דף תמיכה בהנקה של פיצי

[אמא_של_פיצי*]

אני על סף שבירה. הסירוב של פיצי לינוק רק מתחזק. בבוקר מוקדם היא הייתה חצי ישנה, ולכן ינקה, אבל בסיבוב הבא היא פשוט סירבה. היא הייתה רעבה בבירור (בכי של רעב, ידיים בפה, וגם לפי השעות שעברו מההאכלה הקודמת), ולא הסכימה לינוק, צרחה והתפתלה. באיזשהו שלב החלטתי להרגיע אותה עם קצת חלב שאוב בבקבוק, ולנסות שוב. פיצי התנפלה על הבקבוק, סיימה אותו וחיפשה עוד. הצעתי לה שוב לינוק ושוב: בכי, התפתלות. ניסיתי שוב ושוב, והתצאה - פיצי פלטה את כל החלב ששאבתי בעמל רב. התחלתי לבכות, ויתרתי, נתתי לה בקבוק עם מטרנה והיא אכלה. נמאס לי להלחם בה, גם אם זה לטובתה. כרגע אני שואבת, ואמשיך לתת לה חלב שאוב כל עוד יהיה לי , אבל אין לי כוח להאבק. בפעם הבאה - אם לא תרצה ציצי - אוותר מהר יותר. פשוט אין לי כוח.

[בלה*]

ראשית חיבוק גדול.
יש לי רעיון לדרך שתוכל לספק לך תמיכה. לא בהנקה, אלא בכלל.
אשמח אם תצרי קשר.
054-7842276

טוב,אני לא אהיה סודית כל כך, חשבתי שמתנדבת מפרויקט אם לאם תוכל לעזור לך. לתמוך ולהעצים.
את יכולה להתקשר למספר שמופיע באתר בסעיף ירושלים (ראי כתובות וטלפונים מימין) או להתקשר אליי ואני אספר לך על זה קצת אם בא לך. דיברתי קודם עם בחורה בשם יעל מהפרויקט בירושלים והיא אמרה שאת מוזמנת לפנות והם ישמחו לעזור. אני גם יכולה להפנות אותם אלייך, אבל רק בהסכמתך ורק אם יהיה לי השם שלך (-;
אם לא עונים תשאירי שם הודעה, אליי הם חזרו תוך פחות משעה.
אני אהיה עוד יותר גלויה ואחסוך לך עבודה עם העכבר.....
ירושלים: ד"ר מרשה קיטס 02-5881107 , 02-5833572 , 054-4676625

אלה הטלפונים בירושלים, זה במעבדה של הד"ר הנל באוניברסיטה, שהיא מרכזת הפרויקט בבירה.

שיהיה בהצלחה! ואשמח לשוחח איתך.

[אמא_של_פיצי*]

תודה על ההצעה, ותודה גם לאילה א על הצעת הביקור - אני אדחה את הטלפונים כי לשמחתי אמא שלי באה אליי עוד מעט!! אני כבר מרגישה יותר מעודדת. הייתי אמורה לנסוע אליה לשבוע, אבל בסוף זה לא יצא. אמשיך אחר כך

[אמא_שהיתה_בדיכאון*]

גם אני הייתי שם....בדיוק כמוך. לידה ראשונה, דיכאון (יחסית קל) ואחרי כמה זמן לא היה כוח להיאבק גם בדיכאון שלי וגם בבעיות ההנקה שהיו לי....נסיתי הכל, יועצות ,ספרים, חברות וכו'.ושום דבר לא שיפר את מצבי. ואת מצב ההנקה.
ואז החלטתי פשוט להפסיק להניק (אחרי 8 שבועות) . אני חושבת שהדיכאון (אפילו קל ביותר) מאד משפיע עלינו בכל דבר, בחרדות שיש לנו וגם ביכולת שלנו להאמין בעצמינו (יש לי מספיק חלב ??ועוד כהנה וכהנה מחשבות טורדניות.)
ואני רוצה לעודד אותך להקשיב לקול הפנימי, ולהחליט מה יהיה הכי טוב בשבילך. ולנסות להיות שלמה עם זה....זה לא תמיד פשוט.
בשבילי הפסקת ההנקה הוריד את הלחץ העצום שהיה סובב סביב כל הנקה, וגם את תחושת ה"כישלון" שאני לא מצליחה להניק, כמו שרציתי....רוצה רק לאמר שהרגשתי הנפשית והפיזית השתפרה מאד אחרי הפסקת ההנקה.
(מחכה למבול התגובות.....).
ורק לאמר לך שעם הולדת בתי השניה, החלטתי שאני מניקה אותה ולא יעזור כלום, והנקתי אותה שנה וחצי, בלי שום בעיה !!!!
וגם עם השלישי שלי....שום זכר לבעיות שהיו לי עם הראשון.
מחזקת אותך על הנחישות ועל המאמצים ה"לא-אנושיים" (בעיניי) להמשיך להניק בכל מחיר.
אבל אולי צריך להגיד די, עשיתי מה שיכולתי ???

[אמא_של_פיצי*]

תודה לך, אמא שהיתה בדיכאון. מה הייתה הבעיה שלך בפעם הראשונה? (אני חושבת כל הזמן האם אצליח יותר בפעם הבאה... - האם גם אצלך זו הייתה בעיה של רעב למרות ההנקה?). אני עדיין לא רוצה להפסיק לגמרי. החלטתי לשאוב יותר ולתת לה. אני חושבת גם שהמאמץ להניק מספק לי תוכן, "פרוייקט" מסוים, ושאם אוותר לגמרי אהיה עוד יותר מדוכאת.

[פלוני_אלמונית*]

היי אמא של פיצי,
אולי תצטרפי לאחת הקבוצות של לה לצ'ה? תעשי חיפוש פה באתר או את האתר שלהם באנטרנט.
זה נעים ונחמד ונותן הרבה תמיכה..
בהצלחה

[ריש_גלית*]

תיהני מהביקור של אמא שלך! איזה יופי!

[מעודדת*]

אמא של פיצי יקרה, כן, עננות הדיכאון... מוכר.
למי שאני קוראת האור של התקופה הזו, זו מישהי שמצאתי שתהיה עם הקטנה שלי בבית כשאני שם. זה לא יאמן איזו הקלה. להתקלח בשקט, לסדר דברים בארון, לקפוץ לדואר (טוב, זה קרה אחרי שסמכתי שהכל בינם טוב). מהר מאד הן התאהבו אחת בשניה, ולי ניתן השקט הנפשי. כל פעם שהיא בכתה, באתי להניק. ואז הם יצאו לטיול ואני הייתי קצת לבד בבית (כמו פעם, לפני הכל). ואז עוד פעם בוכה, ועוד פעם מניקה. יעזור גם אם תתני לה להחליף חיתול ותביטי בה, תבקשי ממנה לעשות איתך אמבטיה לפיצי. אני למדתי המון ממנה בטיפול בקטנה שלי.
עד היום היא איתנו, כמעט שנה. זה הסידור הכי מדהים שיכולתי לסדר (כלומר שיכלו לסדר לי שם למעלה). התמיכה הכי נכונה עבורי.
יש קבוצות של לה לצ'ה בירושלים ועוד כל מיני מעגלים. הענין הוא שאני חשה שהבעיה היא לפני כן. החרדות, כפי שכתבת, משתקות אותך. ולכן את לא מוצאת את הכוחות לצאת לבד. אני יכולה להגיד לך שמה שלי עזר בהתחלה לצאת לעולם היה - לעשות את זה עם קרובים (סבתות שבאו לביקור, כמו אימא שלך, חברות שבאו אלי ועוד). בכלל, נשמע לי שאישה שתגיע אליך הביתה מ-אם לאם, זה רעיון טוב.
אמנם זה דורש ממך כוחות להתקשר, לקבוע ולרצות, אבל ברגע שתגייסם את אלו, זו תהיה הקלה.
את מוזמנת גם להתקשר אלי, אם את רוצה. אני פה בבית. אם את רוצה אני אכתוב לך מייל אישי. רק תגידי.

[אמא_של_פיצי*]

תודה על העידוד...
איזה כיף לי עכשיו: הבית מלא אנשים: אבא של פיצי, אמא שלי שבאה אתמול ותישאר גם מחר, ועוזרת לי בצורה שקשה לתאר, ועכשיו גם החברה של אחי כאן ואחי עוד מעט מגיע... פשוט כיף. חבל לי שאני לא גרה ליד המשפחה. המשפחה המורחבת שלי, משני הצדדים, מתגוררת כולה בשני מושבים שכנים, אנשים כל הזמן באים והולכים, יש תמיד בייבי סיטר בסביבה, יש בילויים משותפים, ים, בריכה, דודים, בני דודים, סבים וסבתות. ורק אני תקועה כאן בירושלים... האמת - נראה לי שהייתי משתגעת במושב (אנשים כל הזמן באים והולכים... התרגלתי כבר לפרטיות של העיר), אבל עכשיו עם פיצי, ועם ילדים נוספים בתכנון, זה נראה כל כך הרבה יותר קל וכיף לחיות בחיק המשפחה המורחבת.

[אמא_של_פיצי*]

ובקשר להנקה - בלילה ובבוקר הייתה הנקה, אחר כך סירוב נחרץ. יש לי הרגשה שהרבה תלוי באופי של הילד. פיצי ילדה דעתנית, וברור מאוד מה היא רוצה ומה לא. קשה מאוד לשכנע אותה לינוק. הערב זה היה פשוט מצחיק: היא הייתה במצב רוח טוב, רגועה, והחלטתי לנסות להניק. ישבתי על הכורסה, ופיצי מפנה את הראש לכיוון ההפוך ממני ומתבוננת בעניין רב במובייל. ניסיתי לסובב בעדינות את הראש, השפרצתי לה חלב לפה: פיצי מלקקת את השפתיים, מהרהרת, ומסובבת שוב את הראש לכיוון המובייל. ניסיתי שוב, והפעם דחפתי לה את הפיטמה לפה. פיצי עושה פרצוף של: מה את רוצה ממני? טוב, נעשה לך טובה. סגרה באדישות את הפה, נשכה קצת, דחפה החוצה עם הלשון וסובבה שוב את הראש, עדיין במצב רוח טוב. עכשיו שאבתי ועוד מעט ניתן לה. לפחות זה. זה עושה לי הרגשה טובה: אני ינקתי קצת, ואחי הקטן גם קצת (כמה שבועות), ואילו אחי האמצעי לא ינק אפילו שנייה, לצערי. והנה - אחי האמצעי אלרגי מאוד, רק עכשיו התגלתה אצלו אלרגיה חדשה ומצערת במיוחד (קפאין - אסור לו לאכול שוקולד!) עם תופעות לוואי קשות. ולי ולאחי הקטן, טפו טפו טפו, אין אלרגיות בכלל. אם כל זה בזכות כמה שבועות של יניקה, מן הסתם לפיצי, שקיבלה קצת חלב אם מדי יום במשך שלושה חודשים, יש גם משהו טוב ובריא במערכת.

[ריש_גלית*]

יו, איזה שינוי במצב רוח! מרגישים את העליצות שלך בכל מילה! איזה כיף לשמוע (לקרוא) אותך ככה. אפילו את הסירוב של פיצי לציצי את מתארת בחיוך (-:
מן הסתם לפיצי, שקיבלה קצת חלב אם מדי יום במשך שלושה חודשים, יש גם משהו טוב ובריא במערכת
ברור שיש לה! היא תינוקת יונקת! אז מה אם לפעמים היא גם שותה מבקבוק?!

[אמא_של_פיצי*]

איזה שינוי במצב רוח! - כן, אני ממש מרגישה אותו. חבל שאמא שלי לא יכולה לגור פה איתי... (מי היה מאמין שדווקא כשאני הופכת לאמא תהיה אצלי רגרסיה כזאת). ההבדל בין בית מלא ובית ריק מאוד משמעותי. לכן נראה לי שיהיה לי יותר קל, מבחינות מסוימות, עם כמה ילדים בבית, כשאפשר כבר לדבר עם הגדולים. מבחינות מסוימות זה בוודאי יהיה יותר קשה, אבל אני חושבת שהדיכאון שלי נובע בעיקר מכך שאין לי עם מי לדבר.

[ריש_גלית*]

מי היה מאמין שדווקא כשאני הופכת לאמא תהיה אצלי רגרסיה כזאת
אבל זה קלאסי! אין לך מושג עד כמה זה שכיח להתחנן לאמא שתבוא לגור אצלך כשאת נהיית אמא. זה קרה אפילו לי! עד עכשיו אני מנסה לשכנע אותה מדי פעם, ומתחננת שרק תבוא לישון אצלנו לילה אחד...

אני חושבת שהדיכאון שלי נובע בעיקר מכך שאין לי עם מי לדבר
גם זה קלאסי. את פשוט מגדירה במלים מדויקות את ההרגשה של כל כך הרבה אמהות טריות בימינו. לכן אנחנו כל הזמן אומרות לך שתעשי מאמץ ותמצאי לך קבוצת תמיכה לא-וירטואלית כלשהי. תעייני שוב בדף, אולי עכשיו כשאת רגועה יותר, ותסתכלי כמה הצעות כאלה יש לך פה.

[ריש_גלית*]

אפילו לי
כלומר, אפילו לי יוצאת החינוך הקיבוצי שבכלל לא כל כך יודעת מה זה לגור עם אמא באותו בית. (ולא "אפילו לי הגיבורה שלא יודעת מה זה דיכאון אחרי לידה").
חייבת לעבוד. ביי.

[בלה_שנדמה_לה*]

הי אימא של פיצי,
אני נכנסת כל יום לראות מה שלומך, וזה נהדר ששמח לך עכשיו עם כל האנשים סביבך. איזה כיף!! (-:

ובקשר לבדידות.....
את פשוט מגדירה במלים מדויקות את ההרגשה של כל כך הרבה אמהות טריות בימינו. לכן אנחנו כל הזמן אומרות לך שתעשי מאמץ ותמצאי לך קבוצת תמיכה לא-וירטואלית כלשהי. תעייני שוב בדף, אולי עכשיו כשאת רגועה יותר, ותסתכלי כמה הצעות כאלה יש לך פה.

אני מאוד מסכימה עם גלית, ושוב זורקת מילת עידוד להרים טלפון ולנסות איזו עזרה שתבחרי.... אני חושבת שאת השלב הקשה של להודות בצורך בעזרה, כבר עשית.

[אמא_של_פיצי*]

קשה לי לכתוב בדף, כי הוא נקרא "דף תמיכה בהנקה של פיצי", ואני מרגישה איך ההנקה הולכת ונשמטת (ואיתה ההצדקה לדף). היום פיצי פרצה בבכי כשרק קרבתי אליה את השד, ולא היה לי כוח לנסות ולשכנע אותה בכל זאת. בכלל, היום היא בכתה הרבה והסבלנות שלי כבר לא מה שהייתה. קשה לי להתמודד עם הבכי הזה. כשהיא הייתה קטנה (מזמן...) ידעתי שכל ערב יש בכי וצריך רק להכיל אותו. זה לקח לי זמן אבל הצלחתי להתמודד אתו בשלווה - החזקתי אותה על ערסל או על כורסה מתנדנדת, חיבקתי אותה ולחשתי "כן, כן...", לפעמים מסז' בבטן - ומתישהו זה נגמר. הבכי של עכשיו הוא אחר - אי שביעות רצון כללית, אולי. והיא גם בוכה יותר, וישנה פחות, וזה קשה לי. עכשיו אני מחזיקה אותה עלי (בתיקווה שלא נגרם לה נזק מהמחשב), כי היא לא מפסיקה לבכות, ואין לי דקה של חופש. אני מרגישה שאני כועסת עליה וזה לא פייר כלפיה. אוף...

[אמא_של_פיצי*]

אגב, אני צריכה להשתמש במשחת מופירוסין (הורידו לי שומה חשודה) וכתוב במפורש שהיא אסורה לשימוש בזמן הנקה. אני יודעת שבדרך כלל מדובר בכסת"ח (אבא של פיצי הראה לי פעם בחנות טבע תמצית לחיזוק הזיקפה ולהגברת האון, שהיה כתוב עליה במפורש שאסור להשתמש בה אם את הרה או מניקה!), אבל בדרך כלל כתוב בדף איסור להרות ולמיניקות, ובמשחה הזאת - רק למיניקות.

[פלוני_אלמונית*]

יקירתי,
דף התמיכה הזה הוא דף תמיכה בך ובפיצי, לאו דווקא בהנקה. אם את רוצה אפשר לשנות את השם. את מוכרחה לקבל עזרה. את חייבת שיהיה לך דקה של חופש , אויר לנשימה, למלא את המצברים. כי כשהמצברים שלך מרוקנים, אין לך מה לתת, לא לעצמך וגם לא לפיצי. הנקה זה דבר חשוב, אבל בריאותך, גם הנפשית, חשובות יותר.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

הבכי של עכשיו הוא אחר - אי שביעות רצון כלליתי
גם תינוק צריך אויר צח! צריך אקשן וחברה מסביבו! צריך אנשים מבוגרים שיתעסקו בענייניהם, צחוק ורעש של עוד ילדים...
(רק בדיעבד אני רואה כמה בני גדל, כילד ראשון, בתוך מין בועה סגורה, בהשוואה לילדים שניים או סתם ילדים שנולדים לתוך משפחה גדולה).
והיא גם בוכה יותר, וישנה פחות, וזה קשה לי.
מובן בהחלט, ובאמת קשה, אבל צריך לזכור שככל שהם גדלים הם ישנים פחות. זו כבר לא ה"חבילה" שנרדמת מכל מאמץ קל. היא מתחילה להיפתח לעולם.

את חייבת אויר לנשימה, למלא את המצברים
ולא בהכרח בנפרד ממנה - אלא עם עוד אנשים מסביב, שיכניסו הכל לפרופורציות. ואת חייבת לצאת מהבית כמה שאפשר.

[בלה_שנדמה_לה*]

אימא של פיצי יקרה,
אני רוצה לכתוב לך משהו בכנות רבה, גם אם זה קצת קשה.
אני מלווה את הדף שלך ממש מתחילתו, אם כי מיעטתי לכתוב. כל מי שנכנסת לכאן שוב ושוב, גם אם היא לא מגיבה להתרחשויות, עושה זאת כי היא דואגת לך ולפיצי, מתעניינת בשלומכן, שמחה איתכן כשטוב לכן ומתעצבת איתכן כשרע וקשה. כמו שעושים עם חברים ועם מי שאכפת לנו ממנו.
בזמן האחרון אני מרגישה תסכול כשאני נכנסת לדף הזה. חברות וירטואליות רבות וטובות חוזרות ומפצירות בך שוב ושוב לפנות לקבלת עזרה. זה התחיל בעניין ההנקה - כשהבינו כאן שעצות וירטואלוית לא יספיקו כנראה - והמשיך אחר כך בהפצרות לקבלת עזרה להפגת הבדידות, כדי לספק את הצורך שלך בחברה, כדי לתת מענה לצורך שלך לשוחח עם מישהו על הקשיים שבהורות.....אנחנו שומעות כמה קשה לך לבד, מזדהות מאוד עם כל שלל התחושות שלך, ובאמת באמת רוצות לעזור ועושות כמיטב יכולתנו המוגבלת. מאוד הייתי רוצה לזרום דרך כבלי הרשת ולהגיע אליך, לחבק, לעודד, לשמוח איתך בפיצי שלך.....אך לצערי איני יכולה.
נתנו כאן שפע רעיונות אל מי לפנות ובמי אפשר להיעזר, אם בתשלום ואם בחינם, בלי שום מחויבות.
אני לא באמת מבינה למה, אבל את ממשיכה ונמנעת בעקביות מלפנות לעזרה, לתמיכה או למציאת אוורור, ומכאן נובע התסכול שלי - קשה מאוד להמשיך ולעזור לאדם שלא עושה דבר כדי לעזור לעצמו. היכולת שלנו מוגבלת, ולי יש הרגשה של פול גז בניוטרל.
אשמח לשמוע שטעיתי, אבל נדמה לי שיש כאן עוד כמה נשים שהיו קוראות נלהבות שלך ועקבו בעניין, אבל הפסיקו - אולי גם הן בגלל התסכול.
אני כותבת וכותבת ומתלבטת כל הזמן אם אני עושה אכן את הדבר הנכון. אולי זה רחוק מתמיכה, אבל חשוב לי לשתף אותך בתחושות שלי, פשוט כי אני מרגישה שנוצר ביננו קשר ובעיקר כי נגעתן לליבי, את ופיצי.

כתבתי, אני שולחת, ואת יכולה למחוק אם לא מתאים לך.

אני כותבת שוב את מספר הטלפון שלי, ואת מוזמנת להתקשר:
054-7842276
077-9610376

רק טוב,
בלה

[אמא_של_פיצי*]

תודה...
דווקא יצאתי היום מהבית. בבוקר לקחתי אותה במנשא לטיול קצר בשכונה, ואחר הצהריים הלכתי לגינה, שם, למודת נסיון, קבעתי עם מישהי שפגשתי בקורס הכנה ללידה. היה נחמד, אבל כמה זמן הייתי מחוץ לבית? שעה, שעה וחצי? רוב היום אנחנו בבית, משועממות. ברור לי שאני צריכה אנשים סביבי, וגם היא. בשבילה הכי טוב כמובן זה ילדים אחרים שהיא תוכל להסתכל עליהם. מדי פעם באות לבקר אותנו הילדות של השכנים וזו אכן אטרקציה. מה פיצי אשמה שהיא בכורה?... יש יתרונות במצב הזה - בעיקר העובדה שהיא מוקפת באנשים שפוטים לחלוטין שהיא בעדיפות ראשונה אצלם, אבל באמת מדובר בבועה. החלטתי לנסות ליצור כל יום איזושהי אינטראקציה. מחר, למשל, יבוא לבקר בחור איטלקי שאחי מצא בשבילי באינטרנט. אוי, זה לא נשמע טוב... הסבר: אחי נרשם לאתר שבו אנשים לומדים שפות בזוגות (כל אחד מלמד את שפת אמו), וכתב שאני מוכנה ללמד עברית בתמורה לאיטלקית (שפה שתמיד אהבתי ולמדתי באוניברסיטה). הוא חשב שאולי אמצא מישהו לצ'טט איתו, אבל כתב לי בחור שלומד עברית בירושלים והוא נשמע ממש נחמד. אם יש מישהו שאני יכולה לדבר איתו, אני יכולה להחזיק את פיצי שעות על הידיים ולא להרגיש מסכנה. פיצי מרוויחה וגם אני. ובנימה אופטימית זו אלך לשאוב קצת. לילה טוב!

[אמא_של_פיצי*]

בלה, רק עכשיו ראיתי מה שכתבת. אני כן מנסה למצוא חברה, אולי זה לא עלה כאן מהדף, ואני מצטערת שזה הרושם שנוצר. לקחתי ברצינות את כל העצות, בענייני הנקה ובכלל, ועכשיו לדוגמא אני מבררת בנוגע לקורס יוגה לאמהות ותינוקות. מה שכן - וכאן את צודקת - כשאני בדיכאון קשה לי לדבר עם אנשים, גם עם חברות טובות. אני מסתגרת, ומרגישה שלא אוכל לנהל שיחה אלא אפרוץ בבכי. אני יודעת שזו נקודה חלשה אצלי.

[אמא_של_פיצי*]

בקשר למפגשים של לה לצ'ה - בדקתי מתי יש מפגשים, אבל בימים האחרונים פיצי הפכה לסרבנית הנקה, ואני מרגישה כמו מתחזה אם אלך למפגש כזה. אני לא רוצה לחוות את סצנות הבכי של פיצי מול קהל, ולכן מחפשת קבוצות אמהות שנפגשות סביב נושאים אחרים.

[אמא_של_פיצי*]

ובלה - תודה על מה שכתבת. דעי לך שגם חיבוק וירטואלי מגיע ומרגש...

[הילה*]

כשאני בדיכאון קשה לי לדבר עם אנשים, גם עם חברות טובות. אני מסתגרת, ומרגישה שלא אוכל לנהל שיחה אלא אפרוץ בבכי. אני יודעת שזו נקודה חלשה אצלי.
גמאני כשאני בדיכאון קשה לי לתקשר,אבל,אני מכריחה את עצמי להתקשר לחברה שאני יודעת שתוכל לתמוך בי בבכי. זה ממש בסדר להתקשר רק בשביל לבכות .אם אין לך אחת כזו (חברה שתתמוך) נראה לי שבלה מההודעה למעלה היא אחת כזו.
תבכי את הבכי והתיסכול שיש בתוכך כדי שתוכלי להרים את עצמך למעלה ולהיות אמא טובה לפיצ.
אין מה לעשות חודשים ראשונים אנחנו עדיין מוצפות הורמונים שגורמים לנו להיות "משוגעות" ועוד עם התחלה כמו שלכן..זה לא קל..ועוד ילדה ראשונה...ועוד הרבה לבד...ועוד...

קוראת אותך.שולחת אנרגיות מחזקות.

[נוסעת_סמויה*]

בלה - אין ספק שמתסכל מאוד לנסות לעזור לאדם שלכאורה לא עושה את הצעדים המתבקשים כדי לעזור לעצמו , אבל חשוב להבין שפסיביות, תחושות של חוסר אונים, קושי לקבל החלטות וקושי להוציא תוכניות מהכוח אל הפועל, כל אלה הם סמפטומים מובהקים של דיכאון. אמא של פיצי זקוקה כעת להרבה סבלנות, תמיכה ועזרה כדי לעשות את הצעדים הראשונים שיחלצו אותה משם.

ולאמא של פיצי -
בנוגע למופירוסין בהנקה - נסי לשאול ב פורום ייעוץ טרטולוגי

מכל מקום, לטעמי ההנקה לא כל כך חשובה עכשיו. היא לא הסיפור. אני מציעה לך לקרוא עוד קצת, למשל כאן על דיכאון שלאחר הלידה ועל הדרכים לטפל בו. אני הולכת ומשתכנעת שחשוב שתביני את הדיכאון שלך ותקבלי טיפול מתאים. אפשר לטפל בדיכאון ולקצר את תקופת הסבל, באמצעות שיחות, תזונה, צמחי מרפא, פעילות גופנית ועוד ועוד. אני ממליצה בחום שתשבי עם אבא של פיצי ותבנו יחד תוכנית למאבק בדיכאון!
(())(())

[ריש_גלית*]

אמא של פיצי, זאת שוב אני,
לא כל מי שיולדת בת ראשונה ונמצאת אתה לבד בבית חוטפת דכדוך / דיכאון אחרי לידה. אני, למשל, כמו שסיפרתי לך, חטפתי אותו דווקא אחרי הלידה השנייה. גם אחרי הלידה הראשונה היו ימים כאלה שהרגשתי שמי אני ומה אני עושה כל היום ולאן החיים שלי בורחים, אבל רק אחרי השנייה הבנתי שיש התקפי-באסה-ובלבול-אחרי-לידה ויש בייבי-בלוז ויש דכדוך קל ויש דכדוך כבד עד דיכאון קל... וכן הלאה. חרדות, קושי לתפקד, ייאוש - רומזים על התחלה של דכדוך/דיכאון.

טוב שאת עושה לעצמך תוכניות לכל יום (הסיפור עם האיטלקי נשמע מעולה). יוגה - מצוין, מקווה שתמצאי. מה עם מסז' לתינוקות? זה נורא חשוב וכיף לא נורמלי לכולם (כדאי שגם אבא של פיצי ילמד).
ובכל זאת, אני חושבת שכדאי לטפל בעצמך קצת יותר לעומק. כמו שכתבה נוסעת סמויה. ככל שיעבור יותר זמן ותהיי בתחושה ש"כבר הייתי צריכה לחזור לתפקד" כך עלול הלחץ על עצמך לגדול ולהעצים את הקושי במקום להקטין אותו.

בימים האחרונים פיצי הפכה לסרבנית הנקה, ואני מרגישה כמו מתחזה אם אלך למפגש כזה
בקשר ל"לה-לצ'ה" - אני יכולה להבין את ההרגשה שלך אבל נראה לי שאת מפספסת את הנקודה. מתחזה?! יש לך קושי בהנקה, הבת שלך מסרבת לינוק, למה שלא תלכי למקום שתומך בקשיים כאלה ואולי אפילו יכול לתת רעיונות לפתור אותם? אף פעם לא הייתי במפגש כזה, אבל נדמה לי שתמיכה בהנקה היא חלק בלתי נפרד מהאג'נדה שלהן, לא? חוץ מזה, מה זה משנה? תלכי פעם אחת, ואם לא ייראה לך אל תבואי שוב. אולי תפגשי שם מישהי שגרה מטר ממך ומחפשת חברה כמוך?
אני מסכימה עם נוסעת ש ההנקה לא כל כך חשובה עכשיו אבל אני מתוסכלת מהגישה שלך ולא יכולה להתאפק. למה את לא נעזרת באנשי מקצוע? ביועצת הנקה? בד"ר מירה לייבוביץ או במקבילה הירושלמית שלה? או באמהות אחרות שיכולות לראות מה קורה שם, בהנקה? "אם לאם", למשל. או דולה אחרי לידה.
אולי אי אפשר לפתור את הבעיה, אבל למה לא לנסות? אחרי כל מה שעברתן?

אני יודעת למה. כי הכי קשה לבקש עזרה כשבאמת צריכים אותה. אני מכירה את זה מעצמי. אבל, לא חבל?
הבושה שלך, הקושי עם הבכי שלה, הבדידות - הכל לגיטימי, מוכר, חלק בלתי נפרד מהאמהות בימינו. זה לא אומר שאת לא צריכה לטפל בזה.

[אום_אל_קיצקיצ*]

בימים האחרונים פיצי הפכה לסרבנית הנקה, ואני מרגישה כמו מתחזה אם אלך למפגש כזה
אוי את נורא מצחיקה. הרי נשים הולכות למפגשי ללל כי הן רוצות לפתור בעיות בהנקה. בשביל זה הם קיימים.
דרך אגב, שכונה נידחת בירושליים אכן יכולה להיות מקום מאוד מדכא. השנה הגרועה בחיי עברה בשכונה נידחת בירושליים ובאופן מובהק אני יכולה להגיד שזה היה קשור לאוירה האפרורית שבשכונה. (כדי שלא יקפצו עליי, ירושלים מדהימה וכיפית בשכונות התוססות במרכז. גילה ורמות זה דיכאון).

[אמא_של_דגיגונת*]

אני לא רוצה לחוות את סצנות הבכי של פיצי מול קהל, ולכן מחפשת קבוצות אמהות שנפגשות סביב נושאים אחרים.
להיפך. מפגש הנקה זה הקהל הכי טוב - כולן שם באות עם בעיה זו או אחרת. רובן עם דמעות. מן הסתם תפגשי עוד אמא עם תינוקת בעלת אותה התנהגות כמו של פיצי. מפגשי ההנקה שאני הלכתי אליהם נתנו לי דרייב ומוטיבציה להמשיך, הרגשתי שאני בחברת נשים אמיצות וחזקות שמוכנות להתאמץ בשביל ההנקה למרות הקשיים. את נשמעת לי גם אדם כזה.

אני לא באמת מבינה למה, אבל את ממשיכה ונמנעת בעקביות מלפנות לעזרה, לתמיכה או למציאת אוורור, ומכאן נובע התסכול שלי - קשה מאוד להמשיך ולעזור לאדם שלא עושה דבר כדי לעזור לעצמו. היכולת שלנו מוגבלת, ולי יש הרגשה של פול גז בניוטרל.
בלה הוציאה לי מילים מהפה שלא העזתי לומר.
מצד שני, בעלי לימד אותי שיש שני סוגי עצות - עצה נכונה ועצה מועילה. נראה לי שנתנו לך עצות מאד נכונות, אבל כנראה שאף אחת מהן לא מועילה לך, כי הן לא עוזרות לך לצאת מהמצב בו את נמצאת. אני מודה שגם לי היה קשה להמשיך ולכתוב לך בדף כי הרגשתי שכל העצות שרציתי לתת כבר נתתי, והן לא הועילו. מהסיבה הזו אני חושבת שבאמת מה שהכי נכון כאן זו עזרה מקצועית. כזו שתדע לתת לך את מה שיועיל לך, ולא רק את מה שנכון, ובשביל לעשות את זה צריך קצת יותר מכמה שורות באינטרנט דרך מחשב.

_אני יודעת למה. כי הכי קשה לבקש עזרה כשבאמת צריכים אותה. אני מכירה את זה מעצמי. אבל, לא חבל?
הבושה שלך, הקושי עם הבכי שלה, הבדידות - הכל לגיטימי, מוכר, חלק בלתי נפרד מהאמהות בימינו. זה לא אומר שאת לא צריכה לטפל בזה._
מסכימה עם כל מילה.

שולחת מכאן חיבוק של עידוד ותמיכה

[נוסעת_סמויה*]

אני רוצה לחדד שאני לא מתכוונת בהכרח, ובוודאי לא רק, לקבלת טיפול נפשי. מה שחשוב הוא שתהיה הכרה מלאה בבעיה ו התגייסות למצוא לה פתרונות.
צריך, למשל, לשבת יחד ולערוך שתי רשימות. ברשימה הראשונה - כל מה שקשה לך עכשיו, ברמה הכי קונקרטית. ברשימה השנייה - כל מה שמקל עליך עכשיו. כל מה ששימח אותך, או לפחות הפיג את הדכדוך והחרדות, בשבועות האחרונים. כל מה שאת מדמיינת שיכול להקל קצת.
ואז צריך לשבת עם הרשימות ולתפור פתרונות מיום ליום. איך לדאוג שתהיה לך יותר חברה? איך לדאוג ליותר זמן עם אמא שלך? מה יכול לעזור לך לקום ולצאת מהבית? מה יאפשר או יעודד פעילות גופנית? מה יאפשר לך לאכול אוכל מזין ומחזק?
מה צריך לקרות כדי שתצאי למסלול יומיומי של הליכה עם פיצי (בעגלה או מנשא) על תקן של פעילות גופנית ושאיפת אוויר, כולל עצירת עלעול ב'תמיר ספרים' או החלפת DVD באוזן (אפשר לראות DVD בלפטופ, כידוע)? אולי אפשר להתחיל בזה בסוף השבוע, עם אבא של פיצי?

[ריש_גלית*]

כולל עצירת עלעול ב'תמיר ספרים' או החלפת DVD באוזן
אה, אז יש גם מקומות תרבותיים בירושלים?! (-;

מה שלומך הבוקר?

[פלוני_אלמונית*]

יקירתי,
עברתי את כל מה שאת עוברת, ולצערי עשיתי זאת לגמרי לבד. לא היה אינטרנט, חייתי במקום מבודד למדי, התנאים החיצוניים אובייקטיביים היו לא פשוטים.

עשיתי הרבה טעויות. לא ידעתי למקד את הקשיים, לא ידעתי לעשות סדר עדיפויות, לא הצלחתי ליישם פתרונות (עד שכבר מצאתי כמה.. ) ובעיקר לא נעזרתי במישהו מקצועי בזמן. קיבלתי קצת עצות, כולן מכוונות טובות, אבל הן לא התאימו לי.

מתוך קריאה בתשומת לב רבה לכל מה שנכתב, במיוחד על ידך, אני חושבת שרצוי שתקבלי עזרה נפשית (או פיזית נפשית) קודם כל. מישהי (או מישהו) מקצועית, שתדע לעזור לך למקד את עצמך, לדעת מה את צריכה, איך להגיע לשם, מישהי שתתמוך בך, לא בצורה חלקית דרך האינטרנט. מישהי שתתראי איתה באופן קבוע למספר שבועות או חודשים, שתעזור לך לצאת מהלופ שבו את נמצאת.

מאחלת לך כלטוב.

[אילה_א*]

אני רוצה לכתוב כאן שאני לא כועסת עליך גם אם את לא מחפשת עזרה
אני פשוט מקבלת אותך עם הקושי כמו שאת .
לא אוהבת אתזה שניהיה כאן דך קבלי עזרה או שנכעס עליך
ואם לא הבנתי נכון -קורה לי אז גם בסדר

[אמא_של_שפן*]

מפגש הנקה זה הקהל הכי טוב - כולן שם באות עם בעיה זו או אחרת
מסכימה במאה אחוז. אחד מהדברים הכי נפלאים במפגש של אמהות זה ההבעה מלאת ההקלה על הפנים של עוד מישהי, כשאת סוף-סוף מספרת על משהו שנראה לך שרק את ותינוקך בעולם כולו עברתם, ומסתבר שגם היא מכירה את זה וחשבה שזה רק אצלה.

אני הייתי בבית עם השפן די הרבה זמן. גם כשחזרתי לעבודה אז עבדתי שלוש פעמים בשבוע חמש-שש שעות כל פעם, וזה עד שהוא היה בן שנתיים. והשהות בבית שגעה אותי. אז הייתי עושה "פרוייקטים": היום מתחשקת לי לזניה לארוחת ערב, למשל, אז הולכים בחגיגיות לחנות הגבינות, עם עצירה בגינה בדרך. שעתיים מינימום.
או שהחלטתי שמצב הגרביים של זוגי מזעזע, ושפן ואני היינו מבלים בוקר נפלא בשוק (עם המנשא) בבחירת הגרביים הכי מוצלחות שיש בעולם, 3 ב-10 שקלים.
מפגש אמהות - עוד בוקר שלם. יופי.
אמא שלי באה אחר הצהריים - אז בבוקר אנחנו "נחים" כדי שיהיה לנו כח לשחק עם סבתא.
וככה הימים פחות ארוכים. שלא תביני אותי לא נכון - אהבתי מאד לבלות איתו את היום, אבל מצאתי שאני נהנת יותר, והיום לא הופך למועקה, וככה גם הוא יוצא נשכר (משפע גרויים ואמא רגועה) אם יש לנו "משימה" כל יום. והמשימה יכולה להיות כולה "היום אנחנו בודקים אם כבר יש פירות על עצי התפוזים ברחוב כלשהו במרחק 20 דקות הליכה". בינינו? מעניין את ה%&#@$ שלי אם כבר יש פירות על העץ. ואת שפן זה מעניין עוד פחות. אבל ההליכה הנמרצת והיציאה מהבית עם מטרה שרתו אותנו יפה.

[סוף_מעגל*]

קודם כל, בלה הוציאה לי מילים מהפה שלא העזתי לומר:
אני לא באמת מבינה למה, אבל את ממשיכה ונמנעת בעקביות מלפנות לעזרה, לתמיכה או למציאת אוורור, ומכאן נובע התסכול שלי - קשה מאוד להמשיך ולעזור לאדם שלא עושה דבר כדי לעזור לעצמו. היכולת שלנו מוגבלת, ולי יש הרגשה של פול גז בניוטרל.
למה את לא נעזרת באנשי מקצוע? ביועצת הנקה? בד"ר מירה לייבוביץ או במקבילה הירושלמית שלה? או באמהות אחרות שיכולות לראות מה קורה שם, בהנקה? "אם לאם", למשל. או דולה אחרי לידה.
גם אני מזדהה עם השאלות, גם אני מזדהה עם הבעייתיות בלבקש תמיכה, ואני יכולה להעיד על עצמי שכשעשיתי את הצעד הזה חיי (וחיי היונק) השתפרו מאוד.

אני רוצה לכתוב כאן שאני לא כועסת עליך גם אם את לא מחפשת עזרה. אני פשוט מקבלת אותך עם הקושי כמו שאת .
הפגנת אמפתיה זה נכון וחשוב, אבל לטעמי זאת לא הנקודה המרכזית פה. גם אני מקבלת את אמא של פיצי, אבל עדיין מתוסכלת מזה שמצד אחד היא מעלה בעיות ומצד שני לא מקדמת פרקטית את הטיפול בהן.
אנסה לדייק את דברי : יש משהו בדברים של אמא של פיצי שמבקש עזרה פרקטית ולא תמיכה נפשית. מתן סיוע כזה באינטרנט הוא מאוד בעייתי.

[פלוני_אלמונית*]

יקירתי,
אני לא מתוסכלת ממך כלל ןכלל, חבל לי שאת סובלת, ונראה לי שיש פתרונות רק בכיוונים קצת שונים ממה שאת מעלה בדעתך או נראה לך שאת יכולה כרגע. לדעתי, ברגע שיהיה מישהו שיוכל לתמוך בך ולעזור לך למצוא את העזרה הנכונה, את ההסתכלות המיטיבה, יהיה לך יותר קל (אני מקווה). יהיה לך יותר קל לחפש ולמצוא עזרה פרקטית, יהיה לך יותר קל להתארגן, תרגישי פחות עמוסה וחנוקה. זה נמצא שם...בהישג ידך, גם לא נראה כך כרגע...

כלטוב לך.

[פלוני_אלמונית*]

גם לא נראה כך כרגע...
התכוונתי גם אם לא נראה כך כרגע.

[דיקור_בטבעון*]

אני מסתגרת, ומרגישה שלא אוכל לנהל שיחה אלא אפרוץ בבכי
אמא של פיצי - זה מה שהרבה אמהות במקום שלך עושות. ורצוי שיעשו. כדי להתנקות ולעבור ליום הבא. אני חשה שאת צריכה עזרה מקצועית, וכמו שנאמר פה ללא כוחות לבצע את ההתקשרות.
מה עם אבא של פיצי? הוא קורא את הדף? הוא יכול לעזור בהתקשרות עם מישהו (מישהי) לבכות איתו/ה?
ואגב, אולי תבקשי מאימא שלך להגיע ביום קבוע בשבוע? לי זו היתה הצלה. הייתי מחכה לימי חמישי, כי ידעתי שמ-9 עד 14 יש פה סבתא, עם אוכל.
את עדיין מוזמנת ליצור קשר איתי...

[מעודדת*]

זו אני מההודעה למעלה... בניק של כיכר השוק...

[אמא_של_פיצי*]

היי, תודה רבה על כל התגובות. אני מפרידה בין הדברים - ההנקה וכל השאר. כרגע ההנקה גורמת לי צער ומתח, אז אני לא רוצה להתמקד בה, לא רוצה להזמין שוב יועצת הנקה שתתבונן בסיטואציית הנקה אקראית ותתן לי עצות. קיבלתי עצות מצוינות, גם בדף הזה, ופגשתי עד היום במצטבר כמעט 10 מדריכות ויועצות, ורופאה אחת. היום דווקא פיצי הסכימה לינוק פעם אחת, אז אני מרגישה קצת יותר טוב. אבל האמת היא שאין לי כוח ואנרגיות להמשיך ולהתעקש. אני מוותרת.
בקשר לדיכאון - קראתי את הקישורים שנוסעת סמויה צירפה והבנתי שאני אכן בדיכאון. לצערי הזדהיתי עם הרבה מהסימפטומים והתחושות שתוארו שם, והרגשתי שאני חייבת להיפטר מזה בהקדם, לפני שזה יפגע בפיצי. חשבתי אפילו על צעדים דרסטיים (תרופות - מין "זבנג וגמרנו"), ודיברתי על זה עם אבא של פיצי. אבל עכשיו אני חושבת לחכות עם הפתרונות הקיצוניים. היום לא הייתי לבד כמעט בכלל ואני כבר מרגישה יותר טוב. בבוקר הלכתי לחברה שגרה קצת רחוק. היה קצת קשה להגיע, ולעלות 4 קומות ברגל עם העגלה, אבל היה שווה. דיברנו על "המצב" (לה יש תינוק בן חודש), וזה עזר. אחר כך פגשתי את אבא של פיצי שהייתה לו הפסקה של שעה, ואחר כך הגיע האיטלקי והיה נחמד. אמנם בסוף הפגישה התמוססה כי פיצי התחילה את הבכי של הערב, והמסכן נשבר והלך. בינתים דיברתי עם עוד חברה והזמנתי אותה לבוא אליי עם הילדות בשבוע הבא - אני אנסה למצוא בכל יום מישהו שיבוא אליי או שאני אליו (יותר קשה - אני לא הכי ניידת). נראה איך ילך. עכשיו זה הרגע המאושר של השבוע עבורי, כי עוד מעט אבא של פיצי יחזור וכל הסופשבוע לפנינו. ובשבוע הבא - נראה מה מצב הרוח. אם אני אראה שאני שוב שוקעת לבכי ומחשבות שליליות, ופגישות עם אנשים לא עוזרות, אחשוב על הצעד הבא - אני לא רוצה להמשיך להרגיש ככה עוד הרבה זמן.

[אמא_של_פיצי*]

בינתיים הפתעה נעימה. פיצי הסכימה לינוק שוב, אמנם לאחר כמה נסיונות שכנוע. שכבנו לנו במיטה והיא הוציאה מדי פעם את הפיטמה מהפה וחייכה אליי. אני לא יודעת כמה חלב היא קיבלה, אבל הרגשתי שוב קרובה אליה, אחרי שבימים האחרונים התרחקתי קצת. אני מקווה שהיא לא מושפעת ממצבי הרוח שלי. עכשיו ראיתי במה חדש את הדף דיכדוך אחרי לידה, נכנסתי וקראתי את כולו, והרגשתי פחות לבד. תודה על השיתוף ועל העזרה ועל האתר הזה...

[רסיסים_של_אור*]

אמא של פיצי יקרה,
כתבו לך כאן כל-כך הרבה ובכל זאת עוצרת לכתוב לך כי הלב שלי הומה. דרך המילים שלך ודרך החיים שלי אני מבינה ורואה שוב את הדכאון אחרי לידה שחוויתי אני אחרי הלידה הרביעית שלי.
אני זוכרת גם איך כשפתאם המושג "דכאון אחרי לידה" עלה ברדיוס שלנו, התיישבתי עם בן הזוג מול האינטרנט והתחלתי לעבור על סימפטומים ולזהות את עצמי בפנים.
אני אישית פחדתי מכל מיני טיפולים פסיכיאטריים, אם כי יש לי חברה טובה מאד מאד שנעזרת בזה והדבר חולל בה תמורות נפלאות והשיב המון חיים ואור לחייה.
קושרתי עם מטפלת שהתאימה לי כמו כפפה ליד. יחד מצאנו את הדרך שעשתה לי טוב (שילב של פרחי באך שהתאמנו כל כמה זמן, רפלקסולוגיה ו"עוצמת הרכות"). יותר מהכל אני חושבת שהיה לי קשה לפנות זמן לעצמי בתוך כל העומס הזה של תינוק קטן וזקוק לי כל-כך, ועוד ילדים בבית וכו' וכו'. מצד שני, זה היה הדבר הכי חיוני וחשוב לעשות. לקבוע זמן קבוע שהוא בשבילי, שמישהו יושב שם ומקשיב לי ומעניק לי. לשכב ולקבל טיפול לגוף ולנפש.
אנחנו נותנות כל-כך הרבה ולפעמים מאגרי האנרגיה שלנו מרוקנים ומצריכים מילוי חיצוני.

היום אני יודעת לראות איפה הייתי רק לפני שנה ולשמוח שאני במקום טוב יותר.
אל תבהלי, אני חושבת שאת מזהה את המקום שלך ואת הצרכים שלך. אני קוראת אותך כבר המון זמן וחושבת (סליחה על חוסר הפוליטיקלי קורקט וכל מיני כאלה) שאכן הסוגיה של ההנקה מכניסה אותך לסרטים לא טובים. ואם לא תניקי ? אז מה ? אז תהיי אמא פחות טובה לפיצי ???? המאבק סביב ההנקה גוזל ממך הרבה אנרגיות שאת צריכה בשביל התפקוד היומיומי. במקום להאבק עם פיצי או לשאוב עוד ועוד, את יכולה לחבק אותה, לשאת אותה עלייך ולאהוב אותה במלואך. אפשר להעניק גם בלי להניק.

אני תומכת בך ובבחירות שלך ושולחת לך חיבוק גדול של הזדהות, הכלה וכוח

[רסיסים_של_אור*]

יש גם את הדף מודעות והכנה לתקופת הפוסט פרטום תראי אם מדבר אלייך. אורית אוקו ערוסי ממליצה שם על ספר של שילה קיצינגר שניקרא "תינוק בוכה" וכותבת עליו:
_שם היא מדברת בדיוק על הדברים הנ"ל, על התיסכולים ,הקשיים והכעסים של אמא טריה .
הוא היה נפלא בעיני בדיוק בגלל הסיבה שאלו דברים שלא מדברים עליהם בדרך כלל, אבל באותו הספר כן.
אני לא יודעת אם עדיין אפשר להשיג אותו בארץ, כי ניסיתי לפני כשנתיים ולא היצלחתי, אבל שווה שווה לנסות!_

לילה טוב

[נוסעת_סמויה*]

שיהיה סופשבוע נפלא, מנחם ומפיג כאבים עם אבא של פיצי @}.

[פלוני_אלמונית*]

אורית אוקו ערוסי ממליצה שם על ספר של שילה קיצינגר שניקרא "תינוק בוכה" וכותבת עליו:
לא רק שהספר הזה לא נתן לי נחמה או עזרה משום סוג, הוא דיכא אותי נורררררא, זה היה נורא. באופן אישי מאד לא ממליצה עליו, במיוחד למי שכבר מדוכדכת.

[ריש_גלית*]

בספרים עסקינן - "החיים אחרי הלידה", לא זוכרת כרגע את שם המחברת, אבל עד כמה שזכור לי זה אחד הספרים השפויים ביותר שקראתי בתקופת הפוסט פרטום הראשונה שלי. אני מחפשת אותו בכל חנות ספרים שאני פוגשת, שיהיה לי להשאיל לנזקקות...

[אמא_של_פיצי*]

ושוב תודה...
רסיסים של אור, אני חושבת שאת צודקת. גם אני מרגישה שההנקה גוזלת ממני כוחות שכבר אין לי, ואני כבר לא מתעקשת עליה. יהיה מה שיהיה.
היום שוב היו כאן הרבה אנשים, חברים באו לבקר, והרגשתי יותר טוב. סיפרתי לחברה שהייתה כאן על ההבדל בין ההרגשה שלי במשך השבוע להרגשה עכשיו, והיא אמרה: "תזכרי את זה". לזכור שזה יכול לעבור, שזה לא דיכאון "אמיתי" ששוקעים לתוכו לגמרי. מן הסתם לדיכאון אחרי לידה יש סיבות הורמונליות וסיבות "מצביות", ומשקלו של המצב גדול. אני אעשה כל מאמץ בשבוע הבא כדי לא להישאר לבד.
ביום ראשון אני צריכה לעבוד, וממש אין לי כוח לזה. הפרופסורית שאני עובדת איתה הסכימה לבוא אליי, ועשתה לי טובה גדולה, אבל זה אומר שבקטע הפולני אצטרך לנקות ולסדר את הבית. היא הרי אישה מבוגרת ומכובדת, והבית שלה מקסים ומבריק מניקיון, והיא תצטרך לבוא לדירה הסטודנטיאלית והמבולגנת שלנו. אין לי כוח לנקות, אבל אני רוצה שהניסיון הזה יצליח, שאוכל לעבוד בבית, ולכן אני רוצה שהבית יהיה הכי מזמין שהוא יכול להיות, כדי שהיא תרצה לבוא שוב. אם הפגישות יעברו אליה, זה אומר נסיעה ארוכה ובעיקר - השארת פיצי רק עם בייבי סיטר.

[אמא_של_פיצי*]

ושאלה - פיצי ישנה עם דובים שהיא מחבקת, מריחה ולועסת. היא די נקשרה אליהם, אבל חברה שהייתה כאן אמרה שזה לא נראה לה בטיחותי. מה דעתכן?

[אום_אל_קיצקיצ*]

אני לא יודעת בקשר לבטיחותי אבל תמי גלילי אמרה משהו על זה שהם משחררים חומרים רעילים למיניהם. לפני שאת נבהלת, תשאלי אותה ותראי אם מתאים לך הגישה (באופן כללי אנחנו חיים בעולם מורעל אז כל אחד שם לעצמו את הגבול ואולי לך דובים פרוותיים זה בסדר...)

[אמא_של_פיצי*]

תודה על התשובה המהירה!

[אמא_של_פיצי*]

החברה אמרה שבשלב שהם מתחילים להתהפך יש סכנת חנק חס וחלילה - התינוק יכול "להיתקע" עם הפרצוף בתוך דב (במקרה של פיצי - דב, חולדה, ארנב, או פרה).

[אום_אל_קיצקיצ*]

אני חייבת לציין שלי זה נשמע מגוחך. בעצם כל דבר בסביבת התינוק יכול להוות סכנה. קחי את המשפט שלי מלמעלה ותחליפי את המילה מורעל במילה מסוכן: באופן כללי אנחנו חיים בעולם מסוכן אז כל אחד שם לעצמו את הגבול ואולי לך דובים פרוותיים זה בסדר...
במקומך הייתי נותנת קרדיט לפיצי שתהיה לה מספיק אינטילגנציה להחלץ אם הדוב ינסה לחנוק אותה. רעלים קצת יותר מפחיד בעיני.
אבל זה בדיוק העניין. את האמא. את אחראית על שלומה של הבת שלך אבל את גם אחראית להחליט אילו עצות את לוקחת ואלו עצות את שמה בצד כי אם מקשיבים לכולם אי אפשר להתקדם. לא כל מי שאומר לך משהו צריך להתייחס לדבריו ברצינות תהומית. (כולל אותי (-: ).

[אילה_א*]

לא כל מי שאומר לך משהו צריך להתייחס לדבריו ברצינות תהומית
תודה .
וגם לגבי הדובים המסוכנים האלה (נו באמת)הם מסוכנים רק לתינוקות משכבות סוציואקונומיות נמוכות - את לא שם .
אש"פ(אוי לא יוצא טוב השם שלך בראשי תיבות ) תרופה שקוראים לה אומגה שלוש ותתחילי לקחת שלוש כל יום ותוך כמה ימים העולם יראה לך מקום יותר נוח לשימוש .
וגם תקני לך מנעול של אופניים וכשאת הולכת לחברה שגרה בקומה רביעית תקחי את פיצי על הידיים ואת העגלה תקשרי למעקה למטה האמת שההיפך קודם תקשרי ואחרכך תקחי על הידיים .

[אילה_א*]

מחכה שיקראו לי לעוד התנדבות בירושלים

[אחת*]

)הם מסוכנים רק לתינוקות משכבות סוציואקונומיות נמוכות - את לא שם .

אילה, את מוכנה להסביר בבקשה?

[אילה_א*]

סכנות רבות כמו מוות בעריסה
ילדים שההורים שלהם התגלגלו עליהם בשנתם
דברים כאלה - מפחידים - הם דברים שקורים ברובם בשכבות סוציואקונומיות נמוכות אבל מפחידים איתם את כל השכבות .

[אמא_של_פיצי*]

היי, אני כותבת ממחשב לא שלי - שלנו קרס, הפעם כנראה סופית. תודה על התשובות, נראה לי שאני אשאיר את הדובים. פיצי גם משחקת איתם בצורה חמודה וממיסת לב במיוחד. אני לא יודעת מתי אוכל לכתוב בפעם הבאה, אבל מקווה שזה יהיה בקרוב. להתראות בינתיים...

[גם_ירושלמית*]

אמא של פיצי שלום,
אני מלווה את הדף הזה די מההתחלה וקוראת אותו במקבצים פה ושם.
עכשיו קראתי את השבועיים האחרונים- רציתי לומר לך שאני מזדהה מאוד עם תחושותיך. כך הרגשתי בדיוק ב"חופשת הלידה" (הארוכה שלקחתי, הרי אני אמא משקיענית ורצפית) עם הבן הגדול שלי.
בהיותי ירושלמית, אני יודעת גם כמה האוירה כאן, הלא תוססת במיוחד, עשויה להשפיע לרעה על מצב הרוח ולהחמיר את תחושות הבדידות.
כיום אני שוב בבית, עם תינוקת חדשה בת חצי שנה. והכל נראה אחרת כי עברתי דרך ארוכה מהמקום הלא סימפטי שהייתי בו אז, אני לא חושבת שצריך ישר לרוץ לפתרונות קיצוניים של טיפול, אלא קודם נסי לרפד את עצמך במסגרת, חברה ופעילות.
אם את גרה באזור דרום העיר אני אשמח להפגש שנראה אם משהו מקליק לנו.

[יסכו_נט*]

את מותק. וגם קצת מראה... כל כך מזכיר מה שעבר עלי. רק רוצה לספר לך שאני עברתי את התחושות הקשות האלה.. נולדה לי לפני חודש ילדה שניה. וטוב לי מאוד מאוד, לא ידעתי שיכול להיות כל כך טוב. התקופה הקשה שעברתי עם לידת הילד הבכור שלי גרמה לי לאבד אמון בטוב. אני שוב בבית, הרבה יותר לבד ואני שמחה ומלאה כמו שלא הייתי מאודי. (עצה שאת יכולה למחוק כדי שאבא של פיצי לא יראה. אני יודעת שהימים האלה חילחלו עמוק לזוגיות שלנו, ועשו קשה, אפילו שהאיש שלי סוף סוף חזר הבייתה בערב, שאבתי אותו. ולא היה טוב. אולי תיקני לו משו. או תמצאי שמו שמשמח אותו. תראי זה יכול ידליק אותך גם קצת) ושוב, את מותק.

[נוסעת_סמויה*]

אמא של פיצי, בתקווה שתחזרי לכאן בקרוב -
הבית הירוק
פתוח מחר (יום ג') מארבע עד שש, חינם ובמרחק הליכה מהבית.
תוכלי למצוא שם אוזן קשבת מקצועית ואינטראקציה אנושית נעימה ולא מחייבת. הייתי קופצת.
@}

[''מרבה_ידיים''*]

אמנם לא קראתי את כל הדף, למרות שבהתחלה עקבתי, אבל חייבת לשתף אותך.
אמנם לא בדיוק הסיטואציה שבה את נתונה, אבל: בני הגדול לא רצה להמשיך לינוק בגיל 3.5 חודשים (אחות טיפת חלב הציעה לשלב בקבוק ואני הקשבתי לה והוא התלהב מהעניין והעדיף אותו).
היו לי יותר משבועיים של מלחמות על הציצי ובכל פעם הוא רצה פחות ופחות.
היה לי משבר רציני- כל הזמן בכיתי. זה היה הדבר היחיד שהיה רק שלי ושלו ושאף אחד אחר לא היה יכול להשתתף בו ואהבתי את זה מאוד.
אחרי כשלושה שבועות החלטתי לעשות סוויץ' בראש והחלטתי שאמא בריאה= תינוק בריא וויתרתי. עדיין המשכתי לשאוב אבל לינוק הוא לא חזר.
את בני השני- הנקתי שנה וחצי...

[אמא_של_פיצי*]

נעשה נס והמחשב נדלק פתאום, אחרי כמה ימים של מסך כחול. מעניין כמה זמן זה יחזיק. לגם ירושלמית: אני גרה בקטמון - קרוב אלייך? את מוזמנת לכתוב לי בדף הבית. (לפי הגילאים של הילדים ומקום המגורים נדמה לי שאני מכירה אותך - האם את ש. שפגשתי בשיעור בימי חמישי בבוקר? סתם ניחוש).
ותודה רבה לך נוסעת - נראה לי שאלך מחר.

[אמא_של_פיצי*]

אתמול באה אליי הפרופסורית, עבדנו ביחד בבית והיה לי מאוד קשה. מבחינה מנטלית - נראה לי שאני איטית יותר מאז הלידה. והיה לי קשה להתרכז. פיצי הייתה עם בייביסיטר - והיא בכתה הרבה יותר מהרגיל. כנראה הרגישה את המתח שלי. היה כל כך קשה לשמוע את הבכי שלה - כמובן שמדי פעם הלכתי אליה וחיבקתי אותה, אבל לא תמיד. הפרופסורית הגיעה מרחוק כדי לעבוד, ולא הייתה מרוצה מההפסקות האלו. ואני רציתי שהיא היה מרוצה כדי שתסכים לבוא שוב ולעבוד אצלי, ולכן לא תמיד ניגשתי לפיצי - והיה כל כך כל כך קשה להמשיך לעבוד. היא אמרה לי "הגיע הזמן לנתק את חבל הטבור. את תראי שזה יהיה יותר טוב." כיוון שהיא אמא וסבתא מנוסה, נאחזתי בדבריה: "זה באמת יותר טוב?" וחשבתי - אולי יש בזה איזו תועלת, אני יודעת, לעצמאות שלה או משהו. ניסיתי להתעודד. אבל אז היא אמרה: לך זה בטוח יותר טוב להתנתק קצת. לה - אני לא יודעת. בטח היה לה עדיף אם היית צמודה אליה כל הזמן כמו באפריקה."

[אמא_של_פיצי*]

היום הייתי צריכה לצאת לגמרי מהבית כי הרציתי בכנס. מציאת בייבי סיטר הפכה לדרמה גדולה, כשכל המועמדות האפשריות חלו לפתע בשפעת. ברגע האחרון נמצאה מישהי שאני סומכת עליה ואוהבת אותה, חברה של אחי שהתפנתה לפתע, והלכתי לכנס בראש שקט. בדרך צלצל אלי אבא של פיצי - והפלא ופלא - גם הוא חולה בשפעת! ובדרך הביתה! אם כך, פיצי בידיים של אבא, אמנם חולה, אבל אבא. הרגשתי ממש טוב, והייתי מאושרת שם כמו שלא הייתי מזמן. פגשתי אנשים, פגשתי חברות, אכלתי ושתיתי בנחת, הלכתי לי בחזרה הביתה ברגל, נכנסתי לסופר לקנות אוכל - ממש אדם חופשי. היו לי קצת רגשי אשמה שכל כך טוב לי בלי פיצי (כמובן - בידיעה שהיא בידיים טובות), אבל מצאתי לי שפע רציונליזציות, וחיבקתי אותה חזק חזק כשחזרתי הביתה...

[אמא_של_פיצי*]

וההנקה - היום ואתמול היו רק הנקות בוקר. ואחריהן - פיצי מחסלת 120 מ"ל מטרנה. בשאר שעות היום היא לא רוצה. עכשיו השפרצתי לה קצת לתוך הפה וניסיתי לשכנע אותה - וכלום. בשאיבות יוצא ממש מעט - ואני מרגישה שהחלב הולך ונעלם. דווקא עכשיו, כשאבא של פיצי חולה והיא צריכה את החיסון הטבעי הזה. עצוב לי, אבל אני מנסה לא לחשוב על זה. אין לי מספיק אנרגיות עכשיו כדי להתאבל על סוף ההנקה.

[תזמורת_הים*]

הגיע הזמן לנתק את חבל הטבור
איזו אמירה מחלישה

נראה לי שעדיף לקיים פגישות מהסוג הזה כשפיצי לא בסביבה- בפעם הבאה שלחי את הבייביסיטר לצאת איתה לטיול. גם לפיצי יהיה יותר קל וגם לך.
גם אצלנו, בגיל שנה ותשע, יותר קל לו להיות רחוק ממני לזמן קצר (אבל עם אנשים אהובים ובסביבה כיפית) מאשר איתי כשאני לא פנויה אליו.

[אמא_של_פיצי*]

השאלה היא - האם פיצי מרגישה את המרחק כשאני בחדר אחר? מה ההבדל בין זה לבין מרחק של כמה רחובות? בכוונה רציתי להישאר אתה בבית כדי שאוכל ללכת אליה מדי פעם.
הפרופסורית אמרה לי שכיוון שאנחנו לא באפריקה, ושאני אצטרך לחזור לעבוד בקרוב, צריך להתחיל להתנתק. אני מעדיפה לדחות את הניתוק הזה כמה שאפשר. גם כשאחזור לעבוד - זה יהיה קשה, אבל זה לא יהיה כל יום, אז אני מקווה שזה לא יהיה ממש נורא.

[תזמורת_הים*]

האם פיצי מרגישה את המרחק כשאני בחדר אחר? מה ההבדל בין זה לבין מרחק של כמה רחובות?
בחוץ יש גירויים מענינים שיסיחו את דעתה. כבר כתבו לך וגם ראית בעצמך אאל"ט שבחוץ תינוקות הרבה יותר רגועים. עדיף שתצא לטייל, ובמקרה הצורך הבייביסיטר תביא אותה חזרה.

הפרופסורית אמרה לי שכיוון שאנחנו לא באפריקה, ושאני אצטרך לחזור לעבוד בקרוב, צריך להתחיל להתנתק
וואלה? אם את חושבת כמוה כנראה שלא קראת מספיק דפים באתר

[חוט_השני*]

צריך להתחיל להתנתק
אני דווקא הייתי מתנתקת מהפרופסורית הזו:-P
את אמא נהדרת ואין שום סיבה שתמצאי בחברת אנשים מחלישים שכאלו, ובוודאי שלא צריך להתייחס ברצינות לכל מילה שלה..
כיוון שהיא אמא וסבתא מנוסה,
לא אומר כלום.
סליחה על ההתפרצות, מקווה שלא יתפרש כחוסר תמיכה, אני פשוט משתגעת מדיבורים עלובים כאלו

איך פיצי מרגישה בחוץ בטיול?
אולי הן יכולות לטייל באיזור ולחזור במידת הצורך?

[ריש_גלית*]

האם פיצי מרגישה את המרחק כשאני בחדר אחר? מה ההבדל בין זה לבין מרחק של כמה רחובות?
היא לא מרגישה את המרחק, היא מרגישה אותך. כלומר, לדעתי, כשפיצי בבית, בסיטואציה שמבחינתה היא רגילה, ובסיטואציה רגילה היא יודעת הרי שאת נמצאת שם בשבילה, אז אין לה שום אפשרות להבין שאת שם אבל לא פנויה אליה. זה פשוט לא נמצא אצלה בסיסטם, אמא שלא פנויה אליה.
אבל אם היא בחוץ, מטיילת, באור, עם כל הגירויים שיש בחוץ, זה כמובן הרבה יותר קל לה. זה מעניין, זה מרגיע, זה מרדים. כמו שתזמורת הים אמרה, אפילו בגיל הרבה יותר גדול יותר קל לו להיות רחוק ממני לזמן קצר (אבל עם אנשים אהובים ובסביבה כיפית) מאשר איתי כשאני לא פנויה אליו. אני מכירה את זה גם מאצלנו. כשאני יושבת ליד המחשב בזמן ששניהם משחקים בכיף בחדר אחר, מהר מאוד הם יתנקזו לקִרבתי, הוא יבקש ציצי, היא תרצה לשבת עלי... אבל בחוץ - אפילו כשהם היו בגיל של פיצי יכולתי לשים אותם על פיסת דשא או אפילו בעגלה בגינה, מתחת לאיזה עץ, והם מיד התחילו לדבר אל העלים. כל זה היה נכון רק עד שפתחתי איזה עיתון או נכנסתי לשיחת נפש עם מכרה חדשה מהגינה - אז מיד נשמעה פעיית מחאה.

כיוון שאנחנו לא באפריקה, ושאני אצטרך לחזור לעבוד בקרוב, צריך להתחיל להתנתק
משהו בניסוח שלה לא נראה לי. מה שצריך זה לא להתחיל להתנתק אלא להתחיל להתחבר לעוד מישהו שהיא תרגיש ביטחון ואמון איתו/ה, אדם אחד קבוע שיהיה איתה בשעות קבועות, בהתחלה ביחד איתך - שוב, רצוי אולי להתחיל בטיולים בחוץ, כדי לשנות את השגרה שבה את והיא יחידה אחת - ולאט לאט, אחרי שהיא כבר מוכנה לאכול מאותו מטפל, להשאיר אותם לבד לפרקי זמן שילכו ויתארכו. אולי יותר טוב להתייעץ עם מי שעשו את זה עם מטפלת לא מוכרת. אצלנו זה היה עם אבא בגיל הזה (ועד היום), וגם אז זה היה הדרגתי: בהתחלה יציאה לזמן קצר ולמרחק הליכה קצרה, ואחר כך יותר ויותר עד שהיום זה כבר חצאי ימים בלעדי.
כמעט תמיד קל יותר להיות בחוץ עם תינוקות. להיות בתנועה.

הרגשתי ממש טוב, והייתי מאושרת שם כמו שלא הייתי מזמן. פגשתי אנשים, פגשתי חברות, אכלתי ושתיתי בנחת, הלכתי לי בחזרה הביתה ברגל
כמה נפלא! הנה, את רואה, לא רק לתינוקות קל יותר להיות בחוץ, בתנועה, עם אנשים מעניינים ואהובים מסביב. גם לך.

[תזמורת_הים*]

מה שצריך זה לא להתחיל להתנתק אלא להתחיל להתחבר לעוד מישהו שהיא תרגיש ביטחון ואמון איתו/ה
בדיוק. בדיוק.

[אום_אל_קיצקיצ*]

כיוון שהיא אמא וסבתא מנוסה, נאחזתי בדבריה: "זה באמת יותר טוב?"
את רואה, לזה התכוונתי כשאמרתי לך את האמא. את אחראית על שלומה של הבת שלך אבל את גם אחראית להחליט אילו עצות את לוקחת ואלו עצות את שמה בצד כי אם מקשיבים לכולם אי אפשר להתקדם. לא כל מי שאומר לך משהו צריך להתייחס לדבריו ברצינות תהומית
אני לא יודעת אם זאת נטיה קבועה שלך להקשיב לכולם או שהאמהות גרמה לך לאיזה חוסר ביטחון אבל הניסיון להתייחס ברצינות למה שכל אחד אומר מחליש אותך. אז מה אם היא אמא מנוסה? יש בעולם מיליארד אמהות מנוסות עם מיליארד דעות שונות. סנני אחותי, סנני. לאנשים יש נטייה לחשוב שאמהות טריות זו הזדמנות להידחף לטריטוריה לא להם ולפרוש את משנתם. על כל צעד ושעל ברחוב מישהו מוצא לנכון להעיר משהו על האופן שבו את מגדלת את התינוקת ("קר לה, חם לה, אין אויר" וכו'. מי לא מכיר את אלו?) לי זה הביא עצבים אבל שמתי פס. אם הייתי קצת יותר חזקה הייתי שמה פס בלי שזה אפילו יביא לי עצבים. (אני לא מתייחסת לתוכן הדברים. אם הוא מתאים לך תקחי, אבל רק אם הוא מתאים לך ולא כיוון שהיא אמא וסבתא מנוסה ).

[פלוני_אלמונית*]

כיוון שהיא אמא וסבתא מנוסה,
זה שזה מתאים לה ולבת שלה (או כלתה) לא אומר שזה חייב להתאים לך.................

[תזמורת_הים*]

זה שזה מתאים לה ולבת שלה (או כלתה)
ומי יודע אם זה התאים לבת שלה כשהיתה תינוקת (ואם זה בכלל הטריד אותה)

[אמא_של_פיצי*]

אחי הקטן והגאון תיקן את המחשב - בינתיים, עד שנקנה חדש שעובד ולא נופל כל יומיים.
בקשר לפרופסורית - המפגש איתה דורך לי על נקודה רגישה ביותר, והיא האימהות מול הקריירה. מסלול אקדמי הוא מסלול קשה ותובעני. צריך לפרסם הרבה, להרצות בכנסים, להכין קורסים וללמד - ואני לא יודעת איך זה משתלב עם ילדים, ואפילו עם ילדה אחת. והיא מישהי שהצליחה - גם לגדל ילדים (אני לא מכירה אותם ולא יודעת איך הם "יצאו") וגם אקדמיה. זה לא אומר שהיא צודקת, אבל אני כן מנסה לשאול נשים כמוה מה הן עשו. וכמובן - זה לא אומר שאעשה כמותן.

[תזמורת_הים*]

האימהות מול הקריירה
לי יש חברה שמשלבת קריירה אקדמית עם אמהות והתרשמתי שמרחב התמרון שלה גדול יחסית (לעומת חברה אחרת שהיא עורכת דין, שזה באמת מקצוע שקשה לשלב עם אמהות).
היא היתה בבית תקופה די ארוכה (יותר משנה), ואחר כך שלחה את הילדה למשפחתון קטן ליום קצר יחסית, ובמקביל עשתה דוקטורט ופוסט דוקטורט.
אולי תרצי שאקשר ביניכן? גם היא ירושלמית. אם כן, מוזמנת לעבור למייל (הכתובת בדף הבית שלי).

לגבי
היא מישהי שהצליחה - גם לגדל ילדים (אני לא מכירה אותם ולא יודעת איך הם "יצאו") וגם אקדמיה
מה זה "הצליחה" בעיניך?איך את מגדירה הצלחה בשילוב אמהות וקריירה?

[נוסעת_סמויה*]

בקשר לפרופסורית - המפגש איתה דורך לי על נקודה רגישה ביותר, והיא האימהות מול הקריירה. מסלול אקדמי הוא מסלול קשה ותובעני. צריך לפרסם הרבה, להרצות בכנסים, להכין קורסים וללמד - ואני לא יודעת איך זה משתלב עם ילדים, ואפילו עם ילדה אחת. והיא מישהי שהצליחה - גם לגדל ילדים (אני לא מכירה אותם ולא יודעת איך הם "יצאו") וגם אקדמיה. זה לא אומר שהיא צודקת, אבל אני כן מנסה לשאול נשים כמוה מה הן עשו. וכמובן - זה לא אומר שאעשה כמותן.

אני ממש חושבת שכדאי לך לעזוב את הנושא הזה עכשיו. הוא רחוק והיפותטי, וכל העיסוק בו רק מחליש אותך. כרגע הכוחות שלך לא איתך ולכן כל משימה קטנה נראית לך ענקית, לא כל שכן שילוב בין אימהות וקריירה. כשכוחותייך יחזרו אליך הכל ייראה אחרת. כרגע כדאי שתתמקדי בכאן ובעכשיו.

וההנקה - כמעט ולא קיימת. (...). יש בי הרבה צער ואפילו אבל על כך שזה נגמר.
אני מצטערת מאוד לשמוע שאת מרגישה כך וקל לי להזדהות עם תחושת האבל, אבל אולי באמת שחרור המאבק הזה יפנה לך אנרגיה להתמודדויות אחרות. תני לפיצי להשתמש בך כמוצץ, ובכלל, תני לשתיכן המון הזדמנויות לקירבה פיזית, גוף אל גוף.

שיהיה לשלושתכם סופשבוע נעים @}

[ריש_גלית*]

וההנקה - כמעט ולא קיימת. בשאיבות יוצא גג 20 מ"ל.
אמרו את זה קודם, לפני... שאיבה היא לא הנקה. את מדברת בנשימה אחת על שני הדברים בעוד אין קשר. ולדעתי תעזבי את השאיבות לגמרי ותיתני לה לינוק אם את והיא רוצות מתי שמתאים לכן. אולי תוכלי לשמר הנקה אחת או שתיים ביום כל עוד זה מתאים לך ולה.

פיצי ינקה כמה פעמים, רק לדקה או שתיים, ויותר על תקן מוצץ
מה רע בזה? ציצי הוא גם מוצץ. ודקה או שתיים זה בהחלט יכול להיות אפקטיבי בגיל שלה גם מבחינת החלב. כלומר כנראה שמגיע אליה חלב בכמות מסוימת (אלא אם כן היא רק עושה תנועות ואת לא מרגישה את הוואקום). אל תשאבי כדי לדעת אם יש לך או אין לך חלב. פשוט תני לה לבדוק בעצמה. אם היא ממשיכה בזה מן הסתם יש שם חלב.

סליחה אם אני נשמעת פנאטית. אני חושבת שאולי פעם תקראי את הדברים האלה - אולי כשתניקי את הילד הבא - והם ייראו לך נורמליים. אני זוכרת שהייתי קוראת בפורום תמיכה בהנקה בתפוז וכולן נשמעו לי משוגעות וקיצוניות פרו-הנקה. וזה בזמן שהינקתי הנקה מלאה! היום אני מתייחסת לדברים אחרת לגמרי. כלומר, זה לא רק השאלה אם את מניקה או לא. זה יותר ההשתחררות מהשאלה הזאת ומביקורתיות כלפי עצמך כאמא. כולה את אמא כמה חודשים, תשווי את זה נניח ללימודים שלך, כמה זמן לקח לך לעשות דוקטורט? וילדה זה הרי הרבה יותר מסובך, והדרישות ממך משתנות כל הזמן...
אני מתכוונת לומר שאת מספרת דברים חיוביים - למשל שהיא ינקה כמה פעמים - אבל את רואה בזה רק את השלילי. אם תוכלי להתייחס לכל דבר לגופו ולא מתוך איזו ראייה של איך הדברים אמורים להיות לפי איזה ספר כללים שמישהי - את, מן הסתם - כתבה בשבילך, יהיה לך אולי קל יותר לקבל את האימהות שלך ובתוך כך להשתחרר מכמה חרדות. ומתוך ראייה של החיובי שבדבר הספציפי שקרה והתמקדות בנעימות שלו - היא ינקה, היה לך נעים, היא התענגה על המוצץ הטבעי שסידרת לה - טוב, זה ברור שזה יותר טוב מאשר לראות את השלילי שבדבר, לא?
אני לא רוצה לומר שמתוך כך אולי ההנקה הבאה תהיה טובה יותר כי זה שוב להציב ציפיות. ואולי את בכלל כבר לא מניקה אפילו פעם ביום. אבל זה נכון לכל דבר בעצם. אני לא מצליחה לחשוב על דוגמה מעולמם של בני ארבעה חודשים אז אני אדגים מעולמו של בן שנה ושמונה: לפני כמה זמן החלטתי שהחיתולים הם לא חלק מהלבוש שלו יותר. זה היה הדרגתי, לא חשוב, ונכון לעכשיו הילד עושה את צרכיו כמיטב יכולתו - בסיר, מפספס על השטיח, לילה רטוב שני לילות יבשים וכו'. ואני? מהרגע שהחלטתי שמה שחשוב לי זה שהוא יהיה בלי חיתול אז אני מאוד משתדלת שזה מה שיהיה חשוב לי. לא שאני מתעלמת - אני אמא שלו, אם הוא לא ילמד ממני מה מקובל ומתאים ממי ילמד? - אבל אני מתענגת על ישבנו המתוק העירום מחיתול כי זה מה שחשוב לי באמת.

הלוואי שהיית מרגישה שאת האמא הכי טובה שפיצי היתה יכולה להשיג לעצמה. עובדה, היא בחרה בך!

תחושות של אבל - מובן, היה משונה אם לא היית מרגישה ככה. מה שחשוב בעיני זה לא להתחבר לתחושת כישלון. אבל אולי את יכולה לראות בכל שינוי או מעבר גם את הצמיחה והרווח אפשר גם להרוויח מהם. ברגע שאת מרפה בעניין ההנקה - מתפנה לך רגש לדברים אחרים.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

מה שגלית אמרה, וגם:

אל תשכחי שמצבכן היה מעולה עד לא מזמן - כמעט כל הזמן רק הנקה. ועכשיו פתאום יניקות ממש בודדות, ובנוסף התחושות הקשות ומרפות הידיים שלך.
זה מעבר די חד, בתוך חודש. הייתכן שזה קרה לאחר ש"נפל האסימון" שפיצי לא הולכת לשום מקום ושההתמודדויות האלה נמשכות ונמשכות?

התחושות שלך הן פחדים ממה שעדיין לא קרה (ואולי לא יקרה), בעוד שהאתגר הגדול של גידול ילדים הוא לחיות איתם את הכאן והעכשיו ולתקן את הטעויות באמצע נגינה, ולהשתפר מרגע לרגע. אף אחת לא מצליחה לעשות את זה במאה אחוז ואולי אפילו לא בשמונים אחוז, אבל זה הפוקוס.

אז אולי כדאי לך לחזור לדברים הקטנים של ההווה, לטיול בוקר מוצלח עם התינוקת, לפגישה נחמדה עם עוד אמהות, לארוחת ערב שהצלחת לארגן אם בכלל (בתקופה שאתן נמצאות, גם כריך מושקע ראוי לצל"ש). ומתוך זה לצמוח ולצבור עוצמה ובטחון כאמא. זה לא יבוא מ"מחשבות גדולות" וניסיון לתכנן את מסלול החיים 10 שנים קדימה. את בראייה נמוכה עכשיו, אבל זה גם היופי של התקופה הזו (שימי לב כמה התינוקת משתנה במהירות, כל שבוע וחודש עבורה הם חלק עצום מהחיים, כל בוקר וכל ערב הם חד פעמיים כמו קריסטל או פתית שלג. התקופה הזו לא תחזור).

[נוסעת_סמויה*]

איזה יופי כתבתן, קרוטונית וגלית.

[אמא_של_פיצי*]

באמת כתבתן יפה, תודה...
פיצי אכן משתנה מיום ליום - אתמול היא התחילה לדבר בקול רם ובצורה שונה לגמרי מהגרגורים בעבר. היא גם מחזיקה את הבקבוק בשתי ידיים ומכניסה לפה, מתמוגגת ממסז' ברגליים ושיא השיאים - צוחקת בקול רם! הבוקר היא הוציאה את הבקבוק מהפה, פנתה אליי, והתחילה לדבר בשיא הרצינות. היה ברור שיש לה נקודה חשובה להעביר. מעניין מה זה היה.
שוב קלעתן לדברים אמיתיים. מעניין איך למרות שהמדיום הזה הוא לא יומן אישי שלי ואני לא כותבת כל מה שאני מרגישה, בכל זאת אפשר להרגיש בין השורות תכונות, כאלו שאני דווקא רוצה להיפטר מהן. המחשבות השליליות וחוסר היכולת לחיות בהווה, "לחיות את הרגע", מלווים אותי מאז שאני זוכרת את עצמי, והם שני צדדיו של אותו עניין: הרי איך אפשר להיות ולהנות בהווה אם עסוקים בהתייסרות על מה שהיה או בחרדה מפני מה שעתיד לבוא. המטרה שלי: לעצור את זה כאן. לא להעביר את זה לפיצי. אבל אני עדיין לא יודעת איך.

[אמא_של_פיצי*]

הנה - בהרצאה שנתתי בכנס, לדוגמא, רוב התגובות היו מאוד חיוביות, אבל כמובן שהתמקדתי בהערה של המנחה שלי, והצטערתי על משהו שיכולתי לומר בצורה ברורה יותר. אין ספק - זו תכונה מאוסה במיוחד. אני מודעת אליה ומקווה שהמודעות הזאת תעזור לי להתמודד.
בקשר להנקה - רוב האוכל של פיצי לא היה אף פעם ביניקה, אלא רק ביום שהייתי איתה במיטה, ומשום מה למחרת זה לא חזר על עצמו והיא רצתה בקבוק. הלוואי שאוכל לשמר אפילו הנקה אחת ביום, ואפילו קצרצרה. הנה - עכשיו היא ינקה דקה בערך, אבל אני מרגישה יותר טוב.

[אמא_של_אורי*]

הי אמא של פיצי,

קפצתי לבקר.
מקריאה בדף, אני מבינה שהפוקוס התרחב. זו כבר לא רק ההנקה, ואפילו לא רק ההסתגלות להורות, אלא התבוננות על הדפוסים שמנהלים את חייך.
יכולה לספר לך, שבאמצעות כל אחד מילדי קיבלתי מתנות אחרות, עברתי דרך וצמחתי. דרך הבכורה למדתי להתמודד עם החרדה. דרך השני, למדתי להתמודד עם תוקפנות. דרך השלישי, למדתי שאין לי שליטה על הדברים. אחרי המסלול הזה, הבת הרביעית היתה פשוט מתנה.
המקום שבו את נמצאת הוא מנוף לצמיחה. הרבה פעמים מצוקה היא הדלק לשינוי .

דרך אגב, דווקא האקדמיה היא מקום עבודה נוח יחסית לאמהות. בשנים האחרונות בחרתי לעבוד ללא תקן, כמרצה מן החוץ. זה איפשר לי לבחור את מספר השעות שאני רוצה ללמד, ולא להקדיש זמן (מיותר מבחינתי) למחקרים ולפרסומים. את הדוקטורט עשיתי רק בגלל מלגת קיום, שאיפשרה לי להיות שנה עם תינוק בבית...

[סוף_מעגל*]

דרך אגב, דווקא האקדמיה היא מקום עבודה נוח יחסית לאמהות. בשנים האחרונות בחרתי לעבוד ללא תקן, כמרצה מן החוץ. זה איפשר לי לבחור את מספר השעות שאני רוצה ללמד, ולא להקדיש זמן (מיותר מבחינתי) למחקרים ולפרסומים. את הדוקטורט עשיתי רק בגלל מלגת קיום, שאיפשרה לי להיות שנה עם תינוק בבית...
גמני.
אבל אני לא בטוחה שזה נכון בכל תחום.
אני עוסקת במדעי החברה, ושם הנ"ל נכון.
במדעים מדוייקים יותר יש מעבדות שהנוכחות בהן מחייבת.
וגם במדעי החברה, אכן הוראה היא נוחה, אבל יש נקודות זמן קריטיות שאם מחליטים בהן להזניח עשייה מחקרת יש לכך השלכות ארוכות טווח (למשל, שכמה שנים מאוחר יותר, גם אם תרצי להשתלב במחקר אקדמי ולזנוח את ההוראה זה יהיה "מאוחר" מידי).

[תזמורת_הים*]

המחשבות השליליות וחוסר היכולת לחיות בהווה, "לחיות את הרגע", מלווים אותי מאז שאני זוכרת את עצמי
אני חושבת שאין כמו אמהות כדי ללמוד לחיות את הרגע. יש לך כל הזמן מול העיניים דוגמה חיה ובועטת למישהו שחי את הרגע בעוצמה הגדולה ביותר שאפשר- פיצי.
אם תרצי או לא תרצי, פיצי תאלץ אותך לשנות את הדפוס הזה

[אמא_של_פיצי*]

תודה על כל מה שכתבתן.. ההסתכלות על ההורות כמנוף לצמיחה מאוד מעודדת. יש כמה דברים שידעתי עוד לפני הלידה שאצטרך לעבוד עליהם כדי לא לפגוע בפיצי, כשידעתי שתהיה לי בת. עניינים של דימוי גוף וכאלה. אולי ארחיב בעתיד, זה נושא קצת רגיש.
בקשר לאקדמיה - נכון שזו מסגרת נוחה הרבה יותר מאחרות (עריכת דין זו דוגמא מצוינת), ומצד שני, להיות מורה מן החוץ זו לא מציאה כל כך גדולה - ואת זה אני אומרת אחרי 5 שנים של הוראה מן החוץ בשלושה מקומות. ההשפלות ואי היציבות שכרוכות בסטטוס הזה לא ממש מתאימות אחרי גיל שלושים ומשהו (על קצה המזלג: במקום אחד שילמו לי רק 7 חודשים בשנה - הורידו גם את חופשת הסמסטר, במקום שני הודיעו לי שבוע לפני פתיחת שנת הלימודים שמקצצים לי את הקורסים, ובמקום השלישי צפיתי בהשתאות איך המשכורת שלי יורדת בעקביות מ-1500 ש"ח בתחילת השנה ל- 1100 בסופה, וכל נסיונותי להבין מדוע עלו בתוהו). יש לי כמה חברים בשנות הארבעים שלא מצאו מישרה, המילגות כבר נגמרות, וזה ממש לא פשוט. לא קל אחרי כל השנים, וההשקעה, והתיקוות, ללכת ללמד בתיכון - מה גם שלא כל אחד מתאים לזה. זו קריירה שבה שמים את כל הביצים בסל אחד, ואם לא משקיעים בזמן (ובתוספת הרבה מזל), אתה נשאר עם ערימת ביצים שבורות. לא משהו בכלל.

[אמא_של_פיצי*]

אוף, פיצי קצת חולה. זו הפעם הראשונה וזה קשה לה ולי. היא מנוזלת ובמצב רוח רע. ניסיתי להניק אותה כדי שתקבל קצת נוגדנים אבל הסירוב היה נחרץ. כמו שאמרתי, אוף...

[ריש_גלית*]

בטח קשה לה יותר לינוק כשהאף שלה סתום... תנסי להשפריץ לאף תרסיס סטרימר, היא תשנא אותך לרגע אבל זה קצת מנקה את האף. ואם את רוצה להיניק תנסי אולי בלילה כשהיא לא לגמרי ערה.
אני זוכרת כמה המחלה הראשונה מבאסת. גם המסכנות שלה וגם התחושה שמשהו פגע בה למרות כל המאמצים שלנו לגונן. אבל אחרי הכל, זאת רק הצטננות. כלומר, מצד אחד זאת הצטננות - אחד הדברים הכי מבאסים שיש; אבל מצד שני בתור מחלה זה לא נורא קשה.
אה, וכמובן, תנסי להשפריץ חלב שלך לאף שלה.
חזקו ואמצו!

[אמא_של_פיצי*]

תודה גלית!

[אמא_של_פיצי*]

הזעקתי את אמא שלי לעזרה. אחרי שני לילות עם מעט מאוד שינה, ומחלת חורף קלה בפתח, יכולת ההתמודדות שלי ירדה מאוד. פיצי צרחה שעות, ולא הצלחתי להרגיע אותה. תחושת התיסכול ואזלת היד היא כל כך גדולה, שמדי פעם הצטרפתי לבכי שלה. והכי קשה - הבדידות בשעות הערב. בשבוע האחרון השתדלתי מאוד לפגוש מישהי כל יום, וזה מאוד עזר. אבל בערב כל אחד חוזר לביתו, ובמקרה שלי - אני חוזרת לבית ריק. אבא של פיצי חוזר מאוד מאוחר, ואני פשוט משתגעת. גם עכשיו פיצי צרחה (כרגע היא בהפסקה), אבל הידיעה שאמא שלי כאן עזרה מאוד. גם התחלפנו בנוהל החזקת פיצי + חיבוק פיצי + טלטול עדין עד שהיא נרגעת. ומדי פעם - מסז' ברגליים. עוזר לכמה דקות. אני יודעת שאלו צרות קטנות מאוד - ילדה בוכה, אבל אני מתוסכלת נורא כי אני לא מחזיקה מעמד. מיליוני אמהות עושות את זה כל הזמן, ולי זה נראה משימה שמעל לכוחותיי. קשה לי גם שהיא הולכת לישון מאוד מאוחר. אני בניתי על ילדה שהולכת לישון בשבע-שמונה, ומשאירה לי קצת זמן לענייניי, או לפחות לשטוף כלים. אבל היא הולכת לישון בסביבות עשר, ואני כבר עייפה מדי. טוב, אלך לשטוף כלים לפני שהצרחות יחזרו..
(אגב - חשבתי שראיתי כתובת אימייל באחת ההודעות האחרונות, אבל היא נעלמה לפני שהספקתי להעתיק אותה. דמיינתי אולי? במצב העייפות שלי זה אפשרי.)