הבלוג של חמומה

[אילה_א*]

נכון הדבר הראשון שהדאטנית מהסיבוב הנוכחי אמרה לי זה להפטר מהלחם הקל

[ג'ינ_ג'ית*]

מה אפשר לאכול מתוק, אבל לא פירות ולא משמין?
כשאני בדיאטה אני לא מתקרבת למתוק מהסוג המושחת כי אצלי סימפטום ה
חתיכה קטנה בשביל הנשמה ועוד חתיכה קטנה, ועוד קטנטנה, ורק ליישר וזהו.... מככב שלא לומר שיש לי עליו זכויות בטאבו.
מהסוג המושחת זה אומר שאני אל מתקרבת לשוקולד אפילו לא במקרה. או לכל דבר ש"אם רק לוקחים חתיכה קטנה זה לא סוף העולם". הנרקומן הפנימי שלי לא מכיר סיסמאות, הצהרות והתחייבויות למול משהו מוכר מהעבר...

מה שכן יש המצאות של כל הדיאט למיניהם שזה כאילו ארטיק/מעדן המקורי אבל בחצי עד רבע קלוריות. יש את הארטיקים בטעמי שוקולד ווניל ב40 קלוריות ליחידה שזה מספק הנאה מגלידה בכלום קלוריות כמעט. לא זוכרת של איזו חברה (פלדמן אולי). אפשר לקנות קופסא עם 10 נדמה לי. יש גם מעדני ג'לי ב15 קלוריות ליחידה שזה מספק תאווה למתוק ברגעים מסוימים... בכלל במדף המעדנים יש המצאות של עד 60 קלוריות למעדן.

למתוק מהסוג האחר- אני פשוט מגבילה את עצמי רק לירקות מתוקים (גזר, עגבניות תמר, סלק אדום מבושל, גמבה ועוד כמה ששכחתי). בטטה עד כמה שידוע לי לא נחשבת ירק מבחינת הספיגה שלה (פחמימות או משהו כזה). אבל אפשר לעשות מגש לצלייה עם ירקות מכל הסוגים, בעיקר פלפלים, קצת בטטה, הרבה בצל (מתוק!) עגבניות קישואים וחצילים - זה יוצא מתוק לאללה מהצלייה.

[ג'ינ_ג'ית*]

האם את מניחה את חתיכות הירקות שהזכרת, ככה בלי שום תיבול בתנור?

אני מניחה אותם על נייר אלומינים בתבנית, עם פלפל שחור, כורכום (קצת קצת בשביל צבע), מלח, לפעמים מרק עוף, לפעמים קצת פפריקה (רק לצבע, ממש קצת) והמון טבעות בצל בין כל הירקות. הבצל מפריש את המתיקות שלו ויש ריח מטריף (אם את במשפחה אז בכלל תכיני הרבה כי יאכלו לך את זה בלי לחשוב פעמיים).

לפעמים אני משחקת עם ההכנה של העניין הזה (כי זה כ"כ פשוט שאני חייבת להציק לתהליך, שיהיה מעניין). למשל, אני סוגרת היטב את הירקות גם עם נייר אלומינים מלמעלה- הם נאפים מבפנים בלי להחרך ולאבד את העסיסיות של צלייה ממושכת בתנור. ובעשר הדקות האחרונות אני מורידה את הכיסוי ונותנת להם להחרך מלמעלה שבכל זאת יהיה טעם של צלייה. ככה את מקבלת ירקות גם עסיסיים, גם אפויים וגם חרוכים - אבל לא מיובשים.

אגב מיובשים, אני אישית לא אוהבת פירות יבשים באוכל רגיל. למשל שזיפים בתבשיל (שזה שוס בעדה שלנו, קוסקוס עם שזיפים למשל) או צימוקים באורז. זה לא עושה לי טעים. אבל לירקות אפשר להוסיף קצת צימוקים שייתנו מהמתיקות שלהם לעסק.

ואם לסיים את התזכיר (הארוך מדי לכוונותיי המקוריות... ) הזה... אם בדיאטה עסקינן אז כמה שיותר פלפלים, גמבות, קישואים, חצילים, כרוב (נהדר בתנור!) בצל (ואפשר גם שום או לפעמים רק שום ובפעם אחרת רק בצל - הכל טעים!), שומר, גזר, ומעט בטטה או תפו"א - כי הם לא ירקות. אני שמה תפוא"ד אחד "שיהיה משהו פחממתי", כי בלי זה, לא עלינו. מגש ענקי כזה מכיל כלום קלוריות (כי ירקות לא סופרים, הסיבים שבהם גורמים למערכת העיכול להוציא את האנרגיה שהיא מקבלת מהם על העיכול, מה גם שמים מהווים אחוז נכבד מהירק).


ואם את ממש מתעקשת על ארוחה, אפשר פשוט להוסיף עוף לבלגן (ואז כדאי לעטוף בקוקי או באלומיניום ולתת חריכה בסוף, על מנת לא לייבש את העוף).

זה כל כך טעים, שבכל פעם אני חושבת להכין קפוטה (הרבה הרבה) ולשים במקרר ולנשנש מדי פעם במהלך הימים שאחרי (על ידי חימום מהיר במיקרו) אבל לא נשאר "מה לשים במקרר" אחרי ההכנה. זה משביע ומתוק לאללה (לא לשכוח תפוא"ד אחד או שניים, זה מאזן את כל הירקות האלה לכדי משהו ממש "כבד" ומשביע, או אם להיות פיוטיים תפוא"ד/ בטטה הם "הסטייק" של הירקות, זה נראה כמו ירק, אבל זו פחממה משביעה).

בתאבון

[ג'ינ_ג'ית*]

ויש לי עוד מתכון על כרוב מתוק סוף הדרך. אבל חייבת לרוץ. בהמשך.

[חמו_מה*]

הולכת להכין קפוטה לקראת סוף השבוע....

מחכה בסבלנות למתכון של כרוב סוף הדרך, ובנתיים אסתפק בלאכול

[ג'ינ_ג'ית*]

מתכון הכרוב (מבחינתי כרוב זה ההוא הסגול או הלבן עם העלים שאוכל הארנב, והארנב מבחינתי זה ההוא עם האוזניים ה.., טוב לא נגמור עם זה, אבל ארנב ושפן וכרוב וכרובית זה כמו חלבון וחלמון - לקיבולת הזכרון שלנו היה הרבה יותר טוב בלעדיהם ):

קוצצים בצל גדול או שניים - תלוי כמה את אוהבת.
מטגנים את הבצל קלות לא עד שיזהיב, בסיר עם טיפונת שמן (כזה שרק מלטף את התחתית עם נייר טישו).
מוסיפים חצי כרוב לבן חתוך לרצועות לתוך הבצל המטוגן, נותנים טיגון מהיר לכל הבלגן.
מוסיפים 3 כפות (בערך) של רסק עגבניות, אפשר יותר, אני אוהבת שזה צובע את העסק באדום אבל לא טו מאצ', מטגנים עוד קצת (הקצת של הטיגון זה גג 2-3 דקות בכל פעם שמוסיפים משהו, רק שייתבולל יופי).
מוסיפים מים עד לרבע מגובה הכרוב, קצת מלח, מערבבים, סוגרים למשהו כמו עשר דקות רבע שעה, יוצא כרוב מתוק מבצל ורסק, אדמדם וטעים סוף.

אם את רוצה את זה מעניין, אז מוסיפים גם חצי לימון סחוטבשלב של הוספת המים (ומקזזים עם כמות המים) ואז יוצא מתוק חמוץ.

[חמו_מה*]

טוב, הירקות בתנור... הכרוב יחכה לשבוע הבא.
אחלה מתכונים, תודה רבה ג'ינ ג'ית.

בגזרת המשקל - ירדתי חצי קילו השבוע.
בגזרת החיים - עברתי את השבועיים הראשונים של המרוץ המטורף בשלום. חזרתי בשלום לבסיסי, ועמדתי יפה מאוד במשימות. הנקודה היא שבגלל העומס בחוץ, אני באה הבייתה ברצון למנוחה וראש שקט, וכמובן שאני מקבלת את ההפך הגמור.
נורא מוזר להרגיש שכל הגוף שלך זועק לשבת עם הרגליים למעלה עם איזה לחם מלא קל,
ותה קמומיל, ולשוחח שיחת רעים עם דמומי, ובמקום זה אני נכנסת בערב, ומיד הופכת לפועל מטבח גרוע במיוחד. אני בהחלט מסוגלת לשים מים עם הקורונפלקס, ולהחזיר את הקטשופ למקפיא.
למזלי, העין של הפרופ' תמיד פקוחה אחרי, והוא מודיע לי מתי אני יובל המבולבל...
דמומי לא מדבר, אבל הוא לא צריך, אני מבינה, מצטערת, ואין לי הרבה מה לעשות...

שבת שלום, חברות שלי.

[אילה_א*]

ירקות לא משביעים הם רק ממלאים כדי לשבוע צריך לאכול אוכל שזה אומר פחמימות וחלבונים
אפשר לשים לידם ירקות כדי להתמלא אבל מאוד מאוד לא מומלץ לאכול יותר משליש מהארוחה מירקות .
אוי מה יהיה לכן עם הדיאטות הגורועות האלה

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

דווקא ורד לב כתבה פעם שמי שרוצה לרזות צריך להקפיד על 2/3 ירקות בצלחת...

נורא מוזר להרגיש שכל הגוף שלך זועק לשבת עם הרגליים למעלה עם איזה לחם מלא קל
אאוץ'! הגוף שלך באמת זועק ללחם קל? אני הייתי מעבירה אותך לדיאטת שוקולד מריר, שתראי מה זה גוף זועק

[בשמת_א*]

לשבת עם הרגליים למעלה עם איזה לחם מלא קל
עייפה, צריכה סם פחמימות לניחומים...

[ציפ_ציף*]

מוכרת התחושה אחרי יום עמוס שאם רק נגיע הביתה,נזכה לשלווה ולמנוחה,
איפפפפה...?
לא מנוחה ולא בטיח,הבית שואב אותנו לעשייה חסרת מחשבה.
כל הזמן התסכול בין הקצוות,
איפה אני מתחילה ואיפה נגמרת מהצרכים של העולם הזה.

בזמנים כאלו אני מרגישה שאני צריכה להיות מדויקת יותר,להגדיר לעצמי בדיוק מהם הצרכים שלי,מה הצרכים הדחופים של הבית,
לא ליפול להתמרחויות ובזבוז אנרגיות.
<אני כותבת לעצמי,כן?-אבל אם זה עוזר גם לך,מה טוב>

[ציפ_ציף*]

מבינה למה אני כבר לא צריכה את הבלוג שלי ? יש לי את הבלוג של חמומה !

[ג'ינ_ג'ית*]

ירקות לא משביעים הם רק ממלאים כדי

אני אחרי קערת סלט, או תבנית ירקות בתנור - מרגישה מפוצצת. כל כך מפוצצת שאני צריכה להזכיר לעצמי שחלק מהעניין של דיאטה זה גם לחזור להרגיש קלילה אחרי ארוחה, רק שאני לא מצליחה אף פעם להשלים את המחשבה הזו כי כל האנרגיה שלי מנותבת לעיכול...

לגבי החלבונים והפחמימות, אין ספק שירקות לבד מרגישים חסר (לפי דעתי בעיקר פסיכולוגי, או פיזיולוגי ברמה של הרגל, הרגל לחוש את הכובד של הםחמימה ולא את השובע של הירק), אז אני מוסיפה מעט פסטה (2 כפות) או תפוא"ד או ביצה קשה (או או, לא הכל) לסלט ענקי, עם שתי כפות גבינה או קוטג' (שזה חלבון) על תקן רוטב, מערבבת הכל, וזה משביע יותר מאשר רק ירקות. אגב פחמימה מורכבת (נדמה לי שכך קוראים להן) ומבושלת כמו פסטה או תפוא"ד משביעה פי כמה יותר מאשר פחמימה רגילה כמו לחם. כך שתפוא"ד אחד משביע יותר משתי פרוסות לחם קל...

לגבי האחוזים של הירק בצלחת, יותר ממומלץ לאכול כמעט תמיד 2/3 ירקות בארוחה. ירקות מלאים בסיבים, מים וויטמינים - כך שהם מאזנים כל דבר שבא איתם ולא משנה הכמות.

<ג'ינ ג'ית מדברת על דיאטה יופי, אבל נהנית לאכול מושחת כאילו אין מחר>

[חמו_מה*]

נלחמתי השבוע. היו לי כמה חזיתות :
אני מול שמירה על הדיאטה
אני מול העייפות
אני מול דמומי.
אני מול להספיק את כל המשימות
ולהספיק את כל המשימות שלי מול להיות קשובה ולתפקד כאמא שנותנת מענה חמים לילדים שלה.

אני חושבת שבסה"כ הצלחתי במלחמות, חוץ מאחת, עליתי קילו.
ואיפה אני נופלת? (ואלה לא השערות, כי אני במעקבים אחרי עצמי, ואני יודעת בדיוק מה קורה איתי...)
אני נופלת בדיוק במקומות בהם אני מרגישה שדרושה לי יותר אחריות מהכוח שיש לי.
וההסבר : במצבים מסוימים בשבוע תשו כוחותי, אבל אין לי את הזמן לנוח ברילקס אלא צריך להיות במיטבי כדי : להיות טובה בעבודה, כדי להכין ארוחת ערב לילדים..., ואז שהגוף דורש ללכת בקצב אחד, והמציאות בקצב אחר - אוכלים (פחממות).
ובזה כבר קשה לי להלחם.
האם חמומה תוותר על כל העניין, או תמשיך במסע האינסופי ?
זאת נדע, רק בשבוע הבא.

[ציפ_ציף*]

בהצלחה !
<אוהבים אותך חמומה! את תהיי בסדר!>

[חמו_מה*]

האושר האישי שלי :

• הליכה בבוקר עם מוסיקה טובה. לראות את הגוון של האור עם צמרות העצים, ואיך להקת ציפורים טסה בדיוק בקצב המנגינה.
• להגיע סוף סוף לבוקר שבו אני בבית בשקט., לפתוח את כל התריסים ולבשל מרק.
• בבוקר שאני יוצאת מוקדם מהבית, לראות את הבנים שלי עם הפיג'אמות רצים החוצה מנפנפים לי לשלום, ונותנים לי נשיקה באוויר.
• להרגיש שעשיתי טוב לתלמידים שלי. תלמיד אמר לי אתמול : "היום היה שיעור טוב" - אושר.
• שאני מצליחה להצחיק את הילדים שלי.
• ללמוד
• לראות פתאום שהשתנתי. שיש לי יותר כוחות להתמודדות, סבלנות, אומץ....

אפשר בהחלט להזמין את האושר, צריך רק לרצות.

[ציפ_ציף*]

לראות פתאום שהשתנתי. שיש לי יותר כוחות להתמודדות, סבלנות, אומץ....

[רסיסים_של_אור*]

אפשר בהחלט להזמין את האושר, צריך רק לרצות. מאמצת אליי ליום הקרוב לפחות...

[חמו_מה*]

מחייכת לעצמי, עוצרת את הרגע במן פריז, ומרגישה : הנה הכל בסדר, הכל בסדר...
כולם במקום, אין בעיה מסוימת שצריך לטפל בה, הכל מתיישר... (עד לפעם הבאה.)

דמומי רגוע ואוהב
בכורה כל השבוע בתנועה, מרוצה וגדלה במהירות
הפרופ' מצייר ציור של בית ואומר לי , "זה ציור ראליסטי"
ידובכל כרגיל, לא מקשיב לאף אחד, ועושה מה שהוא רוצה אבל בחן.
שני הבנים רצים אחד אחרי השני לפעמים כמו גורי כלבים ולפעמים כמו חתול ועכבר. מתפוצצים מצחוק, דוחפים, בוכים, ושוב רצים...
הלוואי והייתה לי דרך קסומה להשאיר את עצמי ככה, שלווה וסימפטית (אולי איזה רגיעון...?) . לקבל את מהמורות החיים כדרך הטבע, ולא להתמרד ולגעוש כשמגיעים לירידות.

[חמו_מה*]

מבקשת ללבן אתכם נושא שעולה כרגע בעקבות העבודה שלי עם ילדים חסרי גבולות.
יש אנשים שאני מסתכלת עלהם בהערצה מהולה בהרהור "אלה לא אנשים אמיתיים " . אלה אנשים מהסוג השלוו, שיודעים לומר לא לילדים שלהם בלי שום רוגז, ובלי נקיפות מצפון, גם שהילד הופך עולמות לשנות את הגזרה.
הייתי רוצה להיות כזאת.
אני חושבת שההורים שלי לא ידעו לומר לי לא כזה. הם מיד כעסו ולא הסכימו, חוסר הסכמה תמיד היה מלווה ברוגז. כאילו אין דרך אמצע בה אפשר גם להיות אמפתיים וגם לא להסכים.
האמפתיה הכי גדולה בחוסר ההסכמה היה ה "תעשי מה שאת רוצה..."
ברור לגמרי, שאם אני עושה מה שאני רוצה אני מאבדת כל קשר עם המשפחה...
אני מאמינה שהכעס המהיר הזה על הילדים הוא הרסני. פעם הייתי נופלת למלכודת הזו בלי לחשוב (מסכנה בכורה).
אבל היום אני לא מוכנה לחזור על דפוס כל כך הורס. ואפשר בהחלט לא להסכים בתוקף, וגם לא להכניס כעסים וגם לתמוך ולאהוב ולהיות יחד איתם.
אפשר, בטח שאפשר.

[ג'ינ_ג'ית*]

אפשר, בטח שאפשר.

<והרגיעון שמופיע: "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר" >

[ציפ_ציף*]

עצם המודעות שלך כבר תקדם אותך להיות אחת מאותם אנשים הלא אמיתיים האלו...
אולי כשאת עומדת מול הילד,תבדקי מה הוא באמת צריך עכשיו,ואז תחליטי בודאות אם להענות לו או לא.
לפעמים אנחנו סתם מתעקשים ולפעמים אנחנו נחלשים לעמוד על שלנו.
בכל אופן,חשוב להעביר מסר ברור.
הרב אשרוב בשיחות שלו על חינוך אומר שצריך ללמד ילדים עברית תיקנית.
אם ילד יודע שלא זה בעצם כן אבל אחרי שאני צועק\מילל\בוכה\מנג'ז אז הוא לומד עברית לא תקנית.
מה הוא מציע? למעט באמירת לא אבל אם בכל זאת אנחנו אומרים לא ומן הסתם זה דבר עקרוני,לא לותר,שהלא יהיה אכן לא.
אבל שוב,להיות קמצנים בסירובים מיותרים.

[לב*]

יש אנשים שאני מסתכלת עליהם בהערצה מהולה בהרהור "אלה לא אנשים אמיתיים " . אלה אנשים מהסוג השלוו, שיודעים לומר לא לילדים שלהם בלי שום רוגז, ובלי נקיפות מצפון, גם שהילד הופך עולמות לשנות את הגזרה.
יש אנשים שנראים שלווים אך למעשה הם מאופקים, בתוך תוכם מתרחשת סערה שלא נראית כלפי חוץ. <אני מהסוג הזה>
לדעתי, מידת האיפוק נובעת בעיקר מהטמפרמנט האישי הגנטי, ובמקביל מושפעת גם מאורח החיים, מהקשר עם הסביבה ומההתפתחות האישית (מודעות, תיקון).
גם לאותם אנשים שנראים לא אמיתיים יש את רגעי הקושי, החולשה, הכעס, העצב, האשמה....

הייתי רוצה להיות כזאת
את מי שאת - בלמידה מתמדת.@}

[חמו_מה*]

לב רחב שכמוך, את צודקת אני באמת בלמידה מתמדת.

רגע ששווה זהב - הוא רגע שיש לי עם ילד אחד לבד. רק שם אני מרגישה באמת את הקשר של חבל הטבור. אני מרוצה ואוהבת, יכולה לתת מעצמי ולקבל בשלווה. משהו מתפספס שכולם ביחד.
מתגעגעת לרגעים שיכולתי להתרכז רק בהם, שהם עיקר העיסוק שלי, ובלי לחץ אני יכולה לדאוג לאוכל, לחברים לטיולים וטיפולים - זהו מרכז עולמי : לדאוג להתפתחותם.
יודעת שזו פנטזיה - הרי הייתי שם, וכמעט יצאתי מדעתי. האבסורד הוא שטוב לי לעוף למקומות רחוקים, לגדול לעצמי.
כמו שני צרכים מנוגדים שנלחמים אחד בשני, ולפעמים מגיעים לאיזון.
להיות פסיבית - לשקוע בקן ולדאוג רק לגוזלי - ולהיות עם ייסורי מצפון או
להיות אקטיבית - לפתח את עצמי,לגדול, להנות - ולהיות במתח ועם ייסורי מצפון
התשובה היא כמובן, שאין תשובה. בסופו של דבר, צריך להיות גמישים ולמצוא את המקומות הפסיביים באקטיביות ולהפך...

[חמו_מה*]

אני חושבת שהגיע הזמן לכתוב את הספר " ילדים ממאדים ומבוגרים מנוגה " (טוב, אולי כדאי להמציא שם יותר מקורי )
אבל הגיע הזמן לכתוב על העולמות השונים, ולפעמים הבלתי ניתנים לגישור בין הילדים למבוגרים.

היום בעודי שוקדת על הגשת צהריים , ידובכול שואל אותי : "נכון אנחנו סלע?" "נכון" אני עונה לו בהיסח הדעת.
(לא היה לי מושג מה הוא שואל , עניתי אוטומטית.. )
הפרופ' התחיל לצחוק, אמא אולי אנחנו גם הר?
ואז פתאום היה לי פלשבאק מהילדות, על כל הפעמים הללו שענו לי כן סתם בלי להקשיב, וחשבתי איך הילד רואה את ההורה שלו מבולבל, לא מקשיב ומשקר שכן, מרוכז בעצמו. - מראה קצת מדאיג, לא?
ואילו הילד שלא מסוגל להבין שאפילו אמא לא מסוגלת לעשות 3 דברים בו זמנית וגם לענות נכון על שאלות. הוא תמיד רואה את אמא רק מקשיבה לו, הוא לא מסוגל לראות שהיא גם מחממת אוכל, מנקה שולחן וקוראת 20 פעם : "לא לקום מהשולחן בזמן הארוחה..."

[בשמת_א*]

_היום בעודי שוקדת על הגשת צהריים , ידובכול שואל אותי : "נכון אנחנו סלע?" "נכון" אני עונה לו בהיסח הדעת.
(לא היה לי מושג מה הוא שואל , עניתי אוטומטית.. )_
איזה מעניין מה שאת כותבת. ממש גורם לי לחשוב.
קלטתי שאני אף פעם לא עונה אוטומטית! בחיי שבשבילי, אנשים שמסוגלים לענות אוטומטית הם לא אמיתיים D-:
(כאילו, מה, באמת??? אפשר בכלל????)
אני מהסוג החושב.

אבל גם לי קורה שאני "שוקדת על הגשת צהריים", ממש כך, ואני מרוכזת במה שאני עושה ולא מצליחה בכלל לקלוט מה מדברים אלי, ויותר מזה - כבר למדתי סוף סוף שאני לא טיפוס שמיעתי, ואינפוט שמיעתי בזמן שאני צריכה להתרכז מוציא אותי מפוקוס ויכול לגרום לאסונות (אסונות באמת, למשל אם אני נוהגת עלולה לקרות תאונה, וכדומה).
למדתי להגיד לילדים:
"רגע, אני לא יכולה בכלל לשמוע כרגע כי אני חייבת להתרכז, אני חייבת שקט!"
איכשהו, אין לי בכלל רגשי אשמה על זה. ברור לי לגמרי שאני חייבת שקט וזהו, שלא ידברו אלי עכשיו.
במיוחד אני עושה את זה כל פעם שאני עושה רוורס באוטו, בחיי (כמה פעמים בשבוע). זה היה אחרי שכמה פעמים איבדתי ריכוז ברוורס וזה עלה לנו כמה אלפי שקלים טובים ואי נעימות מול מכוניות של אחרים. גמרנו! הבנתי את הקטע. כשאני צריכה להתרכז - אני חייבת שקט, זה חוק מדינה (-:

[אילה_א*]

אני לא בטוחה שזה קשור למבוגרים וילדים גם אני לפעמים אומרת לבן זוג ואז משם נטוס להוואי והוא אומר לי כן
יש אנשים כאלה שעונים בטייס אוטמטי ויש כאלה שלא
סביר להניח שירשת או רכשת את ההתנהגות הזאת ממבוגר קרוב שטיפל בך בילדותך .
בסביבתי לא היו כאלה ולכן אין לי את זה.

[חמו_מה*]

פרט אוטוביוגראפי חשוב : אין זה ממנהגי לענות ככה . זה בשום אופן לא דפוס התנהגות שלי. גם אני מהסוג שחושב...
אני כן חושבת שבדומה לבשמת קשה לי להיות בשתי חזיתות שמיעתיות בו זמנית.
ובאמת, לפני שבוע פניתי לדמומי ב איי.סי.קייו, והבעתי את חששי מהפרעת וויסות שמיעתי.
ירד לי האסימון לאחר שראיתי את הפרופ' שלי, לא מסוגל לסבול שמדברים בזמן שהוא מדבר. הרבה פעמים מדבר בקול רם מידי, כדי "להתגבר" על רעשים אחרים בסביבה. בדקנו בעיית שמיעה - ואין.
ואז בשבוע האחרון, הבנתי שזה קיים גם אצלי. נורא מפריע לי שהילדים פונים אלי בזמן שאני מדברת (בטלפון, עם חברה...)
יש לי צמרמורות ממילים שחוזרות על עצמן ובכי חוזר - לכן הילדים שלי מנצלים את זה כשיטת "קבל ככל יכולתך..."
בילדות - כשפטפטתי בשיעור, כבר לא היה לי קצה מושג מה קורה בכיתה.
ותנחשו מה ? דמומי ענה לי (באיי.סי.קיו.) שגם לו יש הפרעת וויסות שמיעתי. (אז זאת הסיבה שמצאנו אחד את השני? )
מעניין, שאין לי שום בעיה עם מוסיקה בו זמנית עם כל פעילות אחרת.
אולי זה קורה לי דווקא כי אני מהסוג שחושב, ועם מוסיקה, אני לא צריכה לחשוב, רק להרגיש.

[ציפ_ציף*]

הפרעת ויסות שמיעתי...מעניין.
שוב מזדהה,עם מה שכתבת ובמיוחד על המוסיקה-טוב,כבר מזמן יעתי שאת אחותי

[ג'ינ_ג'ית*]

ואז בשבוע האחרון, הבנתי שזה קיים גם אצלי. נורא מפריע לי שהילדים פונים אלי בזמן שאני מדברת (בטלפון, עם חברה...)

אבל כולנו לא אוהבים הפרעות מכל צורה שהיא. אני מאמינה שהקריזה מזה שמפריעים לך באמצע תלויה גם ברמת הטמפרמנט שלך והמתח.
יש אנשים רגועים שנטי באופן כללי ואז גם רעשים בו זמניים לא מטריפים אותם. את חמומה ואני, וכל מי שמזדהה -כנראה יותר טמפרמנטיות, שזה אומר זמן תגובה מהיר וחד לגירויים במקרה הטוב - ואטרף כשיש יותר מדי גירויים במקרה הרע.
כשאני מתוחה אני אוהבת שקט, בלי קשר לריכוז אבל זה נכון גם לרצון להתרכז. כשאני עייפה אני אוהבת שקט. זה מעמיס עליי (למשל, לא נרדמת עם רדיו, ובטח לא שוקדת על עבודות עם רדיו). כשביקרתי במיון לא פעם תהיתי כמה רעש יכול המקום הזה ליצור (לרוב רעש מיותר) כשכל כך הרבה אנשים צריכים שקט. אני לא יודעת אם זו היתה תחושה שלי בלבד, אבל כשאתה כאוב, חרד, קצות העצבים מתוחים, וכו'- שקט מקל את ההתמודדות.

נדמה לי שכאמא הגירויים השמיעתיים שאת נחשפת אליהם הם תדירים וגבוהים כמעט כל הזמן, אז לא פלא שאת נזקקת להתנתק מהם בשביל להתרכז. בשיטת הפרד ומשול...

[בשמת_א*]

יש אנשים רגועים שנטי באופן כללי ואז גם רעשים בו זמניים לא מטריפים אותם
לא, לא, זו ממש תכונה לא קשורה.

(הפרעת ויסות שמיעתי... וואללה מעניין, לא ידעתי שיש לזה שם (-: )

אני מכירה מקרוב כמה אנשים ממש לא רגועים ולא שאנטי בשום צורה ואופן אבל הם באים מכוכב אחר וזה פשוט מדהים אותי כל פעם מחדש: הם חיים בשלום עם טלביזיה בפול ווליום על משהו אחד, רדיו מופעל על משהו אחר, רעש מבחוץ, מישהו מדבר והם פוצחים בשיר שונה לחלוטין מכל מה שמסביב ושום דבר לא מפריע להם!
אני מתחרפנת מהקקפוניה ועוד דקה קופצת מהחלון - והם עומדים תמהים "למה כיבית?"

[ג'ינ_ג'ית*]

"האנשים האלה" שאת מכירה מקרוב, אין להם טמפרמנט שליו בדר"כ? לאו דווקא רגוע תמידי, אבל מעין שקט פנימי כזה? מצד שני, גברים הם פלאנטה אחרת בהגדרה...
אני שמתי לב שרעשים שאנשים עושים מוציאים אותי מדעתי יותר מרעשי מכונות. כי אנשים גם תובעים את תשומת הלב שלי, בעוד שמול מכונות אפשר, בקריזה, אבל אפשר להתנתק מבחירה גם בתוך העולם הפנימי שלך. לכן זה נראה לי פחות קשור לאיזו תכונה או ויסות שמיעתי וכאלה, ויותר לרגישות לגירויים.

[בשמת_א*]

"האנשים האלה" שאת מכירה מקרוב, אין להם טמפרמנט שליו בדר"כ? לאו דווקא רגוע תמידי, אבל מעין שקט פנימי כזה? מצד שני, גברים הם פלאנטה אחרת בהגדרה...
האנשים האלה הם משני המינים, ולשני המינים אין טמפרמנט שלו, אין רוגע ואין שקט פנימי...
מה שכן יש להם הוא היכולת להתנתק לחלוטין מכל רעש חיצוני, או לווסת מה הם שומעים ומה לא.

אני, למשל, לא יכולה לבחור להתנתק. זה מתנפל עלי.
דיבורים ברדיו או בטלביזיה הרבה יותר קשים לי מדיבורים של אנשים חיים לידי. לגבי דרגת החומרה של הרעשים: אף פעם לא עשיתי השוואה כוללת (-:

[חמו_מה*]

וואלה יופי. מוצאי שבת אני מתחברת, ומגלה מועדון תמיכה להפרעות וויסות שמיעתי. (כרגיל רק נשים...)
בשמת הרסת אותי מצחוק, גינג'ית הביאה לי תובנה, ציף היא כמובן אחותי התואמת ואלמונית - אין ספק שיש קשר כללי לרגישות לגירויים.
אני מתחרפנת מהקקפוניה ועוד דקה קופצת מהחלון_ _אני, למשל, לא יכולה לבחור להתנתק. זה מתנפל עלי כן, בהחלט.
כבר בצעירותי ידעתי שאם אני אפול אי פעם לחקירת שב"כ, הם לא יעבדו קשה. מספיק שמישהו ישב מולי ויחזור כמה פעמים על אותו צליל, נניח : ב עם קמץ כל שלוש שניות - תוך 3 דקות אני מספרת כל מה שהם רוצים לדעת.

והנה סיפור היסטורי ואולי גם היסטרי : בזמן התיכון התלוננתי להורי על רעש חוזר בקיר חיצוני למעלה. הם לא שמעו כלום ואמרו "יהיה בסדר" ואני פשוט נטרפתי. ערב אחד לא עמדתי ברעש החוזר, בכיתי נורא והודעתי להורים שלי שבגלל הרעש הזה אני לא מצליחה ללמוד למבחנים, הציונים שלי יורדים, ובכלל אני מכוערת, ואף בן לא ירצה להתחתן איתי...
הם עלו לגג, ובאמת הסתבר שיש שם איזה צינור קטן שיצא מהמקום, ומקיש על הקיר. מכל שש הקומות רק אותי זה הוציא מהדעת. וזהו, הצינור תוקן, החיים חזרו למסלולם, ואפילו התחתנתי בסוף...

the end

[ציפ_ציף*]

ואפילו התחתנתי בסוף... ומאז האוברדפט דולף D-:

[חמו_מה*]

שזה אומר זמן תגובה מהיר וחד לגירויים במקרה הטוב - ואטרף כשיש יותר מדי גירויים במקרה הרע
אני מוציאה לרגע את המשפט החכם של ה גי'נ ג'ית מהקשרו, כי באמת, אכן יש לי זמן תגובה מהיר. וזו אחת התכונות הטובות שלי גם מוטורית, ואף פעם לא ראיתי, שזה פשוט הצד השני של אותו מטבע - אשרייך ג'ינ ג'ית.
(כי הרי לא הייתי מוותרת על המהירות הטובה שלי, היא עושה אותי למי שאני... ) @} @}

[ג'ינ_ג'ית*]

שמחה לקרוא, חמומה
אגב, אישית, אני חוטפת קריזה מאנשים איטיים או בעלי התנהלות איטית וזה לא שאני "חמומה" ובעלת פתיל קצר, זה הם, שיש להם קצב בלתי אפשרי...

[בשמת_א*]

אגב, אישית, אני חוטפת קריזה מאנשים איטיים או בעלי התנהלות איטית וזה לא שאני "חמומה" ובעלת פתיל קצר, זה הם, שיש להם קצב בלתי אפשרי
הצחקת אותי עד העצם! גמני גמני! בדיוק!

[לב*]

אגב, אישית, אני חוטפת קריזה מאנשים איטיים או בעלי התנהלות איטית וזה לא שאני "חמומה" ובעלת פתיל קצר, זה הם, שיש להם קצב בלתי אפשרי
גם לי (אני מהאיטיים) נוח עם אנשים יותר אנרגטיים, ולעיתים אני מקנאה בקצב הבלתי אפשרי הזה (-;

[בשמת_א*]

נוח עם אנשים יותר אנרגטיים
אני לא חושבת שאני "אנרגטית". לי פשוט יש התנהלות זריזה כשאני מתנהלת (-:

[חמו_מה*]

אני רוצה לדעת אם יום אחד כשאגדל, תהיה לי סוף סוף תחושת השלמה עם המציאות.
האם אי פעם אוכל להרגיש : שאפשר לשים את ההיסטוריה מאחור, היא לא פוגעת בי יותר, אני אדון לעצמי.
האם אשה בגילי נשואה עם ילדים יכולה באמת לחיות את חייה איך שהיא רוצה? האם אנחנו באמת יכולים לבחור? בחירה חופשית נטולת אינטרסים?
לפעמים אני רואה נשים שנראות לי כאילו קפאו על השמרים, אפילו חיצונית הן עם אותה תסרוקת ואותם בגדים מסוף שנות ה80. האמנם, כלום לא השתנה?
איך זה יכול להיות? מה קרה ? למה הפחד משינוי הוא כ"כ גדול?
והתשובה היא : כי שינוי חופן בתוכו הרבה סיכונים.
האם ימשיכו לאהוב אותי אם אעשה שינוי? האם אוהב את עצמי? האם אני אוהב את אלה סביבי שלא עומדים בקצב השינויים שלי ? - מסוכן מידי.
הנה אני מזהירה : אתם לא רוצים סכנות? - אל תעשו שינויים !
אבל תדעו, שאתם משלמים באותנטיות שלכם, בחיבור שלכם לרגש, בתחושת החיים.
אז אני מסתכנת (במידה מסוימת) ,כדי להחזיר לעצמי את החיים.

אלה הן מחשבותיה של התמהונית, הידועה בכינויה חמו מה. שבוע לפני היכנסה לאמצע שנות ה 30 לחייה.

[ג'ינ_ג'ית*]

אני רק אומר שאני מעריכה על סף מוקירה אנשים שעורכים שינויים גדולים, תדירים ומפתיעים בחיים שלהם, החל מתספורת וכלה בקריירה, בן זוג ושינוי מין...
אישית אני כזו תעאבנה בקטע של שינויים, מסוגלת לדבר עליהם שנה, לנתח שנתיים, לדחות את המסקנות עוד 3 שנים ככה שיעיקו על הנשמה טוב טוב, ואז אולי, אולי, אם השכינה תשרה על האונה השמאלית שלי - משהו יזוז. כי "אני אוהב להיות בבית עם התה והלימון והספרים הישנים... " מוכר ונח זה אני. ואז.. כשמגיע שינוי אני לא מבינה למה לא עשיתי אותו 17 שנה אחורה (כולל תספורת, שמיד אחרי שבוע חוזרת למצב הצבירה המקורי). מצד שני... בגיל 20 יצאתי לדיסקוטק עם שיער ארוך עד לטוסיק, מופרע סטייל ג'ופלין וחזרתי עם קרחת חלקלקה... בגיל 10 סיפרתי את עצמי לבד משיער ארוך לקארה, אספתי את צד ימין של השיער וקיצצתי וכך נעשה גם לצד השני, אממה קווצת השיער שנשארה מאחור לא ראתה מספריים, כך שיצא משהו מאוד מאוד אבסטרקטי... (וסרבתי שיהרסו לי את היצירה שנה). בשני המקרים התחושה היתה מעולה! כשהתחושה של השינוי משחררת, בקיצור - גו פור איט גירל!

[חמו_מה*]

אמצע שנות ה30 לחיים.
מה טוב?
אתה יודע מה טוב לך, ומי, איפה מעניין, ומה מושך, ולמה.
מה התכונות הטובות שלך, אבל גם עם אלה שלא משהו , אתה יכול לחיות בסבבה.
מה חשוב, ועל מה אפשר לוותר.
להנות מהחיים, ולא סתם לקטר.
לקחת בקלות את מה שאנשים חושבים.
לעשות רק מה שטוב לך בחיים.
מה רע?
שכל ההחלטות הכי חשובות בחיים כבר עשית.
מקצוע, זוגיות, ילדים, בית, משכנתא
עם כל השכל והתובנות היפות
אפשר לחיות רק מעכשיו לשנים הבאות.

[ציפ_ציף*]

את ההחלטות החשובות בחיים אפשר לעשות כל יום,
למשל ילדים,זה שהבאנו אותם זה יופי,להתמודד עם החינוך שלהם זה ממש כל יום.
מקצוע-לפעמים אחרי שרכשנו מקצוע מעניין אנחנו מגלים שמיצינו אותו ואנחנו רוצים להמשיך הלאה,לגלות אפשרויות נוספות.
כנ"ל לגבי בית,לפעמים יש רצון לשינוי של הסביבה שמביא אותנו לשינוי פנימי בבית או לתזוזה אמיתית למקום אחר.

אז את מבינה שאת רק בתחילת הדרך?
אני מבינה שהיה לך יו"ה,אז מזל טוב ילדה!
שתגדלי ותשמחי בכל יום מחדש @}

[ריש_גלית*]

אני חושבת שהגיע הזמן לכתוב את הספר " ילדים ממאדים ומבוגרים מנוגה " (טוב, אולי כדאי להמציא שם יותר מקורי )
דני לסרי אמר באחד הספרים שלו: "ילדים הם חייזרים." ובאמת, אחרת איך אפשר להסביר משפט כמו "נכון אנחנו סלע?"

גם אני חמומה. ולפעמים אני מתחננת לבכורה שתשתוק קצת כי אמא חייבת שקט. אבל אצלך יש הרבה יותר ילדים ואקשן...

מזל טוב ליום ההולדת!
אני אגיד משהו נורא פולני: יש אנשים שבאמצע ה-30 עוד אין להם
מקצוע, זוגיות, ילדים, בית, משכנתא ונדמה לי שהם היו רוצים.
ובכלל, הכל עוד לפנייך... הלוואי שהייתי בגילך עם כל השכל והתובנות היפות

[חמו_מה*]

כן, אין ספק שהחיים עוד לפני וההתמודדות היא יום-יומית. הנה, השבוע לפרופסור צריך להיות ניתוח, ואין לי בכלל מושג איך להכין אותו, (ואת עצמי).
אז אם מישהו מכם עבר ניתוח עם ילד, אשמח לשמוע איך עוברים את זה בשלום.

וריש גלית, לטיימינג בחיים יש משמעות. גם אם הכל בא מוקדם מידי או הכל מגיע מאוחר. ואין דבר אחד טוב מהשני.
חוץ מזה, איפה יהיה לי משברון גיל 35 אם לא בבלוג שלי...

חנוכה שמח.

[אמא_של_בוטן*]

הי, לנו היה ניתוח לפני חודש עם בן 6 חכם, בוגר ונבון. יום לפני שהגענו למרפאת טרום ניתוח, העלינו ביחד המון שאלות על הניתוח (כמה זמן, מי נכנס איתו לחדר ניתוח, האם ההרדמה במסכה וכו') ואת הכל כתבתי. באנו מוכנים,אני שאלתי את השאלות, ואח"כ בבית דיברנו על זה עם האחים, והוא הסביר להם הכל.
(אח גדול: אתה יכול למות? בן 6:מה פתאום! אני: אתם יודעים, כולם מתים בסוף. בן 6: כככככן, אבל לא מהניתוח, רק כשאני אהיה זקן.)
אם זה בשניידר, ללכת לבקר לפני גם במשחקיה למטה- שלי ממש התאמץ לקום מהמיטה כדי להגיע לשם.(בכלל שניידר אלופים).
לדאוג לצ'ופרים שווים אחרי.
ולך- אין כמו כמה תפילות טובות...
שיהיה לכם בהצלחה, וחנוכה שמח.
אם תרצי עוד חוויות ותובנות משם, אני בדפבית.
@}

[לב*]

קודם כל -
מזל טוב!!!
מאחלת לך בריאות, עניין, סיפוק, אהבה ושמחה בחיים.

מבינה אותך,
<משברונים, חלק מהחיים, חלק בלתי נפרד מתהליך הלמידה.>

_השבוע לפרופסור צריך להיות ניתוח, ואין לי בכלל מושג איך להכין אותו, (ואת עצמי).
אז אם מישהו מכם עבר ניתוח עם ילד, אשמח לשמוע איך עוברים את זה בשלום_
כפי שאמא של בוטן כתבה ועם הרבה מחשבות טובות והסברים אופטימיים.

חנוכה שמח ובהצלחה לכולכם.

[חמו_מה*]

לב היקרה, תודה.
אם אני פינוקיו, אז את הפייה הכחולה והטובה...

[לב*]

<גם בתוך פינוקיו שוכנת פיה טובה , וגם בתוך הפיה הטובה שוכן לו פינוקיו קטן...(-; >

שבת שלום ומבורך@}

[רסיסים_של_אור*]

אתם בקטע של ספרי ג'ינג'י (של גלילה רון פדר) ?? כי אם כן יש את הספר שנקרא "מפקד גיבור בבית חולים" שבו ג'ינג'י עובר ניתוח שבר (גם אנחנו עברנו אבל בגיל שנתיים וחצי ולכן נראה לי פחות תורם לך מבחינת הכנות וכו'). בקיצור נראה לי שהספר יכול לעזור גם בקטע של העלאת שאלות וגם בקטע של מתן תשובות לדברים שאולי לא חשבתם עליהם ובכלל, נוגע בפחד ובהתמודדות בסך הכל נחמד.

שיהיה בהצלחה והמון בריאות{@

[חמו_מה*]

וואי, רסיסים, אני היום בבקר מתכוונת ללכת להביא לו ספרים מהספרייה לקחת היום לניתוח, אז זה ממש מתאים, תודה @}

מוזר, אבל הפרופ' ממש נרגש הבוקר, כולו מרוצה ושואל בחיוך רחב אם היום הניתוח. אחרי התשובה החיובית הוא קורא יש, יש ! ומקפץ לאורך המטבח.
(יכול להיות שהסברתי לא נכון??? ) . הוא נורא מבסוט מזה שאבא ואמא יהיו רק איתו כל הזמן. (ממש חינוך בייתי...)
לא יודעת, או שזה הדחקה, או שזה הכחשה, או שזה תגובת היפוך לסיטואציה או שהוא בכלל לא הבין אותי נכון, אבל הילד מאושר.

המתנות הארוזות
הכרית האהובה של פו הדב
הדינוזאור
איש העכביש
האריה
mp3 עם שירי הילדים שהוא אוהב
ספרים
טאקי
קלפים
מה עוד?
מה עוד?

[אחת_שמאחלת_רק_טוב*]

ארניקה בגלובלים. (גלובלים= אותם כדורי סוכר קטנים שעליהם מטפטפים את התמצית ההומאופטית) קונים בכל בית מרקחת הומאופטי. לניתוח כדאי לקחת ארניקה במינון 200.
הארניקה מתמחה באיסוף האנרגיה, הפיזית והנפשית, לאחר טראומה.
כדאי לתת לגיבור כדור קטן בפה כבר בחדר התאוששות ולאחר מכן ביום הראשון כל שעתיים, שלוש שעות. ביום השני לרווח קצת. בעיקרון נותנים לפי צורך, כלומר- אם יש כאבים- נותנים ואם לא- לא צריך. נכון שמשככי כאבים מערפלים את המידע הזה לכן נתתי את ההמלצה הכללית.
נעזרתי בארניקה בניתוח קיסרי ושני הורי נעזרו בה בניתוחי בטן. דווחה הצלחה!
שיעבור בקלות. שייתפנן על ההורים שלו, הגיבור.

[הגבירה_בחום*]

הלו??
מישהו בבית???
חמומצ'יק... כ"כ הרבה דברים קורים פה שאני לא יודעת מאיפה להתחיל....
מזל טוב, קודם כל.... בלעדיו אי אפשר. המון המון מזל טוב!
דבר שני, בהצלחה עם הניתוח. הרבה כוחות להתמודדות והרבה הרבה בריאות - שגם בלעדיה, איך לומר שומדבר לא שווה (משהו צריך לזקוף לזכות הפולניות שתמיד אמרו- העיקר הבריאות(-:)
ודבר אחרון, התגעגעתי. מקווה לשוב ולהתראות תכופות יותר (-:
נשיקות

[לב*]

_מוזר, אבל הפרופ' ממש נרגש הבוקר, כולו מרוצה ושואל בחיוך רחב אם היום הניתוח. אחרי התשובה החיובית הוא קורא יש, יש ! ומקפץ לאורך המטבח.
(יכול להיות שהסברתי לא נכון??? ) . הוא נורא מבסוט מזה שאבא ואמא יהיו רק איתו כל הזמן. (ממש חינוך בייתי...)
לא יודעת, או שזה הדחקה, או שזה הכחשה, או שזה תגובת היפוך לסיטואציה או שהוא בכלל לא הבין אותי נכון, אבל הילד מאושר._
D-:

שהכל יעבור על הצד הטוב ביותר, <שייתפנן על ההורים שלו, הגיבור.>

החלמה מהירה ושבוע טוב @}

[ציפ_ציף*]

הרבה בריאות!
שהכל יעבור בקלות,

[חמו_מה*]

תודה רבה לציף,לב, בלומי, אחת שמאחלת רק טוב, רסיסים, ואמא של בוטן.
אנחנו אחרי הכל. עוד מסע \משא נגמר לו. (טפו טפו טפו, ברוך השם, תודה לאל...)
ואיך יודעים שהשגרה חוזרת ?
הפרופ' וידובכל רבים כל 2 שניות (אמנם עדיין לא בעוצמות הרגילות)
בכורה מקטרת ומגלגלת עיניים, (כשהעיניים שלה לא תקועות בתוך הארי פוטר החדש)
דמומי ואני חוזרים מחר לעבודה,
ואני באנרגיות נמוכות, וכאבי ראש חוזרים מפנטזת על שנה-שנתיים בהימלאייה.

הפרופ' הפתיע לטובה. מדהים איך שהכינוי שנתתי לו מתאים לו. הוא נשאר באופיו פרופ' לאורך כל הניתוח וההתאוששות.
זאת קצת הרגשה שנולד ילד, אבל שהוא כבר מוכר ואהוב.
יש לי חשק רק להתכנס ולהיות איתו בשקט
אבל מסביב הדרישות... העבודות....
אין הנחות
רק אנחות...

[בשמת_א*]

בכורה מקטרת ומגלגלת עיניים, (כשהעיניים שלה לא תקועות בתוך הארי פוטר החדש)
הו הו גם שלי! גמרה אותו תוך פחות מיום ושוב קוראת מההתחלה...
איזה יופי שהפרופ' שלך יצא מזה טוב. החזקתי אצבעות מרחוק
נשמע כזה ילד מקסים. הייתי מתה להכיר אותו.

[ציפ_ציף*]

ב"ה,גם אני קיויתי מרחוק שהכל יעבור בטוב.
מקווה שגם תמצאו עוד כמה רגעים להיות בשבילו בשלווה...
וגם לך שתהיה עוד קצת הרפיה,בטח לא פשוט לעבור את כל זה,ישר כוח לאמא הנהדרת!@}

[חמו_מה*]

תודה אחיות שלי
בשמת, עשית לי חשק לכתוב מפניני הפרופ' לערב זה :
הפרופ' מהמיטה :" ידובכל, תביא לי ספר מהכוננית"
ידובכל רץ ומביא לו ספר
פרופ' : " תגיד תודה"
ידובכל : "תודה"
פרופ' : "יופי, ידובכל".

פרופ' : "אמא, כואב לי."
אמא : "מה כואב לך חמוד, איפה כואב? "
פרופ' : "כואב לי הלב לראות שידובכל בוכה" (אחרי שהפרופ' לא הרשה לידובכל לגעת במתנות שלו.)

[פלוני_אלמונית*]

איזה גנוב הפרופסור הזה, וגם אני בדיוק רציתי לומר:
_איזה יופי שהפרופ' שלך יצא מזה טוב. החזקתי אצבעות מרחוק
נשמע כזה ילד מקסים. הייתי מתה להכיר אותו._

ג'ינ ג'ית ממחשב אחר>

[אמא_של_בוטן*]

איזה מתוק!
הרבה שלוה, זמן פנוי והחלמה מהירה לכולכם!

[רסיסים_של_אור*]

שמחה לקרוא שאתם אחרי ובסדר, תודה לאל.

[חמו_מה*]

לאחר שבוע של דאגות מסוגים שונים, ואחרי שהתכנסתי לי כמו שבלול בבית, ובכל זאת חטפתי צינון כבד. יכולתי, אם היה תלוי הדבר בי, להשאר כמו שבלול עד סוף החורף. אתמול נלקחה ממני הבחירה להיות שבלול, כי העבודה מחייבת לצאת, העבודה מחייבת להתלבש, העבודה מחייבת לחשוב על אנשים אחרים ו.... זה הוציא אותי מהקונכייה, וזה היופי האמיתי בעבודה מחוץ לבית.
והיום:
פתחתי את כל התריסים
הוצאתי ציפות, ושמתי שמיכות על אדן החלון
כיבסתי כל מה שזז
(אפילו יצאו כמה מטבעות שוקולד-דמי חנוכה נקיים מהמכונה)
מיינתי כל מה שניתן למיון. נגיד : גופיות חמות מס' 4 מגופיות מס' 6 . כמובן כך גיליתי שיש לי איזה 10 גופיות מס' 2 שמזמן כבר קטנות על כולם...
וכולי וכולי וכולי וכולי
ועכשיו אני מרגישה רעננה כאילו הייתי בחנוכה באילת, ולא בקונכייה.
ומיום ראשון - דיאטה.
שבת שלום.

[לב*]

שבת שלום ומבורך@}

[הגבירה_בחום*]

_איזה יופי שהפרופ' שלך יצא מזה טוב. החזקתי אצבעות מרחוק
נשמע כזה ילד מקסים. הייתי מתה להכיר אותו_

שבת שלום חמומוציק @}

[חמו_מה*]

אתם מכירים את הסיטואציה של אדם, יוצא מטיפול פסיכולוגי, מגיע להורים שלו, ומוציא עלהם את כל התובנות שקרו בטיפול.
הכי מצחיק (או עצוב), זה שמוציאים את זה על אדם שרחוק לגמרי מעולם הטיפול. אחד כזה שגם פרויד בכבודו ובעצמו, לא היה מסוגל לשנות אותו בפסיק.
וזהו בדיוק אבא שלי.
בלימודים שלי יש התנסויות בשיטות פסיכולוגיות שונות ומגוונות. ואני שמה לב, שאבא שלי צץ בזיכרון שוב ושוב, כמשהו מאוד חיובי בילדות ובכלל.
אחרי הלימודים אני מנסה לשתף אותו דרך הטלפון :
חמומה : אבא, היום הזכרתי אותךבלימודים.
אבא : בשביל מה ?
חמומה : אני שמה לב שכל פעם שאני חושבת על משהו חיובי בילדות, אתה קשור לזה. היום עברנו מעין חזרה לרחם, וחשבתי כמה שהיית מכיל וקשוב.
אבא : וגם הוציאו אותך מהרחם? כי את נשמעת כאילו השאירו אותך שם. טוב, אני לומד עם בכורה אנגלית, אין לי זמן.
חמומה : מה ? אחרי שאני מספרת כמה שאתה קשוב?
אבא : נו, כבר 35 שנה אני קשוב, זהו ,מספיק. עכשיו אני לומד עם בכורה.
חמומה : אני רוצה רק שתדע, שבאמת, היית אבא נפלא.
אבא : טוב, טוב, רק שתחזרי מהלימודים האלה כמו שיצאת אלהם, שלא תכנסי לזה יותר מידי, ושלא ישגעו לך את השכל...

נעים מאוד, אבא של חמומה נכנס לבלוג.

[לב*]

D-:
נעים להכיר @}
<איזה כיף לך>

[פלוני_אלמונית*]

נשמע גנוב לאללה אבא שלך, איזה כייף לך!

[ציפ_ציף*]

עם אבא כזה,פלא שיצאת כ"כ חיובית? (למרות התדמית העצבנית שניסית להדביק לעצמך...)

[חמו_מה*]

"התדמית" העצבנית זה מהצד של אמא שלי.

כן, על אבא שלי אין לי מה להתלונן, וזה באמת יוצא דופן.
עכשיו הוא בכיתה של בכורה מספר להם על השואה. (הוא היה תינוק בשואה).
מאוד מפחדת עליו. הוא לא ממש רגיל לדבר בכיתות, אבל מה לא עושים בשביל בכורה...
אני מאוד התנגדתי, אבל בכורה ואבא שלי כבר סידרו הכל עם המורה בלעדי.
לא מסוגלת לראות אותו עצוב או רועד או חלש כי רק פעם אחת ראיתי אותו כזה(בלוויה של אבא שלו), וזה היה לי מספיק.
מקווה שהוא יחזור מהכיתה כמו שהוא יצא ממנה, שלא יכנס לזה יותר מידי, ושלא ישגעו לו את השכל... @}

[ציפ_ציף*]

מדהים איך הפכת תפקידים ועכשיו את מרגישה צורך לגונן עליו שלא יפגע.

[בשמת_א*]

מאוד מפחדת עליו. הוא לא ממש רגיל לדבר בכיתות, אבל מה לא עושים בשביל בכורה...
איך שציטטת אותו, לא נראה שצריך לפחד עליו

[חמו_מה*]

טוב, בשמת כרגיל צודקת.
מסתבר שאבא שלי יצא במצב רוח מרומם מכל העסק.
בכורה השוויצה איתו בהפסקה, נתנו לו כבוד, הילדים היו מרותקים, והזמינו אותו לדבר ביום השואה לפני כל בית ספר.
כמה טוב ופשוט זה שחוקי הפסיכולוגיה לא עובדים עליך.

[ג'ינ_ג'ית*]

_מסתבר שאבא שלי יצא במצב רוח מרומם מכל העסק.
בכורה השוויצה איתו בהפסקה, נתנו לו כבוד, הילדים היו מרותקים, והזמינו אותו לדבר ביום השואה לפני כל בית ספר._
מרגש.

[הגבירה_בחום*]

כמה טוב ופשוט זה שחוקי הפסיכולוגיה לא עובדים עליך
כמה טוב שיש חוקים אחרים שעובדים עליך מצויין,
שיש לכל מטבע שני פנים,
שדברים שנראים לנו באופן מסויים, הם לא באמת מה שהם נראים לנו, הם רק נראים לנו ככה,
שההתייחסות שלנו, הפרשנות שלנו לדבר יכולה לשנות לחלוטין את האופן שבו אנחנו חווים אותו,
באמת מרגש......@}

[חמו_מה*]

סוודר סגול, עליו טרנינג כחול של פעם, קוקוס שיוצאות ממנו שערות. פצעי בגרות, פיזור כללי, לא מכינה שיעורי בית, יופי, ממש אני ברטרו לתיכון.
כל כך מתגעגעת לחוסר אחריות, ושמישהו ידאג לי ויתן לי, בכלל בלי תמורה, בלי שאני אפילו צריכה להגיד תודה.
במקום זה, אני מחזירה כל הזמן את ידובכל חזרה למיטה, מקשיבה לטענות של הפרופ' שאבא שלו מציק לו עושה בכוונה דברים לרעתו, (הוא בשלב האדיפלי), ומנסה לנחש אם המחלה שפקדה אתמול את בכורה היא פסיכוסומטית או פסיכופתולוגית.
האנרגיות שלי בגובה הכנרת, ואם אני אוספת את עצמי זה מחזיק כמו אקמול - 4 שעות וזהו.
הילדים שלי צריכים את אמא שלהם עד הסוף, וגם אני צריכה את אמא שלי עד הסוף,
ותמיד ההזדקקות יותר גדולה מהפועל. ולפעמים החלומות הם כל כך קטנים ובכל זאת לא מתממשים :
בכורה רוצה שאני אשב לידה לפעמים בשקט רק שתינו ונראה סרט יחד.
הפרופסור כבר מבקש ממני שבועיים להזמין לו חבר, ולא יצא לי
ידובכל כל כך רוצה שאני אשחק איתו לבד, וזה מצליח לי כמעט רק בשבת.
ודמומי צריך שאני אהיה איתו, ולא עם המחשב.
זמנים טובים שיהיו,
חמומה.

[אילה_א*]

את הסוודר הטרנינג ופצעי הבגרות הבנתי והזדהתי אבל מה זה הקוקוס שיוצאות ממנו שערות ?
יש סימן הזנחה שאין לי ?
חייבת לדעת מה הוא

[ציפ_ציף*]

אם כבר רטרו, אז תהני!

[לב*]

<אין לי שום רטרו לשנות בתי הספר השונים בחיי ...>
מזדהה עם הכמיהה עם האחריות ועם הקונפליקט שבהזדקקות.
זמנים טובים שיהיו@}

[חמו_מה*]

נשאלה פה שאלה ע"י אילה א : מהו אותו קוקוס שיוצאות ממנו שערות, ואיך הוא קשור להזנחה כללית ?
אז הכל מתחיל באותו רגע נמהר בו אני נכנסת למספרה יוקרתית, ומתעקשת למרות השכנועים לשמור על שיער ארוך. "יותר מתאים לך קצר" לא משכנע אותי, לעומת זאת אני מאוד משתכנעת מזה שמהיום אני אשים כל חפיפה מסכה וקרם לחות , אנפנף את שערי למטה ואניף אותו בבת אחת למעלה, והכל יסתדר לי בחיים. בתכלס, לפעמים אפילו למרכך אין לי סבלנות, ולכופף את הראש עם כל השיער למטה, זה מעבר לכושר האישי שלי.
לאט ובהתמדה, השיער נראה כמו תספורת של מתופף (כדי להבין, אפשר לצפות בקליפ הנחמד שציף שלחה לי...).
ואז, כשאני יכולה להתקבל ללהקת החבובות, מגיע אותו קוקס.
קוקס = קוקו+ליפוף של הקוקו לכדור ,יכול להיות מוחזק ע"י פלסטיקים שונים או קוקיה נוספת.
קוקס שיוצאות ממנו שערות = קוקס שנעשה אחרי תספורת שעולה כמה מאות שקלים, ושאחריה אין שום סיכוי לאסוף את כל השיער במקשה אחת, ולכן יוצאות ממנו שערות
תודה, ושבת שלום.

[ציפ_ציף*]

D-:

[ציפ_ציף*]

יכולה להתקבל ללהקת החבובות ואני אהיה גונזו!

[אילה_א*]

LOL
אני הבנתי שזה קוקוס לא קוקס או בלשון קצת פחות עממית שניון
אמרתי לעצמי איזה קוקוס יש לה על הראש מה ממש אגוז קוקוס ?
בדקתי שנית אכן כתוב קוקוס ולא קוקס
בכל אופן מצחיק מאוד ושבת שלום

[לב*]

D-:

[חמו_מה*]

p-:
אכן כתבתי קוקוס (ואפילו פעמיים), אבל זה כל כך הצחיק אותי לחזור אחורה ולקרוא הכל עם המילה קוקוס במקום קוקס, שאני אשאיר את זה ככה...
תודה, אילה.
אגב, מעניין שבאותו יום חפשתי ללא הצלחה מתכון מוצלח ל קוקוס. |

[אילה_א*]

אה זה קל
מערבבים כמות שווה של קוקוס עם אבקת סוכר (אפשר חום ) מוסיפים תמצית וניל וכמה כפות מים וחמאה שתאחד את הכל ביחד (אפשר גם חלבון למי שמסכים ביצה לא מבושלת) יוצא מרציפן קוקוס את הכדורים שיוצרים ממנו (או צורה אחרת)אפשר לעטוף בשוקולד מומס. אחלה קינוח וכשאני חושבת עלזה אם למישהו נעים להחליף את החמאה במרגרינה אז גם כשר.
עוד משהו שטעים לעשות בקוקוס זה להוסיף אותו לסלט כרוב

[לב*]

http://www.ynet.co.il/ency/1,7340,L-6107,00.html
http://www.couscous.co.il/food/default.asp?id=69&mnu=69
http://www.kipa.co.il/community/show.as ... eid=880414
http://www.mivzakon.co.il/Recipe/[po]choice chocolate[/po]/index16.html?%D7%A2%D7%95%D7%92%D7%AA%20%D7%A7%D7%95%D7%A7%D7%95%D7%A1
http://www.bishulim.co.il/RecipeDetails.asp?id=%2012410

יש עוד מתכונים בגוגל 9-:

[ציפ_ציף*]

להחליף את החמאה במרגרינה אז גם כשר. זה כשר גם עם חמאה,התכוונת בודאי פרווה.

[אילה_א*]

טוב עוד אחת שמבינה בכשרות
התכוונתי שאפשר להגיש את אחרי האוכל הבשרי זה מה שנקרא כשר אצלי