הבעל שבתמונה המשפחתית

[רוני_בלוני*]

בני כמה ילדייך לאה?

[שרית_אמיר*]

רק שהאין כסף נמצא אצלו ולי עדין אין ויודעת שכולם צריכים
אני אימצתי דרך חביבה שנקראת "לקנות בעינים" טיול בין חנויות למדוד להרגיש לנשום - אופנה, בגדים חדשים ויפים להנות מיחס נעים של זבניות להרגיש שמתיחסים אילי ( ולא משנה הסיבה)
כשזה מגיע למיצוי ללכת להתחדש בחנויות יד שניה שם המחירים נוחים לכל כיס.
לא מוסרי אבל לפעמים חנויות הכל בדולר או ב2 ש"ח מרגיעות קצת ונותנות להתחדש במשהו מרענן.
מרגישה שרוצה חו"ל ואין כסף כי יש לנו סדרי עדיפויות גולשת באתרים בודקתת מלונות מטיילת וירטואלית במקומות וכך מגיעה לרגיעה.
אין כסף לא צריך להיות גורם לאי סיפוק צרכים.
טיול בשפת הים/בהרים/בנחל/ברחובות עיר הם חינם ויכולים לתת המון.

[רוני_בלוני*]

אני בכוונה שאלתי מה הגיל של הילדים. כי כשבנותי היו צעירות יותר אני זוכרת את התקופה שבקושי הצלחתי להרים את הראש... מכל הבחינות וגם כלכלית. הנטל הכלכלי היה קשה מאוד, וממש לא ראיתי צורך ורצון להתאפר או לקנות איזה בגד. לאט לאט הבנות קצת גדלו, סיימנו לשלם הון למעון ופתאום יום אחד גם הרצון להתאפר ולהיראות טוב יותר הגיע. כשסיימנו לשלם לצהרון. התחלנו לנשום. המצב הכלכלי הפך לטוב קצת יותר וכבר יכולתי להרשות לעצמי יותר.
אז נכון בהתחלה קניתי איפור בהכל בדולר! ושמחתי לקבל ביד שנייה בגדים שהשכנה כבר לא זקוקה להם. בחורף שעבר החלטתי שבכל חודש אני קונה לעצמי בגד אחד או שניים חדשים. וכך עשיתי. לאט לאט... מצאתי מספרה שתספורת בה עולה חמישים ש"ח (ואפשר למצוא מספרות כאלה. יש כאלה).
לאט לאט למדתי לפרגן לעצמי. ובזול.

[מתלבטת*]

לגבי בעלך, רק תקשורת. את חייבת לדבר איתו על תחושות שלך והחוויות האלו, כי אולי גם הוא חווה משהו דומה. אנחנו הנשים בדרך כלל טובות יותר בתקשורת. ולכן את חייבת לשוחח איתו, להסביר מה את מרגישה....

מנסה לתקשר ויוצא לי רק שאני צריכה ממנו יותר עזרה ולאפשר לי קצת זמן עם עצמי, הוא מנסה מאוד לקחת את הקטן כשהוא בבית, כדי שאוכל להתרחץ, לאכול וכו'. ואז אנימרגישה שזה לא זה, בעצם אני רוצה אותו לא רק אותי לבד, אלא את שנינו. ונורא קשה לי לומר לו את זה, זה יוצא שיש לי חרדת נטישה <ציטוט שלו> ופתאום, אני שהייתי חזקה עצמאית ולא מפחדת , נהיית קטנה שברירית ותלותית, ואיכשהו אני מרגישה שזה מרחיק אותו, אולי הפחד שלו שאני אתלה בו/עליו...

[אינדי_אנית*]

מתלבטת, יכול להיות שאת מרגישה שאת משעממת? שהוא ממלא את כל עולמך החברתי ולכן את מרגישה בנחיתות?
גם אני הייתי כך אחרי שנולדה לי הילדה והייתי איתה כל היום לבד בבית..
ואפילו בעלי כבר הרגיש מועקה ולא ידע אפילו למה...
והפתרון? סדר יום משלי, לא לפי השעות שהוא בבית אלא לפי מה שמתאים לילדה ולי. בבוקר קמים אוכלים ויוצאים ליומנו (גן שעשועים או משחקיה:-) ).
ואז פוגשים אנשים עושים דברים ויש מה לספר... סתם, ברור שהעניין הוא לא מה לספר, אלא פשוט ממלאים את היום בתוכן.
ודרך אגב אם התינוק הוא קטן אפשר בכלל לנסוע ולבלות עם המנשא בכל רחבי הארץ.
האם מדבר אליך?

[מתלבטת*]

חדשות טובות!
אני חושבת שאת צריכה למצוא איזו חברה שגם היא במצב דומה,
מצאתי, ודיברתי עם אישה/חברה מבוגרת שזוכרת, ופתאום היתה שם מישהי שמבינה ויודעת והרגיעה ויכולתי להוציא ולבכות, והיתה מישהי שיכלה להכיל ולהקשיב. הבנתי שבן-זוגי, לא יכול כרגע להיות שם כמו שאני צריכה כי גם הוא במצוקה, וזה היה מצוין, חוץ מזה היא גם עזרה לי לראות כמה דברים:

למשל,יכול להיות שאת מרגישה שאת משעממת?
כן! אני פשוט רוצה וצריכה עוד דברים חוץ מלהיות אימא, גם אם לא עכשיו מייד, הצבתי לעצמי זמן ל"חופשת הלידה" ואח"כ אחזור לעשות את הדברים שאני רוצה ושממלאים אותי , מעבר לאימהות.

ודרך אגב אם התינוק הוא קטן אפשר בכלל לנסוע ולבלות עם המנשא בכל רחבי הארץ.
כן, רעיון טוב, רק שיש לנו רכב אחד והוא רוב הזמן אצלו...אבל רוב הזמן זה לא כל הזמן, אני חשבתי שפעם בשבוע אני יכולה להתחיל להסתובב.

לגבי בעלך, רק תקשורת.
נכון, ניסיתי שוב לדבר, אחרי השיחה עם החברה - שבה פרקתי ושיחררתי- , וכך כשדיברתי איתו כבר לא כעסתי עליו אלא יכולתי לדבר על מה שקשה לי וגם לשמוע את הקושי שלו. היה מצוין, וקרה לנו משהו טוב. הבנו שהזוגיות כמו שהיתה לנו לפני הלידה - מתה. ועכשיו צריך לבנות אותה מחדש , אחרת.

[רוני_בלוני*]

הבנו שהזוגיות כמו שהיתה לנו לפני הלידה - מתה. ועכשיו צריך לבנות אותה מחדש , אחרת.
וה"מחדש" הזה יהיה טוב יותר, תקשורתי יותר. מעניין יותר. כי יש לכם ילד ובהתחלה זה באמת קשה.... בהמשך הכל מתבהר, הופך ברור יותר, האהבה מתחזקת, הטיפול בילד החדש הופך מהנה יותר, והזוגיות אכן יכולה לצמוח למקומות הרבה יותר טובים ועמוקים.... לא איבדת את זה - הכל כאילו קפא קצת, מטושטש קצת אבל זה יסתדר.
אני כאן
המרגיעון שיצא לי "נוכחותך חשובה לי מדעתך" - לא מדהים??!

[אינדי_אנית*]

אפשר גם באוטובוס. תינוקות מתים על זה ואת חופשייה להענות לכל צרכיו... בהצלחה לך.

[מישהי*]

אפשר גם באוטובוס. תינוקות מתים על זה ואת חופשייה להענות לכל צרכיו... בהצלחה לך.
ממליצה בחום על הרכבת!
שם אפשר גם לזחול (סליחה, לא שמתי לב לגיל) ולהסתובב ויש מלא דברים מעניינים.
כשקלטתי כמה זה יותר קל מאוטו, ויתרתי על האוטו לחלוטין בנסיעות ארוכות

[אמא_נמרה*]

גם אני ממליצה על תחבורה ציבורית. הייתי מסתובבת עם התינוקי בכל מרכז הארץ. מבקרת חברות וקרובי משפחה. זה מרענן לצאת החוצה, לראות אנשים, לחוות דברים בחוץ ולא בבית, וכמובן לראות אנשים ששמחים שבאנו ומפנקים אותנו.

[מתלבטת*]

אני כאן

תודה, רוני

וה"מחדש" הזה יהיה טוב יותר, תקשורתי יותר. מעניין יותר
כן, אני יכולה לראות את זה קורה באופק.

נצא לדרך ונדווח מה קורה...

[פלוני_אלמונית*]

לבעלי באופן רשמי (ולא באופן טבעי) נמאס מהמיטה המשפחתית (צפוף לו), וחושב שכדאי ששנה הבאה בננו בן ה3 ילך לגן כי זה לו טוב ואני אוכל לעבוד ולשפר את המצב הכלכלי.
עצוב לי לראות שלא טוב לו במצב הקיים, ושהתוצאה היא מה שאני חווה קצת כפרידה מהבן שלי, שתמיד מאוד קרוב ואני יודעת אם קר לו בלילה או ביום.

[אבישג_א*]

אוי, הודעה מלפני שבוע, חבל.
אתם מתקשרים ? כי לי זה נשמע כמו קצר בתקשורת.
את מתארת את הרצונות שלו ואת התחושה שלך כמי שנאנסת לעשות את רצונו.
אולי יש פתרון שיתאים לשניכם ? עבודה חלקית מהבית ? לינה של הילד שמתחילה במיטה שלו וממשיכה באמצע הלילה אצלכם ? יש עוד רעיונות, אבל הכי חשוב זו התקשורת ביניכם.

[לפלוני_אלמונית*]

הבן שלכם ישן במיטה שלכם וכתוצאה מכך גם האינטימיות הזוגית שלכם נעלמה, כל פרנסת הבית מוטלת רק עליו ואת עוד מתפלאת שלא טוב לו במצב הקיים ?
הילדים צריכים לישון בחדר שלהם.
כל עוד הילדים ישנים במיטה של ההורים זה פוגע בזוגיות, וכשזוגיות נפגעת זה פוגע קודם כל בילדים, ולכן למען הילדים עדיף שהם ישנו בחדר נפרד.

[בשמת_א*]

_הילדים צריכים לישון בחדר שלהם.
כל עוד הילדים ישנים במיטה של ההורים זה פוגע בזוגיות_
לא יודעת מי כתב את זה, אבל זה לא האתר הנכון לכתוב שטויות כאלה.

זה האתר שדוגל בשינה משותפת עם הילדים.
זה כשלעצמו לא פוגע בשום זוגיות. בעל לא מרוצה שגם אי אפשר לתקשר איתו וגם אי אפשר למצוא ביחד איתו פתרונות טכניים ואחרים שעונים על הצרכים של כולם, זאת בעייה בזוגיות, אבל היא יותר בעייה של תקשורת, התחשבות ומאמץ מאשר בעייה שקשורה לשינה (למה גם האמא וגם הילד הרך צריכים להיפגע? נשמע לי ששניים פה משלמים את מחיר ההתנגדות של אחד, ועל פניו זה לא נשמע הגיוני).

[תמרוש_רוש]

לא יודעת מי כתב את זה, אבל זה לא האתר הנכון לכתוב שטויות כאלה.
נכון.

אני בדעה שילדים מאתגרים את הזוגיות איך-שלא-יהיה, מתוקף תפקודם הבסיסי כילדים שתלויים בנו ודורשים מאתנו המון כוחות... ומתפקיד הזוג לשים לב לעניין וללמוד לטפח את הזוגיות עם, למרות, בזכות ותוך כדי גידול הילדים.

ילדים גם מאתגרים את שנת ההורים (וגם זה בהגדרה בסיסית, לא משנה סידורי השינה) וגם לזה הזוג צריך למצוא פתרונות, לפעמים יצירתיים, וכמעט תמיד דינמיים.

האינטימיות הזוגית שלכם נעלמה, כל פרנסת הבית מוטלת רק עליו
זה קודם כל תוצר של הולדת ילד, לא של סידורי השינה.

[תמרוש_רוש]

זה האתר שדוגל בשינה משותפת עם הילדים.
מצד שני, אין צורך ששני ההורים ישנו אתם באותו זמן.
אני מכירה מספיק זוגות שבהם הבעל נודד באופן מכוון בין המיטה המשפחתית למיטה משלו, כדי לספק גם את הצורך באינטימיות וגם את הצורך בשינה רציפה, וזוגות אחרים (בייחוד עם קטנטנים קשי-שינה) שבני הזוג עושים תורנויות-שינה-משותפת (פעם היא ופעם הוא) עם התינוק.

[גשם*]

אני מחפשת נקודות מבט שיעזורו לי.

מאז נישואי למדתי שהצרכים שלי לא ימולאו במלואם על ידי בן זוגי ושלמרות שזה מאכזב אני חיה פחות או יותר בשלום עם זה רוב הזמן.

לפני כמה שבועות היתה לי ילדה חולה במשך שבועיים בבית. בהיותי עובדת מן הבית (חלק מהזמן) וגם אמא אני נשאתי את כל הנטל של הטיפול בילדה והדאגה. לא עלה בדעת בן זוגי להרים טלפון במשך היום לברר אם אנחנו בסדר ואיך אני מתמודדת. לא עלה בדעתו לחזור הביתה מוקדם יותר או אפילו לקחת יום חופש להשאר איתה בבית. כל זה כאשר אני בהתמוטטות ברורה ואפילו אחרי שדיברתי איתו על זה. הוא טוען שהוא מאוד מאוד עסוק בעבודה והוא לא יכול לבוא מוקדם, לקחת חופש או אפילו להרים טלפון במשך היום. שהוא לא הבין שהמצב כזה קשה. קשה לי מאוד לקבל את ההתנהגות הזאת.

אשמח לשמוע דעות על המצב.

[קוראת*]

לא עלה בדעת בן זוגי להרים טלפון במשך היום לברר אם אנחנו בסדר ואיך אני מתמודדת. לא עלה בדעתו לחזור הביתה מוקדם יותר או אפילו לקחת יום חופש להשאר איתה בבית. כל זה כאשר אני בהתמוטטות ברורה ואפילו אחרי שדיברתי איתו על זה.

נשמע קשה מאוד! לפי איך שאת מתארת את זה, ברור שמה שהוא עושה זה לא לעניין. אין דבר כזה שאי אפשר לקחת חופש. כמפרנסת עיקרית וכקרייריסטית במקום מאוד תובעני למדתי שכשאין ברירה מוצאים בהחלט את הדרכים לקצר ימים ובכל זאת אפשר להתקדם. מרגיש מאוד בודד מה שאת מספרת.
בני זוג עושים דברים שהם לא לעניין.
עכשיו השאלה היא התקשורת על זה. לאחרונה אני עובדת קשה מאוד על התקשורת עם בן הזוג שלי. אני יותר ויותר עוברת לבקשות נעימות שכוללות את מתן התחושה שהוא הגבר שלנו ואנו זקוקים לו. התחושה היא בכיוון חיזוק הגבריות ולא בתלונה (אני, אגב, מאוד פמיניסטית, רק להבהיר).
עוד דבר שאני מאוד מנסה הוא לשבת לדבר כצוות: "הילדה חולה, מה עושים? איך אתה מציע לחלק את העבודה?" במין צורה של חשיבה זוגית יחד עם מובנות מאליה שהוא חלק מזה.

האם הוא המפרנס העיקרי ממש אצלכם? כי אם כן, אז נטל הפרנסה הוא בהחלט קשה.

[גשם*]

הי קוראת,

הוא מסכים שהוא התנהג לא בסדר. הוא גם התנצל. זה קצת עזר אבל נשארתי בהרגשה לא נעימה שאם משהו דומה יקרה שוב, אני לבד ואני לא חושבת שהוא יתנהג אחרת. ויש לי תחושת עלבון גדולה שלא אני ולא הילדה מספיק חשובות שיעשה בשבילינו מאמץ ויחשוב עלינו אפילו שזה קשה. זו הנקודה, אני חושבת, המסר שקיבלתי הוא שלא אני ולא הילדה שוות מאמץ.

את צודקת שזה הפתרון:
עוד דבר שאני מאוד מנסה הוא לשבת לדבר כצוות: "הילדה חולה, מה עושים? איך אתה מציע לחלק את העבודה?" במין צורה של חשיבה זוגית יחד עם מובנות מאליה שהוא חלק מזה.

אבל הבעיה היא שלמרות שאני עוברת במשרה מלאה + (עם תקופות עמוסות יותר ופחות - אני מרצה וחוקרת) אני עובדת בעיקר מהבית ולמרות שאני מרוויחה יפה, הוא מרוויח הרבה יותר ועובד יותר שעות. אז אומנם הוא לא נושא את כל נטל הפרנסה, אבל זה ברור שהעבודה שלו יותר חשובה משלי - או לפחות זו ההרגשה שאני מקבלת.

[גשם*]

וזה כמובן מכניס אותי למלכוד הידוע - אני גם עובדת קשה מחוץ ובית וגם מתפקדת כעקרת בית... אני יודעת שאני לא היחידה.

[בשמת_א*]

גם אני מסכימה עם קוראת.
אחדד: מצד אחד, נשמע שהתנהגותו "לא לעניין".
מצד שני, צריך לבדוק איך מתנהלת התקשורת ביניכם. לפעמים ההתנהגות שלו עשויה להשתנות מן הקצה אל הקצה אך ורק כתוצאה משינוי שאת תעשי במה שאת מתקשרת, במה שאת משדרת, במה שאת מבקשת.

טיפ כללי: תימנעי משיחות כלליות בנוסח:
אחרי שדיברתי איתו על זה.
לצערי אלה שיחות שנדונו לכישלון מראש.

במקום זה, מה המצב היום? מה המצב הרגע? היום את בהתמוטטות? היום הילדה חולה וקשה לך?
אז אל תצפי שהוא "יבין" בטלפתיה. הוא גבר P-:
תרימי טלפון. תגידי לו שאת ממש צריכה את העזרה הגברית שלו היום. בלי תלונות, ביקורת או נימה של האשמה (אנחנו צריכות לשים לב טוב טוב לטון שלנו...). משהו נקודתי.
תעבדי על בסיס יומי. כל יום תבדקי מה הצרכים שלך, וכל יום תבקשי מה שאת זקוקה לו, בנימה שקוראת המליצה (
בקשות נעימות שכוללות את מתן התחושה שהוא הגבר שלנו ואנו זקוקים לו.

שורה תחתונה:
לבקש. בזמן אמת.
במקום לצפות-להתאכזב-להתלונן-לבקר. על העבר.

[בשמת_א*]

ויש לי תחושת עלבון גדולה שלא אני ולא הילדה מספיק חשובות שיעשה בשבילנו מאמץ ויחשוב עלינו אפילו שזה קשה.
רק רוצה להגיד לך שזו טעות אופטית.
והעלבון שלך עובר אליו בתור "אני מאוכזבת ממך ואתה לא עומד בציפיות שלי", פוגע בגבריות שלו, וגורם לו לרצות לברוח.
בקיצור, אנחנו הנשים עושות טעויות קלאסיות בניהול הגברים שלנו... והתוצאה היא שאנחנו פוגעות בעצמנו. גם בו, אבל קודם כל בעצמנו)

לא מזמן גיליתי משהו ממש מעניין על הגברים: הם... איך לומר? לא חושבים כמו אשה... P-: באמת... הם לא נשים P-: (אני לגמרי רצינית אפילו שאני מתלוצצת. זה מה-זה-מבאס. הם פשוט... חושבים אחרת! כשאני מקבלת מדי פעם חלון הצצה לאופן החשיבה שלהם, אני נדהמת איך העולם יכול להיראות כל כך שונה ממה שמובן מאליו לי...)

[יערה*]

אנחנו הנשים עושות טעויות קלאסיות בניהול הגברים שלנו...
שישמור אותי אלוהים הטוב ממשפטים כאלה.
הטעות הכי קלאסית היא כנראה לחשוב במושגים של "לנהל" את הגבר. זה בן אדם, לא עובד או מתנדב או כפיף.
נפלה לי הלסת ולא חזרה למקום.

אז אל תצפי שהוא "יבין" בטלפתיה. הוא גבר
הוא אדם. ורוב בני האדם לא מבינים בטלפתיה, גם אלה שחושבות שהן כן.
לעשות תמיד בשביל אחרים כל הזמן זה לא נקרא להבין בטלפתיה. זה רק נקרא להיות במסלול המהיר לקורבנות.

[דניאלה*]

_עכשיו השאלה היא התקשורת על זה. לאחרונה אני עובדת קשה מאוד על התקשורת עם בן הזוג שלי. אני יותר ויותר עוברת לבקשות נעימות שכוללות את מתן התחושה שהוא הגבר שלנו ואנו זקוקים לו. התחושה היא בכיוון חיזוק הגבריות ולא בתלונה (אני, אגב, מאוד פמיניסטית, רק להבהיר).
עוד דבר שאני מאוד מנסה הוא לשבת לדבר כצוות: "הילדה חולה, מה עושים? איך אתה מציע לחלק את העבודה?" במין צורה של חשיבה זוגית יחד עם מובנות מאליה שהוא חלק מזה_
כל מילה

אבל הבעיה היא שלמרות שאני עוברת במשרה מלאה + (עם תקופות עמוסות יותר ופחות - אני מרצה וחוקרת) אני עובדת בעיקר מהבית ולמרות שאני מרוויחה יפה, הוא מרוויח הרבה יותר ועובד יותר שעות
מכירה מקרוב את המצב הזה, בעיקר מהצד שלך - כלומר אני עובדת מהבית ודי הרבה.
דיברתי על כך רבות עם בן הזוג וברור לשנינו שרק מכיוון שהעבודה נעשית מהבית, זה לא אומר שהיא צריכה לקבל פחות "כבוד" והתחשבות.
מאוד יכול להיות שגם אתם תוכלו להסכים על זה, וזה צעד חשוב.
יכול להיות שהוא בכלל לא חשב על זה ככה.
ובכל זאת, גם אחרי ההסכמה העקרונית הזו, הכי קל לשכוח את זה ברגע האמת.
לא רק כשהילדים חולים, גם כשאני צריכה שעה או שעתיים להשלים משהו ומבקשת שהוא יהיה "על הילדים", הכי קל לתת להם "לגלוש" אליי ולשגע לי את השכל תוך כדי עבודה.
כלומר זה מין מצב שבאמת דורש שיתוף פעולה גדול ביניכם כזוג, אבל גם תחזוקה מתמדת: קל לשכוח את זה, קל ליפול לדפוסים ישנים שבהם רק כי "את בבית" העבודה שלך נדחקת הצידה.
ולעבוד בתור אמא מהבית זו פריבילגיה גדולה, שווה לעבוד על זה ולתחזק את זה - רק צריך למצוא את הדרך לעשות את זה בתמיכה של בן הזוג.
אגב, מה עם עזרה נוספת? סבתא שתבוא ותיתן יד, חברה שתעזור בקניות אם את מנוטרלת עם הקטנה וכו'?
זה כמובן בלי קשר לפתרון העניינים הזוגיים בתחום הזה, רק כתמיכה נוספת

[בשמת_א*]

טוב, יערה, חוזרת בי מההתלוצצות.
אסביר אפוא את מה שכתבתי:

אז אל תצפי שהוא "יבין" בטלפתיה. הוא גבר
זאת בדיחה, והאייקון P-: מסמל את זה. ב-ארור שגם אנחנו לא מבינות טלפתיה. אף אחד לא מבין טלפתיה, למעט אותם מקרים נדירים של הרמוניה וטלפתיה...

בניהול הגברים שלנו.
גם זו בדיחה.
אבל אני מודה שהיא פחות ברורה, שמתי שלוש נקודות ולא אייקונים...
הצד הרציני: "ניהול הגברים" כמו "ניהול הנקה". זה לא שאנחנו "מנהלות" את התינוק היונק שלנו, אבל אנחנו כן מנהלות את מה שאנחנו עושות. לזה הכוונה.
הכוונה במלה "ניהול" פה היא דרך ההתנהלות שלנו, ובצורה יותר ברורה: מה אנחנו עושות, איך אנחנו עושות, איך אנחנו מגיבות, איך אנחנו מבקשות, מה עובר לנו בראש, מה אנחנו משדרות בלי לשים לב.
כל דבר אני מנהלת. את החיים שלי, את העבודה שלי, את הבית, את מערכות היחסים. אין פה שום אמירה משפילה לגבי הדברים האלה. יש פה אמירה לגבי המקום שלי כמנהלת החיים שלי.

ויותר בפשטות, אני אומרת שפעמים רבות, תקלות מהסוג הזה בין בני זוג אינן תוצאה של "בעיית אופי" של בן הזוג, או "בעיית התנהגות" של בן הזוג, או "בן הזוג לא אוהב אותי יותר ואני לא חשובה לו", אלא תוצאה של טעויות בדרך ההתנהלות של האשה.
(הטעויות הן דו כיווניות. גם הגברים עושים טעויות בהתנהלות מול האשה, אבל אני לא מתייחסת לזה כאן כי שואלת אשה על גבר. בדף שגבר שואל על אשה אני מדברת איתו על הטעויות שלו בהתנהלות מול האשה שלו, למשל האשם תמיד).
טעויות משני סוגים:
א. עושה משהו לא נכון: אני פועלת או נמנעת מלפעול, במעשים או במלים, בצורה שלא תביא אותי למטרתי או להיפך, תגרום לאפקט הפוך.
ב. חושבת משהו לא נכון: אני משדרת רגשות שליליים כלפי הזולת ולא מודעת לעובדה שהוא קולט אותם ומושפע מהם.
לזה אני קוראת "ניהול". ניהול מערכת היחסים.
אם אני אתנהל בצורה מוצלחת יותר, וקודם כל אנהל את עצמי: את המעשים שלי, ואת המחשבות שלי - יש סיכוי לשיפור.

מה שקורה הוא, שלפעמים מתרחש "מעגל קסמים". למשל, אני מפרשת התנהגויות מסוימות כאילו המשמעות שלהן היא "אני לא חשובה לו" או "הוא לא רואה אותי ממטר".
בפועל, יכול להיות שהפרשנות שגויה, והמשמעות בכלל אחרת.
אבל כאשר אני מפרשת ש"אני לא חשובה לו", אני נעלבת ושרויה בתוך העלבון הזה, ומתוך העלבון הזה ומתוך תחושת חוסר הערך הזאת אני מחפשת "הוכחות" שאני כן חשובה לו (ולמעשה מחפשת "הוכחות" שאני לא חשובה לו, כי אם זו הפרשנות שלי אז זה טריגר שלי מן העבר), ואז מתוך כל התחושות האלה אני מתקשרת איתו, והרגשות שלי עוברים אליו בתור אכזבה, ביקורת, אי שביעות רצון, ואז הוא חושב "היא לא מעריכה אותי, היא כבר לא אוהבת אותי יותר" ו"לא איכפת לה ממני", והגבריות שלו נפגעת, והוא מרגיש צורך לא מודע להתרחק מהאנרגיה הלא נעימה וכך מחמיר את מה שהיה קודם התנהגות מקרית מסיבות שונות מהפרשנות שלה, וחוזר חלילה.
זה תיאור של מעגל קסמים קלאסי שבו נופלים זוגות רבים, שהולכים ומתרחקים, רבים, מתאכזבים זה מזה, כועסים.
מעגל קסמים שניתן לשינוי.
על ידי ניהול אחר של היחס לזולת. לא באמת מדובר ב"ניהול הגבר", אין פה מניפולציה עליו. זה פשוט ניסוח יותר משעשע בעיני מאשר "ניהול עצמי": מה שמומלץ הוא ניהול היחס שלי אליו. שינוי בהתנהגות שלי כלפיו.


קיוויתי שאפשר להבין איפה אני מתלוצצת ואיפה לא לפי הטיפים המעשיים שנתתי, אבל כנראה שלא...
אז תודה שנתת לי הזדמנות (ומוטיבציה) להרחיב ולהסביר.

[גשם*]

תודה רבה לכולכן, זה ממש נעים לקרוא את הדעות והרעיונות שלכם.

הי בשמת,
_במקום זה, מה המצב היום? מה המצב הרגע? היום את בהתמוטטות? היום הילדה חולה וקשה לך?
אז אל תצפי שהוא "יבין" בטלפתיה. הוא גבר tongue
תרימי טלפון. תגידי לו שאת ממש צריכה את העזרה הגברית שלו היום. בלי תלונות, ביקורת או נימה של האשמה (אנחנו צריכות לשים לב טוב טוב לטון שלנו...). משהו נקודתי.
תעבדי על בסיס יומי. כל יום תבדקי מה הצרכים שלך, וכל יום תבקשי מה שאת זקוקה לו, בנימה שקוראת המליצה (_

את בהחלט צודקת אבל הבעיה היא שבמקרי חירום ולחץ אני לא תמיד מסוגלת להבין מה בדיוק אני צריכה ולבקש את זה בצורה ברורה ונעימה. למשל, לא חשבתי באותם ימים שאני רוצה שישאר בבית ולהגיד את האמת גם אם היה מציע כנראה הייתי אומרת לו שילך לעבודה. אני גם לא יודעת עד כמה זה היה עוזר. זו העובדה שבעוד שלי היה קשה מאוד והבת שלו הרגישה לא טוב, הוא המשיך להתנהל ולהתנהג כאילו הכל כרגיל שממש מפריע לי.
את אומרת

רק רוצה להגיד לך שזו טעות אופטית.

בסדר, אז אשמח אם תציעי לי דרך אחרת לחשוב על זה, כי אני אישה והמוח שלי פועל כך ואני צריכה עזרה לראות דברים אחרת.

אגב, לגבר שלי זה לא גורם להתרחק. הוא דווקה הבין את העלבון שלי והתנצל באמת.

יערה, אני יודעת שהוא לא טלפת אבל מה עם קצת אמפטיה? זה הרבה מידי לבקש? למה אני צריכה לעשות בשביל ביתי וזה לא נחשב לקורבנות, אבל אם אני מבקשת שיעשה משהו בשבילי אז הוא קורבן? אני לא חושבת שהבנתי אותך.

דניאלה, ההורים שלי היו בחופשה בדיוק וזה לא עזר אבל ביתי כבר ילדה בת עשר ולא הייתי צריכה עזרה פיזית כל כך (למרות שזה היה מאוד נחמד) זה יותר התמיכה המורלית שהייתה חסרה לי. וגם חלוקת אחריות - שאדע שהוא לפחות מתקשר וזמין ומיודע מה קורה במשך היום. בצורה שדברים נעשו הרגשתי מאוד לבד ומאוד בלחץ.

כנרא שיחה לגבי החשיבות של העבודה שלי זה רעיון טוב.

[יערה*]

בשמת תודה. התפלצתי קצת.

אני יודעת שהוא לא טלפת אבל מה עם קצת אמפטיה?
אמפטיה זה דבר נהדר. לא כולם חשים בה בכזו קלות, ולדעתי מה שיותר רווח זה שלא יודעים להביע אותה.
גדלנו עקום רובנו.
את רוצה לדרוש ממנו אמפטיה? שיהיה לך בהצלחה רבה. אני כותבת את זה בחיוך.

זה הרבה מידי לבקש?
הכל אפשר לבקש. אבל חשבתי שכל העניין זה שלא ביקשת.
אולי אם היית מבקשת בצורה ברורה היית מקבלת.

למה אני צריכה לעשות בשביל ביתי וזה לא נחשב לקורבנות
קורבנות היא משהו שאת יוצרת במו ידייך. אם תעשי בשביל בתך ותבחרי להיות קורבן אז תהיי קורבן.
ואם תעשי בשביל בתך בלי להיות קורבן אז לא תהיי קורבן.
כן, זה עד כדי כך פשוט.

אם אני מבקשת שיעשה משהו בשבילי אז הוא קורבן?
אף אחד לא אמר את זה ולדעתי גם לא יגידו לך. גם לא נשמע שזה מה שהוא אמר לך.

שאדע שהוא לפחות מתקשר וזמין ומיודע מה קורה במשך היום. בצורה שדברים נעשו הרגשתי מאוד לבד ומאוד בלחץ.
תגידי לו. פשוט תגידי לו בדיוק בדיוק מה את צריכה.
למזלך את יודעת מה את צריכה וזה לא מובן מאליו.
בדיוק אמרתי לבן זוגי ככה, ממש לפני כמה ימים - כשאני יום שלם לבד עם הילדים אני צריכה שתיצור איתי קשר לפחות פעם אחת ותבדוק מה קורה איתנו. זה נותן לי הרגשה טובה.
והוא אמר - מאה אחוז. ורוב הימים הוא גם זוכר. ואם לא, הוא זוכר להתנצל בערב ששכח כי... ובגלל...
הוא באמת עסוק. אכפת לו מאוד ואני בטוחה שאם אני הייתי מתקשרת הוא היה ממש שמח לשמוע אותי ומפנה לי זמן לשיחה.
אבל אני, מה לעשות, צריכה שדווקא הוא יתקשר. אז ביקשתי וקיבלתי.
<עכשיו את מבינה למה אני כותבת לך? כי אני מכירה את הסירה הזו שלך>

כנראה שיחה לגבי החשיבות של העבודה שלי זה רעיון טוב.
ביג טיים. אבל אם תרשי לי גם כאן אז אני אומר ככה - העבודה שלך לא חשובה בכלל. גם שלו לא חשובה. עבודה זה לא דבר חשוב או לא חשוב.
מה שחשוב זה שהיא חשובה לך ושאת מוצאת בה ערך. וכשמציגים את זה ככה אז לא משנה בכלל כמה שעות את עושה אותה או איפה או כמה את מרוויחה.
זה דבר שחשוב לך ואת מבקשת הכרה בזה בדיוק.
באותה מידה יכולת לבקש הכרה בחשיבות של חוג מקרמה שממש ממש דרוש לבריאותך הנפשית לדעתך.

[בשמת_א*]

הבעיה היא שבמקרי חירום ולחץ אני לא תמיד מסוגלת להבין מה בדיוק אני צריכה ולבקש את זה בצורה ברורה ונעימה
ברור
ולכן, חשוב לקיים את סיעור המוחות כאן. כי הנה, כבר היתה לך תובנה:

לא הייתי צריכה עזרה פיזית כל כך (למרות שזה היה מאוד נחמד) זה יותר התמיכה המורלית שהייתה חסרה לי. וגם חלוקת אחריות - שאדע שהוא לפחות מתקשר וזמין ומיודע מה קורה במשך היום
את הולכת ומדייקת את הצרכים שלך.
בזה כדאי להמשיך.
מתוך התמקדות בשאלה: מה אני צריכה? איך זה נראה? איך זה מרגיש? איך הייתי מנסחת את זה לו הייתי צריכה כרגע לשבת ולנסח בקשה (מהיקום, עוד לפני שאת מבקשת ממנו)?

הוא המשיך להתנהל ולהתנהג כאילו הכל כרגיל שממש מפריע לי.
אוקיי, הנה דוגמא לנושא של
אשמח אם תציעי לי דרך אחרת לחשוב על זה.

המלים "כאילו הכל כרגיל" - זו הפרשנות שלך.
והתוצאה של הפרשנות היא, ש"זה מפריע לך".
אנחנו לא באמת יודעים מה התרחש במוחו (גם הוא לא), אבל זה לא בהכרח "כאילו הכל כרגיל".
זה אולי יותר דומה לזה:

גם אם היה מציע כנראה הייתי אומרת לו שילך לעבודה. אני גם לא יודעת עד כמה זה היה עוזר.
הוא חושב כמוך. עובדה: גם הוא החליט שרצוי שהוא יילך לעבודה (חשיבה רציונאלית ומעשית).
הוא חושב כמוך. עובדה: הוא לא חשב שיש דרך שבה הוא יכול לעזור (חשיבה רציונאלית ומעשית).
כשאת מדייקת את העזרה שרצית, את מדברת על "תמיכה מוראלית". שזה משהו היולי ומעורפל. עבורו את צריכה לתרגם את המלים המעורפלות האלה למשהו קונקרטי.
רמז לכך יש במלים הבאות שלך:

שאדע שהוא לפחות מתקשר וזמין ומיודע מה קורה במשך היום.

הרגשתי מאוד לבד ומאוד בלחץ.

כאן יש עוד כמה פרטים לדייק (שאני שמה לב אליהם כי אני בעצמי לא מבינה): מדוע היית בלחץ? האם היה צורך לקבל החלטות ורצית לקבל אותן במשותף? או משהו אחר?
אבל עוד לפני הדיוק, האם אני צודקת שמה שבאמת היית צריכה ממנו היה ייזום שיחות טלפון לאורך היום?
האם נכון שזה הדבר המעשי שהיית זקוקה לו, שהיה נותן לך את ההרגשה שאיכפת לו, שאת והבת חשובות לו, שהוא נותן לך תמיכה, ושהוא מבין שקשה לך? כדי שלא תרגישי לבד?

אז אם כן, הנה מתוך המלים שלך עולים הצרכים המדוייקים שלך:

רגשית את רוצה להרגיש "בשותפות", ביחד, לא לבד, לא בודדה.

מעשית הכוונה היא שכאשר את בוחרת להישאר עם הילדה החולה בבית, את מבקשת ממנו במלים מפורשות: חשוב לי שתתקשר הביתה כל שלוש שעות כי אני זקוקה לתמיכה שלך ולדעת שיש לי עם מי להתייעץ. (סתם טיוטה, בסיס לניסוח).
כלומר, תפקידך להדריך אותו מה הדבר המעשי שאת צריכה ממנו.
בלי ההדרכה הזאת, הוא מבחינתו עשה את הדבר הרציונאלי והחשוב למשפחה - הלך לעבודה כמו שצריך למען פרנסת משפחתו , כשהוא סומך עלייך שהכל יהיה בסדר בחזית הבית.
הוא לא יכול לנחש שאת זקוקה לטלפונים ממנו.
סטטיסטית, זה לא כלול בתפיסת העולם של רוב הגברים, הרעיון שאת זקוקה לשיחות טלפון (הוא חושב לעצמו "מה זה מועיל, ממילא אני לא יכול לעזור". הקונספט של תמיכה מורלית לא תמיד ברור לרוב הגברים. ואלה שכן מתקשרים לברר מה נשמע ומה קורה, לרוב מונעים על ידי הדאגה והחרדות שלהם. מי שמתקשר כי הוא מבין שאת זקוקה לתמיכה שלו - זה אך ורק גבר שחונך לכך. אם על ידי אמו, או על ידי אשה כלשהי, לדוגמא אשתו...)

כמו כן, מבחינת השותפות הזוגית את רוצה שמעכשיו והלאה תהליך הבחירה וההחלטה שלכם יהיה גלוי ולא בלתי-נראה, גם כדי שיהיה ברור שנעשתה פה החלטה, גם כדי שלא ייפול עלייך כל העול כברירת מחדל אלא רק כתוצאה מהחלטה משותפת ורציונלית, וגם כדי שהקושי והעומס שזה "עולה לך" יהיו נראים וגם יזכו להכרה והערכה שלו. המעשה שצריך לעשות לשם כך בפעם הבאה: לנהל שיחה גלויה "הילדה חולה. מי מאיתנו יפסיד עכשיו יום עבודה?"
גם אם התוצאה הפיזית תהיה ששוב את תפסידי יום עבודה, והוא יילך "כרגיל" לעבודה - תהיה ניראות. ותהיה שותפות. וזה משנה מאוד.

הצרה היא שאת הדברים האלה לא מלמדים בבית הספר. אנחנו יוצאים לחיים בלי ידע בסיסי ביותר ביחסים. וקודם כל ביחסים עם עצמנו.
את צודקת לגמרי שהבעיה הראשונה היא, שבינך לבין עצמך לא ברור לך מה את צריכה.
אז בטח שלו לא ברור.
לכן הצעד הראשון הוא להקשיב לעצמך, ולדייק לעצמך מה את באמת צריכה. את זה לנסח אחרי כן במונחים מעשיים: מה אני צריכה לבקש? לדוגמא, "אני צריכה תמיכה מורלית" זו בקשה לא ברורה... אבל "אני צריכה שתתקשר כל שלוש שעות" זו בקשה ברורה.
חייבת לטוס...

[גשם*]

_מעשית הכוונה היא שכאשר את בוחרת להישאר עם הילדה החולה בבית, את מבקשת ממנו במלים מפורשות: חשוב לי שתתקשר הביתה כל שלוש שעות כי אני זקוקה לתמיכה שלך ולדעת שיש לי עם מי להתייעץ. (סתם טיוטה, בסיס לניסוח).
כלומר, תפקידך להדריך אותו מה הדבר המעשי שאת צריכה ממנו._

נכון, ובאמת עשיתי את זה כשהימים עברו היא לא הרגישה יותר טוב והיא המשיך להתנהג כרגיל, אבל גם אחרי שביקשתי שיתקשר הוא לא עשה את זה בגלל שהיה עסוק מידי ולא הצליח. גם זה ניראה לך משהו שאני יכולה לנהל יותר טוב?

תגידי לו. פשוט תגידי לו בדיוק בדיוק מה את צריכה.

אמרתי, לא עזר.

[בשמת_א*]

הוא לא עשה את זה בגלל שהיה עסוק מידי ולא הצליח
המממ.
אוקיי. זו כבר בעיה שונה.
למעשה, נשמע שמה שהיה דורש בירור עומק שאינו מתאים לאינטרנט.

בינתיים כדאי להתייחס להצעות שלי לשינויים בדיאלוג כאל חומר למחשבה. חומר למחשבה לגבי מה שהיה - איך מה שהיה דומה או שונה? חומר למחשבה לגבי העתיד - האם יש משהו שאת יכולה לעשות אחרת, או לא?

"עסוק מדי" ו"לא הצליח" יכול להיות כותרת להרבה דברים.

בואי ננסה כיוון נוסף:
אולי בכלל ליזום טלפון אליו כאשר את זקוקה לדבר איתו בטלפון?
שוב, חומר למחשבה.

(חומר למחשבה: משהו לחשוב עליו. להרהר בו. לשקול. להעלות את ה"בעד" וה"נגד" ואז לשים בצד שיתפח כמו בצק ללחם. וללוש שוב).

עוד שני נושאים שאולי קשורים ואולי לא:

• הנושא של רגשי תלות.
• הנושא של התנגדות. לפי מה שאת מתארת, התגובות שלו הן תגובות של התנגדות: לא התקשר, גם כשביקשת לא התקשר, וגם אמר שהיה "עסוק מדי ולא הצליח" (פעם אחת בודדה, סביר. כל הפעמים, מרמז על התנגדות, על אנטי מצידו לעשות את זה). וזה, שוב, דורש בירור עומק שאינו מתאים לאינטרנט.

[גשם*]

תודה רבה על העזרה. אני מגלה שעולה בי הרבה התנגדות כשאני קוראת את התגובות שלך, אז כנראה אני לא בשלה או לא מסתדר לי כרגע להמשיך את התהליך הזה.

אני בעומס די גדול כרגע ועייפות גדולה.

אולי אחזןר לפה בעתיד.

שוב תודה על הזמן והאנרגיה.

[בשמת_א*]

את בעומס גדול ובעייפות גדולה, וגם כועסת ובצדק גמור.
ראית את מארק גאנגור? (זה בקישור שנתתי)
יכול לעזור...

[בשמת_א*]

וחוץ מזה אערוך את מה שכתבתי, כי גם אני
בעומס די גדול כרגע ועייפות גדולה
וכותבת על רגל אחת (בורחת מעבודה, לכן אני בכלל פה, אבל עם רגשי אשמה, כי אני אמורה לעבוד...)

[גשם*]

וגם כועסת hug ובצדק גמור.

תודה על החיבוק, ההבנה והתמיכה. זה עושה לי טוב בלב.

גם אני בורחת מעבודה, לכן אני בכלל פה, אבל עם רגשי אשמה, כי אני אמורה לעבוד...

אני ממש לא במצב רוח לבדוק עבודות שהצטברו אבל הסמסטר נגמר עוד שבועיים!

שבת שלום

[פלוני_אלמונית*]

טוב,
לא יודעת איך להתחיל, ואם זה בכלל קשור לנושא הדף, אבל מדובר פה בבעלי ובמשפחה שלנו, אז אולי כן קצת קשור...

בעלי לא מדבר עם בתנו. היא בת שנה+3.
מה זה לא מדבר? הוא מדבר, אבל בשפה מאוד מבולבלת, מהירה ולא ברורה. וכאן אולי המקום להוסיף, שהוא אינו דובר עברית ואנחנו חיים בחו״ל.
בינינו אנחנו מדברים את השפה המקומית מעורבבת באנגלית, וכך הוא גם לרוב מדבר עם הבת.
היא, מצידה, מבינה ומדברת רק עברית, מלבד מילים ספורות בשפה המקומית (שאני בעצמי משתמשת בהן ביומיום איתה).

הוא מוציא הרבה קולות ונהמות, כמו לתינוק קטן, והיחסים שלהם מתבטאים בעיקר בהשתוללות. היא כמובן מאוד אוהבת להשתולל איתו, אבל, מה לעשות, לפעמים היא עייפה/רעבה/לא בא לה יותר וכ״ו, ואז הם לא ממש יודעים מה לעשות אחד עם השניה.
הביטוי השני של היחסים זה ״חינוך״: ״רבקה (שם בדוי), לשבת!״, ״רבקה, לא לגעת!״, אף פעם בלי הסבר לסיטואציה (״רבקה, שבי כי את עלולה ליפול/כי יותר נוח לאכול מרק בישיבה״).
לפעמים, לדוגמא כשאני נשארת קצת במיטה והוא קם איתה ונותן לה ארוחת בוקר, אני פשוט שומעת שקט מהחדר השני. אף אחד מהם לא מוציא מילה (גם אני וגם היא לא קשקשניות גדולות, אבל בכל זאת מתקיימות שיחות כלשהן, אפילו ככורח המציאות...).

מלבד העובדה שזה סתם ככה ממש עצוב, זה גם גורם לה, מן הסתם, להרגיש פחות בנוח איתו. היא לא יכולה להסביר את עצמה, וגם לא מבינה מה הוא רוצה ממנה.
היא מאוד לא אוהבת להיות איתו לבד.
גם הוא, כמובן, לא מרגיש בנוח וגם לא אוהב, או יותר נכון חושש (להרגשתי), להיות איתה בלעדי.

הוא מודע לדעתי ולהרגשתי בנושא, אבל לא לגמרי לעומק, כי אני לא רוצה ללחוץ עליו ולגרום לעניין להסתבך עוד יותר. זו הסיבה שאני כותבת, כי אני צריכה עיצות באיך לגשת אליו עם זה, אם בכלל.
אם מישהי מכירה דף יותר מתאים, אפשר בכיף להעביר את הכתוב.

[פלוני_אלמונית*]

אה, ו גשם , סליחה אם נדחפתי לך....

[קוראת*]

בשמת, כרגיל את כותבת דברי טעם. שווה לקרוא!!

[גשם*]

פלוני, את לא נדחפת. זה לא הדף שלי ובכלל לקחתי הפסקה.

[ליבי_בר*]

פלוני אלמוני -
אני לא מבקרת, רק רוצה להבין את הסיטואציה:

האם מאז שהיא נולדה את דיברת איתה עברית והוא לא דיבר איתה בכלל?
הוא מדבר/דיבר איתה אי פעם בשפת האם שלו, שפה שנח לו בה?
היא לא מבינה בכלל שום דבר שהוא אומר, מלבד הציווים הללו, שנתת כדוגמה?

כי ילדים לומדים שפה מתוך זה שהיא מקיפה אותם, הוא יכול להתחיל כבר עכשיו להסביר לה דברים בשפה שנח לו לתקשר, גם אם את לא מבינה (או פשוט - באנגלית)
והיא תבין למה הוא מתכוון אם הוא יסביר לה לאט, בעדינות.

סתם דוגמה:

הגורה שלי מבינה כשמדברים איתה גם בשפות שלא מדוברות בבית שלנו על בסיס קבוע (אנגלית, לדוגמה. אבל גם ספרדית) ולו כי פעם ב- - מגיעים לכאן חברים וחברות דוברי אנגלית, ואז למשך כמה ימים אנחנו מדברים אנגלית.
והיא משתלבת יופי.
(עם ספרדית אני פשוט לא מתקשרת בשפה הזאת, בן זוגי כן, והגורה? היא מבינה, איכשהו, כשפונים אליה)
בייחוד בשיחה עם אנשים שלא דוברים עברית - הם בהחלט מצליחים לתקשר

והגורה שלי יותר גדולה, אז יותר "מקובעת" על השפה העברית

[גשם*]

פלוני, תספרי לו שמחקרים מראים שהדרך הכי טובה לרכוש שפה זה אם כל הורה ידבר בשפתו שלו עם הילד.

תעודדי אותו לדבר איתה בשפה שלו אבל לאט. אני דברתי עם ביתי אנגלית מגיל 0. פשוט דיברתי איתה, גם שרתי שירי ילדים וסיפרתי סיפורים הצבעתי על חפצים וקראתי בשמם. עבד יופי למרות שהסביבה דיברה עיברית.

נראה לי שהבעיה היא ג שאת מצפה שיתנהג איתה כמוך, אבל הוא גבר והם מדברים הרבה פחות (לפחות הגבר שלי). לגבי לשון הציווי והגישה האותוקרטית... יש לי בדיוק אותה בעיה, והדבר היחידי שאני יכולה להמליץ עליו זה לדבר איתו, להסביר לו איך הוא נשמע ואיך זה משפיע על היחסים שלו איתה. בן בזוג שלי שומע ומסכים איתי.. אני בתקווה שבאיזו שלב זה גם יחלחל להתנהגות...

[פלוני_אלמונית*]

תודה על התגובות.

האם מאז שהיא נולדה את דיברת איתה עברית והוא לא דיבר איתה בכלל?
כן, מאז שנולדה אני מדברת איתה עברית. וכן, כמה שזה ישמע מוזר, איכשהו, הוא לא מדבר איתה בכלל.
בעצם, זה גם לא לגמרי מדוייק, אבל לדוגמא, כאשר מספר לה סיפור, הוא מספר אותו מאוד מהר ולא ברור.
הוא פשוט מדבר איתה לא ברור.
הוא מדבר/דיבר איתה אי פעם בשפת האם שלו, שפה שנח לו בה?
הוא מדבר איתה בשפת האם שלו, וגם באנגלית, שתי שפות שנוח לו לדבר בהן.
הבעיה היא, שלא נוח לו לדבר איתה , או יותר נכון, לא נוח לו לדבר בשפה ברורה, ולהסביר לה דברים לאט ובפשטות, ולחזור עליהם במקרה הצורך.
היא לא מבינה בכלל שום דבר שהוא אומר, מלבד הציווים הללו, שנתת כדוגמה?
בציווים האלה היא בדרך כלל מזלזלת (לשמחתי), אם כי נראה לי שהיא מבינה אותם כי הם אכן נאמרים לאט ובבהירות...

עברנו עכשיו לעיר חדשה, אנחנו נמצאות הרבה לבד, והיא בקושי נמצאת בסביבה שדוברת את השפה המקומית. זה בוודאי ישתנה בקרוב, כשנכיר יותר אנשים.
אני לא מודאגת מההבנה שלה, או מזה שלא תדע את השפה המקומית... את זו היא בוודאי תדע יותר טוב מעברית כשקצת תגדל.
התקשורת ביניהם ממש מבאסת אותי. ואותם.
הוא יודע טוב מאוד שהכי עדיף שכל הורה ידבר בשפתו, הוא בעצמו גדל עם שלוש שפות.
אני אנסה לעודד אותו בעדינות לדבר איתה יותר ברור, כי בהרגשה שלי, יש לו איזה מחסום, מן מבוכה לא ברורה כזאת.

נראה לי שהבעיה היא ג שאת מצפה שיתנהג איתה כמוך
זה כנראה בהחלט נכון!
אבל עדיין....

[צופה_מן_הצד*]

בציווים האלה היא בדרך כלל מזלזלת (לשמחתי),
האם המשפט הזה לא מפריע לך?
את שמחה שמזלזלים בבן הזוג שלך?

[פלוני_אלמונית*]

אוי, נו, במקרה הזה, כן.

[אלמונית*]

פלונית היקרה
לפי דברייך לבן הזוג שלך יש בעיה לתקשר עם הבת שלכם. במקומך הייתי מנסה להבין, בזמן של שקט של שניכם, מה יושב מתחת לקושי הזה.
זה יכול ללכת להמון כיוונים ואני מאמינה שמתחת למה שתמצאו ישבו עוד דברים. חלק מהדברים יהיו מובנים לכם\לו וחלק פחות. אני מאמינה שזה תהליך חשוב מאוד עבור המשפחה שלכם ושכדאי להתחיל אותו מעכשיו.
בנוסף, הדגש בעיני צריך להיות על הלגיטימיות שאת נותנת לבן זוגך להיות מי שהוא כמו שהוא עכשיו תוך שאת נושאת בתוכך את התקווה לאן היית רוצה שהדברים ילכו ומקבלת את זה שזה אולי יקרה או לא ושבכל מקרה אין לך שליטה על הזמן שבו זה יקרה (או לא). כלומר לנסות עד כמה שאת יכולה לקבל את בן זוגך ואת הקושי שלו. לתת לזה להיות נקודת מוצא לגיטימית. לאהוב אותו באמת עם הקושי הזה. ומתוך האהבה והלגיטימיות להתחיל את התהליך. כלומר ליצור סביבה תומכת ואוהבת לפני שמתחילים "לחפור" פנימה. מניסיוני זו הדרך היחידה לגעת בצד השני - קבלה אמיתית ומוחלטת של כל מה שיש עכשיו (זו כמובן אוטופיה קשה ליישום..).
כמו כן, הייתי ממליצה לך לחפש את היתרונות שבהתנהלות שלו, כדי שתחושי אותם ותשמיעי לו אותם לפני שפונים לדבר על החסרונות ועל "הטיפול בבעיה".

[פלוני_אלמונית*]

תודה אלמונית, לעיצות כאלה פיללתי.
כמו שכתבתי בפוסט הראשון, אני מודעת לבעיתיות בסיטואציה, ולא רוצה ללחוץ עליו.
אכתוב עוד כשיהיה מה, וגם כשיהיה יותר זמן...

[אלמונית*]

מחכה לשמוע ממך ושמחתי שקלעתי לכיוון.
בהצלחה @}