האם אני מוכנה לילד נוסף

[פלוני_אלמונית*]

יש לי ילדה בת 7, בזמן ההריון ולאחריו הייתי חולה מאוד. עם כל זאת בחרתי לגדל את הילדה בבית איתי עד גיל מאוחר והיא הפכה לדבר הכי טוב שקרה לי בחיי.
כיום, בעלי רוצה ילד נוסף וכמו כן ביתי. לאור המחלה שהיתה לי בעבר אני חוששת שיהיה לי קשה לטפל בילד נוסף מה גם שאין לי כמיהה או רצון לכך.
הדברים שגורמים לי כן "ללכת בכיוון" הינם הרצון של הילדה והבעל והעובדה שאם הילדה הראשונה היא הדבר הכי טוב שקרה לי אז כנראה שהדברים יחזרו על עצמם.
בשנה הראשונה לפחות תהיה לי עזרה די צמודה, אבל אני מפחדת שאצטרך לוותר על כל מה שהחזרתי לעצמי לאחרונה.
הקשיים הפיזיים שיש לי פחתו מאז שהילדה כבר יותר עצמאית ואני מפחדת שחזרת הקשיים הפיזיים והבריאותיים ישנו את חיי וכרגע ממש טוב לי איפה שאני נמצאת.

[גברת_פלפלת*]

השאלה היא, האם הכמיהה לילד גוברת על הקושי והפחד ממנו. כל אשה צריכה להתגבר על הפחדים מההריון, על הקשיים והמכאובים שהוא לעתים מביא איתו. במקרה שלך זה כנראה הרבה יותר משמעותי. אם את לא מרגישה רצון בילד- אז למה? בגלל שמישהו אחר (גם אם הוא מאוד קרוב אליך) רוצה?
לא פירטת לגבי המחלה- האם זה משהו הפיך? האם את מסכנת את חייך או מסתכנת בנכות כלשהי?

[פלוני_אלמונית*]

אם זה נפשי, דכאון אחרי לידה, לא כדאי להסתכן. זה גם מאוד לא טוב לילדה בת 7, וזה עלול להשפיע עליך עוד יותר.

[רויטל_S*]

אני חושבת שלכל אחת יש את פחדיה שלה מפני ילד נוסף , בייחוד אם יש מצב רפואי שמוסיף על העניין... מצד שני אם את מוכנה לקחת את הסיכון מה טוב .עכשיו , אם זה רצון בן הזוג ואת מוכנה לקבל את הסיכון למענו גם זה משהו . אם זה כמו שכותבת פלונית ואת מפחדת מדכאון כמו שהיה לך בראשון אני הייתי מפחדת פחות , לי היה דיכאון שנמשך זמן רב והיה לי מאוד קשה בשנה פלוס הראשונים , אבל לדעתי בלידה שניה הדיכאון גם אם לא יופחת לפחות תדעי מול מה את ניצבת , מה גם שהטיפולים והמודעות לדכאון אחרי לידה עברו המון תהמורות במהלך 7 השנים האחרונית , השאלה האם הבעיה הייתה אחרת ? האם את מרגישה מוכנה לעוד ילד ?(לדוגמה אם מצבך לא היה מוגבל האם היית עושה ?)

[פלוני_אלמונית*]

תודה על התשובות,
הבעיה היא לא דכאון אלא מחלה נדירה שחליתי בה וכרגע מגבילה אותי בחיי היום יום בייחוד תשישות וסחרחורות, לא כ"כ רואים ומרגישים את זה עליי כי למדתי לחיות עם זה ולמדתי מה מותר לי ומה אסור לי לעשות ולכן אני חוששת שטיפול בילד קטן זה משהו שיהיה לי מאוד קשה פיזית להתמודד איתו מה שלדעתי יכול לפגוע בכולם.
ההריון זה לא הבעיה שלי אלא הקשיים הפיזיים של הטיפול אחרי, לגבי השאלה אם אני רוצה או לא, נראה לי שבמקרה שלי זה לא בדיוק רלוואנטי, הבעיה היא שגם לפני הילדה הראשונה לא היתה לי כל כמיהה ועכשיו היא הדבר הכי טוב בחיי ולאחר שהילדה נולדה הייתי ממש קיצונית לכיוון השני (מאוד מאוד אימאית)
אז למה כן, בעיקר בגלל שהילדה רוצה (כבר אמרתי שאני מוכנה לעשו הכ בשבילה?) וכולם אומרים לי שזה לטובתה

[ניצן_אמ*]

אני חושבת שהמחלה היא שולית לעובדה שאין לך רצון אישי בזה. אני חושבת שלכל ילד מגיע שירצו אותו, בפרט ובמיוחד אמא שלו. פחדים זה דבר אחד, כשיש תשוקה עזה, גופנית, אמיתית וכנה לילד נוסף, רבים הפחדים שמוסטים הצידה ונמצא להם פתרון.
אם את מרגישה שהמצב כרגע הוא טוב ואת שלמה איתו, אז אני חושבת שכדאי לשמור על זה. המצב בודאות ישתנה עם בואו של ילד נוסף, ומטבע הדברים יעלו הרבה הרבה קשיים, אפילו בלי המחלה שמהווה גורם סיבוך משמעותי בשבילכם.
לדעתי מאד קשה שלא להפיל לפחות חלק מהתחושות הקשות שיתעוררו על עצם קיומו של הילד הזה ועל ההחלטה להביא אותו לעולם. לכן, לדעתי, כדאי להיות עם תשוקה עזה ביותר לילד לפני שמחליטים להביא אותו לעולם, כך שהשמחה על בואו תאפיל על כל הקשיים.
אין מקום שבו יותר מתאים בעיניי לומר - אם יש ספק, אז אין ספק.

[או_רורה*]

כל מה שניצן כתבה...

[אמא_ללי*]

ניצן, כתבת מאד יפה במיוחד דיבר אל ליבי המשפט הזה:


אני חושבת שלכל ילד מגיע שירצו אותו, בפרט ובמיוחד אמא שלו

[פולוניה*]

לעיתים חששות או חרדות לא מאפשרים לראות את המציאות, אפילו הפנימית, בצורה בהירה.
אולי כדאי לשאול עצמך האם החששות הם כוח מניע בחייך? אם לפחד יש תפקיד משמעותי בהתנהלות שלך אולי הוא לא מאפשר לך לרצות.
אני מציעה זאת מתוך הזדהות עם השאלה שנשאלה. אני רוצה אבל מפחדת. אני יותר מפחדת מרוצה. זה לא אומר שאני לא רוצה. ושזה לא יהיה נכון וטוב.

[תמרוש_רוש]

למדתי לחיות עם זה ולמדתי מה מותר לי ומה אסור לי לעשות ולכן אני חוששת שטיפול בילד קטן זה משהו שיהיה לי מאוד קשה פיזית להתמודד איתו מה שלדעתי יכול לפגוע בכולם.
באופן כללי זה שיקול נבון. האם המשפחה כיחידה (כולל הילדים הקיימים) יכולה לשאת על עצמה ילד נוסף? האם ילד נוסף פירושו לעבור את גבול היכולת שלך? אלה שאלות שטוב לשאול.

מה גם שאין לי כמיהה או רצון לכך
נראה לי שזה הגורם המכריע . פחד זה דבר אחד, אפשר לדבר אתו ואפשר לעבוד אתו. אבל חוסר רצון בסיסי (שאיננו נובע מפחד) זה משהו אחר.
וכמובן, מה שניצן אמרה

ובאופן אישי, סתם כדי לשתף:
אני רוצה ילד נוסף. אבל אני רוצה גם שתהיה לי הסבלנות אליו. ואל הגדול. בייחוד אל הגדול. כרגע אני מאבדת את סבלנותי באופן יותר תכוף ממה שהייתי רוצה... (בן שנתיים, נו ) אז אני מעדיפה לחכות עוד קצת. ועוד קצת... ועוד קצת... עד שאני ארגיש אחרת.

[דנדוש*]

אין לי שום דבר חכם להוסיף, רק שאני נמצאת בדיוק באותו מצב. ילד גדול שאני אוהבת, אך בתהליך ההריון והלידה ואחכ קשים פיזים ונפשים גדולים.
גם עלי יש לחץ סביבתי..
אני כל כך מזדהה עם פותחת הדף. אצלי גם השעון הביולוגי מתקתק במרץ.

[ניצן_אמ*]

ניצן בסה"כ הוסיפה מעט מעצמה לפראפראזה על דברים שכתבה יונת שרון בעבר.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

גם אני באותה התלבטות ממש!! השעון הביולוגי מתקתק במרץ!! ואני תוהה מה לעשות?? החשש שלי הוא כלכלי בעיקר וגם האם יש לי את האנרגיות? האנרגיות תמצאנה, אבל כל כך יקר לגדל ילד!!

[עינת*]

איזה כיף להוסיף הודעה חדשה באתר בהמשך להודעות ישנות מאוד מעניין האם זו שפתחה את הדף הביאה עוד ילד בסופו של דבר...?
אגב, לי השלישית הגיעה בהפתעה ואולי טוב הדבר כי אחרת הייתי מחכה ומחכה והיה נחסך ממני אולי העונג הצרוף שהיא מביאה איתה לקן שלנו. לגבי יוקר הגידול, זה נכון, אם אין יכולת כלכלית להביא עוד ילד עדיף לשמר את הקיים ולא להפר איזון לדעתי. בדיוק כמו שאם ההורים לא מסוגלים נפשית להכיל עוד ילד עדיף שימתינו או שלא יביאו. כולם יסבלו בסופו של דבר ממשפחה עם תפקוד נפשי לוקה או משפחה בחוסר כלכלי.