החיים עם 3 ילדים בלוג

קבלו ביטול

יופי, בשעה טובה. @}

רושמת את שלי

יש חולצות, כובעים, כרטיס חבר.
בירה וגרעינים עלינו,

שליחה על ידי אמא* » 04 ינואר 2006, 18:55

יצא לי לצפות עם הילדים בהצצה לפסטיגל גיבורי על ב VOD, בכל פעם מחדש אני מתעצבנת מהבגדים שלובשות הבנות,
אתמול הקטן גם ישב אתנו לצפות בפסטיגל ואיך שהוא ראה את יעל בר זוהר הוא אמר: "אמא, ציצי!"
אני הייתי בשוק וממש התעצבנתי.
שוקלת לפנות להפקה ולהתלונן, מה העניין? זה מופע לילדים או למבוגרים?

אתמול הקטן גם ישב אתנו לצפות בפסטיגל ואיך שהוא ראה את יעל בר זוהר הוא אמר: "אמא, ציצי!"

נו, לפחות יש לגברבר טעם!

ואת צודקת לחלוטין ,למרות שאנחנו כמה שנים טובות לפני מכת הפסטיגל הבטחתי לעצמי שלשם לא אלך בחיים.

שליחה על ידי אמא* » 04 ינואר 2006, 21:47

נו, לפחות יש לגברבר טעם!
אמא חדשה
את מבזבזת כאן את זמנך, את צריכה להופיע בקלאב קומדי

בכל פעם מחדש אני מתעצבנת מהבגדים שלובשות הבנות,
גם אצלנו, הבנות שלי קיבלו לפני כשנה את מופע הפסטיגל בDVD ,ואני פשוט הזדעזעתי מהלבוש והתנועות של הבנות שם.
גם אני שאלתי את עצמי האם
זה מופע לילדים או למבוגרים?.
זה מסר חברתי מחריד ומרגיז מאוד!
(אני זוכרת שאפילו כתבתי על זה בבלוג שלי, אז

)

אבל את חייבת להודות שאם כבר בוגדים בציצים שלנו

אז התפוזים של יב"ז אכן ראויים להיתייחסות.

יום נפלא @}

שליחה על ידי אמא* » 10 ינואר 2006, 23:00

לפעמים אני פשוט משתגעת מתגובות של אנשים לכל מיני סיטואציות,
השבוע אני מתלוננת בפני אמא שלי שהקטנצי'ק כל הזמן חולה ואני כבר לא יודעת מה לעשות איתו,
היא בתגובה: "כבר אמרו לך 100 פעמים להחליף לו את השם אבל את לא מוכנה לשמוע. (קוראים לו תום).

אתמול שכנה שומעת אותי אומרת לקרובת משפחה שתניח לקטן לנפשו (היא נשקה אותו בניגוד לרצונו והוא התעצבן ובכה),
אמרתי לה שאני לא מוכנה שיעצבנו אותו.
השכנה שאלה למה? אז הסברתי לה שהוא שוב מגמגם וכשהוא מתעצבן הגמגום מתגבר, היא בתגובה:
"איזה שטויות את מדברת, הוא יגדל וזה יעבור לו".
אני מנסה שנית ואומרת לה שאני לא מסכימה שיחבקו וינשקו אותו כי זה לא נעים לו ואני רוצה שיכבדו אותו את המרחב
האישי שלו ואת הרצונות שלו.
היא בתגובה: "איזה שטויות את מלמדת אותו"

אני מספרת לבנזוג שיש לאמצעית בעיה שמפריעה לה וצריך לעשות משהו בקשר לזה.
הוא בתגובה: "שטויות, תקני לה משהו היום ומחר ומחרתיים וזה יעבור לה"

עירית_לוי

שליחה על ידי אמא* » 10 ינואר 2006, 23:31

קראתי שוב את מה שכתבתי ואמרתי לעצמי שמרוב שזה כל כך
עצוב זה כבר מצחיק.

באמת מעצבן...

עצוב, עצוב, וגם מעצבן.

שליחה על ידי אמא* » 22 ינואר 2006, 21:47

כבר אמרו לך 100 פעמים להחליף לו את השם אבל את לא מוכנה לשמוע. (קוראים לו תום).
עכשיו, ממש עכשיו אמשלי באה אליי עם דף נייר בידה ומספרת לי שהיא פנתה לאיזשהוא
רב ושאלה בקשר לשם של הילד.
הוא החזיר לה תשובה ואמר לה להחליף את השם של הילד ל יוסף ולשמור שבת ואז
הכל יהיה בסדר (במכתב היא סיפרה לרב שהילד כל הזמן חולה)
אני לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, ואמרתי לה נראה לך שאני אקרא לילד יוסף?
היא בתגובה: "את יכולה לקרוא לו יוסי"
כאילו מה????
אני צחקתי והיא בתגובה התעצבנה ואמרה משהו בסגנון של: בסוף את והילד רק סובלים
כל הזמן, אל תבואי ותבכי שהוא חולה כל כך הרבה.

נשמע שהסובבים אותך פשוט דוברים שפה אחרת ממך ....

מקווה בשבילך שיש בכ"ז כאלו שיכולים להתחבר אלייך ואל הדברים שחשובים לך בסביבה...ואם לא צריך להשיג קבוצת תמיכה שכזו ומהר {{}}

איזה רב מבריק! אפשר את הטלפון, אולי כל המשפחה שלי תחליף שמות תדליק נרות וסוף סוף יגיעו המליונים שחלמנו עליהם...

שם, זה גם חלק מהזהות, ומשהו שניתן לך ביום היוולדך, זה השם שנתתם לו (שדרך אגב יפה ביותר), ואם יבוא יום וירצה להחליף לעצמו את השם לב זו כבר תהיה בחירתו.

וזה קשה כשהסביבה הקרובה לא מבינה את זה, מבינה אותך מאוד...

שליחה על ידי אמא* » 23 ינואר 2006, 23:09

מקווה בשבילך שיש בכ"ז כאלו שיכולים להתחבר אלייך ואל הדברים שחשובים לך בסביבה...ואם לא צריך להשיג קבוצת תמיכה שכזו ומהר
בדיוק השבוע דיברתי עם מישהיא מהאתר על העניין הזה.
שאני לא מוצאת את עצמי בסביבה שלי, אני השתניתי והתפתחתי והסביבה נשארה אותו הדבר.
פה באתר אני מוצאת אנשים שיותר קרובים אליי, שאני יותר מתחברת אליהם וזה די מפחיד
להיות קשורה לאנשים וירטואלים (ברובם).
מקווה בשבילך שיש בכ"ז כאלו שיכולים להתחבר אלייך ואל הדברים שחשובים לך
אין "חיה" כזו, בשבילם אני סתם אחת מוזרה שמפנקת את הילדים שלה יותר מדי, ומוותרת
להם הרבה.

שליחה על ידי אמא* » 23 ינואר 2006, 23:10

איזה רב מבריק! אפשר את הטלפון
קוראים לו הרב אנימבטיחלך.
נשיקות.

קוראים לו הרב אנימבטיחלך.

נשיקות. 2X

אז אולי הגיע הזמן לפתח את הקורים ולטוות לך רשת חדשה בתורכב מהאנשים הדוברים את השפה שלך. אני בטוחה שדרך האתר הזה, מפגשים וכו' תצליחי למצוא לפחות 1-2 כאלה (אם לא יותר

)
זה בטוח לא קל להתחיל קשרים חדשים, להכיר, להיפתח וכו', מאידך זה אפשרי וכ"כ עוזר.
בהצלחה

שליחה על ידי אמא* » 24 ינואר 2006, 11:20

ורד, זה מה שאני עושה פה באתר, אבל גם לכאן אני לא מרגישה שייכת ב 100 אחוז.
כעיקרון מה שאני הכי מזדהה איתו באתר זה חינוך הילדים.

זה לא חייב להיות מקום עמו את מזדהה ב- 100%
כל אחד יכול לקחת את מה שנכון עבורו, בכל תחום.
אני מתכוונת לכך שאולי תוכלי ליצור קשר אמיתי בחיים עם מישהו/ם שהכרת וירטואלית פה באתר. מישהו שאת מרגישה שדובר את השפה שלך, גם אם זה "רק" בתחום חינוך הילדים.
אנחנו לא צריכים להיות כולנו זהים באורח חיינו, אבל אם יש פתיחות אפשר ללמוד מהרבה אנשים....

שליחה על ידי אמא* » 24 ינואר 2006, 22:50

אנחנו לא צריכים להיות כולנו זהים באורח חיינו, אבל אם יש פתיחות אפשר ללמוד מהרבה אנשים....
אהבתי
תודה.

שליחה על ידי אמא* » 24 ינואר 2006, 22:56

נכנסו למין תקופת כאוס כזאת, לא כל כך יודעת מה השתבש, אבל פתאום אף אחד לא
מוצא את מקומו.
כולנו חסרי מנוחה רבים, מתווכחים, צועקים, משתוללים כולם עם כולם, שניים מתחילים
לריב ופתאום כל המשפחה רבה.
בהתחלה מאוד התרגשתי מזה ונכנסתי ללחץ, עכשיו אני פשוט זורמת, עדיין עוקבת ובודקת
שהכל בסדר ושזו רק מין "תקופה" כזו ושהכל יעבור.

עכשיו כשאני משחזרת את הימים האחרונים פתאום מתחוור לי שלכל אחד מהילדים
שלי יש מן צד נוסף שרק עכשיו גיליתי אותו.
הגדול התחיל להיות מין ליצן שכזה.
האמצעית התחילה לטרוק דלתות.
והקטנצ'יק הפך להיות המלשן של הבית מצד אחד ומצד שני מתפקד כמו קופי ענאן.

זה בטח איזשהוא שיעור לחיים, רק שעדיין לא קלטתי אותו.

שליחה על ידי אמא* » 24 ינואר 2006, 22:57

מצחיק אותי הבן זוג, הוא פשוט לא יודע איך להתמודד עם זה
ולפעמים אני ממש רואה את הפאניקה בעיניים שלו.

זה בטח איזשהוא שיעור לחיים, רק שעדיין לא קלטתי אותו.

את עברת משהו, את עוברת כאן באתר שינוי שעליו את כותבת. הבית מגיב. כולם מביעים עוד צדדים "פנימיים" שהיו אולי חבויים. את מאפשרת. את נמצאת שם ולכן זה משתקף בבית.

נהנית לקרוא

שליחה על ידי אמא* » 26 ינואר 2006, 23:19

תודה נועה, זה באמת לא קל לעבור את כל השינויים שאני עוברת.

היום היה יום הבלגן, לא עשיתי שום דבר כמו שצריך והם החזירו לי על זה ובגדול.
עוד לא פתחתי חצי עין אחרי נמנום בצהריים והאמצעית כבר התחילה, אמא אני רעבבבבבה
אמרתי לך שתחכה כמה דקות, רק קמתי תני לי לשתות כוס קפה ואכין לך משהו לאכול.
הילדה נתקפה בחרשות זמנית והמשיכה "לא בא לי" "לא רוצה" "את לא מבינה שאני רעבה".
השתקתי אותה בטון שלא מתשמע לשתי פנים.
הגדול החליט שהוא רוצה להזמין חבר, אמרתי לו לא (לא מתוך אוטומט) והסברתי שהיום
כואב לי הגב אני עייפה וזה ממש לא מתאים לי.
עשה פרצוף חמוץ ושתק.

חשבתי שפתרתי את שתי הבעיות וישבתי בנחת לשתות את הקפה.
פתאום צעקות, מריבות כל מיני רעשים למיניהם התחילו, אני כמובן קפצתי
ושאלתי: מה קרה?
כביכול השאלה הכי תמימה בעולם לא? לא! איזו טעות עשיתי עם השאלה הזו
זרם של מלל/בכי בלתי מובן הגיע אליי ולא הבנתי כלום, אני עצבנית, עוד לא שתיתי
קפה הראש והגב כואבים, פשוט החלטתי להתעלם, הסתובבתי וחזרתי לקפה שלי.
הזרם כמובן בא אחריי הוא עשה לי...... הוא אמר לי..... הוא נגע לי......
וההוא (הגדול) עסוק בחדר בלטרוק דלתות ולהעיף דברים.
(רק מלכתוב את זה כואב לי הראש שוב)
מיותר לציין שבתור ארוחת ערב הם אכלו מעדנים/ביסקוויטים והלכו לישון
עם הבגדים שהיו איתם כל היום בבית ספר.

מזל שמחר יש יום חדש.

אופטלגין נוזלי או בכדורים?

יום חדש ונפלא @}

מזל שמחר יש יום חדש.

את באמת עוברת תהליך.
וכל שינוי תחילה מערער את הישן, עד שכל אחד מוצא שוב את מקומו.
נהנית לקרוא אותך. @}

שליחה על ידי אמא* » 28 ינואר 2006, 11:54

אופטלגין נוזלי או בכדורים?
יקירתי, אופטלגין זה למתחילים
אני הולכת על נורופן זה למתקדמים

עירית_לוי

קוראתותך

שליחה על ידי אמא* » 28 ינואר 2006, 23:48

יש לו לבנזוג נטיה להפוך להיות עצבני בכל פעם שאני חולה, תפסה אותי מין שפעת קלה אני מנסה קצת להקל על עצמי
ולשכב במיטה כמה שאני יכולה.
הוא כל היום מסתובב עצבני כאילו שאני אשמה בשפעת הארורה הזו.
כשהוא רואה שזה לא עוזר לו (העצבים) אז הוא מיד ממציא לו איזה מחלה, כואב לי הגב/כואבות לי הברכיים וכו'.
אני שואלת אותו "למה אני לא יכולה להיות חולה בשקט?" הוא בתגובה: "מה קרה לך? את לא רואה שאני גוסס?"
אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות.

הגדול כל יומיים בא עם דרישה חדשה, הלהיטים החדשים הם: סוני פלייסטיישן 2 (הראשון כבר לא שווה לטענתו), נגן mp3,
טלפון סלולרי כמו של אבא (שלו כבר ישן) ואת הספר החדש של הארי פוטר.
לפעמים אני משתגעת מהדרישות האלו, כאילו הוא חי בעולם משלו, אין הבנה, אין הערכה לכלום.
דורש וזהו, מצדו שניקח הלוואה בשביל הדרישות שלו.

עם הדרישות של האמצעית הכי קל להסתדר, כל מה שהיא רוצה בעולם זה רק ממתקים. איך איך יצאו כל כך שונים?

אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות.

לצחוק, תמיד עדיף.... זה קורה להם, לכולם, מעין כאבי הזדהות איתנו, לבעלי גם כאב הרחם כשאני הייתי בהריון

אין הערכה לכלום

הוא בן 9! יש לו הערכה עצומה....... ל סוני פלייסטיישן 2 , MP3, לפלאפונים.... הוא נמצא הסביבה בה הוא נמדד לפי כמות החפצים החדשים שיש לו, ככה זה להיות בגילו.
פשוט כשאני אישית הייתי בת 9 אז התחרנו על מכתביות רייחניות, וברביות.

עם הדרישות של האמצעית הכי קל להסתדר, כל מה שהיא רוצה בעולם זה רק ממתקים. איך איך יצאו כל כך שונים?

גם אצלי זה כך.
הגדולה, בת 9 ,רוצה פלאפון (פלאפון בגיל 9 זה שערוריה בעיני!), מיני-דיסק וכולי וכדומה, והשניה... תמיד שמחה בממתקים.

איך איך יצאו כל כך שונים?
מזל שכך

הוא נמצא הסביבה בה הוא נמדד לפי כמות החפצים החדשים שיש לו
קצת עצוב בעיני, אבל נכון.

כשהגדולה באה ואמרת לי "אני רוצה את זה, גם לחברה ההיא יש".
אני עונה לה "את רוצה לעבור לגור עם החברה ההיא?"
זה די משתיק אותה.
מסבירה לה שלה יש דברים שלחברה אין, כמו שלחברה יש דברים שלה אין.
טוב, לא שהמילים עוזרות, כי מה שנשאר לה בראש זה שלחברה יש פלאפון ולה אין

.

<מזדהה, כרגיל>.

שליחה על ידי אמא* » 29 ינואר 2006, 10:08

אני עונה לה "את רוצה לעבור לגור עם החברה ההיא?"
אצלי הוא מאיים שהוא יחפש אמא אחרת, אני בתגובה
"אתה רוצה שאני אעזור לך לארוז תיק?"
זה כבר מתחיל להפחיד כל הדמיון הזה במשפחות שלנו, תגידי את לא במקרה אחת
מהגיסות האבודות שלי?
(פלאפון בגיל 9 זה שערוריה בעיני!),
אצלנו מקבלים פלאפון כשעולים לכיתה א' זה בשביל השקט הנפשי שלנו.

פשוט כשאני אישית הייתי בת 9 אז התחרנו על מכתביות רייחניות, וברביות.
גמנחנו

הנטיה של הבנזוג היא גם הנטיה של הבנזוג שלי.

שליחה על ידי אמא* » 29 ינואר 2006, 15:13

הנטיה של הבנזוג היא גם הנטיה של הבנזוג שלי
גם אצלך?
אני ממש בהלם, חשבתי שזה משהו רק שלנו, למישהיא יש רעיון או הארה למה?

למישהיא יש רעיון או הארה למה?
כי הצפיות שלנו מהם מוגזמות והם מספיק מנומסים לא להגיד לנו רק לחוש שלא בטוב מכך.
גם אנחנו חולות כי אנחנו לוקחות עלעצמנו יותר מידי...
אני מנסה קצת להקל על עצמי ולשכב במיטה כמה שאני יכולה.
אם היית ממש ממש חולה או זקוקה לעזרה נקודתית כלשהיא - הוא היה שם, אבל אם את רוצה, כלים, ספונג'ה וקניות אז הוא "מתמוטט" מרוב ציפיות.
חוצמזה - לאישה אין תחליף בבית, היא עמוד השידרה שלו ואם היא מתעקמת כולם מתעקמים אחריה!
ראי הוזהרת

@} תרגישי טוב.

_תגידי את לא במקרה אחת
מהגיסות האבודות שלי?_

שליחה על ידי אמא* » 29 ינואר 2006, 21:14

נועה שיחקת אותה עם הפירוש
לא יכולתי לנסח את זה יותר טוב
מה גם שגרמת לי לצחוק ועוד בקול רם.

שליחה על ידי אמא* » 30 ינואר 2006, 09:31

אתמול היינו בג'ימבורי, יצא שגם אמא שלי הייתה איתנו היה ממש כיף והילדים מאוד נהנו,
אבל כרגיל היו כמה ויכוחים על כמה ממתקים הם ייקנו או לא ייקנו, הם כמובן ניסו את מזלם
וייללו קצת אני עמדתי על שלי או התפשרתי והכל בסבלנות וברוגע.
אמא שלי לעומת זה ממש הייתה חסרת סבלנות וכל פעם שהיה ויכוחון קטן, הפיתרון שלה
היה: "תתני לו/לה סטירה וזהו".
ואני ממש התעצבנתי מזה (לא מספיק אני צריכה להתמודד איתם, עכשיו אני צריכה גם להתמודד
אתה) וראיתי כמה הבדלים יש בינינו בראיה על חינוך.

בכלל אני מוצאת את עצמי שופטת, (לפעמים רק בלבי ולפעמים אני גם אומרת את זה, תלוי
בקרבה שיש לי לאותו אדם) אנשים אחרים (לא בדיוק שופטת, פשוט מראה להם דרך אחרת)
ושוב מרגישה לא פייירית עם אותם האנשים, הרי אני ראיתי את "האור" (בזכות האתר הזה
והאנשים המקסימים שיש כאן) והם לא.

לא רוצה שיחשבו שאני "יותר טובה מהם" "יודעת יותר טוב מהם" הרי עד לא מזמן הייתי
בדיוק כמוהם.
לא רוצה להרגיש כמו מסיונרית, אבל לפעמים זה ממש מתבקש אבל אז מסתכלים עליי
כאילו נפלתי מהירח.

את פשוט מצאת את מה שמתאים לך.
ייתכן ואחרים גם אם היו "רואים ת האור" לא היו מזהים אותו ככזה.
לך לא נותר אלא להפיץ את האור שלך....

עירית_לוי

_ואני ממש התעצבנתי מזה (לא מספיק אני צריכה להתמודד איתם, עכשיו אני צריכה גם להתמודד
אתה)_
אני יודעת שזה ממש ממש קשה, אבל מה עם האופציה של לא להגיב?

וגם -
בעתיד, ככל שהזמן יחלוף, וככל שתהיי יותר שלמה עם דרכך החדשה ויותר ברורה עם עצמך מבפנים, כך ההערות מבחוץ פחות "יגעו" בך, פחות יעצבנו אותך.
זה משהו שמתפתח לאט לאט. סבלנות

אמא_*

אבל מה עם האופציה של לא להגיב?
לא הגבתי (רק אמרתי לה לתת לי לטפל בזה) ובכל זאת התעצבנתי.

שליחה על ידי אמא* » 31 ינואר 2006, 23:15

היינו היום בבאולינג, ארבע בנות שיחקו על אותו מסלול, האמצעית שלי הייתה הכי קטנה
וצברה הכי מעט נקודות, היא התחילה לעשות פרצופים של מסכנה וביקשה מאחת הבנות
הגדולות לזרוק בשבילה את הכדור.
לי זה מאוד הציק הקטע הזה ניסיתי להסביר לה שאנחנו משחקים בשביל הכיף ולא בשביל לנצח.
ניסיתי להסיח את דעתה מהניקוד (לא דיברנו בכלל על תחרות, זה פשוט יצא כך) וזה לא עזר.
זה די מטריד אותי שבמקום להתעסק בהנאה היא מתעסקת בניקוד, אצלה זה הולך כך:
כיף=ניצחון.
לבסוף היא צברה את מספר הנקודות הנמוך ביותר ונראתה די מסכנה מכל העניין הזה,
אני שאלתי אותה נהנית? היא ענתה "כן" אבל.......

עירית_לוי

לא הגבתי (רק אמרתי לה לתת לי לטפל בזה) ובכל זאת התעצבנתי.
אה, התכוונתי לא רק לא להגיב כלפי חוץ, אלא גם לא כלפי פנים.
לא לתת לזה "לגעת" בך.
לא להתעצבן מזה.
זאת היא וזה "שלה". לא קשור אלייך.
אני יודעת שקל לדבר וקשה ליישם, אבל אני מאמינה שככל שיעבור הזמן זה יהיה אפשרי.

אני יודעת שקל לדבר וקשה ליישם,
באמת קשה, כי גם אני עדיין נלחמת בכל מיני שדים שקופצים להם מדי פעם ורוצים "להכניע"
אותי, אז כשיש "עידוד" חיצוני שכזה מאוד קל להתפתות (לאו דוקא לסטירה אלא לצעקה/העלבה
איום וכו').
אבל אני מאמינה שככל שיעבור הזמן זה יהיה אפשרי.
גמני.

מה שלומך? @}

היי אורית
תודה על ההתעניינות, בזמן האחרון אני מרגישה שאני נמצאת בספינה קטנה באמצע האוקיינוס
שכל רגע עלולה לטבוע.
יש לי עליות ומורדות האנרגיות נגמרות לי מהר מדי
ואני לא מוצאת את הרסקיו.

"תתני לו/לה סטירה וזהו".
אוי גדול,
לא יכולה להפסיק לצחוק...

ואני לא מוצאת את הרסקיו.
קני חדש!

וחוץ מזה, תכתבי את הכל...
זה עוזר לסדר את הדברים בראש. @}

קני חדש!
הבעיה היא שאני נזכרת בזה רק כשאני צריכה את זה.
צריכה לרשום ולשים על המקרר, בכלל אצלי אם זה לא על המקרר אז זה לא קיים.
אם אני לא רושמת משהו ושמה מול העיניים (מקרר) אני לעולם לא אזכור לעשות אותו.
וחוץ מזה, תכתבי את הכל...
לחוצה בזמן, ימים מטורפים, בקושי מוצאת 10 דקות ביום להיכנס לכאן.

לא יכולה להפסיק לצחוק...
אם לא הייתי מתעצבנת כל כך, גם אני הייתי צוחקת.

עירית_לוי

אתמול מצאתי את עצמי בתפקיד "המגשרת".
"ההוא" התעצבן על האמצעית "והחרים" לה את הטלפון (החלטה מטופשת ולא קשורה לשום דבר).
האמצעית נפגעה מהעניין ובכתה.
"ההוא" קיבל ממני על הראש (בשקט בשקט) והבין שעשה משהו לא בסדר.
עכשיו מתחילה הבעיה, הוא לא יודע איך להתנצל/להסביר שמה שעשה לא בסדר, היא בוכה פגועה עד עמקי נשמתה.
ואני באמצע, כואב לי הלב על שניהם (במיוחד עליו שאף פעם לא למדו אותו להתנצל).

הוא מתחיל לקרוא לה שתבוא אליו, והיא מסרבת. הוא שוב קורא לה בכל מיני שמות חיבה שהמצאנו לה, והיא מסרבת.
אני מרגישה שהוא עושה כל מאמץ אפשרי אבל לא הולך לו.

לבסוף החלטתי לפעול, ניגשתי לילדה והסברתי לה שאבא יודע שמה שהוא עשה זו טעות ושהוא רוצה להתנצל אבל לא יודע
איך כי לא למדו אותו.
אמרתי לה שהדרך שלו להתנצל זה לקרוא לה בכל מיני שמות חיבה ולחבק אותה.
אחרי כמה דקות קצרות היא הסכימה לגשת אליו והכל בא על מקומו בשלום.

רוצה להגידלך כל הכבוד, אבל זה נשמע לי סתמי כזה. וחושבת, על כל ההשקעות הכאילו קטנות שלנו, וכמה מחשבה ורגש צריך להפנות לכל תהליך במפעל המיוחד הזה שנקרא "המשפחה שלנו". אז בכל זאת, כל הכבוד

@} עוקבת

היי רסיסים תודה על התגובה, ואני חשבתי (עמוק עמוק בלב) שלא הייתי צריכה להתערב.
שמחה שאת חושבת שזה היה מהלך נכון.

אמא חדשה, כיף לדעת שאת קוראת.

יצא לי לראות את האמצעית בהפסקה בבית הספר, ראיתי אותה עומדת לבדה מסתובבת
סביב עצמה לא יודעת מה לעשות, אני מסתכלת עליה והלב נצבט, העיניים מתמלאות דמעות
רוצה לרוץ אליה לחבק אותה ולומר לה שהיא הכי הכי בעולם ושילכו לעזאזל כל הילדים
האחרים שלא רואים כמה שהיא מקסימה, מתוקה, נהדרת וכו'.

דקות ארוכות אני מסתכלת עליה ולא הולכת, כאילו חושבת שכל עוד שאני מסתכלת עליה
היא תהיה בסדר, לבסוף לאחר כמה זמן שנראה כמו נצח אני רואה אותה מתחילה לשחק
תופסת עם כמה ילדים, אוף איזה אנחת רווחה השתחררה ממני ורק אז יכולתי להמשיך בדרכי.

עצוב לי שקשה לה כל כך ליצור קשרים חברתיים איך זה יכול להיות? הרי היא הילדה
הכי הכי......

עירית_לוי

עוקבת

_עצוב לי שקשה לה כל כך ליצור קשרים חברתיים איך זה יכול להיות? הרי היא הילדה
הכי הכי......_
אויש, כמה זה קשה.
גם אצלי לאמצעית קשה ליצור קשרים... לכן, שוב, אני מזדהה מאווד.

@}

גם אצלי לאמצעית קשה ליצור קשרים...
מה את עושה או לא עושה בקשר לזה?
מצד אחד אני רוצה לעזור לה, אבל מצד שני אני חושבת שכדאי שהיא תסתדר לבדה.
מה את חושבת?
כבר אמרתי שזה מפחיד הדמיון הזה במשפחות שלנו?

_עצוב לי שקשה לה כל כך ליצור קשרים חברתיים איך זה יכול להיות? הרי היא הילדה
הכי הכי......_
ה נורא קשה ונורא נוגע בפנים בחלקים פגיעים,למי מאיתנו לא היו רגעים כאלו בחיים?או,רצפים כאלו של תחושות "דחייה והידחות " ?

אמא חדשה, כיף לדעת שאת קוראת.

תמיד @}

וגם, אני לא מגיבה כי אני עוד לא שם (וטוב שכך), אבל מאוד מזדהה, כבר היום אני מרגישה מעין הזדהות עמוקה ביותר עם כל פיפס של הבן, אבללללללללללל

בעלי, (ולפעמים עליי להודות שהוא די חכם, אחרת למה התחתנו?

), טוען שזה הכל בראש שלנו, שרק לנו נדמה שהילד סובל כשבעצם אנחנו עושות מעכבר פיל, ואז אני חושבת, אולי הילדים באמת לא כל כך סובלים כמו שנדמה לנו, ואולי בעצם הם הרבה יותר חזקים, ואנחנו "עם האימהות" לא נותנות להם את הקרדיט המגיע להם.

ובעיקר בנושא החברתי, שנדמה לי כי הוא אחד החשובים והבוערים בליבנו, האם זה כל כך נורא שהילד קושר קשרים לאט? שהוא לא מלך הכיתה? אם להסתכל על דוגמא אישית אז אני, כל החיים הייתי קושרץ ומטירה קשרים חברתיים בטונות, ואילו לבעלי יש חבר אחד מכיתה א' ועד היום בגיל 32, אותו חבר נאמן, וממש לא נראה כאילו נחסך ממנו משהו שאני ממש הרווחתי.
אני בטוחה שכאשר אוצרי יגיע לגיל זה גם יטריד אותי מאוד, אבל נדמה לי שהדבר הנכון לעשות הוא לא לעשות דבר. ורק להיות שם כאוזן קשובה לילדים, בעיקר אם הם רוצים להתלונן...

תחושות "דחייה והידחות "
עינת, אז זהו שלא! היא ממש לא דחויה, כל הזמן הבנות רוצות לשחק איתה אבל היא לא נגשת
אליהן והן לא קוראות לה לשחק איתן, כנראה שבגיל הזה (7) עדיין אין להם את המודעות
הזו לשתף ילד שנשאר לבדו.

אמא חדשה
תודה על מה שכתבת, זה מאוד מעודד אותי.
גם "ההוא" טיפוס של "אני לא רוצה/צריך חברים הכי טוב לי לבד עם האשה והילדים".
אני לעומת זאת כמוך במשך השנים יוצרת חברויות ומנתקת אותם הכל תלוי לאן אני מתפתחת.
(עכשיו אני בתקופה של "בלי חברות", חוץ מהבנות פה באתר).

מה את עושה או לא עושה בקשר לזה?
הבנות שלי לא בבית ספר, אז אני חושבת שהדינמיקה עם ילדים אחרים שונה.
אם מבקשים עזרה, וזה קורה, אז אני עוזרת.
לפעמים זה באמת קשה להיכנס למעגל של ילדים שכבר משחקים במשהו, או לקבוצה שכבר מכירה האחד את השני כשהילדה עדיין לא מכירה אף אחד.
לעיתים ,אם אני רואה שהילדה מסתכלת בערגה ולא מעיזה לגשת, אני מציעה עזרה.

איך עוזרת? ניגשת עם הילדה ,מציגה אותה בפני הילדה או הילד או הקבוצה, ואומרת בשמה שהיא מעוניינת להצטרף.

פעם, כשהיינו בביקור בארץ, הלכנו למפגש של חינוך ביתי.
אותם המפגשים שאליהם היינו הולכים עוד לפני שעזבנו.
השניה, כרגיל, יבבה עלי שמשעמם לה ושהיא רוצה הביתה.
אז לקחנו ספר, התישבנו באיזו פינה, והקראתי לה סיפור.
לאט לאט התאספו סביבנו עוד ילדים. באו והלכו.
בסוף הסיפור היא הלכה עם אחת הילדות לבית שלה (שהיה ממש קרוב), בלעדי! (שזה נדיר בהיכרות כל כך קצרה).

זה בסדר בעיני לעזור לילד שלי, גם בזה. @}

זה לא שאין להן חופש לפעול לבדן, אלא שהן יודעות שאם הן צריכות, אני שם בשבילן.

כבר אמרתי שזה מפחיד הדמיון הזה במשפחות שלנו?
ח ח ח.... אותי זה ממש מבדר.
מצחיק אותי לקרוא ש"אני לא לבד".

זה לא שאין להן חופש לפעול לבדן, אלא שהן יודעות שאם הן צריכות, אני שם בשבילן.
אחלה משפט, פותר את כל ההתלבטויות שלי.
תודה.

אהלן אמא, רק היום גיליתי אותך וקראתי ברצף את כל הבלוג איזה כיף ומרגש ומעניין הכל ביחד(-:

כל כך צחקתי והזדהתי עם סיפור ה"למה אי אפשר להיות חולה בשקט"? אהבתיzzz

אתמול הייתי בחתונה של בת דודה שלי החרדית.
ת'אמת, מי שלא היה בחתונה של חרדים לא ראה שמחה מימיו.
היו שם אולי 50 בנות מבית המדרש שלא הפסיקו לרקוד ולשיר לה במשך שעות,
הכלה עצמה נראתה לי כמו ילדה בת 12 שחוגגת את מסיבת הבת מצווה שלה עם החברות.
היא הייתה כל כך מאושרת שזה משהו מדהים, בכל פעם שהדי ג'יי רק הזכיר את השם
של בעלה היא העלתה על עצמה חיוך אדיר ולא הפסיקה לקפוץ ולהסתובב סביב עצמה וסביב
אחרות.
מצד אחד אני ממש מקנאה בה, כולה תינוקת בת 20 וכבר ברור לה כל עתידה, בלי שאלות
בלי היסוסים בלי להתעמק כל כך ב "מה אני רוצה עכשיו לעשות בחיים?"
בלי דיונים "בבאופן" על דרך גידול הילדים.

אבל מצד שני, החיים האפרוריים השוחקים..........

היי אורחת
תודה על המחמאות, שמחה שאני מצליחה להצחיק אותך.

מסכימה, יש משהו מאוד קסום בתמימות...

קוראת.@}

כל השישי שבת הייתי כמו אחד החיילים במאפיה, כל הזמן רק איימתי על הילדים, אם לא תעשה כך וכך אני אעשה כך וכך
וכו' ("ההוא" קלט את המצברוח המזופט שלי והצטנף לו בפינה) מה אגיד לכן, זה עבד כמו קסם.
אבל בערב הרגשתי כל כך רע עם עצמי שרציתי לבכות, הנה שוב באה לה הנסיגה הזו, עד שסוף סוף הרגשתי שיש התקדמות
ענקית ביחס שלי לילדים שוב חזרתי לישן למוכר ולקל.

דווקא בימים הטובים שלי, שהכל הולך על מי מנוחות ואני מצליחה לתקשר ולהכיל אותם (במיוחד את האמצעית) ואני מרגישה
כל כך טוב עם עצמי, באה מכרה שלי, מאשימה אותי (כן כן מאשימה) ואומרת "כמה סבלנות יש לך" ובבת אחת מורידה לי
את כל האוויר.
אז אני מנסה להסביר לה שיש לאמצעית "בעיה" שקשה לה בתוך המשפחה והיא כל הזמן צריכה חיזוקים והיא רגישה מאוד
ואם אני לא מתנהגת אליה כמו שצריך זה פוגע בה יותר מכל אחד אחר וכו' אבל נדמה שאני מדברת אל קיר.

טוב די מספיק קיטרתי, אני יודעת שהדרך שלי נכונה ואני יותר בטוחה בה מאשר תחילת דרכי וזהו.
יותר לא מתרצת את "הסבלנות" שלי.
ככה טוב לי, ככה טוב לילדים שלי ומי שזה לא מוצא חן בעיניו יכול..... (השלימו את החסר

)

בדיוק רציתי לשלוח את כל אלו עם ה "ביקורות הבונות" לע....

יום נפלא יקירתי @}

אתמול לפני שהלכתי לישון נכנסתי (כרגיל) לחדר של הילדים לבדוק שהם מכוסים, (הם נרדמים
במיטה שלהם מול הטלויזיה ואחר כך עוברים אלינו)
ראיתי מין משהו מוזר על החולצה של האמצעית ועל הסדין, לאחר מחשבות רבות וניתוח
כל הסיטואציות האפשריות (וכמובן הרחת החומר המוזר) הבנתי שהקטנצ'יק השתעל
מתוך שינה, הקיא על האמצעית ושניהם המשיכו לישון כאילו כלום לא קרה.

_הבנתי שהקטנצ'יק השתעל
מתוך שינה, הקיא על האמצעית ושניהם המשיכו לישון כאילו כלום לא קרה_

מודה שצחקתי נורא.
אלה הדברים הקטנים שמוסיפים טעם לחיים

אח... החיים עם 3 ילדים...

מודה שצחקתי נורא.
אני התגלגלתי מצחוק לבדי בשעה אחת לפנות בוקר

אמא חדשה
תעשי עוד שניים ומהר.
בעצם את השני תעשי מהר ועם השלישי תחכי קצת אחחחח איזה כיף השלישי.
אורית, נכון או לא?

אורית, נכון או לא?

<מרגיש לי כמעט כמו מפגש אמיתי.... כמעט...>

מה זה לא מפגש אמיתי פה?

מה זה לא מפגש אמיתי פה?
אל תדאגי יקירתי עוד יבואו הזמנים ונעשה מפגש
אורית, נכון או לא?

כן כן, אפשר גם באפריקה

אל תדאגי יקירתי עוד יבואו הזמנים ונעשה מפגש
אני בעוד חודשיים מגיעה לארץ...

אבל כל זה אוף טופיק.
אמא, ספרי לנו עוד!

אני בעוד חודשיים מגיעה לארץ...
לאיזה אזור? הלוואי שזה לאיזור השרון (משהו קרוב לנתניה אולי?

)

אמא, ספרי לנו עוד!
בבקשה,
האמצעית הלכה היום אחר הצהריים לחברה, הבית היה כל כך שקט ורגוע היה לי ממש כיף
שאני ממש מתביישת בעצמי שהרגשתי את הכיף הזה.
אני כל כך אוהבת אותה אבל כשהיא נמצאת אני מוציאה המון אנרגיות ועד שהיא הולכת לישון
אני מרגישה ממש מרוקנת. אני כותבת את הרגשות שלי ובא לי לבכות.

הייתה לי המון סבלנות לקטן ולגדול, אכלנו ביחד ארוחת ערב בשקט ובשלווה בלי כל המתחים
הנלווים אליה בדרך כלל, יכול בכלל להיות שכל הרוגע הזה זה בגלל שיש ילד אחד פחות?
ולאו דווקא בגלל שהאמצעית לא נמצאת?
אוףף מפחיד אותי להרגיש ככה.

יכול בכלל להיות שכל הרוגע הזה זה בגלל שיש ילד אחד פחות?

צטערת, אבל זה מצחיק אותי נורא, המשפט הזה.

אני זוכרת איך הייתי לוקחת אחד מהאחים שלי לטיול, ואמא שלי היתה אומרת שזאת כזאת מנוחה להיות רק עם אחד בבית... ואני מקטרת עם תינוק אחד בבית...

שליחה על ידי אמא* » 04 מרץ 2006, 23:25

מסתמנת לה התחלה של שקט ושלווה בבית (חוץ מהגדול שממשיך בשלו).
פורים מגיע וכל הזמן יש הרגשה של כיף, בביצפר כבר כמעט שבוע עושים להם בכל יום הפנינג קטן, אני מגיעה לכל
הפנינג שכזה ונהנית מכל רגע (וגם הם כמובן) מוציאים ומחזירים את כל התחפושות החדשות וגם הישנות מתאפרים
מפחידים (את הקטנצ'יק) פשוט כיף.
למה לא כל יום פורים?

לאיזה אזור?
סוףסוף היגעתי לענות לך.
ננחת באזור נתניה- אבן יהודה,אצל אמא של בעלי, אבל רק לימים ספורים, ואז נעלה צפונה (ליד קרית שמונה).
שם נשהה רוב הזמן.
לא יהיה לי אוטו, אז ניידות תהיה בעיה.

ואני מקטרת עם תינוק אחד בבית
ידוע שעם ילד אחד-ראשון הרבה יותר קשה מאשר עם שלושה

.

אוףף מפחיד אותי להרגיש ככה.
למה?
זה לגיטימי שכשיש לך פתאום אחד פחות בבית קל לך יותר.
אני מזדהה עם זה מאוד.
השניה שלי כבר המון זמן לא הלכה לבדה לחברה, כי אין לה כאן חברות

אבל אני יודעת שכש היא עסוקה, הכל בסדר. כי אם לא, היא משגעת אותי.
ואם היא תלך לחברה בלעדי, אז בכלל...
ותמיד היא זאת שצריך להקדיש לה הכי הרבה, גם אצלי.
צריך אחד כזה בכל משפחה

את אמרת בעצמך שאת אוהבת אותה מאוד, ואת נותנת לה כמה שאת יכולה.
אז למה את מרגישה לא טוב עם עצמך כשיש לך מנוחה?!

<אורית מחכה להגיע לארץ, בתקוה שהשניה תמצא לה חברות ותלך אליהן לבדה

>

_האמצעית הלכה היום אחר הצהריים לחברה, הבית היה כל כך שקט ורגוע היה לי ממש כיף
שאני ממש מתביישת בעצמי שהרגשתי את הכיף הזה._

בוינה,אחיות אנחנו!
בלוג נהדר יש לך קראתי כמעט הכל.

שליחה על ידי אמא* » 05 מרץ 2006, 21:58

אז למה את מרגישה לא טוב עם עצמך כשיש לך מנוחה?!
חשבתי המון על השאלה שלך ולא מצאתי את התשובה, עצם המחשבה על "סוף סוף האמצעית
לא פה אז אני יכולה לנוח" נשמעת לי מזעזעת.
בוינה,אחיות אנחנו!
אז את מצטרפת אליי ואל אורית.

מרגיע מאוד לדעת שיש עוד אמהות נהדרות שמרגישות כמוני, זה רק מראה לי שאני
אמא נורמלית ולא סתם איזו מפלצת.