החיוניות שלי חלק ראשון

[גוגוס*]

מיצי, הכנתי את הנוטלה שלך. א-לי-פות!
זה פשוט שוס. כל בני הבית התעלפו לגמרי.
תודה.

[גוגוס*]

מבקשת להסב את תשומת הלב לכך שעמלתי במטבח כעשר דקות, על משהו שאיננו סלט, וכל זה התרחש, להפתעתי, בלי כל סימן וזכר לסבל. ובלי שום קיטורים.
אללי, כמעט שנהניתי.

[גוונים*]

הכנתי את הנוטלה שלך
עשית עם שוקולד או פולי קקאו?

האם זה נכון שהיום תמו החמישה ימים?
אני החלטתי שבגלל שהתחלתי יום אחריכן, אמשיך ליום נוסף וגם לא החלטתי עדיין מה לעשות אחרי זה.
אני חושבת שאמשיך עם מטרות קצרות טווח, אולי עם הפסקות בין לבין.
בינתיים זה הולך לי הכי טוב.

לילה טוב@}

[יעלפו_מהמושב*]

_מיצי, הכנתי את הנוטלה שלך. א-לי-פות!
זה פשוט שוס. כל בני הבית התעלפו לגמרי.
תודה._

רוצה גם! אם משתמשים בשוקולד מריר, להמיס אותו לפני הערבוב?

[גוגוס*]

עשיתי עם פולי קקאו שלמים בקליפתם! אם כבר אז כבר. ושמתי יותר אגוזי לוז ממה שיש במתכון וזה חיסל חלק מהמרירות של הקקאו.
שמתי שני תמרי מג'הול ענקיים וזה יצא מריר עדין עם טעם אגוזי עשיר. פצצה, בחיי.

גוונים, את יודעת שאני איתך באשר תלכי אבל חייבת לומר לך ש
אני חושבת שאמשיך עם מטרות קצרות טווח, אולי עם הפסקות בין לבין.
פחות עובד אצלי. אני חושבת שזו הדרך של בשמת. אצלי זה אומר ישר נפילה חופשית בתוך זמן קצר. כבר מכירה את זה.

[גוגוס*]

תראו איזו פיסקה מדליקה שלפתי מעיתון הארץ וביקורת הטלוויזיה שלו בעכבר

"השנה אני לא צופה ב"האח הגדול". השנתיים הראשונות הותירו בי תחושה עמומה של "זה לא טוב". זו תחושה שדומה לתחושה שעולה בי לאחר שאני אוכל ביסלי או דוריטוס. זה מאוד טעים, אבל אחרי שקית או שתיים, יש הרגשה שהכנסת פסולת פנימה. התחושה עומדת בסתירה לטעם. זה טעים ומגעיל יחד, אבל לא באותו זמן."

מחבר יפה ומדויק את הבלוג הזה עם חלקים אחרים בתרבות הפופולרית שאני ממש נרתעת מהם.

[גוונים*]

_אני חושבת שאמשיך עם מטרות קצרות טווח, אולי עם הפסקות בין לבין.
פחות עובד אצלי. אני חושבת שזו הדרך של בשמת. אצלי זה אומר ישר נפילה חופשית בתוך זמן קצר. כבר מכירה את זה._
מה את מציעה?
גם אני חוששת מנפילות חופשיות אבל אצלי לרוב מטרות ארוכות טווח לא עובדות...

[גוגוס*]

אני הולכת בכיוון של מטרה לחיים. שהיא מה שכתבתי קודם
מצב שבו 95% מהתזונה שלי היא אופטימלית וה 5% הנותרים הם פחות רצויים.
אני מקווה שאני כבר שם אבל יכול להיות שאופתע וזה בעצם יהיה לי קשה מדי.
אם אני אראה שיוצאות לי מזה נפילות אני אשקול את דרכי.
אם הכל ילך טוב אז אפשר יהיה לבנות פה אורח חיים בריא עם חריגות מובנות.

[ניצן_אמ*]

להתחיל במטרות קצרות טווח, ולהאריך אותן בצורה קצרת טווח בכל פעם קצת. מה שנקרא one day at a time. כמו אצל אלכוהוליסטים.
לדעתי זה פשוט לא עניין של אישיות אם יכולים לעשות את זה או לא, זה עניין של מידת הרגישות ולכן ההתמכרות.
פתאום אני קולטת שאני ממש לא אוהבת את האמירה "אני טיפוס שמתמכר" אני ממש לא מסכימה איתה. גם לא עם "אישיות התמכרותית". אני חושבת שמי שחושב את זה לעצמו, הוא פשוט רגיש מאד, או ספציפית רגיש לדברים שסביבו, בעוד שאחרים שאינם "טיפוסים מתמכרים" לא צריכים להתמודד עם הרגישויות שלהם יום יום שעה שעה, כי הן לדברים פחות יומיומיים.
מקווה שברורה.

[גוגוס*]

ניצן, למה את מתכוונת כשאת כותבת רגישויות?

אגב, לי קשה עם "אני טיפוס שמתמכר" כי זה מאוד דטרמיניסטי. כאילו אי אפשר אחרת. אני שומעת את הצליל של האחריות האישית נופלת על הרצפה.
אני מסתדר בסדר גמור עם "התמכרתי, הולכת להיגמל"

[גוונים*]

_אני הולכת בכיוון של מטרה לחיים. שהיא מה שכתבתי קודם
מצב שבו 95% מהתזונה שלי היא אופטימלית וה 5% הנותרים הם פחות רצויים._
זו גם המטרה שלי. אבל מבחינתי זה מאד לא אופרטיבי, זו הגדרה של מטרת על.
וכרגע זה לא נראה לי ריאלי לביצוע אלא משהו ענק ומאיים.
לכן אני כל כך נאחזת במטרות קצרות הטווח.

להתחיל במטרות קצרות טווח, ולהאריך אותן בצורה קצרת טווח בכל פעם קצת
כן. נראה לי שבינתיים פיתחתי קצת תלות ב-5 ימים המוגדרים האלה ומפחיד אותי קצת להאריך אותם.
ה-5 ימים האלה נתנו לי מסגרת סבירה של זמן שבו אני יכולה לגייס את כל המשאבים ולהצליח ואחר כך להרפות קצת (והכי טוב שזה להרפות בסופי שבוע שהם ממילא עקב אכילס שלי).
אולם המטרה שלי צריכה להיות לא להשאר בהרבה פעמים של 5 ימים עם הפסקות קצרות. אלא פשוט להגדיל כל פעם כזו ל-7 ימים ואחר כך 10 ימים וכו'.
זה באמת נראה הרבה יותר נכון.

[ניצן_אמ*]

אני באסכולה הגורסת שהתמכרות נובעת מרגישות (שזה מבחינתי - אי התאמה גנטית לסביבה (התזונתית או אחרת)) כלומר, ברגע שמישהו לא אמור לצרוך אלכוהול ושום דבר בגנטיקה שלו לא בנוי ולא ערוך להתמודד עם זה, אז הגוף יורעל במידה מסויימת, ותתחיל תגובה התמכרותית. התמכרות היא יציאה מאיזון במובן הנוירולוגי ו/או ההורמונלי, כלומר, שנוצר חסך שיכול, לכאורה, להיות ממולא רק בעוד מאותו הדבר.
יש מצבים שזה כי מדוכאים מנגנונים מכיוון שהחומר לכאורה מבצע את הפעילות עבור הגוף, אז הגוף מפסיק יצור טרנסמיטרים ונוצר בור גדול מאד שחייבים למלא, והגוף משדר שזה דרך זה. ויש מצבים שזה כי נוצר מין מעגל קסמים שבו חומרים מסויימים בעודף מהצריכה, ואחרים בחסר, ושוב, רמייה של הגוף שמאמין שהוא צריך עוד מהחסר כדי להתגבר על העודף. מנגנוני התמכרות הם מאד מורכבים, אבל אני גורסת שהם נובעים מחוסר התאמה של החומר לגוף הספציפי (כלומר רגישות) וכמובן, שיש חומרים שלא מתאימים לאף גוף.
לא כל רגישות גוררת התמכרות, כי תמיד (ברגישות ובהתמכרות) יש מחיר כלשהו לגוף, לפעמים ממש גדול. כאשר מדובר בסבל בלבד, ולא בשום עונג (גם לא בסגנון האח הגדול או ביסלי) ברור שהרגישות לא תהפוך להתמכרות.

<אלה היו שישים שניות. בלה בלה בלה.>

[ניצן_אמ*]

אה, וזה מסביר את ההבדל בין מה שאת מכנה "להגמל" ובין מה שאני מכנה "להגמל".
אני חושבת שהתמכרות נובעת ממציאות שקשורה אינהרנטית לתכונות של הגוף. לא משהו שניתן לשנות. זה לא נפשי ולא עמיאת.
ולכן, להגמל, משמעו, להפסיק את המצב הזה שבו אני חסרת שליטה מול חומר שאני מכורה אליו, על ידי הוצאתו המוחלטת מן הלכסיקון.
כמו אלכוהוליסטים, כמו ההבדל בין לא להמשך לסיגריות ולא לעשן אותן מראש, ובין להיות גמול ואדם ש"מעשן, אבל בלי סיגריות."
לכן אני חושבת שצריך אולי לרמות את הנפש כי קשה לה עם זה שהיא לא תלוטף בצורה מאד ספציפית (בזמן שחרב הפיפיות ננעצת מן הצד השני) ולהגיד לה "כל יום ביומו" כי אחרת היא תחטוף פניקה, אבל עם הגוף צריכים להיות מוחלטים.

[מיצי_החתולה*]

מיצי, הכנתי את הנוטלה שלך. א-לי-פות! איזה כיף! שמחה לשמוע. היום קניתי פולי קקאו, למרות שהמכסה של מטחנת התבלינים נשבר, ואני לא יכולה לטחון אותם כרגע. איך טחנת בסוף? (אגב, אני משתמשת במטחנת תבלינים פושטית ב-80 ש"ח). הם ברי קילוף? מעולם לא התעסקתי בפולים לא קלופים.

_מבקשת להסב את תשומת הלב לכך שעמלתי במטבח כעשר דקות, על משהו שאיננו סלט, וכל זה התרחש, להפתעתי, בלי כל סימן וזכר לסבל. ובלי שום קיטורים.
אללי, כמעט שנהניתי._ .

רוצה גם! אם משתמשים בשוקולד מריר, להמיס אותו לפני הערבוב? אם תמסי אותו לפני הערבוב, התוצאה המיידית תהיה יותר רכה וקטיפתית, ותרגיש גם טיפה יותר מתוקה, מאשר אם פשוט תטחני אותו (אני יודעת, כי ניסיתי את שתי האפשרויות). אבל אם יישאר לך מהממרח ותאחסני במקרר, זה לא ישנה, כי ממילא כל העסק יתקשה (אולי זה נפתר בשימוש בתמרים להמתקה. גוגוס, הממרח זכה להגיע למקרר או חוסל מיד?).


(אני השתמשתי בשוקולד מריר 60%, והוספתי כף סירופ מייפל טהור להמתקה).

[דנה_ה*]

כמו אלכוהוליסטים, כמו ההבדל בין לא להמשך לסיגריות ולא לעשן אותן מראש, ובין להיות גמול ואדם ש"מעשן, אבל בלי סיגריות."

אגב, גם באלכוהוליסטים אנונימיים ואכלנים כפייתיים למיניהם אין את המושג של גמילה אלא של 'נקי' או 'בהימנעות', ומי שנקי כבר 20 שנה לא רואה עצמו במצב פחות מסוכן ממי שנקי רק חודש. הנפילה תלולה באותה המידה. ומהירה באותה מידה.
וזו לא חכמה להשוות בין חומרים. גם אני חסרת רגישות לחלוטין לאלכוהול, שונאת סיגריות, לא כוססת ציפורניים, מהמרת או מבזבזת (או כל אחת מאלפי ההתמכרויות הזמינות של המין האנושי). אבל אני מכורה לחלוטין לגלוטן ולסוכר, ורק הימנעות מוחלטת (עם דגש על מוחלטת, ברמה המולקולרית ממש) מאפשרת לי לחיות בלעדיהם ובלי שלל המחשבות וההתעסקות סביב אוכל.
איזה מזל שמיהו האיר את עיני לשני החומרים הספציפיים הללו (סוכר וגלוטן) כי זה מאפשר לי לאכול המון דברים בריאים וטעימים שלפני כן חשבתי שאסור לי (למשל בטטות, או דבש, או פולי קקאו).
ואני באמת נשבעת שזה נהיה יותר קל אם נקיים לגמרי. מישהו נתן לי אנאלוגיה של מסך מחשב. אם אני נקייה אז התוכנה לא קיימת בדסקטופ. אבל אם אני נחשפת לחומרים שאני מכורה אליהם, התוכנה מייד קופצת לדסקטופ וכל הזמן רואים אותה והיא ממש מבקשת שנפתח אותה. מתחננת. לא נותנת שקט נפשי.

[ניצן_אמ*]

מי שנקי כבר 20 שנה לא רואה עצמו במצב פחות מסוכן ממי שנקי רק חודש. הנפילה תלולה באותה המידה. ומהירה באותה מידה.
נכון. אותו הדבר קורה במרכיבים שמכונים "מרכיבי מזון" שמהוים סם לכל דבר (לפעמים גם פסיכואקטיבי) עבור אדם כלשהו.
זה שיש אופיום להמונים וכולם משתמשים בו, זה שהוא מקובל חברתית, לא עושה את מי שמכור אליו לפחות אומלל או יותר בריא, או פחות מועד לנפילות קשות.

אני חסרת רגישות לחלוטין לאלכוהול, שונאת סיגריות, כן כוססת ציפורניים, לא מהמרת או מבזבזת (או כל אחת מאלפי ההתמכרויות הזמינות של המין האנושי). אבל אני מכורה לחלוטין לגלוטן ו{{}}בכלל לא מזיז לי לסוכר, ורק הימנעות מוחלטת (עם דגש על מוחלטת, ברמה המולקולרית ממש) מאפשרת לי לחיות בלעדיהם ובלי שלל המחשבות וההתעסקות סביב אוכל.
זו גרסתי. אפשר להוסיף שאני מחבבת שוקולד אם יוצא לנו להכין פעם בכמה שבועות, ושותה מדי פעם בירה (רצוי ביתית), ולא נוגעת בקפאין, כי מעבר לזה שהוא משפיע עליי רע, הוא גם פשוט לא טעים לי.

[יעלפו_מהמושב*]

לא רגילה לרדת כל כך הרבה ב מה חדש כדי להגיע לדף הזה! איפה אתן? מה שלומכן?

[גוגוס*]

הי גוונים, מה שלומך השבוע? כתבת לפני כמה ימים את זה
אולם המטרה שלי צריכה להיות לא להשאר בהרבה פעמים של 5 ימים עם הפסקות קצרות. אלא פשוט להגדיל כל פעם כזו ל-7 ימים ואחר כך 10 ימים וכו'.
אני מסכימה לגמרי עם החלק הראשון של המשפט. קשה כל פעם להיות סופר דופר חמישה ימים ואז להפסיק. אני רואה בחמישה ימים סוג של הצתה בלבד. החלק השני של המשפט נראה לי פחות מציאותי. למשוך את זה לשבעה או עשרה ימים זה מאוד קשה והשאלה היא מה זה משרת. אם זקוקה להצתה יותר ארוכה אז זה מצוין לך. אבל אם המטרה היא להתאפס על חיים טובים שיש בהם מידה מסוימת של גמישות אז אני חושבת שההרחבות האלה מגדילות את הסיכוי לנפילה קשה.

ניצן, תודה על הדברים בנוגע להתמכרות. מעורר מחשבה. אני מבינה נכון? את טוענת בעצם שרק ניתוק מוחלט מחומרים ממכרים הוא יעיל? תחושתית זה מתחבר לי אבל קשה כל כך. אני חייבת לנסות את זה פעם כמו שצריך.
היה לי קשה להבין את המשפט הבא ואני אשמח להסבר
לכן אני חושבת שצריך אולי לרמות את הנפש כי קשה לה עם זה שהיא לא תלוטף בצורה מאד ספציפית (בזמן שחרב הפיפיות ננעצת מן הצד השני) ולהגיד לה "כל יום ביומו" כי אחרת היא תחטוף פניקה, אבל עם הגוף צריכים להיות מוחלטים.

[גוגוס*]

מיצי, אין צורך לקלף את הפולים. אפשר לזרוק אותם בקליפתם לויטמיקס וזה יוצא יופי. אני מנחשת שכמו בדברים אחרים גם בפולים יש ריכוז גבוה של דברים טובים בקליפה.

[גוגוס*]

דנה, אני איתך. לפחות תודעתית. חייבת לשאול - את עצמך נקייה לגמרי מגלוטן? ואם כן, אז כמה זמן? ואיך זה מרגיש?
אני רוצה מאוד גם אבל זה קשה קשה קשה. אולי תעוררי בי השראה.

[גוגוס*]

_אני חסרת רגישות לחלוטין לאלכוהול, מחבבת סיגריות במידה, אין לי שום חשק או נטיה לכסיסת ציפורניים או להימורים או לבזבוזים (או כל אחת מאלפי ההתמכרויות הזמינות של המין האנושי). אבל אני מכורה לחלוטין לגלוטן ועל אף שאני נהנית מסוכר אני חיה בקלות רבה בלעדיו. אני מעריכה שרק הימנעות מוחלטת (עם דגש על מוחלטת, ברמה המולקולרית ממש) תאפשר לי לחיות בלעדיהם ובלי שלל המחשבות וההתעסקות סביב אוכל.
זו גרסתי. אפשר להוסיף שאני אוהבת שוקולד אם יוצא לי להיתקל בו בגירסה משובחת ומתרחקת מקפאין כי פעם הייתי מכורה ואין לי חשק לחזור לשם._

ניצן, תודה. כתבתי את שלי וזה עשה לי סדר בראש איפה המאבקים שלי ועם מה אני מתמודדת.

[גוגוס*]

הי יעל. איפה את ומה שלומך?
אני הייתי בצפון, אכלתי מכל הבא ליד. הצטערתי על זה מאוד. הרגשתי רע. התקשיתי לעצור.
וחזרתי עם המחשבה הכואבת שברגע שאני מחליטה לחזור למוטב אני תמיד קובעת יעד עתידי קרוב ועד אליו זונחת את כל עקרונותיי.
ניסיתי כבר הרבה פעמים להימנע מהרוטינה הזו המבישה והטפשית הזו ושוב נפלתי בה.
זה מבאס. יש לי היום יום מוצלח ואני משתדלת להתמקד בו אבל אני כן מנסה, כרגיל, ללמוד משהו מהנפילה הזו.
איך ליפול טוב יותר בפעם הבאה.
היינו בצפון בבית שהארונות שלו נראים כמו הביקתה של עמי ותמי. סוכריות, וופלים, שוקולד מכל הסוגים, קורנפלקס צבעוני ועוד ועוד ועוד מהז'אנר הזה.
הבאתי מהבית שקית אדירה מלאה בפירות הכי טעימים שיש. ואכן אכלתי מהם אבל גם מכל הבא ליד שבארונות.
המחשבה היתה שביום ראשון אני חוזרת למוטב ולכן...
לכן מה? אין לי תשובה. סתם מרגישה מטופשת ומנסה לחשוב על דרך ליפול בפעם הבאה קצת אחרת במקום כל פעם אותו דבר.

[שקדי_ה*]

גוגוס, אפשר לשאול אם קלית את אגוזי הלוז ואם כן אז איך? ואיזה וכמה ממתיק שמת? אני רוצה לנסות גם... אגב, נראה לי שזה ממרח שילך מעולה על חסה במקום על לחם.
(סליחה על ההתפרצות, חוזרת לעקוב אחרי כולכן בשקט)

[גוגוס*]

הי שקדיה, התפרצותך מבורכת. אין שום צורך לחזור לצללים.
אני קניתי צנצנת קטנה ויקרה של "טבע מהדרין". מחית אגוזי לוז. קראתי את האותיות הקטנות המספרות על טחינה אטית נטולת חימום מכל סוג שהוא והימנעות מוחלטת מתוספים.
בפתיחה יצא ריח עז ומגרה והטעם היה גם עדן. תחושתי שמדובר במוצר איכותי.
על הכמות שמיצי הציעה שמתי שני תמרי מג'הול. זה אכן ממתיק אבל עדיין יוצא מעט מריר. חובבי שוקולד מריר התענגו וחובבי שוקולד חלב טענו שנדרשת המתקה נוספת.

אגב, נגלה נוספת שניסיתי נדפקה מכל מיני סיבות. יצאה עיסה נוקשה ומרירה. לקחתי ממנה כמה כפות וזרקתי לשייק הירוק. שדרוג שחבל על הזמן.

[גוגוס*]

משהו כמעט ברור מאליו אבל שאני עצמי שמתי לב אליו רק עכשיו - אין הצדקה ממשית לחשוב על הגוף במחזורים של 24 שעות.
מסיבה כלשהי תמיד חשבתי כה על הגוף שלי. בוקר, צהריים, ערב, סוף. ביום שאחרי מתחילים מהתחלה.
אני בטוחה שברמות מסוימות הגוף אכן פועל כך. יש משהו שמתחיל בכל בוקר ומסתיים בכל ערב.
ובכל זאת, שמתי לב שיום אחרי זלילה גדולה, אם רק אקשיב לגוף, אשמע אותו נאנח ומבקש מנוחה מאוכל בכלל, בריא ומזין ככל שיהיה.
ולעומת זאת, אם אכלתי כמה ימים מעט מדי אוכל אני אשמע את הגוף בא בדרישות להגדלת הכמויות.
יש משהו שמצטבר. ואם אני קשובה אליו הוא מונע ממני לאכול יותר מדי סתם ככה והוא גם מונע רעב ונפילה ללוכל.

אני מרגישה את זה היטב היום. אחרי סוף השבוע הסוער כל מה שהגוף שלי מבקש זה מעט פירות הדר ואולי קצת אבוקדו. זהו. חוץ מזה, נחים כאן.

[ניצן_אמ*]

_היה לי קשה להבין את המשפט הבא ואני אשמח להסבר
לכן אני חושבת שצריך אולי לרמות את הנפש כי קשה לה עם זה שהיא לא תלוטף בצורה מאד ספציפית (בזמן שחרב הפיפיות ננעצת מן הצד השני) ולהגיד לה "כל יום ביומו" כי אחרת היא תחטוף פניקה, אבל עם הגוף צריכים להיות מוחלטים._
אני חושבת שלהגיד "חמישה ימים ואז נראה" זו טכניקה לא רעה לעשות את הצעד הראשון לקראת הנצח. זה מה שאני עשיתי. אסור לחשוב על נצח, זה פשוט מועד לכשלון. אבל מבחינת הגוף, צריך לזכור שנצח זה מה שהוא צריך. באופן מוחלט ולא משתמע לשתי פנים. אז כל ה"נופל וקם" הזה שאנחנו עושות? זה כי אנחנו מכורות, וכי אנחנו צריכות למצוא את הדרך להגיע אל העגלה ולהשאר עליה. עוד לא נולד האלכוהוליסט (האמיתי) שיכול מדי פעם לקפוץ מהעגלה, ללכת בפנאן עם כוסית סקוצ' ביד לידה, ואז לדלג חזרה אליה כאילו כלום (כמו שאמרו גדולים ממני "והנה נשארת מאחור...")
אי אפשר לחצות את אותו נהר פעמיים. לטוב ולרע.
יותר ברור?


ניצן, תודה. כתבתי את שלי וזה עשה לי סדר בראש איפה המאבקים שלי ועם מה אני מתמודדת.
יופי. זה באמת חשוב לעשות את זה. עוזר להכיר את עצמנו קצת יותר טוב. ובכלל, אני חושבת שלהסתכל על עצמי בעירום מדי פעם זה די חשוב.

_אני הייתי בצפון, אכלתי מכל הבא ליד. הצטערתי על זה מאוד. הרגשתי רע. התקשיתי לעצור.
וחזרתי עם המחשבה הכואבת שברגע שאני מחליטה לחזור למוטב אני תמיד קובעת יעד עתידי קרוב ועד אליו זונחת את כל עקרונותיי.
ניסיתי כבר הרבה פעמים להימנע מהרוטינה הזו המבישה והטפשית הזו ושוב נפלתי בה._
אוקיי. את מלקה את עצמך. קוראת למעשייך מבישים וטפשיים. אני חייבת חייבת לספר לך, שאני כזאת עלובה כשדברים עומדים מולי, שהאיש שלי לוקח לי את הלפטופ לעבודה כל יום, כדי שאני אשאר נוכחת עם הילדים. אם היה משאיר, אפילו מנותק, אפילו מוחבא, הייתי חוזרת כמו ג'נקית. כשהייתי ב"בערך" ולא ב"מוחלט" בענייני התזונה שלי הכי קל היה לי בבית, או כשהבאתי איתי את האוכל לאנשהו. אבל אם ישבתי איפשהו, אז אמנם הזמנתי ממש טוב (למדתי משהו בשנות התזונה הארוכות שלי) אבל תמיד נשנשתי מהדברים שאני לא רוצה לאכול באמת. אני כזו. אם יש מולי, אני אפילו לא נכנסת למאבק איתנים, אני ישר מפסידה.
מרגישה שחייבת חייבת להסביר. זה עניין של מיצוב. אני אתאר מצבים שאני מכירה אוקיי?
# להיות ברורה - "בחמישה הימים הקרובים שום גלוטן לא נכנס. בלי בדל חיפוף" ואז זה אשכרה קל. קל. אין מילה אחרת. הקו ברור, לא חוצים אותו, זה זמני, קטנות עליי משימות כאלה.
# לנסות לירות לכוכבים - "אני לא נוגעת יותר בגלוטן לכל החיים." מתישהו בין עשרים וארבע שעות ובין עשרים וארבע שניות, גלוטן נכנס. זה כי נכנסים לכזה סטרס ולכזו תחושת אבדן, שחייבים ללכת להתנחם..
# לנסות לדפוק את המערכת (ההתמכרות) - "אני לא נוגעת בגלוטן/מחשב בימים א-ג-ה-ש, וכן בימים ב-ד-ו." בא-טואח. ביום א' זה כאילו עוד לא התחיל. מתחילים בב'. בב' חוגגים כאילו אין אין אין מחר, ואחרינו המבול. בג' מצליחים לשמור על מראית עין (עם ביסים קטנים) עד הצהריים, ואז מתחרפנים. אבל מתנחמים בזה שזו רק ההתחלה. בד' שוב מתפרעים כאילו שממחר צום מוחלט עד המוות. בה' כבר מודים שאין עם מי לדבר. המצב החמיר פי מאה בתוך חמישה ימים.
הדרך היחידה היא ליצור תנאים מאד חד משמעיים בבית כדי שלא תהיה בעיה ולא תהיה התלבטות, ולהיות על המשמר בצורה חזקה מאד רק בקוי התפר של החיים - כלומר כשהולכים לסופר (חוק נוקשה "לא נכנס אליי הביתה. והילדים, והבריאות וכל העמיאת.") כשאוכלים בחוץ (חוק נוקשה "כשאני אוכלת בחוץ אני שומרת על אלף-בית-גימל ולא רואה בעיניים שום דבר שהוא לא לפי החוקים שלי בלי חיפופים.") וכשאוכלים אצל חברים/בילויים/משפחה (חוק נוקשה "אני מביאה לעצמי את האוכל שלי." או "אני חייבת להיות דוגמה ומודל לילדים." או "זה פשוט לא אוכל.")
בשאר הזמן אין בעיה! כי בשאר הזמן את בבית/בעבודה עם האוכל שהכנת לעצמך, עם מצרכים שאת בטוב איתם, אין צורך להרגיש במאבק, כי אין.
אה, תוסיפי "לא מזמינים טייק אאוט יותר."

את מבינה אותי? בבקשה תגידי שאת מבינה אותי... במקום להגיד "אני לעולם ולנצח לא אוכל דברים שאני מכורה אליהם ולהאבק יום יום שעה שעה, ארגני לעצמך מרחב בטוח גדול ונינוח, ובקוי המפגש שלו עם מציאות יותר בעייתית, שימרי על חוקים נוקשים. ורק שם.

גוגוס, אפשר לשאול אם קלית את אגוזי הלוז ואם כן אז איך? ואיזה וכמה ממתיק שמת? אני רוצה לנסות גם... אגב, נראה לי שזה ממרח שילך מעולה על חסה במקום על לחם.

קראתי את האותיות הקטנות המספרות על טחינה אטית נטולת חימום

[ניצן_אמ*]

שכחתי להתייחס לשני אלה.

גוגוס, אפשר לשאול אם קלית את אגוזי הלוז ואם כן אז איך? ואיזה וכמה ממתיק שמת? אני רוצה לנסות גם... אגב, נראה לי שזה ממרח שילך מעולה על חסה במקום על לחם.
אגוזי לוז אפשר לאדות (במתקן אידוי) לשתי דקות ואז הם יותר רכים נעימים. באופן כללי לא מומלץ לחמם שומנים ואגוזים בפרט, אבל זה יחסית עדין.


קראתי את האותיות הקטנות המספרות על טחינה אטית נטולת חימום_
אין דבר כזה. כלומר, יש דבר כזה, אבל אז (להבנתי) הממרח לא יוצא הומוגני ומתמרח.

[דנה_ה*]

קודם כל, כל מה שניצן כתבה - זה כאילו אני כתבתי.. מה שמחזק אצלי את ההבנה שזה לא איזו דפיקות אופי מיוחדת וייחודית שלי אלא מחלה עם סימפטומים נפוצים. לראשונה הבנתי את זה כשהייתי בשמנים החופשיים (נו טוב, ב"אכלני יתר אנונימיים"), כשפתאום שמעתי אנשים מדברים אותי, עם אותן התנהגויות בדיוק ואותן מחשבות. עד אז חשבתי שאני חווה משהו ייחודי.

חייבת לשאול - את עצמך נקייה לגמרי מגלוטן? ואם כן, אז כמה זמן? ואיך זה מרגיש?
אני נקייה מסוכר וגלוטן כבר יותר משנה וחצי. נקייה לגמרי (חוץ מכמה טעויות כמו שלקחתי שלוק מקפה עם סוכר שחברה הכינה לי בטעות...). נקיה באמת ברמה מולקולרית - קונה מוצרים של חולי צליאק וקוראת את כל האותיות הקטנות ומתקשרת למסעדות לפני שאני מגיעה לשם לברר אם יש מנות ללא גלוטן וסוכר ולא אוכלת כמעט כלום באירועים, ולוקחת איתי ארוחות לעבודה וכו'.
אני נשמעת אולי קיצונית אבל אני ככה בגלל שכל דרכי הביניים, ותאמיני לי שניסיתי מיליון דרכי ביניים אפשרויות, לא עבדו בשבילי והביאו למשקל עודף של 45 ק"ג, למחשבות כפייתיות בנושא לוכל וחוסר שליטה מוחלטת מול מזונות מסויימים. מוכר? רק הדרך המוחלטת עובדת בשבילי.
אני עשיתי את הצעד הראשון דרך מכון אברהמסון (אהוד אברהמסון הוא במקרה שכן שלי והציע טיפול בחינם..) וזה פתר את כל החשקים באופן מיידי ואחר כך הייתי צריכה רק לתחזק - כלומר להימנע באופן מוחלט. כל חריגה תגרום לחזרה של כל התמונה..

זה מרגיש נפלא! הגוף שלי שמח, המוח שלי שמח שהוא פנוי לחשוב מחשבות עצמאיות. יש קצת התעסקות סביב אוכל אבל זה הרבה פחות ממה שחשבתי או ממה שהיה קודם לכן כשבעצם כל הזמן אכלתי, או חשבתי על אוכל, או חשבתי על מה אכלתי והצטערתי על כך. מתארגנים על חומרי גלם שונים, מתארגנים על אורחות חיים קצת שונות, וממש אין שום חסרים. אפשר גם להכין עוגות ושוקולד והכל בלי סוכר ובלי גלוטן, והמדהים הוא שכשאני אוכלת שוקולד תוצרת בית בלי סוכר אני מסוגלת לאכול ממנו 2 קוביות ולא חייבת לגמור חפיסה. זה מוכיח לי שאכן יש לי התמכרות והיא כימית ולא התנהגותית.

[יעלפו_מהמושב*]

אני בסדר... זאת אומרת, התזונה בינונית, אבל אני חיה עם זה לגמרי בסדר. אני לא בקיצון כזה או אחר, וזה דווקא נעים לי.

חוץ מהתזונה אני ממשיכה להתלבט לגבי כל מיני הצעות עבודה (מפתות לאללה, אבל לא מבחינת שעות. אני מנסה להבין איך ואיפה ומה אעשה כדי להצליח להיות אמא של הקטנטן ולא רק הבחורה שפוגשת אותו בקצות היום). ועוד חוץ מזה: לא סיפרתם לי שהעניין האמיתי במנשא גב הוא- לשחרר. אתמול יצאנו איתו לראשונה לטיול במרכז השכונתי והמצב הקבוע של העורף שלי היה בחצי סיבוב על העוקם כדי לנסות ולהבחין מה קורה שם מאחור. מצאתי את עצמי עם הראש מסובב, עם הידיים על התחת של התינוק, רק כדי לוודא שהוא עדיין שם, מחזיקה לו את כפות הרגליים כדי לוודא מדי פעם שהוא עדיין בהכרה. כתמיד, התינוק היה סופר סבבה, ורק האמא- פולניה.

[גוגוס*]

ניצן, ברור כשמש. אבל יש לי השגות. דווקא ממה שאת מתארת נראה לי שיש יותר מדרך אחת להתמכר. האלמנט המרכזי דומה אבל הביטויים שלו עשויים להיות שונים.
למשל, אני חושבת שיש הבדל בין להיות מכור לקפה אחד/סיגריה אחת להתמכרות לחמש כוסות קפה ביום או לחפיסת סיגריות.
ואני גם חושבת שזה משנה.
לדעתי ההתמכרויות שלי הן כאלה. אני צריכה משהו מאוד קבוע כדי לספק את ההתמכרות אבל מעט. סיגריה ליום, קפה אחד ליום ומעט גלוטן ליום.
אם אני נמנעת אני אזדקק להרבה בגלל הכמיהה.

אני לגמרי לגמרי מזדהה עם המון דברים שכתבת. אבל יש שם כמה שבהם אני טיפה אחרת. טובים לי מאוד חוקים נוקשים וקל לי בתוכם אבל אולי אלו צריכים להיות חוקים מעט שונים מאלו שאת מציעה.
יכול להיות שאני משלה את עצמי ושאת פשוט צודקת עד הסוף וזהו. אני לוקחת את זה בחשבון.
משהו אצלי מבולבל שם למרות שהבנתי אותך עד הסוף. צריכה לחשוב קצת ואולי להתנסות עוד קצת ברעיונות טיפה יותר גמישים עד שאני משתכנעת לגמרי.

[גוגוס*]

קראתי את האותיות הקטנות המספרות על טחינה אטית נטולת חימום
אין דבר כזה. כלומר, יש דבר כזה, אבל אז (להבנתי) הממרח לא יוצא הומוגני ומתמרח._

אני דווקא מהמרת שמכונות תעשייתיות בעלות עוצמה יכולות לעשות את זה בלי חימום. כתישה אינסופית בכוח גדול יכולה להוציא את זה חלק ונעים.
מעניין לבדוק אם למישהו יש איפה.

[גוגוס*]

דנה, תודה תודה על השיתוף שלך. את מציגה את הקצה של הקצה.
יש לי אותך מצד אחד (מפתה מאוד), את ניצן מצד שני (נראה לי מסובך כי לכל מקום יש כללים משלו) ואותי מצד שלישי (מפחיד אותי כי אולי זו אשליה שאפשר לעמוד באחד ליום).
תמונה מורכבת של אפשרויות. צריכה לבחור, לנסות ולראות מה יוצא לי.

מי חשב, כשפתחתי את הבלוג הזה, ש ה בעיה שלי תתגלה בסוף כגלוטן?
(ניצן, שבי בשקט, אני יודעת שאת. זו שאלה רטורית)

[גוגוס*]

יעל, סחתיין על הצעות העבודה. גם אם כולן תדחנה מגיעה לך טפיחה על השכם על עצם קבלתן. בטח מרגיש ממש טוב.
ותתחדשי על המעבר לגב. שחררי לגמרי.
כל בן אדם שני שואל אותי ברחוב אם אני יודעת מה קורה שם מאחורה. אני תמיד עונה "נדמה לי שיש שם תינוק".
תהני מהחיים החדשים.

[גוגוס*]

מעדכנת גם שלרגל השנה החדשה עברה לי הדלקת!
משמח מאוד. צריך להאמין בגוף. ותודה לבמבי (זו היית את, נכון?) שיעצה לי לתת שם מנוחה ולשחרר.
לבד מהיוגה הטובה באמת שחררתי.

[מיכל_בז*]

מעדכנת גם שלרגל השנה החדשה עברה לי הדלקת!

יופי יופי!

אני נתקפתי בסחרחורות משונות מאוד. אין גבול לשלל הסימפטומים המעניינים שהגוף שלי מייצר.

אתמול ישבתי עם חברות שלי ואכלתי סלט עוף נורא מאוד באיזה בית קפה והבנתי ששוב נכנסתי ללופ הקללה הקולינרית. הבנתי גם שלופ הקללה הקולינרית מתרחש בימים שבהם אין לי כוח להכין לעצמי אוכל או לדאוג לעצמי לאוכל ואז אני נאלצת לאכול אוכל מאוד לא טעים בחוץ.

לופ הקללה הקולינרית נובע גם מהנסיון לשמור על דיאטת קנדידה ולאכול כמה שיותר חי וטרי וללא גלוטן בכלל בו זמנית.
זה לא עובד. אני אצטרך לבחור. הבחור מ"בודהה בורגר" (איך לא דיברנו עליהם עדיין? מעניין אותי מה אתן חושבות) אמר לי שנטורופתיה זאת שרלטנות ושכל מה שאני צריכה זה לאכול כמה שיותר חי וטרי וחיי יהיו קסומים.
אני לא יודעת, זאת באמת בחירה קשה, בעיקר שאני מודה שעדיין לא הצלחתי להבין מהו המדרון החלקלק שלי מלבד סוכר.
אולי כשאתחזק אנסה להימנע כליל גם מגלוטן לכמה ימים ואראה מה הגוף שלי אומר לי.

גיליתי גם שיש לי לחץ דם נמוך מאוד. זה מסביר כמה השתוקקויות של גוף שרוצה להרגיש חזק יותר.

_ניצן, ברור כשמש. אבל יש לי השגות. דווקא ממה שאת מתארת נראה לי שיש יותר מדרך אחת להתמכר. האלמנט המרכזי דומה אבל הביטויים שלו עשויים להיות שונים.
למשל, אני חושבת שיש הבדל בין להיות מכור לקפה אחד/סיגריה אחת להתמכרות לחמש כוסות קפה ביום או לחפיסת סיגריות.
ואני גם חושבת שזה משנה._

השאלה היא אם את מחזיקה את עצמך שלא לשתות יותר ולעשן יותר, או לא. כי אם את מחזיקה את עצמך - את מכורה. ואז זה יתפוצץ לך בפרצוף יום אחד, או שתצטרכי כל הזמן לחיות ברמת תחזוקה מאוד גבוהה כדי לדבוק בקפה האחד, בסיגריה האחת. אם את לא מחזיקה את עצמך - מלכתחילה לא התמכרת. זה מצוין. השאלה היא רק איפה את ממקמת את עצמך.

אני גם חושבת, כמו ניצן ודנה שהכי פשוט זה להחליט שלא וזהו. אבל אני מתקשה עם הלא וזהו הזה מאוד. האסימון הזה עוד לא שקע במערכת והמערכת שמסביב גם לא ממש מפרגנת לו ליפול. זאת ללא ספק סביבה תומכת לוכל.

[גוגוס*]

אני נאלצת לאכול אוכל מאוד לא טעים בחוץ.
אין אפשרות לאכול טעים בחוץ?

הבחור מ"בודהה בורגר" (איך לא דיברנו עליהם עדיין? מעניין אותי מה אתן חושבות) אמר לי שנטורופתיה זאת שרלטנות ושכל מה שאני צריכה זה לאכול כמה שיותר חי וטרי וחיי יהיו קסומים.
בודהה בורגר זה מקום שמאוד מוצא חן בעיניי עקרונית אבל אין שם שום דבר שגם טעים לי. הכל ליד ובערך ומפרנס היטב את הסטיגמה שאוכל בריא אינו טעים.
יש דיסוננס בין כינוי נטורפתיה שרלטנות ובין עידוד לאכילת חי וטרי. בסופו של יום הכל צמחים. נכון שעדיף להקפיד על תזונה כזו אבל למה לשלול את האפשרות שצמח מסוים יכול להועיל בכיוון מסוים?
אם תאכלי רע מאוד ותנסי לפתור את צרותייך עם נטורופתיה סביר שזה ייכשל. כמו כל דבר אחר.

אולי כשאתחזק אנסה להימנע כליל גם מגלוטן לכמה ימים ואראה מה הגוף שלי אומר לי.
ניחוש פרוע... הגוף יאמר לך ללכת לאכול גלוטן. כמה ימים זה מעט מדי. זה הניסיון שלי.

לגבי התמכרויות - כאשר נמנעתי מהקפה האחד שלי או הסיגריה האחת שלי הרגשתי רע וחשק גדול מאוד אליהם. תמיד אפשר בלי. ככה נגמלים. אבל עברתי דרך תסמיני גמילה.
ברור שהכי פשוט זה להחליט להימנע לגמרי. וגם הכי בריא. וגם הכי קשה. אז אני בודקת אם יש לי דרך ביניים. אם אתבדה אחזור לאופציה הקשה קשה ואתן לה צ'אנס אמיתי.

[ניצן_אמ*]

_מי חשב, כשפתחתי את הבלוג הזה, ש ה בעיה שלי תתגלה בסוף כגלוטן?
(ניצן, שבי בשקט, אני יודעת שאת. זו שאלה רטורית)_

_{עושה מה שאומרים לי.}

_דווקא ממה שאת מתארת נראה לי שיש יותר מדרך אחת להתמכר. האלמנט המרכזי דומה אבל הביטויים שלו עשויים להיות שונים.
למשל, אני חושבת שיש הבדל בין להיות מכור לקפה אחד/סיגריה אחת להתמכרות לחמש כוסות קפה ביום או לחפיסת סיגריות.
ואני גם חושבת שזה משנה._
כן. זה נכון, וזה משנה. אני שותה בירה (גלוטן להזכירך) בערך פעם בשבוע. זה נחמד לי וטעים. היתה תקופה שהיה לי ארגז בירה בבית. שתיתי אחת ליום או יומיים. אני אוהבת, לא מכורה, יכולה בלי, אבל כשיש, מעדיפה עם, בלי להשתולל. עדיין, עדיף לוותר. זה הקטע של ה"לא להיות דתית" שלי. כי אם אני לא מכורה, אז ממש חבל לשים כזה פס אדום על דברים. אני בעד להסתמם מדי פעם בראש טוב, ממשהו שלא שואב אותנו, ומתוך בגרות והבנה מלאה גם של המנגנון הספציפי (למדתי המון על התמכרויות ברמה הנוירולוגית. כולל בלימודיי האקדמיים.) וגם של ההשפעה האינדיבידואלית עלינו.

לעומת זאת, אם תהיה פיצה בבית, אני לא אנום ולא אישן, אתעורר באמצע הלילה ואסתובב כאריה בסוגר עד שאבלע אותה בשלמותה. מה אני עושה? במקום לעמוד במצב המשפיל הזה, אני מוודאת שהוא לא יוכל להתקיים. הכלל שלי איננו "לעולם אל תאכלי פיצה!" שלא אצליח לעמוד בו, אלא רק "אל תזמיני פיצה הביתה" יחד עם "אל תאכלי פיצה מחוץ לבית."
אני מסבירה את עצמי יותר טוב?

[גוגוס*]

מסבירה את עצמך מעולה. רק בעיה אחת נותרה - מתי אוכלים פיצה? (שאלת מיליון הדולר. בתכל'ס, ככה הייתי צריכה לקרוא לבלוג הזה).
אם בעצם התשובה היא "אף פעם" אז שתהיה אף פעם. קשה לי למכור לעצמי את ה"אף פעם" תחת המסווה של האיסורים המרובים.
מזכיר לי שאבא שלי לפעמים מזמין את האמצעי לשטוף ידיים לפני האוכל והוא מסרב. אז אבא שלי אומר לו בטון קצת שונה: אין בעיה, לא צריך. בינתיים... רק נשטוף ידיים.
והקטנצ'יק הזה נופל בפח ומסכים בשמחה.
אני רוצה לשים את הדברים על השולחן. מעדיפה לדעת שיש דברים שאני מתירה לעצמי פעם ב... ורצוי גם לדעת פעם בכמה זמן.

התבאסתי מאוד לגלות שבירה זה גלוטן. טעמת את בזלת המעולה? איך בכלל אפשר לעמוד בפני הבירה הזו?

[ניצן_אמ*]

רק בעיה אחת נותרה - מתי אוכלים פיצה?
מה זאת אומרת? זה לא ברור? בבית, כשיש. בלבד.

זה לא אף פעם.

אבל לא להכניס הביתה, לא לאכול בחוץ. (שני איסורים. בכלל לא מרובים.)
זה נשמע מטומטם, אבל זה עובד כמו קסם.

טעמת את בזלת המעולה? איך בכלל אפשר לעמוד בפני הבירה הזו?
מצבך קשה, גיברת.

[גוגוס*]

מצבך קשה, גיברת.
אח... דרעק.

מה זאת אומרת? זה לא ברור? בבית, כשיש. בלבד.
יא מעצבנת אחת. זה בגלל שאת מכינה פיצה בעצמך כנראה.
בשבילי זה אומר שהאופציה היחידה לפיצה היא כשאני מזמינה.
אין מצב שאני מכינה פיצה בעצמי. התזונה החיונית גאלה אותי מהמטבח and there is no going back!!!

[גוגוס*]

אגב, היה לי אחלה יום. אכלתי חיוני מאוד עם גלישה קטנה לפרוסת לחם עבה וטעימה. לחם משובח.
ונכון, אחרי זה חשבתי לי כמה וכמה וכמה פעמים על מה עוד מתחשק לי ובכל פעם הזכרתי לעצמי שכבר התגלשתי היום פעם אחת וזה מספיק.
וסיימתי יופי של יום עם תחושה טובה מאוד.

[גוונים*]

_הי גוונים, מה שלומך השבוע? כתבת לפני כמה ימים את זה
אולם המטרה שלי צריכה להיות לא להשאר בהרבה פעמים של 5 ימים עם הפסקות קצרות. אלא פשוט להגדיל כל פעם כזו ל-7 ימים ואחר כך 10 ימים וכו'.
אני מסכימה לגמרי עם החלק הראשון של המשפט. קשה כל פעם להיות סופר דופר חמישה ימים ואז להפסיק. אני רואה בחמישה ימים סוג של הצתה בלבד. החלק השני של המשפט נראה לי פחות מציאותי. למשוך את זה לשבעה או עשרה ימים זה מאוד קשה והשאלה היא מה זה משרת. אם זקוקה להצתה יותר ארוכה אז זה מצוין לך. אבל אם המטרה היא להתאפס על חיים טובים שיש בהם מידה מסוימת של גמישות אז אני חושבת שההרחבות האלה מגדילות את הסיכוי לנפילה קשה._
מחלימה משפעת. בין היתר בימים שהייתי חולה ולא אכלתי כמו בשגרה היתה לי הזדמנות מצוינת לבחון את ההתנהלות שלי בעניני התזונה.
גוגוס, לא הבנתי למה ההרחבות האלה מגדילות את הסיכוי לנפילה. מה שהתכוונתי דומה למה שניצן אומרת, להתיחס לכל יום בנפרד.
להתחיל עם החלטה של זמן מוגבל, נניח 5 ימים, זה אפשרי לי כי זה ממוקד ולא מאיים מדי. ואז שהם נגמרים לא לפרוק עול ולהתחיל לחגוג אלא מיד להחליט ולהמשיך לעוד יום או לעוד 3 ימים ואז שהם נגמרים להחליט על עוד 3 ימים וכו' וכו' זה יכול להמשך ככה לנצח, כל פעם עם הגדרה מדויקת אך קצרת טווח. או שאפשר להפסיק אם משהו מתחיל להתעקם ולהתדרדר ואז להתאפס ולהתמקד ולהתחיל שוב.

קשה לי להתיחס ל-5 ימים האלה כהצתה בלבד. כי אז מה קורה עם ההמשך? המחשבה עליו מבהילה אותי וישר הפוטנציאל לנפילה גדל. מבחינתי קו לינארי רצוף אל עבר הנצח זה סדין אדום, אין דבר שמאיים עלי יותר, ישר אני חייבת לשבור אותו (זה מוכר לי מהרבה תחומים בחיים). זה בדיוק זה:
"אני לא נוגעת יותר בגלוטן לכל החיים." מתישהו בין עשרים וארבע שעות ובין עשרים וארבע שניות, גלוטן נכנס. זה כי נכנסים לכזה סטרס ולכזו תחושת אבדן, שחייבים ללכת להתנחם..
במטרות הקצרות טווח, יכולה להיות תוצאה ארוכת טווח רק שהיא לא נאמרת לעולם. כן, זה לעשות מעקף עם פסיכולוגיה די עלובה. קצת עצוב. אבל יכול להיות שזה יעבוד, אז מה זה משנה...

[מיכל_בז*]

_אני נאלצת לאכול אוכל מאוד לא טעים בחוץ.
אין אפשרות לאכול טעים בחוץ?_

יש, יש. אבל בעיקר כשאבא שלי מזמין אותי לארוחת צהריים. (בעיית תקציב קלה.)

אני חושבת שאני פורשת. מרפה לבנתיים.
אחת מהמטרות שלי בתזונה טובה יותר היא לנסות להוציא את האוכל ממוקד המחשבות שלי. זה לא הולך לי כשאני מכורה לדף הזה בפרט ולבאופן בכלל

אז בהצלחה לכולכן. אני כמובן ממשיכה לעודד מהיציע.

[גוונים*]

מעדכנת שאני מבינה יותר ויותר שהמדרון החלקלק מבחינתי הוא לא גלוטן אלא סוכר.
זו תובנה שצמחה בימים האחרונים ולא ברור איך לא נראתה קודם, כי זה פשוט צועק. כנראה הייתי צריכה להיות חולה ולא לאכול כמעט כלום במשך שלושה ימים כדי לראות את זה.
שלשום אכלתי פיצה, נורא התחשק לי ואיפשרתי לעצמי בלי יסורי מצפון מכל מיני סיבות. היה טעים. אבל תוך כדי אכילה ניסיתי להבין מה טעים, הבצק היה מקום אחרון, כמעט מטרד שצריך לסיים. הבנתי שאם היתה בעולמנו גם פיצה מגבינה מותכת ועגבניות לא על בצק אלא על ירק כלשהו או אני לא יודעת מה, הייתי בוחרת את זה במקום את זו עם הבצק. הבצק לא מזיז לי, זו הגבינה המותכת, זו החמימות של הכל יחד...
כנ"ל עם לחם, לעולם אני לא מפנטזת על לחם, אף פעם. אני אוכלת אותו והוא גם טעים לפעמים, אבל אין לי כמיהה אליו. אז המשכתי לחשוב וראיתי שככה זה עם כל מאכלי הבצק. פשוט לא עושים לי את זה. אז מה כן? עוגיות. וופלים. שוקולד וכל מיני סוגי ג'אנק.
בקיצור, סוכר.
וגם אוכל זבלי שהגוף שלי מורגל אליו במשך שנים (לדוגמא, גבינה צהובה, זה מחובר לי כל כך חזק לילדות, זה דבר שאני מפנטזת עליו, זו כמיהה!)
כל הזמן חשבתי שהסוכר הוא הבעיה הפחות חמורה שלי, שאני בבקרה ובשליטה שם. אז זהו שלא. סוכר זה מה שאני מחפשת ברגעי הנפילות, גם אם זה לפעמים בא בדמות מאפים מקמח (זה הרי אותו דבר).
הבנתי שלא צריך להלחם כל כך בגלוטן, לא תהיה לי בעיה להמנע ממנו לגמרי עם מערך נכון של התארגנות, קניה והכנה.
ולעומת זאת בענין הסוכר אני חייבת לבנות איזה סכר חזק, רק הגבלה והפחתה לא עובד. אם זו באמת התמכרות, אני צריכה להמנע באופן מוחלט!
וזה ממש מפחיד, רק מכמה שזה מפחיד אותי אני מבינה שזו באמת התמכרות.

[גוונים*]

זה אומר להמנע גם דבש?

[גוונים*]

אחת מהמטרות שלי בתזונה טובה יותר היא לנסות להוציא את האוכל ממוקד המחשבות שלי
גם שלי.
גם אני מנסה לאזן, יש לי יכולת מופלאה להעסיק את המוח שלי בעניני התזונה האלה 90% משעות היום.

מיכל,
בהצלחה בכל מקרה (בכל מה שאת רוצה!)
תעדכני מדי פעם?

[דנה_ה*]

זה אומר להימנע גם דבש?
לא בהכרח. אני לא נמנעת מדבש ולא מסילאן או אגבה. איתם אין לי בעיה (כלומר, לא מפנטזת עליהם ולא גורמים לי לרצות לאכול מהם בלי סוף). משהו בסוכר המעובד (כולל סוכר חום) גורם להתמכרות. המבנה הכימי שלו שונה מן הסוכרים הטבעיים.
זו שאלה, גוונים, אם הגלוטן אינו קשור אצלך. כי עובדה שאת מפנטזת על עוגיות, ופלים, מאפים. בהם יש גלוטן. בעולם המוצרים המעובדים של ימינו יש חברות מאוד חזקה של הסוכר עם הגלוטן. כמעט בכל המוצרים המעובדים יש גם סוכר וגם גלוטן ונראה לי שהשילוב הוא ממכר. יתכן ותצליחי להפריד ותראי שגלוטן כשעצמו פחות ממכר או לא ממכר אותך בכלל.
אני חושבת שחלק מהעניין עם גלוטן קשור לחשיפת היתר שיש לנו אליו. אני למשל חושבת שלא תהיה לי בעיה לאכול בורגול אבל אני לא מנסה כבר כי נפלתי יותר מדי פעמים.

[גוונים*]

כי עובדה שאת מפנטזת על עוגיות, ופלים, מאפים. בהם יש גלוטן.
זהו ששמתי לב שאני מפנטזת רק על דברים שיש בהם גם שוקולד (-:
אני בחיים לא אפנטז על פאי תפוחים או על קוארסון חמאה...
ותמיד אם אצטרך לבחור בין שוקולד לעוגה, אבחר בשוקולד.
כששמתי לב לזה הבנתי שהסוכר הוא המוקש.

כמעט בכל המוצרים המעובדים יש גם סוכר וגם גלוטן ונראה לי שהשילוב הוא ממכר
נראה לי שאת צודקת. לפחות לגבי.

אני חושבת שחלק מהעניין עם גלוטן קשור לחשיפת היתר שיש לנו אליו.
גם אני ממש מרגישה ככה.

[גוונים*]

דנה, תודה על מה שכתבת זה האיר לי כמה דברים.
משהו בסוכר המעובד (כולל סוכר חום) גורם להתמכרות. המבנה הכימי שלו שונה מן הסוכרים הטבעיים.
זה ממש מהותי בשבילי!
כך שנראה לי בהחלט סביר, בתור שלב ראשון, להוריד לגמרי סוכר (כולל חום) ולעבור רק לסוכרים הטבעיים.
(עד עכשיו השתדלתי, אבל לא מאד הקפדתי) ואז אולי ייעלמו להן גם הכמיהות הלא מוסברות לשוקולד שהן דבר שאני זוכרת בעצמי מאז ומעולם (בשכיחות ועוצמה משתנה). כל התקופה האחרונה שאני לא אוכלת גלוטן חשבתי שהרצון בשוקולד הוא הבריחה שלי לפיצוי (מוכר ומנחם) עכשיו אני חושבת שזו לא בריחה, זו בעצם ההתמכרות שלי.

[דנה_ה*]

כן. אגב, לא רק הכמיהות הן מדד להתמכרות, אלא גם היכולת שלנו לאכול בצורה נורמלית ממשהו ולא להפריז באופן היסטרי. אני למשל יכולה לאכול מגש פיצה משפחתית שלם, בלי בעיות בכלל. לא יכולה להפסיק כל עוד יש פיצה.

לגבי שוקולד - יש לקנות עיסת וחמאת קקאו ממפיצים פרטיים ובחלק מן החנויות (תכתבי "עיסת קקאו" בגוגל). מחומרי הגלם הללו אפשר להכין שוקולד מדהים, כאשר הממתיק הוא דבש או סילאן, וזה גם בריא מאוד בלי כל החומרים הנוספים שמוסיפים לשוקולד. זה אפילו זול יותר משוקולד איכותי בלגי. השוקולד הזה לא ממכר אלא מספק...

[מיצי_החתולה*]

גוונים, אין לי את הידע הרחב שיש לחלק מהכותבות פה, אבל אגיד לך מה עולה לי - לא לוותר על סוכר, אלא על סוכר מעובד. תאכלי פירות, פירות יבשים, דבש, סירופ מייפל טהור. אם חשקה נפשך בשוקולד - לכי על שוקולד ממרכיבים חיים, יש כמה מתכונים טובים במדור המתכונים החיים פה באתר. ככה את לא מוותרת על הקיק המתוק, ומצליחה להיפרד מהרבה מזונות מזיקים.

אני כבר כמעט שבועיים בתזונה דלת הפחמימות שלי. אני מרמה קצת עם אגאבה בקפה (שתי כוסות ביום), ואני אפילו מתחילה לחשוב שזה קצת עוזר לשיפור התופעה שבשלה הלכתי לדיאטנית מלכתחילה (אני מנסה להרעיב חיידקים שכנראה נמצאים במקום בו אינם אמורים להיות במערכת העיכול שלי). מעבר לעובדה שאני מפנטזת פתאום על לחם ועוגות שמרים, רק כי אסור לי (גם על אגסים ותפוחים ובננות ותמרים מככבים בפנטזיות שלי), אני לא חשה איזשהו שינוי משמעותי. אבל שבועיים זה ממש מעט זמן, נראה לי.

[דודג'סון*]

אני עשיתי דיאטה כזו לפני שנתיים (ללא סוכרים שמרים וכו ובטח לא שוקולד). ואמנם רוב הזמן לא בא לי מתוקים או שוקולד , אבל לפעמים כן בא.

איזה שינוי אתם מצפים שיהיה ? חוץ משינוי ההרגל באוכל? (והורדה במשקל עבור מי שמחפש).

[גוגוס*]

וואו, איזה יום עמוס היה פה היום. אני מתיחסת לדברים שכבר זרמו מתחת לנהר פשוט כי בא לי.

גוונים, אנחנו כנראה שונות. לי אין שום רתיעה מהנצח. אין לי פחד או תחושה של איום מהמחשבה שמשהו יהיה לנצח. להפך, זה מרגש אותי לחשוב שלשארית חיי אני אוכל רק דברים מזינים שטוב לי איתם. כשזה נתקל במציאות המחשבה הזו פשוט נדחקת הצידה לטובת פתרונות אחרים אבל אין בה שום איום. היא פשוט רחוקה מלהיות ריאלית באמת. הפסיכולוגיה שלנו עובדת אחרת ולכן אולי מתאימים לנו פתרונות אחרים.
לכי בדרך שתחושת הבטן שלך מסמנת לך. זה תמיד עובד.
אגב, הזדהיתי עמוקות עם תחושתך לגבי גבינה צהובה. גם אצלי זה מחובר לילדות ואפילו למשהו מאוד ספציפי. סבתא שלי, שנפתרה לפני שנים רבות, היתה מארחת אותי בגבינה צהובה. זה היה הפינוק היחיד אצלה. היא היתה חותכת גוש מרובע, תוקעת בו קיסם ומציעה לי סוכריה על מקל ביזארית. וזה אחד מזכרונות הילדות הכי חזקים שלי אצלה. ממש משהו שנצרב. ולקח לי המון המון זמן להיגמל מזה. משך שנים יכולתי להיכנס לסופר ולצאת ממנו עם ערימה של פרוסות גבינה צהובה, מכל סוג שהוא, ופשוט לכרסם. היום כל זה התנקז לתוך הפיצות ולבד מהן אין מצב שאני פשוט אשב לי לאכול גבינה בכלל וצהובה בפרט. וגם הפיצות... יומן בוא יבוא.

אגב אחרון, אני עם דנה - חושבת שהצורך בעוגיות ושכאלה הוא גם הגלוטן. תערובת מסוכנת שקשה להפריד שם בין הגלוטן לבין הסוכר.

חשבתי שהרצון בשוקולד הוא הבריחה שלי לפיצוי (מוכר ומנחם) עכשיו אני חושבת שזו לא בריחה, זו בעצם ההתמכרות שלי.
חת'כת תובנה.

[גוגוס*]

מיצי, אני איתך לעניין שמירה על המתוק בתוך התפריט. ותודה על העדכון שלך. על הכנות שלו.
אני דווקא חושבת ששבועיים זה די הרבה זמן בשביל להרגיש שינוי. אלא אם זה מן שינוי כזה שלוקח לו יותר זמן להיות מורגש ואין לי ניסיון שם.

הי דודג'סון. welcome. אפשר לחדד את השאלה שלך, או להבהיר למי היא מופנית? יש פה כל מיני תהליכים במקביל ואולי לכל אחת מטרות אחרות.
לכשעצמי, אני רוצה לשנות את הרגלי האכילה, את מה שנכנס לי לפה, ואת הכמיהה לדברים מסוימים שאכן הולכת ופוחתת. המשקל זה ממש על הדרך. תוצר לוואי סימפטי וזהו.

[גוגוס*]

מיכל יקרה, דרך צלחה.
הדלת הזו תמיד פתוחה.
ולמקרה שתישארי הרבה זמן ביציע - שתהיה לכם חתונה משגעת.

[דנה_ה*]

מבחינת זמן לשינוי - כל יום שאנו נמנעים בו ממשהו, כמותו יורדת בגוף במשהו כמו 60% (נדמה לי), וכל יום זה 60% ממה שנשאר, כך שהבדל משמעותי אפשר להרגיש כבר אחרי כמה ימים, אבל אחרי חודש פחות או יותר, הכמות בגוף היא שואפת לאפס (אם באמת נמנענו לחלוטין) ואז חלק גדול מן הכמיהות שמקורן בחומר שעדיין בגוף - נעלמות.

[גוגוס*]

דנה, את יודעת מה זה הזכיר לי? את הדרך שבה מכינים מיצוי הומאופתי. על אף שאין לי אמון בהומאופתיה, יש איזה חן ברעיון שחומרים משאירים אחריהם חותם או רישום כלשהו, גם כאשר הם דוללו עד כדי כך שאין אפשרות להבחין בהם בשום צורה המוכרת לנו.
אני חושבת שהתמכרות קצת מזכירה את זה. ההתנזרות מדללת את החומר אבל משהו מהרוח שלו נשאר וממשיך לייצר אפקט כלשהו.

[גוגוס*]

עברו עלי יופי של שלושה ימים. חריגות קלות ביותר.
פרוסת לחם אחת, ביס מקרמבו (היה ממש דוחה, זרקתי לפח), אפונים מצוינים מאודים.
אין לי מושג איך זה יראה כשהנוהג הזה יאריך ימים אבל לעת עתה זה ממש מוצלח.
נעלמה ההרגשה של סד ואיסור על אף שהגמישות היא ממש פצפונת.
משהו בה מרגיש כמו מרווח הנשימה הנחוץ כדי להתנהל היטב בתוך התקופה הנוכחית.

בוקר טוב.

[גוונים*]

הי גוגוס,
תיאור שלושת הימים האחרונים שלך נשמע מצוין. התחושות שעולות ממנו הן איזון ובריאות ושפיות.
גם אני שואפת לתחושות האלו, לא תמיד מצליחה להגיע לזה.
אני מסכימה אתך שאנחנו כנראה שונות ולכן מתאימים לנו פתרונות שונים. אבל המצב שאת מתארת של שלושת הימים האחרונים דומה מאד לשאיפה שלי. אז כנראה שתינו בסופו של דבר כן מדמיינות מציאות דומה. רק שהדרך להגיע אליה היא שונה.
אני מנסה להתמקד כרגע בלא להרגיש הרגשה של סד ואיסור,_ כי רק ככה אני חושבת שאצליח לאורך זמן ונראה לי שגם אצלך הגמישות הזו על אף שהיא _פצפונת, יוצרת איזה רוגע במערכת שמאפשר להצליח ולהתמיד.

יום טוב

[גוונים*]

דרך אגב גם אני משך שנים יכולתי להיכנס לסופר ולצאת ממנו עם ערימה של פרוסות גבינה צהובה, מכל סוג שהוא, ופשוט לכרסם.
היום אני כבר לא עושה את זה כי אני מודעת לכמה גבינה צהובה זה לא טוב. אבל זה חסר לי!
אני מתגעגעת! את לא מתגעגעת? איך הצלחת להוציא את זה מהמערכות? אני מבינה שזה מתנקז אצלך לפיצה אבל לא חסר לך פשוט הטעם של גבינה צהובה?
אצלי הגבינה צהובה בפני עצמה זה משהו שחסר כל כך. לא הצלחתי למצוא לזה שום תחליף הולם ואני מרגישה שאני פשוט מתגעגעת... (ולפעמים אוכלת, משתדלת בימינו לאכול גבינות איכותיות יותר ולא את ה'גלבוע' של ילדותי)
בגלל שהרגש הוא געגוע זה נראה לי משהו יותר נוסטלגי ופסיכולוגי ולא התמכרותי פיזי כמו עם הסוכר והגלוטן, אני ממש לא מרגישה ככה כלפי מזונות הסוכר והקמח...

[גוגוס*]

תשמעי, יקירתי, חווית הסופר שלי כללה הרבה יותר מרק גבינה צהובה. נאלצתי להיפרד מכמויות אדירות של נקניק, מגבינות לבנות שמנות, מלחמניות לבנות טריות, מסלמון מעושן ושמנוני.
היו שנים ארוכות שבהן פשוט נכנסתי לסופר ולקחתי את המצרכים לכריך אדיר ואחר כך ישבתי לי על איזה ספסל והרכבתי אותו בהנאה מרובה.
וכן, חסרה לי הגבינה הצהובה, איכותית או פושטית או מה שזה יהיה.

הפתרון שלי לצרה הזו היה להפסיק לחלוטין לקנות בסופר. אני חושבת שהפעם האחרונה שבה עשיתי קניות בסופר היתה לפני שנתיים בערך. הסופר הוא מקום מרושע. גם לגוף וגם לכיס.
אני מזמינה את הכל במשלוחים. זה עולה לי קצת כסף אבל חוסך לי המון זמן, דלק, סחיבה על רצפת האגן הרעועה שלי ועוד.
כשמזמינים הכל הרבה יותר מחושב. אין אצלי שום דבר שהולך לפח, אין שום דבר בעודף שנתקע בגלל מבצעים מטופשים, ואין שום דבר שמזיק לגוף.
כשאני יושבת מול המחשב ומזמינה קיים סיכוי אפסי שאני אשכרה אלחץ על הריבוע של "גבינה צהובה" או כל דבר מזיק אחר.
אני מזמינה משלוחים מהשוק, ממגדל אורגני, ולעתים רחוקות מהסופר אם הצטברו דברים שמתאים לי לקנות שם.
ניצת הדובדבן זה המקום היחיד שבו אני באמת קונה פיזית. אין שם רשע ולראיה - אני יוצאת משם תמיד עם דברים מזינים וטובים בכמות המתאימה. איכשהו זה עובד שם למרות שגם הם מחזיקים כל מיני זוועות.

[גוונים*]

הי גוגוס, מה שלומך? מזמן (יחיסת) לא עדכנת...

אני נכנסתי למן רפיון כללי שקשור לדעתי להבנה החדשה שהגלוטן הוא לא הענין ושבעצם הגיע הרגע להוציא את הסוכר מחיי.
כמו שחששתי זה הרבה הרבה יותר מסובך לי מכל דבר אחר. הסוכר שזור טוב טוב בתפריט שלי (לדוגמא, אני עדיין שותה קפה אחד ביום עם כפית סוכר ואני עדיין מתקשה לדמיין את חיי ללא שוקולד ומוצריו בכלל).
אז בימים האחרונים יוצא שאני לא ממש מקפידה על הקמח ומצד שני גם עוד לא נפלה ההחלטה להכנס בנושא הסוכר.
כך שאני אוכלת לא מעט סוכר וגם לא מעט גלוטן. מצב לא משהו בכלל.
אני מתלבטת היום מה להחליט בנוגע לשבוע הבא.
רוצה שתהיה החלטה ברורה מאד מצד אחד ומצד שני לא משהו שאני מראש יודעת שלא אוכל לעמוד בו (כמו לדוגמא להוריד את הסוכר לגמרי.)

[ניצן_אמ*]

גוונים, כל אחד וההתמכרות שלו. לטעמי, רוב האנשים פגועי גלוטן באיזשהי צורה. אבל אני חושבת שאין מי שלא יפיק תועלת מהפחתה משמעותית של סוכרים מחייו. מי שהם ממילא שזורים בהם בצורה משמעותית, כדאי שיעברו רק לסוכר מלא, טבעי וחי (כלומר, בתוך פירות, בקליפתם) ומי שממילא במצב הזה (כמונו) מוטב שיתחיל לאט לאט להעביר את משקל הכובד התזונתי הקלורי שלו אל שומנים טובים וחלבונים.

קמח חיטה הוא סוכר מורכב. בחלב יש כ-5 אחוז סוכר חלב (מקווה שאני לא מבלבלת את המספרים) לשם השוואה, ב קוקה קולה, יש 10%. שניהם מספרים מאד מרשימים.

[מיצי_החתולה*]

גוונים, אני עם ניצן. מעבר לסוכר לא מעובד וטבעי. הייתי מעציה אפילו, בשלב ראשון, לא לחשוב בכלל על הימנעות. בכלל בכלל. רק על זה שאם את רוצה משהו מתוק ומרענן, זה יהיה תפוח או מלון, ומשהו מתוק ועשיר, יהיה תמרים, או שייק פירות עשיר, או פירות צלויים בתנור שטפטפת עליהם קצת סירופ מייפל טהור (וחמאה, אם את אוכלת מוצרי חלב). כלומר, בשלב הראשון לעשות את הסוויץ', לפנק את עצמך, להתחרע על סלטי פירות ושייקים ושלל קינוחים מבוססי פירות, ורק כשתרגישי שזה מאוד מבוסס אצלך, שזה כבר הרגל, להתחיל לחשוב על להוריד כמויות. מדבר אלייך?

ואגב, אם הסוכר בקפה הכי כואב לך - את יכולה 1. להחליף אותו בכפית סירופ אגאבה, 2. לעזוב אותו בשקט. שזה יהיה הדבר האחרון אחרון שתורידי.

[גוונים*]

מיצי וניצן, תודה!
הסוכר בקפה בהחלט הכי כואב לי כרגע ואני באמת חושבת לדחות את ההתמודדות איתו קצת (ואולי עד שיגיע הרגע אני כבר אהיה בשלה לוותר על הקפה המיותר הזה...)
אני אוכלת/שותה מעט מאד חלב וכמובן לא נוגעת בקולה. כאמור משתדלת לא לאכול קמח חיטה ופחמימות אחרות (שהן בעצם סוכר). הבעיה היא באמת עם סוכר מעובד בצורת שוקולד וחבריו שבפניהם עדיין מתקשה לעמוד.
מבחינת הסוכרים הטבעיים, יש לי בעיה להסתפק בפרי. כשבא לי משהו מתוק, פרי לא מספק את זה. גם לא תמרים.
מה שבא לי זה מתוק מעובד וג'אנקי ואז לא משנה כמה פירות אני אוכל, מבחינת התחושה זה בכלל לא אותו סוג של מתוק.
אבל, אין ספק שזה תהליך ושבחודשים האחרונים הגדלתי מאד את מקום הפירות/פירות יבשים על חשבון סוכרים למיניהם.
פשוט קשה לי לקבל את האיטיות של התהליך הזה. אני רוצה כבר להיות במקום הזה שבו אני מרגישה רגועה ושלווה עם פירות ופירות יבשים.
נמאס לי מהחשקים הלא בריאים האלה.

להחליף אותו בכפית סירופ אגאבה
מעולם לא טעמתי, למה זה דומה?
(השבוע כבר הייתי בחנות, עם הבקבוק ביד ובסוף לא קניתי כי לא ידעתי אם זה יהיה לי טעים והיה לי קצת חבל על הכסף, וואו, זה יקר!)

[ניצן_אמ*]

_מבחינת הסוכרים הטבעיים, יש לי בעיה להסתפק בפרי. כשבא לי משהו מתוק, פרי לא מספק את זה. גם לא תמרים.
מה שבא לי זה מתוק מעובד וג'אנקי ואז לא משנה כמה פירות אני אוכל, מבחינת התחושה זה בכלל לא אותו סוג של מתוק._
כן, ככה מדבר מסומם. (מתנצלת אם זה קשה לשמוע. נראה לי שדרושה פה מראה, דחוף.)

גמילה ביתית ממתוקים.

[גוונים*]

גמילה ביתית ממתוקים.
קראתי, ברור! בזמן אמת (-:

ככה מדבר מסומם.
אני יודעת.
אני דוקא לא מרגישה שאני צריכה מראה. מה שאני צריכה זו נחישות.
כרגע נראה לי שגדול עלי לגייס את כל המשאבים שאני צריכה כדי להכנס בזה לגמרי.
מנסה לעשות את זה בעדינות, אבל אולי באמת אי אפשר. לא יודעת.

אני חושבת שאני אנסה השבוע לא לאכול סוכר בכלל (כולל קמח) חוץ מהכוס קפה האחת ביום שלי שבאה עם חלב וכפית סוכר.
כן לאכול בלי הגבלה דבש, סילאן, פירות ופירות יבשים.
נראה אם זה ילך, היו שבועות שזה הצליח. נמנעתי מקמח בהצהרה ואת הסוכר אני מנסה להפחית כבר תקופה ארוכה אז יש שבועות שאני מצליחה בלי.
בשבועות האחרונים אמנם זה לא הצליח אבל זה בהחלט הזמן לחזור לזה.

[גוגוס*]

אהלן לכן. אני עייפה. עייפה מהכל.
דווקא היה לי שבוע די מוצלח. גלשתי בכל יום פעם אחת ובחלק מהימים זו אפילו היתה גלישה נטולת גלוטן.
עד שבא סוף השבוע...
הבעיה - אני עדיין בתוך איסורים והגבלות וזה רע לי. ידוע ומוכר. ובכל זאת ממשיך לפתות. משהו במנגנון דפוק.

מה יחכה לי בשבוע הבא? אני מנסה העדר משימות. רוצה לבדוק איך זה כשפשוט משתדלים מתוך הבנה מה נכון וכדאי.
היום ביליתי זמן ארוך במחשבה כמה נעים יהיה להיפרד מגלוטן בשיטתו של אלן קאר עם הסיגריות.
מתוך ההבנה העמוקה שכל טיפת גלוטן מובילה רק למקום אחד - לטיפה הבאה.
כמה נפלא יהיה לאכול את פרוסת הלחם האחרונה מתוך ידיעה ברורה שאין בה שום דבר טוב עבורי ושכל מה שהיא עושה זה לגרום לי להמשיך ולצרוך את אותו הדבר המזיק.

משהו בי מתקרב לשם אבל בינתיים רק תודעתית.

גוונים, שיהיה לך בהצלחה השבוע עם המשימה שלך.

[ניצן_אמ*]

גוגוס, את נשמעת ממש בדרך הנכונה.
זו הגישה. עכשיו צריך רק ניסוי וטעייה כמה שנים, ואת שם.

[גוגוס*]

הנה המחשבה שאיתה קמתי היום בבוקר:
הרבה אנשים בסביבה שלי אומרים לי, או חושבים בלב, שאני מתעסקת יותר מדי באוכל.
לפעמים אני נוטה לחשוב שהם צודקים. לפעמים הייתי רוצה להרפות קצת. אבל רוב הזמן אני חושבת ש -

כשאני מתעסקת באוכל אני בעצם מזכירה לעצמי כמה זה חשוב וזה מעודד אותי להמשיך וללכת. כשאני מרפה אני נעצרת. כשאני נעצרת אני בעצם נופלת. כשאני נופלת רע לי בגוף. כשרע לי בגוף רע לי גם בהמון אספקטים אחרים. אי לכך, כשאני מנפה את הרעל מהתזונה שלי אני מנפה את הרעל מעצמי. זה נשמע פומפוזי אבל זה בדיוק כך!

[מיצי_החתולה*]

גוונים, לאגאבה יש בעיני טעם נייטרלי, כמו סוכר לבן. סתם מתוק. ללא טעם לוואי או טעם מובחן. יש כמה דרגות בהירות, והכהה יותר יש לו טעם קרמלי יותר, אבל גם עדין. אם את תל אביבית, את יכולה לקחת ממני קצת לטעום.

גוגוס - בא לי לחבק אותך, אז קבלי .

[גוגוס*]

מיצי, תודה. את מקסימה ביותר. והחיבוק במקום.

גוונים, אני דווקא נרתעת מאוד מהאגאבה. היה לי ממש קשה עם הטעם. אי לכך, ממליצה לך לטעום לפני שמשקיעה בכמות.

[ניצן_אמ*]

הרבה אנשים בסביבה שלי אומרים לי, או חושבים בלב, שאני מתעסקת יותר מדי באוכל.
מכיוון שאנחנו יודעים שמה שאנשים חושבים זה לא חשוב, או ליתר דיוק, לא נכון, כי זה בכלל לא מה שהם חושבים, אלא מה שאנחנו חושבים שהם חושבים, ובכלל, יש הרבה אנשים, וכל אחד חושב מחשבות אחרות, ומה שחשוב זה מה שאת חושבת....
מכיוון שכך, (שניה, נושמת, משפט ארוך יצא. )

מכיוון שכך, הרי שיותר מעניין ש{{}}אותך מטרידה המחשבה הזו שאולי יש אנשים שחושבים אותה עלייך. עם המחשבה שלך עלייך להתמודד, לא עם מחשבות לא חשובות של אחרים (אני למשל חושבת אחרת. אותי את מחשיבה בתור חושבת מחשבות חשובות? או שמכיוון שאני לא חושבת ככה, מחשבתי פחותה ואין להטריד את עצמנו בה? מה מותר המחשבה הזו, שלה את נותנת כל כך הרבה חשיבות?)

אני חושבת שהדגשת יפה את מה שאת מבינה. עכשיו תהפכי את זה למחשבה החשובה שלך ואת מסודרת.

[גוונים*]

אני עדיין בתוך איסורים והגבלות וזה רע לי. ידוע ומוכר. ובכל זאת ממשיך לפתות. משהו במנגנון דפוק
וואו, כמה שאני מזדהה עם המשפט הזה...

גוונים, שיהיה לך בהצלחה השבוע עם המשימה שלך.
התחיל ממש על העוקם, באיזשהו שלב ביום אפילו שכחתי שהחלטתי! הכל במן התרופפות כזו... אני בדיוק במן שלב כזה שבא לי להרפות קצת .
מצד שני, אני מרגישה נפוחה וכבדה כנראה מהגלוטן שהגוף שלי כבר לא רגיל אליו. אז זה לא שאני באמת יכולה להתעלם.

לכן המשפט הזה ממש ממש בא לי טוב היום:
כשאני מרפה אני נעצרת. כשאני נעצרת אני בעצם נופלת. כשאני נופלת רע לי בגוף. כשרע לי בגוף רע לי גם בהמון אספקטים אחרים. אי לכך, כשאני מנפה את הרעל מהתזונה שלי אני מנפה את הרעל מעצמי.
תודה גוגוס!

[גוונים*]

מיצי וגוגוס, תודה על ההתיחסות בנוגע לאגאבה.
אני יודעת שזה לא המקום הנכון לשאול, אבל בכל זאת, בגלל שאני כל כך מחשיבה את דעתכן...
איך לדעתכן הכי כדאי להמתיק קפה? (כן, ברור לי שצריך להפסיק עם הקפה, אבל כל עוד אני לא מפסיקה עם הקפה אין שום צורך שאני גם אמשיך עם הסוכר...)

[גוונים*]

הכוונה היתה חוץ מאגאבה, אולי יש עוד רעיונות?

[תמי_גלילי*]

סטיביה.
<לא פה>

[גוגוס*]

הרי שיותר מעניין שאותך מטרידה המחשבה הזו שאולי יש אנשים שחושבים אותה עלייך
מה שמטריד אותי זה שאני חושבת לפעמים שאני מתעסקת בזה יותר מדי. אנשים אחרים מזכירים לי את זה ומסמנים לי את זה שכך בעצם גם אני מרגישה לפעמים. ככלל, דעתם של אחרים היא תמיד רק מעין תזכורת לדברים שאולי כדאי לי לחשוב עליהם אבל לעולם איני רואה בה משהו שצריך להתחשב בו.

וניצן, מחשבותיך נחשבות מאוד. מעניין למה אני נוטה תמיד לתת תשומת לב לאלו שאינם מסכימים איתי על פני אלו שדווקא מסכימים איתי. אני חושבת שזו תופעה אנושית רווחת. למה בעצם זה קורה?

הדגשת יפה את מה שאת מבינה. עכשיו תהפכי את זה למחשבה החשובה שלך.
נדמה לי שאני בדרך. בכל זאת, כתבתי את זה בהדגשה...

[גוגוס*]

גוונים, בבקשה. ובהצלחה בהמשך של השבוע. נשמע שיש לך נפילה מצוינת.
אני מרגישה נפוחה וכבדה כנראה מהגלוטן שהגוף שלי כבר לא רגיל אליו. אז זה לא שאני באמת יכולה להתעלם.
לכי על זה ותתייחסי.

אני יודעת שזה לא המקום הנכון לשאול
אין חיה כזו. כבר דנו פה במנשאים וכיווני קריירה אז ממתיק טבעי? קטן עלינו.
אבל אין לי רעיונות. אני, מפונקת שכמותי, כבר מהסטיביה נגעלתי. יש לה טעם של סוכרזית בעיניי ואין דבר שאני יכולה לשאת פחות מסוכרזית.
אני חושבת שבאמת כדאי לך לטעום. את גרה קרוב למיצי אז קבלי את הצעתה הנדיבה ותקפצי אליה לטעום כפית. כדאי לך, היא מקסימה.

אגב, ניסית להיפטר מהצורך בהמתקה? זו חצי הדרך לגמילה כי זה די מגעיל
אגב אחרון, גם אני בשעתו נגמלתי מקפה אחד ליום בבוקר. אולי פשוט תקפצי למים? מחליטים שמפסיקים, סובלים את כאבי הראש למשך סוף שבוע אחד. וזהו. ככה זה עבד אצלי. כלומר, ממש בקלות. אולי גם לך ילך בקלות?

[מיכל_בז*]

גוונים, אני שותה את הקפה שלי עם מקל קינמון וזהו.
לסטיביה באמת יש טעם של סוכרזית ואין דבר שאני יכולה לשאת פחות מסוכרזית.

תנסי. זה טעים מאוד.

אני מעדכנת שאני לא באמת מרפה, אבל מנסה לתת לזה חשיבות אחרת. (אפילו לא משנית, פשוט שונה. קשה לי להסביר.)
אבל אני עדיין מנסה לשים לב ולשפר מיום ליום את מה שאני יכולה.
גיליתי על עצמי שאני תלמידה די גרועה כנראה. כי משום מה יש לי חורים בזכרון שמנוהלים על ידי חשקים מטורפים. כך ששוב יש תמרים בבית ושוב זה עושה לי רע פיזית ושוב אני אומרת לי: "טוב, נו. כולן אומרות שתמרים זה אחלה. כולן אומרות שתמרים זה מותר ושיעזור לי האלוהים כמה שזה טעים הדבר הזה."

אני צריכה לזכור שהיחיד שמנסח פה את החוקים, זה הגוף שלי. לא איזו תיאוריית תזונה גדולה. תלמידה גרועה, נו. עם הרבה חורים בזיכרון.

בכלל, שמתי לב לשיטת ההיגדים. בכל פעם שאני חושקת במשהו שבירור עושה לי לא טוב (בבירור כי כבר למדתי את זה על עצמי 100 פעם לפחות), אני מגייסת איזה היגד מתחום היגדי הציבור, מסוג "אומרים ש..." מחשבה שהמוח שלי נתפס בה בזמן שאני אוכלת. אני חושבת שאני כבר ממש יודעת מה אני צריכה ומה לא, אבל מתקשה לגייס את השלווה הנדרשת בשביל זה.

גוגוס, כולם חושבים שאני מתעסקת יותר מדי בתזונה ולפעמים הם צודקים. אבל לרוב פשוט נשבר להם מהמראה המעצבנת בדמות מיכל בז שהחיים שלה השתפרו בצורה ניכרת מאז שהיא אוכלת נכון. אני גם חושבת שבעולם המבלבל שלנו כולם מתעסקים יותר מדי באוכל. קשה לברור את המוץ מהתבן פה. הרבה רעל, מעט אוכל.

[גוגוס*]

אני מעדכנת שאני לא באמת מרפה, אבל מנסה לתת לזה חשיבות אחרת. (אפילו לא משנית, פשוט שונה. קשה לי להסביר.)
כשתדעי להסביר כולי אוזן. אני מרגישה שאני מבינה אבל אולי אם אוודא את זה אוכל לעשות בזה שימוש בעצמי.

אני תלמידה די גרועה כנראה. כי משום מה יש לי חורים בזכרון שמנוהלים על ידי חשקים מטורפים.
דרך אחרת להציג את הדברים - את תלמידה מעולה. יש לך זיכרון מצוין. את פשוט זוכרת גם את הדברים הרעים. ומה לעשות שהדברים הרעים מסוגלים גם לענג. צריך להיות כנים. יש בזה עונג. גם אם רגעי. גם אם קטן וחולף. החשק המטורף בא מתוך אותו זיכרון ואותה למידה. אין שם נפרדות. אני חושבת שהיכולת שלנו להכיר בעונג שגורם הרע היא הבסיס לפרידה ממנו. ובאופן כללי אני בעד ראייה מורכבת של מה שקורה לך. ובמורכבות תמיד תמיד תמיד יש גם טוב.

אני חושבת שאני כבר ממש יודעת מה אני צריכה ומה לא.
זה משפט אליפות! איך תלמידה גרועה יודעת דברים חכמים שכאלה? זה החלק החשוב בכל הסיפור. זו הלמידה הכי משמעותית.

אני גם חושבת שבעולם המבלבל שלנו כולם מתעסקים יותר מדי באוכל.
זה נכון. אחרים פשוט מגיעים למסקנות אחרות ואוחזים בהן במשך המון זמן אז זה נחשב להם כ"אי-התעסקות".

[גוגוס*]

יום האתמול שלי

"ביליתי את אתמול עם שלושה ילדים קטנים ששניים מהם היו חולים מאוד. חום גבוה וכל הגישפט. וכבר סיפרתי פה פעם שבכל שנה מישהי קוטפת במקומי את פרס פלורנס נייטינגייל. אני ומחלות... טוב, הבנתן.
בקיצור, הרגשתי, ממש הרגשתי בגוף, איך הפתיל שלי הולך ומתקצר. וכבר חיבקתי ונישקתי והנקתי והכנתי ושטפתי וסידרתי והקראתי ושרתי מיליון פעמים והפתיל הולך ומתקצר לו בעקביות.
ועל השיש במטבח... או.... על השיש היתה מאריכת פתילים ידועה. פיתה.
הדבר הנכון לעשות היה פשוט לזרוק אותה לפח. ממש כך. היא כבר היתה בלתי טריה, ומה לי ולה בכלל?
ואני מחפשת לברוח מהכל ובכל פעם נודדת למטבח. זיתים. אבוקדו. בננה. תפוח וחוזר חלילה.
והפיתה... בשלה. תקועה לי שם מול העיניים ועוד רגע אני פשוט בולעת אותה.
כבר הייתי בסרט הזה. בליעה כמעט בלי לעיסה בכלל. כמו שכלבי לברדור אוכלים. מביך.
אז עצרתי ודיברתי לפיתה. בחיי שדיברתי לפיתה.
אמרתי לה "תודה שהתקשרת, שיחתך חשובה לנו" במאור פנים. כל פעם מחדש.
וחשבתי לעצמי שמאור הפנים הזה הוא יופי של אנטיתזה להחמצת הפנים שהיתה לי דקה לפני שפגשתי את הפיתה ומי היה מאמין שפיתה גלוטנית שכמוה יכולה לחלץ ממני חיוך ברגעים כאלה?
השתדלתי לראות אותה במקום להתחמק ולהזכיר לעצמי שהפיתה הזו איננה לבד ושאם אני מתחילה איתה אין לזה סוף וזה אשכרה עבד.
ממש הרגשתי שאני יוצאת מהאיסור ונכנסת לבחירה.
וכל הערב הארור ליוותה אותה הבחירה הזו ובחיי שהיא הזכירה לי לבחור גם עם הילדים. לבחור להיות חביבה וסבלנית ולראות איך היחס הזה מונע התדרדרות ושומר אותי במצב שפוי. מפיתה לילדים וחוזר חלילה.

אז הנה דוגמה להתעסקות קצת מוגזמת באוכל. כו-לה פיתה. ובכל זאת... רק טוב יצא מזה. הרבה מעבר למה אכלתי וממה נמנעתי.

[גוגוס*]

פנינה שכתבתי לפני שנתיים וחצי ומצאתי זרוקה לה במחשב כשעשיתי סדר. איזה כיף. זו רק פיסקה אחת מתוך משהו ארוך אבל היא המתאימה ביותר לכאן.

_חולפת על פני המראה, חוזרת צעד אחורה. מביטה. איזה יופי. עירום בשל כל כך. כשטוב לי עם הגוף אני הולכת להישקל. לבדוק איך נראה היופי הזה במספרים. הפתעה. הוא נראה בהרבה מספרים, יותר ממה שחשבתי. לא אכפת.
חוזרת למראה. חושבת לעצמי כמה משחררת אותי האימהות, על הריונותיה ותביעותיה הגופניות, מעיסוק לא בריא בגוף. חושבת לעצמי כמה גדלה האהבה שלי לגוף מאז ההריונות וההשלמה שלי עם איך שהוא נראה. אף אחד לא תובע ממני לשמור עליו בצמר גפן ולטפח אותו כך שיראה צעיר מכפי גילו. מותר לי להיות בת גילי, ומה שבגיל שלי הוא יפה ונעים, ובעיקר – מתאים._

[גוגוס*]

מחשבה מהבוקר/מסקנות פיתה
יש הבדל בין הימנעות ממזון בגלל הרפיה ושחרור לבין הימנעות מתוך מודעות.
השני עובד אצלי יותר טוב.
כל פעם שהתחלתי בכמה ימי תזונה חיונית זה היה קל, לפחות לשלושה ימים. היו בזה שינוי והתרגשות והתחדשות. אבל זה מתמסמס. אני חושבת שהסיבה לזה היא שאין שם משהו מודע בנוגע למזון . כלומר, זה מצליח בלי שאני חושבת על אוכל. אני פשוט מחליפה את האוטומט של האוכל המזיק באוטומט של אוכל מזין. ואוטומט הוא אוטומט. זה סוג של זומביות. וזומביות תמיד נכשלת.

מקרה הפיתה הבהיר לי משהו מאוד חד - הטוב יחזיק מעמד רק אם הוא מודע מאוד. אם עומדים שם מול הקושי ומתמודדים. הרי אין לי באמת סיכוי לסלק מדרכי את כל הקשיים באשר הם. אי לכך, מול אלו הקיימים אסור לי להפנות את המבט. בכמה שניות שבהן המבט מאתר את הקושי הוא נצרב. והוא יחזור להטריד אותי מאוחר יותר גם אם הרגשתי שניצחתי אותו בכך שהסבתי ממנו את המבט.
אני צריכה להביט בקושי כאשר אני נתקלת בו ולהתייחס אליו. כשאני נמנעת מהתייחסות (=זומבי) אני אדחוס את הקושי פנימה בצורת בליעה או שאני אדחוס אותו לחור שחור תודעתי והוא יצוף לי אחר בכל מקרה.
כשאני מתעלמת מהפיתה היא עדיין שם. על השיש או בתודעה שלי. כשאני מתייחסת אליה היא עדיין שם אבל חוזרת למימדים שלה. כו-לה פיתה. משהו שאני יכולה לראות אותו כפי שהוא ולהתמודד איתו.

[ניצן_אמ*]

מעניין למה אני נוטה תמיד לתת תשומת לב לאלו שאינם מסכימים איתי על פני אלו שדווקא מסכימים איתי.
אולי כי את לא לגמרי לגמרי מסכימה איתך? הסכימי איתך. "הם" שיחשבו, זה פשוט לא חשוב מה "הם" חושבים. חשוב מה את. הדבר הזה הוא חלק ממה שאת חושבת, גם אם נוח לך לשים אותו אצל "הם" ה"לא מסכימים איתך".
מקווה שמובנת.
בקיצור, ברכה. כי דרך קונפליקט, לכאורה, את מגבשת לך את דעתך במלואה.

[מיכל_בז*]

_אני צריכה להביט בקושי כאשר אני נתקלת בו ולהתייחס אליו. כשאני נמנעת מהתייחסות (=זומבי) אני אדחוס את הקושי פנימה בצורת בליעה או שאני אדחוס אותו לחור שחור תודעתי והוא יצוף לי אחר בכל מקרה.
כשאני מתעלמת מהפיתה היא עדיין שם. על השיש או בתודעה שלי. כשאני מתייחסת אליה היא עדיין שם אבל חוזרת למימדים שלה. כו-לה פיתה. משהו שאני יכולה לראות אותו כפי שהוא ולהתמודד איתו._

כן. זה חכם והגיוני. לדבר עם הקושי, עם הפיתה. זה כמו שהיית מדברת עם הבולען.
בכלל, יש משהו בדיבור שמעלה דברים לרמה התודעתית - שם דברים פחות מפלצתיים. להעלות אל האור.

כשתדעי להסביר כולי אוזן. אני מרגישה שאני מבינה אבל אולי אם אוודא את זה אוכל לעשות בזה שימוש בעצמי.

אני יכולה להסביר שאני חושבת שהמוקד השתנה קצת. החלטתי לשנות אותו בכוח, כי אולי מלכתחילה זה לא היה המוקד הנכון לי.
זה בזכות הדף הזה והרבה ממה שבשמת כתבה על יסוד השמחה (אי שם למעלה).

אולי גלגול של מחשבה ששמחה היא רק רגש, במובן מסוים, ושאפשר, עם תשומת לב, להביא אותה יותר לחיים שלי. פחות לסמוך על המקרה, אלא יותר על עצמי בעניין הזה.
גיליתי שהיום שלי מורכב ממטרות ותת-מטרות כשהמימוש שלהן גורם לי סיפוק, אבל לא שמחה. ובעניין התזונה - היא הפכה למטרה כל כך חשובה בפני עצמה שחוסר המימוש שלה יכול לגרום לי תסכול עצום. בכלכלת הרגש הנוכחית שלי, אני לא יכולה להרשות לעצמי תסכול גדול כזה.

תזונה חיונית היא אכן משמחת, אבל אני מנסה להביא את השמחה ממקומות אחרים. בגלל ההיסטוריה הפרטית שלי. החשיבות העצומה של אוכל בחיי.

בקיצור, החלטתי לשנות את המיקוד. אני מתמקדת בשמחה ופחות בתזונה.
אני מנסה להיות קצת פחות אנאלית בקשר לזה. (באנגלית זה נשמע טוב יותר...)
לזכור למה אני אוכלת כמו שאני אוכלת ושהמטרה של כל זה היא שמחה. יותר מכל.
להיות קשובה לאיזון הדק הזה - מתי התזונה הזאת משמחת ומתי המניעה מעצמי דווקא מדכאת.

הצלחתי להסביר?

[גוגוס*]

ניצן, מחשבה נאה. תודה לך עליה. אני חובבת קונפליקטים ידועה (כמכשיר להתקדמות, כמובן) אז זה מדבר אלי מאוד.

[גוגוס*]

הצלחתי להסביר?
הסברת כל כך יפה וכל כך מדויק עד שהתחברתי כל כולי לדברים שלך.
לוקחת לעצמי חלקים גדולים מהם. תודה.

[מיכל_בז*]

הסברת כל כך יפה וכל כך מדויק עד שהתחברתי כל כולי לדברים שלך.

יי! איך אני שמחה:) (באמת.)

[דניאלה*]

בקיצור, ברכה. כי דרך קונפליקט, לכאורה, את מגבשת לך את דעתך במלואה.
ניצן, סליחה אבל זה ממש מדגדג לי.
שמת לב שבשינוי ממש קטן את יכולה לפתע להישמע כמו צפריר??
כי דרך קונפליקט, לכאורה, מגבשת את דעתך במלואה.
מקווה שמובנת וגו'.

כיף לקרוא כאן. תודה