דף תמיכה להורים שעושים ברית

אני לא הצלחתי להתמודד עם הקושי ופשוט יצאתי החוצה והלכתי כמה שיותר רחוק.
לא הייתי מסוגלת לחשוב על כלום, בכיתי, האחיות שלי באו איתי וגם אמא שלי.

זה יום לא פשוט.
אני אחשוב עליכם ב-14:00
מאחלת לך שהכל יעבור בשלום ומהר. @}

לא תומכת במעשה, אבל תומכת בכם. מקווה שיעבור בקלות יחסית ובשלום.
אני דווקא חושבת שעדיף להיות עם התינוק בזמן הזה, ולהניק כמה שיותר מהר אחריו. גם להשגיח שהמוהל לא נמצא איתו לבד, לפני המילה (יש מוהלים שנוהגים לבצע את הפריעה בחדר צדדי, ואח"כ רק את החיתוך. נראה לי חשוב שהתינוק יהיה עם אמא בזמן הפריעה).

קצת מאוחר להמליץ על הרדמה, אז לפחות משחת אמלה? שטיפה יאלחש את העור?

רק

אני לקחתי רסקיו בבוקר הברית השניה. אני לא יודעת אם זה מה שעזר, אבל הייתי קצת יותר מאופסת מאשר בברית הראשונה.
גם: אם את לא מסוגלת להיות קרובה בזמן המעשה, תראי אם את יכולה למצוא מישהו שכן (אמך, חמותך) לשמור על מגע, אפילו חלקי, כל הזמן עד שאת יכולה (...שיתנו לך...) לקבל אותו לידייך בחזרה.
וכמובן להניק קצת לפני והרבה אחרי...

שיעבור בשלום @}

עצה: לא להיות נוכחת בטקס עצמו. לכי לחדר אחר עם חברה קרובה או שתיים וכוס יין. תסיחי את דעתך, תדברו על דברים מצחיקים. ככה אני עשיתי. התכוונתי - והצלחתי! - להיות נינוחה לגמרי. אני מאמינה שהרוגע שלי, אף שהייתי בחדר אחר, הוא הסיבה לכך שגם אוריה היה רגוע ולא בכה אפילו קצת. כמובן, לוודא לפני כן שברור לגמרי לכולם שאחרי שזה נגמר הוא מגיע ישר לציצי בלי להתעכב שנייה.

מייס, זה קשה בצורה שאי אפשר לדמיין.
וזה משהו שלא מדברים עליו בציבור שלנו. כאילו אם קשה לך-את לא מספיק מאמינה ושמחה. זה הורג אותי.
מותר לך לפחד, זה מפחיד. וכואב וקשה.
תהיי איתו כמה שמתאים לך. אני לא יכלתי. אבל ידעתי שאבא שלו איתו כל שניה.

קשה שזה בצהרים כי יש לך את כל היום לחשוב על זה.
יש לך חברה טובה/אמא/אחות שתהיה איתך שטוב לך איתה? זה מאוד עוזר. גם את צריכה תמיכה, לא רק התינוק שלך.

אחשוב עליך בזמן הברית.

ולאח"כ-אל תקשיבי למי שאומר לך שאסור לו לינוק מיד אחרי, תעשי מה שאת מרגישה. אני הנקתי מיד אח"כ. הוא לא הקיא [כמו שהזהירו אותי שיקרה] ונרגע מיד. לא צריך יין ולא כלום. רק אותך.
תדאגי גם למישהו שיהיה עם הגדולה(אבא למשל

). כדי שתוכלי להיות כל כולך איתו.

מבינה אותך כ"כ {{}}

זה היה לי קשה איימים, אבל באמת- וזו קלישאה- זה עבר.

חשבתי שאולי ארצה לראות, להרגיש אותו. אבל לא, לא יכולתי. נמשכתי לחדרי, למיטתי וידעתי שדודו איתו לחלוטין. סמכתי עליו.
לקחתי טונה של רסקיו והוא קיבל מיקס של רסקיו, ארניקה, חלב, יין והיה דיי מסטול.
הייתי בחדר ומטבע הדברים התקבצו שם כמה נשים. התנהלה שם שיחה כ"כ שטותית על בגדי תינוקות בנות שבזמן אחר לא הייתי מסוגלת לקחת בה חלק, אבל באותו הזמן זה היה מעולה כי לקח את תשומת לבי ממה שקרה למטה (שאגב ברמה מסויימת הייתי מחוברת אליו לגמרי).
אז לא יודעת איך, איך שדברים מתגלגלים, זה הצליח לחלוף ורק אחרי מספר ימים אני החלפתי חיתול והתעסקתי. עד אז דודו עשה את זה.
לא קל ושוב {{}}

mise יקרה!
איני מכירה אותך אך מדברייך אני מבינה שאת אשה מאמינה ולכן למרות הכאב בחרת לעשות את הברית.
אם כך הם פני הדברים נסי להזכר באמונה שלך,בסיבות שבגללן בחרת בכך <יהיו אשר יהיו> ואולי זה יחזק אותך במעט...
אני מאוד מסכימה עם מה שכתבה לך תמר ס ורוצה לספר לך אפילו שראיתי סרט בסינמטק על הנושא
סרט שעשתה אותו אשה דתייה,על התחושות של נשים דתיות לפני הברית,על הקונפליקט הזה שבין המסירות לתפקידך כאם
ובין המסירות שלך לאמונה,לאלוהים,שאיתו הבן בעצם כורת ברית היום.
שני המישורים מתקיימים יחד ואת שניהם את חווה וזה מאוד מאוד קשה!
המועד הולך וקרב,שולחת לך ולבנך את הכוח שאתם זקוקים לו ומאחלת לכם התחברות מהירה ושלמה לאחר סיום הברית

הסרט נקרא "ברית-על נשים אלוהים ומה שביניהם"
הוא מתחיל בציטוט של הבמאית נורית יעקבס-ינון
"המסירה הראשונה של הילד היא למוהל.אחר כך לגן,לבית ספר,לצבא,לאישה,לפעמים בחזרה לאלוהים"
ועוד היא אומרת "השתדלתי לעמוד כמה שיותר רחוק מהסכין,כמה שפחות רחוק מאלוהים"
משפטים שמעוררים מחשבה...

עברתי את זה חמש פעמים,
היה לי קשה,לדעת שיכאב לו,
היה לי קשה להיות מוקפת בהמון אנשים בסך הכל שבוע אחרי לידה,
היה לי קשה להתעסק עם עוד פרויקט זמן כל כך קצר אחרי לידה,
ותמיד יש עינינים משפחתיים שעולים באירועים משפחתיים.

ואז בברית האחרונה החלתתי שאני עושה "תיקון" לבריתות הקודמות,בחרתי לעשות את הברית בישוב שלי ולא להתחשב בבני משפחה כמו בבריתות קודמות שנאלצתי לעשות במקום אחר-לא בבית.
,הייתי בעוצמה גדולה באותו הרגע,לא ברחתי לחדר אחר,לא עמדתי מעל להשגיח,הייתי עם הרגע הגדול הזה,
למדתי שהזמן הזה כמו זמן יציאת ראש הוולד זאת שעת רצון,
התבוננתי סביבי וחשבתי על שלש נשים מתוקות שגרות בישוב שלי ועדיין אין להן תינוק,עצמתי עיניים וקראתי בצעקה שלא נשמעה "אלוקים,תן להן גם תינוק!"
התפללתי שה' יתן לי כח לגדל את הילד הזה ואת אחיו בשמחה ונחת,קראתי בקול את הפסוקים עם הקהל-
"ה' הוא האלוקים"
"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"

ואז שמעתי אותו בוכה מעט ואחרי זמן מה המוהל הביא לי אותו מנומנם,נתן לי הוראות ברורות מאוד לטיפול,(כל החלפה לטפטף מעט שמן זית-התחבושת ירדה בזכות זה ממש בקלות)הנקתי אותו והוא ישן.
הייתי עטופה באהבה,מבני ביתי ומחברי.
רק למחרת בערב הוא היה קצת נודניק וזהו,נגמר.

אשמח ליעץ בטיפול עם תצטרכי (את יכולה לפנות אלי גם במייל שבדף שלי)

המון מזל טוב !@}

עכשיו זה בטח כבר מאחורייך.מקווה שעברתם את זה בשלום...

שליחה על ידי מ_י* » 02 אפריל 2006, 18:23

אני מציעה דווקא כן להיות.
חלק ממה שקשה לדעתי זה חוסר הנוכחות כאם.
בברית של הקטן סיכמתי עם המוהל שאני מקבלת אותו מיד כשהוא מסיים את הענין עצמו, לא רק אחרי הב רכות וכל הדיבורים. עשינו את הברית בבית, מינימום אנשים, אבל סידרנו חגיגי מאד.
הבאנו מוהל חרדי, מנוסה, ולתדהמתי הקטנצ'יק כמעט לא בכה - אני לא יכולה לומר כמה זמן זה ארך, אבל אני נדהמתי כשזה נגמר וגם בעלי אמר שמעולם לא ראה ברית מהירה כל כך. מיד אחר כך לקחתי אותו, הוא לא בכה. חיכיתי בחדר עד סוף הברכות (מפני שהוא היה שקט ובזרועותי), ואחר כך הלכנו לחדר השינה והיינו יחד. גם אני הנקתי והוא לא הקיא, אבל לא רצה לינוק בטירוף.
זכור לי הרבה פחות טראומטי מן הברית של הבכור, שבה עשיתי את הטעויות הבאות:
הזמנתי המון עם, והייתי צריכה להתייחס אליהם
לא עשינו את הברית בבית, אמנם קרוב מאד אבל בכל זאת היה צריך ללכת עםה תינוק אחרי הברית הביתה
לא הייתי נוכחת לידו בשעת מעשה
עבר המון זמן (בעיני) עד שהוא הגיע לזרועותי עם כל ההעברות והברכות ואפילו הבדיחות המטופשות שהמוהל מצא לנכון לומר (הוא דומה לאבא שלו שתי טיפות מים מן המותניים ולמטה... אני זוכרת מפני שזה כל כך צרם לי באותה שעה).
בקיצור אני מציעה לשקול ברית קטנה, בבית, ולהיות שם, עם כל הכאב.

איך היה? מה שלום הקטנצ'יק? מה שלומך?
מאחלת לכם החלמה מהירה.

אוי, MISE...

.

עברנו את זה לפני שנה וקצת
היומיים הראשונים הם הכי קשים, אח"כ העסק מתחיל להחלים, ואחרי כמה שבועות את בקושי זוכרת איך זה נראה קודם
אל תהססי לתת לו אקמול נגד הכאבים, הוא לא חייב לסבול
ולשמן המון המון את האיזור, להחליף בתדירות גבוהה
מקווה שיעבור עליכם לילה רגוע, מחר כבר הכל יראה יותר טוב

אוי((-)) קראתי ובכיתי...
נדמה לי שהברית היא לא בין הילד ואלוקים אלא בין אביו ואלוקים, ככה לפחות אצלנו במסורת.

גם אנשים דתיים יכולים לערוך ברית אצל רופא-מוהל דתי שיגיד את כל הברכות אבל גם יקפיא את האיבר ובלי קהל. ההקפאה עובדת יפה לכמה הדקות של המילה. אגב, הפריעה אינה הכרחית והיא אינה חלק מההלכה הבסיסית. למול בבית. מסיבה אח"כ בנפרד.
אנחנו חילונים לגמרי, אבל גם בני וגם נכדַי כולם נימולים אבל בלי המסיבה. חלק אצל רופא (לא דתי) וחלק אצל מוהל כל כך מיומן שעובד עם הקיבוצים וגם עם השגרירויות בחו"ל והוא גם יקרן... הרופאים עשו את הברית בבית החולים ולא רצו לקבל פרוטה. הם אמרו שזאת מצווה לחלץ את הילדים מצפורני המוהלים. הילדים שנימולו אצל המוהל נולדו בבתי חולים שאין בהם רופאים מוהלים, הרופאים המוהלים החילוניים לא עובדים מחוץ לבית החולים אבל הרופאים המוהלים הדתיים באים גם הביתה. הילדים לא בכו - ייתכן שדווקא הרעש והמהומה של המסיבה גורם להם לבכות. בס"ה היתה גזה דקה שלמחרת באמבטיה כבר הסרנו אותה. לעומת זאת - ברית אצל מבוגר דורשת תפרים וההחלמה נמשכת ארבעה ימים.
אם תשאלו מדוע בכלל מלנו אותם - התשובה היא שבאותה תקופה איש לא חשב לא למול ילדים. (נכדי הצעיר הוא כבר בן 13).

, גם אנחנו עברנו את זה. גם בבית כנסת. גם בכיתי בלי סוף, מוהל ברברי שלא הצליח להפסיק את הדם ולחץ ולחץ, ואז החליט שזה גזים ולחץ גם על הבטן, חשבתי שאני מתעלפת והתחלתי לצעוק, וגם הפיצי בכה בטירוף כשעתיים אחרי, הידיים רעדו לי ולא הצלחתי להרגיע אותו , עד היום 8 חודשים אחרי, החוויה מעוררת בי בחילה וזעזוע.

נשבעתי שלא יקרה אצלי יותר. שום לחץ סביבתי.

דבר שעזר קצת בימים שאחרי, כשאת מחתלת, בעדינות תטי את הפין למטה ואז תסגרי את החיתול מהר, ככה כשהוא עושה פיפי זה יורד למטה ולא ישר עליו (זה שורף).

אחרי כמה ימים נראה כאילו הם שוכחים, אנחנו אף פעם לא.

מתוק שלי. אני מבקשת סליחה.

Mise, קראתי פה קודם, ומתנצלת שאני מגיעה בדיעבד, אחרי כל התומכות - מצטרפת לדברים שלהן ומחזקת אותך.

ועם זאת, אני חייבת לומר לך משהו לא-תומך ולא-רגיש: (כמוני) את בחרת למול את בנך. בחרת, מן הסתם אחרי התחבטויות רבות וקשות, והחלטת שכך יהיה בגלל סיבות X Y ו-Z.
מחובתך כעת לדאוג להמשך מהלך החיים התקין שלו. לא להעמיס את הטראומה על שניכם.

נכון, הוא עבר חיתוך כואב, נכון הוא בכה, ועכשיו הוא מתאושש. התאוששי יחד איתו. אל תשקעי בסבל. אל תגדילי את הצלקת לממדי הר.
אני שונאת שאומרים "זה קשה לנו יותר מאשר להם" (כשכופים על ילד פרידה מאמא למשל). אבל כאן, זה באמת תלוי בך כמה יהיה קשה בפוסט-ברית ועד כמה שניכם תהיו רוויי בכי.
כשמלו את בני (אצל רופא מוהל) יצאתי מהחדר ברגע החיתוך (לא יודעת איך קוראים לשלבים שם ולא רוצה לדעת). כאב לי כשכאב לו, אבל כשהמעשה נעשה, לא היו בי רגשות אשם.
שמעתי זעקה קצרה מהבן שלי ואז הוא דמם.
לא... הוא לא דמם בשום אופן - הילד שלך חי ורוצה לשכוח את הדבר הזה ולעבור הלאה. ביקשת ממנו סליחה, שזה הוגן והגון.
נעלי את הפרק הזה בחייכם. הוא כבר סבל כאב, אבל הוא רך מכדי להשתתף גם בטראומה וגם ברגשות האשם שלך. רק אנחנו המבוגרים רואים יופי וזיכוך בסבל, ובניסוחים יפים אודותיו. תינוקות רוצים להתפתח הלאה.
הרגישות עכשיו גדולה, אבל יהיה צורך להקהות אותה - במודע. כן, להפוך את שניכם לפחות רגישים בנושא הזה.

תני לו אהבה שמגיעה לו - לא פיצויים.

(את רשאית למחוק אם תרצי).

איזו חוויה קשה.

אצלינו לא היה דומה לזה בכלל, אע"פ שגם כן היתה "מסיבה" (קטנה יחסית) וגם המוהל שלנו לא השתמש בשום משככים (כן יין). הוא היה עדין ומתחשב, ואני קיבלתי אותו אחרי חבישה והחתלה שנעשו בזריזות מופלאה.

אתם אחרי,חבל שעבר בצורה לא רגישה(מצידו של המוהל)
יכול להיות שיהיה קצת נודניק לקראת הערב,
את הכי קשה כבר עברתם,
אתם בסדר!

מעכשיו רק בריאות ושמחה!

יופי שאתם אחרי. החלמה מהירה.

לי דווקא עזר להיות נוכחת וקרובה

קומה ג' - כתבת יפה. (למרות שבפעם הראשונה כשקראתי התעצבנתי...)

יופי שאתם אחרי. החלמה מהירה

קיראו, בבקשה, מה שכתבתי בדף שלי.

אוי קראתי ובכיתי...

לכולם

חג פסח אביב וחרות שמח

גם אם במקרה שתהיה ברת בחג...

מוזר, אנשים מצטערים על חוסר רגישות, ובכל זאת מפגינים אותה. שיואו, איזה עולם.

<אל תעשה את עצמך מצטער אם אתה לא>

היכנסו לאתר
www.hofesh.org.il
האתר הוא חילוני,אפילו אנטי דתי. ב - 12/4/2006 יש מאמר על ברית מילה. הוא מתחיל בשלילה מוחלטת אבל כאשר עוברים לקישור מוצאים חומר באנגלית. כדאי לדלג על הקטע מהתורה באנגלית, אנחנו מכירים את המקור ולהמשיך לקרוא ואז מוצאים סימוכין חזקים מאוד ל - תועלת הרפואית בניתוח. הרופאים אינם יהודים. כידוע, בארה"ב המילה מקובלת מאוד על כל האוכלוסיה - למעלה מ - 60%.

קצת מנסיוני עם השניים שלי:
מוהל שהוא רופא, ד"ר לאורולוגיה ילדים, אצלי בבית, על שידת ההחתלה שלנו, עם הריח שלנו והחיתול מהכביסה שלנו. לא זזתי ממנו, הייתי חייבת לראות בדיוק מה עושים להם. הנקתי לפני והנקתי שוב מייד אחרי. הרופא היה יעיל, ענייני ורגיש מספיק לרצונותי. אייני אדם דתי, עשיתי זאת מתוך מחויבות להורי ולהורי בן זוגי, זה היה קורע אותם אם לא הייתי עושה זאת.אבל ברגע שזו היתה ההחלטה, עשיתי הכל כדי שמבחינת התינוק זה יעבור הכי פחות כואב.
והכי לא באופן טבעי אבל הכי חשוב, חצי נר אקמולי, חצי שעה אחרי הברית. זה פשוט מונע את הכאבים והסבל שלהם.
אולי השלישי תהיה שלישית וזה יחסך ממני?

הערה רפואית (לא קשורה אבל חשובה):
נרות אינם הומוגנים מבחינת פיזור החומר. אסור לחצות אותם כי אולי התינוק מקבל את רוב המינון (=מנת יתר) ואולי - ילד גדול יותר - אינו מקבל מספיק חומר פעיל.
עד שהמשקל מתאים לנר שלם - מדוייק יותר לתת טיפות או סירופ.
בברכת בריאות שלמה!

נרות אינם הומוגנים מבחינת פיזור החומר. אסור לחצות אותם
צודקת

מה גם שאפילו אם זה היה בדיוק חצי - 75 מ"ג לילד של 3.5 ק"ג זה יותר מדי.
המינון המתאים הוא 3 טיפות של אלדולור לק"ג משקל גוף (נניח 10 טיפות לילד ששוקל 3.5 ק"ג), או 0.6 מ"ל של אקמולי לק"ג (בסביבות 2 מ"ל לאותו הילד)

אני רואה שזה דף קצת עתיק, אבל בכל זאת
עברנו ברית לבני הבכור לפני שבועיים.
הייתי ועודני שלמה לחלוטין עם המעשה.

זה היה נורא. לא שיערתי עד כמה. פשוט נקרעתי לגזרים, לא הפסקתי לבכות מהרגע שקיבלתי לידי את המתוק בוכה כלכך.

וידאתי לפני שהוא מקבל יין, שחברה טובה לידו (אני לא יכולתי), ושהוא מוטס אלי להנקה מייד אחרי. המוהל ביקש לא להניק שעה לפני. התלבטתי מעט מאוד והבנתי שאני מכירה את בני יותר טוב והוא ינק סמוך לברית והגיע רגוע לידי המוהל.
המוהל היה מקצועי ומהיר אבל גם לא רגיש ולא רך בכלל עם הילד שהיה עד אז עטוף ברכות ולא היה בבית חולים וכו (נולד בבית). (סיפור לידה בהמשך מקווה..)

חייבת לומר שכנראה לבני זה היה קל יותר מאשר לי.
הוא בכה בברית ועד 2 דקות אל תוך ההנקה- וזהו. אחרי היניקה הוא נרדם ומייד עבר למנשא וישן עד סוף הערב ההזוי הזה. המנשא היה מצויין כי ככה גם דודות לא דחפו ידיים (חוץ מאחת שחטפה ממני העפת יד ו"לא לגעת!" עם עיניים רושפות ונפוחות מבכי..מסכנה..מגיע לה!!) והוא היה ברוגע צמוד אלי. וזהו זה.
פתחתי בלילה את החיתול בידיים רועדות וחטפתי שפריץ שאנן של פיפי ללא מיצמוץ (שלו כמובן. אני בהחלט מצמצתי..)

ייעצו לי למלא את התחבושת בשמן תינוקות וגם את החיתול בכל החתלה עד שהתחבושת מתרופפת, וכך היה- ללא בכי בכלל מאז הברית (גם לפני הוא לא ממש בכה), ושבוע אחרי זה המקום היה בריא שוב. לא רציתי שהמוהל הגס יתקרב אליו אז הורדתי את סוף התחבושת לבד תוך כדי שהאגוז מוסקט הקטן מנמנם ללא הפרעה.

מה אני רוצה להגיד?
זה קשה קשה קשה. זה קורע. אחרי חיים עסיסיים ביותר אני יכולה לומר שמעולם לא נפצעתי כך. אני מרגישה שהזמן פשוט מקהה את המקום של הכאב בחיים שלי אבל לא את העוצמה כשהוא עולה.

ובכל זאת
הלידה חיברה אותי לעוצמה המטורפת שהיתה אצלי מצפה להיחשף, ומרגע שנחשפה ידעתי- אני אישה אדירה כמו כל הנשים האדירות שהיו לפני ויהיו אחרי.

הברית חיברה אותי לכאב האמהות. כואב כמו שלא ידעתי שיש. והכאב הזה הוא כאב של כל אם שהיתה ותהיה.

אני אמא ואישה אמיתית. היום אני יודעת.

מרגש לקרוא.

גם אני מתרגש ונמצא שם, באירועים משפחתיים, יחד עם כל תינוק שעובר ברית.

הערות:

חלק מהבכי של הילד הוא בגלל מה שהוא חש מסביב. הייתי בכמה בריתות של חרדים עם 8 ו-10 ילדים והכל עובר חלק, שקט, בלי בכי של התינוק. גם שאר הילדים של המשפחה מסתכלים על הברית ותוך כדי כך על ההורים (האמא היולדת והאב) וכשרואים את התגובות השקטות והשלוות שלהם מפנימים את השקט ואת השלווה האלה לעצמם.
קשה להיות יהודי וזה הוא הסימן של הברית בין העם היהודי ובין הקב"ה. מעשה הברית הוא זכות גדולה ועוד רבות הזכויות הממתינות להיעשות על-ידינו ועל ידי הרך הנולד..

מזל טוב!

אסור לי לעמוד לידו בשעת הברית. לנשים אסור להתקרב.

בברית של בני הצעיר הוא היה על ברכיו של אבי, ואני עמדתי לידו וליטפתי אותו ודיברתי אליו במשך כל הזמן. זה אפשרי, פשוט קובעים עובדות בשטח. זה הבן שלי, אף אחד לא יכול לומר לי באיזה מרחק לעמוד ממנו כשהוא בן שמונה ימים.
יכולה לספר שאצל הבנים שלי ההחלמה היתה מהירה מאד, וחוץ מהרגע של החיתוך הם לא בכו, ולא כאב להם באיבר המין אחרי הברית. מה שכן, את החלפת החיתולים ביומיים אחרי הברית הטלתי על אבא שלהם...

הברית של הבן שלי היה עם מוהל מומחה (צמח הירשפלד) ששם לב שוריד גדול נחתך (לכל ילד מבנה כלי הדם שם שונה)ועשה חבישה תת עורית,אחרי הברית הוא ינק ולא בכה,חשוב לעשות את הברית עם מוהלים מומחים,
לפני כן בזמן של הברית הרגיל(הברית שלו היתה בסוף בגיל שבועיים) הוא שם לב שיש צהבת (18.5 ) מה שמוהל אחר לא מנוסה לא שם לב וטס איתנו לבית חולים.

סלחו לי שאני לא קוראת את כל הדף כעת. עוד מוקדם לי. ויכול להיות שלא רלוונטי. אבל אני צריכה תמיכה מראש. גם אם היפותטית.

אני רוצה לרצות בן. נורא רוצה.
יש לי שתי בנות. בהריון עם השניה, בטח שמעו את אנחת הרווחה שלי כשראינו בסקירה (שבוע 20) שזו כנראה בת.
הפעם (שבוע 14), עדיין אין לי מושג מה יש. כל האנשים שמחליטים שהם יודעים מה יש בפנים לפי צורת הבטן (וכבר יש ממש בטן), כבר אמרו לי שיש לי בן.
זה לא אומר כלום. ההריון הזה שונה במראהו כי אני קלה בכמעט 20 קילו יחסית להריונות קודמים, צרה יותר, הבטן בולטת יותר. כך שזה לא אומר כלום.
אבל בכל זאת יש סיכוי של 50% שזה בן. בכל מקרה.
וזה לא שאני לא רוצה בן. אבל הברית.... קשה לי עם האקט הזה.
הבעיה פה היא האיש. הוא לא מוכן לשמוע, לקרוא, לצפות. לא שלא יהיה לו קשה לעשות את זה, אבל הוא לא מוותר על זה.
החלטה אמוציונלית מאוד, ולא רציונלית. לא לגמרי מתאים לו, בתור אדם רציונלי ביותר... אבל כשהוא אומר ומתכוון לזה שאם אין חיתוך, הוא קם ועוזב - אני כנראה אצטרך לוותר. וכואב לי כל הגוף רק מלחשוב על זה. ואני לא יכולה שלא לחשוב על איך שזה יכול להשפיע על ההריון, העובר ועלי למשך כל התקופה הקרובה.
כמובן שברגע שאדע, אוכל להתכונן לכל מקרה שלא יהיה. אבל איך מתמודדים במצב כזה?

אני רוצה לקבל את התינוק כמו שהייתי מקבלת תינוקת. אני רוצה להרגיש שגם אם הוא עובר את זה, אני אוכל להגן עליו כמו שבאמת רציתי, גם אם נתתי למישהו לכרות לו איבר שאין בו מום. רגשות האשמה מציפים אותי מראש. גם התהום הזאת שפעורה ביני לבין האיש בנושא הזה מעיקה עלי.
אני יודעת שאני לא היחידה. שיש עוד כמוני שעשו את זה מחוסר ברירה.
אני מחפשת כלים להתגבר על זה מראש. להבין שזה אפשרי, לסלוח לעצמי ולאיש, ולרצות שיהיה לי בן, ולא רק לקוות שזו בת כדי שזה לא יקרה.

אבל כשהוא אומר ומתכוון לזה שאם אין חיתוך, הוא קם ועוזב - אני כנראה אצטרך לוותר
אני לא מאמינה לו.
לרוב איום שכזה הוא איתות מצוקה מאוד גדול.
תמצאי דרך לעזור לו להתמודד עם המידע והידע שהוא לא רוצה להתמודד איתו.
אם אחד מכם יכנע לתכתיבים של השני, זה ישאר בינכם תמיד. בין אם זו את שנכנעת לו או ההיפך.

יש לכם עוד זמן לשנות את דעתכם לפחות 1000 פעמים.

איתות מצוקה מאוד גדול
נכון, אבל (וזה אבל גדול), הוא לא מוכן לדון בזה. בכלל. "תרדי מזה" - זו התגובה שלו כשאני מעלה את זה. אין אופציה אחרת.
הוא גם לא מבין למה אני מתעסקת עם זה, כל עוד אין לנו מושג מה יש שם בפנים. ואני לא יכולה שלא.

כשהוא אומר ומתכוון לזה שאם אין חיתוך, הוא קם ועוזב
זו היתה גם התגובה של בן זוגי. ולכן הבן שלנו נימול. בעל כורחי. אבל הייתי צריכה בכל זאת לשחרר ולתת גם לו את חלקו השווה בהורות. כנראה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים שלי. אני מאד מקווה שלא יהיו לנו עוד בנים.
מה הנקודה שלי? אין לי. רק

אמא של שפן, איך התמודדת? מתמודדת? איך בינכם? אני צריכה להבין שזה אפשרי ונשארים אחרי המעשה איכשהוא שפויים...

סלט פירות יקרה, הייתי במצבך אלא שזה הפך ליותר מוחשי כשהסתבר שהבוטן בבטן הוא אכן בן.
הוא עתיד להיוולד בעוד חודשיים וכל לילה אני בוכה מענין המילה.

אני כועסת על עצמי, מאוכזבת ממני וגם מבן זוגי על הדברים הקשים שאיים ואמר וגרמו לי להתקפל, מבינה שאהיה חייבת להפנים את הענין.

לפחות הוצאתי ממנו הבטחה שהמילה תהיה אצל כירורג ושאני לא מזמינה אף אחד לעשות שם חגיגה על דמו של בני.

אין לי תובנות, זה קשה ואני יודעת שלנצח אכעס על עצמי. רק מתפללת לעבור את הטראומה בשלום.

שהמילה תהיה אצל כירורג ושאני לא מזמינה אף אחד לעשות שם חגיגה על דמו של בני.
את ההבטחה הזאת קיבלתי ממנו מראש. גם הוא לא סומך על מוהלים.
מחבקת ומחזקת אותך.

לשחרר ולתת גם לו את חלקו השווה בהורות זה היה בדיוק הטיעון שלו. שכל הדברים האחרים בידיים שלי (התזונה של הבנות, החלטות על חינוך (יחד, אבל אני הולכת בודקת קוראת ומבררת), לידת הבית, ההנקה וכו'....), ובעניין הזה הוא החליט. סופית.

הוא גם לא מבין למה אני מתעסקת עם זה, כל עוד אין לנו מושג מה יש שם בפנים. ואני לא יכולה שלא.
זו שאלה מעניינת, לי זו נראת סוגיה של קבה"ח בזוגיות הרי כרגע זה דיון תאורתי.
עד הלידה הכל יכול להשתנות (בהנחה שזה באמת יהיה בן

)

אצלנו הסכמנו לעשות ברית כי הוא לא רצה להתמודד עם העניין, שבועיים לפני הלידה שלחתי לו לינקים על כירוגים - מוהלים (עם הסברים על התהליך ומה כדאי לחילוני הביקרתי לדעת) כשההחלטה למול כבר הוחלטה. הוא קרא. קם מהכסא. הודיע לי "אין ברית". (דווקא לי היה קשה עם זה למרות אני זו שחשפתי אותו לרעיון האין ברית מלחתכילה, ולמרות שכבר שנים אני מכירה את טיעוני הלמה לא ברית)

נדמה לי שמבחינה ריגשית היה לי יותר קל למול ולהרגיש אשמה מאשר להתמודד עם ההחלטה לא למול (הילד שלם אם זה לא היה ברור), כמו שנאמר במקומות אחרים - רגשות אשמה ככלי ל"ניקוי המצפון"
חגית, אמא של שפן, האם זה מדבר אליכן מה שכתבתי?!
<חשוב לי להבהיר ולהדגיש שאני לא מבקרת אף אחת/ד זו בחירה בכלל לא פשוטה! וראו גם דברי בהרהורים אחרי ברית>

אמא של שפן
ולכן הבן שלנו נימול. בעל כורחי.בחרת פה,בין שני דברים - להשאיר ילד שלם או לגדל את הילד שלכם יחד, זו בחירה קשה.
בחרת.
זה לא היה בעל כורחך
אני ממליצה על הדף להשלים עם הבחירות שלי
[ בעיני בחרת בחירה סבירה בהחלט אבל לא דעתי היא החשובה, חשוב שתרגישי את שלמה עם ההחלטה הזו ואני מאחלת לך שלמות כזו]
<מנסה לשזור את האמפטיה לכתוב מקווה שמצליחה לעשות זאת>

הי סלט פירות @}
הוא לא מוכן לדון בזה. בכלל. "תרדי מזה" -
אני מבינה שמדובר בחלק של חיתוך העורלה, נכון?
אני חושבת שקל להבין את התגובה הזו, בעיקר מנימול...
אבל, אני מרגישה ממך, שמחובתך ליצור מצב בו את מתחברת למשהו בטקס מאהבה ורצון. יתכן ויהיה חלק מסוים שאת תעדיפי לוותר, אבל שזה רק חלק מהעניין ולא ממש הכל.
לטקס יש עוד חלקים, אולי רדי באמת מעניין החיתוך, לפחות כל עוד יש ספק לגבי המין. איזה טקס היית עושה לבנותיך?
לו הייתי במקומך, הייתי מקפידה שיהיה חלק בטקס שהוא באמת שלי, אל תווותרי על הכל בגלל החיתוך, קחי מה שיש.
כירורג לא "יעלב" מטקס לא שגרתי במרפאה... אני מאמינה שמשהו כתוב שתחשבי עליו ותתכווני אליו, תפילתך לשלומכם כמשפחה, כזוג, שיר כלשהו, לא משנה, משהו שיעזור לך באמת להרגיש שאת שם ואת יכולה לחיות עם זה.
מאוד קשה מה שאת עוברת, רגשותיך מובנים מאוד, וגם עוצמתם

חגית,

גדול גם לך...

תודה לך דבש.
כשהתחלתי לקרוא את דברייך, חשבתי לעצמי - איזה טקס? הרי אנחנו לא עושים טקס ולא מתחברים לשום טקס.שנינו.
מדובר בחלק של חיתוך העורלה בדיוק.
אבל בהמשך דברייך, הבנתי שגם אם רופא יכרות לו את העורלה, לפחות אני אצטרך להפרד ממנה. אם יהיה רלוונטי, זה באמת רעיון טוב לכתוב כמה מלים. נתת לי חומר למחשבה.

לבנותינו לא עשינו טקס או ארוע. לא הרגשנו צורך ולא עשינו טקסים.

לינקים על כירוגים - מוהלים (עם הסברים על התהליך ומה כדאי לחילוני הביקרתי לדעת) אשמח לקבל את הלינקים. יש לי מידע, אתרים שונים, אך כל מידע נוסף יתקבל בברכה. תודה.

סלט פירות יקרה, וכן כל שאר ההורים שעומדים בלית ברירה לפני ברית,
אם כבר עושים חלק מתהליך הברית, כדאי כבר לעשות את כל התהליך כולל הפריעה והמציצה וכך יכנס התינוק בבריתו של אברהם אבינו ויהיה יהודי כשר.
אם האיש רוצה ברית, ורק חותכים את הערלה זה לא נחשב ברית אז בשביל מה לעשות בכלל?? (שאלה לאיש!!)
אני כמובן תומכת בלעשות, אבל לא חלקי, ומניסיון של אמא ל4 בנים שיהיו בריאים ברור לי שבורא עולם הכח האלוקי שברא אותי ושזה רצונו הוא הנותן גם את הכוחות לעבור את הסיטואציה גם לי וגם לתינוק בשמחה. זה רגע גדול ונשגב, זהלהכניס את האלוקות בחיים.
תזכרי: יהודים מסרו נפש על זה לאורך כל הדורות! אז גם אם בדורנו העלוב אנחנו לא מבינים תמיד את הענין ונראה שזה רק סבל, להשאיר מקום שאולי בעצם אנחנו לא מבינים כמעט כלום?
והמרגיעון: כל גיל והשמחה שלו...

חנה, תודה על דברייך, אך כל זה לא רלוונטי לנו. הסיבה שהאיש רוצה למול היא לא הברית והטקס. היא בעיקר כדי לא להיות שונה משאר היהודים, והקשר שלו עם אבא שלו.
ולגבי ההמלצה על מוהל, אנחנו לא בארץ...

בן זוגי הוא אדם מאמין, כך שלא היה עניין של לנסות לשכנע או משהו כזה. גם הוא אומר שהיה לו קשה מאד, אבל ההבדל בינינו הוא שהוא חשב שזה הדבר הנכון לעשות אותו. איך מתמודדים? הוא האבא הכי טוב בעולם, באמת. הוא הורה יותר טוב ממני בהרבה מובנים. ההורות שלו יותר טבעית ונינוחה. כך שברור לי עד לעצמותי שהוא לעולם לא יעשה דבר שיפגע בבננו. זה מקל על העניין, כי אין לי טינה כלפיו. אני יודעת שהוא בחר לעשות את מה שהכי הכי טוב לתפיסתו לבננו. וזו הפנמה משמעותית.

_בחרת.
זה לא היה בעל כורחך_
ההבנה שלי היתה שאני לא 100% מההורים של הילד. הוא האבא, וככל שקשה "לשחרר" ולתת לו את חלקו, זו היתה ההחלטה הכי חשובה שעשיתי בגידול בני, ואני שמחה עליה= על ההחלטה לתת לאביו כבר אז את חלקו השווה בקבלת ההחלטות ובגידול הילד. זה לא אומר שקיבלתי את ההחלטה שלו. פשוט קיבלתי את זכותו להחליט אותה על אף רצונותי, קיבלתי את תקפות הרצון שלו מול שלי.

בנוסף, היתה בינינו הסכמה על הרבה דברים. שנינו נגעלים ממסיבות גדולות סביב עניין הברית. היינו בבית, באו המשפחה הכי קרובה וזהו. חודש אחרי עשינו מסיבה כי נולד לנו ילד. שנינו חשבנו שבחירת הסנדק היא חשובה ומשמעותית והשקענו בה הרבה תשומת לב ואהבה(במסורת המשפחתית שלו הסנדק אינו קרוב משפחה, אלא מישהו שנבחר בקפידה לשמש, בוא נאמר, דוד נוסף ומשענת לשעת מצוקה לילד גם בבגרותו).
לשנינו היתה חשובה בחירה קפדנית של מוהל, ומי שבחרנו היה איש מדהים ויקר, וכנראה היחידי בחדר שהבין מה אני עוברת. שתבינו - זה אדם דתי, שמחזיק סלולרי שמספרו ניתן רק להורים, ומאיץ בנו להתקשר עם כל שאלה בכל שעות היום והלילה וגם בשבת. הוא אומר שכל מה שקשור לתינוק כל כך רך הוא פיקוח נפש, ולכן הוא תמיד תמיד עונה.

סלט פירות,
טוב, אם הטיעון הוא להיות כמו שאר היהודים, אז באמת עד כמה שידוע לי מילה בלי פריעה ומציצה משאירה את האיבר כמו של המוסלמים, לא?
וגם מבחינה פנימית המטרה לא מושגת כי זו רק ברית חלקית ואם בעתיד הוא ירצה הוא יצטרך לעבור ברית מלאה בשביל להחשב כנכנס בבריתו של אברהם אבינו.
אני לא רוצה להישמע משכנעת, אבל זה גם יכול להיות טיעון נגד האיש - למה להעביר את התינוק את הסבל הזה אם ממילא המטרה לא ממש מושגת.
בהצלחה @}

חנה,
אם ממילא המטרה לא ממש מושגת אבל מבחינתו היא כן מושגת. שנינו לא מתחברים לטקס עצמו, או לברית. הוא רוצה למול, ומבחינתו זה האקט עצמו.
משאירה את האיבר כמו של המוסלמים לשנינו זה לא משנה.

אמא של שפן, תודה על המילים שלך. אמנם אצלינו מדובר על עניין טכני ולא טקס דתי, אבל נקודת המבט שלך עוזרת להבין איך להתחיל להתמודד עם זה.

אני לא 100% מההורים של הילד אני צריכה לזכור את זה. למרות שלדעתי מדובר פה על נושא גדול יותר, ששווה דיון ושאילת שאלות והטלת ספקות בדבר משמעותי ופיזי שאנחנו הולכים לגרום לילד מילדינו. אני לא חושבת שאפשר להתעלם מזה.

אנחנו שקלנו לעשות מילה תנכית (שאין בה פריעה = הפרדת העורלה מהאיבר)
לא מצאנו מוהלים שעושים את זה בארץ.
המוהל שהתיעצנו איתו אמר שהאיבר עשוי להראות שלם אחרי הברית

מאחר ואנחנו לא דתיים - והמילה חשובה בעני בהיבט החברתי (כן, כן גם בשביל שהילד לא יהיה שונה) אז הבנתי שאצלנו זה יהיה הכל או לא כלום (כלומר אם ממילא ירא שלם אין סיבה בעיני לעשות)
יש פה דף על מילה תנכית
שווה לקרוא גם את:

הרהורים אחרי ברית
תינוק לא נימול וסבים דתיים

ויש בתפוז פורום מותרים על ברית מילה (קצת קיצוניים לטעמי)
ויש את אתר גונן

בכל מקרה -החלטה לא פשוטה

מכל הדף הזה נשאר לי בראש דבר אחד והוא גאוותה של פותחת הדף על כך ש:

מצאנו מוהל שמוכן לעשות את זה ללא הרדמה או הרגעה (לא משחות, לא אקמולי, לא אבקות ולא פולידין אחרי),
מילא לא אקמולי את זה אני מבינה, אבל למה לא משחות ואבקות? אלה נועדו למנוע הדבקות של החיתול והתחבושת לפצע. מדוע לא משחה כגון ויטה-מרפן או משהו טבעי שמתאים לך? גם מיץ ענבים אורגני זו אפשרות. אם כ"כ קשה לך לחשוב על סבל התינוק למה לא להקל עליו בדרך כלשהי?

המוהל הוריד את הכיסוי ולעיני התגלה מחזה מזעזע. הילד היה קשור בתחבושות בידיים וברגליים
מוהלים בודדים נוהגים כך (לקשור ידיים ורגליים כדי למנוע תזוזות.. ברררר) ואפשר לברר זאת קודם!
לי יש ניסיון עם מוהל שמחבק ומנשק את התינוק, עדין ומקסים. (הוסיף לדף המלצות מוהלים)

הוא לא מוכן לשמוע, לקרוא, לצפות

אבל כשהוא אומר ומתכוון לזה שאם אין חיתוך, הוא קם ועוזב - אני כנראה אצטרך לוותר

סלט פירות, אני לא מכירה אותך ולא את האיש שלך, אבל התגובה שלו, על פי התיאור שלך, מאוד מקוממת בעיני.
הוא אוטם את עצמו לחלוטין לתחושות, להבנות ולרצונות שלך, מאיים בעזיבה... ואת מרגישה שהאולטימטום שלו מחייב אותך להיות זו שמוותרת.
האם התנהגות כזו מצידך היתה מתקבלת על ידיו?
איפה הפתיחות לבן הזוג, היכולת לשוחח גם על מחלוקות וקשיים באופן שמכבד את שני הצדדים?
אני כשלעצמי כל כך לא מצליחה לחשוב על ברית כמעשה שאני מסוגלת לעשות, ששום איום מאף אדם בעולם לא היה מניע אותי לכך...
מין אינסטיקנט כזה של אמא לביאה שמגנה אוטומטית על הגורים...
אבל העניין הוא בכלל לא הברית עצמה אלא אופן התקשורת ופתרון הבעיות ביניכם.
משהו חייב להשתנות שם, ואז גם אם תחליטי לשתף פעולה עם ברית זה יהיה ממקום של בחירה שלמה.
אף אחד מכם הוא לא הורה יחיד, אבל חשוב להגיע לעמק השווה כך שכל אחד ירגיש בטוב עם ההחלטה שתלקח ועם המניעים להחלטה.
הטלת וטו והתנגדות להקשיב ולפתוח את הנושא הם לא הדרך, והאיש שלך צריך לדעת שגם אם ינצח בקרב הזה בדרך הזו,
בטווח הארוך שניכם תצאו נפסדים.
אל תצטערי על העניין שעלה וכביכול מקלקל את השלווה של ההריון.
זה כנראה משהו שאתם פשוט חייבים לעבור יחד על מנת להעצים את הזוגיות ואת המקום של כל אחד מכם בתוכה.
שיהיה המשך הריון קל ובהצלחה!

פלונית,
התגובה שלו מקוממת גם בעיני.
לאחרונה, מאז שכתבתי את הדברים, והוא גם קרא אותם, מתחיל להיות דיבור. לא שכנוע מצידי לא למול, אלא הכרה ברגשות של שנינו.
אז כרגע, זה לא שאין עם מי לדבר בכלל. זה יהיה הדרגתי, ובעדינות.
אני נאחזת בשמץ של אופטימיות שאוכל להעביר אליו חומר לגבי מילה, התהליך, איך וכו'.
לפני איך שזה נראה עכשיו, אין הרבה סיכוי שמשהו ישכנע אותו. כרגע הוא משוכנע שמי שלא נימול = לא יהודי. אני יודעת שזה לא נכון, הוא מבחינתו יודע שכן.
קשה לו להטיל ספק במסורת של 3000 שנה. מבינה אותו, כשנחשפתי לראשונה לרעיון גם לי היה קשה.
ואני מודה שאם לא נמול, זה יהיה מוזר לראות ולטפל באיבר שלם. לגמרי לא מה שאני רגילה (מאחיינים שלי, מילדים של חברות למשל). אבל מבחינתי זו לא סיבה למול.
הדיבור הולך ונרקם בעיקר כי הוא עכשיו הבין שזה הולך לקרות (עדיין היפותטי). עד עכשיו הוא לא היה בטוח, ובגלל זה לא יכול היה לדבר איתי על זה בכלל.
אני שמחה שלפחות כרגע הוא מבין (כמעט. ולא מזדהה) שאם נעשה את זה, לי יהיה קשה עם זה. אני לא שלמה עם זה בינתיים, ומחפשת תמיכה מראש.
הוא לא יכול לתת לי את התמיכה הזאת עכשיו. חוץ מלעבור את זה בעצמו בגיל 8 ימים, הוא לא מל אף אחד מרצונו. ואני בטוחה שגם לו לא יהיה קל.

באופן לייט, תודה על הלינקים לדפים המעניינים האלה. אני עוד במהלך קריאתם, מאוד רלוונטי.

כרמל - זהו דף תמיכה. לא ביקורת. התמיכה היא בעצם המילה ומהלכה, ההתמודדות של ההורים עם הברית לא משנה באיזו דרך הם בוחרים לעשות אותה. ההערה שלך לא במקום.

סלט פירות,

אני מאוד מזדהה עם מצבך, גם בן זוגי ואני הגענו למצב של ראש בראש סביב עניין המילה.
בשיא הוויכוח הוא אמר שהוא ייקח את הילד ויעשה לו ברית מילה ללא רשותי, ואני אמרתי שמי שמתכנן להתקרב לתינוק שלי עם סכין, שלא יתפלא אם אשלוף למולו סכינים.
וכל זה נאמר לפני שהתחתנו

ואז די הדחקנו את הנושא לתקופה. למרות שכל פעם שעלה, הסתיים בוויכוח.
כשהחלטנו להכנס להריון, הרגשתי שזה עולה אצלי, הרבה פעמים, כפחד. מה יהיה אם זה יהיה בן, ומה יהיה אם הוא יעמוד בהתעקשותו.
אפשר להגיד שהרגשתי שזה עומד ביני ובין הריון.

ואז הייתה לי הארה. ראיתי, בעיני רוחי, את התמונה הזו, שלי עומדת ומגינה בגופי על איבר מינו של בני הקטן מפני אביו.
והבנתי שהרבה מאוד דברים נראים רע בתמונה הזו, ולאו דווקא הגרוע בהם זה שהאב רוצה למול את בנו.
פתאום קלטתי שאני כאישה אולי בכלל לא יכולה לנתק בכוח את בני משרשרת ההתעללות הזו של גברים בגברים.
בטח לא בלי לגרום לו נזקים אחרים.

ובעיקר, בכך שאני נוקטת עמדה נחרצת אני בכלל לא מאפשרת לאב לנקוט עמדה נגד הברית. הוא יכול או להתנגד לי או להצטרף אלי.
זכות הבחירה להתנתק מהשרשרת בעצם לא קיימת מבחינתו.
הוא לא יכול לראות את עצם העניין מרוב עיסוקו במאבק בינינו.

ואז החלטתי, שאני נותנת את זכות הבחירה לידו. בתנאי שבזמן ההחלטה הוא יודע, מבחינת ידע בנושא, יותר ממני.
ואמרתי לו את זה. שהבחירה בידו בתנאי שהוא לא עושה אותה "על עיוור", אלא לומד את כל מה שאני יודעת ויותר. כולל לראות בעיניים איך זה נראה.

וראי זה פלא

.
ההתבטאויות שלו כבר לא נחרצות כבעבר.
במקום שאני ארדוף אחריו עם חומר שהוא לא רוצה לקרוא, הוא מבקש לקרוא.
ובכלל, ניכר שהנושא קיים אצלו במודעות, לא בתור מאבק בינינו, אלא בתור נושא שהוא צריך ללמוד על מנת לקבל החלטה אחראית לגבי בנו.

בינתיים אני בחודש רביעי, לא יודעת אם זה בן או בת.
לא יודעת אם תהיה ברית או לא.
לא יודעת הרבה דברים.
אבל כמו שהוא סומך עלי בנושא בדיקות בהריון, לידת בית וכן הלאה. אני סומכת עליו בנושא הזה.
וכמו בדברים אחרים, אני מאמינה שיהיה טוב.

שני איזה יופי של פתרון

שני, זה בדיוק מה שאמרתי לו אמש.
כי מאוד הופתעתי מהסרוב שלו להתקרב לעניין, לקרוא על זה ולדעת קצת יותר על התהליך.
ועכשיו נראה שאחרי שהוא מבין שאני לא מתנגדת נחרצות, הוא קצת יותר פתוח לנושא.
בינתיים כנראה שהנושא יחכה קצת עד שנדע מה יש בפנים. זה יהיה עוד חודש + (פה הסקירה היא בשבוע 19-20), ואם יהיה רלוונטי, הוא בסוף יקרא.
עכשיו אני כבר משוכנעת שהוא כן יקרא. ולאט לאט בוררת בין הלינקים כדי לשלוח לו את הדברים הכי רלוונטים לנקודת המבט שלו כרגע, והלואי שמשם יהיה שינוי.

אני מאמינה שיהיה טוב גמני

תודה לייט

, לא שזה נראה לי פתרון.. יותר כמו צעד בדרך.

אני מאמינה שיהיה טוב גמני happy
מחזיקה לשתינו אצבעות! ואם כבר אז שיהיה לכולם. שלא יצטרכו דף תמיכה להורים שעושים ברית, כי לא יהיו כאלה שעושים זאת שלא מרצונם..

בנות, לא שופטת ולא מצודדת בשום צד- אבל מעניין אותי באמת מה היחס שלכן לפן החברתי. האם הכאב הפיסי גדול יותר מהכאב שבלהיות שונה משאר הילדים-נערים-מבוגרים (שזה עניין מתמשך כמובן)? אני לא גבר, אבל אני יודעת שזה משהו שהם עושים (השוואות).
מה דעתכן?

אני יודעת שזה משהו שהם עושים (השוואות)

האם הכאב הפיסי גדול יותר מהכאב שבלהיות שונה משאר הילדים-נערים-מבוגרים (שזה עניין מתמשך כמובן)? אני לא גבר, אבל אני יודעת שזה משהו שהם עושים (השוואות).
זה בדיוק היה השיקול שלי בעד הברית.
אני יודע שאילו לי לא היו עושים ברית, הסבל שהיה נגרם לי מהשוני בילדותי היה הרבה יותר גדול מכל כאב פיזי שאני יכול לחשוב עליו (כולל חיתוך איבר המין). זו היתה הסיבה העיקרית להחלטה שלי לגבי עריכת הברית. הייתי מאד שמח לחיות בסביבה בה חלק גדול מהילדים אינם נימולים, אבל במציאות הנתונה חששתי שההמנעות מהברית תגרום לילדים שלי סבל רב יותר מאשר לעבור אותה.

אבל הבנים שלי הם לא אני. לגדול יש בבירור הרבה יותר ביטחון עצמי ויכולת התמודדות הרבה יותר טובה עם הסביבה מאשר היו לי בגילו. נראה לי היום שממש לא היה מפריע לו אם הפין שלו היה שונה. לגבי הקטן אני עוד לא יודע, אבל אני לא אתפלא אם גם הוא ילך בעקבות אחיו.

גם לגבי הפעם הבאה (אם תהיה) - תמיד יהיה קיים החשש של "ומה אם הוא יהיה כמוני", אבל עכשיו הוא הרבה פחות חזק. כרגע אנחנו משאירים את הדברים פתוחים.

תודה

האם הכאב הפיסי גדול יותר מהכאב שבלהיות שונה משאר הילדים-נערים-מבוגרים
אני רק מזכיר, במילה לא מדובר רק בכאב הפיסי ברגע החיתוך... יש אח"כ את כל החיים לחיות עם צלקת במקום עם עורלה. לרוב זה לא כואב כבר, סתם מבאס.
אני אישית הייתי מעדיף להתמודד עם הערות מידי פעם, מאשר עם באסה כל פעם שאני מאונן... (הכל בסדר, אני לא מקרה מיוחד).
זה איבר עונג אישי שהפך לאיבר כאב (ולרוב קהות) קולקטיבי.

אבל אני מזכירה, זה לא דף בעד ונגד . מי שכבר הגיע, או בדרך להחלטה למול את ילדו וזקוק לתמיכה - זה הדף. בעד ונגד אפשר למצוא בדפים אחרים ובאתרים אחרים.

תודה על התמיכה. זה כמו להגיד שהעדר חלק מהשפתיים הפנימיות והדגדגן אינו מפריע לאוננות וליחסי מין. זה נכון, זה רק מבאס...
ואגב, זה יותר מבאס למי שנימול כתינוק, בגלל הפריעה והרס הריסנית.
אני לא נגד מילה ולא מתכוון לשכנע אף אחד לכלום, רק נותן את נקודת המבט שלי לגבי העניין החברתי (שאלו כאן) לעומת העניין האישי שלי בה.

אם אפשר להחזיר את הדף לעניין המקורי...
גם אני מלתי את בני כי הייתי היחידה בסביבה שלא רצתה. וזה כולל את בעלי, הורי, הוריו, וכל המשפחה.
ועכשיו תגידו- נו ולמה הם צריכים לקבוע בדבר כזה?
והתשובה-

כי אני מעדיפה לעשות את הצעד הזה ולא לגרום לו טראומות מדחיה וחרם של המשפחה (מה שבטוח היה קורה אם לא היינו מלים)
כי אני חושבת שלאבא של הילד יש מילה לעיניין המילה (ואצלי הוא לא איים לעזוב. זה פשוט לא הגיע לידי כך. כל אחד אמר את דעתו והתפשרתי כי זה היה מאוד חשוב לו)
כי אנחנו חיים בחברה שכולם נימולים (או הרוב המוחלט- וכשאני אומרת אנחנו הכוונה אלי ולמשפחתי), וכן- לא רציתי שירגיש שונה.

יש לי שני בנים, ובשניהם בתרחיש חזר על עצמו פחות או יותר... הייתי עם התינוק, וכשהגיע הרגע למסור אותו למוהל נשברתי (אני צמודה אליהם כל הזמן, מניקה, שינה משותפת- אני חושבת שכל סיטואציה שיקחו ממני את הילד והוא כ"כ קטן הייתה גורמת לי לקושי רב. כמובן שהידיעה שיחתכו אותו הוסיפה לצער...)- ורצתי לשירותים שם בכיתי בכי מר והיסטרי עד שהחזירו אלי את הילד והנקתי אותו ולא עזבתי אותו שוב... (בחודשים הראשונים, הכוונה).

היה לי קשה, אבל לא רואה את עצמי בוחרת אחרת מהסיבות שציינתי. אולי במקום אחר, בזמן אחר, עם בן זוג אחר... אבל בסיטואציה הנתונה- לא.

אוד ליה,
גם אני מלתי את בני כי הייתי היחידה בסביבה שלא רצתה. וזה כולל את בעלי, הורי, הוריו, וכל המשפחה.
אני מזדהה מידי..
אני התעקשתי לחכות עד גיל שבועיים ואצל כירורג בהרדמה. אותי הציל לא לתת למוהל, להתייחס כניתוח לכל דבר...

אותי מעניין מה היחס שלכן לפן החברתי שנגלה לעיני הורים שמתלבטים אם למול או לא רוצים למול...
לי זה הרגיש כאילו רודפים אחרי עם סכין.
לא ציפיתי להתנהגות כל-כך קיצונית מהקרובים אלי, אני לא יודעת עדיין איפה לשים את החוויות האלה.
הרגיש לי שמקרה הזה מבוגרים יכולים להיות הרבה יותר אכזריים ממה שילדים יוכלו בכלל לדמיין. ושאולי לילד תהיה בעיה חברתית אבל בינתיים מוודאים שלי יש בעיות חברתיות, אולי כדי ל"הוכיח" שיש ממה לחשוש?
מי אלו הילדים האלו שמסוגלים להבחין בכזה שוני ולדעת ממה הוא נובע ולדעת שלהם יש סיבה לנדות ולהתנכר באופן גורף מבעל השוני? כלומר, מי ההורים שלהם?
התגרשתי בינתיים מ סתם אבא, סיפור ארוך.

אופס, סתם אבא אחר מ סתם אבא...

אז מה?
למחוק את התוספת שלי?
או שאולי ימצאו צדיקים בסדום שבכל זאת יתיחסו?

סתם אמא, את מזכירה לי אותי לפני כמה שנים. אז הגעתי בסוף למסקנה שהאנשים בבאופן-טבעי הזה סתם סנובים ולא עונים על מה שכותבים להם.
לגבי מה שכתבת - אכן כל הבעיות החברתיות שאני נתקלתי בהן עד כה היו שלי ולא של בני. אבל כיוון שאני במילא לא טיפוס חברותי, לא היה אכפת לי במיוחד. מסכימה עם כל מה שכתבת, ואפילו די התרגשתי כשקראתי, אבל לא רציתי לענות פה כי הרגשתי שמה שאכתוב לא מתאים לדף תמיכה. אילו היה לך דף בית הייתי עונה לך בדף בית, לא שאני מנסה לרמוז משהו...

סתם אמא -
לי זה הרגיש כאילו רודפים אחרי עם סכין.
מוכר... היה לי מאוד קשה, כשמסרתי את הילד הרגשתי שהלב שלי נקרע. הרגשתי שבא לי לקחת אותו ולברוח איתו רחוק...
פשוט, אין לי יותר מידי מה להוסיף בנושא כי אני לא מבינה איך עשיתי את זה, ועוד פעמיים! ואני יודעת שאם יהיה עוד בן אני אעשה את זה שוב...
אני, שמנסה להיות תמיד מחוברת לילדים, להיות מחוברת לרגשות שלי... וברגע האמת זנחתי אותם והלכתי בניגוד הגמור לצו מצפוני... אין לי מה להגיד, חוץ מזה שאני יודעת עם מי התחתנתי, תמיד ידעתי. ואני לא יכולה "להתהפך" לו בדבר הזה שחשוב לו מאוד. למה (זה חשוב לו כל כך)? -אני מנסה לא לחשוב על זה כי אין תשובה הגיונית. התשובה היא "כי ככה צריך"...
האמת, לקח לי הרבה זמן לענות כי זה נושא טעון מאוד אצלי.
בנוסף, עם כל הכבוד לסובלנות כאן באתר כלפי השונה, בקטע הזה אני לא מצפה לתמיכה גורפת. לא כאן. בשביל האנשים שלא מלים את ילדיהם (וגם בשבילי שכן מלתי) זה מנהג ברברי ומזעזע. זו התעללות. ואני לא יכולה לצפות מהם להצדיק אותי.
זה כמו שאם הייתי פוגשת אמא שלא רוצה להניק (סתם לדוג') כי היא לא רוצה שייפול לה החזה. עם כל זה שאני מנסה להיות אדם לומד ולא לקבל רק את האמת שלי בתור האמת האבסולוטית היחידה- אני לא הייתי באה ומנחמת אותה "כן, את צודקת, הציצים שלך יותר חשובים מההנקה..." P-: (מכירה כאלה. מעצבן. אבל לא קשור לדף....) אבל בכל מקרה- מקווה שהסברתי את עצמי טוב @}
זה לא סתם שיש לך דיעה אחרת, אלא לדעת המתנגדים למילה את ממש מטילה מום בילד שלך... זה קשה להם לעודד את זה ואני מבינה את זה.

אותי מעניין מה היחס שלכן לפן החברתי שנגלה לעיני הורים שמתלבטים אם למול או לא רוצים למול...
אני דווקא כן חברותית וההתמודדות עם זה קשה לי
קשה לי עם החשש שאלו שמקשים עלי יקשו בעתיד על ילדי שלא מלתי (לא, לא החברים שלו בגן - ההורים שלהם ....)

מקווה שאוכל לתת לו חוסן מול הסביבה שלי חסר (ותוהה איך ללמד משהו שאני לא יודעת

)

אולי יעניין אותך גם הדיון ב הרהורים אחרי ברית

את צודקת, דרך עפר, אני ישבתי פה וחיכיתי למוצא פיך! (-:

רכשי קצת הומור בריא, יעשה לך טוב.
טוב כנראה שלא הבנתי נכון, מתנצלת @} למרות שעד עכשיו לא הבנתי את הבדיחה...
מחקתי.

גם אני. איזה יום של אי הבנות ועצבנות היה אתמול. יאללה יום חדש. @}

מה אומר ומה אגיד. אחרי שכבר התחלתי להתכונן, לנסות להבין איך עוברים את זה.
ונודע לי שיש פה מוהלת שהיא גם כירורגית, וזה נהיה כמעט אמיתי.
היתה לי סקירה היום בבוקר.
אההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה!
בת שלישית!!!!!!!!!!!!!
עד כמה שאפשר היה לראות. הטכנאית אמרה לי 99%. מבחינתי זה מספיק. ובכל זאת הדיון פה מאוד מאוד עזר לי. גם לעצמי (אם יהיה עוד אחד) וגם לתמוך בחברות שעוברות את זה.

מרגישה צורך לעדכן את השטות האופטימית חסרת המושג והתקנה שכתבתי במעלה הדף

נולד לנו ילדינו הראשון והזכר לפני מספר חודשים.
לא הצלחנו לייצר הסכמה במהלך ההריון.
לא הצלחנו להסכים גם אחרי הלידה.

לא מאחלת לאף אחד את הקושי הזה אחרי הלידה.
כמו שלא יכולתי לדמיין הרבה דברים בקשר לתינוק, גם את הרגשות סביב העניין הזה לא יכולתי לדמיין.

כעקרון באופיי, דרך הפעולה שלי אל מול קונפליקט היא ויתור.
ופה מצאתי שאני לא מסוגלת לוותר. למרות שניסיתי, באמת שניסיתי.
בתהליכים שלי סביב העניין ויתרתי על להיות צודקת, ויתרתי על העניין עצמו.
אבל פשוט לא הצלחתי להגיע לנקודה שאני יכולה לעשות את זה.
נתקלתי במשהו שאני לא יכולה לוותר עליו, משהו בגוף.

למעשה היתה נקודה שאמרתי לו שיעשה מה שהוא רוצה.
ואז חוויתי את הדבר הקרוב ביותר להתמוטטות שחוויתי בחיי.
מה ששכנע אותו ואולי בעצם גם אותי שאני לא מסוגלת לעשות את זה, לא כרגע בכל אופן.

אז רצית לכתוב שאצלנו אנחנו לא בדיוק רוכבים מאושרים לעבר השקיעה יד ביד בנושא הזה.
אני מקווה שבכל זאת אנחנו לומדים משהו על זוגיות ואהבה אבל כמו שהם בחיים האמיתיים של שנינו.

אני מאחלת לכולם לחיות את הפנטזיה, ואם לא אז לפחות להתמודד טוב עם המציאות.

אפשר לומר שגם בנושא הזה, כמו בכל לימוד שלמדתי בחיי, הפרק החשוב ביותר הוא ענווה.
לפעמים אני חושבת לעצמי - איך את סתומה בלאטה, שוב שכחת להיות ענווה, גלגול שלם את הולכת ללמוד דבר אחד?
ולפעמים אני חושבת לעצמי- הנה אני הולכת ומתקדמת, לומדת שיעורים מתקדמים יותר ויותר בענווה. (המממ... כנראה שעוד צפויים לי שיעור או שניים, תאחלו לי בהצלחה).

ואולי בכלל אני אמורה ללמוד משהו על עוצמה ואמונה?
הכל מתבלבל לי.
איזו תלמידה..

בהצלחה לכולן!

ואצלי הכל פה קרה הפוך על הפוך
בעלי אינו יהודי ואינו נימול
אנו חיים בארצו של בעלי ומוקפים בחברה שלא ממש מודעת אפילו לאפשרות המילה
אני אינני דתיה כלל ובדעותי מאוד באופנית
ובכל זאת
ההתלבטות לימול או לא
מה יהייה אם יגדל בחברה הישראלית בהמשך הדרך?
מה יהייה עם משפחתי וקרובי?
שאלתי והתייעצתי ולמרות שלא התרשמתי כלל ממאמר המוכיח כי כך יותר בריא או יותר אסטטי נגעו לי מאוד דעותיהם של האנשים מבית
גיליתי בכאב ובחוסר אונים שאין לי אפשרות להתחמק. בנושא זה גם אי החלטה היא מעשה
בעלי לא ראה בכך סוגיה הרת גורל וציפה ממני להחליט כראות עיני. כבר קיוויתי שישים על כך וטו ויפתור אותי מלבטי.
מכשלא הצלחתי להחליט בעד או נגד או להשתכנע מהדעות לכאן או לכאן החלטתי לשים את ההחלטה בידי בעלי, הלא נימול כאמור.
להפתעתי הוא החליט למול. שמע שזה טוב ובריא, זה נשמע לו נאור כזה "מתקדם" ובכלל כנראה חשב שישמח אותי בכך.
קשה לומר ששמחתי אבל הוקל לי שנלקחה ההחלטה.
כל זאת כשבועיים אחרי הלידה...
נפנתי לבירורים וכשגיליתי כמה עולה כאן הניתוח בבי"ח (כולל אישפוז מגוחך של ייומיים!!!) פניתי לעזרה מבית חבד שהטיסו מוהל תוך יומיים.
הכל קרה כל כך מהר. כבר לא היה זמן להתחרט ולפתע בעלי, שכנראה הבין שזה קורה באמת החליט שאסור לנו לעשות מעשה נורא שכזה!
אבל המוהל כבר פה, שילמו את הכל, וכבר החלטנו! כל משפחתי שמחה וצהלה ושלחה את ברכותיה מרחוק. מה פתאום לבטל עכשיו?
כך כל הדרך לבית חבד. מתווכחים באוטו והתינוק בוכה בידים שלי.
הוא לא נכנס.
אני נחושה לגמור עם זה כבר. החלטנו ולכן נעשה. לא יכולה להתמודד יותר עם ההתלבטויות האלו.
המומה מקהל הזרים שהתאסף לחגיגה, מהמוהל לבוש השחורים (סליחה אבל כבר שכחתי...) בעל כרס ופני ילד. הזה אמור למהול את בני?
אולי הייתי באמת בורחת משם אם לא היתה אומרת לי אשתו של הרב שאותו מוהל מהל את בנה שלושה חודשים לפני כן והוא מוהל מצויין.
לא הייתי בבריתות רבות בחיי ולא ידעתי כלל מה לצפות מהטקס. זכרתי מכמה אמהות ומאחותי שספרה לי כי עדיף לא להיות נוכחת שהטקס קשה לאם.
ישבתי בצד, עם אשת הרב שעזרה ותמכה והקלה. בעלי בחוץ באוטו והילד עובר כמו חבילה בידי זרים.
ברכות, שירים. קהל הגברים מסתיר. בכי קצר ומינורי. לא קריאת השבר והכאב שציפיתי לה. השירים והברכות כאילו גברו על בכיו ואני מחכה, האם כבר חתכו? האם הבכי היה זה? או שעוד לא? זה נראה כמו נצח עד שקראו לי ושאלו את שמו.
לבסוף קיבלתי אותו ופניתי (גם בעידודו של המוהל יש לציין) להנקה בחדר צדדי.
עדיין הייתי חדורת משימה. מבולבלת והמומה מזרות הטקס, חשדנית לגבי ענייני ההגיינה כך בבית הכנסת, אך ידעתי שהדבר נעשה כמתוכנן והוקל לי.
לאחר הנקה שקטה ורגועה והוראות לא מפורטות בכלל מהמוהל (שלוו כמובן בפרץ שאלות ענייניות שלי) ניגשתי להחליף לו טיטול.
ואז הגיע ההלם.
האבר החשוף והסגול עטוף בגזה מגואלת בדם. בתחילה אפילו לא הבנתי אם זו גזה או רקמת האיבר שהתנפחה. ניסיתי להתעלם מהזעזוע, מתרכזת בויטהמורפן ומנסה למרוח סביב כמו שהסביר לי המוהל.
יצאתי החוצה לבעלי מעמידה פנים שהכל בסדר.
הילד היה שקט. פנינו בלית ברירה לסעודה שהכינו עבורנו. יצאנו משם ובאוטו התפרצתי בבכי. בעלי מייד הוצף חרדות והתנפל עלי בהאשמות נוראיות.
כך כל הנסיעה למקום בו השתכנו.
מכאן ואילך בליל של תחושות אשם, חרדה, בחילות וכאבי בטן עמוקים. לחץ נוראי בבית החזה.
כל היום בשיחות תמיכה עם קרובות וחברות מהארץ. שיסבירו לי האם הכל בסדר ומה אמור לקרות. נראה כאילו אף אחת לא מתרגשת מזה.
מעולם לא התחרטתי בחיי. ותחושה זו הציפה אותי באימה.
כל החלפת חיתול לוותה בחרדות מפני העומד להתגלות. כל כך התביישתי במה שעוללתי לבני שממש התחבאתי כל פעם שלא יראו אותו ללא חיתול.
יש לומר שדוקא הקטן המתוק לא נראה כאילו הסיפור הטריד אותו במיוחד. ביום הברית היה מסטול לחלוטין (מיין או חומרי הרדמה) וגרם לחרדות קשות אצלי ואצל בעלי שמשהו אינו כשורה. למחרת בדק אותו שוב המוהל, עדיין היה דימום אך הוא אמר שהכל נראה בסדר. אני לא הבנתי מה יכול להראות בסדר בפצע פתוח בבשר החי. החליף גזה והשאיר הוראות (מפורטות הפעם) מה לעשות בימים הבאים.
הפצע הפתוח הלך והחלים בהדרגה. הדבר היחיד שהרגיע אותי ברקע הדברים היה אמרתו של המוהל שאני אגלה כמה מדהים שרקמות של ילודים רכים מחלימות כל כך מהר.
אבל במשך כל השבוע הזה עד להחלמה המלאה עמדתי על המשמר כמו לביאה, החלפתי ורחצתי לבדי, מתוך בושה ומתוך חשש. ולא הפסקתי לדאוג לרגע.
רגשות החרטה העזים המשיכו להתחפר בתוכי ולא הפסקתי לדוש בזה. לא האמנתי על עצמי שעשיתי דבר כזה. אני? דווקא אני? שהיו לי את כל הסיבות לא לעשות? וגם צידוקים חברתיים ושאר תירוצים? אפילו את ההאשמות של בעלי קיבלתי ברצון מתוך הלקאה עצמית שכזו. למרות שידעתי שבמקרה אחר הייתי נוטרת לו על חוסר רגישותו.
הפצע הגליד לפי כל הציפיות. הדברים כאילו נשכחו וחזרו לסדר יומם. האיבר הנימול התקבל כעובדה מוגמרת בחברה ובמשפחה הלא נימולה סביבנו, וגם בעלי נרגע ושכח את כל המהומה.
אבל אצלי הפצע עוד ממאן להגליד. החרטה עדיין מורסה בתוכי. אני יודעת שטעיתי. אני יודעת שעשיתי עוול לבני, מתוך טראנס כזה של השלכות חברתיות ודבקות לא ברורה במשימה לא לי. אני יודעת שאולי יודה לי אולי ינטור לי. הכל תלוי באיזו חברה יגדל ואיזו חסינות יפתח. כך או כך יהייה שונה.
וגם אני מכאן אהייה שונה. טעמה המר של החרטה תמיד ילווה אותי.

מצטערת על אורך המגילה. לא יודעת מה הביא אותי לכתוב כל זאת, חמישה חודשים אחרי. אולי אני עדיין זקוקה לתמיכה?

אולי אני עדיין זקוקה לתמיכה?
ברור. אני כמה שנים טובות אחרי, עדיין זקוקה לתמיכה בנושא הזה.

אני חושבת שלתת ילד למילה זה מעשה נורא (עשיתי זאת פעמיים).
ואני חושבת ש-8 הימים אחרי הלידה הם הקשים ביותר - אלה הימים שבהם את מתבוננת באיבר המושלם של הבן הקטנטן שלך ויודעת שעוד מעט הוא יצטלק. ואת יודעת שההבטחה שהבטחת לו, לשמור ולהגן עליו, הולכת להתבדות כבר אחרי שבוע ויום

מאחלת לך החלמה שלמה

שליחה על ידי שירז* » 16 מאי 2009, 10:05

מתוקות אהובות,
עונה לכן כאם חילונית לשלושה בנים שבאו בברית. אין קושי גדול יותר לאם חילונית(!) מלתת את הילד שלה למצב בו היא יודעת בוודאות שתכף יכאב לו. מכל המכלול הענק של לידה-הורות ראשונית-הנקה-עייפות ועוד שקשורים, זה המעשה הקשה מכולם...ולמה לחילוניות קשה יותר? כי אצלן אין הסבר רוחני לעניין. המעשה ההילכתי הזה מגיע מעומק שורש היהדות ומסמל את הכנסת הילד לברית עם אלוהי אברהם...בלי זה זה כמו להגיד -אין לי אלוהים.(מבחינת הדתיים) ועכשיו קצת על הקשר המופלא בין המדע והיהדות: אז מתברר כי באופן בלתי הגיוני וללא הסבר רפואי מובן, מתרחש סוג של פלא ביום השמיני לחייו של יילוד בן 8 ימים. ביום זה, ולא ביום ה7 או ה11 אלא ביום ה8 בלבד, רמת הקרישיות בדמו עולה לאחוזים גבוהים, גם אם לא קרה דבר שיגרום לכך (כמו נניח אם היה נפצע ממשהו) בין אם עבר ברית לבין אם לא, התופעה תתרחש. איזה הסבר יכול להיות לתופעה? אצלי ההיגיון אומר שמישהו דאג שהתינוק יעמוד בברית (שהיא פציעה מכוונת) אותו אחד שביקש שנמול את הילד ביום ה8.
כאמור אני חילונית ואת הבן הראשון מלנו עם מוהל רגיל ועברתי טראומה דומה למה שצ'ילי מתארת. מעבר לכך שהילד צרח 3 ימים, התברר כי זה לא נעשה כמו שצריך והכיפה נשארה כחלחלה כמעט חודש. נשארתי בטראומה שעברה עם הזמן אך הייתי נחושה שאם יהיה עוד בן, זה יהיה עם הרדמה ורופא, המוהלים צריכים עוד ללמוד...ואכן כך היה. הבן השני קיבל הרדמה עם מחט דקיקה ביותר שבדקתי על עצמי גם. לא הוציא הגה חוץ מצווחה אחת ואז הנקה ושקט ל3 שעות. כשהתעורר לא בכה, הכל זרם סבבה. עם הבן השלישי, בעלי כבר היה קצת דוס ורצה בבית כנסת...לא יודעת למה הסכמתי! בהחלט לא לעניין ועוד עם בן שלישי...החיתוך עבר בסדר אבל בגלל שזה היה שבת, נוצר מצב שהוא צורח ואני בבית כנסת. ברחתי הביתה מהר ובכיתי על איך נתתי לזה לקרות. איך הסכמתי לוותר על הרדמה. הקטן דווקא היה בסדר מרגע שחזרנו הביתה ואני הבנתי שאם יהיה רביעי...רופא עם הרדמה שגם יודע לברך (יש כאלו) אבל עם כל זאת, לא אוותר על כך אף פעם כי יש משהו חזק באקט,משהו שממחיש לבורא שאת מאמינה לו. אני מאמינה לו אבל זה לא אומר שהילד צריך לסבול.

האם יש לכם המלצה על רופא המבצע מילות בירושלים בהרדמה מקומית?

מתברר כי באופן בלתי הגיוני וללא הסבר רפואי מובן, מתרחש סוג של פלא ביום השמיני לחייו של יילוד בן 8 ימים

חבל לי לנפץ לך אשלייה; אבל אין קרישיות יתר ביום השמיני. זו שמועה שמעולם לא הוכחה מבחינה מדעית.
בתור אדם דתי יש לך את כל הסיבות שבעולם למול ואת לא צריכה לחפש סיבות רפואיות-מדעיות לשם כך. חבל להנמיך כך את האמונה.

כמו לומר: לא כ"כ כואב לו, קצות העצבים לא מפותחים בגיל הזה

אין קושי גדול יותר לאם חילונית(!) מלתת את הילד שלה למצב בו היא יודעת בוודאות שתכף יכאב לו.
אולי דווקא יש: הקושי לבחור בחירה שתתאים לאורח חייך מול ולמרות לחץ חברתי.

שוב, בגלל לחץ חברתי. הן שירז
עונה לכן כאם חילונית
ומוסיפה אז מתברר כי באופן בלתי הגיוני וללא הסבר רפואי מובן, מתרחש סוג של פלא ביום השמיני לחייו של יילוד בן 8 ימים
ממש נס! למה לא לומר- נס.
הפלא הבלתי הגיוני ונטול ההסבר המתרחש ביום השמיני לחיי הילוד הוא שיש גם יש
קושי גדול יותר לאם חילונית(!) מלתת את הילד שלה למצב בו היא יודעת בוודאות שתכף יכאב לו.
ותיפגע יכולת ההנאה המינית העתידית
והוא יהיה בסיכון של זיהום או טעות מוהל

אני יודע שזה דף תמיכה למלים, אז אם זה לא רלוונטי אז אפשר להעביר לאנשהו ולהחליף במקום במחקר על ההגנה שנותנת המילה מאיידס, סרטן וקיצוצים רוחביים.