ומה אצלי?
גם אני על טורבו.
עשייה מטורפת בלי הפסקה אבל בטוב. עבודתי המופלאה מצד אחד, כתיבה אקדמית מצד שני, שיפוץ בית מרחף מעל הכל.
צום המיצים שלי מועיל מאוד. מעבר לזה שהוא נעים לי, הוא מוריד לי מהראש את התזונה. אין לי עניין שם.
אבא שלי ואני עורכים מבצע חיתוך כל ערב, מבצע סחיטה כל בוקר, מנקים ושוכחים להתעסק באוכל.
כרגע, בימים האלה, זה הדבר הכי מתאים שיכול להיות.
היום היינו בבית הספר לכבוד יריד אוכל בינלאומי שהכינו הורים לרגל סיום השבוע הבינלאומי. לולא היינו על מיץ סביר שהיינו יוצאים עם כאב בטן כמו שהמרכזי שלי חטף.
שנינו (אבא שלי ואני) מרגישים שהמיצים מכבים לנו את החשק לכל דבר אחר כי זה פשוט מסומן כמחוץ לתחום. זה משאיר איזה מרחב התבוננות שנורא קשה להגיע אליו כאשר הכל פתוח באמת.
המצב הפיזי שלי טוב מאוד. לשמחתי, אני חווה ירידה במשקל באופן הרבה יותר אטי מפעמים קודמות. זה טוב לי כי זה מתון ונעימה לי כרגע המתינות. זה משאיר בי תחושה כאילו הגוף שלי לא בשוק אלא בתגובה רכה.
מצב הפנים שלי משתפר. גם הוא לאט לאט אבל בהחלט משתפר.
ומידת העייפות שלי יחסית לשעות השינה והאטרף היא ממש נס קטן.
לסיום, סיפור מתוק.
לכבוד השבוע הבינלאומי בכל יום הוגש בבית הספר אוכל אחר בארוחת הצהריים לילדים שאוכלים ארוחה חמה. היום, שישי, הוגשה ארוחה ישראלית ובני המתוק ביקש להשתתף באופן חד פעמי וכמובן שהסכמתי. אני מודה שהופתעתי שמבין כל מדיניות העולם בחרו חמש לככב בארוחת הצהריים וביניהן את ישראל. אחת המדינות האלה שבכלל אין לה אוכל משלה אלא קיבוץ גלויות בצלחת.
הרעיון הוא שמוגשים דברים רגילים, כדי שכולם יאכלו, לצד תוספות ממדינה כלשהי.
ומהו אוכל ישראלי לדעתם של בעלי הקייטרינג האנגלי?
סלט ירקות גדול, אוזן המן עם ריבה, פירות לקינוח במקום הקינוחים הסוכריים הרגילים.
אני חושבת שזה שיא ההתרגשות לראות שככה אנחנו נתפשים מבחוץ.
בני המתוק היה בין הבודדים שטרחו לאכול את "האוכל הישראלי", וכאשר הילדים אמרו לו שהוא צריך לקבל פרס מיוחד על ניקוי הצלחת הוא משך כתפיים וענה שהוא רגיל לזה כי הוא מישראל

כאילו שזה איזה מזון כלבים שדורש מן כל-הכבוד כזה. הצחיק אותי לגמרי.
אחרון ודי - בדוכן המצרי ביריד היום הגישה מישהי אבטיח עם גבינת פטה ואנשים שמטו לסת בטענה שדבר כזה הם לא אכלו מעולם. גם זה ממש הצחיק אותי והפליא.