את מצידך רוצה שאני אוותר על הכאב שלי מתוך הבנה למצבך אז.
את רוצה את אמא שלך.
אבל אני הבת שלך אני לא יכולה להיות אמא שלך.
אבל לך אני לא יכולה להגיד את הדברים האלה.
את לא תשמעי ממילא.

הי זו אני.
נוסעת לכמה ימים, חוזרת ביום שלישי. מקווה שהצלחתי להאיר חלק מהנושאים.
מחכה לאות ממך. תרגישי חופשי לשאול כל דבר.
אני כותבת כאן משום שעבדה לי הכתובת.

_מה שאני מרגישה כרגע זה שאני צריכה להיות עם זה ולנסות להרגיש מה שהרגשתי אז ולראות את הקשר למה שאני היום.
אני לא רואה שום טעם לפתוח את זה איתך שוב והתגובות האמוציונאליות שלך רק מכבידות עלי.
לידך אני ילדה שצריכה את אמא שלה ולא יכולה או מעוניינת להבין ולהראות אמפטיה למקום שממנו את פעלת אז,זה לא התפקיד שלי.
את לא יודעת לקבל ולאהוב אותי כמו שאני ולא להקשיב לי,כמו שלא ידעת כשהייתי קטנה.
זה לא קשור לכוונות הטובות שלך ולא לקשיים שלך,זה קשור לצורך ילדותי שלי שמעולם לא בא על סיפוקו.
ובכל זאת את האימא היחידה שיש לי ואני לא יכולה לוותר עליך._

מצד אחד את חושפת בפניה את הכאב שלך, אבל מיד את גם עושה שריר.
זה כואב לה השריר הזה, ולא מאפשר לה להכיל אותך.
מעניין מה היה קורה אם היית באה אליה בוכה, כמו הילדה הקטנה שאת מתחברת אליה עכשיו
אם כבר עושים מסע דמיוני בזמן, אז עד הסוף.
לא להביא גם את הצלקות והפחדים של ההווה - אלא לתת לה הזדמנות באמת לתת לך את האימהות שלה
אם תבואי אליה רכה וזקוקה,
בלי כל הכעס.
זה קל להגיד, אני יודעת, זה הכי מפחיד בעולם
אבל לא נראה לי שיש דרך אחרת.
כי איך היא תתן לך סופסוף את החיבוק הזה שאת כל כך זקוקה לו, כשאת מגיעה אליה כולך עטופה בקוצים?

לוונדר,איך אני יכולה להגיד- אני פצועה וכואבת מהילדות שלי בלי שזה ישמע ויהיה במידה מסוימת האשמה נגד אמא?

מרגישה יותר טוב עכשיו,כמו אחרי שעולים חזרה מהבאר(קראתי באתר דימוי של הדיכאון לירידה לבאר),אחרי נגיעה במשהו עמוק ונקי,הלוואי שיכולתי לבוא אל אמא שלי משם.
יש גם תובנות חדשות כמו תמיד כשאני חוזרת אל פני השטח.

אני גם מניחה שאני נותנת משמעות גדולה מידי להבנה והסליחה שלה.
בסופו של דבר גם אם היא תבין -עד כמה זה ישפיע על ההתמודדות שלי היום.

משתתפת איתך בתהליך שעובר עלייך וקוראת אותך.
כשיהיה לי משהו בונה להגיד, אני אשתף.
לא שזה צריך להיות מתוכנן, לפעמים מספיק שיתוף הרגש הבסיסי הזה אבל אני עדיין לא מרגישה שאני יכולה לשתף ככה בפומבי מה שעובר עלי.
רק רציתי שתדעי שאני איתך.

אני מבינה עכשיו שיש לי צורך עצום באמפטיה...
לא ראיתי את הצורך הזה ככה קודם,
קראתי לזה צורך באהבה ובחברה

עכשיו הצורך לקבל אמפטיה חשוב לי הרבה יותר-שיקשיבו לי בלי לשפוט ובלי לבקר,כמו שמקשיבים לילד קטן,
שיכאבו איתי את כאבי
הדף הזה הוא כמעט המקום היחיד בעולם כרגע שמצליח להכיל אותי ולתת לי את מה שאני כלכך צריכה
אני מוצאת את עצמי חוזרת שוב ושוב אל המחשב כדי לבדוק אם יש אורחים-ושמחה כלכך כשיש!
וכדי לכתוב (הרבה גם ניכתב ונימחק)
עצם הפעולה של הכתיבה והידיעה שיש מי שקורא ומבין,היא כבר סוג של טיפול
יבורך מי שהמציא את האתר הזה ובודאי משקיע בו זמן ועבודה,תודה ! תודה! תודה!

כל מפגש עם אנשים הוא כמו אגרוף ישר לבטן
אני נשארת מכווצת וכואבת,פגועה
כולם(חוץ מבן הזוג הטוב שלי) מרוחקים,אדישים,
או נרתעים, מעקמים את אפם,
גם מי שמתקרבים בענין,בורח

המראה הזו אכזרית כלכך
אני יודעת שבתוכי זו אני שנרתעת מעצמי,
זו אני ששונאת את מה שהיא רואה שם בתוך הישימון הפנימי

יש מקום בתוכי שיודע שזה הכל
כאשר החרבות בתוכי יתכסו בפרחים ושיחים מלבלבים
גם בחוץ יהיו חיבורים נעימים.

הכאב שבנפשי
כל כך איתך, בכאב, במחשבות, בזכרונות הילדות.
אמנם כאבי ילדות קצת שונים אבל שמביאים את כולנו לאותו מקום בבגרותנו.
לזכותך יאמר שאת כבר מסוגלת לכתוב את הדברים ואני חושבת שזה מביא הקלה עצומה.
לפני כמה חודשים כשכבר הרגשתי שאני לא יכולה להכיל יותר את הרגשות שלי הלכתי לטיפול שמאוד עזר לי להוריד את 40 השנים הפרטיות שלי מהכתפיים והיום אני מתחילה לחיות, אמנם בצעדי תינוק, אבל זה עדיף על להיות מרירה ולשחות בעבר.
לא הגעתי לידי דכאונות קשים וטיפולים פסיכולוגיים, וזה לזכותם של אחותי הגדולה שהיא על תקן אמא שלי מאז שאימי נפטרה כשהייתי בת 4 (אך לא זכיתי להכיר אותה), ובעלי, שתמיד שומר אותי על הקוים.
הטיפול שעברתי נקרא "ריברסינג", אצל מטפלת שהייתה לי אוזן קשבת בכל זמן שרציתי ועשתה בי ניסים ונפלאות.
הכאב שבנפשי - מחזקת אותך ושולחת לך אהבה וחום, והרבה כוחות לעתיד.

בחזרה

שליחה על ידי רק* » 05 אוגוסט 2005, 03:57

אשמח מאד להפניות ,רעיונות,המלצות,וגם חשוב לי שהטיפול יהיה בעלות שאוכל לעמוד בה,אין לי יכולת לממן טיפול בעלות המקובלת של 250 ויותר לפגישה

ממליצה בחום על שיטת גרינברג. איפה שאני - זה 160 לטיפול.
מצד אחד עבודה טכנית אבל מצד שני מגיע לעומקים מדהימים. אפשר לקרוא באתר שלהם..

http://my.area.co.il/view.php?siteid=32544

משהו טוב קורה
אני מתכתבת עם אמא שלי במיילים
הייתה לי תובנה חשובה בזכות זה לפנות בוקר - מתוך שינה!
הכתיבה הזו כלכך טובה כי אפשר לדייק במה שרוצים להגיד,אין את הסחות הדעת שיש בשיחה פנים אל פנים
והנטייה לתגובתיות יכולה להתמתן
אז אמא שלי ענתה למיכתב שכתבתי לה בתשובה טיפוסית אבל כתובה כך שיכולתי לקרוא כמה פעמים
ואחרי כמה ימים ירד האסימון ובתוך מכתבה גיליתי דפוס התייחסות מוכר
שנתן לי מפתח חשוב
כל השנים מאז שהייתי תינוקת אבא שלי היה מאד רע אלי
הוא בן אדם דפוק ומסכן גם כן בגלל ילדות נוראית שהייתה לו עם אמא חולת נפש
ואמא שלי מצד אחד עשתה מה שיכלה כדי להגן עלי
ומצד שני היא התייחסה אלי כאל חולת נפש-כי לדעתה ברור שזה תורשתי העניין
זו תווית שאימצתי ורק עכשיו אני רואה את התמונה בבירור
אני פשוט אצרף את מה שכתבתי לה בתגובה :

את מאוד אמיצה.

הייתי רוצה לדעת האם מישהו יכול להעיד בוודאות שהוא הצליח להשתנות ולעבור תהליך עמוק של ריפוי בעיקבות טיפול כלשהו,ואני מדברת על הטווח הארוך,לא פחות משנה מתום הטיפול.אני רוצה לדעת כי אצלי יש תקופות טובות שאני מדמה לעצמי שזהו ,הפכתי לכאחד האדם,אבל תמיד זה חוזר.
אולי בטווח הממש ארוך-ואני מדברת על שנים רבות אני יכולה לראות הטבה אבל אצטרך לחיות עוד מאתיים שנה בשביל להשלים את התהליך בקצב הזה ואין לי את הזמן הזה.
כרגע יש הקלה ושמחה בעקבות התובנות החדשות.
כשאתפנה אפרט עוד כמה.

ההמלצה שלי היא שתקראי כמה שיותר ספרים ותשמעי כמה שיותר אנשים
שרעיונותיהם מראים דרכים לאזן את המחשבות לכיוון החיובי
ויתנו לך עם הזמן רעיונות חדשים איך להתמודד בתוך עצמך עם רגשות ומחשבות

כמו כן ממליץ לדאוג לנעימות - לקשט את הבית מחדש אולי - לנסות להימנע מהצבע השחור
להתקשט בכל צבעי הקשת, לפנק את הגוף במסאז'ים (ויש גם מכשירים אלקטרוניים מצויינים לעשיית מסאז'ים)
לשמוע מוזיקה שעושה טוב (ולא מוציאה אותך מהדעת), להימנע מחברת אנשים זרים רבים, אכילת מזון מזין כמו פירות
ולא ג'אנק.

ככל שתמלאי את עצמך בדרכים טובות להתמודד עם דברים בהם את לא מעוניינת.
אז אושר יהפוך לדרך חיים.
אנשים בהם והולכים "אבל אני תמיד נשאר אני" לכן ממליץ לך ללמוד עוד ועוד מה טוב לך וליישם

המון בהצלחה

היום קראתי את הדף שלך לראשונה. איזו דרך עברת בחודש האחרון מאז שהתחלת לכתוב כאן! מקווה שגם את שמת לב לזה

סליחה שאני שואלת, מקווה שזה בסדר: אבא שלך עדיין בחיים? את בקשר איתו? (אולי כתבת ולא ראיתי).

הייתי רוצה לדעת האם מישהו יכול להעיד בוודאות שהוא הצליח להשתנות ולעבור תהליך עמוק של ריפוי בעיקבות טיפול כלשהו,ואני מדברת על הטווח הארוך,לא פחות משנה מתום הטיפול.
אני כל הזמן עוברת שינויים, זה לא תהליך שנגמר. וכן - יש שינוי לטווח הרחוק. כל הזמן עולים עניינים חדשים, כך שזה כנראה תהליך שלא נגמר אף-פעם, אבל היום אני הרבה יותר מאושרת ממה שהייתי לפני 5 או 10 שנים.
אני מצאתי שלי הכי עוזרים מטפלים למיניהם שאינם פסיכולוגים. דווקא פסיכולוגים לא הצליחו לעזור לי. (סליחה על ההכללה, אני רק מדברת מהניסיון שלי).

תייגתי את הדף שלך כדף בלוג ודף תמיכה (בראש הדף). אם את מעדיפה, אוכל למחוק את זה.

את עושה משהו כל-כך אמיץ, שלי עדיין לא היה אומץ לעשות. לפתוח את זה עם אמא שלי.

אני 'מקנאה' בך על כך. אולי אלמד ממך.
זה מדהים. זה נפלא שהגעת לזה.
זה מקסים שאת מגיעה כך לתובנות.
וגם איך שאת ניגשת אליה - בלי האשמה. בעיניים גלויות. מביעה את הכאב שלך. מעזה לפתוח, לחשוף...
ממש נוגע ללב.

אני מאמינה בכל לבי בְּשינוי. את עוד תִראי !

איזה בכיינית אני

לא כל מי שבוכה הוא בכיין... לפעמים יש סיבות טובות
ועדיף לבכות את זה החוצה מלהשאר תקועים עם זה בפנים.

קראתי מה שאלון המליץ לך, ונראה לי שאת עושה את כל הדברים האלה
ואת באמת בתהליך, שכרגע הוא מאוד אינטנסיבי
וגם התוצאות מגיעות ותמשכנה להגיע.

אין לי כרגע זמן לפרט אבל בתשובה לשאלתך
הייתי רוצה לדעת האם מישהו יכול להעיד בוודאות שהוא הצליח להשתנות ולעבור תהליך עמוק של ריפוי בעיקבות טיפול כלשהו,ואני מדברת על הטווח הארוך,לא פחות משנה מתום הטיפול

אני יכולה להעיד בוודאות על שינוי כזה אצלי.
אנסה להיכנס מאוחר יותר.

תובנה חשובה בעיני מלפני כשבוע-
הרגשות השונים באים ממקומות שונים בתוכינו ,משכבות שונות,
כמו מעגלים מעגלים ,אולי שכבות בצל זה דוגמה טובה

על פני השטח יש ריחוק,אדישות,עליצות,פטפוט
במעגל פנימי יותר יהיה הכעס,הקנאה,מירמור,
יותר בפנים יש את הבלבול,ניתוק,פחד,אשמה,קיפוח
אחרכך מגיע העצב,שיכול להיות גם דיכאון,וחרדה

עמוק בפנים הרגש המזוקק הוא הכאב,שם צריך להסכים להישאר,אחרת ניזרקים החוצה
משם רוצים תמיד לברוח- בורחים אל הכעס,האשמה,או כל רגש אחר שמשליך החוצה אל האחר
קשה להישאר עם הכאב הנקי שהוא כולו שלנו ואינו קשור לאחריות של האחר

העצב נוגע בכאב,
הדיכאון יכול להיות כלי לכאב ,כשהוא מצליח הוא משרת אותנו כשביל גישה רחב לכאבים עמוקים ולאפשר אבל
לא תמיד הוא מצליח

אני מאמינה שבגרעין עצמו ,בליבה ,המהות היא האהבה ואיתה שם השמחה
ככל שנצליח לקלף את השכבות ולהגיע פנימה
נתקרב אל המהות

האהבה עטופה בכאב,
אם נסכים להישאר בתוך קליפת הכאב הוא יתרכך ויאפשר לנו גישה פנימה אל האהבה הנקיה

מן הרהורים גולמיים כאלה שמוזר להם להפוך למילים,עכשיו אני צריכה ללכת אבל עוד אחזור לנסות לעשות פה סדר...

אני קוראת את הדברים שאת כותבת, אפשר להגיד שהצלחת להדהים אותי.
ישר אל תוך הלב, לא מצליחה למצמץ או לסגור את הפה מתדהמה.
נהוג לחשוב שאדם לא מצליח לראות את המיקום בו הוא מצוי.
את, מפליאה לתאר כל כך במדויק את הדברים.
יש לך יכולת מדויקת להפליא. יש הרבה עוצמה בתאור של הרהורים גולמיים כאלה
העוצמה של הדברים באה, מהיכולת לראות כל כך עמוק ומדויק אל האמת.
לגבי רוב האנשים האמת הזו מוסתרת.

הרגשות השונים באים ממקומות שונים בתוכינו ,משכבות שונות,
הכאב שבנפשי, מאוד מאוד אהבתי את הרעיון. יש מה לחשוב עליו...

ובקשר ל-
איזה בכיינית אני
אני מה זה מבינה אותך. גם לי זה עולה לפעמים. קולות שאומרים לי: 'תפסיקי להתבכיין. אפשר לחשוב מה כבר קרה. יש אנשים שקרו להם דברים הרבה יותר גרועים. מה שאת עברת זה היה די רגיל באותו זמן. כולם עברו את זה. מה את עושה עניין? מה את מרחמת על עצמך כ"כ הרבה. למה את לא יכולה פשוט להמשיך בחיים. להיות 'נורמלית' כמו כולם...' וכו' וכו'.

ואני מבינה שאלו קולות בתוכי. גם כאן משוחזרים הקולות של ההורים שלי. זאת לא האמת. זו לא אני שמדברת.
האמת היא שזה באמת היה כואב. וזה באמת היה נורא.
ואני הבנתי שאולי רק אחרי שארשה לעצמי להודות עד הסוף כמה זה היה נורא, בלי להתכווץ ולהרגיש 'בכיינית', עם כל הלגיטימציה לכאוב את זה - אז אוכל סוף סוף להגיע למוכנוּת לרפא את זה.

זה שאני שוב ושוב מנטרלת את זה ע"י הקולות 'בכיינית, תפסיקי להתמסכן', זה מפריע לתהליך.

מתחבר לי למה שכתבת שצריך להסכים להישאר בתוך הכאב.
ולשם כך, לא רק לא לברוח לכעס ולהאשמת אחרים. אלא גם לא לברוח ל'לרדת' על עצמנו. כדי להישאר שם באמת צריך גם להרשות לעצמנו - שמותר לנו לכאוב. ושיש לנו כל הסיבות הטובות שבעולם. ולהיכנס לתוך זה עד הסוף.

כמובן, לא כדי להתקע שם, אלא כדי לעבור דרך שם, כמו שכתבת:
אם נסכים להישאר בתוך קליפת הכאב הוא יתרכך ויאפשר לנו גישה פנימה אל האהבה הנקיה

קצת התייחסויות לדברים שכתבו לי פה,דרך אגב,אני כל פעם נדהמת ושמחה מחדש מזה שכותבים לי פה,זה נפלא שאפשר לדלג על כל השלבים של ההיכרות ומבחני החן למינהם,לדלג על מה שכל כך קשה לי איתו ולגשת ישר לעיניין....
בשבילי זו מתנה יקרת ערך.
תודה שוב לכולכם-לכל מי שפה.
עצם הכתיבה יש בה ריפוי וזה מועצם אלף מונים ע"י הידיעה שיש עיניים אוהדות וקשובות.
אז ככה:
אני אתחיל מהסוף להתחלה-
איזה בכיינית אני כי כשקראתי מה שכתבו לי בכיתי מהתרגשות ובזמן האחרון אני בוכה כל כך בקלות, ובהקשר למה שכתבת ליבנת- לי תמיד אמרו תפסיקי לרחם על עצמך,וזה מוקש גדול, ואולי רק לאחרונה באמת הפסקתי להפסיק לרחם על עצמי.

הבנתי גם שזה שיש עוד רבים שעברו דברים דומים או גרועים הרבה יותר וגם הם סובלים לא קשור למה שאני עוברת ,לא מקטין מעצמת ההתמודדות שלי.
צרת רבים אינה נחמה,למרות שלפעמים מי שמבין אותי הוא זה שעבר חוויות דומות.
גם לא לברוח ל'לרדת' על עצמנו נכון מאד.

לתמר- אני חושבת שהבריאות שלי מתבטאת ביכולת לראות את גודל המחלה-אם אפשר להגיד דבר כזה.(אני לא רוצה להשתמש במילים שפיות וטירוף...עד אתמול בהן הייתי בוחרת)

גאמה-אני אשמח לקרוא את הפירוט שלך לחווית הריפוי שלך!

לבנדר- נשיקות! תמשיכי להזכיר לי.

יוחננית- גם אצלי יש שיפור ניכר לעומת 10 שנים אחורה.
היו לי שתי תינוקות אז,ואני כל הזמן רציתי למות.
נשארתי בשבילן.בזכותן.
היום אני כבר לא רוצה למות
אני רוצה לחיות.
נקודה.

ובשבילי זה דבר חדש לכתוב ככה.
אני רוצה לחיות .נקודה!

אבא שלי בחיים,ובריא כמו שד..
הוא נכה ריגשית בגלל מה שעבר בילדותו,ולכן לא ידע להיות לי אבא,ההורים שלי התגרשו אחרי שהתחתנתי(חיכו שהילדים יגדלו,צעקה גדולה)
הוא מתייחס לכל הנושא המישפחתי כעול מיותר,לא צריך להגיד שהוא בכלל לא סבא,הילדים שלי בקושי מתייחסים לקיומו,
אנחנו לא בנתק,אבל אין קשר,אין לו שום שמץ של מודעות ואין לי שום יכולת לדבר איתו על מה שהיה וכבר לא רצון.
איתו אין לי חשבון כמו עם אמא שלי כי תמיד כעסתי עליו ושנאתי אותו,רוב הילדות שלי,הוא היה הרע.
אמא הייתה הטובה ולכן לא יכולתי כילדה להרשות לעצמי לראות שהיא איננה מושלמת.
ההתפכחות הגיעה רק אחרי שביתי הבכורה נולדה.

פשוט אלון-העצות שלך נכונות אבל כשאני חושבת על זה לאחרונה יש לי צורך ללבוש שחור,להיות בדממה,מוסיקה לרוב מפריעה לי,ולאכול הרבה שוקולד...
אבל אני פה!

לילה טוב לכל הנשמות הטובות!

צבעים
אני אישית במצבים בהם אני רגיש במיוחד, חש רתיעה מהצבע השחור לעומת הצבעים האחרים שמעניינים אותי.
בעוד שחור מהווה אצלי התכנסות לעולם מפחיד - לבן מהווה פתיחות לעולם יפה - חושך ואור
אם ממש את מתעניינת בעניין אז
מבחינה מדעית - תוכלי לברר על ניסוים שונים בצבעים שונים / במנסרות / ספקטרום הצבעים ...
מבחינה אחרת - תוכלי לברר על שיטת "אורה סומא" Aura -Soma שהיא שיטת ריפוי בעזרת צבעים - לפיה לצבעים כוח לאזן אותנו ואני מאמין בזה, כך אפשר ממש לבחור מטרה ולהשיג אותה בעזרת הצבעים ממש הגיוני בעיניי.
( מודה שכשאין מספיק כביסה נקיה ויש רק חולצה או מכנס שחורים אז אני לובש שחור

)

להיות בדממה
הייתי ממליץ לא להיות בדממה אם את מרגישה שאין לך כלים להתמודד. קודם להיות חזקים ועם כלים ואז.

שוקולד
תביאי לי גם קצת.......

מעיזה לצאת מהבית
לא כל יום אני רוצה ויכולה להתמודד עם מפגשים
במיוחד בתקופות כאלה
אז יצאתי, הלכתי לקנות ירקות וקוטג',יצאתי מפה די בסדר
וחזרתי הפוכה לגמרי,בתוך הגוך פרפרורים של כאב
לא קרה שום דבר מיוחד,סתם קניתי והיו שם כמה אנשים פרצופים רגילים מוכרים כמובן כל אחד בעניניו

אז למה אני כלכך הפוכה

כאילו שיש בי כמיהה תמידית שיראו אותי
הילדה הקטנה שבי כלכך צמאה לתשומת לב
שיראו לי חיבה
שיחייכו אלי,שיתעניינו בי
התינוקי שלי עלי במינשא וגם הוא כמוני אוויר
למה העולם אדיש וקר אלינו

הצורך להיות מרכז העולם עדיין בתוכי דורש את מה שלא קרה כשהייתי תינוקת
והתביעה הילדותית הזו יש בה האשמה ואכזבה וכעס

הראש יודע המון הראש הוא חכם
אישה בוגרת נותנת
תני את מה שאין לך ואז יהיה לך
כלכך ברור
הגיוני לגמרי
אני רק צריכה לאהוב את כולם ואז הם יאהבו אותי בחזרה
זה חוק טבע

אבל אני לא אישה בוגרת
אני תינוקת צורחת צורחת צורחת
תראו אני פה!
אני רוצה שתרימו ותחבקו אותי
אני רוצה שד
אני רוצה שתנחמו תעטפו
תתפעלו תרוממו תלטפו
תשמחו תצחיקו
תראו אותי
אותי

מזדהה עד דמעות.

תודה.

ההורים שלנו היו כולם קורבנות ילדותם כמונו ואולי אף יותר
אבל אין להם את מתנת (או קללת?...) המודעות
(אני מדברת על הרוב,תמיד יש כאלה שמקדימים את זמנם)
רובם שילמו מס כבד לחברה
לא התגרשו עד שהילדים גדלו
ויתרו על אהבה
ויתרו על הגשמה
הזדהו עם סיבלם ואיפשרו לו להישאר
לא היה להם למי לפנות לעזרה
הם לא חשבו שאפשר בכלל
עד שגדלנו

אנחנו דור המודעים
יש לנו מודעות לנעשה בתוכינו לכאבינו
אנו חותרים ושואפים ומבינים
למה זה ככה או ככה
בתוכינו
מתחשבנים עם העבר
אנחנו מנסים לשלוט במציאות שלנו
פחות נכנעים למוסכמות חברתיות
הולכים לטיפולים
רק שנבחר מה מתאים לנו מתוך מגוון אפשרויות העזרה
מאמינים שהכוח לשנות הוא בנו

הילדים שלנו מודעים בני מודעים
גם הם ישלמו את מחיר פגיעות הוריהם
אבל הם מדברים על זה איתנו
מתחשבנים כבר מילדות
ואנחנו מאפשרים להם
אנחנו יודעים מעכשיו להסביר להתנצל לנסות יחד לשנות
אנחנו לא מאשימים אותם בכאבינו כמו שהאשימו אותנו הורינו
אולי הם ישאו פחות מכאובים וצלקות אל בגרותם
אולי הם יהיו מאושרים ושלמים יותר מאיתנו
הורים טובים מאיתנו

אמן סלה

אני אוהבת אותך
ומחבקת אותך
וחושבת שאת מתוקה ומצחיקה ויפה ומוכשרת וחמה וחכמה וטובה ועושה את העוגיות הכי טעימות בעולם!!!

_אבל אני לא אישה בוגרת
אני תינוקת צורחת צורחת צורחת
תראו אני פה!
אני רוצה שתרימו ותחבקו אותי
אני רוצה שד_

כל כך מכירה את ההרגשה...
איך בא לי לחבק אותך. לחבק אותך כמו שאת רוצה. כמו שאת מבקשת. לחבק אותך באמת. כמו שאת ראויה. איך בא לי לתת לך את זה.

דרך אגב, משהו ממש דומה כתבתי לא מזמן בשני שירים שכתבתי בבלוג שלי, אני מקווה שזה בסדר להכניס את זה לכאן. פשוט זה נראה לי ממש שייך:

*
אני ילדה שמֵחה. |
ובתוכי
בכי קשה.
אמא שלי נטשה אותי |
שוב
ושוב
ושוב

ילדה-עולָל |
שרועה על גבה
בוכה לזוג ידיים אוהבות
העור כואב
מחוסר מגע

בוכה |
בוכה
בוכה

ואין עונה |

הכאב הזה |
הוא תהומי
הכאב הזה
האם יש לו מזור
בעולם הזה

מאז |
כל פגישה שלי היא
נטישה
בכל פגישה זָרוּע
זֶרע
פורענות

ילדה שמֵחה |
סובבת בעולם
ובתוכה
זרע
פורענות

הוי |
אמא
אמא
אמא !

אלוהים !

מי יכול לחבק |
את הכאב
הנורא
הזה

*

כולם רוצים שאגדל |
ואני?
איך אפשר
מתי תבוא אמא |
תיקח אותי בזרועותיה
תיניק אותי
תיישן אותי בחיקה
תישא אותי על גבה
יום יום
ושעה
שעה

כולם רואים |
אישה

ואני?

תינוקת נטושה |
בעריסה

מאוד אהבתי גם מה שכתבת על 'התפתחות הדורות'

להצעה של אורנ ה פחות התחברתי. אני מאמינה שיש משהו בדבריה, ושהיא עשתה את זה בעצמה, אז בכלל... בכל זאת אני חושבת שאדם צריך להגיע לאיזשהו שלב בשביל זה. ולפני כן אולי יש עוד שלבים שיש לו צורך לעבור בהם, לעבור דרכם. זה עניין של בשלות מסוימת. ואי אפשר להאיץ בשלות.
אם אתה מרגיש צורך להיות בכאב, להרגיש אותו לעומק, להבין אותו, לעבד אותו - אז זה הצורך שלך. רק כשתמצה אותו תוכל לעבור הלאה. זאת דעתי

אם אתה מרגיש צורך להיות בכאב, להרגיש אותו לעומק, להבין אותו, לעבד אותו - אז זה הצורך שלך. רק כשתמצה אותו תוכל לעבור הלאה.
גם אני חושבת ככה.

הייתי רוצה לדעת האם מישהו יכול להעיד בוודאות שהוא הצליח להשתנות ולעבור תהליך עמוק של ריפוי בעיקבות טיפול כלשהו,ואני מדברת על הטווח הארוך,לא פחות משנה מתום הטיפול
אני אכתוב משהו על התהליך שלי. אם התיאור לא יספק אותך, את מוזמנת לשאול עוד שאלות

.

הגעתי לטיפול בעקבות משבר נפשי. אולי יותר נכון להגדיר את זה: כאב נפשי. הי, זה בעצם הניק שלך....
הכאב הנפשי תפס אותי בהפתעה ולא הבנתי מאיפה הוא הגיע ומה זה בכלל. הייתי בת 26. הגעתי לפסיכולוגית ועשיתי איתה טיפול נקודתי. כלומר התייחסנו בעיקר לבעיה הקונקרטית, נגענו בעבר באופן שטחי ובסופו של דבר הרגשתי טוב, והפסקתי לסבול.
הטיפול הסתיים. 3 שנים אח"כ הגיע המשבר השני.
הפעם חזרתי למטפלת לטיפול יסודי. אחרי שנה התחלתי להרגיש תזוזות פנימיות אצלי באופן מובהק. כלומר ראיתי בי שינויים ראשונים בדרך שבה אני תופשת את עצמי ובדרך שבה אני מתנהלת בעולם.
אחרי שנתיים מתחילת הטיפול כבר הייתי שם. שם = מרגישה אחרת, תופשת את עצמי אחרת לגמרי, עובדת אחרת בעולם. עברתי תיקון.

מאז הרגע הזה - שם - כבר עברו יותר משנתיים.
וזה יציב.
מה יציב - זה כל הזמן במגמת שיפור!
כלומר, למרות שאני כבר לא בטיפול יותר משנה (אחרי שנתיים המשכתי עוד כשנה אבל בתדירות הולכת ויורדת, ובשנה וחצי האחרונות אני כבר לא מטופלת) אני מרגישה שזרעי השינוי שנטעו בי, צומחים ועולים ומלבלבים. התהליך נמשך.

אני מקווה שהתיאור הזה עוזר לך.
אשמח עוד לספר, אם תרצי.

אורנ ה - הפיתרון שאת מציעה לי עלה בדעתי פעמים רבות, אך לא הוכיח את עצמו כבר ביצוע מבחינתי, ייתכן שלאנשים שונים דרך שונה להתמודדות עם כאבים.
הרעיון של: מה שמתמקדים בו גדל הוא רעיון ניואייג'י, הגיוני לכאורה
היגיון ושליטה עצמית (שנשמע שהשיטה הזו מחייבת) הם יכולות שחשוב לטפח
אבל בכל זאת,יש עוד רבדים עמוקים בנו שאי אפשר לרתום אותם במוסרות ההיגיון,הם דורשים זכות קיום משלהם !! ויש להם דרכים עקלקלות ולא הגיוניות שדווקא מבקשות לוותר על השליטה.
אני נוכחת שבמקרה שלי היכולת לאפשר לכאבים להציף כאשר אני במקום מוגן ,מנקה אותי,
זה קצת כמו להקיא,עוויתות של כאב,גועל,והופ.. נשפך החוצה מה שעשה לי לא טוב בפנים,לוקח עוד קצת זמן התאוששות ואח"כ מרגישה הרבה יותר טוב.
אני כרגע דווקא רוצה לשמור על קשר עם הכאב, יש לו תפקיד,הוא אומר לי -שימי לב שם,תקשיבי, יש לך מה ללמוד על עצמך,
האמת,אני חושבת שלכל רגש יש תפקיד! במיוחד לרגשות הקשים "השליליים"
כמו שלכאב גופני יש סיבה ויהיה לא נכון להתעלם ממנו,אולי הוא מעיד על מחלה שצריכה טיפול!

שוב ל אורנ ה :כתבת לי יפה ועמוק כלכך ומעומק ליבך ועל כך תודה!
דברייך דורשים שאקרא שוב ושוב,ואנסה להבין עוד.
מתוך מצבנו הדואלי והיחסי האמת המוחלטת לא נמצאת כאופציה. זה נכון מאד אני מודעת לכך שאין אמת מוחלטת ולכן יש חילוקי דעות רבים כלכך בין אנשים,ולכן כנראה שאמא שלי לעולם לא תבין מה אני רוצה ממנה בכלל!
אני שמחה שמצאת את הדרך שלך להתגבר על עברך הכואב ומקווה שאמצא אני את דרכי

לליבנת כנף תודה-דברייך מרגשים כלכך ואני מסכימה גם עם מה שכתבת על הצעתה של אורנה,

גאמה - תודה גם לך,נישמע שהטיפול שעברת היה מאד מוצלח!!
אשמח אם תוכלי לספר לי איזה סוג של טיפול זה היה ,גם בפסיכולוגיה יש שיטות רבות ושונות,ועכשיו כשאני לפני תחילתו של טיפול פסיכולוגי יעזור לי להגדיר מה אני רוצה ממנו.

גם אני רואה שיפור מטיפול לטיפול,יש כמה שנים בין לבין שגם בהן קורים דברים מתי שהוא מתחילה הידרדרות שמביאה אותי לטיפול חדש,אבל אני חייבת להגיד שבאמת זה מקום אחר כל פעם,עד מדרגה ועוד מדרגה,אני חייבת להזכיר זאת לעצמי שוב ושוב,
כי ברגעי הייאוש הגדול נראה שאני שוכחת ..

קורה משהו טוב
חוויתי כעס חד ומדויק שלא היה כרוך ברגשי אשמה! -
מה שלרוב קורה לי אחרי שאני כועסת על מישהו הוא שאני מתמלאת כעס על עצמי
ואשמה ולפעמים זה ממש כמו תחושת מחלה בגוף,ואני ממש מתייסרת.
ועכשיו זה סימן בעיני שמשהו טוב קרה לי בפנים,כבר פעמיים בימים האחרונים של כעס לא קטן שיצא והשתחרר אך ללא מטענים מיותרים ועמוקים ולכן לא פגע באדם עליו כעסתי אלא התקבל בהבנה!
זה דבר גדול בשבילי! כי הכעס הוא ברירת מחדל אצלי,מתעורר פעמים רבות בקלות מידי,
וכבר זמן רב שאני מנסה לעבוד עם הכעס ויש שיפור רב לעומת פעם אך עדיין הוא נוכח בחיי הרבה יותר מכפי שאני רוצה.
מצאתי שסיבה לכעס פעמים רבות היא התחושה שלא מכירים בכאבי
שלא מקשיבים לי- אני עכשיו מזהה מצבים כאלה ומנסה להגיד את דברי בצורה שגם יישמעו.כאשר כועסים על מישהו לרוב הוא מייד יכעס חזרה ואז המטרה שיקשיבו לי לא יכולה להיות מושגת.
היום אני מנסה להתרחק עד שהעצמה של הכעס פוחתת ולדבר מתוך מקום פחות סוער,
פעמים רבות אחרות הסיבה היא פחד מאבדן שליטה אני מנסה לראות גם את המקרים האלה ולשחרר שם,האמת שזה קורה לי פחות לאחרונה. אני לומדת מבן זוגי טוב הלב.

_ותמיד, תמיד ההצדקה שלי ל"סיפור הכאב" שסופר שוב ושוב היה, "זו האמת"
זה מה שקרה,זה מה שהיה.(בסיפורים האלו שלי,תמיד היו גם אשמים,ואני בגלל ליבי הטוב תמיד ידעתי גם לומר ,איך שאני מבינה אותם,את אותם אשמים בגרימת הכאב שלי,ומאיזה מקום הם פועלו...אבל....)
ושמתי לב שאני ממש קשורה לסיפורים שלי,גם אם מישהו ניסה להראות לי זוית אחרת,
איזן הצעה נחמדה אולי כחלופה......לא! בשום אופן לא הייתי מוכנה לוותר על הסיפור "הנפלא"שלי.
ההיצמדות/היקשרות/האחזות בסיפורים היתה אובססיה,כאילו שאין לי קיום ללא הסיפורים האלו.
מי אני ללא הסיפורים שאני מספרת לעצמי!?_

אורנ ה - דברייך שוב עמוקים וחדים,את מדברת ממקום חזק כלכך, שוב עם דברים רבים בתוכם אני מסכימה מאד-

לשחרר,לא להיצמד...כל כך קשה,

הרי אנחנו כל-כך פוחדים מהחופש,פוחדים להיות משוחררים* כלכך מסכימה!

מצחיק שבדיוק כתבתי על תהליך שחרור הכעס עוד לפני שקראתי את דברייך!
כדי לצאת מהבורות צריך להמשיך ולחפש אחר האמת... לסוגיה וגווניה. גם אם זו אמת סוביקטיבית!!
אני מאד רוצה להשתחרר מהיקשרויות במיוחד מהמכאיבות שבהן,רוצה להאמין שאני בדרך לשם!

את מדברת על תהליך שאורך זמן רב,גם אני בתוך תהליך,מבורך,יקח לי עוד קצת זמן להגיע למקום שממנו אוכל לדבר בביטחון כה רב(כך אני מקווה)
אני חושבת שלראשונה כאבתי באמת את כאב הילדות שלי לאחרונה למרות שסיפרתי את "הסיפור"פעמים רבות.
רק לאחרונה הקרקע הייתה מעובדת מספיק.
כדי שאוכל להרגיש שמותר לי באמת לכאוב הייתי צריכה לעבור דרך ארוכה,ולהיות במקום יותר בטוח פחות הישרדותי.

וגם אם כאב שב ועולה שוב ושוב בכל פעם הוא קצת אחר,גם פה יש תהליך,אני מקווה שיגיע הרגע בו יהיו לי מספיק סיפורים חדשים וטובים על עצמי,כרגע אני מאד עניה שם.
ללמוד לספר על עצמי דברים טובים באהבה -זה עכשיו אולי בשבילי ללמוד,קשה לי עם זה כלכך שאם ישאלו אותי מה טוב בי יהיה לי קשה לענות,גם בפני עצמי.
רוצה להשתחרר מהפחד להיות טובה וראויה בעיני /-:
אני לא רוצה להתכווץ יותר.

רוצה שיקוי מרחיב מגדיל מעצים,למישהו יש?...

זה לא נכון שאין לי בכלל חברות יש לי אחת אהובה יקרה ומיוחדת שכבר כמה שנים איתי במכאובי ושמחותי,אני פוחדת להגיד את זה כי יש בי פחד עמוק שהיא תיעלם לי כמו כל היתר... S-:
יש לאחרונה עוד כמה שיוצא לי לדבר איתן מידי פעם שיחות עמוקות בגובה העיניים.
אולי השינוי כבר פה.
רוצה להעיז לקוות ולהאמין ..

אולי השינוי כבר פה.

@}

אורנ ה כתבת:
_במקביל הבנתי שכאבים ישנים הם בעצם סיפורים ישנים של כאב שנגרם לי בעבר,
והרי כבר כאבתי אותו_
בנקודה הזו רציתי לומר שהרבה פעמים קורה שיש כאבים שעוד לא כאבנו אותם.
יש הרבה פעמים שלא הבנו באותה עת שנגרם לנו עוול באותה נקודה או קושי. מה שנקרא, הדחקה.
הכאבים האלה צצים לעיתים שנים אחר כך. לדעתי, כדאי לטפל בהם.

אשמח אם תוכלי לספר לי איזה סוג של טיפול זה היה ,גם בפסיכולוגיה יש שיטות רבות ושונות,ועכשיו כשאני לפני תחילתו של טיפול פסיכולוגי יעזור לי להגדיר מה אני רוצה ממנו.
המטפלת שלי שילבה שיטות, ומההתחלה היא אמרה לי שכך היא פועלת. גם התעסקות עם אירועי העבר ועיבוד שלהם (פרויד ושות') וגם הסתכלות נקודתית ועכשווית על אירועים וניסיון ליצור שינוי התנהגותי שיביא לשינוי הפנימי (פסיכו' התנהגותית). אני מודה שאיתי עבר יותר טוב פרויד וחבריו.

_אני חייבת להגיד שבאמת זה מקום אחר כל פעם,עד מדרגה ועוד מדרגה,אני חייבת להזכיר זאת לעצמי שוב ושוב,
כי ברגעי הייאוש הגדול נראה שאני שוכחת .._
הנה הזכרת לעצמך

.

_בנקודה הזו רציתי לומר שהרבה פעמים קורה שיש כאבים שעוד לא כאבנו אותם.
יש הרבה פעמים שלא הבנו באותה עת שנגרם לנו עוול באותה נקודה או קושי. מה שנקרא, הדחקה.
הכאבים האלה צצים לעיתים שנים אחר כך. לדעתי, כדאי לטפל בהם._
גם אני רציתי להגיד בדיוק את זה!|Y|

ו...היום הייתה לי פגישה ראשונה עם פסיכולוג שעובד בתחנה ממשלתית,הוא נראה לי בסדר גמור,למרות שרציתי אישה,
חשבתי לעצמי שאם אני יכולה לקבל שנה שלמה של טיפול במתנה לא כדאי להתפנק,נתנו לי כמעט בלי לחכות בתור.והאמת שהאישה שריאיינה אותי לא מצאה חן בעיני בכלל!
מה שהיה מביך,שאני מרגישה ממש טוב עכשיו וזה היה לי קצת קשה להיות משכנעת ואוטנטית בלהסביר למה היה לי כלכך דחוף טיפול עכשיו...
יש לי פה חבלן קטן על הבירכיים שמאד מנסה להגיע למקלדת...אז לילה טוב @}

הי גבעה ירוקה יקרה,
גיליתי שהספר שהביא אותך עד הלום הדרמה של הילד המחונן מאוד פופלרי פה באתר, ומופיע בכל הדפים האלה:
אחריות מול אשמה
איך אנחנו משתמשים בילדים שלנו
אליס מילר
גיסתי השנואה
הבן שלי מחייך אלי חיוך מאולץ
היפוך תפקידים בין הורים וילדים
הכאב שבנפשי
המלצות ספרים
הרדמת פעוטות
ג'ינ ג'ית
יונת שרון
ילדות מאושרת
יעל בריסקר
להימנע משאיפות עבור ילדינו
להניע ילדים
מה אני עושה לא בסדר
''מקבץ נדבות'' קטן שלי
סוציאליזציה בחינוך ביתי
פרחים לגברת האריס
שיבולת שועל

אולי יעניין אותך...
כדי למצוא איפה בדף (הלפעמים ארוך) זה מופיע, תעשי חיפוש (Ctrl+ F), תרשמי את שם הספר ו Enter.

מה שהיה מביך,שאני מרגישה ממש טוב עכשיו וזה היה לי קצת קשה להיות משכנעת ואוטנטית בלהסביר למה היה לי כלכך דחוף טיפול עכשיו...
איך אני מכירה את זה...

המון בהצלחה

הכאב שבנפשי יקרה,
סיימתי לקרוא אותך עכשיו.
ודברייך הציפו חוויות מוכרות ורגשות מוכרים של חיי שלי.

יחסי אם-בת הם בעיני היחסים המורכבים ביותר.
וכך גם הקשר שלי עם אימי.
במהותו קשר מורכב ולא פשוט. שהביא סבל גדול מלהכיל אל חיי.
אני זוכרת את היום שבו הסבל הנורא הזה פינה את מקומו ונשאר רק הכאב.
שנים של טיפולים שונים אצל אנשים מוכשרים שונים.
ורק אצלי היה משהו שהתעקש להיות בסבל.

עזרה לי אישה מופלאה.
פסיכולוגית קלינית.
היא עובדת בשיטה שנקראת "התמקדות" ("focusing"), אבל לא רק.
אך מעבר להשכלתה, ניתנה לה מתנת הריפוי.
אני טופלתי על ידה במס' פגישות קטן, ברגעים של שבירה גדולה.
בנוסף, השתתפתי בסדנה ללימוד הדרך.
עבורי זהו כלי רב עוצמה המביא הקלה גדולה לגוף הפיזי והנפשי.
אם תרצי, אשמח לספר לך יותר.

וגילוי נאות:
האישה הזו היא אימו של גיסי.
והיא המתנה הגדולה ביותר שקיבלתי בחיי הבוגרים.
אני מודה לאלוהים יום יום על שאחותי בחרה להתחתן איתו, ולפעמים נראה לי שהזיווג הזה מטרתו היתה להביא טוב גם לי.

אני רוצה לכתוב עוד המון אבל לא מצליחה להגיע למחשב ...מקווה שזה יקרה בקרוב.

ל החיים כבודדת שלום!
_שנים של טיפולים שונים אצל אנשים מוכשרים שונים.
ורק אצלי היה משהו שהתעקש להיות בסבל_ כלכך כמו אצלי. )':
וכעס גדול על ההתעקשות הזו.
אהבתי את האבחנה היפה בן הסבל לכאב. היו אני יכולה להיות בכאב וזה כבר פחות סבל.

אני חושבת שקראתי על שיטת ההתמקדות בחיים אחרים.
זו עבודה של דמיון מודרך? לשים מה שאפשר בצינצנות דמיוניות?
אני אשמח לשמוע פירוט,במיוחד אם את חושבת שזו שיטה מוצלחת לפליטי ילדות כמונו.

ולפעמים נראה לי שהזיווג הזה מטרתו היתה להביא טוב גם לי. ברור.

הכאב שבנפשי יקרה,

יש בי שמחה עדינה על המשפט הזה היו אני יכולה להיות בכאב וזה כבר פחות סבל.
וליבי מאחל לך שהסבל ילך וידעך ויתפוגג. ואני שמה לב לשם שבחרת "הכאב שבנפשי" ולא הסבל...

והכאב? הכאב בעיני הוא כמו אושר, כמו שמחה. כמו כל רגש אחר.
חלק ממני, שהביא אותי להיות מי שאני, על כן יש מולו גם סוג של הכרת תודה

התמקדות-
יש בזה מן הדמיון המודרך אני מניחה אבל רק ככלי עזר, זה לא מה שעומד בבסיס הדברים.
בבסיס עומדת חכמתו של הגוף שלנו.
לא הראש בלבד (המח), לא ה"הגיוני" בלבד.
אלא עשיית חיבור בין השניים.

אכן ב"חיים אחרים" היה ראיון עם עצמאות פרלשטיין (שהיא היא אימו של גיסי) על השיטה.

מה שנכון לי ב"התמקדות" היא העובדה שאני אחראית לתהליך שלי, לריפוי ולתיקון שלי.
אם בטיפול פסיכולוגי הגעתי לרבדי מודעות עמוקים ללא יכולת לטפל ולרפא את עצמי, ללא שקיבלתי כלים לעשות תהליך,
הרי שב"התמקדות" רכשתי כלי לעבודה יומיומית רציפה עם עצמי. לא קל. מורכב. מלא מתנות שמוענקות ממני לעצמי (-:
אני ב-054-5740750.
הדס

לקח לי קצת זמן...
אני יודעת.
עובר עלי זמן קצת מוזר ומאד לא ברור ואני מוצאת את עצמי קצת משתבללת.

יש עדינות רבה והקשבה
אני רוצה לגלות לך שעדינות ורכות והקשבה הן חדשות בחיי.
ה"קוצים" שלי מתבטאים בתקיפות (שלא לומר תוקפנות), בחוסר סבלנות, במהירות חימה.
רק בשנים האחרונות גיליתי שאין אלה תכונות שהן חלק ממהותי, אלא שריון הגנה עבה וכמעט בלתי חדיר, שפיתחתי משנות ילדותי. ועכשיו, כשאני גדולה (כמעט (-: ) קשה לי להסיר אותו. ועבודת ההסרה היא איטית וגוזלת משאבים פנימיים רבים. והרבה פעמים אני נסחפת לתגובות הללו מכוחו של ההרגל.
אני חושבת שגם לא הרגשתי אף פעם שמגיע לי שיתייחסו אלי בעדינות ורכות והקשבה...

פתוחה לשעורים ותובנות דרך הקשבה לנפש וגוף
כמעט מחוסר ברירה (-:
הרבה זמן הייתי במקום הזה, המחורבן, שחיי עברו לידי.
הייתי באדישות אליהם.
כמו זומבי לפעמים.

התמקדות- אני יכולה לספר על זה ממני. איך זה בחוויה שלי, מה המשמעות של זה עבורי. ויכול להיות שלא אדייק כפי שמגלי השיטה היו מדייקים.
בשבילי, התמקדות, זה חיבור של תהליכי החשיבה שלי, כל מה שעובר בראש, כל הניתוחים הלוגיים לבין מה שאני מרגישה בגוף.
זה מצריך עבודת הכנה. קודם כל צריך להבין מה פרוש התחושות בגוף. אם אני מרגישה כיווץ באזור הסרעפת, או פרפורים באזור הבטן, או גוש בגרון - מה זה אומר. איזו אינפורמציה הגוף מנסה להעביר לי?
סביב הבנת ה"תחושות המורגשות" יש טכניקה שלמה. שמביאה בד"כ לגילויים מרעישים. וחוץ מהגילויים המרעישים, ההתיחסות ונתינת תשומת הלב לתחושות הללו ביאה הקלה פיזית גדולה.
יש לי הרגשה שאת יודעת מכירה את הרגשת העול המעייפת, הטמונה בתחושה מורגשת שמלווה תקופה ארוכה...
ההקלה לגוף הפיזי נותנת יכולת וכח להתמודד עם כל מה שבא (עבורי).

והגוף, הוא לא משקר, ודרכו מגלים את האמת, את המהות, ואחרי שמגלים כאן משהו ושם משהו, כבר אי אפשר ללכת אחורה. יש הרגשה כמו פאזל שמתחיל להסתדר.
נשמע מבולבל?
אני מקווה שלא מאד.

ולגבי עיסוק בתחום גופני-
אכילה זה נחשב (-:

אני רוכבת על אופניים.
אבל פגעת בנקודה רגישה, הייתי רוצה.

שבת שלום הכאב שבנפשי.

הדס

כעסתי
ואז

הכאב הזה שם צובט לא מניח
למה אני כלכך רעה אל עצמי
למה לעזאזל,למה למה למה
שמתי לעצמי שופט רשע שמבקר אותי בלי הרף-
את חושבת רק על עצמך
למה את לא יכולה לשלוט בכעס שלך
למה את לא יכולה להיות יותר... (מתחשבת,מכילה,נותנת,עושה,אוהבת,טובה,מכבדת,נדיבה וכן הלאה)
למה את לא יכולה להיות יותר אוהבת כלפי עצמך?

חושבת על עצמי רק דברים רעים(לא תמיד,רק בדרך כלל)
איכסית אחת,ילדה רעה,פויה,נו נו נו
רעה,רעה,רעה, רעההההההה

אני שבויה בחשיבה שלילית (רק בדרך כלל,לא תמיד)
אם הייתי צריכה למצוא עכשיו משהו טוב להגיד עלי לא הייתי מצליחה
איך עושים את זה?

אולי אני צריכה באמת ללמוד לחשוב עלי דברים טובים? .
איך? לשקר?

אני מגעילה את עצמי.

ואני יודעת אלוהים שאני לא רעה,
לא , אני טובה,טובה
יש בי יופי ורכות ואהבה
יש בי עומק ומחשבה
יש בי רצון בוער להיות ראויה
לחיות ,לעזאזל,
אלוהים אני כלכך רוצה להיות ילדה שלך

כן,אני סכיזופרנית כנראה,
עכשיו שמחה ומלאת חיים,
כבר מאתמול קצת אחרי שכתבתי פה,
הכתיבה עושה שרות גדול-ענק-
עצם זה שהוצאתי את הליכלוך החוצה ונתתי לו שם וצבע
נתתי לו מקום והבנתי אותו
הבנתי למה אני כלכך כועסת על עצמי אחרי שכעסתי
הבנתי שהכעס הוא עניין גדול פה שצריך לחקור אותו יותר לעומק
ויותר חשוב-
נולד בי משפט חדש-
אז מה,כעסתי! SO WHAT???....
הקלה גדולה.

ובכל זאת איך יכולות להיות בי שתי נשים כלכך כלכך שונות?
כמעט כמו יום ולילה.

כולנו ככה

מקוללת. מקולקלת. מקלקלת.
מגנה את עצמי כל הזמן
לא מצליחה להפסיק
אני לא טובה
רקובה

רעהההההההההההה

כעסנית
קמצנית
אנוכית
סוציומטית
אנטיפטית
מאשימה
יכולה להמשיך ברשימה הזו עוד ועוד
אבל לא רוצה
רוצה למחוק אותה
,
מאבק בתוכי לא מרפה
,
הערב ישבתי בחברת קבוצת אנשים
לא מושלמים
בודאי גם להם חסרונות
אבל בנוח עם עצמם
בנוח זה עם זה
,
ואני כמו במישפט כל הזמן
השופט הרשע האכזר יושב על כתפי ומצמיד את שיניו החדות אל צווארי
אין לך זכות קיום
לעולם לא תהיי טובה מספיק כדי להיות חלק
יצור נקלה שכמותך
שמתחפשת לאישה כמו כולם
רואים שזו רק תחפושת זולה
רואים את המפלצת שמסתתרת מאחריה
הנה תראי שוב אמרת שטות,שוב הסגרת את הריקבון שבפנים
,
כשמישהו נחמד אלי אני רוצה להגיד לו : אל תתן לי לעבוד עליך,אתה צריך להיות רע אלי,או לפחות להיתעלם,מגיע לי
ויודעת בפנים שזה יגיע
,
למה זה קורה לי? למה? למה אני ככה? אלוהים,האם באמת בגלל רוע שכוון כלפי בילדות?
ואולי אני פשוט כזו? אולי התיכנות היה שם לפני הלידה כבר,אולי הנשמה בוחרת לה שעור מעוות,
למה אני לא מצליחה לצאת מהלופ הזה האובססיבי,
אולי אני באמת משוגעת
בבקשה תגידו לי שאני לא משוגעת
אבל אל תגידו לי לחשוב חיובי ולדמיין צבעים ולשמוע מוסיקה...
ואל תגידו את צריכה טיפול,אני כבר שם,
,
תגידו לי למה אני לא מצליחה לאהוב את עצמי באמת,
איך אני יכולה ללמוד לאהוב לאהוב אותי ככה
איך לעזאזל
הצילו

אני רואה מה כתבתי ונבהלת
בא לי למחוק
אני חושפת ככה ריקבון וקילקול
יש בי דחף כזה להיתערטל
לא קראתי בשום מקום גינוי עצמי כזה מתמשך ובוטה
והרי מה שאני כלכך רוצה צריכה זה אמפטיה..
גם פה
ואני ממשיכה להתבכיין
מה שיכול רק להרחיק
כלואה במקום צר כלכך
מבוהל

אומרת לעצמי: כבר הייתי שם ויצאתי,כמו גדולה,
החיים שלי טובים ומלאים פרט לזה,יש עוד הרבה דברים טובים שקורים והווים בחיי
נכון שיש תקופות רעות אבל גם טובות יש
ואני זוכרת שאמרתי לעצמי הטובות שוות שאשאר פה בשבילן! כי הן טובות מאד
כשטוב לי אני עסוקה מידי מלכתוב
וגם לא מתעורר הצורך בכזה דחף
עכשיו עייפה כלכך ועוד מעט יגיע הבוקר
ורק רציתי לפרוק ממני את הכאב של הערב
ושמישהו ישמע אותי.

תהליך של ידיעה יכול להרשם כך לפי הסדר:

לא יודעים שלא יודעים
יודעים שלא יודעים (ואז אפשר להתחיל ללמוד ולהתנסות)
יודעים שיודעים (יודעים ומיישמים אם מתמקדים במודע)
לא יודעים שיודעים (יודעים ומיישמים מתוך מתוך הלא-מודע מבלי להתרכז באיך עושים את זה)

דוגמא טובה היא נסיעה באופניים:

לא יודעים שקיימים אופניים.
יודעים שאנחנו לא יודעים לנסוע בהם מבלי ללמוד
יכולים לנסוע בהם אם נתרכז בפעולות שאנחנו עושים שיסעו ולא נפול במודע.
פשוט נוסעים בהם מבלי להתרכז - פעולה אוטומטית של התת-מודע.

אם אנסה לכתוב את התהליך שלדעתי את צריכה לעבור זה יהיה משהו כמו:

לא יודעת שאני יכולה לאהוב את עצמי.
יודעת שלא יודעת כיצד לאהוב את עצמי.
יודעת כיצד לאהוב את עצמי.
אוהבת את עצמי.

בכל שלב צריך להיות המון תרגול והתעקשות להתקדם ולא לחזור אחורה.
התהליך הזה הוא פנימי ולכן יכול להיות ממש קשה או ממש קל תלוי בהנחות הבסיסיות שלך לגבי עצמך.

אם תניחי על עצמך שאת נוראית וכו' אז את יודעת לאן תגיעי.
( את יכולה בכל מקרה כזה להגיד "מה פתאום!!!" ולהלחם במילה הרעה במיליון מילים טובות, תצטרכי אוצר מילים טובות על עצמך )

אם תניחי על עצמך שאת אוהבת, חזקה, וכו' אז את יודעת לאן תגיעי.
אולי בגלל זה את רוצה שאנשים יגידו לך דברים טובים ואוהבים, אבל את צריכה ללמוד להגיד אותם לעצמך, ואז אולי מצב הרוח שלך לא יהיה כלכך תלוי במה שאנשים אחרים אומרים לך.

ברגע שפשוט תדעי שאת בן אדם טוב ונפלא אז יהיה קשה לערער את זה.
אז את צריכה להטמיע את זה טוב טוב טוב. לראש ולנשמה. בכל הדרכים שיש.
דרכים קטנות ודרכים גדולות.

לא לוותר לעצמך בלהגיד דברים נוראים וזהו. תמיד להילחם בעזרת להגיד לעצמך דברים טובים. ברגע שתנצחי את הדברים הרעים בעזרת הדברים הטובים, אז תכניסי לעצמך הנחות טובות לגבי עצמך. ובעזרת תרגול רב, הם יהפכו להנחות שבתת-מודע.
כמה שיותר מילים טובות לעצמך על עצמך - ממש תרשמי את כל הדברים הטובים שיש לך על עצמך - תזכרי ותרשמי בדברים טובים שעשית. אלו יהיו הלוחמים שלך בקרב נגד הרע.

כשתכניסי לעצמך לראש שאת טובה ולא רעה, כשתלחמי בכל מילה רעה שיש לך לגבי עצמך,
אז תלמדי לחיות מתוך הרגלים טובים, ולא תהיי כל כך תלויה בגורמים חיצוניים.
ואם הזמן זה יהפוך להרגל.

אם מצאת את עצמך בתוך בור, קודם כל תפסיקי לחפור, ואז צאי החוצה.

אם את אומרת לעצמך דברים נוראיים את חופרת!
את את אומרת לעצמך דברים טובים את יוצאת החוצה!
ואת צריכה לפרש לעצמך את הדברים הטובים - למה את בעצם יכולה להגיד אותם על עצמך.
(בדיוק כמו שאת בוודאי מפרשת לעצמך את הדברים הרעים)

בכל דרך שתבחרי - בהצלחה.
אני מאמין שהמפתח האמיתי הוא יישום ותרגול של הדברים בעולם.

מקווה שעזרתי,

הוי, מתוקה, אני כל-כך מבינה...
כמה זה קשה, וכמה הקולות האלה בפנים שהולכים אתנו שנים, וכמה הם מפריעים לנו לאהוב את עצמנו, והמחשבה שאני כ"כ גרוע וכ"כ קשה לאהוב אותי.
ומצד שני, אנחנו יודעים שכן יש דברים טובים בחיינו, וכן יש לנו יכולת לשמוח, וכן יש...

ולא מבינים איך זה גם זה וגם זה. וגם לא נעים 'להתבכיין'.
כאילו את צריכה להתנצל שאת כותבת על עצמך כאלה דברים גרועים ו'מתבכיינת' כ"כ הרבה, ולכן מזכירה לנו שיש לך גם תקופות טובות, וזה לא עד כדי כך כמו שזה נשמע...
את מפחדת שנברח אם תהיי כזאת 'בכיינית'.
אני יודעת.

קשה לך.

את ראויה לאהבה אינסופית, אבל הילדה שבתוכך לא למדה את זה. נתנו לה מסרים הפוכים. ולכן קשה לך כל כך לראות את זה, עד כמה את ראויה לאהבה.

אני כ"כ מבינה אותך.

האהבה העצמית זה לימוד שלוקח זמן. יש לנו תכנות ישן בראש, ולוקח זמן לשנות את התכנות הזה.
לפעמים זה נראה כאילו לא התקדמנו בכלל. לפעמים זה נראה חסר מוצא.
ואח"כ אנחנו כן רואים שהתקדמנו.

אני בטוחה שאת לא בכיינית. אני בטוחה שבאמת כואב לך. באמת באמת כואב לך.
ומותר לך להוציא את זה כמה שאת רוצה. לכתוב את זה. לפרוק את זה. כמה שזה מבקש לצאת. יש לזה צורך. תני לזה את הזמן שלו. זה תהליך. מותר לך. מותר לך. מותר לך.

את לא בכיינית. זה כאב אמיתי.
וכאן זה המקום לכתוב. יש פה אנשים שמקשיבים בלי לשפוט.
תוציאי את זה.
תרשי לעצמך לכאוב את זה. לתת לעצמך לגיטימציה לכאב. את לא מדמיינת. זה באמת כואב.

ואסיים בנימת עידוד:
'זה כואב
זה יכאב
אבל בסוף זה ישתחרר...'

מאמינה שיש לך כוחות ובסופו של דבר ולמרות הכול את תלכי בדרך שלך ואת תצליחי.

הבעיה שהרגש והראש במקומות שונים נכון.

אך אני חושב שהראש מכיר ברוב הפעמים, באיזה מצב רגשי נהיה, כנביעה מחוויות, מחשבות מסוימות.
לכן כדאי לדעת להימנע מחוויות ומחשבות מסוימות, מתוך כוונה שלא יעלה רגש מסוים שאיננו רוצים. ולפנות לחוויות ומחשבות אחרות שיעלו רגש שכן נרצה. זה יהיה צעד נכון להימנעות מרגש רע.

אני יודע שלפעמים אני כותב כאילו "זה נורא פשוט". ככל שתתרגלי זה כן יהיה יותר פשוט.

לבנדר סגול אמרה למעלה כולנו ככה
זה נכון מאוד.
לכולנו זה קורה, כשלי זה קורה אני מחפש במה להיאחז, שם את תשומת הלב בכל הדברים הטובים. לא הולך לקיצוניות של הרע. מחפש נקודת אחיזה בנפילה. ורואה איך אני יכול לשפר את עצמי ואת מה שקורה מסביבי כדי שזה לא יצטרך לקרות שוב. ותמיד זוכר שהזמן מרפא.

הדבר היחיד שיכול לעודד אותי טיפה ברגע הייאוש הגדולים זה להסתכל אחורה כמה שנים ולראות שכן יש שינוי,יש קצת פחות מצוקה ויאוש,לראות את המדרגות הקטנות האלה,לזכור שהכוון הוא למעלה למרות הבורות שבדרך,ולא ייתכן שזה יימשך לעולם.
מתי שהו אני אפסיק לסבול כלכך.גם אם זה יהיה רק בגילגול הבא...

חפשי היטב ישנם בוודאי עוד הרבה דברים טובים על עצמך.
אפילו אם הם יכולים להראות לך פיצקים הם נחשבים!

בנוסף עשי דברים שנחשבים אצלך טובים - ותוכלי לצרף אותם לקורות חיים כחלק מהמלחמה בדברים הרעים.
(אם ממש תתעקשי אבל, אפילו תרומה תוכל להחשב אצלך כאנוכיות, שבעצם את עושה את זה למען עצמך - אבל מה זה משנה העיקר שתרמת!)

בסופו של דבר השינוי הוא בך, ואני חושב שלא משנה גם עם תדברי עם האדם הכי חכם בעולם, הבן אדם הכי מאושר בעולם..
בכל מקרה אני חושב שתהיה מוכרחה להילחם בתוך עצמך - קרב שיחליט האם את טובה או רעה - אבל אני חושב שזה יהיה הקרב הקובע בשבילך.
אצלי בקרב הזה ברוב המקרים אני יוצא טוב.
אולי את בקרב הזה יוצאת רעה?
או שאני בכלל לא בכיוון?

לכולם אני חושב יש את הקרב הזה והוא תמיד חוזר.

נותרתי פעורת פה, יש לי המון אמפטיה, המון חיבוק עבורך

(())(())(())(())(())(())(())(())..
אני מודה לך על המילים, על השיתוף ועל הכוח והחכמה להציג ולומר את המילים כמו שהן.
שמעת על שיטת אלבאום? זה עובד לא רק עם ילדים, אלא גם עם מבוגרים שמודעים לילד הפנימי שלהם... אני נמצאת בתהליך של גדילה/צמיחה/התפתחות וגילוי עצמית כתלמידה של השיטה, אבל גם עוברת טיפול כחלק מהמחויבות שלי שם כסטודנטית, וזה עובד... זה אמנם מפורר לגורמים, אבל הבנייה המחודשת היא הרבה יותר יציבה, חזקה ונכונה.
ללא קשר - יש לי ספר שלדעתי את חייבת לקרוא - מאיפה את ? אני רוצה להעביר לך אותו !
יש לי 2 עותקים ועכשיו אני יודעת למי השני מיועד - עבורך !!!

שלום יקרה.
הספר נקרא "ללא פרויד, ללא פרוזק" ונכתב ע"י רופא שטוען שהיכולת לרפא את מכאובי הנפש שלנו נמצא בידינו, תוך שילוב של הרבה תנועה,נשימות מודעות, תוספי מזון שונים וכו' וכו'...
אני קוראת אותו גם עכשיו.. בקצב שלי, לאט לאט.. נבהלת לעתים ונרגעת לעתים..
מבינה את הבחירה שלך בכינוי הזה. רק אתמול היה לי דיון עמוק עם אמא שלי על הרגישויות והדכאונות שהיו מנת חלקי מגיל מאוד צעיר, על הבריחות שהייתי בורחת, נערה צעירה מאוד על אופניים, הייתי רוכבת על אופניים בטירוף עד לחוף הים ורק שם הייתי נרגעת קצת וחוזרת אל חושיי..הייתי רוכבת עד לסיפרייה בקצה השני של העולם, לוקחת 3 ספרים כל יומיים שלושה ובורחת אליהם ואל העולמות שהם הציעו לי.. זה מדהים ומשמח אותי שלא פניתי למקומות ממש אפלים, כי זה יכל לקרות.. הדחקתי המון ובשנה האחרונה מכל מיני סיבות המון דברים צצים.. כמו פטריות אחרי גשם.
אז כפי שאמרתי, אם טרם נתקלת בספר ואת מוכנה לקבל ממני מתנה - אני פה !
הולכת עכשיו להילחם בשדים של עולם השינה ... לילה טוב.

תודה לך,את אישה מקסימה(קצת קשה לי שאין לי שם לקרוא לך,אפילו שם בדוי,כי אישה זה....נו טוב)
ובגלל שאת מקסימה,והכאב שלך נגע בי מהרגע הראשון שקראתי אותך,בגלל זה עלה הכעס כנראה.

הכעס לא עלה בשלב הראשון...הוא נבנה לאט....כי אני רציתי שילך ממך הכאב ומיד!
רציתי/קיוויתי שתהיי יכולה להפריד בין הכאב לבינך.
שתיפסק ההזדהות ההרסנית הזו.
כי את לא הכאב.
והכאב הוא לא את.

תודה שאת מאפשרת לי.....
אפשר לשחזר את דברי,רק שאני לא יודעת איך.
אפשר לבקש כאן ממישהו שיודע.
אני שולחת כי חצות.....ונדמה לי שאי אפשר לכתוב אחרי כן,אז נמשיך עוד שבועיים.

לילה טוב

שנה טובה לך, יקירתי
הספר ואני עדיין מחכים לך.......

נהדרת... חיכיתי לך..
אני גרה בפרדס חנה והספר מחכה לך, בעטיפתו המקורית.. מתנה ממני אליך !
המייל שלי : [email protected]
תכתבי לי איך ומתי ניתן ליצור איתך קשר
אני לא יודעת איפה את גרה אבל אם זה רחוק ממני אז או שאשלח לך בדואר או ש.. מה שתעדיפי..
מחכה...
חג שמייייח והמון

(())

היי..
אני בכיתה ב'... מצחיק אבל ככה אני מרגישה לא פעם... ועכשיו תשובה רצינית.. אני סטודנטית במרכז אלבאום, שנה ב'....
מתי את באה לאיזור ? באמת יש אנשים טובים ,מיוחדים ויפים בפרדס חנה.. לא סתם בחרתי לחיות פה דוקא בתקופה הזאת של חיי.
אין לי בעייה לשלוח את הספר בדואר - תכתבי לי מה הכתובת למייל והספר יגיע אליך צ'יק צ'ק !!! לא בהשאלה - במתנה - הוא שלך.
המשך שבוע קל וטוב, שולחת

(())(())(())(())
נעמה.

את נהדרת !!!!!!!!!!!!!!!!!!!1
תקשרי ביננו ובשמחה גדולה !

נעמה.