החיוניות שלי חלק ראשון

[מצ'רה*]

קראתי בשעתו את הספר הגרוע אך בו זמנית מצוין של אלן קאר על איך להפסיק לעשן.
D-:
אני מכירה כמה אנשים שהפסיקו לעשן רק בזכות הספר הזה.
גמני
ואני חושבת שזה עובד ככה גם עם גלוטן.
עוד לא פגשתי מישהו שהצליח )-: פגשתי הרבה שהצליחו לקצת זמן אבל אח"כ חזרו לגלוטן ובגדול/בינוני.
אולי זה לא עובד אותו דבר כי את הגלוטן הגוף מזהה כאוכל?

[פלוני_אלמונית*]

אני גמולת אלן קאר. אבל זה לא אומר שאני לא רוצה לעשן לפעמים.
אני רוצה רוצה רוצה רוצה רוצה לעשן לפעמים נורא. אני מתגעגעת לשלווה ולנחמה שבסיגריה למרות שברור לי שהן שקריות.

אלא שסיגריה, בניגוד לגלוטן, נראית כמו סיגריה. היא לא מתחבאת בכל מני עטיפות מפתות. היא תמיד נראית כמו סיגריה. היא מסריחה, אין לה ניחוח בצקי מפתה. היא עושה צהוב. גרפית, אסתטית, אני לא מצליחה להסביר את עצמי, היא נראית כמו רעל והיא מאוד-מאוד לא טעימה.

גלוטן תמיד עושה לי רע אחר כך. סיגריה תמיד עושה רע באותו רגע ממש. אם רק יודעים איך לשים לב. (ואולי בכלל זה העניין.)

(מיכל בז)

[ניצן_אמ*]

הכל משובש לי ואני עייפה עייפה עייפה.
קדם וסת?

[גוגוס*]

קדם וסת?
מניקה הרבה יותר מדי בשביל זה.

[גוגוס*]

קוראת את מה שכתבתן על הגלוטן. מעט מייאש.
אולי אני אזמין את רני כשר לספר מה קרה אצלו בנושא.

[ניצן_אמ*]

ואני חושבת שזה עובד ככה גם עם גלוטן.
קוראת את מה שכתבתן על הגלוטן. מעט מייאש.
את מתכוונת ל{{}}גמילה ביתית ממתוקים?

[גוגוס*]

אני מתכוונת למה שכתבו מצ'רה ומיכל.
ניצן, רציתי לשאול אותך משהו ואני לא מצליחה להיזכר מה זה היה.
אולי יש לך במקרה יכולת טלפאטית?

[ניצן_אמ*]

כן, כמו לכולם. אבל אני צריכה בשביל זה BLINK וזה אומר מינימום לראות אותך או לדבר איתך.

[גוגוס*]

[בשמת_א*]

אולי אני אזמין את רני כשר לספר מה קרה אצלו בנושא
תראי, זה לא אותו דבר. אין לך צליאק, סתם סובלת מקמחים/דגנים כמו רובנו.

תאמיני לי, שכאשר הילדים שלי (כתבתי תינוקות ומחקתי, כי עם כל הכבוד, בגיל 5 נגיד זה כבר לא תינוק) ינקו וגם היו אלרגיים לחלב (שלשול דמי), לא נגעתי בשום דבר שהכיל מוצרי חלב. שום כלום. בלי שום בעיה, גם.
כשיש סיבה מספיק טובה, זה הרמטי.
אבל כבר פגשתי אמהות שהיה להן תינוק יונק אלרגי, ששלשל דם כשהן אכלו מוצרי חלב, שלא גדל, והן עדיין לא היו מסוגלות לוותר על מוצרי החלב. רבות מהן מפסיקות להניק ונותנות תמ"ל מפורק, או גרוע מזה, סויה, רק בשביל שלא יצטרכו לעשות שינויים בתזונה שלהן.
אז את מדברת על שינויים לא בגלל סיבות כבדות משקל כאלה.
לדעתי, יותר קשה להתגייס.
יותר קשה לעמוד בפני מה שאת אוהבת ולוותר עליו.
כל עוד אין לנו כמובן שף צמוד בבית, שמאכיל אותנו בכיף חמש ארוחות ביום על טהרת התזונה הבריאה לנו... (אחת הפנטזיות שלי היא לנסוע פעם לכזה מין בית הבראה טבעוני שמכינים לך בו אוכל טעים טעים, טרי וחי ובריא שגדל אצלם אורגני בגינה ונקטף רגע לפני שהונח על הצלחת שלך).

[במבי_ק*]

זה יעזור לך או יחליש אותך לקרוא תיאור של אנשים שלא סובלים מבעיות אכילה והתמכרות לאוכל ונמצאים בקשר יחסית מאוזן עם תחושות של רעב ושובע וטוב/ לא טוב לגוף? אני מתכוונת לתיאור של התנהגות שגרתית, והתנהלות מול מזון, רעב, שובע וכאלה. אם כן, אני יכולה לספר קצת איך זה אצלי (מכורה רק לקפה, ו 90% מהזמן ממש מחוברת מאוד טוב לצד המאוזן מול אוכל, לפחות כך נדמה לי)

[גוגוס*]

במבי, אני אשמח לשמוע אותך בנוגע לצד המאוזן אבל גם בנוגע לצד המכור לקפה, אם מתחשק לך לשתף בתמונה השלמה.

[במבי_ק*]

יופי. אני צריכה להיות פחות עייפה כדי לנסח משהו נורמלי, אז בקרוב

מעולה שביקשת שאנ אכתוב גם על הקפה, כי זה מעורר אצלי מחשבות מעניינות (לפחות מעניינות אותי, אני אחלוק)

[גוגוס*]

_לדעתי, יותר קשה להתגייס.
יותר קשה לעמוד בפני מה שאת אוהבת ולוותר עליו._

אני שוב קרובה לקללות. חושבת לעצמי כמה פעמים מופיעה המילה "קושי" בתיאורים שלי או כאלו שהולמים אותי.
קשה קשה קשה קשה קשה קשה.
די כבר עם הקשה. אפשר לחשוב, קיבינימאט.
אם משהו מוגדר אצלי כרעיל ומרעיל אז מה כל כך קשה?
לא יכולה לשאת יותר את המילה הזו.

אני מתכוונת בשבוע הבא במסגרת מבצע "אין כניסה" להימנע מגלוטן למשך חמישה ימים לפחות.
וזה הולך להיות קל. קלי קלות. שמעתן???????? ק-לי ק-לות!

[בשמת_א*]

צודקת. צריך להחליף ב"לא קל".
את יודעת למה? כי שם נמצאת המלה "קל".
והמוח לא קולט את המלה "לא"... (-: (אגב דיוננו בהוצאת הלא אל מחוץ לחוק...).
אז מה שנרשם במוח = קל.
קל להתגייס.
קל לעמוד בפני מה שאהבת פעם אבל עכשיו כבר לא משרת אותך או מזין אותך יותר, אז לעזוב אותו. לתת לו ללכת.

[ניצן_אמ*]

_אני מתכוונת בשבוע הבא במסגרת מבצע "אין כניסה" להימנע מגלוטן למשך חמישה ימים לפחות.
וזה הולך להיות קל. קלי קלות. שמעתן???????? ק-לי ק-לות!_
יאללה. יחד.
אני בנפילה חופשית. בחיי שלא חשבתי שזה עוד יכול לקרות לי.
נראה לי שזה בגללך. (באמת שהכי בצחוק.)

[גוגוס*]

קל לעמוד בפני מה שאהבת פעם אבל עכשיו כבר לא משרת אותך או מזין אותך יותר, אז לעזוב אותו. לתת לו ללכת.
נכון. זה קל. וככה זה גם יהיה.

_אני בנפילה חופשית. בחיי שלא חשבתי שזה עוד יכול לקרות לי.
נראה לי שזה בגללך. (באמת שהכי בצחוק.)_
את יודעת, ניצן, בלי צחוק. אני חושבת שבדברים כאלה יש משהו מדבק. כמו באכילה.
ואני מקווה שגם הצד השני מדבק. שאם יודעים שמישהו ממש מקפיד ומשקיע מחשבה ומצליח לו זה עושה חשק גם לנו.

יאללה. יחד.
לעונג הוא לי.
אני מתכננת מבצע רחב היקף מראשון עד חמישי שעניינו חיזוק החוליות החלשות שלי עד שלבולען לא יהיה מאיפה להיכנס והוא יהיה חייב לחשוף את עצמו בצורה יותר ישירה.
פעילות גופנית כל יום. עבודה אינטנסיבית על הפרוייקט שלי כל יום. הקפדה על מאה אחוז תזונה חיונית.
נראה אילו מחשבות יביאו אלי חמשת הימים האלה.

[גוגוס*]

עדכוני רימון ואבוקדו גם.

רימון - אמא שלי מבקשת להוסיף שבניגוד לעצתי מוטב לחתוך את הרימון לחצי כך שמחצית אחת תכיל את הכתר בשלמותו והמחצית השנייה את ה"טוסיק" של הרימון שעליו הוא עומד. זה קשור למבנה התעלות הפנימיות ולכך שחיתוך כזה מוביל את הגרעינים טוב יותר למטה. בדקתי ואני מסכימה.

ולמי שלא ראתה את האיש המקסים ששונא לכלוך על הידיים, הנה יופי של דרך לקלף אבוקדו. טרם ניסיתי.
http://www.youtube.com/watch?v=2kjJI4jqjbU
בעיניי בעיקר מצא חן שאין בזבוז של אבוקדו והקליפה לגמרי נקיה. אפילו כשאני משתמשת בקולפן נשאר משהו על הקליפה.

[גוגוס*]

שמתי לב למשהו מעניין. החלק הכי מתוח אצלי בגוף זה הכתפיים.
הן כמעט תמיד מכווצות כלפי מעלה. כשאני רוצה להרפות אני תמיד נאלצת להתחיל מהן.
פשוט להניח להן ליפול משוחררות.
שמתי לב לזה בגלל הפשפושים. כשאני מחזיקה את הילדה ורוצה לשחרר מתח אלו תמיד הכתפיים.
ואז שאלתי את עצמי למה דווקא ככה.
אתן יושבות? התנועה הזו שהכתפיים מכווצות כלפי מעלה היא הדרך הכי ויזואלית לסמן עם הגוף "לא".
הגוף שלי כמעט תמיד תקוע ב"לא".
אתן בטח חושבות - נו, גילתה את אמריקה.
לעצמי גיליתי את אמריקה.
איזו תקלה. מעניין איך אני נראית לאנשים מבחוץ. חייבת לעשות עם זה משהו.

[בשמת_א*]

הגוף שלי כמעט תמיד תקוע ב"לא".
וואו! איזו תובנה ענקית!

כל התרבות הישראלית!!!
(לכולם הכתפיים, העורף והשכמות מכווצים)(לכולנו)

[גוגוס*]

הגוף שלי כמעט תמיד תקוע ב"לא".

חיבור מוזר בין דברים.
אולי מרוב התקיעות ב"לא" זה קצת כמו לצעוק זאב זאב.
אולי מי שמתבונן בי מהצד בכלל כבר לא רואה את ה"לא" הזה מרוב שהוא חלק בלתי נפרד מהגוף.
היום מישהו דוחה במיוחד הטריד אותי.
כל הגוף שלי התכווץ (עוד יותר לא מהרגיל) אבל האיש לא ראה בכלל.
הוא רק ראה הזדמנות מרוב עיוורון.

אולי אם הגוף שלי יהיה פתוח, יהיה ב"כן", ה"לא" שלי יהיה יותר משמעותי כי הוא יחווה כשינוי של המצב הקיים.

נ.ב - תזונתית היה לי יום מושלם היום. זה פשוט יצא ככה והרגיש הכי טבעי בעולם. הלוואי עלי תמיד ימים כאלה שבהם דברים פשוט מסתדרים היטב מעצמם, ללא כל מאמץ.

[גוגוס*]

לפני כמה ימים הייתי אצל חברה. זו חברה שאיתה הייתי בעבר מעשנת אחרי שהפסקתי לעשן. כלומר, היתה לי איתה סיגריה נעימה פעם בכמה חודשים.
היא ילדה ואני ילדתי וכבר הרבה מאוד זמן לא עברה בינינו סיגריה. והנה פתאום.
היא עישנה וגם אני לקחתי אחת. וזה היה לי נעים מאוד מאוד.
בניגוד לעבר איתה, שבו סיגריה אחת תמיד נגמרה בשתיים, אחת הספיקה.

חשבתי לעצמי שבאופן משונה היה בזה משהו בריא.
הגוף שלי נקי מסיגריות ובעיקר מהכמיהה לסיגריות. וזו שהיתה הצליחה להיות בסוג של הווה שאין לו עתיד.
זה היה חשק נקודתי וממומש וזהו. נגמר.

אני אשמח לראות את עצמי בעתיד מרגישה כך כלפי קמח. לאכול משהו ממנו פעם בכמה חודשים ודי. בלי הכמיהה לעוד ועוד ועוד.

[בשמת_א*]

אני אשמח לראות את עצמי בעתיד מרגישה כך כלפי קמח. לאכול משהו ממנו פעם בכמה חודשים ודי. בלי הכמיהה לעוד ועוד ועוד.
הזכרת לי משהו.

פעם הייתי מכורה לשוקולד.
כשהתברר שהתינוקת שלי משלשלת דם אם אני אוכלת מוצרי חלב, גם השוקולד עף מהתפריט מייד (השוקולד האהוב עלי היה אך ורק שוקולד חלב, ולא ניסיתי אפילו לעקוף את העניין עם מריר).
תוך שלושה ימים (ספרתי, 3) נעלמה התשוקה לשוקולד.
שבע שנים לא אכלתי שוקולד. בכלל.

כשחזרתי, חזרתי למריר.
ומאז קורה משהו מחזורי מעניין: אחת לכמה זמן פתאום יש לי חשק עז לשוקולד. פעם בחודש, חודשיים או שלושה. ואז אני קונה שוקולד, ואוכלת כמה קוביות בבת אחת (ממש לא בהיקף של פעם, שהיה נגיד שלוש חפיסות שוקולד פרה ביום). ואולי גם למחרת קוביה או שתיים. ואז נעלם. או שביום השלישי אני רוצה קוביה אחת, ודי. מספיק לי.
ושמתי לב שזה גם קשור למחזור. כלומר, או בביוץ או בווסת.
כנראה יש שם איזה מינרל שחסר לי פתאום. אני מתמלאת חשק לשוקולד, אני מכניסה כמות מספקת של המינרל, ונגמר. יוצא מהסיסטם.

מה שכן, חשוב להקפיד על שוקולד איכותי, מינימום 60 אחוז מוצקי קקאו, אחרת הסוכר עלול להחזיר אותך להתמכרות. במחשבה שנייה, אצלי כבר לא: כשהוא פחות איכותי, יותר מתוק, זה נעשה מבחיל אחרי כמות מסוימת.

[ניצן_אמ*]

_הגוף שלי נקי מסיגריות ובעיקר מהכמיהה לסיגריות. וזו שהיתה הצליחה להיות בסוג של הווה שאין לו עתיד.
זה היה חשק נקודתי וממומש וזהו. נגמר._
כל דבר שתתנקי ממנו, הפעם הראשונה אח"כ תרגיש בשליטה.

[בשמת_א*]

כל דבר שתתנקי ממנו, הפעם הראשונה אח"כ תרגיש בשליטה
ניצן, את רומזת שבפעם השנייה לא תרגיש בשליטה?

כי אני ראיתי שעם השוקולד, אצלי זה לא חזר להתמכרות של פעם. זה חשק נקודתי שכפי הנראה קשור לצורך מוגבר באיזה מינרל, ואני מסוגלת לקחת קוביה ודי.

[גוגוס*]

שעם השוקולד, אצלי זה לא חזר להתמכרות של פעם. זה חשק נקודתי שכפי הנראה קשור לצורך מוגבר באיזה מינרל
ביום שבו סיגריה תהווה מקור למינרל כלשהו העולם שלנו ישתנה לגמרי

בשמת, גם אצלי זה ככה עם שוקולד. מעט יותר ממך ובתדירות טיפה יותר גבוהה אבל בהחלט רחוק מההתמכרות של פעם.

ניצן, אני חושבת שאצלי זה עובד אחרת. כפי שכתבתי, אחרי שהפסקתי הייתי לוקחת סיגריה אחת או שתיים כל כמה חודשים. ובין לבין הייתי נטולת כל חשק לסיגריות.
אפילו לא הרהרתי בזה. רק כשראיתי את החברה המסוימת הזו עישנתי. חברות אחרות שעישנו לא עוררו אצלי ולו את החשק הקל ביותר.
נוצרה שם פשוט איזו התנייה חברתית נעימה, מנותקת מהתנייה של הגוף. כך לפחות אני הרגשתי.

[מיכל_בז*]

איזה קטע, גם אצלי זה ככה עם שוקולד וקשור לחלוטין ללפני-מחזור.

גוגוס, אפשר גם? נורא בא לי לנסות שבוע להקפיד לגמרי על התזונה ולראות לאן זה יוביל אותי.
שמתי לב שאני משקרת לעצמי ללא סוף ובלי להתכוון בכלל על התזונה. הרבה אין-דברים שלא נספרים, המון מגיעים-לי שאני אפילו לא מחשבת.

[גוגוס*]

מיכל, welcome, welcome
אפשר מתישהו לערוך את תחרות השקרים העצמיים (בעבר הייתי מנצחת תחרות כזו בנוקאאוט, היום כבר הרבה פחות).

[גוגוס*]

יודעות מה? אולי נפתח את הניסוי לקהל הרחב וכל מי שמרגישה שזה יתרום לה תצטרף למדווחות. אישית זה נותן לי תמריץ מאוד חיובי.
הרי הזמנה רשמית - מיום ראשון בבוקר ועד חמישי בלילה יערך ניסוי במסגרתו כל אחת הרוצה בכך תדייק את התזונה שלה לרמה האידיאלית בעיניה.
המשתתפות מוזמנות לדווח על התהליך ועל התחושות שהוא מעלה.
הנחת העבודה היא שעקב הזמן הקצר הנדרש לצורך הניסוי כל משתתפת תצליח לעמוד בו בקלות רבה.
למסיימות יוענק חיבוק וירטואלי אם רק אצליח ללמוד כיצד להעלות אחד כזה או פרצוף מחייך אותו כבר למדתי לצייר.

עד יום שבת בערב מוזמנת כל משתתפת להעלות פוסט בו היא מפרטת את כוונותיה ביחס לחמשת ימי הניסוי.
נרשמו בינתיים: גוגוס, ניצן ומיכל.

[בשמת_א*]

שעקב הזמן הקצר הנדרש לצורך הניסוי כל משתתפת תצליח לעמוד בו בקלות רבה
נו...

גם אני נרשמת!
פירוט כוונותי: לא לאכול לחם/עוגות.
(תזכורת לעצמי: לדאוג שיהיה אורז מלא וטחינה בערב, להזמין סלמון)

[מיכל_בז*]

יש לי דיאטה נטורופטית מפורטת להחריד בשביל קנדידה ועוד כל מני חולירות.

בגדול: אני רוצה לאכול טוב, ללא קמח, סוכר או מוצרי חלב.
בקטן: אני רוצה לזכור לאכול ארוחת בוקר, מרק בערב, בלי תמרים ודברים מתוקים מדי. וכל מה שלמדתי שעושה לי טוב. לדאוג שיהיה לנו מספיק אוכל בבית ולאכול הרבה דגים.

(ואולי להפחית קצת בקפה, אבל איכשהו אני גיבורה מאוד בהכל חוץ מזה. בטח גם הזמן שלו יגיע.)

[גוונים*]

אני גם רוצה!
(תודה על ההזדמנות).

כוונותי:
לא לאכול פחמימות בכלל (וואו, אימא'לה, אני אצליח לעמוד בזה?)
לא לשתות יותר מקפה אחד ביום.

(תודה לאל על עונת האבוקדו, נראה לי שרק בזכותו אני מעזה להכניס את עצמי למסגרת של ניסוי כזה, יש סיכוי שאני מתמכרת לאבוקדו? ודרך אגב, הסרטון על הקילוף, פשוט גאוני!)

[גוונים*]

אה, ולעשות את ההתעמלות שלי לפחות 3 פעמים במהלך ה-5 ימים האלה, כל פעם מינימום חצי שעה ו/או לצאת לטיולי הליכה משמעותיים.

[גוגוס*]

פפפפפייייייי, חגיגה פה. איזה כיף.
נוספו: בשמת וגוונים.

[ניצן_אמ*]

רק חי, כל יום יציאה לאויר הצח.

[ש_חף*]

ההרשמה כבר נסגרה או שאפשר גם?
רוצה: לעשות יוגה 3 פעמים בשבוע, לעבוד כל יום 8 שעות בסך הכול, לאכול רק מה שאני מבשלת ולא משלוחים, כמה שיותר ירקות ופרות, לא לצאת לדייטים, להכיר 2 חברות חדשות.

[ניצן_אמ*]

החלטתי לירות ממש גבוה הפעם. תוסיפי לי בבקשה גם "לא לכסוס ציפורניים." אם כבר מלחמה בבולענים, אז עד הסוף. עכשיו שומרים על מיקוד בכל מחיר.

[גוגוס*]

שחף, ראי עצמך מוזמנת מאוד. כיף שבאת, אבל למה דווקא לנחות לחלק הקשה?

ניצן, מסירה בפנייך את הכובע!

תכף מעדכנת

[גוגוס*]

וואו, איזה מרגש. ביחדness שכזה. תודה רבה לכולכן. הנה מה שהולך לקרות פה השבוע.

ניצן : רק חי, כל יום יציאה לאויר הצח. לא לכסוס ציפורניים.

מיכל : לאכול טוב, ללא קמח, סוכר או מוצרי חלב.

בשמת : לא לאכול לחם/עוגות.

גוונים : לא לאכול פחמימות בכלל ולא לשתות יותר מקפה אחד ביום. לעשות את ההתעמלות שלי לפחות 3 פעמים במהלך ה-5 ימים האלה, כל פעם מינימום חצי שעה ו/או לצאת לטיולי הליכה משמעותיים.

שחף : יוגה 3 פעמים בשבוע, לעבוד כל יום 8 שעות בסך הכול, לאכול רק מה שאני מבשלת ולא משלוחים, כמה שיותר ירקות ופרות, לא לצאת לדייטים, להכיר 2 חברות חדשות.

גוגוס : פעילות גופנית כל יום. עבודה אינטנסיבית על הפרוייקט שלי כל יום. הקפדה על מאה אחוז תזונה חיונית.


שיהיה לכולנו בהצלחה רבה!

[במבי_ק*]

הי גוגוס,

אני אנסה לתאר כמה הרגלים שנראה לי שהם בריאים שיש לי עם מזון. אולי זה יתן רעיון או השראה. אלה דברים שחלק למדתי מניסיון שלי עם עצמי, וחלק פשוט כי הם מרגישים לי נכונים לי. לא יודעת אם זה יהיה נכון לאחרים.

גיליתי על עצמי שפירות מאוד מממלאים אותי אבל בצורה שלא נעימה לי. לא טוב לי לשבוע מפירות, כי זה ממלא אותי בצורה שמנפחת לי את הבטן (בהרגשה) ולא נעים לי להיות מלאה מפירות. בדרך כלל פירות זה בכמות יחסית קטנה ובין ארוחות או בערב כשבא לי משהו טרי. אני מספרת את זה כי בערך ההיפך ממה שנדמה שהוא נכון אבסולוטית, ולקח לי הרבה שנים להבין את זה. עדיף לי פרוסת לחם עם משהו או סטייק כשאני רעבה.

האכילה שמתוארת אצל חלק מאוכלי החי עושה לי רע בגלל שאין הפסקה אלא נשנוש מתמשך. זה בשבילי אסון לגוף. זה עושה לי ממש ממש רע. אני חייבת לעשות הפסקות ארוכות בין ארוחות, אחרת הגוף שלי מאבד את התחושה המאוזנת של רעב ושובע.

למדתי על אכילה בארוחות ש: אם יש מנה יצירתית שיש לה הרבה מרכיבים זה משהו שבדרך כלל עובד לי טוב, בניגוד להרבה סוגים של מזון שמוגשים בנפרד בארוחת אחת - למשל כל מיני סלטים שמוגשים במסעדות בשר. זה הופך את האכילה בתחושה שלי לנשנוש מתמשך במקום לאכילה מרוכזת. אבל זה מאוד תלוי בסוג האוכל - כשזה יהיה בטפאסים של ים (וואו! ההייתי במסעדה הורסת "באסטה"!) אז זה לא ירגיש לי ככה, משהו ב"הרמוניה החכמה" של ההרכב של המנות הקטנות.שמתי לב שהסטנדרט בארץ הוא של הרבה ושל עיניים גדולות.

עוף - גיליתי - זה ממש לא טוב לי. זה כמו הפירות - הגוף שלי לא מקבל מסר של שובע משניהם ואני אוכלת יותר ממידת הרעב שלי - אני כמעט לא אוכלת עוף. הגוף שלי שבע מלחם, בשר אדום, דגים, סושי - אז זה מה שאני אוכלת, כי בדברים האלה הגוף מסונכרן עם תחושת השובע בזמן אמת. אני כמעט אף פעם לא מגזימה בכמויות של הדברים שנכונים לי. לא בלחם, לא בסטייק. ואני דווקא לא אוכלת לאט, להיפך - אני אוכלת די מהר.

יש לי עוד הרבה גילויים כאלה על עצמי. אני פשוט מאוד מאוד אוהבת לאכול טוב, וזה ממש חשוב לי ליהנות מזה לא רק ברמת הטעם אלא גם ברמת התחושה של הגוף שלי מקבל מהאוכל. זה ממש בלתי נפרד בשבילי. מזונות שעושים לי רע ממש לא מושכים אותי (או מגעילים אותי).

פעם בכמה חודשים קורה שאני יוצאת מהאיזון של תחושות הרעב ושובע שלי ואז למשך יום או יומיים אני שמה לב לאכול יותר מסודר ולא לפי מה שבא לי, כי אני מבינה שמה שבא לי הוא לא בהכרח מה שטוב לי. עדיין, במצב הזה יגעילו אותי מזונות שלא טובים לי, אבל יכול להיות שאני לא אדע בזמן שאני שבעה או כל מיני הפרעות קטנות כאלה. אני מתייחסת לזה כמו ג'ט לג או כל יציאה ביולוגית מאיזון, וממש באופן טכני אני מחזירה את זה למצב הנורמלי.

הרעב/ שובע אצלי הם ברמה יומית. כלומר, אני לא יכולה לאכול יותר מדי ביום אחד. אם אכלתי הרבה בצהריים אני לא אהיה רעבה בערב, או אהיה רעבה למשהו קטן. גיליתי שכשאוכלים כשלא רעבים באמת - זה פשוט מגעיל את הגוף. כשאוכלים כשרעבים - זה ממש כיף.

דוגמא - לפני כמה שנים הייתי בחו"ל במלון מדהים באוסטריה. היה שם בופה גורמה של מיליון סוגי אוכל הכל ארוחה (ושילמו לנו על כל הארוחות). כל מי שהיה סביבי לא היה יכול להימנע מלקחת מלא דברים לצלחת לטעום. ואני אמרתי לעצמי שיותר חשוב לי ליהנות מהאוכל (שוב, ליהנות אצלי זה גם התחושה שהאוכל משאיר לי בגוף) - אז בכל ארוחה בחרתי מעט דברים לטעום. מאלה לקחתי כמות יפה, אבל לא ערבבתי יותר מדי מרכיבים. אמרתי לעצמי - נכון, יש פה המון דברים שאני מתה לטעום. אבל זאת לא סיבה לעשות לעצמי רע. היינו שם שבוע, כל פעם טעמתי עוד משהו, ולא הרגשתי צער על מה שלא טעמתי. יש עוד מיליון דברים בעולם שלא טעמתי. אז בחרתי פשוט את מה שממש רציתי, העיקר שלא יהיה יותר מדי מרכיבים ויותר מדי כמות. והעיקר שאני כן אהנה ממה שלקחתי ולא אהרוס לעצמי את ההנאה מעודף של כמות או גיוון.

להוציא מזה משהו מסודר? לא ממש אפשר. אני פשוט שמה לב כמה פעמים למה שעושה לי טוב או לא טוב, ובעתיד מנסה ללכת על הטוב ולא ללכת על הפחות טוב. כי למה להרגיש חרא?אנ פשוט אוהבת את החיים היפים והטובים, ולא שווה לי בשביל X להרגיש לא טוב.

אני חיה עם בנזוג שממש דומה לי ביחס למזון. אגב, אחרי מלא שנים איתו התרגלתי לאכול מזון שבושל בחמאה (והרבה, הבנאדם מעריץ של חמאה). אבל חמאה טריה ממש מגעילה אותי בטעם. אני מתארת כי זה ממש ברזולוציות של כל מקרה לגופו, כשמה שמנחה אותי זה אם זה עושה לי טוב או לא טוב לגוף.

אין לי חולשה ללחם. אני אוכלת שתיים או שלוש פרוסות, לא יכולה יותר. מאפים - רובם די מגעילים אותי (זה פשוט נראה לי בזבוז לתפוס כ"כ הרבה מקום בקיבה כשאני יכולה לאכול משהו טעים באמת). כשאני קוראת את התיאורים שלך ושל אחרות כלפי מוצרי בצק - זה ממש כמו לקרוא תיאור חייזרי. כלומר, אני ממש לא מבינה איך אפשר לבזבז על גוש בצק מקום בקיבה. אם אני אוכלת דבר בצק כשאני לא רעבה, אני אמשיך להרגיש מפוצצת כל היום ולא אהיה מסוגלת לאכול כמעט כלום. יש לזה אפקט מאוד חזק עלי לאכול משהו כשאני לא רעבה.

לעניין הקפה - אני מכורה לקפה. אם אני מפסיקה כואב לי הראש בתור תגובה ראשונית. ממש גמילה פיזית. אבל אני לא שותה יותר מ 2-3 כוסות ביום. וכשאני מפסיקה אני עצובה. ויש בי כמיהה לקפה אם אני מפסיקה לתקופה (עשיתי את זה כמה פעמים). אבל קפה עושה לי טוב לגוף, ולמעשה - גם איתו כשלא מרגיש לי נכון, אני לא שותה. תמיד אני אהיה זקוקה לו בהמשך היום אם לא שתיתי בבוקר, אבל קורה שאני לא מתחילה איתו את היום. כלומר, נדמה לי שאני מכורה אליו ויש לו כוח עצום עלי, אבל אם אני בודקת מה הנזקים המיידיים - אז הוא לא גורם לי לתחושה לא טובה בגוף והוא גורם לי לאושר והנאה. אני ידעת שיכול להיות שיש נזקים אחרים שאני לא ערה אליהם. אבל עדיין - את כל התובנות שתיארתי למעלה אני לא יכולה להחיל על קפה. הוא חזק מזה, ולכן אני מבינה שכנראה למוצרי בצק יש השפעה דומה על חלק מהאנשים. לגבי זה אין לי עצה. אולי לאכול מעט מהם, כמו שאני צורכת מעט קפה יחסית. כי בניגוד לבולמוסים של לקחת חתיכת פיצה ולסיים עם עוד שתי פיתות וחומוס - כשאני שותה קפה זה תמיד מדוייק לי ולא גורם לי לרצות עוד אחד אחריו.


בזמן האחרון שמתי לב שיין לפעמים לא יושב לי טוב. אני מתה על יין. האתגר של עכשיו הוא לפצח מתי טוב לי לשתות יין ומתי לא. בינתיים אני מנסה פשוט ללכת לפי האינטואיציה.

[גוונים*]

וואו, איזה מרגש. ביחדness שכזה. תודה רבה לכולכן
בהחלט.

אני כבר מאתמול בהכנות נפשיות, מחשבתיות וטכניות (רשימה מפורטת לסופר מחר) על מנת להצליח במשימה.

חייבת לשתף:
למרבה הבאסה, כבר עכשיו זיהיתי דפוס שמוכר לי ושאולי בסשן הבא (ברור שיהיה, נכון?) אוכל לתפוס אותו בזמן ולהמנע ממנו.
מדובר על דפוס ה'אכול היום כי מחר...', הפיצוי מראש שאני עושה כל פעם שאני יודעת שצפויה איזושהי מניעה או הגבלה עתידית.
בארוחת הערב הזדמנו לשולחני לזניה טעימה וקציצות עם פירורי לחם. במצב רגיל בו אני מנסה להפחית פחמימות אבל לא מגבילה את עצמי לחלוטין הייתי משתדלת מאד להמנע או טועמת מעט מאד. הערב בגלל שאני יודעת שממחר אין פחמימות בכלל הרשיתי לעצמי. התוצאה היתה התפרעות (מבחינת אמות המידה שלי כמובן) בצורת חתיכה מכובדת ביותר של לזניה וקציצה אחת שלמה.
בכלל לא שמחה על זה מה גם שהכל היה במודעות מוחלטת. אמרתי לעצמי בראש, עדיף עכשיו לחסל כמה שיותר מהלזניה כדי שמחר היא כבר לא תהיה במקרר. עכשיו עוד מותר, מחר אני אצטרך ממש לעמוד מולה ולהתאפק. הלך מחשבה קצת מעוות, אין ספק )-:
החלטתי לא לתת לאירועי הערב לחבל במוטיבציה והנחישות לקראת השבוע הקרוב אבל כן לקחתי לתשומת ליבי שצריכה דחוף לעבוד על תחושת הקיפוח שנוצרת לי מיידית כל פעם שאני מחליטה על המנעות טוטאלית.
בעבר לא הצלחתי לעבוד על זה לגמרי לכן לרוב אני הולכת על הדרך של הפחתה א-י-ט-י-ת ולא קאטים טוטאלים. לרוב זה עובד, ככה הצלחתי להפסיק לעשן. אבל עם התזונה אני לא מצליחה לשנות בקצב סביר בגלל זה החלטתי ללכת על הצעת 'חמשת הימים הנקיים'. אבל רק בגלל שזה לחמישה ימים. אם היה מדובר על לתמיד זה בטח היה מפחיד ומרתיע אותי מדי. חמישה ימים זה לא ההימאליה, אלא רק גבעה קטנה שאם מרימים את הראש רואים את הפסגה (-:
(מרגיעה את עצמי (-:)

שיהיה לכולנו בהצלחה רבה!
ושבוע טוב@}

אוח, נהדר, רק עכשיו ראיתי מה מתנוסס בראש הטקסט: הכאב אינו בשינוי עצמו, אלא בהתנגדות לשינוי... (-:

[מיכל_בז*]

בהצלחה לכולן:)

יש לי תחושה מאוד טובה בקשר לכל זה.

[בשמת_א*]

תוסיפי לי בבקשה גם "לא לכסוס ציפורניים
שיט, ניצן, העלית את הרף...

לגבי מה שבמבי כתבה, וואו, כמה מדגדג לי להכניס פה את החומר של הקורס של אורי, זה ממש נראה קלאסי. אבל עייפה, מאוחר, אז רק אגיד: זה ממש נשמע שבמבי קשובה לגמרי לטבע שלה, אבל אני מסכימה איתה שיש אנשים שמה שרע לה מתאים להם.
לצד זה יש כמה דברים שלדעתי רעים לכולם (למשל מה שבמבי מתארת, "עיניים גדולות". לא נראה לי טוב לאף אחד).

לא טוב לי לשבוע מפירות
אני חושבת על זה הרבה, בין היתר בהקשר של האדם הקדמון, אבל בהקשר הזה חשוב לדעת שמה שאכלו אבות אבותינו איננו הפירות שזמינים לנו היום. מה שטופח באלפי השנים האחרונות הוא הזנים היותר מתוקים, וגם מה שקורה היום זה פירות שגדלים לא בקרקע מוצאם, פירות שגדלים בקרקע מדולדלת, ופירות שנמכרים שלא בעונתם.
לדעתי אם אוכלים רק פירות אז זה יותר מדי סוכר בדם. לכן אני תמיד משלבת עם שקדים (לעתים אגוזים). הם מאזנים את הפירות, וגם השילוב ההדדי עוזר לספיגת הויטמינים והמינרלים משני הצדדים.

אני חייבת לעשות הפסקות ארוכות בין ארוחות
אכן יש אנשים שחיוני להם לעשות הפסקות ארוכות. ולעומתם יש אנשים (במיוחד טיפוסי "אוויר" ברפואה ההודית/יוונית/ערבית/וכו') שחייבים לאכול הרבה ארוחות קטנות, בשום אופן לא מעט ארוחות גדולות.

עוף - גיליתי - זה ממש לא טוב לי
לא טוב למי שהמזג שלו לח וחם (-: וכפי הנראה לעוד מזגים (-:

אני כמעט אף פעם לא מגזימה בכמויות של הדברים שנכונים לי
אני חושבת שזה כמעט מדד לאוכל שטוב לך: אוכל שאוכלים ממש במידה, והוא גם טעים לך וגם עושה טוב בגוף תוך כדי ואחרי האכילה, סימן שאין בו צל של התמכרות. לכן לא נגזים ממנו. אין בו שום דבר שמקלקל את מנגנון הרעב והשובע. הוא לא מזייף ולא מרמה.

מזונות שעושים לי רע ממש לא מושכים אותי (או מגעילים אותי
אח, אח, הנה תיאור של אדם בריא מבחינת האוכל...

(חלקים גדולים ממה שבמבי תיארה, הם תיאורים של "איך זה להיות אדם בריא מבחינה תזונתית". וואו. נעים לי לקרוא תיאורים כאלה).

[גוגוס*]

הי במבי,
לפני הכל, תודה עמוקה על ההשקעה בכתיבה. על אף שאנו שונות כשוני מזרח ומערב מבחנית הצרכים הגופניים, למדתי הרבה מהתיאור שלך.
עולה ממנו ניחוח משכר של בריאות נפשית ביחס לתזונה. מן נינוחות שכזו ביחס למה שנכנס לפה.
נשמע שאת לא עושה עניין מטעויות אלא פשוט לומדת מהן.
ושאת מעדיפה לשאול שאלות כל יום מחדש במקום לחפש תשובות שיתאימו לנצח.
זה בהחלט מעורר השראה.
אני מקווה מאוד להיות שם יום אחד. משום מה אני מרגישה שיש לי איזו דרך חתחתים לעבור לפני שאני אהיה שם במקום הזה של חקירה יומיומית.
יכול מאוד להיות שאני טועה ושלו הייתי משחרר את המקום הזה, של הצורך להתנקות ממשהו, להתחיל מחדש, מצבי היה טוב יותר.
אני מרגישה שאני פשוט לא יכולה.
הסיבה היא משהו שכבר כתבתי עליו הרבה - התזונה אצלי היא די בוודאות סימפטום ולא המחלה עצמה. לדעתי בגלל זה אני לא מצליחה לשחרר אותה.
התזונה שלי בעצם כפופה למשהו אחר ולכן כאשר אני משחררת אותה המשהו האחר הזה פשוט לוקח פיקוד במקומי וזה מרגיש ממש רע.

כשאני ארגיש חזקה יותר מול הדבר הזה, מול הבולען שלי, אני אחזור לקרוא את התיאור היפה שלך.
שוב תודה.

[גוגוס*]

רוצה לומר לך עוד משהו לעניין הקפה. לא מצליחה להיזכר אם כתבתי את זה כבר ומתעצלת לחפש.
תחושתי לגבי היתה כשלך. הייתי שותה מעט אבל הימנעות, אפילו של כמה שעות מהבוקר, היתה מנחיתה עלי בדיוק את התחושה שתיארת.
מבחינתי זו היתה המשמעות של התמכרות.
ושנאתי אותה כל כך. ממש שנאתי להיות מכורה.
הפסקתי בבת אחת, סבלתי את הקריז, והתנקיתי מזה לחלוטין.
זה היה כבר לפני כמה שנים והגוף שלי מעולם לא ביקש קפה מאז ועד היום.

אני מנסה להגיע למצב דומה מול הבצק. כתבת:
כשאני קוראת את התיאורים שלך ושל אחרות כלפי מוצרי בצק - זה ממש כמו לקרוא תיאור חייזרי
ואת צודקת. זה באמת חייזרי. אני מסתכלת על התמכרות בדיוק כפי שאני מסתכלת על חייזר - בא מעולם אחר ולא שייך אלי בכלל.

[גוגוס*]

גוונים, בוקר טוב!
מה שאת מתארת נכון לגמרי גם לגבי. מזדהה לחלוטין.
בעיניי זה לב הבולענות שלי. אחד מהסימנים הבולטים לכך שמדובר אצלי בהפרעה אכילה. בלי לעשות מזה עניין פסיכולוגי מורכב מדי. פשוט הפרעה של האכילה. משהו לא בסדר.
אני רואה בזה את ההוכחה הכי ברורה לכך שעדיין לא בחרתי בצורת האכילה שבאמת טובה לי כאורח חיים.
אני בתהליך של בחירה אבל הוא עדיין לא הסתיים ולכן זה מה שקורה לי, מן תנועת מטוטלת כזו.

וזה מוביל אותי למשהו ביחס לדברים שכתבה במבי - אני חושבת שמי שיש לו צרכים גופניים שקרובים יחסית לתזונה המערבית קל לו יותר להישאר מאוזן כי אין שם מאבק. יש עיסוק גדול יותר בכמויות, כפי שבמבי תיארה, או בשפע, אבל לב התזונה לא נמצא בקונפליקט עם מה שמקובל. אני כבר יודעת בוודאות שלחם ובשר אדום ומוצרי חלב עושים לי רע. אני יודעת בוודאות שמזון מבושל ממכר אותי. זה משאיר את הצרכים הגופניים האמיתיים שלי בהתנגדות בלתי פוסקת למה שמסביב ומקטין מאוד את היכולת שלי להתמודד היטב עם הצרכים האלה.

[גוגוס*]

_תוסיפי לי בבקשה גם "לא לכסוס ציפורניים
שיט, ניצן, העלית את הרף..._

בשמת, רוצה להוסיף משהו? את מוזמנת.

התייחסת לפירות ולענייני מתיקות. אני מסכימה לגמרי. אני רואה על עצמי איך ככל שאכלתי יותר ויותר פירות כך פחת החשק שלי למתוק.
למשל, אני לעולם לא מרגישה צורך להוסיף תמרים לשייק הירוק שלי. וחלק גדול מהפירות שאני אוכלת זה תפוחים, גזרים, פירות הדר וכו'.
אני מנחשת שמי שלא אוכל מספיק פירות יחשוק דווקא במתוקים ומי שיש לו מהם בתזונה הרבה יאזן בין הטעמים. זה מה שקרה לי עם הזמן וזה בדיוק מה שכיוונת אליו כששאלת אותי אם לא מתחשק לי לבדוק כמה זמן אוכל לחיות על תמרים ובננות. אז כבר יש לי תשובה. לא הרבה

ומה שכתבת על הפירות נכון גם לגבי הבשר. יכול להיות שהגוף שלי היה שח בכמויות הבשר שבמבי אוכלת אבל לעולם לא הייתי יודעת את זה בגלל איכות הבשר שאני יכולה להניח עליו יד לאורך זמן.
המזון שלנו עבר כל כך הרבה שינויים עד שקשה מאוד לומר משהו על הצרכים הגופניים שלנו במונחים של קבוצות מזון. יכול להיות שכמות גדולה של פירות ממש מרגישה למישהו גרוע בגלל האיכות של הפירות או דרך גידולם ולא בגלל שאלו הם פשוט "פירות". אני למשל מרגישה כמו במבי אחרי שאני אוכלת הרבה פירות שאינם מקומיים. אבל אני מרגישה מעולה גם אחרי כמות גדולה של פירות מקומיים שגודלו כמו שצריך.

[גוגוס*]

טוב, אני הולכת לנתק עכשיו את המחשב מהאינטרנט ולעבוד שלוש שעות ברציפות. בהצלחה לכולן. נתראה אחר כך.

[במבי_ק*]

תודה

אני חושבת שמי שיש לו צרכים גופניים שקרובים יחסית לתזונה המערבית קל לו יותר להישאר מאוזן כי אין שם מאבק.

הצרכים הגופניים שלי מאוד רחוקים מהתזונה המערבית המצויה - אני נגעלת מרוב הפאסט פוד, דווקא פיצה אני אוהבת אבל היא חייבת להיות משובחת ולרוב אני פשוט מכינה בבית. מאפים מבצק לבן כמעט לא נכנסים לגוף שלי, ואם כבר אז משהו קטן כמו צנים או קצת פיתה למשל כשאוכלים חומוס.

הצרכים הגופניים שלי הם לירקות טובים, בשר טוב, דגים דגים דגים, פרוסה או שתיים לחם, גבינות טובות - אני יותר צרפתית או איטלקית בהעדפות שלי (אם מוציאים את הקרואסון שזה משוה שאני אכניס לגוף רק על אי בודד במצב של רעב קיצוני אחרי שחיסלתי את כל הקוקוסים).

אין לי מאבק - פשוט כי אני בדרך כלל לא חיה במאבקים. אני לומדת מטעויות ומיישמת להמשך. (בדרך כלל). למשל - אם יין לבן לא עשה לי טוב במשך תקופה - אז שתיתי יין אדום ונהניתי מזה שזה עושה לי נעים.מדי פעם מנסה יין לבן, והנה שוב נעים לי איתו לרוב. לא מתבאסת מזה שמשהו לא טוב לי, כי יש עוד הרבה מאוד דברים שטובים לי ונעימים לי.

הרבה פעמים אני מעדיפה אפילו להיות רעבה מאשר לאכול משהו שלא טוב לי. אני יודעת שאח"כ אני אוכל את המזון שיעשה לי טוב. ואני אוהבת לבשל ולאפות, וחשוב לי מאוד ליהנות מאוכל במובן של - לשבת ולאכול, ממש נדיר שאני אוכלת בהליכה או בנשנוש. אני אוהבת וחשוב לי שהאוכל יהיה אסתטי.

לענין הקפה - לא ממש אכפת לי שהוא שולט עלי ושאני מכורה לו. מפריע לי שיש משהו שיכול להיות שהוא מזיק ואני יודעת שכמעט אין מצב שאני מוותרת עליו. אבל זה כי הוא גורם לי לעונג ולהנאה (גם בתחושה שאחרי), ולא בגלל שאני סובלת ממנו.

--

טוב שיהיה לכן בהצלחה!

[גוונים*]

הרבה פעמים אני מעדיפה אפילו להיות רעבה מאשר לאכול משהו שלא טוב לי
זה מצב אידאלי מבחינתי.
כל כך שואפת להגיע לשם.
היום אני לא רואה סיכוי שדבר כזה יקרה.
למרות שאני יודעת שלחם ובעיקר פסטות לגווניה עושים לי ממש רע, לא רק שאני לפעמים אמצא את עצמי אוכלת את זה. אלא לפעמים גם אבחר לאכול את זה או לקנות את זה (נגיד סנדויץ' ביום שאני יום שלם מחוץ לבית ואין אפשרות מיידית לאוכל יותר נורמלי) אפילו אם אני לא רעבה באותו רגע.

הנינוחות הזו.
אני רוצה להגיע למצב הנינוח הזה ביחס לאוכל.

יום טוב לכולן@}

[בשמת_א*]

במבי, כשגוגוס כותבת "התזונה המערבית" היא לא מתכוונת לג'אנק... (-:
היא מתכוונת לתזונה מערבית במושגים של באופן...

למשל, את כותבת:
הצרכים הגופניים שלי מאוד רחוקים מהתזונה המערבית המצויה
לירקות טובים, בשר טוב, דגים דגים דגים, פרוסה או שתיים לחם, גבינות טובות
אוקיי - אז גוגוס מחקה מהרשימה שלך בשר, לחם וגבינות. שלא עושים לה טוב.
וכמו כן, אצלך ברשימה (כמובן) אין הבחנה בין אוכל מבושל לאוכל חי/נא - ואצל גוגוס יש. הירקות, למשל, אם הם מבושלים - לא טוב לה בגוף.

לכן, התזונה שלך היא אמנם תזונה צרפתית/איטלקית קלאסית.
כלומר: תזונה מערבית.

לא אמריקאית, מערבית. מערב אירופה בעיקר (-:

לכן, בהגדרה, במה שעושה לך טוב, אין התנגשות בין מה שטוב לך לבין תזונה קלאסית כלשהי.

אצלי, לחם ומוצרי חלב לא עושים לי טוב.
ואני הכי אוהבת.
זו התנגשות חזיתית בין "תזונה מערבית" קלאסית, שנחשבת לבסיסית (תראי לי תרבות אירופית אחת בלי לחם טוב וגבינות טובות! אחת!), לבין מה שטוב לגוף שלי.
בתור אחת שהצליחה לחיות כמעט אך ורק על לחם+מוצרי חלב במשך כמה שנים - להוציא מהתזונה בדיוק את שני אלה, זה להשאיר אותי עירום וערייה. ואני לא איזה כישרון קולינארי. זה לא קטן עלי. זה גדול בכמה מספרים להתחיל ללהטט במטבח רק עם מה שעושה טוב לגוף שלי )-:

זו הבעיה.
קודם כל ההתנגשות החזיתית הזאת.

[גוגוס*]

בחרתי להשאיר את הדף הזה פתוח בלי לרפרש ולהעלות על הכתב את התחושות שלי תוך כדי. אני מקווה שזה יאפשר לי התבוננות תוך כדי היום שאני אפיק ממנה משהו.
כל רווח בין שורות משמעו שעבר זמן בין המחשבות האלה.
התחלתי לעבוד. אחרי שכתבתי פיסקה אחת הרגשתי שמגיעה לי מנוחה. במילים אחרות ומוכרות יותר בבלוג זה - הרגשתי שמגיע לי פיצוי.
רציתי מאוד להיכנס לאינטרנט. ישבתי קצת ולא עשיתי כלום. התחילו לי עקצוצים בגוף ונעתי בכסא באי נוחות. מרגיש ממש כמו קריז קטן. פיזי לגמרי.

המשכתי לעבוד. כל פיסקה שכתבתי הרגישה לי שוב ככה. היה לי קשה לשמור על רצף או לחשוב בכלל על מנוחה באמצעים אחרים שאינם אינטרנט.
חשבתי על זה שמי שעובד היטב ניחן הרבה פעמים במה שמכונה "משמעת עצמית". אבל משמעת עצמית צריך בשביל לעשות דברים שלא מתחשק לנו לעשות. ואני אוהבת את מה שאני עושה.
לא נכנסתי לאינטרנט ועכשיו הפה שלי מלא בדרישה לאוכל. אין צל אפילו של רעב. רק בולען שכמו ילד מבקש משהו. נענה בשלילה אז הוא מבקש משהו אחר. העיקר לקבל משהו.

גררר..... זה קשה. נושמת עמוק וממשיכה לעבוד. מרגישה שמתפתח לי כאב ראש.

יושבת עוד על אף שמתחשק לי להפסיק ויש לי נמלול בידיים. מדי פעם אני נושמת בכבדות, כאילו שרוב הזמן הנשימה שלי שטחית מדי וחסר לי חמצן.

המוח שלי נודד לכיוון של הפסקה כדי לעשות על האינטרנט דברים שאני צריכה במילא לעשות. אני מנפנפת גם אותה. בינתיים.

הפסקה. שוטטות בבית. תמרים. בחזרה לעבודה.

סכסוך קטן בבית מוציא לי את החשק לעבוד. מחפשת מוצא החוצה. כותבת כאן וממשיכה ממש בכוח.

כאב הראש שלי, שלא היה שם בבוקר, הולך ומתגבר. מן לחץ כזה. רגשית זה מרגיש לי כמו לחץ של ציפיות מול הרצון של הבולען לבלוע כבר משהו. אני חוששת שהוא לא רגיל לא להיות מסופק זמן רב כל כך. ממש שעות.

קשה לי. עושה הפסקה אבל לצורך ההתעמלות היומית שלי. הספקתי לא רע בזמן שעבדתי.

[ניצן_אמ*]

אני בינתיים מנשנשת מהארוחות שאני מכינה לילדים. רימון, מנגו, פומלה, אבוקדו, אפרסמון, תפוח... עוד לא הגיע הרעב ה"אמיתי" שלי. מקווה להצליח להענות לו עם בשר.

[גוגוס*]

וואו. זה היה רעיון טוב. הבולען החכם שלי ייצר לי כאב ראש כדי לתת לי תירוץ להפסיק לעבוד וגם כדי שלא אוכל להתעמל.
בכפיפה הראשונה שניסיתי כמעט התפוצץ לי המוח. אבל משהו בי ידע שהכאב הזה הוא לא שלי. הוא לא מהגוף. אז המשכתי בכוח.
ובכפיפה השלישית הוא ממש התחיל להתפוגג. אם זה לא היה כל כך עצוב זה היה מצחיק.
סיימתי עכשיו עשרים דקות של כפיפות וקיפולים מהיוגה וכאב הראש הזה כמעט שנעלם לגמרי.
ואני מתיישבת מחדש לעבוד וגם התחלתי לסמן וי נעים על תנועה במהלך היום.

אנחת רווחה קלה. משהו בנוקשות של הבוקר מתחיל להתפוגג ביחד עם כאב הראש.

[גוגוס*]

על הדרך, בשמת, תודה על תשובתך המקסימה לבמבי. הוצאת לי מהפה את המילים וכתבת אותן בדיוק כפי שהייתי כותבת לו ידעתי לכתוב כמוך

ניצן, חיבוק בחזרה. בהצלחה עם הבשר ובתאבון על כל הדברים הטובים שאספת בדרך.

[גוונים*]

אתגר לא צפוי:
הוזמנתי לארוחת צהרים אצל חברה שלדבריה בישלה הרבה אוכל.
היא אוהבת להאכיל אנשים ולקבל פידבקים על האוכל (המעולה) שלה.
אני יודעת שקשה לי לסרב. גם כי האוכל עצמו מפתה וגם כי לא נעים לי לעמוד בסיטואציה של לסרב לאדם שעמל וטרח ועכשיו נותן בשמחה.
מקווה שיהיו שם גם דברים שהם לא פחמימות כדי שאפשר יהיה לתמרן.


_התחלתי לעבוד. אחרי שכתבתי פיסקה אחת הרגשתי שמגיעה לי מנוחה. במילים אחרות ומוכרות יותר בבלוג זה - הרגשתי שמגיע לי פיצוי.
רציתי מאוד להיכנס לאינטרנט. ישבתי קצת ולא עשיתי כלום. התחילו לי עקצוצים בגוף ונעתי בכסא באי נוחות. מרגיש ממש כמו קריז קטן. פיזי לגמרי.
המשכתי לעבוד. כל פיסקה שכתבתי הרגישה לי שוב ככה. היה לי קשה לשמור על רצף או לחשוב בכלל על מנוחה באמצעים אחרים שאינם אינטרנט.
חשבתי על זה שמי שעובד היטב ניחן הרבה פעמים במה שמכונה "משמעת עצמית". אבל משמעת עצמית צריך בשביל לעשות דברים שלא מתחשק לנו לעשות. ואני אוהבת את מה שאני עושה._
המוח שלי נודד לכיוון של הפסקה כדי לעשות על האינטרנט דברים שאני צריכה במילא לעשות
זה בול אני. כל התיאור כולו. וואו.
כולל הכתיבה, כולל תחושת הצורך בפיצוי, כולל הכוח המושך הזה לכיוון האינטרנט, כולל השאלה למה אני לא מצליחה לגייס את המשמעת העצמית הראויה אם זה משהו שאני ממילא אוהבת לעשות.
מוזר לראות שמנגנונים שנתפסים אצלי ככאלה שנוצרו מדפוסי האישיות שלי הם בעצם משהו שגם אדם אחר חווה בצורה כל כך מדויקת.

[במבי_ק*]

וישר כוח !

לגבי תזונה מערבית - אכן, במונחים שאנחנו דנים בהם פה, התזונה שלי היא מערבית. אבל אני קצת כופרת בזה שזה ההבדל שהופך את זה לקל יותר עבורי. אם הייתי אוהבת סופגניות, קרואסונים, רוגעלך - הייתי מתמודדת עם אותם הקשיים שהתרבות שלנו מזמנת בדמות "פיתויים" של אוכל מהיר, נפוח וקל להשגה. אני צריכה לספר יותר - כי לקח לי בסך הכל די הרבה זמן לאסוף הרבה מהתובנות שיש לי היום. זה לא שנולדתי ככה. אבל כן - תמיד נמשכתי יותר לאוכל שטוב לי. מה שלקח לי הרבה שנים להבין זה איך לסדר אותו על פני היום ולהבין שאני צורכת כמות מזון "יומית". לקח לי הרבה שנים, כולל כמה שנים שלדעתי חייתי בהפרעת אכילה קלה שהתבססה על הנחת יסוד שגויה (שלא טוב לי לאכול בבוקר), כשזה השתנה - די מהר הכל התאזן.

[בשמת_א*]

_זה בול אני. כל התיאור כולו. וואו.
כולל הכתיבה, כולל תחושת הצורך בפיצוי, כולל הכוח המושך הזה לכיוון האינטרנט, כולל השאלה למה אני לא מצליחה לגייס את המשמעת העצמית הראויה אם זה משהו שאני ממילא אוהבת לעשות_
גם אני.
אבל משהו שגיליתי לאחרונה ועדיין לא גמרתי לפתור:
זה קורה לי בבית.
זה לא קורה מחוץ לבית.
אני אשכרה יושבת בקונסרבטוריון ועובדת ברצף ארבע שעות בלי הפסקה ובלי שום רצון או צורך לעשות הפסקה, ביעילות ובריכוז. וגם לא מתחשק לי שום אוכל שלא מתאים לי. אם אני ממש רעבה, אני יכולה למשל ללכת ולקנות כדורי פלאפל מהקיוסק בפינה (כדורים בלי הפיתה), ואין לי שום בעיה לחלוף על הAMPM ועל כל בתי הקפה שמסביב בלי שום חשקים.

לא מזמן חיכיתי לילדה בחניה של שדה תעופה קטן. באוטו. עם המחשב.
עבדתי על המחשב עד שגמרתי את כל העבודה שהיתה לי.
ככה. בכסא הנהג עם מחשב נייד על סוללה.
בלי בעיה בכלל.

יש שם מיליון הסחות דעת, תנאים לא נוחים, הפרעות - ובכל זאת, אין לי בעיה לעבוד במקומות האלה!

עוד לא מצאתי לגמרי את המפתחות לעניין הזה.

אם הייתי אוהבת סופגניות, קרואסונים, רוגעלך - הייתי מתמודדת עם אותם הקשיים שהתרבות שלנו מזמנת בדמות "פיתויים" של אוכל מהיר, נפוח וקל להשגה
המממ. אני לא בטוחה.
רק לצורך הדוגמא, האיש שלי אוהב קרואסנים, רוגעלאך וכדומה (סופגניות כבר מגעילות אותו מרוב שמן וסוכר). אבל אין לו בעיה עם קמח, הוא לא אלרגי והוא לא מכור. הוא יכול לאכול רוגלע אחד קטן עם הקפה וזהו. זה לא עושה לו חשק לעוד.
כי אין שם רגישות. לא קורה לו כלום מזה.

לי יש חשד, שהרבה ממי שרגיש (שהגוף שלו רגיש) לרכיבים האלה - גם נמשך אליהם. זה מנגנון האלרגיה וההתמכרות. קלאסי.

לכן זה כזה אתגר.

כמו שלך או לאישי אין בעיה עם קמח - לי אין למשל אתגר להמנע מאכילת בשרים לא כשרים (הכרתי בחיי לפחות שומר מצוות אחד שהיה צריך להפעיל משמעת עצמית כדי לא לאכול שרימפס למשל). כל השרצים האלה שמזכירים לי או ג'וקים או תולעים ממש לא מושכים אותי. שלא לומר מגעילים אותי אפילו להסתכל עליהם...
לכן, כדי להבין את מי שממש קשה לו לא לאכול שרימפס, אני חייבת להקביל את מצבו לקושי שלי לא לאכול לחם. כי אם אשווה את השרימפס בשבילו לשרימפס בשבילי, כל מה שארגיש יהיה: "מה הבעיה לא לאכול שרימפס? קלי קלות..."

[גוגוס*]

התבזבז לי המון זמן על שטויות וחבל לי. כשכבר התיישבתי הסתבר לי שפרץ בבניין סכסוך ואיכשהו אני מעורבת. זה מעסיק לי את הראש וקשה לי להתנתק.
מה שכן, התזונה שלי נהדרת כי הראש שלי עסוק בדברים אחרים. חלקם חשובים וחלקם מיותרים אבל אף אחד מהם הוא לא אוכל.

בשמת, שוב תודה על המילים שלך ושוב הזדהותי המוחלטת עם מה שכתבת.
ענייני עבודה - גם לי קל יותר מחוץ לבית אלא אם יש חיבור לאינטרנט ואני מתחברת. כמוך, גם אני יכולה לעבוד בתנאי רעש ובלאגן בלי שום בעיה. עד שאני מגלה את האינטרנט...

נגמרה ההפסקה. חוזרת לעבוד במרץ.

[גוגוס*]

שכחתי לספר על חוויה מזעזעת שהיתה לי אתמול בערב ושבמרכזה עמדה לא אחרת מאשר שקית ענקית של תפוצ'יפס.
למי שלא בעניינים, תפוצ'יפס הוא רעל נהדר שעשוי מתפוחי אדמה, כמות בלתי נתפשת של שמן וכמות גדולה אף יותר של מלח. כל זה בשקית אלומיניום מרשרשת.
מה שנקרא, לחובבי הז'אנר בלבד. נו, מי אם לא אני...
שנים אכלתי את הרעל הזה בתאווה שאינה יודעת גבולות. ברוב המקרים, כדי לעמעם את המליחות, אכלתי את זה עם קופסה שלמה של גבינה לבנה. אח... בריאות.
והזיכרון שנשאר לי מזה היה מענג מאוד.
אתמול, במסגרת מנגנון הפיצוי המוקדם על השבוע הזה, קניתי חבילת תפוצ'יפס.
מהביס הראשון זה היה לי מגעיל. הגוף שלי כבר באמת לא יודע מה לעשות במשהו כזה, אפילו בביס אחד.
ובכל זאת, אכלתי לאט ובסבל את כל החבילה. לא יודעת למה.
בסוף הבנתי.
אני לעולם לא אקנה יותר שקית של חטיפים . זה פשוט התבהר לי לגמרי ברגע שזרקתי לפח את השקית.
הייתי צריכה לעבור איזה סבל מזוקק כדי שזה ייחקק לי בגוף ובראש. וזה אכן נחקק.
יצא לי מזה מסר כל כך חזק וברור עד שאפילו לא נאלצתי להצטער יותר מדי על מה שעשיתי בשביל להגיע לשם.
יאללה, חוזרת לעוד שעה של עבודה.

[בשמת_א*]

גם אני יכולה לעבוד בתנאי רעש ובלאגן בלי שום בעיה. עד שאני מגלה את האינטרנט...
אני בהחלט מתחברת לאינטרנט כמעט מכל מקום (-:
וראי זה פלא: אני עובדת! אני מטפלת באימיילים שדחיתי! אני עונה על שאלות שצריך!

מדהים הסיפור על הצ'יפס.
אגב, פעם אוכל של מקדונלד'ס היה לי נחשק. היום קשה לי לדמיין את זה אפילו. רק להריח את זה מרחוק כבר עושה לי בחילה. בעעעע.

[בשמת_א*]

אה, האם שמתן לב שכבר כמעט נגמר יום אחד?
(כל הכבוד לי)
(אבל לא היה לי שום דחף לכסוס ציפורניים - אז זה נחשב שלא נגעתי בהן?)

[גוגוס*]

טוב... אז ככה.
אני יכולה לסמן וי על שלושת המשימות שלי. דאגתי לתנועה, אכלתי חיוני, עבדתי.
הבעיה היא שבשלושתן זה ההבדל בין ביצוע משימה טוב מאוד לביצוע מצוין.
נעתי פחות ממה שהתכוונתי (כו-לה 20 דקות), אכלתי כמות נכבדת למדי של טחינה לבנה, עבדתי יפה אבל הרבה פחות ממה שיכולתי באמת למלא ביום הזה.
הסיבה - קרו לי דברים. הרבה. ורגשיים. הבולען שלי צריך הרבה פחות מזה בשביל לאכול את כל מה שחשוב לי.
ברדק רגשי בבית וברדק רגשי מול השכנים ודי הרבה דמעות והרגשה מחורבנת.
במבחן היחס שבין הכוחות שהיו לי לבין מה שהשגתי אני מצטיינת פלוס פלוס.
עכשיו רק צריך שזה גם ייחשב בעיניי והסתדרתי.

[גוגוס*]

וראי זה פלא: אני עובדת! אני מטפלת באימיילים שדחיתי! אני עונה על שאלות שצריך!
אצלי השאיפה היא לעשות את אלו בערב אחרי שהילדים הולכים לישון כי את העבודה שלי אין סיכוי לעשות בשעות האלה.
מבחינתי עבודה היא הדברים שעבורם אני מקבלת כסף. כל מה שלא מתפרנסים ממנו הוא חשוב ואפילו הכרחי ולעתים תענוג אבל הוא נדחה לשעות שבהן פחות חשוב כמה שגיאות כתיב אני עושה.

מקדונלס - כנ"ל.

(כל הכבוד לי) - באמת כל הכבוד לך! גם על הציפורניים.

[גוגוס*]

מחשבות ראשוניות על הבולען שלי בעקבות היום הזה.
יש בי איזה חלק שבאופן קבוע חש מקופח. אני שמה לב אליו דווקא משום שהוא ממש לא מסתדר עם החיים שלי.
החיים שלי טובים. טובים מאוד. אני מתקשה למצוא משהו שיעורר אצלי תלונה ולא בגלל שאני לא יודעת להתלונן.
החיים שלי כל כך טובים עד שהדבר מעלה שתי תהיות שונות מאוד זו מזו:
1) האם זה באמת כך או שקצת כמו בסיפור של ניצן על האמהות העירוניות אני בעצם מוכרת לעצמי שהכל נפלא ומחביאה מתחת לערימות של חוסר מודעות את מה שלא?
2) האם בגלל השיווק האגרסיבי הזה אין לי תמריצים להתקדם ולקדם דברים בחיים שלי ומשהו אצלי בעצם תקוע במקום?

יכולות להיות לזה תהיות נוספות אבל אלו השתיים שעלו בי בקלות בעקבות היום הזה.
כל דבר הכי קטן שלא לגמרי מסתדר לי מוביל אותי לתחושה קלה או כבדה של קיפוח ומגיע לי מול עצמי , לא מול אף אחד בסביבה.
המשמעות היא שאני בעצם כל הזמן דורשת מעצמי לפצות את עצמי. זה איזשהו חלק בי שכל הזמן כל הזמן כל הזמן מוצא משהו להתלונן בגללו כלפי פנים ולדרוש הכרה.

זה די הרבה בשביל יום אחד. לילה טוב לכולן.

[בשמת_א*]

אצלי אימיילים הם חלק מהעבודה (ליתר דיוק, עבודות). כולל העבודות של הסטודנטים, במייל (לא עוד. בסמסטר הבא רק בנייר! הרג אותי לקרוא עבודות במייל, ממש).

עכשיו רק צריך שזה גם ייחשב בעיניי והסתדרתי
תקשיבי, היתה לי הארה עכשיו. לא צוחקת.

אני מתכתבת עם "איל פוליטי" בענייני היסודות ברפואה הסינית, בעקבות קריאת ספרו "רוח פנימית" (כן, כן, אני עושה דוקטוראט על כל דבר וגם את הספר הזה קראתי באופן אקסטנסיבי ויש לי הרבה שאלות).
על חיזוק יסוד האדמה (את יסוד האדמה, שבין היתר שולט - טאדאם! - על תחום האוכל בגוף שלנו, בכלל על הדברים הכי בסיסיים והישרדותיים) הוא כתב לי כך:
"כמו שכדי לחזק את האדמה של מישהו אחר צריך לשבח אותו וזה על ידי שמוצאים בו נקודות טובות ואומרים לו אותן [...] כן האדם צריך למצוא כל יום בעצמו נקודות טובות ולשבח את עצמו, ממש במילים, להשיח עם ליבו ולהגיד לעצמו את הנקודות הטובות שהוא מוצא בעצמו - וזה נקרא לדון את עצמו לכף זכות".

האם שמת לב, שבמשפט שציטטתי, את דנת את עצמך לכף החובה?

האם את רואה את הקשר בין העובדה שאת מחלישה לעצמך באופן שיטתי את האדמה שלך, לעובדה שקשה לך עם אוכל?

האם יכול להיות, שהדרך לחזק את עצמך מבפנים ככה שתוכלי ותרצי לאכול את התזונה שמתאימה לך וזה יהיה לך קל ופשוט, היא לא על ידי כפייה ומשמעת עצמית והחלטות מבחוץ על אדמה קורסת, שאין מה שיחזיק אותה -
אלא על ידי זה שתעודדי את האנשים בחייך לבטא כלפייך כל יום מלות שבח והערכה,
ותעודדי את עצמך לבטא כלפי עצמך כל יום מלות שבח והערכה?
תפסיקי לקבל ביקורת מבחוץ.
ועוד יותר חשוב מזה, תפסיקי לקבל ביקורת מבפנים.
את מחלישה באופן יומיומי, מתמיד, מתמשך וקבוע את האדמה שלך.
איך לא תפלי?

חולשת האדמה היא ברפואה הסינית חולשת מרידיאן הטחול. כן כן, זה שכאשר הוא חלש, מתגברת התשוקה למתוק, לבצקים וסוכרים.
מה זה שווה שאוכלים ירקות כתומים וכל זה, אם במקביל את כל הזמן ממעיטה בערך עצמך, סונטת בעצמך, נוזפת בעצמך, ולא מרוצה מעצמך?

במייל קודם כתב לי איל פוליטי, שמילות שבח והערכה שוות ערך לעשרות דיקורים להרמת מרידיאן טחול שנפל.
אז תארי לעצמך כמה נזק את מחוללת בכל מילת ביקורת! בכל המעטה בערך הישגייך!

פליי ליידי שוב צדקה: חשוב עד קריטי לשבח ולברך את עצמך על כל הצלחה, קטנה כגדולה. אם הצלחתי היום להקדיש חמש דקות לפינוי דברים מיותרים מהבית, וואו, כל הכבוד לי!

לא "אוי, רק חמש דקות והוצאתי רק דבר אחד! אני לא שווה כלום. יכולתי לעשות יותר )-: "

אני בטוחה שבמבי לא מבזבזת כמעט כלום מזמנה (הכמעט זה רק כדי לא לעשות אותה מושלמת (-; ) על ביטול עצמי, המעטה בערך עצמה, או זלזול בהישגיה. ולכן, היא לא פוגעת בעצמה בתאונת שרשרת שבסופה הפרעת אכילה.
איך לא תהיה הפרעה.
אם אני מפריעה לעצמי... P-:

[בשמת_א*]

המשמעות היא שאני בעצם כל הזמן דורשת מעצמי לפצות את עצמי. זה איזשהו חלק בי שכל הזמן כל הזמן כל הזמן מוצא משהו להתלונן בגללו כלפי פנים ולדרוש הכרה
א. קשור לפרפקציוניזם.
ב. יש חלק שדורש הכרה. בצדק הוא דורש הכרה. תכירי בו כבר!!!! (-:

[גוגוס*]

בשמת, תודה על הדברים שלך.הם העלו לי דמעות בעיניים.
אני לא יודעת איך עושים את זה.

[גוגוס*]

אני לא יודעת לקבל מחמאות. תמיד מבטלת אותן. הן מרגישות לי כמו ביטול של מילים.
אם הן כתובות אני לרוב קוראת אותן שוב ושוב ושוב. מחכה שמשהו מהן יחדור פנימה.
זה כמעט אף פעם לא קורה.
למה זה קורה לי? גדלתי בתוך מחמאות ותשבוחות רבות מאוד. אולי לא? אולי הזיכרון שלי סידר לעצמו משהו נוח?
זה מאוד מטריד אותי.
אם את צודקת אז יש פה משהו שאין לי אפילו צל צלו של מושג איך להתחיל לטפל בו.

[במבי_ק*]

זה נכון, אני בסך הכל די מרוצה מעצמי. אבל יש דברים שאני לא מרוצה, ברור. אני פשוט לא מלקה את עצמי עליהם, ומנסה ללמוד מטעויות ולהשתפר לפעם הבאה. אצלי, בתפיסה, אין "מותה של האמא המושלמת" (בהשאלה) כי השאיפה שלי מעולם לא היתה לשלמות, אני ממש לא בכיוון הזה ובטח ובטח לא קרובה לזה. זה בכלל לא במילון שלי. זה מלחיץ אותי לחשוב שיש אנשים שזה מה שמניע אותם. יש לי כן חוסר ביטחון בעיקר בתחום העבודה, אבל שוב ושוב אני מגלה שאני טובה במה שאני עושה. יש לי תכונות אופי שמגבילות אותי. לפעמים אני מקבלת את זה ולפעמים אני מנסה להשתפר, אבל בסך הכל - בסטנדרטים של החברה שבה אנחנו חיים - אני ממש לא הישגית. ההישגים שלי הם בתחום איכות החיים, הנורמליות של האיזון בית-עבודה-משפחה-חברים-אני. ההישגים שלי הם להיות הכי אני, ולאהוב את זה רוב הזמן.

לגבי הרוגעלך -את צודקת בשמת. גם אני יכולה לאכול רוגעלך פעם בחצי שנה ליד הקפה (או אם זה של בית 77 באמירים אז אפילו כל שבוע, כי זה פשוט מעולה ומקמח מלא!), ובאמת יספיק לי אחד. כמו שאני אוכלת 2-3 עוגיות עם הקפה בבוקר בעבודה, ויש לי קופסה מלאה בעוגיות האלה לידי בארון בעבודה (טעימות מדהימות).

גוגוס - לי נשמע שהיה לך יום חיובי מאוד. אפילו כל מה שרצה להוריד אותך למטה - הוריד לך את המצב רוח, אבל לא את הכוונה והכוחות לדאוג לעצמך כמו שתכננת. לדעתי זה מדהים! בכלל, כמו שאת אומרת, נשמע לי שיש לך אחלה חיים - הגיע הזמן ליהנות מעצמך חיה אותם .

מעניין אותי מה הכוונה ב"לפצות את עצמי". מה זה הפיצוי הזה?

[בשמת_א*]

אני לא יודעת איך עושים את זה
פה צריך את עירית לוי.

אגב, יכול להיות שגדלת בתוך מחמאות ותשבוחות שניתנו לך.
בתוך זה יש ציפיות ענקיות. ככה מגדלים פרפקציוניזם לדרגת דינוזאור זולל כל.
כמו כן, איך ההורים שלך מתייחסים לעצמם? כלומר, יכול להיות שאותך שיבחו, אבל על עצמם דיברו בביקורת עצמית.

איך להתחיל לטפל?
אני אצטט גדולים ממני ואגיד:
מתחילים בלשים לב.
זה הכל.
להתבונן.
להתחיל לשים לב כשאת עושה את זה. כמו שעשית עם המלה "לא". הקדשת לה תשומת לב, ועשית שינוי ענק!
שימי לב מה עשית: שמת לב למה שיוצא לך מהפה. שמת לב למלה לא. כשיכולת וזכרת, שיכתבת לאחר מעשה. אחר כך שיכתבת תוך כדי דיבור, אחר כך נעצרת רגע לפני שיצא לך "לא" מהפה ושיכתבת לפני הדיבור, ולאט לאט את כבר מתרגלת לצורת דיבור חיובית.
כמו ה"לא" שנעוץ לך בכתפיים, גם השלילה העצמית נעוצה לך בכל הגוף.

תשומת לב.
עוד לא להתחיל לתקן.
רק לשים לב.
כמו שכאשר שמתי לב, גיליתי כמה פעמים ביום אני אומרת "אוי" )-:

זה השלב הראשון, אל תקפצי מעל הפופיק. רק תתחילי להתבונן.
זה כבר יעשה שינוי.
וגם, במקום קטן בפנים תתחילי להגיד לעצמך: אני לא רוצה את זה יותר. אני רוצה את ההכרה האמיתית שמגיעה לי. לא יותר - אבל גם לא פחות!
הפחד מהתפארות לא צריך להוביל לקטיעת הרגליים שלך.
ובטח לא כאן.
אנחנו מפרגנים ותומכים.
אני מקווה שניצן מרשה (אם לא אז היא תמחק), אבל ניצן סיפרה פעם בקבוצה (בדיוק הייתי שם) איך אמא שלה היתה אומרת "כל הכבוד לי!" על משהו שעשתה. זו ההשראה למה שכתבתי קודם. אימצתי בחום, ואני ממליצה. אשמח אם ניצן תפרט פה קצת יותר, כי אני חושבת שזה מנהג ממש מעולה להידבק בו. ולעשות את זה על בסיס יומיומי.
כל יום למצוא כמה דברים להגיד עליהם "כל הכבוד לי".
אפשר אפילו להתחיל בגדול, לשים טיימר על שעה וכל פעם שמצפצף, לחשוב על מה "כל הכבוד לי" עכשיו.

אני אתחיל:
כל הכבוד לי שגמרתי היום את כל ההרשמה לכנס, מעטפות, מיילים, הכל.
כל הכבוד לי שהרכבתי את הארון מאיקאה, אפילו שהיה מאתגר.
כל הכבוד לי על כל הכביסות שעשיתי היום.
כל הכבוד לי שסידרתי הכל בארון החדש. חסל סדר ערימת ענק על רצפת חדר הארונות!
כל הכבוד לי שעשיתי מרק כרובית.
כל הכבוד לי שאירחתי בכיף את בת אחותי והצלחתי למצוא לה ארוחת צהריים אף על פי שהיא לא רצתה כלום ממה שהכנתי לילדים ולי...
כל הכבוד לי שאכלתי לפי התוכנית שלי כל היום ושמרתי על הציפורניים שלי!
כל הכבוד לי שעשיתי הפסקות מיוחדות לחבק את הילדים למרות לחץ העבודה.

וואו, יש עוד. סתם התעייפתי להקליד. יאללה, תורכן!

[במבי_ק*]

_אני יכולה לסמן וי על שלושת המשימות שלי. דאגתי לתנועה, אכלתי חיוני, עבדתי.
הבעיה היא שבשלושתן זה ההבדל בין ביצוע משימה טוב מאוד לביצוע מצוין._

במליון שלי זאת הצלחה גדולה! אני חושבת שלעשות טוב באופן עקבי זה הרבה יותר בריא מאשר לעשות מעולה לשיאים קצרים. נראה לי מעייף לחיות בגרף עצבני של עליות ומורדות. להצליח לבצע שלוש משימות כאלה בצורה טובה - זה מדהים כשיש שלושה ילדים, עבודה, בית, שכנים, ודף בלוג באינטרנט. ואת יודעת משהו - גם בלי כל ההפרעות האלה - זה מצוין. ואני לא סתם מחזקת אותך, זה לגמרי כמו שאני רואה את החיים.

[בשמת_א*]

אני לא יודעת לקבל מחמאות. תמיד מבטלת אותן. הן מרגישות לי כמו ביטול של מילים.
עוד שיעור:
(היה לי קשה קשה. אבל אני משתפרת. אה, כל הכבוד לי על זה! אני באמת מגיבה הרבה יותר טוב מפעם!)
לא לבטל.
לחשוב שאת צרפתייה.
צרפתייה לעולם לא תתנהג בחוסר תרבותיות כזה!

כצרפתייה, את מחייכת בחן רב, עושה תנועה כזאת עם הראש, ואומרת "תודה!"
אם זה מקל עלייך, אפשר גם "מרסי בוקו!" - לפעמים זה עוזר כשממש מרגישים שמשחקים תפקיד. את יודעת, בהתחלה את משחקת. אחר כך זה כבר טבע שני.

תחשבי כמה נעים למי שהחמיא לך, כשאת מחמיאה לו בחזרה בחיוך מלא החן שלך! את משמחת אותו! הוא מקבל מתנה בחזרה, במקום שישיבו את מתנתו ריקם. כמה לא פולני! (-:
(לא יודעת איך את נראית, אני בטוחה שאת מלאה חן (-: תהיי נדיבה איתו!)

בשלב הבא אפשר גם לשנות את המחשבות שעולות בך תוך כדי, ל: "כמה נחמד שחושבים עלי ככה! אז ככה אני נראית מבחוץ?"

אני פשוט לא מלקה את עצמי עליהם, ומנסה ללמוד מטעויות ולהשתפר לפעם הבאה
נו, את אדם הגיוני, במבי D-:

[ניצן_אמ*]

כל הכבוד לי
Give credit where credit is due
זה משפט של אמא שלי.

[גוונים*]

וואו, כמה דברים נכתבו פה.
דברים נכונים, חשובים, מדויקים...
גוגוס, אני מזדהה מאד אם הרבה ממה שכתבת הערב, בעיקר עם תחושות הקיפוח הקבועות, הצורך בפיצוי וחוסר הידיעה כיצד לקבל מחמאות.
לכן,
בשמת, תודה על הדברים שלך.הם העלו לי דמעות בעיניים. וגרמו לי להרבה מחשבות.

בגדול, הצלחתי היום לעמוד בשתי המשימות שלי.
מאד שמחתי על זה שהצלחתי לא להתפתות. והיו לי הזדמנויות...
בפירוש הרגשתי שההחלטה המשותפת כאן היא זו שגרמה לי להצליח.
וגם, במקביל, לא הצלחתי להרגיש סיפוק, שמחה.
מה שהרגשתי הוא בדיוק ההבדל בין ביצוע משימה טוב מאוד לביצוע מצוין.
אני לא תופסת את עצמי כפרפקציוניסטית ובכל זאת בנושא של התזונה קשה לי להרגיש שאני מצליחה, מתקדמת, יוצרת שינוי.
כל הזמן חושבת על מה שלא הצלחתי ולא על מה שכן.

טוב, יש עוד הרבה דברים אבל מאוחר ואני עייפה.
חיזוקים לכולן ובהצלחה מחר.

[גוגוס*]

וואו, נשים יקרות, אתן מדהימות. תודה רבה.
אני לא יודעת מאיפה להתחיל. פתאום זה נחת עלי עד כמה אני בעצם סוג של נעלם כאן. מכירים היטב צדדים מסוימים שלי אבל אחרים... הרבה פחות. ואז אם אני אומרת משהו מאוד נחרץ הוא צובע את כולי.
אני מרגישה שעודדתן אותי לדייק את הנקודה שבה אני מתקשה לפרגן לעצמי כי דווקא התיאור של במבי מאוד הולם אותי. מאוד מאוד.

זה נכון, אני בסך הכל די מרוצה מעצמי. אבל יש דברים שאני לא מרוצה, ברור. אני פשוט לא מלקה את עצמי עליהם, ומנסה ללמוד מטעויות ולהשתפר לפעם הבאה. אצלי, בתפיסה, אין "מותה של האמא המושלמת" (בהשאלה) כי השאיפה שלי מעולם לא היתה לשלמות, אני ממש לא בכיוון הזה ובטח ובטח לא קרובה לזה. זה בכלל לא במילון שלי. זה מלחיץ אותי לחשוב שיש אנשים שזה מה שמניע אותם. יש לי כן חוסר ביטחון בעיקר בתחום העבודה, אבל שוב ושוב אני מגלה שאני טובה במה שאני עושה. יש לי תכונות אופי שמגבילות אותי. לפעמים אני מקבלת את זה ולפעמים אני מנסה להשתפר, אבל בסך הכל - בסטנדרטים של החברה שבה אנחנו חיים - אני ממש לא הישגית. ההישגים שלי הם בתחום איכות החיים, הנורמליות של האיזון בית-עבודה-משפחה-חברים-אני. ההישגים שלי הם להיות הכי אני, ולאהוב את זה רוב הזמן.

זאת פשוט אני. לגמרי. אבל יש אצלי איזו תוספת שאין אצל במבי ושיוצרת שם איזשהו כשל. ואני מחפשת אותה.
אז קודם כל בהחלט סביר לראות את הילדות שלי ככזו שבה חלקו לי תשבוחות ולאו דווקא לימדו אותי לשבח את עצמי. מעבר לזה, לא אפשרו לי כמעט אף פעם להיכשל. זה משהו שאין לי מושג איך לעשות אותו. אני פשוט בוחרת מראש בדברים שהם לרוב קטנים ממידתי האמיתית. אני לעולם, אבל לעולם לא מתחרה באף אחד. אני נטולת כל רוח הישגית. ובמקביל לצד הבריא שיש לזה אני יודעת שאצלי הדברים יושבים חזק מאוד על החרדה מכישלון. פשוט כי אני לא יודעת איך הוא נראה. כל דבר שהיה לי קשה בחיים, מארגון הזמן ועד עבודות לבית הספר פשוט הוכן ואורגן בשבילי. באהבה גדולה וכתקלה גדולה.
אז מבחוץ אני נראית ונשמעת כמו במבי אבל הסיבות שלי להגיע לשם הן כנראה אחרות לגמרי.

וגם... יש אצלי הבדל גדול בין לפרגן לעצמי על מי שאני ולטפוח לעצמי על השכם על הדברים שהשגתי בעמל רב (את שניהם אני עושה מצוין) לבין לפרגן לעצמי או לטפוח על השכם על ביצוע משימות (שאת זה אני לא יכולה).
הרשימה שלך, בשמת, היא מדהימה. ביומיום שלי אני פשוט חולפת על כל מיליון הדברים שאני עושה וחושבת לעצמי... אלו החיים. זו הציפייה הבסיסית שלי מעצמי. אין על מה לשבח.
ככה זה גם בתזונה. אם משהו נתפש בעיניי כ"ככה במילא צריך להיות או לעשות" אז אין שום מקום לתשבוחות. בשבילי זה יהיה כמו לשבח את עצמי על זה שצחצחתי שיניים למרות שהייתי עייפה.
אני מקווה שאני מובנת. גם לי זה בעצם מתחדד רק עכשיו.
אם החלטתי שיש דרך מסוימת שבה אני צריכה לאכול או שבה ראוי לי לחיות אז אני לא סופרת את הקשיים בדרך לשם. אם משהו הוא נכון פשוט צריך להגיע אליו. ועל זה שאני עושה משהו נכון וראוי לא מגיע לי פרס.
זה כמו עם פגיעה באחרים. נגיד שהתחשק לי מאוד לשקר למישהו ובכל זאת החזקתי את עצמי ואמרתי את האמת. מגיע לי שבח? בתפישה שלי לא.
אז בתזונה זה שנמנעתי מלהרעיל את הגוף שלי לא אמור לגרור שבח. זה פשוט ה base line
טוב, עכשיו זה מובן גם לי. וזה עדיין נראה לי נורמלי

[גוגוס*]

אה... וגם בוקר טוב מאוד לכולן. ויום נפלא לכל מי שעוד בעניין וגם למי שמיצתה את הרעיון אחרי כמה שעות.

בשמת, יישר כוח על אתמול! תני נשיקה לציפורניים שלך בשמי. בטח רווח להן.
גוונים, איזה יופי לך על העמידה במשימות. נכון שזה כיף?

[יעלפו_מהמושב*]

המשמעות היא שאני בעצם כל הזמן דורשת מעצמי לפצות את עצמי.
ואני עמוק עמוק עמוק בתוך בולען.

[גוגוס*]

ואגב צרפתיות, כלפי חוץ אני מקבלת מחמאות מעולה. יותר יפה מהנונשלאנט הצרפתי. תמיד אומרת בחום רב תודה וגם מסבירה מה אהבתי במחמאה ומה היא גרמה לי להרגיש.
אבל בפנים... בפנים לא נשאר כלום. אני הולכת הלאה. הרגש הטוב שאני מדווחת עליו לנותן המחמאה הוא אמיתי אבל מתפוגג ממש מהר.

[גוגוס*]

הי יעל
במקום ואני עמוק עמוק עמוק בתוך בולען.
תנסי - יש לי בולען והוא כרגע מאוד מאוד פעיל. ותתכווני לזה.
אל תיבלעי בתוכו כי אחרת תשכחי שהוא שלך, יציר כפייך, ושאת יכולה לו.
ואת יכולה.

מזכיר פי משהו שפעם שמעתי ולקחתי איתי. צוטטתי לשיחה של מישהי עם בן הזוג שלה. הוא למד רפואה אלטרנטיבית והיה חלק מאיזו קבוצה דינאמית.
היה מפגש של הקבוצה והוא יצא מזה מעוך לגמרי, אבוד ומבולבל.
האשה הקשיבה לו ממש בסבלנות והכלה המון זמן ואז פתאום היא אמרה: נעם, תעצור. אתה נכנסת לזה. כמו שנכנסת - ככה תצא.
אני יודעת שזה נשמע פשוט יותר ממה שזה באמת אבל לפעמים זה עוזר לי לזכור. בדרך כלל יש לנו את היכולת לרדת ממקום שאליו טיפסנו בכוחות עצמנו.
רואים את זה ממש ברור אצל ילדים ואני חושבת שהיכולת הזו טבועה בנו.

[גוגוס*]

ועכשיו הקטנה שלי נרדמה ואני הולכת להיות אלופת העולם ולעבוד שעה וחצי.
ברגיל שלי אני מנצלת את הזמן המתוק הזה לקריאת עיתון או כל בזבוז זמן אחר.
היום לא יהיה לי שום זמן לעצמי שניתן להקדיש לעבודה אבל התחייבתי... שכל יום.
אז עכשיו!

[ניצן_אמ*]

שכחנו לציין שממש ממש עכשיו נהיה סתיוי בישראל. הגוף שלנו מגיב לשינוי הטמפרטורה. בגלל זה כולנו נפלנו לבולענים באותו הזמן...
יעל, הצטרפי אלינו.

[מיכל_בז*]

בגדול - הצלחתי. אבל מאוד בגדול.

אבל אני לא אהיה פולנייה. גם אני רוצה להיות צרפתייה חיננית עם יסוד אדמה חזק וטחול חסון.

אז כל הכבוד לי על שהצלחתי לאכול לפי התזונה הרצויה לי למרות שהנסיבות, הנפשיות והפיזיות, לא היו קלות.
וכל הכבוד לי שעקבתי אחרי הגוף שלי ואיך ומה הוא מרגיש וכתבתי לי את זה לאורך היום כולו.
וכל הכבוד לי שמנעתי מריבה בזה שהתנצלתי בכנות ובמהירות וללא גאווה במקום בו הגיעה התנצלות.
וכל הכבוד לי על שהמשכתי לעבוד על בטרייה ריקה במשך שעות רבות. (אני חייבת לנסות להבין למה בכלל היא התרוקנה לפתע בעשר בבוקר.)

וכל הכבוד לכולכן. יום שני מוצלח.

[בשמת_א*]

לא אפשרו לי כמעט אף פעם להיכשל. זה משהו שאין לי מושג איך לעשות אותו
אני לומדת.
זה קשה, אבל אני לומדת. זה קצת כמו בספורט, שאתה לומד איך ליפול נכון? הדבר הכי קשה להתגבר עליו זו ההרגשה הנוראה בכל הגוף. לא מהכישלון עצמו, אלא מתחושת האפסיות המציפה.

אני פשוט בוחרת מראש בדברים שהם לרוב קטנים ממידתי האמיתית. אני לעולם, אבל לעולם לא מתחרה באף אחד.
פה היפלת לי את הלב.
אני חושבת שאני עושה אותו דבר.
צריכה לחשוב על זה.

הרשימה שלך, בשמת, היא מדהימה. ביומיום שלי אני פשוט חולפת על כל מיליון הדברים שאני עושה וחושבת לעצמי... אלו החיים. זו הציפייה הבסיסית שלי מעצמי. אין על מה לשבח.
למדתי מ-פליי ליידי להפסיק לחשוב כך. להפוך את הבלתי נראה לנראה.
למדתי עוד יותר מזה שעודדתי אחרות לשים לב למה שהן עשו. במיוחד שאני ידעתי איך היה להן קודם, ויכולתי להראות להן כמה התקדמו. הן לא העריכו את זה כי ראו את חצי הכוס הריקה, אבל בשביל זה אני הייתי שם.
ולמדתי מהסיפור של ניצן על אמא שלה.

_מגיע לי שבח? בתפישה שלי לא.
אז בתזונה זה שנמנעתי מלהרעיל את הגוף שלי לא אמור לגרור שבח. זה פשוט ה base line._
זה החינוך שלנו.
אני באה מאותו חינוך.
אני חושבת שחוץ מאשר לעצמי, גם גרמתי הרבה אומללות לאנשים אחרים עם הקונצפציה המרעילה הזאת )-:
(חושבת על החבר הראשון שלי, נגיד. לא אמרתי אף פעם מלה טובה על שום דבר שהוא עשה בסדר. תמיד ראיתי, וגם ציינתי, וגם ביקרתי - כל דבר קטן שלא מצא חן בעיני. איכס. לא יאומן שהוא אוהב אותי למרות הכל).

אבל בפנים... בפנים לא נשאר כלום. אני הולכת הלאה.
אין במה להיאחז.
אין מקום בפנים, שמאמין באמת ובתמים שאת טובה.
וזה לא משהו אינסטנט.

אני מרגישה, שקודם חשוב שתשימי לב לשלילה העצמית.
אחרי שהיא תתחיל לרדת, יהיה מקום לקצת אמונה ואהבה ופחות פחד מכישלון.

כל הכבוד לכן, ממש התרשמתי!

[גוגוס*]

אח. שעה וחצי נטו של עבודה ביום שבו אין לזה שום זמן בכלל. בא לי לקפוץ לשמיים. הספקתי המון!
הנה, אני אנסה - כל הכבוד לי שבמקום להתבטל כהרגלי כשהילדה ישנה ישבתי לעבוד במרץ והצלחתי להתמקד ולהתרכז עם המוח שלי, שנוטה לנזול דרך ההנקה.
באמת כל הכבוד לי.
ומיכל - וואו!!! מרשים ביותר. איזה יום נהדר היה לך. וכמה מרגש את מפרגנת לעצמך. כפי ששמת, עשית לי חשק גם.
קראתי את הדברים שלך ואמרתי לעצמי, הי, גם אני יכולה.
מאחלת לך עוד יום כזה לפחות.

וניצן, תודה על התזכורת. בכלל לא עלה בדעתי. אני כבאר זמן רב מרגישה מוצפת הורמונים ושקועה הרבה פעמים בעצבות מאוד לא אופיינית. אולי זה הסתיו...

[יעלפו_מהמושב*]

אתה נכנסת לזה. כמו שנכנסת - ככה תצא.
זה נכון. זה מזכיר לי את הביקור האחרון אצל אח שלי בונקובר- שיחקתי עם הבן שלו, שהיה אז בן ארבע וחצי או חמש, ופתאום הוא נעלב ממשהו או שקיבל מכה, לא זוכרת. בקיצור, ברח לאיזו פינה והתקפל שם באומללות. ואחרי כמה רגעים ניגשתי אליו, לראות מה קורה, והצעתי לו לחזור לשחק, וממש ראיתי איך המבט שלו נבלע פנימה, מתלבט, ומקבל את ההחלטה לחזור, ובבת אחת יצא ממנו שוב הילד הקסום שהוא, שמח ומוכן למשחקים. זה הדהים אותי אז, ומדהים אותי עכשיו.


יעל, הצטרפי אלינו.
אז בדיוק ירדתי לעשות סיבוב למטה עם הקטנטנצ' ויחד עם שתי פחזניות מהקונדיטוריה של שמו, עצרתי גם אצל הירקן וחזרתי עם שלל שקיות. עוד לא בטוחה מה עושים פה עכשיו.

[יעלפו_מהמושב*]

וסתם ככה- אני קוראת בפורום הורים לתינוקות בתפוז. מישהי שם העלתה כל מיני שאלות סקר, ובינהן- עד מתי הילדים שלכם אכלו פירות (טחונים) בבוקר, ומתי אפשר לתת להם קורנפלקס? וכולן עונות. אז ברור שקל להגיד, ושעוד אין לי ילדים והכל והכל, אבל זה נראה לי כל כך חבל. שכל כך ממהרים לתת להם קורנפלקס, או אפילו חביתה וקוטג'. זאת אומרת, אני לא יכולה לתאר לעצמי ארוחת בוקר מוצלחת יותר מפירות בבלנדר, אם לעצמי, אז ברור שגם לקטנטן. ואני יכולה רק להעלות משאלה פה בדף הזה, שזו תשאר ארוחת הבוקר שלנו לכמה שיותר זמן.

(הסייג היחיד שאני יכולה לחשוב עליו זה שארוחת בוקר כזו לא משביעה לזמן ארוך במיוחד, גם אם יש בה שקדים/אגוזים, ואולי זה משהו שיכול להטריד הורים- לשלוח ילד שבקרוב יהיה רעב לגן).

[בשמת_א*]

כל הכבוד לי שבמקום להתבטל כהרגלי כשהילדה ישנה ישבתי לעבוד במרץ והצלחתי להתמקד ולהתרכז עם המוח שלי, שנוטה לנזול דרך ההנקה.
חחח! הצחקת אותי פה נורא!

תרשי לי לערוך לך קצת, בסדר?
כל הכבוד לי שישבתי לעבוד במרץ והצלחתי להתמקד ולהתרכז, אפילו שכרגע זה קשה לי במיוחד

את ראית איך הצלחת אפילו במשפט אחד של הערכה, להכניס לעצמך שתי מכות בבטן הרכה? (-:
למה היה צריך את "במקום להתבטל כהרגלי"? אה? למה צריך לכפר על ההערכה בנזיפה על "איך שאת תמיד"?
אה, אגב מלים הורגות יומן קריאה: שימי לב גם לאמירות המרעילות הרצופות ב"תמיד", "כהרגלך", "אף פעם" וכדומה. כל ההכללות האלה.
פה למשל, זה היה משפט נורא אילו היה יוצא מהפה של הורייך או בן זוגך. באמת. ישר לדפי ההתעללות שפתחתי.

תראי מה המשפט אומר: הוא אומר ככה: באמת כל הכבוד לך, אבל באירוניה.
הצלחת, אבל זה חד פעמי.
אנחנו כבר מכירים אותך. בטלנית.
והמוח שלך ממש לא משהו בימים אלה.
נו, אז הצלחה אחת קטנה. גם כן משהו. תיהני לך, תיהני. אני אורב לך בפינה, אל תדאגי. זה לא יחזיק מעמד.

(פחחח. מי שאומר דבר כזה לא קורא את הדף הזה. את כנראה הנכדה של אינשטיין אם ככה את כותבת כשהמוח נוזל).

מי זה האדם הזה שחושב עלייך ככה?
מי זו הדמות הזאת?
מה כל כך בוער לה לתקוע לך סיכות בבלון השמחה שלך?

אני זורקת לך אתגר, נראה אם תרימי את הכפפה: בפוסט הבא שלך, חמישה "כל הכבוד לי" אבל מכל הלב! הלוואי עלי לכתוב מה שמיכל כתבה (במיוחד התרשמתי מהקטע על ההתנצלות, וואו, איפה המרגיעון הזה שרק אדם חזק יכול להתנצל?), אבל אין פה תחרות.

[גוונים*]

בשמת, זה גדול מה שכתבת עכשיו, וואו, זה כל כך מתאים לי.
כל הסבטקסט הזה זה בדיוק מה שאני מכניסה לתוך משפטים פשוטים כביכול ותמימים כביכול וטובים כביכול שאני אומרת לעצמי.
תודה.

התחלתי את היום במצב 'רגשי' לגמרי... כל דבר מעלה דמעות בעיני.
ושני שינויים חיצוניים בתכניות, אחד של היום הזה ואחד של מחר שקצת מלחיץ אותי כי אומר שאצטרך לעמוד בסיטואציה מאתגרת בעבודה, גורמים לי לרחם קצת על עצמי וזה מתכון בטוח למעידות בתחום התזונתי.
בינתיים לא אכלתי כלום ורק שתיתי שזה טוב (ככה אני, מתחילה לאכול מאוחר, ככל שאני מתחילה לאכול מוקדם יותר יש סיכוי שהיום יהפוך לבלגן תזונתי).
חייבת לאכול טוב לפני שיוצאת מהבית כדי שיהיה לי קל לא להתפתות.

גוגוס, באמת כל הכבוד לך! היכולת לשים לב להתנהגות האוטומטית ולצאת ממנה, איזו הרגשה טובה!

[גוגוס*]

בשמת, את גדולה. תודה לך. את יושבת?
כל הכבוד לי שביליתי חצי לילה ערה לגמרי עם היונקת שלי והכלתי אותה וחיבקתי ונישקתי אפילו שהייתי תשושה מאוד.
כל הכבוד לי שעשיתי המון כביסה וטיפלתי בבית כל כך יפה בעיניים טרוטות.
כל הכבוד לי שהצלחתי לדבר יפה ובנימוס עם השכנה למרות שרציתי להטיח בה דברים מאוד קשים.
כל הכבוד לי ששלחתי להורים שלי מכתב מלא תודה ואהבה על זה שהם עוזרים לי כל כך הרבה.

וזה רק מהבוקר...
בחיי שזה מרגיש טוב.

וגוונים. תודה על הפרגון. שולחת גם אליך בחזרה.