החיוניות שלי חלק ראשון

[ניצן_אמ*]

יאללה, בואי.

[גוגוס*]

עצבים מתמשכים. יותר מדי סוכר. שום חשק לגלוטן אבל בהחלט יותר מדי סוכר. נזהרת לא להמיר התמכרות אחת באחרת שעדיין אין לי.

[בשמת_א*]

אתמול חשבתי עליכן כי הלכנו למסעדה לחגוג. פסטה מיה.
אני הזמנתי את המנות הכי הכי מוצלחות: כמנה ראשונה, מרק עגבניות. היה טעים להפליא, ממש ליקקתי את הצלחת. כמנה עיקרית הזמנתי סלט עלי בייבי עם פטריות, חמוציות, גזרי תפוחים, גזרי גבינה ובוטנים, באיזה רוטב ויניגרט אלוהי. גם פה, היה כל כך טעים שליקקתי את הצלחת. לא השארתי פירור אפילו.
הילדים שלי התפלאו, למה אני באה למסעדת פסטה ולא מזמינה פסטה. בסוף מי שהכי נהנה מהמנות שלו היה אני (-:

[גוונים*]

רק עכשיו אני רואה את כל מה שנכתב כאן בימים האחרונים.
גוגוס, זה:
_כשאני אוכלת דברים שבעיקרון השארתי מחוץ לתפריט אני כבר לא מרגישה שאני נופלת. אני גם לא קוראת לזה ככה ביני לביני.
אני קוראת לזה החיים. ומשהו בשאיפה לעשות הכל נורא מדוייק עד אימה נחלש מאוד.
במקום זה יש עקרונות כלליים, קווים מנחים וכמה קווים אדומים רק בשביל שיזהו אותי ולא יחשבו שעברתי ניתוח לשינוי האישיות.
ההכי בולט זה הגלוטן. קו אדום רציני. וויתרתי על בירה בזלת לפני כמה ימים (ניצן, חשבתי עליך. בפעם הקודמת שהזכרתי אותה קראת לי מכורה כבדה. זה הצחיק אותי אבל גם סימן לי משהו) וזה קל קל קל.
אין לי מושג איך זה קרה אבל אני בוצעת לחמים, מבשלת פסטות, עומדת ממש קרוב לפיצה ושום דבר לא זז. כלום.
איזה כיף זה לא להרגיש כלום ביחס למאכלים עתירי גלוטן._
פשוט מדהים.
את כל כך השראה בשבילי (-:
מחכה ל __קל קל קל הזה אצלי. בינתיים קשה (-:


_וחברה אמרה לי לנסות יום אחד של תזונה מיטבית ולראות מה זה עושה לי.
יום אחד בלבד._
זה באמת רעיון מעולה, תודה על התזכורת הזו.

אם בא לך לעדכן אם ניסית ומה היה,
אני גם כאן ואשמח לשמוע יאללה, בואי. (-:

[גוגוס*]

אח, בשמת, זה נשמע טעים טעים. עשית לי חשק ללכת למסעדה הזו, בעיקר כשאני מרגישה שיש לי מה להזמין.

את כל כך השראה בשבילי
גוונים, את מותק אמיתית. מחכה יחד איתך ל __קל קל קל הזה.

כתבתי לעצמי להיזהר מהסוכר והמשכתי לצרוך אותו כמעט בלי הכרה.
מישהי יודעת למה זה מרגיע לי ככה את העצבים? זה אפילו לא טעים לי. בחיי שממש ממש לא טעים לי. אפילו מגעיל.

[ניצן_אמ*]

צריך למצוא את הרגע הנכון. תמיד לעשות את זה בזרימה ולא בהתנגדות. זו התורה כולה לגבי איך לעשות את זה "קל". אבל אי אפשר להסביר איך זה קורה או איך זה מרגיש. רק דבר אחד - לא בכח.

[גוגוס*]

אי אפשר להסביר איך זה קורה או איך זה מרגיש. רק דבר אחד - לא בכח.
כל מילה...

[גוגוס*]

עצרתי לחשוב. הבנתי שאני בעצם רעבה ואני משתיקה את הרעב עם סוכר כי אין לי כוח להכין לעצמי משהו לאכול.
בנוסף, אין לי פירות מתוקים בבית אז אני פונה לסוכר של פירות יבשים מסוכרים (נשארו מטו' בשבט, ברגיל לא מחזיקה אותם בבית).
אי לכך, קמתי למטבח, חיסלתי ברעבתנות שלוש קלמנטינות משו משו ורווח לי.
תוך כדי בלעתי חלק מהגרעינים (כבר אמרתי שברעבתנות) ודמיינתי איך צומח לי מהבטן עץ קלמנטינות.

[בשמת_א*]

בלעתי חלק מהגרעינים (כבר אמרתי שברעבתנות) ודמיינתי איך צומח לי מהבטן עץ קלמנטינות.
D-:
צחקתי בקול רם!

לגבי המסעדה: אני כבר מזמן גיליתי את הפטנט, להזמין במסעדות סלט שווה שבחיים לא אכין לעצמי בבית.
מסתמן שגם מחר נוזמן למסעדה (בני משפחה שאוהבים להזמין אותנו). כל האחרים מתכננים המבורגרים, שזה משהו שלא מושך אותי בכלל. אני זוממת על הסלט הירוק שלהם ועל סטייק פילה מהמם שהם מתמחים בו (כשאני אוכלת דבר כזה, אני ישר חושבת על ניצן אמ כל הארוחה (-: ).

[ניצן_אמ*]

שוב פאזה קרה. אנחנו ממש מסונכרנות בקטעים האלה (אצלי זה טון בשר או אוכל מיובש/מחומם/מבושל)
שווה להשקיע בבידוד הבית, נראה לי. הבתים בישראל לא מבודדים ולכן לא מחוממים באופן אחיד, וזה משגע את הגוף.

[בשמת_א*]

שווה להשקיע בבידוד הבית, נראה לי.
צודקת. כשנעבור לבית משלנו, זה הדבר שהכי אשקיע בו.
אנחנו כבר חורף שלישי לא מחממים, אבל אני מודה שהדירה השכורה הזאת יותר קרה מהבית שלנו (זה שמושכר ואנחנו לא גרים בו).

[ניצן_אמ*]

אני מוצאת שגם כאשר מחממים, בהשוואה לבית מבודד (בארה"ב) נוצר מין כדור חום שבמרכזו התנור וככל שמתרחקים ממנו נהיה קר. מכיוון שלא מבודד, אז הוא לא גדול, או שצריך חום ממש חזק כדי שהחדר יהיה לא קר, משמע לוהט כמדבר. כאשר הבית מבודד היטב, החום מתפזר באופן שווה בחדר, ואז החום מתפזר באופן שווה בגוף. כלומר, לא חם למרכז וקר לגפיים למשל, שיכול לשגע.

[גוגוס*]

סטייק פילה מהמם שהם מתמחים בו (כשאני אוכלת דבר כזה, אני ישר חושבת על ניצן אמ כל הארוחה ).
עכשיו היה תורי לצחוק בקול רם. יצאנו אתמול לחגוג משהו מגניב ביותר ובחרנו, בפעם הראשונה מזה המון זמן, מסעדה בשרית.
אכלתי סטייק סינטה, וחי אלוהים שגם אני חשבתי על ניצן בכל ביס. בן הזוג בטח תהה למה אני מחייכת כל הזמן כשהוא מספר לי על הברדק ביפו ותוהה אם נצליח להגיע להפגנה מחר ושואל אם לדעתי כדאי לקחת את הילדים...
ניצן, ניצן, מה עשית לנו עם תיאורי הסנטרים המטפטפים שלך

ומודה שמעולם מעולם לא חשבתי על חום הבית, שלא לדבר על פיזורו הבלתי שווה, כמשהו שמשפיע על חישקוקי התזונה שלי. לא בטוחה שאני מסוגלת לשאת עוד פרמטרים במשוואה המורכבת מדי במילא הזו.

[ניצן_אמ*]

אני רווה נחת מכן.
לא בטוחה שאני מסוגלת לשאת עוד פרמטרים במשוואה המורכבת מדי במילא הזו.
עוד הכל טוב.

[מיכל_בז*]

גם אני אכלתי פילה אתמול. ודג. אבל אני מודה שלא חשבתי על ניצן.
אבל כן חשבתי על כולכן כשאכלתי (בטעות! בחיי!) בצפון אברסקס.

המון זמן לא אכלתי במסעדה כל כך טובה ועם כל כך הרבה אוכל לאכלני "כמונו".
כל מה שקורה שם, בסך הכל, ונראה לי שכולנו עלינו על זה בצורה כזאת או אחרת כבר, זה שהם לוקחים חומרי גלם מאוד-מאוד טובים וכמעט לא נוגעים בהם.
ואז זאת שמחה גדולה מאוד.
חבל שיקר שם כל כך.

יום התזונה המיטבית שלי לא יצא כל כך לפועל. לא היה לי אוכל בבית ולא היה לי חשק לקנות.
ואז אכלתי מה שהיה ומה שהיה לא היה מה שתוכנן ובקיצור, יצאה סמטוכה מכל זה.

אבל אני יותר בטוב. הרבה-הרבה יותר בטוב. נפשית ופיזית. למרות שהגוף שלי יודע להסביר טוב מאוד כמה הוא לא מרוצה מכל מה שעשיתי לו.
לפעמים מתחשק לי לעשות ריסטרט לגוף ולהתחיל מהתחלה. אבל זה לא עובד ככה, אה? הגוף זוכר.

אני לא רוצה לאכול יותר סוכר בשום קונסטלציה (כולל השוקולד המריר לפני המחזור, אבל אני מודה שפה אני מרשה לעצמי מראש להרפות). אני רוצה לאכול כל יום לפחות ארוחה אחת מהממת וטובה.
ואלו מטרותיי לשבוע הבא.

[גוגוס*]

טוב, קודם כל מיכל ואחרי כל זה כל הסיפורים שלי.
מעניין מה שאת מספרת על המסעדה. שקלנו פעם ללכת לאכול שם אבל היה לי קשה להביא את עצמי לשלם 79 ש"ח על צלחת קטנה של עגבניות. בכלל לא ראיתי את הדברים ככה
הם לוקחים חומרי גלם מאוד-מאוד טובים וכמעט לא נוגעים בהם.

ראיתי אותם ככה - הם לוקחים חומרי גלם מאוד מאוד טובים וכמעט לא נוגעים בהם. את זה אני עושה כל יום בעצמי בבית. השאלה היא האם הם מצליחים להפיק מהחומרים האלה משהו מיוחד. מישהי סיפרה שהיא אכלה שם צלחת לא גדולה של עגבניות ב 79 ש"ח. היה לה מאוד טעים אבל בשורה התחתונה - מעט עגבניות במחיר מופקע. איך הרגשת לגבי זה? אולי עוד תפתי אותי...

לפעמים מתחשק לי לעשות ריסטרט לגוף ולהתחיל מהתחלה. אבל זה לא עובד ככה, אה? הגוף זוכר.
זה כן עובד ככה. אז מה אם הגוף זוכר? ככל שיחלוף הזמן הזיכרון ידהה. ואם מעודדת אותך המחשבה שאת מתחילה מחדש אז פשוט תאחזי בה. זו פשוט חצי הכוס המלאה.
אישית, זה מה שאני עושה. אני בתחושה שזה איתחול. וזה עושה לי טוב ומשמח אותי ודוחף אותי.

אני לא רוצה לאכול יותר סוכר בשום קונסטלציה.
נשמע מעולה ואני מרשה לעצמי לקבל ממך השראה.

אני רוצה לאכול כל יום לפחות ארוחה אחת מהממת וטובה.
לכי על זה!

שיהיה לך שבוע מעולה. את נשמעת במצב רוח קרבי, במובן הטוב של קרבי. כלומר, נכונה לאתגרים משמחים.

[יעלפו_מהמושב*]

אולי עוד תפתי אותי...
מתייצבת למשימה. הם מכינים כרובית מעולה. מעולה מעולה. לא מתקרב לכרובית שאני מכינה בבית. פרח כרובית שלם, נימוח, קשה להסביר במילים כמה זה טעים. (בקיצור, קשה לפתות ככה, לכי לשם, ותקראי לי כשאת עושה את זה).

[גוגוס*]

קראתי עכשיו את הדף המדהים הקשר בין תזונה לניוון הפנים והגוף . באמת מדהים.
וגם אצלי רואים הבדל ברור מאוד בין הילדים. טרם הובהר מה יצא מהקטנה אבל בין הבנים יש הבדל בולט.
הגדול הרבה יותר צר, אפו קטן, סנטרו מחודד. האמצעי בעל מבנה פנים רחב, אף יותר רחב וסנטר יותר רחב. זה כאילו שהוא יותר מלא. יש לו פשוט יותר פנים.
ובהחלט היה הבדל בין התזונה שלי לפני ההריונות ובמהלכם.
בקיצור, המלצת הבלוג. חבל שלא קראתי לפני השלישית. היא מסתמנת בכיוון של האמצעי. מאוד דומה לו, והתזונה שלי אכן הלכה והשתפרה במהלך שש השנים האחרונות.
על אף שהכרזתי על סגירת הבסטה המשפחתית זה בהחלט עושה חשק לעוד הריון אחד ודי כדי לבדוק איזה תינוק אפריקאי ורחב לסת אני מסוגלת ללדת אם אתמקד בתזונה
זה כמו שרחל טל-שיר כתבה על הבלי חיתולים וציינה שזה מעורר תחושת החמצה אדירה על כך שלא היתה מודעת לזה כשגידלה אל ילדיה.
פעם אמר לי סבא אחד שראה אותנו בלי חיתולים וביקש המון הסברים שהוא הולך לשכנע את זוגתו להביא עוד ילד לעולם כי הוא פשוט מוכרח לנסות את זה.
בקיצור, אם תשמעו ממני על הריון נוסף זה יהיה בגלל הדף הזה.

[מיכל_בז*]

האמת שבאמת קשה להסביר.
צלחת עגבניות לא ניסינו ואני חושבת שיהיה לי קשה לפתות אותך בבשר. אבל כן אכלנו כרוב אדום שבושל בציר במשך המון שעות והיה נימוח בצורה בלתי רגילה עם שלל טעמים חדשים שבכלל לא ידעתי שהוא יכול להפיק. הם גם בישלו אותו שלם וזה היה גאוני. אני מכירה כרוב אדום מבושל כשהוא חתוך. מסתבר שהוא מאבד הרבה טעמים ככה.

ואולי החציל יפתה אותך? הוא מגיעה עם קרם של טחינה ועגבניות מעולה והוא קלוי על האש. גם עם ביצה קשה. פשוט טעים-טעים.
אני נורא מפחדת לפגוע ברגשות הצמחוניות פה, אז אני לא אפרט ממש בעניין הבשר, אני רק אגיד שהוא הגיע מאוד לא עשוי ועם רוטב משגע של זרעי עגבניות, שמן זית ופלפל ירוק חריף.
עבורי זאת הייתה חגיגה, כי פתאום הבשר היה ממש מרענן, לא כבד כמו שעושים אותו במסעדות אחרות.
והכרובית של יעלפו הייתה חסרה באותו יום! הם קונים אורגנית והמשלוח הגיע מתולע. בי נשבעתי שעוד אשוב בשבילה.

בעניין המחיר. שנינו אכלנו שתי מנות וקיבלנו מנת חציל במתנה. סך הכל שילמנו 250 ש"ח. זה לא זול, אבל גם לא מאוד יקר יחסית למסעדות אחרות. ואמנם הכמות של כל מנה קטנה, אבל יצאנו שבעים ומאושרים. כך שמבחינתי זאת הייתה עסקה משתלמת לחלוטין.

ממש השופר של אייל שני הפכתי, אה?

אני באמת במצב רוח קרבי גוגס, תודה. אבל אני מודה שיש איזה אישיו קטן של שומן ודימוי גוף וכל זה שאני עוד צריכה לפתור ביני לבין עצמי. עניין של כמה שנים, לא יותר.
אני מאמינה שזה בעיקר מה שמכשיל אותי שוב ושוב עכשיו.

[ניצן_אמ*]

הלו, אל תפגעי ברגשות שלי, וספרי על הבשר בבקשה.
בשר מרענן זה משהו שאני מנסה להסביר כבר הרבה זמן!

[מיכל_בז*]

_הלו, אל תפגעי ברגשות שלי, וספרי על הבשר בבקשה.
בשר מרענן זה משהו שאני מנסה להסביר כבר הרבה זמן!_

הזמנתי שתי מנות. נתח קצבים וקרפצ'יו. הנהדר היה שהם בכלל לא שאלו אותי למידת עשייה. שאלו אותי כמה אני אוהבת בשר והמליצו לי על נתח הקצבים. הוא הגיע עשוי מעט מאוד. נראה כאילו הוא רק נפגש עם הגריל לרגע. מדיום-רייר-רייר-רייר. אחושילינג רייר. והוא הונח על מצע (אין לי מילה פחות פלצנית, צר לי) שהיה עשוי מגרגרי עגבניות אדומות, שמן זית ועוד עשבי תיבול. וזהו. פשוט ככה.

הקרפצ'יו היה קצת יותר מאכזב, כי משום מה הוא היה קרפצ'יו של רוסטביף ואני אומרת, חברים, או-או. אם כבר קרפצ'יו, הבו לי אותו חי. אבל גם התיבול שלו היה פשוט גאוני. זרעי עגבניות ירוקות עם פלפל חריף ירוק קצוץ דק ושמן זית מעולה. אולי גם שום? אבל אם כן אז מעט.

ככה עושים בשר מרענן: חותכים אותו נכון, צולים אותו נכון ולא משדכים לו פחמימות או רוטב כבד.
עכשיו אני רעבה.

[גוגוס*]

וואו, מיכל, ממש היו צריכים לסובב לך את היד כדי להוציא ממך את המידע הזה...

[גוגוס*]

שיש איזה אישיו קטן של שומן ודימוי גוף וכל זה שאני עוד צריכה לפתור ביני לבין עצמי. עניין של כמה שנים, לא יותר.
טוב, את עניין דימוי הגוף אין לי דרך לפתור, אבל השומן זה קל מאוד. זמן קצר של תזונה חיונית כמו שאני מגדירה אותה ואין שומן מיותר. בכלל. תאמיני לי, ניסיתי.

ותיאורי הבשר, אגב, ממש עושים לי את זה ברמת הזלת הריר. בשר הוא כמו כל חומר גלם אחר. כמו עגבניה. מטפלים בו יפה? יש תוצאות ברורות. קשה לי ברמות אחרות עם אכילת בשר אבל אני לא מוצאת תיאורים כאלה כפוגעניים.

[מיכל_בז*]

וואו, מיכל, ממש היו צריכים לסובב לך את היד כדי להוציא ממך את המידע הזה... happy

רק תנו לי לדבר על אוכל. רק תנו לי לדבר על אוכל!

זמן קצר של תזונה חיונית כמו שאני מגדירה אותה ואין שומן מיותר. בכלל. תאמיני לי, ניסיתי.

אז מה את אוכלת גוגוס? מהי תזונה חיונית כמו שאת מגדירה אותה?

[גוגוס*]

אז מה את אוכלת גוגוס? מהי תזונה חיונית כמו שאת מגדירה אותה?
צצצ... את לא תאהבי את זה. אבל רזיתי ככה לפני שנתיים ארבעה קילו שהיו ממש מיותרים, חזרתי למשקל שלי מימי התיכון ומאז המשקל הזה נשמר למרות כל השינויים.
אם השינויים גדולים מדי ולתקופה ארוכה מדי אני מייד אראה את זה במשקל. אבל אם אני משנה מעט אז זה פשוט נשמר.
אגב, עשיתי את זה חודשיים לפני שנכנסתי להריון האחרון שלי, כחלק מהרעיון של ה"איתחול" הזה שדיברת עליו. עשה לי טוב גם בגוף וגם בנפש והרגשתי שהגוף שלי ערוך ומוכן לחיים חדשים.
במשך חודש אכלתי מה שנקרא בפי אז טבעונאי.
שפע של ירקות ופירות, המון עלים ירוקים, אגוזים ופירות יבשים. בלי שום כלום פירורי של משהו אחר. לא קימצתי באגוזים ובפירות היבשים. להפך. השתמשתי בהם כדי לא ליפול לתוך הדרעק שממנו ברחתי.
ארבע שבועות והלכו להם ארבעה קילו שנלחמתי בהם הרבה שנים. והם הלכו בשמחה והתלהבות.

[גוגוס*]

למען הסדר הטוב, ברור שלכל אחת גוף שונה ובלה בלה בלה...
שלא יגידו שלא אמרתי וגם בגלל שאני באמת מאמינה בזה.

[גוגוס*]

לנוע הלאה מהגלוטן
אז ככה, הנה המחשבה המעשית שלי לשבת זו. כל כך התעסקתי בגלוטן, וכל כך הייתי שבעת רצון מההצלחה המסחררת הזו, עד שהזנחתי דברים אחרים חשובים מאוד. כבר כתבתי על זה.
במסגרת זו הוזנחו גם העבודה שלי וגם הפעילות הגופנית.
התוכנית שלי היא לתקוף את הפאסיביות הזו שתקפה אותי מזווית רעננה. במקום לטבוע שוב במחשבות על אוכל ואיך להיפטר מכל הסוכר הזה ומכל הבשר, אני לוקחת על עצמי משימה מרוממת רוח שתכניס אותי למצב תודעתי של עשייה ופעולה.
אי לכך, רוצה כל יום השבוע לנוע לנוע לנוע (אופניים לא נחשבים) ולעבוד לפחות שעה יעילה ורצופה כל יום. מה שנקרא, להתניע.
אני חושבת שזה יתקן לי בעצמו את התזונה.
שבוע טוב ובהצלחה מיכל. עוררת בי השראה ולקחתי על עצמי משימה בזכותך! תודה.

נ.ב - קמתי הבוקר עם מחשבה על הציסטה. כבר הרבה זמן לא הרגשתי אותה וכבר הרבה זמן לא חשבתי עליה. זה דיכא אותי להיזכר בה. אני חושבת שזה המניע.

[גוגוס*]

אחרון ודי להיום - הי יעל!!!!!

[ניצן_אמ*]

אני חושבת שזה יתקן לי בעצמו את התזונה.
הגיוני.
וגם בנוגע לזה נראה לי ש -
צריך למצוא את הרגע הנכון. תמיד לעשות את זה בזרימה ולא בהתנגדות. זו התורה כולה לגבי איך לעשות את זה "קל". אבל אי אפשר להסביר איך זה קורה או איך זה מרגיש. רק דבר אחד - לא בכח.
אני לא כל כך שם עדיין :-\
אז לא בכח!

[גוונים*]

שפע של ירקות ופירות, המון עלים ירוקים, אגוזים ופירות יבשים. בלי שום כלום פירורי של משהו אחר.
ממש ממש כלום? גם לא שמן זית או כל מיני תיבולים לסלט? גם לא טחינה? חומוס?
ובכלל, מה נכלל בתוך ירקות? זה כולל שורשים למיניהם?
סליחה שאני נכנסת פה ממש לפרטים, מענין אותי לנסות את זה, כדי להרגיש את האתחול המדובר (ואם גם יעלמו 4 קילו זה יהיה מבורך בהחלט (-: )
למרות שאני חושבת שאתחיל בשבוע ולא בחודש. לשבוע גם יהיה אפקט?

[גוגוס*]

עם הרבה שמן זית. תיבול על בסיס שמן זית ולימון ומעט מלח.
טחינה - רק ביתית ורק מאמארה (שומשום מלא מונבט).
בלי בישול בכלל ולכן בלי חומוס. שורשים - מה שאת יכולה לאכול בלי בישול.
נסי, נסי, זה היה כיף גדול. אומנם מזמן אבל עדיין זוכרת את החוויה הזו ממש לטובה.
לגבי השבוע, אין לי מושג. לגבי עצמי תחושת הבטן היתה שזה לא יספק את הסחורה.
אולי לך זה יספיק. את מאיים עליך חודש תתחילי משבוע ותבדקי. לא יספיק? לכי על אופציה ארוכה יותר.
ואגב ארבעה קילו, זה בגלל שמלכתחילה זה היה כל העודף שלי. מי שיש לו יותר עודף מאבד יותר, כך מספרים אנשים שניסו את זה באינטרנט.
שבוע טוב...

[יעלפו_מהמושב*]

- הי יעל!!!!!
שלום עדיין פה...

[גוגוס*]

צריך למצוא את הרגע הנכון. תמיד לעשות את זה בזרימה ולא בהתנגדות. זו התורה כולה לגבי איך לעשות את זה "קל". אבל אי אפשר להסביר איך זה קורה או איך זה מרגיש. רק דבר אחד - לא בכח
ניצן, סקרנית לדעת איך כתבת דבר כל כך מדויק בלי להיות שם. תחושת בטן או ניסיון קודם או ראש טוב על הכתפיים או מה?
זה נשמע כשכתבת את זה בזמנו כמשהו שלגמרי לקוח מחוויה פרטית.

[מיכל_בז*]

צצצ... את לא תאהבי את זה.

לא שלא אוהבת, פשוט חושבת שעם קנדידה בקנה כל הסוכר הזה יהרוג אותי.
דווקא נשמע לי טוב כי באופן רשמי נמאס לי לבשל.

גוגוס, התכנית שלך נשמעת מעולה.

שבוע טוב ומוצלח לכולנו.

[מיצי_החתולה*]

<אתן הסיבה העיקרית שאני פוקדת את באופן מדי פעם, בימים אלה. כל-כך נהנית לקרוא אתכן. >

[ניצן_אמ*]

_צריך למצוא את הרגע הנכון. תמיד לעשות את זה בזרימה ולא בהתנגדות. זו התורה כולה לגבי איך לעשות את זה "קל". אבל אי אפשר להסביר איך זה קורה או איך זה מרגיש. רק דבר אחד - לא בכח
ניצן, סקרנית לדעת איך כתבת דבר כל כך מדויק בלי להיות שם. תחושת בטן או ניסיון קודם או ראש טוב על הכתפיים או מה?_
כתבתי את זה בקשר לתזונה כמה הודעות למעלה לגוונים. חוץ מזה, גלים. גלים. אני כבר בת 37, היו לי אינספור הזדמנויות לעשות דברים בכח או בזרימה בכל מיני תחומים בחיים.

[גוגוס*]

לא שלא אוהבת, פשוט חושבת שעם קנדידה בקנה כל הסוכר הזה יהרוג אותי.
נקודה חשובה.
1) אם את חובבת ירקות יכול להיות שלא תזדקקי להרבה סוכר. אם לא, אז זו בהחלט בעיה.
2) סתם תהייה לא מקצועית - ניסיתי פעם לאכול ככה עם הקנדידה? האם יש סיכוי שאכילה כזו, למרות הסוכר הרב שבפירות, לא תגרום נזק בגלל שכל התזונה באה מהצומח ומכילה רק סוכר טבעי שכזה? אני לא מבינה כלום בקנדידה ולכן שואלת יותר מאשר, חלילה, מייעצת.

מיצי, כמה טוב לראות אותך. ואיזה דברים נעימים על הבוקר. חייכתי.

ניצן, תודה. חשבתי שזה בא ממשהו ספציפי שקשור ממש לגלוטן.

[גוגוס*]

צ'מעו חוויה יפה מלפני כמה דקות.
כל חיי האף שלי סיבך אותי בצרות. כשאני מריחה אוכל אהוב אני בדרך כלל הולכת בעקבות הריח, כמו בסרט של דיסני, ולא נחה עד שהוא מגיע לפה.
אני יושבת בארומה והם מוציאים מהתנור הזדוני שלהם מגש קוראסונים. זדוני זה לא מילה. כל האוויר מלא בריח המשכר.
ברגיל אני קמה וקונה. ברגיל החדש אני בולעת את הרוק ומתבאסת ומשתדלת לחשוב על משהו אחר.
ברגיל החדש באמת, זה שבו אני מדברת עם פיתות ומקווה לא למצוא עצמי באישפוז כפוי, עשיתי משהו חדש.
עזבתי את המחשב, נשענתי אחורה, ונשמתי מלוא נחיריי את הריח המשכר הזה. עוד סיבוב ועוד סיבוב ועוד סיבוב.
עד שמיציתי.
נרגעתי.
פשוט הייתי עמוק בתוך החוויה הזו, בלי לדמיין ובלי לחשוב ובלי לעסוק בזה יותר מדי. יש ריח? נריח. ייגמר הריח? נמשיך הלאה.
וזה עבד יופי. נעלם כל שריד של חשק לאכול פשוט כי נתתי לעצמי להישאב לחוויה הזו עד הסוף.
מרגיש טוב מאוד.

[ניצן_אמ*]

את יודעת מה יפה? שכבר כתבנו את כל זה במילים רבות למעלה.
לא פעם מופנית כלפיי הטענה ש"זה לא עוזר" להראות את האידיאל למישהו שלא שם.
אני לא מסכימה. אני חושבת שזה פותח נתיב למשהו שעד עכשיו נראה בלתי אפשרי, ועכשיו הוא חלק מרפרטואר הדברים שאולי, יום אחד, אפשר יהיה להגיע אליהם.
_{מי שלוקח את זה להלקאה עצמית וכו' זה בעסה, אבל זה לא שלי.}

[גוונים*]

וואו גוגוס את ממש אוהבת ללכת עד הקצה, את מאלה שעומדים במקום גבוה (גשר, הר, בנין) ומתכופפים מעבר למעקה כי קורה משהו ממש מעניין שם למטה וחייבים לראות בעיניים מה זה? (-:
אני לרוב מפחדת להביא את עצמי לנקודות כאלה. למה להציק לכוח הרצון שלי? מעדיפה להמנע.
אם כי חייבת לציין שריח של קוראסונים כבר לא עושה לי את זה כל כך, גם לא של פיתות טריות.
יכול להיות שהמוח שלי כבר מקשר ונזכר בתחושת הגוש הדביק בבטן שנהיית לי בזמן האחרון אחרי אכילת כמות של קמח לבן.
אז זה כבר מתויג כמשהו פחות מפתה.

בכל אופן, כל הכבוד גוגוס, כמו שאומרים שהפתרון להתגבר על פחדים זה לרכב עליהם (ולא להמנע מהם)
נשמע שזה בדיוק מה שאת עושה ושזה מוכיח את עצמו.

[גוגוס*]

להראות את האידיאל למישהו שלא שם.
אני חושבת שזה פותח נתיב למשהו שעד עכשיו נראה בלתי אפשרי, ועכשיו הוא חלק מרפרטואר הדברים שאולי, יום אחד, אפשר יהיה להגיע אליהם.

בתחושה שלי יש הבדל בין מישהו שמספר לי סיפור על עצמו, סיפור שכולל אידיאל כלשהו, לבין מישהו שבא עכשיו להראות לי משהו אידיאלי כדי שאני אולי אקח מזה משהו.
מהראשון אני אפיק המון. השראה וחיוך ושמחה וכוח רצון והבנה ומה לא.
מהשני אני לא אפיק כלום. גם לא הלקאה עצמית. זה פשוט נוחת אצלי על איזה קיר ולא עובר אותו. ממש אפשר לשמוע את הסיפור מתרסק.
והבעיה הגדולה היא שהקו בין לספר על עצמי כי בא לי לספר על עצמי לבין לספר בכדי לשנות משהו אצל מישהו הוא לא תמיד כזה ברור. ומישהו שהקו הזה חשוב לו יכול לסמן אותו כאן או כאן בהתאם למצב הרוח שלו אותו יום.
הבלוג הזה מלא בשני דברים - שאלות מקדמות ומעוררות מחשבה, וסיפורים שאנחנו מספרות על עצמנו כי הם פשוט מתאימים כאן וכיף לנו לספר אותם. ולכן זה מזיז משהו.
כשאני כותבת כאן אני כותבת לגמרי לעצמי. שמחה בכל תגובה אבל בשורה התחתונה הייתי כותבת גם אם לא הייתי מקבלת שום תגובה. כותבת כי אני מספרת את זה לעצמי ומנכיחה כך סוג מסוים של חוויות על פני אחרות. יכול להיות שמי שבא אליך בטענות חשב שאת מנסה להראות לו דרך. ואנשים, עם כל כמה שהם אוהבים לפנות לעזרה ועצה, יכולים ללכת רק בדרך שהם סללו בעצמם. ובחוויה הפרטית שלי, ללכת במודע בדרך שהלכו בה אחרים מרגיש לי כמו ללבוש משהו משומש רק בגלל שמישהו נתן לי אותו - לוקח זמן עד שאני הופכת את זה לשלי ולפעמים זה פשוט לא מצליח ואני נאלצת להודות שהבגד פשוט לא יושב עלי טוב.
(אומרת מי שיש לה חיבה עזה לבגדים יד שנייה אבל למדה כבר שגם אותם צריך לדעת לבחור).

[גוגוס*]

וואו גוגוס את ממש אוהבת ללכת עד הקצה, את מאלה שעומדים במקום גבוה (גשר, הר, בנין) ומתכופפים מעבר למעקה כי קורה משהו ממש מעניין שם למטה וחייבים לראות בעיניים מה זה?
גוונים, הרסתותי. אין לך מושג כמה התיאור הזה רחוק ממני. אני סתם אשה קיצונית ועקשנית

[גוגוס*]

ואגב, גוונים, תשמעי משהו מעניין, אפילו שאנחנו כנראה שונות.
זה -
_אם כי חייבת לציין שריח של קוראסונים כבר לא עושה לי את זה כל כך, גם לא של פיתות טריות.
יכול להיות שהמוח שלי כבר מקשר ונזכר בתחושת הגוש הדביק בבטן שנהיית לי בזמן האחרון אחרי אכילת כמות של קמח לבן.
אז זה כבר מתויג כמשהו פחות מפתה._

מה שאפיין אותי קודם. או לפחות זה מה שחשבתי שאפיין אותי. ואז גיליתי שזו עבודה בעיניים ושזה תוצר של הניסיון שלי להילחם על צביעת כל החוויה של הלוכל בצבע אחיד. שחור. כלומר, מכרתי לעצמי איזה לוקש שאני בעצם מ'כפת לי בכלל מכל זה כי אני יודעת בראש שזה מגעיל.
פחחח... לא עובד.

מה שקורה לי עכשיו זה שהגוף שלי מעצמו מפריד את החוויה בלי שיפוט , לריח ולכל השאר. זה היופי לדעתי וזו הסיבה שזה עובד ואין לי מושג למה זה עובד.
יש ריח באוויר. הריח נעים. אני לא מתעסקת בכלל במקור שלו, בתוצרים של המקור שלו או במה אני חושבת עליהם. הוא נעים. אני מתמסרת אליו. כשהוא נגמר אני מכבה את מתג ההתמסרות. אני לא עוברת דרך הקופסה השחורה של הקוראסון והתכולה שלו. מדלגת מעליה לתוך חוויה נעימה ויוצאת ממנה הלאה.

[גוגוס*]

@} @} @} @} @} @} @} @} @} @}
פרחים לכולן! פרחים לכולן!
ניצן לימדה אותי לצייר ועכשיו אני מתלהבת כמו בת ארבע טיפוסית.
אל דאגה, תכף יעבור לי...

[מצ'רה*]

והבעיה הגדולה היא שהקו בין לספר על עצמי כי בא לי לספר על עצמי לבין לספר בכדי לשנות משהו אצל מישהו הוא לא תמיד כזה ברור.
נכון...

[גוונים*]

_מה שאפיין אותי קודם. או לפחות זה מה שחשבתי שאפיין אותי. ואז גיליתי שזו עבודה בעיניים ושזה תוצר של הניסיון שלי להילחם על צביעת כל החוויה של הלוכל בצבע אחיד. שחור. כלומר, מכרתי לעצמי איזה לוקש שאני בעצם מ'כפת לי בכלל מכל זה כי אני יודעת בראש שזה מגעיל.
פחחח... לא עובד._
גוגוס, הלוואי שזה נכון ושאני פשוט צעד מאחוריך.
זה אומר שאם עכשיו אני בשלב הזה, בשלב הבא אני אכן אגלה שזה לא עובד אבל מצד שני מה שכן יעבוד זה עמידה איתנה מול כל מה שאני רוצה לעמוד מולו (-:
וזה כמובן היעד האמיתי, לא אכפת לי לעבור מליון שלבים שונים ומשונים בדרך אם אכן אגיע לשם בסופו של דבר.

@} @} @} גם לך!
פרח זה הציור השני (אחרי חיוך) שלמדתי לעשות כאן כי הוא כל כך חמוד ושמיש בהמון הזדמנויות. וזהו, שם מסתיים הידע שלי באייקונים באופניים.

[גוגוס*]

גוגוס, הלוואי שזה נכון ושאני פשוט צעד מאחוריך.
אני דווקא מקווה שאת צעד לידי. אחרת יהיה לי קשה לראות אותך

מה שכן יעבוד זה עמידה איתנה מול כל מה שאני רוצה לעמוד מולו
קוראת את המשפט הזה וחושבת על ניצן עם ה צריך למצוא את הרגע הנכון. תמיד לעשות את זה בזרימה ולא בהתנגדות.
"לעמוד מולו" נשמע כמו טרמינולוגיה מעולם אחר, של מאבק והתנגדות. אולי את שם בתוך זה וזה מתאים. מעולה לך. אבל אם אין לך חיבה למאבקים אז כדאי לשים לב לזה.

[ניצן_אמ*]

_צריך למצוא את הרגע הנכון. תמיד לעשות את זה בזרימה ולא בהתנגדות. זו התורה כולה לגבי איך לעשות את זה "קל". אבל אי אפשר להסביר איך זה קורה או איך זה מרגיש. רק דבר אחד - לא בכח.
אני לא כל כך שם עדיין_
קראתי שוב, והבנתי שלא הסברתי את עצמי טוב - בנוגע לתזונה - אני שם. בנוגע לעשייה - עוד לא.
זה מזכיר לי את המערבולת בפארק הירדן. אפשר להיות ליד הזרם ולשכשך, וכשבא הגל הנכון, אז רק נשענים עליו קלות והוא ממילא לוקח אותנו כי הוא בכיוון. אשכרה רק להשכב על המים ולהתמסר ולאפשר לדברים לקרות. בעוד שלהלחם בזרם, לא משנה כמה איתנה העמידה, זה לא דבר שיכול להחזיק מעמד לזמן משמעותי.
שואלת מטאפורה שמצאה חן בעיניי - זה מרתון. אי אפשר לרוץ אותו על ההתחלה במאה אחוז מהיכולת, בטח שלא במאה עשרים אחוז. צריך להיות על 70 אחוז ככה, כדי שיישאר ממה לתפעל את כל המסביב (כולל הכנסה של אנרגיה, משהו שעולה באנרגיה...)

[גוגוס*]

או-לה-לה איזה ערב ארגנתי לעצמי. צריכה להתבונן רגע וללמוד מזה משהו.
הכל היה בסדר. מה זה בסדר? סופר בסדר. בבוקר אכלתי משו משו, עבדתי קצת (פחות ממה שרציתי אבל בכל זאת, התנעתי), חזרתי הביתה - בן זוג במצב רוח רומנטי לגמרי וילדים שכל אחד עושה יותר נחת מהשני.
מה עוד אפשר לבקש?
נשארתי לבד עם השלושה והיה כיף גדול. פתאום, שיחת טלפון. שכן עם בעיות ותלונות ואנרגיה קשה קשה קשה. הרגשתי איך שזה מערער אותי. סיימתי יחסית מהר, הסברתי שילדים והכל וזהו.
אחרי עשר דקות הוא מתקשר שוב. שוב האנרגיה הרעה הזו. המצברחת. ואני מרגישה את סף העצבים עולה ועולה וזה כבר גולש לי על הילדים ובין הידיים יש לי פסטה וביצים ואני כבר לא שם. מתנתקת.
ובמשך המון זמן אני בתוך מלחמה מול הגלוטן וכל השאר מטושטש. אני רואה רק גלוטן והילדים הם מן רקע כזה ויש מאבק מאבק מאבק. אח. זה היה אכזרי ולא נעים בכלל.
אז כן, ניצחתי את הגלוטן. אבל מול עצמי הפסדתי. ועכשיו אני לא בטוחה אם אני מרגישה טוב או רע. מצד אחד, אם הייתי אוכלת מערימת הפסטה הייתי מרגישה לשנייה יותר טוב ואולי הילדים שלי היו מקבלים אמא קצת יותר רגועה. מצד שני, סביר שזה היה מספיק בדיוק לכמה דקות והכל היה חוזר אלי ואליהם.
סוף הסיפור למי שמסוקרנת - התיישבתי בלאות כאילו היה לי יום רע מאוד (ומזכירה שכמעט כולו היה נפלא). התנצלתי מעומק הלב לפני הילדים והסברתי שזו לא אשמתם בכלל וסליחה שצעקתי. סיימנו לאכול ולהתארגן ומתוך הדיבר על הקושי שלי מול הילדים התחלתי להתאפס. במקביל הרגשתי איך תאוות הגלוטן נחלשת לה לאטה.

מה ללמוד מזה? עוד לא יודעת. אבל ההתמכרות שלי זקפה ראש וזה לא היה נעים.

[בשמת_א*]

_שכן עם בעיות ותלונות ואנרגיה קשה קשה קשה. הרגשתי איך שזה מערער אותי. סיימתי יחסית מהר, הסברתי שילדים והכל וזהו.
אחרי עשר דקות הוא מתקשר שוב. שוב האנרגיה הרעה הזו. המצברחת._
אוי איך שאני מבינה אותך

[גוגוס*]

תודה, בשמת.
ואם את כבר פה אז זה בשבילך - זוכרת שסיפרתי שכנראה יש לי רגישות ממש מעציבה לתמרים? את הצעת שאולי זה לזן מסוים וסיפרת על הרגישות שגילית אצלך לתפוזים לא אורגניים.
נפתרה התעלומה אחרי זמן ארוך של ניסוי, תהייה וטעייה - אני רגישה לאלו שאינם אורגניים. לקח לי הרבה זמן לשים לב לכך שתמרים לא אורגניים פשוט עושים לי צריבה רצינית בגרון בעוד האורגניים... לא.
אז תודה על הסבת תשומת הלב ושמחה גדולה על הגילוי הזה כי ברגיל שלי יש כאן רק תמרים אורגניים.

[אמא_נמרה*]

שלום גוגוס,

קראתי את החלק האחרון של הבלוג שלך, ואני מרותקת. את עוברת תהליך מקסים ומרתק. המון תודה על השיתוף ועל הדיון המעניין. למדתי הרבה מאד.

_ובמשך המון זמן אני בתוך מלחמה מול הגלוטן וכל השאר מטושטש. אני רואה רק גלוטן והילדים הם מן רקע כזה ויש מאבק מאבק מאבק. אח. זה היה אכזרי ולא נעים בכלל.
אז כן, ניצחתי את הגלוטן. אבל מול עצמי הפסדתי. ועכשיו אני לא בטוחה אם אני מרגישה טוב או רע. מצד אחד, אם הייתי אוכלת מערימת הפסטה הייתי מרגישה לשנייה יותר טוב ואולי הילדים שלי היו מקבלים אמא קצת יותר רגועה. מצד שני, סביר שזה היה מספיק בדיוק לכמה דקות והכל היה חוזר אלי ואליהם.
סוף הסיפור למי שמסוקרנת - התיישבתי בלאות כאילו היה לי יום רע מאוד (ומזכירה שכמעט כולו היה נפלא). התנצלתי מעומק הלב לפני הילדים והסברתי שזו לא אשמתם בכלל וסליחה שצעקתי. סיימנו לאכול ולהתארגן ומתוך הדיבר על הקושי שלי מול הילדים התחלתי להתאפס. במקביל הרגשתי איך תאוות הגלוטן נחלשת לה לאטה._

מוכר לי מה שכתבת כי גם אני בתהליך של כמעט שנה (כמעט) ללא גלוטן, ומכירה את הרעב והטשטוש וההתלבטות הזו של להתנהג קצת "רעה", לעומת לקלקל לעצמי את התזונה ברגע של רעב ותסכול. אחד הדברים שעוזרים לי שהוא שמצאתי שבערב במיוחד קשה לי, כשאני מכינה לילדים ארוחת ערב וגם עייפה. אז כנגד החוסר הוספתי - ריקוד. לקראת ערב אני משמיעה מוזיקה וכולנו בבית רוקדים. אני מרגישה שאותי זה ממלא אנרגיות ושמחה שמקפיצים אותי מעבר למחשבות על הארוחה עם/בלי גלוטן וכל הפיתויים.

חשבתי לספר לך על זה, כי ממה שקראתי את כותבת הרבה על מה שאת מחסירה מהת\ונה (ומעצמך) ופחות על דברים שהוספת (או הרווחת, או קיבלת) באופן המיידי, היומיומי. נכון שיש את השפור בהרגשה הכללית, אבל את הבריאות מרגישים בעיקר כשהיא...נפגעת...

אם לא מתאים לך, תמחקי.

אני מאד מתרגשת לקרוא בבלוג שלך, בבקשה תמשיכי לכתוב.

נמרה

[בשמת_א*]

נפתרה התעלומה אחרי זמן ארוך של ניסוי, תהייה וטעייה - אני רגישה לאלו שאינם אורגניים
מדהים!
אגב, אני לא נוגעת בלא אורגניים. מייבשים אותם בכימיקלים. לא מתקרבת לפירות יבשים לא אורגניים אפילו במקל.

[גוגוס*]

נמרה יקרה, וואו, איזו כניסה הרבצת פה. תודה לך! על כל המילים החמות.
ותודה ענקית על הרעיון. כולם בבית שלנו אוהבים לרקוד ואנחנו באמת עושים את זה פחות מדי. זה יופי של רעיון - ללחוץ על הכפתור כשקשה לי.
עכשיו אני רק צריכה לזכור לעשות את זה

אני מזמינה אותך בחום לשתף מחוויותייך עם הגלוטן. אני אשמח מאוד לשמוע. שנה כבר בלי? מרשים מאוד. ספרי איך עושים את זה ואיך זה מרגיש.

אם לא מתאים לך, תמחקי.
רואים שהצטרפת מאוחר . רבות וטובות לפנייך ניסו לצמצם את עצמן בדרך הזו. לא עובד. פה לא מוחקים שום דבר אלא מברכים על כל מילה. בסוף תמיד מתברר שהכל קשור ולרוב גם ממש מועיל.

שוב תודה לך.

[גוגוס*]

אוי לי ואבוי לי בוי לי.
ממש מתחשק לי לקלל אבל אני אמנע. כבר קיללתי פעמיים בבלוג הזה ובסוף עוד יחשבו עליך דברים רעים ולא אוכל להראות את פרצופי האנונימי ממילא.
הלכתי היום לפגישה חשובה. בטרם פגישה, הבטן שלי מקרקרת. ממש ברעש. אופס, לא נעים בכלל ולא מתאים בכלל.
הלכתי למטבח של מקום הפגישה ולא היה שום דבר אכיל חוץ מ... וופלים של עלית. הזן הנחות ביותר המכונה כיום, באופן הולם ביותר, "בפלות".
יעני, אם במקרה השתחררתם אתמול מהצבא, זה הזמן לעלות שוב על המדים ולבדוק מה יש בשק"ם. מי שרוצה להוריד את זה מותר לו רק שוקו בשקית.

פשוט לא ראיתי ברירה אחרת. ידעתי שהפגישה היא לכמה שעות ואין מצב שאני יושבת שם עם הבטן הקולנית הזו. אכלתי ארבעה וופלים. ואז עוד ארבעה. זה היה כל כך, אבל כל כך מגעיל, שקשה לי בכלל לתאר. אני לא באמת מתכוונת לחסוך את התיאור אז מי שלא נעים לה שתדלג הלאה.
מעבר לזה שהטעם הוא של חתיכת פלסטיק מטוגנת בשמן מנועים, אחרי הבליעה נשאר בגרון שובל של גומי מעודן, נדבק ולא עוזב. וכל המים בעולם לא מורידים אותו. גם עכשיו. ולא שייק ירוק. ולא כלום. זה כאילו שבמו ידיי הנחתי על הגרון שלי ציפוי של איכסה פיכסה.

טוב... סיימתי עם החלק הזה. אפשר לחזור.

יכולתי כמובן לשבת פה ולהלקות את עצמי למוות. במקום זה, אני בוחרת להזכיר לעצמי בפעם המי יודע כמה
לצאת מהבית עם אוכל בתיק!!! משהו, אגוזים, תמרים, משהו, רק לא להיתקע ככה ולהתדרדר ברגע מפסגת האוורסט בה שכנתי לבטח לתהום הזו.

אחרי הפגישה (שהיתה מעולה ביותר והצליחה להשכיח ממני את הקטסטרופה הזו) טסתי, בחיי שטסתי, לקנות לעצמי שייק ירוק ענק למתקדמים. זה אומר, עם טיפונת פירות וטונה ירוקים. רק לשטוף את הגועל. כפי שכבר הרסתי את הסוף, זה לא עזר. אבל הרגיש יותר טוב.
וכל המצוקה הזו שנכנסתי אליה גרמה לי להרגיש שעם כל הצער על שבירת שרשרת הימים המוצלחים ללא גלוטן - אני לגמרי בסדר.

[בשמת_א*]

אם לא מתאים לך, תמחקי.
את יודעת מה?
הנה משפט שאנשים כותבים כשהם תחת הרושם שהדף הזה הוא "בלוג" במובן של "דף פרטי של גוגוס להגיגים שלה וכל השאר צריכים להתיישר לאלתר לפי הקו שלה".
אגב הדיון בדף של ניצן אמ.
עכשיו קיבלתי רעיון לשינוי שם הדף - להוריד את המלה בלוג ממנו... זה לא יגרע ממנו דבר.

מה שכן, אגב שם הדף, את בכלל לא בעניין של טבעונאות, שמת לב? חי אבל לא דווקא טבעוני (כי גם בשר וכו'), וגם לא "טבעונאי" מכל הסיבות ועוד אחת: שאין לך עניין בלהטוטנות ליצור איזה "תחליף אופנתי ומגניב שיהפוך לכת וייתן מתכונים חלופיים לאוכל ה'רגיל'".
אין לך עניין בתחליפים.
את רוצה אלטרנטיבה אמיתית.

לא "משהו שנראה כמו פיצה ואולי אפילו יש לו טעם שמנסה להזכיר פיצה אבל הוא בעצם עשוי ממזונות בריאים וחיים, פחות או יותר".
פחות או יותר, זה מפני שאם השרית-הנבטת-טחנת במכשיר מיוחד יקר נורא וגדול-ייבשת במכשיר מייבש מיוחד שגם הוא די יקר וגדול -
אז מה אני אגיד... אולי זה מה-זה-מגניב, אבל ...

לא יודעת בדיוק איך להסביר את האבל הזה.
גוגוס! הושיעי נא!

[ניצן_אמ*]

אז אפשר להוריד גם את בלוג, וגם את טבעונאות, ובטח ש"שלי" לא מתאים פה כי זה דף ממש לא רכושני, ואני לא יודעת אם את מתחייבת על תאריכים, ובכלל "שנת" זה ממש לא תיאור טוב לדף.
שנסגור?

[גוגוס*]

_אז אפשר להוריד גם את בלוג, וגם את טבעונאות, ובטח ש"שלי" לא מתאים פה כי זה דף ממש לא רכושני, ואני לא יודעת אם את מתחייבת על תאריכים, ובכלל "שנת" זה ממש לא תיאור טוב לדף.
שנסגור?_
אוי ואבוי לך, ניצן. כמה צחקתי. ואני בספריה... כולם מסתכלים. בושה...

_לא יודעת בדיוק איך להסביר את האבל הזה.
גוגוס! הושיעי נא!_
יקירתי, מבטיחה להושיע ברגע שאבין מה רצית לומר @}

[בשמת_א*]

אוי, גוגוס, איזו תאונה... התנגשת בבפלות! מסכנה באמת מעורר תיעוב. אבל מה לעשות, אני הרבה פעמים אומרת תודה שאני לא כלואה בבור כלא שבו אפשר לשרוד רק באכילת עכברים או גרוע מזה... הנה ההזדמנות. בפלות עדיף על עכברושים. שרדת.
והנה עוד הזדמנות להגיד את הביטוי המשעשע רעבע געלד (-:

[בשמת_א*]

אולי זה מה-זה-מגניב, אבל ...
הסברת את זה בתחילת הדף אי שם.
שמפריע לך שצריך כל כך הרבה מכשירים מיוחדים וכסף והשקעה כדי לנסות לעשות חיקויים מעובדים למזון מוכר.
שאת מנסה לעשות משהו אחר. לאכול מזון חי קרוב ככל האפשר לצורתו הטבעית (ממש דומה לפילוסופיה של לה לצ'ה, אגב)ניצן אמ (2011-02-01T17:32:22):
<חריקת בלמים>
מחפשת למעלה את נבואות הזעם הקודמות שלי...
אבוד.
אין סיכוי למצוא את זה.
אנא. השמרי שבעתיים עכשיו. זה מגעיל והכל, וכל פיסה הכי זעירה שתכניסי מזה לפה עכשיו, תהפוך את זה ליותר קשה ליציאה.
בשרוכי נעלייך.

<אשכרה חלמתי על בייגלה מהסוג המיובש מתישהו השבוע. פיתות לא עושות לי כלום, אני במקום מאד טוב תזונתית, וטראח, בייגלה יבש. ג'יזז.>

[יעלפו_מהמושב*]

_אם לא מתאים לך, תמחקי.
את יודעת מה?
הנה משפט שאנשים כותבים כשהם תחת הרושם שהדף הזה הוא "בלוג"_

כשקראתי את המשפט הראשון למעלה כמעט השבתי לכותבת באופן אוטומטי על התגובה (האוטומטית אף היא) של גוגוס להצטנעויות מהסוג הזה. בכל פעם שמישהי כותבת "אפשר למחוק" או "אם לא מוצא חן בעינייך" או "אם לא רלוונטי" גוגוס מיד פותחת את ידייה לרווחה וכותבת על מטריית הבלוג הרחבה. אז זה קודם כל. ושנית כל, נדמה לי שאולי זה בכלל לא קשור להגדרת הדף כבלוג, כדף עם בעלים ובעלות, אלא למשהו של הכותבים, שיכולים לכתוב את אותו הדבר ("אם חרגתי מנושא הדף תמחקו אותי") גם בדפים לא פרטיים לכאורה. (הפסיכולוגית שוב מפסכלגת הכל ומחזירה הכל לכותבים, נו מה לעשות, יותר מדי שנים באוניברסיטה, אם לא רלוונטי- תמחקו אותי P-: )

[מיכל_בז*]

ממש מתחשק לי לקלל אבל אני אמנע. כבר קיללתי פעמיים בבלוג הזה ובסוף עוד יחשבו עליך דברים רעים ולא אוכל להראות את פרצופי האנונימי ממילא.

קללי, קללי. קללות זה נהדר.

גוגוס, הצלחת לגרום לופלים האלה להישמע כמו הדבר הכי מגעיל בעולם. ואת יודעת מה? אני לחלוטין מאמינה לך. נראה לי שלא אכלתי בפלות כבר חמש שנים.
אני מאמינה בך לחלוטין שאת לא הולכת להדרדר במורד המדרון החלקלק. הוא חלקלק, אבל יש לך הרבה מעצורים חכמים.

אני נזרקתי לעולם המשונה והמקביל של האבל. סבתי בת ה-96 נפטרה לפני יומיים. זה היה צפוי ורצוי ואני שמחה שהיא הצליחה למות במיטתה.
זה עדיין עצוב מאוד. אני אומרת את זה רציונלית, כי אני עדיין לא מצליחה להתחבר לזה רגשית. ויש סיכוי שכשאצליח להתחבר לזה רגשית אני אפול תזונתית. אני צופה את זה.
ממש בימים האחרונים הבנתי שלמרות הרצון העז שלי לא להכיר בזה, אני אכן אכלנית רגשית לא קטנה.
אבל גוגוס, דעי לך שבין הופלים והבורקסים של השבעה (אוכל של שבעה הוא אסון גדול) מהדהד לי המשפט שלך על אכילה שמורידה עוד יותר למטה כשאת למטה.
זה עוזר. לא בא לי לערבב את האבל הזה עם בחילה.

הדף הזה הוא שלך. בלוג, לא בלוג, אני לא מצליחה להבין את ההבדל בין דף של לבלוג. באמת. אבל את זאת שמקדמת את פני הבאות, את זאת שתמיד תטרח להגיב לכל אחת שכותבת, את זאת שכותבת פה באופן קבוע. אנחנו מגיבות ומצטרפות וחולקות. אנחנו משתתפות, אבל בטח שהוא לא שלנו. ככה לפחות אני מרגישה.

[עוברת_אורח*]

אולי זה בכלל לא קשור להגדרת הדף כבלוג, כדף עם בעלים ובעלות, אלא למשהו של הכותבים, שיכולים לכתוב את אותו הדבר ("אם חרגתי מנושא הדף תמחקו אותי") גם בדפים לא פרטיים לכאורה.
אבל למה זה דבר רע? מישהו בא לדף שהוא אף פעם לא כתב בו, לא לגמרי סגור על הדינמיקות הפנימיות שכבר נוצרו בו, ומתוך צניעות וכבוד למשוחחים אומר "מקווה שאני תורם, אבל אם יצא שלגמרי פספסתי - סליחה ותמחקו". לא הייתם מעדיפים שכל מפרסמי המשפחתונים יבואו בגישה כזו בדיוק?

[גוונים*]

ולהתדרדר ברגע מפסגת האוורסט בה שכנתי לבטח לתהום הזו.
גוגוס, ממש לא נשמע לי שאת באיזושהי תהום.
זה המשפט הזה:
_יכולתי כמובן לשבת פה ולהלקות את עצמי למוות. במקום זה, אני בוחרת להזכיר לעצמי בפעם המי יודע כמה
לצאת מהבית עם אוכל בתיק!!!_
שמוכיח שלא תהום ולא נעלים, תהום היתה בשלבים מוקדמים בהרבה שאז כל מקרה כזה היה גורר חוץ מאכילה מיותרת של גלוטן גם הלקאות למיניהן, והתחבטויות והתבאסויות לרוב.
עכשיו לא, מיד בחרת בנתיב שמקדם אותך הלאה, נתת מקום בקדמת הבמה לפתרון שימנע את התקרית הבאה, ויאללה חזל"ש.
אז אכן היתה מהמורה אולי אפילו נפילונת אבל באופן אלגנטי ובעיקר בריא נפשית (-: יצאת ממנה בקלילות והמשכת הלאה.
בקיצור, את ממשיכה להיות השראה לא יעזור לך כלום (-: כי (לדעתי) ככה גם אני רוצה להתמודד עם מהמורות שכאלה שנקרות בדרכי (גם במובן המעשי אבל בעיקר בדרך ההתמודדות הרגשית).

ובכל זאת,
אנא. השמרי שבעתיים עכשיו. זה מגעיל והכל, וכל פיסה הכי זעירה שתכניסי מזה לפה עכשיו, תהפוך את זה ליותר קשה ליציאה
אני חווה את זה עכשיו עם הסוכר (קשה ליציאה...)

מיכל,

[בשמת_א*]

אבל למה זה דבר רע? מישהו בא לדף שהוא אף פעם לא כתב בו, לא לגמרי סגור על הדינמיקות הפנימיות שכבר נוצרו בו, ומתוך צניעות וכבוד למשוחחים אומר "מקווה שאני תורם, אבל אם יצא שלגמרי פספסתי - סליחה ותמחקו". לא הייתם מעדיפים שכל מפרסמי המשפחתונים יבואו בגישה כזו בדיוק?
צודקת. שכנעת אותי. זה ממש טוב. האמת שלא אמרנו שזה רע, רק ניצלנו את העניין להמשיך את הדיון על נושא הבלוגיות גם פה...

[אמא_נמרה*]

תודה גוגוס

---

אני יכולה לספר לך שכיוון שכמעט שנה אני לא אוכלת פסטה-פיצות-בורקסים-מאפים-לחם, אני כבר לא יכולה לדמיין איך זה לאכול אותם. המאכלים (אומרים פה "לוכלים"?) נראים לי חונקים, מיותרים, כמו לאכול נייר עם תבלינים חזקים, משהו שאי אפשר טכנית ללעוס, כמו מסטיק (אף פעם לא לעסתי מסטיק), משהו שאי אפשר לבלוע. גם אל מתחשק להחליף ללחם ללא גלוטן. ניסיתי וזה מגעיל. גם לא מתחשק לי פיצה ללא גלוטאן. כן מתחשק לי פיצה כשהיא מונחת לידי ואני מריחה אותה. ניסיתי כמה פעמים איזה ביס, וגיליתי שזה כבר לא כזה טעים כמו שחשבתי, שזה כבר בראש לי הטעם של האוכל, זה לא באמת טעים. זה שמנוני וכבד ומרדים...אם אני אוכל לחם, אני ארדם, פשוט ככה. גיליתי שגלוטן מסמם אותי.

הדבר היחיד שקשה לי לוותר עליו הוא...שקדי מרק. קשה מאד. השבוע חגגתי יום הולדת והצלחתי להגיש כיבוד מכובד ביותר לכולן ללא גלוטן (וללא מוצרי חלב או בשר). האיש שלי שאל למה אני לא שמה שקדי מרק לאורחות ועניתי לו שמאד קשה לי להתאפק, וזה יום ההולדת שלי, אז שיתאפקו האורחות .

ומשהו שלמדתי - תמיד תמיד יש לי קופסא קטנטנה בתיק, ויש בה אגוזים, שקדים, חמוציות מיובשות וצימוקים. תמיד.

[ניצן_אמ*]

לא הייתם מעדיפים שכל מפרסמי המשפחתונים יבואו בגישה כזו בדיוק?
רגע, זה בדיוק המבדיל בין השניים, הרי. מי שבא בדחילו, הוא זה שלא צריך דחילו כי יודעים שגישתו הבסיסית מכבדת, מי שבא ורומס, מתרעמים על העדר הדחילו...
זה כמו לכעוס על החניך שהגיע לפעולה. הפוך. הפוך :
תודה שהיית כל כך מכבדת, חסרים לנו כמוך, בואי התרווחי, מעניין כמה עוד ישפע ממך אם גם תרגישי בנוח! ברוכה הבאה!

[במבי_ק*]

את צריכה לעבור לעבוד בהייטק - מלבד הבפלות האלה יש תמיד גם קערת פירות

חזקי ואמצי - זה באמת מגעיל נורא. אני מכירה את זה שלוקח לטעם מגעיל מלא זמן לעבור. אבל זה יעבור, ומחר יום חדש... והנקודת מבט של בשמת עם הבור והעכברים באמת מעודדת !

[גוגוס*]

מתנצלת מראש שאחרי שמיכל כתבה
את זאת שתמיד תטרח להגיב לכל אחת שכותבת
אין לי סיכוי להגיב לכל השפע שהצטבר פה כמו שצריך...
לא שאני אמנע מלנסות, כמובן.

[גוגוס*]

בנוגע לשם הדף - מודה שאני כבר קצת קשורה אליו. שוקלת לשים בראשו איזה משפט לעניין השם כי להבהיר שהוא כבר לא לגמרי קשור לתוכן. נראה מה יצא לי.

בלוג? אנא עראף (ניצן, תיוקני ערבית יתקבלו בשמחה). שיהיה מה שהוא, כל זמן שכולם נהנים. אם יצטברו תגובות מתקוממות נשקול את דרכנו. בינתיים יש כאן חיוכים, פרחים וחיבוקים אז זו יופי של אינדיקציה לכך שהכל בסדר.
מי שסימנה דפיקה של הראש בשולחן וקלקלה לי את התיאוריה שתועיל בטובה למחוק

מצטרפות מתנצלות - אני תמיד בעד נימוס ואני תמיד בעד לענות לנימוס בחיבוק. שידע בו זמנית שהוא רצוי ומיותר. מקווה שגם אתן מבינות למה אני מתכוונת.

[גוגוס*]

ענייני בפלות -
בשמת, תודה על האנלוגיה (מאיפה לעזאזל באים ברעיונות האלה, תגידי לי...).
גוונים, מקסימותך אינה יודעת גבולות.
ניצן, האזהרה שלך נגעה לדברים שאני מתעקשת לשמור בסביבתי במקום להיפטר מהם. פה זה קצת אחרת כי לא ברור מי האדיוט שהשאיר שם חבילת בפלות. ואני ממש בטוחה שלו היו לי פירות (במבי, זה בשבילך) בכלל לא היתה שם בעיה. אפילו לא פיצית. הייתי יכולה להיגעל לי בשקט ובנחת מהבפלות ולאכול משהו אחר. ולולא הייתי כל כך רעבה גם לא היתה בעיה. זה פשוט היה שילוב קטלני. אני אכן נשמרת מאוד, עד שהתנקיתי ככה... איזה בזבוז, ועל מה...

[גוגוס*]

ומשהו שלמדתי - תמיד תמיד יש לי קופסא קטנטנה בתיק, ויש בה אגוזים, שקדים, חמוציות מיובשות וצימוקים. תמיד.
נמרה יקרה, גם אני למדתי. אבל לפעמים אני שוכחת. ולכן אצלי זה לא תמיד. לפעמים אני פשוט מניחה שזה יהיה בסדר ופתאום אני מפתחת רעב בשעה לא צפויה לגמרי, כמו היום.
אם היית רואה את ארוחת הבוקר שלי (מבחינת הנפח) גם את לא היית מאמינה שאפשר להיות רעבה שוב שעתיים אחרי.
מקשיבה לדברים שלך. אנסה ללכת בכיוון של תמיד . זה בהחלט יתן לי שקט נפשי, לפני כל דבר אחר.

[גוגוס*]

ואחרונה חביבה לשעת לילה מאוחרת זו - מיכל יקרה לי מאוד, תנחומיי העמוקים. מצטערת על התקופה שאת עוברת ושמחה שאת מצליחה למצוא לעצמך נחמה, גם אם שכלתנית כרגע. זו התחלה.
ואני חושבת שטוב את עושה שלא מוותרת לעצמך על התזונה הטובה עד כמה שניתן. אלו הזמנים בהם הגוף הכי זקוק לתמיכה. אל תישברי בזה. את עושה לעצמך טוב.
אל תהססי להכניס את החלק הזה של חייך לכאן אם הדברים מתחברים לך, וגם אם לא. תשכחי משם הדף ותכתבי על מה שבא לך. כמו שכבר אמרתי, הכל מתגלה תמיד כקשור להכל.
חיבוק חם וגדול. צר לי כל כך.

[ניצן_אמ*]

ניצן, האזהרה שלך נגעה לדברים שאני מתעקשת לשמור בסביבתי במקום להיפטר מהם.
אני מתכוונת להזהרה אחרת, ישנה, על איך נראות תמיד נפילות של מתמכרים (איך שזה תמיד מתחיל ב"וואו איזה דוחה זה!")

מיכל -

[גוגוס*]

משהו לעניין שם הדף בעקבות הדברים של בשמת -
נכון ש... ובכל זאת, זו עדיין השאיפה שלי.
עדיין עדיין עדיין הכי טוב לי בתזונה החיונית כמו שהגדרתי אותה במקור.
ואני מרגישה ששם שאין בו את זה ישכיח ממני שזו בעצם המטרה שלי, ששם הכי טוב לי ושכדאי להמשיך לצעוד לשם גם אם זה קשה ולא תמיד מסתדר וכו' וכו'.
אני מבינה למה נקשרתי לשם הזה. הוא סוג של אידאל.

ובנוגע לשנה - במקור תכננתי לכתוב שנה, ללכת להיבדק, לגלות שאין לי כבר ציסטה, להיפרד כמו ענקית וללכת הלאה.
טוב, נו, מה הסיכוי שמשהו מהדברים האלה יקרה?

[מיכל_בז*]

_ובנוגע לשנה - במקור תכננתי לכתוב שנה, ללכת להיבדק, לגלות שאין לי כבר ציסטה, להיפרד כמו ענקית וללכת הלאה.
טוב, נו, מה הסיכוי שמשהו מהדברים האלה יקרה?_

אני לא יודעת בקשר לשנה, אבל בקשר לציסטה יש סיכוי לא רע.

לפני כמה שנים הייתה לי השתנות תאים מדאיגה בצוואר הרחם. כל השנים האלה אני במעקב ולפני שבועיים הגעתי לגניקולוג שהודיע לי שבאמת שהכל נקי כבר די הרבה זמן ואני יכולה לעבור לי בנחת למעקב פחות צמוד.
אני בטוחה שלשינויים התזונתיים היה קשר לזה. בטוחה במליון אחוז. המערכת החיסונית שלי קיבלה את התמיכה לה היא הייתה זקוקה במאבק שלה.
אני בטוחה שזה יכול לקרות גם עם הציסטה. באותם אחוזים.

[יעלפו_מהמושב*]

תודה שהיית כל כך מכבדת, חסרים לנו כמוך, בואי התרווחי, מעניין כמה עוד ישפע ממך אם גם תרגישי בנוח! ברוכה הבאה!
בדיוק

מלבד הבפלות האלה יש תמיד גם קערת פירות.
גם אצלנו תמיד ארגנו לישיבות, מלבד הבורקסים הנודעים לשמצה, כלי הגשה ענקיים מלאים בפירות יפים וחתוכים. בחיי, שמגשי הפירות האלה היוו מוטיבציה רצינית בכניסה לכל מיני פגישות משמימות. תמיד זה היה "תתפסו לי מקום ליד מגשי הפירות" ותמיד במהלך הדברים אנשים היו מסמנים במבטים "תעבירו לכאן, לכאן, לפני שייגמרו התאנים!". (דרך אגב, זה הלך כל כך טוב שבקפיטריה [שם דאגו מראש להכנת מגשי הפירות] התחילו למכור פירות! אבטיח חתוך, סלט פירות וכו'. להיט עולמי. ובשילוב של החדר כושר בקומת המרתף [אם כי ייתכן שאתן סולדות מכאלו, אני דווקא מחבבת] זה בכלל מקום עבודה אטרקטיבי מבחינות קיומיות).
_.
אם היית רואה את ארוחת הבוקר שלי (מבחינת הנפח) גם את לא היית מאמינה שאפשר להיות רעבה שוב שעתיים אחרי._
שייק ירוק? אני לא הייתי מאמינה שאפשר לא להיות רעבה שעתיים אחרי, בלי קשר לנפח.

אני מתכוונת להזהרה אחרת, ישנה, על איך נראות תמיד נפילות של מתמכרים (איך שזה תמיד מתחיל ב"וואו איזה דוחה זה!")
עוד דיוק ניצני.

[יעלפו_מהמושב*]

עיקרון הזמינות- מכירות אותו? של כהנמן? על איך אנשים יחשבו שמתים יותר בתאונות דרכים מאשר ממחלות של מחלקה פנימית רק כי לאלו יש תהודה ציבורית תקשורתית ולאחרות אין? אז ככה, גם באוכל.

הייתה תקופה, בין סוף י"ב לתחילת הצבא, שבה גרתי בקיבוץ ואכלתי בחדר אוכל (דווקא לא חדר אוכל איום, עדיף בהרבה מכל חדרי האוכל הצבאיים בהם ביקרתי בשנים שאחרי). ובתקופה ההיא לא היו לי התלבטויות תזונתיות, כי אכלתי מה שהיה. ובאופן כללי אני חושבת שאנחנו אוכלים את מה שנמצא לנו מול העיניים (או בתיק).

אז בשני בבוקר הזמנתי משלוח פירות וירקות אורגנים מחגית (לא זוכרת את שם העסק, קראתי המלצה פה באתר ואז ראיתי בפייסבוק שבת דודה שלי מהללת משלוח ממנה וזה הספיק) ואתמול הוא הגיע. הכל נראה כל כך טעים, והיו גם הרבה עלים ירוקים (שבלא אורגני אני מתבאסת לקנות מהמחשבה על ההדברה). ועכשיו, על הבוקר, שייק ירוק עם קייל ותפוח פינק ליידי. מה צריך יותר מזה, תגידו?

וההחלטה (בנתיים לשבוע הקרוב, בשאיפה לחיים הקרובים)- להתחיל כל בוקר בשייק ירוק. (לא רק שייק פירות, תמיד עם ירוק).

[גוגוס*]

_אני בטוחה שלשינויים התזונתיים היה קשר לזה. בטוחה במליון אחוז. המערכת החיסונית שלי קיבלה את התמיכה לה היא הייתה זקוקה במאבק שלה.
אני בטוחה שזה יכול לקרות גם עם הציסטה. באותם אחוזים._

עשה לי טוב המשפט הזה על הבוקר. תודה.

ועכשיו, על הבוקר, שייק ירוק עם קייל ותפוח פינק ליידי. מה צריך יותר מזה, תגידו?
כלום, באמת שכלום. להתחיל כל בוקר בשייק ירוק זו אחת ההחלטות הכי טובות שקיבלתי בשנים האחרונות לגבי התזונה שלי. בימי שבת אנחנו אוכלים בבוקר סלט פירות מפנק ביותר ומורגש מאוד עד כמה הירוקים חסרים.
בהצלחה לך עם ההחלטה הזו. שווה ביותר.

[גוונים*]

_לפני כמה שנים הייתה לי השתנות תאים מדאיגה בצוואר הרחם. כל השנים האלה אני במעקב ולפני שבועיים הגעתי לגניקולוג שהודיע לי שבאמת שהכל נקי כבר די הרבה זמן ואני יכולה לעבור לי בנחת למעקב פחות צמוד.
אני בטוחה שלשינויים התזונתיים היה קשר לזה. בטוחה במליון אחוז. המערכת החיסונית שלי קיבלה את התמיכה לה היא הייתה זקוקה במאבק שלה._
וואו, מיכל, זה נהדר! את מדהימה. כי הרי ברור שכדי שזה יצליח חשוב מאד גם להאמין שזה יצליח (בנוסף לשינויים למיניהם). זה שהיית כל כך בטוחה מן הסתם עזר בתהליך ההחלמה.

עשה לי טוב המשפט הזה על הבוקר. תודה.

וגוגוס, גם אני בטוחה שזה יכול לקרות גם עם הציסטה. באותם אחוזים.
כי נראה שאת בן אדם נחוש ועם כוח רצון ובהחלט יכולה להזיז דברים וליצור שינויים, אז למה דוקא את זה לא?

[גוגוס*]

אז למה דוקא את זה לא?
שאלה טובה. התשובה שבאה בשלוף - כי הציסטה נתפשת אצלי כ"לא שלי". מה לי וציסטות בכלל?
אני בריאה בריאה בריאה.
תמיד תמיד תמיד.
ומה שאינו שלי ואינו באחריותי נתפש כקשה יותר לשינוי.
אז אני צריכה להכיר בזה שהחולי הוא שלי לגמרי, ושמשהו בי הצמיח אותו.
ואני שונאת שונאת שונאת את זה...

תודה על השאלה שלך שאיפשרה לי להגיד את זה לעצמי. הייתי צריכה את זה.

[ניצן_אמ*]

_אני בריאה בריאה בריאה.
תמיד תמיד תמיד.
ומה שאינו שלי ואינו באחריותי נתפש כקשה יותר לשינוי.
אז אני צריכה להכיר בזה שהחולי הוא שלי לגמרי, ושמשהו בי הצמיח אותו.
ואני שונאת שונאת שונאת את זה..._
בחיי, כאילו כתבתי את זה בעצמי...
(בלי ציסטה. אבל כבר שאלתי את עצמי איך אני עשויה להרגיש אילו יתגלה אצלי חולי ממין זה. ועניתי לי שאני אשפר עוד את הסביבה שלי. ללא לאות.)

[גוונים*]

אני לגמרי מבינה ומזדהה עם מה שכתבת.


באתי לכתוב שכל יום בסביבות השעה ארבע אני מתחילה להסתובב בחוסר שקט, משהו בי נכנס לתודעת חיפוש.
לא לקח הרבה זמן עד שהבנתי, הגוף שלי אשכרה מחפש סוכר!

את זה כבר גיליתי מזמן, אבל מה ששמתי לב בזמן האחרון זה איך זה קורה בימים שבהם אני לא אוכלת סוכר או גלוטן בכלל, ואיך זה לא קורה בימים שבהם אני אוכלת סוכר או גלוטן קודם וככה משתיקה את ההתמכרות כבר מהבוקר.

מביך כל פעם מחדש לגלות כמה דפוס ההתמכרות הזה מובהק ולא מתוחכם.

קשה לי לצלוח את הרגעים האלה, אז באתי לכתוב פה.

אה ופירות וגם פירות יבשים לא עוזר, נוסה כבר מליון פעמים. הגוף שלי מחפש זבל מעובד, אם הוא לא מקבל אותו בצורת סוכר הוא יסתפק בקמח לבן ואם הוא לא מקבל את שניהם לפעמים גם קפאין יספק אותו איכשהו, אם הוא לא מקבל אף אחד מאלה הוא פשוט נהיה עצבני.

אני פשוט צריכה לצלוח את זה מספיק פעמים עד שזה יעבור נכון?

[גוגוס*]

אני פשוט צריכה לצלוח את זה מספיק פעמים עד שזה יעבור נכון?
המממ.... לא בדיוק. לדעתי דרך אחרת לנסח את מה שאולי יעזור זה - אני פשוט צריכה לצלוח את זה היטב מספיק פעמים עד שזה יעבור.
איך שאת צולחת את זה מאוד משפיע על האם הצליחה שווה משהו ומקדמת אותך או סתם מהווה עוד צליחה.
מסמנת לך שוב שאת עושה שימוש במילים של מאבק. לצלוח בא מעולם של קושי. את מצפה לקושי ואת יושבת ומחכה לו באגרופים קפוצים.
לדעתי, סיכוי קלוש שזה יתרום לך במשהו. סיכוי גבוה יותר שזה יגביר את התסכול.

אפשר אולי לנסות משהו קשה - בסביבות ארבע נסי לארגן מצב שבו את יכולה לשבת. לנשום עמוק, לחשוב על מה שאת עושה ומה שאת רוצה במודעות מלאה ומתוך קבלה של השינוי הזה.
אני בעצם מציעה לך לנהל שיחה עם פיתה כלשהי.
ולשבת שם ולחשוב עד שתבוא לך מחשבה של שביעות רצון ממה שאת עושה ושל קלות.
אני יודעת שזה נשמע כמו לשבת בפינה בעונש אבל אם ככה תרגישי אז תדעי בוודאות שמה שטוב לי לא טוב לך

[מיכל_בז*]

וואו, מיכל, זה נהדר! את מדהימה. כי הרי ברור שכדי שזה יצליח חשוב מאד גם להאמין שזה יצליח (בנוסף לשינויים למיניהם). זה שהיית כל כך בטוחה מן הסתם עזר בתהליך ההחלמה.

האמת שאני בטוחה בדיעבד. רוב הזמן הדחקתי את זה, או לפחות ניסיתי לא לחשוב על זה. כך שלא מגיע לי קרדיט על אמונה עיקשת, אלא על שילוב של מזל ואינטואיציה, אני חושבת. וקנדידה שהציקה לי ממש. מ מ ש. קנדידה היא כזאת מציקנית, היא לא נותנת לך להמשיך בנתיב הקלוקל שלך בנחת.

לי יש מחשבות ותובנות בקשר לאכילה רגשית שקצת מסיעות אותי למקומות אחרים.
הרבה שנים האמנתי מאוד ובלהט באכילה רגשית, אחר כך האמנתי עמוק ובלהט שהאכילה הרגשית שלי היא בעצם אכילה התמכרותית (סוכר, קמח לבן, יו ניים איט) ועכשיו, כמו כל התאוריות בפסיכולוגיה, החלטתי גם אני לשלב.

יש פה איזה מעגל שאני חייבת לשבור ואני עדיין חושבת על זה.

גוונים, קראת פעם את "הדרך הקלה להפסיק לעשן"? שווה. לפחות כדי לאמץ את הגמילה מתוך שמחה.

[גוגוס*]

בוקר... לא טוב. בכלל בכלל לא טוב.
יש לי חשק כבר כמה ימים לקלל כל הזמן. המון כעס מסוג בלתי מזוהה.
סיימתי את אתמול בהתרסקות הקונספציה. ערימת פסטה ושני סנדביצ'ים עצומים בגודלם.
וצחקתי על עצמי ושנאתי את עצמי בו זמנית.

והיום יום חדש. עם הבנה שצריך להתנקות מהבפלות האלה ושמוטב לעשות זאת במודעות ובשמחה.
וגם עם חשק לחיות איזה כמה ימים על שייקים ירוקים כי מגעיל לי מבפנים.
ועם חשק נוסף להתנתק מהבלוג לאיזה שבוע.

לא יודעת מה יש לי ומה בא לי. הכל סלט אחד גדול. הולכת לחשוב קצת.

[מיכל_בז*]

גוגוס - חיבוק.

אני מכירה את זה. את הכעס ואת הנפילה. אבל גם את.
אין לי ספק בכוחך לחדד את הנקודה ולהמשיך הלאה. יקח כמה זמן שיקח.
למידה לעומק, החיים שאת בוחרת לחיות במודעות ובשמחה , זה לא תמיד פשוט.
הדרך ארוכה ומפותלת וכל זה...

יש לי עוד שפע קלישאות, אבל אני אשמור אותן להרהור הבא שלך:)

בקיצור - חיבוק והרבה שייקים.

[ניצן_אמ*]

סיימתי את אתמול בהתרסקות הקונספציה.
להיפך. להיפך. סיימת את היום באישור שהקונצפציה נכונה במאת האחוזים.
את יודעת איך שאני חושבת/מאמינה/יודעת שהגוף מטפל בהכל בעצמו? ומה שצריך זה לתת את התנאים האופטימאליים, לא להלחם לא להכניס חומרים לא "לעזור"?
אז עכשיו זמן להקל על עצמך. לא להקשות. יש לך שתי אפשרויות.
אחת זה ליפול ליפול ליפול ליפול בלי מלחמה, למצות, להתחזק, להתרומם.
השניה היא לזכור שאת מכורה. לזכור את האלכוהוליסט ששתה בטעות או לא בטעות כוס אחת קטנה של מנת התרעלה האישית שלו, ואפילו היתה לו מגעילה.... אבל זה התחיל שרשרת הורמונלית ונוירולוגית חסרת תקדים, מערכה שנועדה להכריע אותו ולהפוך אותו למכונת אלכוהול, לרסק אותו לשבר אדם.
איתו בראש, לזכור שאת לא צריכה עכשיו לעלות שום אברסט, ושום נצח. רק שלושה ימים בלבד.
אולי עדיין יהיו לך חישקוקים בעוד שלושה ימים, אבל הם יהיו הו-הרבה-יותר-קלים לתפעול ולהתמודדות.
רק שלושה ימים.

שתי האפשרויות טובות בעיניי, רק שצריך לדעת, ולבחור, ולא להיות במלחמה אבודה מראש מהנסיון ללכת באמצע בין הטיפות. כי זה, למכורים פיזית, לא אופציה.

[בשמת_א*]

אנא עראף
אנא עארפה... (כי את בת. אילו היית בן היית אמורה לכתוב "אנא עארף"... כמו בעברית: אני יודעת? לעומת "אני יודע?").

מסכימה עם דברי ניצן וחוץ מזה

(וברור שאת יכולה להעיף את הציסטה, אבל כשקראתי אותך עכשיו לגבי הבריאות, ממש הבנתי מה מקשה עלייך).

[גוונים*]

יא, איזה דברים חכמים ויפים כתבו לך, מצטרפת!


איך את עכשיו?
(דרך אגב, אני חושבת שלקלל מדי פעם זה ממש בסדר,
זו הרי הוצאת קיטור במובן המילולי ביותר...
אז למה לא? אפילו אם מקור הכעס לא מזוהה.)