דף תמיכה אבדן אמתי

טוב שהיא קימת.

וגם

טוב שאת קיימת. אל תפחדי לפחד. תצרי מקום לרגשות האלה וכך תוכלי ליצור יותר מקום גם לעצמך.
דריה עוזרת לך כי היא אוהבת אותך. תאהבי גם את את עצמך.
ממשיכה להקשיב לך.

שליחה על ידי יוטי* » 31 מאי 2007, 15:06

דריה צופה ב-100 שירים ראשונים ומקשיבה ל"פזמון ליקינטון" של לאה גולדברג ואני ליד המחשב רועדת, השיר מזכיר לי את ההריון, איך נסענו דריה ואני בלילה, הלכנו לאיבוד באדג'וור בחיפוש אחר המרכז לידה הטבעי שם, בעלי היה בחו"ל והייתי חיבת לקחת אותה איתי בשעת ערב מאוחרת.
בתוך כל הבלבול שלי שהלכתי לאיבוד היא התחילה פתאום לשיר את השיר הזה מהמושב האחורי, אני זוכרת שנדהמתי כמה היא מכירה טוב את המילים (ילדה בת קצת יותר משנתיים), היא כמעט לא רואה את הדיסק הזה ואני לא שרה לה אותו, שרנו ביחד והיה כזה כיף. אני זוכרת שהיא שרה "בפרחי היקינטון בגננו הכתום".
זה היה כזה רגע מקסים ועכשיו יש עליו כתם עצוב. הכתמים העצובים האלה שיש לי על זכרונות מהזמן ההוא.

שליחה על ידי יוטי* » 31 מאי 2007, 15:14

יש לי איזה ענין עם לאה גולדברג.
בבי"ח הקראתי לאמתי את "דירה להשכיר" ואת "מה עושות האיילות".
שרתי לו כל הזמן את "ערב מול הגלעד" שיר שכל כך התאים לאותו הרגע:

האילנות כל כך כבדים
כופף הפרי את הבדים
זו השעה המרגיע
בה נרדמים הילדים

אל הבקעה מן הגלעד
טלה שחור ורך ירד
כבשה פועה, בוכה בדיר
זה בנה הקט אשר אבד

ישוב טלה אל חיק האם
ישכב בדיר וירדם
והכבשה תישק אותו
והיא תקרא אותו בשם

נסתר הליל בין הבדים
והנביא הגלעדי
יורד דומם מהבקעה
לחזות בשנת הילדים

נדמה כאילו סוף סוף את נותנת לרגשות הקשים להציף אותך ובאמת להיות. וזה טוב, קשה נורא ובסופו של יום גם דבר טוב, כי רק ככה, אחרי הצלילה, אחרי הנפילה, אפשר לקום.
אני זוכרת את הרצון הזה להעלם, למות, לטבוע בבקבוק... אני גם זוכרת כמה מזועזעת היתה הסביבה מזה.
אל תתני לקולות האלה להכנס לך לראש. איבדת תינוק קטן. אי אפשר לתאר בכלל את עוצמת והיקף הכאב.
מותר לך להרגיש הכל. באמת.
עם הזמן יהיו תהליכים אחרים, אבל עכשיו נראה שהכאב הוא חזות הכל, אל תכעסי על עצמך בגללו.
הלוואי ויכולתי לחבק אותך באמת, חיבוק מחזק, כזה שמאפשר לך לצלול למעמקי הכאב, כי יש מי שימשה אותך משם.

שליחה על ידי יוטי* » 31 מאי 2007, 17:44

נדמה כאילו סוף סוף את נותנת לרגשות הקשים להציף אותך ובאמת להיות

הפסיכולוגית שלי הסבירה את זה כתהליך טבעי (נו, פסיכולוגית, מה היא תגיד) שבו בהתחלה קשה לבכות בכלל, א"כ בוכים וכועסים על דברים אחרים ובסוף מצליחים לבכות ממש על זה.
ככה זה באמת עבד אצלי.

כי יש מי שימשה אותך משם

מי? אנשים מסביב נהיים צרודים כשהם מדברים איתי, בעלי בפירוש ביקש ממני לא להפיל את עצמי (אני חושבת שהכוונות שלו היו אחרות- יותר בכיוון של להמשיך לתפקד ולחיות אבל זה נתן הרגשה בודדה) ודריה היא הבן אדם האחרון שאני רוצה להפיל עליה את זה.
אני לא סומכת על אף אחד שיוכל לעשות את זה.

דרך אגב, במסגרת הצהובה שנפתחה כשהתחלתי לכתוב כתוב- כולם זקוקים לחיבוק.

יוטי יקרה ואהובה,
כמה הייתי רוצה להיות קרובה אלייך, לחבק אותך, לתת לך כתף אמיתית שתוכלי עליה להתפרק לגמרי לגמרי.

אני מאד מתחברת לדברים שכתבה סיפורי פוגית , אני קוראת אותך כל הזמן ומרגישה גם שהנה הנה את מתחילה להרשות לעצמך לגעת בכאב.

אני רוצה לשתף אותך ולספר לך שהנה אני, כבר עוד מעט שלוש שנים אחרי וכל פעם אני מגלה עוד שכבה שעוד לא העזתי לגעת בה.
וכן, לפעמים אני עוד בוכה. לפעמים אני עדיין צריכה ומעיזה להתפרק. לא מזמן קדחתי מחום ובתוך ההזיות עלתה ממני זעקה גדולה: "אני רוצה את התינוקת שלי בחזרה". הייתי המומה אבל נתתי לעצמי לזעוק וידעתי שרק ככה אחלים. שהמחלה הגיעה כדי לאפשר לי לגעת בדברים שלא העזתי לגעת בהם כל-כך הרבה זמן.

המוות הזה הוא כל-כך קשה, כל-כך בלתי נתפס ואת, כאמא של אמתי, נמצאת בו רוב הזמן לבד. מי כבר הספיק להכיר אותו ? אנשים מסביב מתקשים להזדהות או להבין את האבל הנוראי הזה. את תחושת האובדן ברחם, בחזה, בחלל הבטן ואת המחנק האינסופי בגרון.

כתבת על "ערב מול גלעד" וכל-כך התחברתי. אחרי איילת שאבדנו, נולד לנו גלעד (שיבדל לחיים ארוכים). והמנגינה הנוגה הזאת מחברת אותי אליו ואליה.

שולחת לך שוב המון כוחות והלוואי שחיבוק היה יכול לעבור מסכי מחשב.

כי יש מי שימשה אותך משם
התכוונתי להתנדב, איכשהוא הבנתי שאת קצת לבד מדי. המרחק הוא קצת בעייתי פה...
אולי הפסיכולוגית יכולה לעזור?
אני חושבת שזה אמור להיות התפקיד שלה

השלום לך?, היום נכנסתי לדף שלך וקראתי אותו וכל פעם כשכבר נרגעתי, קראתי שוב פיסקה שלך ושוב פרץ חדש של בכי. לא שאני צריכה את רחמייך או תנחומייך, פשוט רוצה להגיד לך שאת מעבירה את הכאב כל כך מוחשי... אני לא חוויתי אובדן שכזה ואני לא יודעת בפועל מה את עוברת ובכל זאת אני אמא לשניים וההריון הראשון היה בסיכון גבוה ובגיל מבוגר יחסית והייתה שם היסטריה והיו שם פחדים וסוף ההריון היה בבית חולים (שלושה חודשים אחרונים של ההריון) ובהריון ראשון ותמים להיות שלושה חודשים בבית חולים ...רואים ושומעים דברים שאסור אבל אסור לאשה בהריון לשמוע ,בוודאי לא בהריון בסיכון גבוה. ובכן מה שרציתי להגיד הוא שבתור אמא אשה ובת אדם, אני מבינה וחווה ומזדהה ורוצה לעזור והמון מילים ומחשבות עולות ולא ממש יודעת לסדר אותם. ומפחדת להגיד דברים שיפגעו או לא במקום.
דריה נשמעת ילדה מקסימה, ממש מרגישה שבא לי לשבת גם איתה. התמימות הזו,האמת הזו, המוכנות הזו, הרגישות הזו. היא בטוח מרגישה אותך. עוברות בך מחשבות יפות ובטח נכונות על השינוי שחל בך ובטח נולדת ומתהווה בך אשה עמוקה יותר. את יודעת, פעם היה לי גבר שאמר שהוא תמיד ירצה זיווג עם אישה שכבר חוותה אהבה נכזבת..כשחושבים על זה יש בזה משהו. ברי סחרוף שר: לב שבור הוא לב שלם.
מאחלת לך שעוד תשאי פרי בביטנך שזה יהיה פרי מתוק ומקסים ושתהיה בזה איזו נחמה.
אני איתך.

שליחה על ידי יוטי* » 01 יוני 2007, 14:44

ברי סחרוף שר: לב שבור הוא לב שלם.

אהבתי (יוטי מאוד אוהבת את ברי סחרוף).

התכוונתי להתנדב
תודה סיפורי פוגית , אני מקבלת את ההצעה בחיוב.
אני מרגישה היום קצת יותר טוב. כל התהליך הזה הוא באמת קשה ועצוב אבל הוא עושה ממני משהו.
כשאני מתאוששת מהנפילות אני מבינה שזה לא יעשה ממני בן אדם ממורמר שחי באסונות שלו, שאני אתחזק מזה ואהפוך את הכאב למחזק.

מצאתי לך קצת חומר קריאה מעניין
http://www.rosh-yehudi.co.il/articles/show.asp?id=40

וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--עַל-לְבָבֶךָ." הרבי מקוצק אמר על זה דבר מדהים: שכל התובנות והלמידה שלנו נוחתות לנו על הלב אבל לא נכנסות. רק כאשר הלב שלנו נשבר, הדברים שהיו מונחים עליו מחלחלים בין הסדקים ויוצרים לב שלם חדש עם ידע חדש שמוטמע בנו רק אז ולכן, הוא אמר (עוד לפני ברי סחרוף) ש"אין שלם מלב שבור".
זה מתוך הכתבה הזאת

שליחה על ידי יוטי* » 04 יוני 2007, 14:01

מזג אויר יפה וחם.
דריה ואני עבדנו יחד בגינה אתמול ונמשיך גם היום.
בדפואה סינית זו תרופה לדיכאון, להסתובב בטבע או לעבוד בגינה.
דריה עזרה לי מאוד, אספה את כל העשבים שהוצאתי לערימה א"כ זרקה אותם לפח הירוק (יש לנו פח לפסולת ירוקה שמפנים פעם בשבוע).
שתלנו פרחים ודריה שייכה אותם- את הורוד אליה, את הסגול אליי ולכל השאר היא קראה "פרחים שלנו".
א"כ ראינו חילזון ועקבנו אחריו. מידי פעם "דיגדגנו" אותו- הוא התחבא בתוך הקונכיה וחיכינו עד שיצא.

היא פשוט פה, מזכירה לי כל הזמן כמה החיים יפים.

היא פשוט פה, מזכירה לי כל הזמן כמה החיים יפים.
מדהים כמה כוח יש לשתיידיים קטנות, כמה חום, אהבה ותקווה יש בהן .
אולי כבר יש לך מי שימשה אותך, אפילו אם נדמה לפעמים שהתפקיד קצת גדול עליה.

אני מגלה שרק נגיעות ישירות בכאב, גם כשהן צורבות ומכאיבות מאד, רק הן מצליחות לחולל בי את הריפוי הנדרש.
והילדים שלי, שלפעמים מקבלים את החלקים המאד לא נעימים שבי, לומדים שגם זה חלק מהחיים...

דריה - דר יה? אלוהים גר פה @}

שליחה על ידי יוטי* » 05 יוני 2007, 16:25

דריה - דר יה? אלוהים גר פה

או כמו שהמוהל של אמתי תיאר יפה- "ושכנתי בתוכם".

יוטי, שלום, את בטח יודעת מי אני.
התביישתי קצת לכתוב פה, אבל כיון שאני קוראת פה הרבה, נראה לי לא בסדר להמשיך להתחבא. רציתי להגיד לך שאני חושבת עלייך המון וליבי איתך.

עוד יום עם רשימת משימות שאני מסמנת

על כל אחת שנעשתה.
לנקות חדר אחד (כל יום חדר אחר), לקפל כביסה, להעלות שקיות אחרונות לעלית גג, לזרוע עם דריה דשא, לברר על חוג יוגה לדריה, לקחת מחברים דיסק לתיאוריה לרשיון בריטי, כמה סידורים לעסק מהבית שאני פותחת...
ככה יום יום, לעשות בשביל לא לשבת ולבהות בתקרה, בשביל שדברים יזוזו ואני לא אתעורר מידי פעם ואראה ש"אין לי חיים".

אהלן יוטי.
עוד יום עם רשימת משימות שאני מסמנת

על כל אחת שנעשתה
והחיים ממשיכים להם במן המשכיות שיכולה להרגיז, אבל הכל בתנועה ואיזה מזל שכך, כי אם לא היינו משתגעים תוך שניות-אני מאמינה.
סך הכל נדמה לי שרובנו חיים מרגע לרגע והחיים הופכים להם, לאוסף רגעים ואם לא מצפים ליותר מזה ומצליחים בתוך זה לראות דווקא את הדברים הקטנים פתאום מתגלה לו הפלא..לא??

שליחה על ידי יוטי* » 10 יוני 2007, 16:47

זה טוב לעשות קצת כל יום. זה קצת מזיז אותי מהמקום וכשאני מתעוררת מאבל לחיים שמתקיימים (או שמא אני נרדמת מהאבל וחולמת שיש חיים מלבד זה) אני מגלה שהבית בסדר, שהחצר הופכת אט אט לגינה, החשבונות משולמים, העסק שלי נבנה (פרטים יגיעו בהמשך) וכל המשפחה מרוצה.

אני חיה בשני עולמות. השחור והורוד, מר ג'קיל ומר הייד, עולם אחד בונה ויוצר ואחד רוצה לשבור את הכלים.
האם כשהפכתי לאם שכולה הפכתי גם למניה-דיפרסיבית?

קראתי בשקט וניסיתי לשדר תמיכה ללא מלים.
חשבתי על הדברים שאמרת..

_אני רק רוצה לראות את המצבה שלו.
לצלם אותה ולגמור כבר עם האלבום לכבודו שאני מכינה. להכניס את התמונה הזאת כתמונה אחרונה._

אולי תמונה אחרונה באלבום - לא מצבה מאבן..

_מזג אויר יפה וחם.
דריה ואני עבדנו יחד בגינה אתמול ונמשיך גם היום.
בדפואה סינית זו תרופה לדיכאון, להסתובב בטבע או לעבוד בגינה.
דריה עזרה לי מאוד, אספה את כל העשבים שהוצאתי לערימה א"כ זרקה אותם לפח הירוק (יש לנו פח לפסולת ירוקה שמפנים פעם בשבוע).
שתלנו פרחים ודריה שייכה אותם- את הורוד אליה, את הסגול אליי ולכל השאר היא קראה "פרחים שלנו".
א"כ ראינו חילזון ועקבנו אחריו. מידי פעם "דיגדגנו" אותו- הוא התחבא בתוך הקונכיה וחיכינו עד שיצא._

תמונה כ"כ חיה, עובדות בגינה, עם ירוק, ושמש, ורוד וסגול, ערימה ריחנית של עשבים.. @}

את אמתי אי אפשר לראות בתמונה הזו, גם אם יצלמו אותה, אבל הוא שם, לא? כמעט אפשר להרגיש, שגם כשאת לא מזכירה אותו הוא נוכח.

)':

שליחה על ידי יוטי* » 11 יוני 2007, 13:25

שגם כשאת לא מזכירה אותו הוא נוכח
כמה המשפט הזה נכון. לפני כמה ימים סיפרנו בעלי ואנ י אחד לשני שלא עובר יום מבלי שנחשוב עליו.
כן, הוא חלק מהחיים שלי. תפיסת העולם שלי, הפעולות שאני עושה יום יום, הכל מושפע מהמוות שלו. הוא אתנו בחיים שלנו כל הזמן.

אמא שלי שמה אדנית עם גרניום ליד הקבר שלו בישראל ואני עומדת לשים אדנית עם גרניום בגינה שלי. לא חשבתי לעשות את זה בגלל שיש גם ליד הקבר שלו, חשבתי על זה שגרניום הוא פרח נחמד שפורח רוב השנה, קל לטפל בו והוא שורד גם גננית כמוני (אמא שלי גם שמה אותו בבית הקברות כי הוא צמח ששורד).
אבל עכשיו כשהרהרתי בזה זה מצא חן בעיני, התקשרתי לאמא שלי ושאלתי אותה איזה צבע הגרניום שהיא שתלה כדי שאני אשתול אותו צבע.

דריה ואני עובדות כל יום קצת בגינה. זה עושה לנו טוב. הגינה משתפרת לאט לאט ונבנית לנו חצר חלומות.

אתמול היה לנו יום טבע. בבוקר הלכנו לטייל בחלק ה"פראי" של הפארק. טיילנו ביער בשבילים, הקשבנו לציפורים או כמו שדריה אמרה לי כל הזמן "את שומעת? הציפורים אומרות ציף ציף ציף", צפינו בסנאים שמטפסים עד הענפים הגבוהים, הדקים והגמישים בעץ וקופצים מענף לענף תוך כדי שהם מקפלים את הענפים ומרעישים עם העלים. למעשה, ככה זיהינו אותם, כשהקשבנו לרשרושים של העלים בצמרות העצים.

אחר הצהריים, כשעבדנו בגינה, דריה ביקשה להסתכל על התולעים מקרוב. היא הניחה אותן על הרחבה המרוצפת, נשכבה לידן וחיקתה את הזחילה שלהן.
זה ממש טאי צ'י! להסתכל על התנהגות של חיות ולחקות אותן

.

עכשיו כשמצאנו את העבודה בגינה כתחביב נחמד לשתינו, בעלי הציע שנעשה גינת ירק.
לא, אם אמתי היה בחיים לא נראה לי שהיינו עושות את כל זה.
רק מחשבה אחת מתגנבת לה מידי פעם ולה אני מרשה, אם הכל היה כשורה והוא היה איתי כאן עכשיו, לא היתי מעריכה את זה באמת. היתי בודאי עסוקה הרבה בקושי בלגדל אותו ואת אחותו ושאר צרות העולם, שהיום פתאום נראות לי כהבלים.

שליחה על ידי יוטי* » 12 יוני 2007, 02:02

החלפנו את המיטה הערב במזרונים רחבים וקשיחים.
מתחת למיטה מצאנו את הצמיד שלו ששמו לו בביה"ח על הרגל אחרי שהוא נולד ועליו כתוב באנגלית- תינוק זכר ואת שם משפחתנו, תאריך לידה ושעת הלידה.

לא עובר יום מבלי שנחשוב עליו

רק מחשבה אחת מתגנבת לה מידי פעם ולה אני מרשה, אם הכל היה כשורה והוא היה איתי כאן עכשיו, לא היתי מעריכה את זה באמת. היתי בודאי עסוקה הרבה בקושי בלגדל אותו ואת אחותו ושאר צרות העולם, שהיום פתאום נראות לי כהבלים.
קראתי כאן אתמול את כל הדף...
המשפט הזה לא עזב אותי עד עכשיו...
כמה שזה נכון...(בתור אחת שלא חוותה את מה שאת חווה ובדיוק עסוקה בחיי היומיום ולא מעריכה את זה באמת...)-:

לא עובר יום מבלי שנחשוב עליו

לא עובר יום מבלי שנחשוב עליו

לא עובר יום מבלי שנחשוב עליו
זה הרבה יותר מזה. הוא נוכח בחיים שלי כל הזמן. אני כל הזמן נזכרת בו או רק בעובדה שהוא מת.
אני לא חושבת על מה היה יכול להיות עכשיו אם הוא היה בחיים אבל האבדן שלו מלווה אותי כל הזמן.

אני לא נכנסת שוב להריון וזה משגע אותי. אני מנסה להניח לזה, להבין שזה יגיע בזמן הנכון ובכל זאת כל מחזור חודשי מלווה באכזבה. אם אני לא "שומרת" על המחשבות שלי מתגנבות להן מחשבות נוסח "לא יהיו לי יותר ילדים" למיניהן.

מחר אני נוסעת לסקוטלנד, לקרובים שגרים שם במקום שקט ורגוע, אני בטוחה שזה יעזור לי המון, יש לי ראש לסדר לקראת פגישה בשבוע שאחרי עם מנהלת טיפול נמרץ תינוקות בנוגע לנתיחה שאחרי המוות (שלא הראתה כלום

).
חוץ מזה, סקוטלנד זה מקום יפה עם אויר נהדר, אני צריכה את זה.

סקוטלנד זה מקום יפה עם אויר נהדר, אני צריכה את זה
מזכיר לי קצת את היידי בת ההרים שהבת דודה הנכה שלה באה לבקר אותה מהעיר ומחלימה שם בהרים.

יוטי הי.
רציתי לספר שגם אני עד שנכנסתי להריון חייתי במחשבה שאני כניראה לא אוכל ללדת. גם עברתי הפלה מלאכותית, גם שכבתי הרבה פעמים ללא אמצעי מניעה וכלום לא קרה. זה שנכנסתי ממנו להריון וממנו עשיתי הפלה, לקח לי שנתיים תמימות להיקלט. אחותי עקרה. בקיצור כל ה"תמריצים" האפשרייים כדי לחשוב מחשבות קשות. ובכל זאת פתאום קרוב לגיל 40 הכרתי מישהו ואחרי חודשיים נכנסתי להריון....
נראה לי שזו מחשבה או חשש שחולף להרבה נשים בראש.
מגיע לדריה אח/ות. אני מאחלת בכל ליבי ומתפללת עבורך שתיכנסי להריון ושתביאי לעולם עוד יצור מקסים עוד נשמה שתדור תחת כנפך ותקבל את כל האהבה והחום שיש לך להעניק וממישהו נמנעה...
אמן.

מאחלת לך בסקוטלנד לנשום המון אוויר צלול, ריח רענן ירוק ופרחי קיץ; שתרווי גבעות ומרחבים, שתמלאי את הלב בשמים כחולים-כחולים; ואולי תמצאי בטבע מזור, חִיוּת והתחדשות.

תמונה

גם לי זה לקח שנתיים כאלה אחרי הטראומה של ההפלה בחודש חמישי. הגוף צריך להתאושש והנפש גם.
מאוד מאוד ממליצה על יוגה - איך שהתחלתי עם זה, תפס

אבל תני לעצמך זמן התאוששות ארוך קודם.

חגית ל , תודה .
אני עושה צ'י קונג עוד מההריון. אין ספק שזה עוזר לי מאוד מאוד ועוד יותר מזה אין לי ספק שזה שמר עלי ועל בעלי (שגם עושה לפחות פעם ביום) שפויים כל התקופה לידו בבית החולים וכל מה שעברנו אחרי.

דריה מתחילה יוגה לילדים בשבוע הבא

.

(())(())

נסענו לסקוטלנד בעלי, דריה ואנכי. התארחנו אצל קרובים שגרים במקום שקט ויפה.
שנה שעברה גם נסענו אליהם בקיץ לחופשה, הפעם כל הדרך לא יכולתי שלא לעשות השואות.
אז הייתי בהריון.
אז נסענו ביום והפעם בלילה.
אז חצינו את אנגליה בגשמים והפעם היה בהיר.
אז נסענו ממש לטייל בסקוטלנד והפעם זה לחופשה ( כל הדרך קיויתי שיירד הרבה גשם על מנת שלא ארגיש נוח עם זה שאני לא מתכונת לזוז יותר מידי).
וכהנה וכהנה.
בסופו של דבר, אז הייתי מה שהייתי אז והיום אני אחרת. קשה לי לשים על זה את האצבע אבל משהו השתנה בי.

כעבור כמה ימים של שקט בבית מבודד בין שדות שקטים, הרבה הרבה ירוק בעיניים ואויר מצוין נרגעות הויברציות הקטנות בגוף של המתח היומיומי. שקט אמיתי מתחיל להתפשט בגוף אבל השקט הזה מוציא את הרעשים החבויים מבפנים. ביום השלישי אני חוטפת את זה כמו הבזקים של זכרונות, סטירות של תמונות רצות לי בראש- איך מצאתי אותו צהוב עליי, אני מחוץ לבית הכנסת כשהלב שלי דופק ואני ממלמלת לעצמי "זה לא יכול להיות", מחלקת טיפול נמרץ תינוקות, המכשירים המצפצפים מסביב, נסיעה בלילה גשום במכונית חזרה הביתה מה"משמרת" שלי ליד המיטה שלו, כתבים מסתובבים ברחוב מנסים לראיין את השכנים, איך מצאתי במקרה סיפורים דמיוניים מעוותים עלינו בפורום נגד ברית מילה בתפוז, איך שמו אותו בתוך הבור של הקבר...
הכל נמצא שם, בזכרון, בראש שלי, בלב שלי, אני רק צריכה לחיות עם זה וזהו.

ביום האחרון אני מקבלת הודעה שקרוב שלי נפטר מסרטן. ידעתי שהוא מאוד חולה ושאין לו הרבה זמן ובכל זאת אני נבהלת לשניה הראשונה מההודעה. מיד א"כ מתמלאות עיני דמעות ואני פורצת בבכי, דמעות מרטיבות לי את כל הפנים כמו מים.
זה בכי אמיתי, כולו על המות של הקרוב.

על אמתי לקח לי הרבה זמן לבכות ופה בשניה זה יצא כמו שצריך.

דריה יושבת לידי על הספה, אני ממררת בבכי והיא קצת מטפסת/קופצת עלי. המארחת שלנו לוקחת אותה בידיים ונותנת אותה לבעלי תוך שהיא אומרת לו "תיקח עכשיו את דריה מכאן", מתישבת לידי ומחבקת אותי.
אבל דריה לא פריארית. משתחלת מידיו של אבא שלה, רצה לספה עליה אנחנו יושבים וצועקת "היא לא יושבת פה! דריה יושבת פה!". המארחת קמה לשניה לענות לטלפון ודריה מיד תופסת את מקומה ומחבקת אותי חזק.

אוי, איזה זמנים קשים

@}

אני תיכף אתפנה לכתוב על השיחה בענין הנתיחה שאחרי המות, אבל לפני זה, משהו מצחיק שקרה אתמול בארוחת ערב:
אבא, אמא ודריה אוכלים ארוחת ערב. אמא אומרת משהו לאבא שמוזכר בו הביטוי "בית חולים". דריה אומרת- "אמתי היה בבי"ח, הוא לא שם הוא בשמים (לוקחת ביס מהבטטה) הוא מחכה לנו בשמים (עוד ביס מהבטטה) מחכה שנגמור לאכול".

(מאיפה היא יודעת שהוא מחכה לנו?)

חכמה @} אין ספק שהנושא מטריד אותה והיא מחפשת תשובות וכנראה גם מצאה

אני לא מצליחה לכתוב על השיחה שהיתה לי עם מנהלת מחלקת טיפול נמרץ תינוקות. מה אני אכתוב? הם לא יודעים כלום, אין להם מושג מה קרה ואיך זה קרה, הוא היה תינוק בריא להפליא, יותר בריא מבריא שלפתע הפסיק לנשום. כמו מות בעריסה.
אני אסדר לעצמי את הראש ואכתוב בפירוט על השיחה בפעם אחרת.

אתמול הייתי בתערוכה צילומים בבית של הצלמת.
עבודות מדהימות. הנושא היה אמהות אבל מהצד היותר אנושי, ניסה לקרוא תיגר על התמונות הנעימות והמושלמות בצבעים רכים של אמא ותינוק.
בין התמונות היו צילומים של ילד שוכב על צידו על מיטה מכוסה סדינים לבנים, מכוסה כולו סדין לבן. הצלמת הסבירה לי קצת על העבודות שלה ודיברה על התמונות הללו כמשהו שמראה את הפחד האמהי מלאבד את ילדך. היה נראה שאפילו לה קצת קשה עם התמונות הללו (סיפרה שבעלה לא אוהב אותן) ואני חיכתי וחשבתי לעצמי
1) אני מאוד מזדהה עם התמונות של הילד והסדינים, אני מאוד מבינה על מה היא מדברת פה
2) איזה מזל שהיא לא יודעת מה עבר עלי, אחרת לא היתה מסבירה לי את כל זה בכזו טבעיות.
דריה, דרך אגב, לא אהבה את התערוכה.

העולם מתחלק לשני חלקים, אלה שיודעים ואלה שלא.
אלה שיודעים נזהרים שלא לדבר איתי על נושאים מסוימים הקשורים בתינוקות ומשפחה ומשנים את הטון אם הם מגיעים לנושא שכזה.
אלה שלא יודעים, אני צריכה להיזהר מלהזכיר דברים מסוימים. אני לא יכולה סתם כך לומר שאני מעדיפה ללדת כאן ולא בישראל כי פה הלידה היתה חויה טובה יותר כי יהיו תמיהות איך זה שיש לי רק ילדה אחת.
כל החופש שהיה לי עד עכשיו לנהוג איך שאני רוצה כי אני ה"מסכנה" בסיפור התפוגג, עכשיו אני עסוקה בלהיזהר "לא להעכיר את האוירה".
איך זה קרה?

יוטי יקרה, פעם ראשונה שלי בדף הזה, קראתי מהתחלה עד הנה בנשימה עצורה ועיניים לחות מדמע.
הפחד הכי עמוק, הכי חזק מנע ממני לפתוח דף זה קודם לכן. בדיוק כפי שאת נזהרת להזכיר או לדבר. אצלי תחושות הבטן מדברות- האם לפתוח בפני רעי את הנושא או להשאיר אותו טמון כסוד מסוגר בבריח.
איתך באבלך, ובהתפעמות מדריה. ילדה מדהימה.

בעלי בחו"ל, דריה ישנה איתי במיטה אבל יוצא שבגלל שהוא לא נמצא היא תופסת את המקום שלי ואני ישנה במקום של בעלי, אותו מקום שהייתי רגילה שהוא ישן לידי או שהייתי מניקה אותו..
התמונות עולות לי ואני מונעת מהן לעלות. מאבק פנימי מתחולל בין מה שרוצה להנות כרגע מהרגעים עם דריה כשהיא אט אט נרדמת ובין מה שרוצה לזכור את אמתי, מפחד לשכוח. אני מגלה בתוכי פחד שאני אשכח את הרגעים היפים שהיו לי איתו.

_כל החופש שהיה לי עד עכשיו לנהוג איך שאני רוצה כי אני ה"מסכנה" בסיפור התפוגג, עכשיו אני עסוקה בלהיזהר "לא להעכיר את האוירה".
איך זה קרה?_
זה קורה, לא ברור איך, אבל לכולם.
יש כאלה שנכנעות (הרוב?) ושותקות ושומרות בבטן...
אני, אחרי שהבנתי שזה מה שקורה, החלטתי שזה לא מתאים לי. אני לא רוצה להיות ה"מסכנה" אבל בהחלט גם לא להזהר להעכיר את האוירה.
זה בעיה של אנשים אחרים היכולת או אי היכולת שלהם להתמודד עם המוות של התינוק שלי. אני צריכה להתמודד עם המוות שלו, זה מספיק.
אז אני מדברת בחופשיות איך שבא לי מתי שבא לי. לא תמיד זה הכי קל, כי בכל זאת, זה דורש ממני לגעת בנושא הכאוב הזה כל פעם מחדש (למשל כל פעם שאני מציינת שאת ביתי השניה ילדתי אחרי שני ניתוחים קיסריים)
אני לא עושה בכוונה, אבל בסיטואציה כמו שלך בהחלט אני לא רואה לנכון לחסוך מהצלמת את החוויה שלך, להפך! גם מבחינתה לקבל "פידבק" על העבודה הזאת מאם שבאמת איבדה את תינוקה, על הרגשות והמחשבות שזה מעלה זו מתנה אדירה (בתור מי שחוטאת קצת באומנות מדי פעם).
רק התאור שלך את העבודה הזאת העלה לי המון דברים שלדעתי רק את ואני ואחיותנו לצרה יכולות לראות... (אני חושבת)

עוד משהו שגיליתי, שלפעמים שכשאני מציינת איזו עובדה שעשויה "להסגיר" את החוסר (3 לידות, שני ילדים וכו') אם לא מדובר באיש מקצוע רוב האנשים מסוגלים להתייחס לזה כאל "טעות" (בהבנה שלהם, או באמירה שלי) וזה לא מעכיר את האוירה אם הם לא שואלים, ולרוב הם לא שואלים כי זה מביך אותם יותר מדי. כך המבוכה נשארת אצלם ולא אצלי.

מתחברת מאד לדברים של סיפורי פוגית . אני חושבת שעם הזמן היכולת שלנו להתייחס אל האובדן כחלק מהחיים שלנו, לפעמים חלק מכונן ומעצב, נעשית קצת קצת יותר קלה.
אני נתקלת בזה המון כששואלים אותנו איך הגענו לחינוך ביתי. לפעמים אני פשוט אומרת שעברנו טלטלה משפחתית רצינית בעקבות טראומה ולפעמים, אני פשוט מסבירה על התינוקת שאבדנו בסוף ההריון, על חופשת הלידה בלעדיה וכו'.

אינ לומדת לבחון ולהכיר ביכולות ובמגבלות שלי ואחר כך גם באלה של הסביבה השומעת.

חופשת הלידה בלעדיה

זה נשמע נורא גם ככה אבל כשמבינים את מהות ה בלעדיה זה עוד יותר מכוץ את הלב.

אני נתקלת בזה המון כששואלים אותנו איך הגענו לחינוך ביתי
גם בעלי התחיל לחשוב על חינוך ביתי אחרי הסיפור ואני מאוד התקרבתי לדריה (או אולי דריה התקרבה אלי כי היא כל הזמן מחבקת ומנשקת אותי, אולי היא פשוט מרגישה שאני צריכה את זה).

קורה לכן עדין שאתן תופסות את עצמיכן פתאום ואומרות- אני לא מאמינה שדבר כזה נפל עלי, איך זה קרה לי?
או שאתן כבר אחרי...

רק התאור שלך את העבודה הזאת העלה לי המון דברים שלדעתי רק את ואני ואחיותנו לצרה יכולות לראות
אתמול סיפרו לי שהיא כמעט איבדה את בנה הראשון, לא פירטו באלו נסיבות.
עכשיו הוא חי ובריא וטוב שכך.

איזה מזל שהיא לא יודעת מה עבר עלי, אחרת לא היתה מסבירה לי את כל זה בכזו טבעיות.
אני חושבת שעצם העובדה שלא שיתפת אותה בזה מצביעה על כך שאת במקום טוב בהתמודדות

אני חושבת שעצם העובדה שלא שיתפת אותה בזה מצביעה על כך שאת במקום טוב בהתמודדות
למה את חושבת ככה?

.

_קורה לכן עדין שאתן תופסות את עצמיכן פתאום ואומרות- אני לא מאמינה שדבר כזה נפל עלי, איך זה קרה לי?
או שאתן כבר אחרי..._

אני עברתי ועוברת עם זה המון תהליכים, עליות וירידות, התקדמות נסיגה ואז שוב נסיגה. זה תמיד מראה לי כמה רמות של עיבוד דברים עוברים אצלי...

היתה תקופה שניסיתי למחוק את זה ממני, כאילו להתנתק מזה, הייתי מסתכלת על זה מהצד וחושבת: "אוי ואבוי, זה בטח נורא ואיום לעבור משהו כזה" ואז הייתי צריכה להזכיר לעצמי שזה אני שם. היתה תקופה שהרגשתי שזה תופס את כל כולי והייתי שקועה עמוק באיך זה קרה לי. אפילו אחרי שילדתי ילד חי ובריא ומתוק ונהדר, הייתי שומעת על נשים שצריכות ללדת ואחר כך שומעת שהן ילדו ואומרת לעצמי איך זה יכול להיות ? למה רק אני לא הצלחתי ללדת אותה חיה ? איך זה יכול להיות שזה קרה לי ?

ממש עכשיו אני מרגישה שכן, זה קרה לי. אבל זה עוד משהו שקרה לי. זה לא כל מה שקרה לי בחיים. ובמקום האמש זמני הזה אני יכולה להתסכל על זה ורק לציין שזה קרה לי בלי להלביש על זה שיפוט, כאב וכו' וכו'.

אבל כאמור, אני חושבת שיש עם זה המון המון תנודות וזה מושפע מהמון דברים.

תני לעצמך את כל הזמן וכל מה שאת מרגישה הוא בסדר, את בתהליך ארוך, שילווה אותך ואותנו כנראה כל החיים, במידה כזו או אחרת

אני חושבת שעצם העובדה שלא שיתפת אותה בזה מצביעה על כך שאת במקום טוב בהתמודדות
אולי לפעמים, העובדה שאפשר להיות בסיטואציה ש"מזמינה" את חווית האובדן לעלות ובוחרים לא לעשות כך- מראה שהכאב פחות דוחק באותו רגע. אבל האמת היא שאני לא ממש מאמינה בזה.
אחרי הלידה של התינוק המת שלי, הרגשתי בערך שנה שאני מנסה להמנע ממגע ישיר עם הכאב. עקפתי מצבים שיכלו להעלות שאלות אלי ולבשתי מן שריון שבגללו אנשים לא פנו ולא שאלו ולא נגעו בפצע.
אחרי הזמן הזה הרגשתי צורך להתחיל לדבר על מה שקרה, וזה קרה בצורה פשוטה ממה שהייתי מדמיינת. לא הרגשתי שאני מעכירה אווירה כי הסיפור יצא ממני בצורה טבעית, ישירה, ובלי שהרגשתי שאני נחנקת מרגשות. זה נהיה אפשרי לספר על ארבע לידות גם לאנשים שידעו שיש לי שלושה ילדים... אני גיליתי שבשבילי זה חשוב לשחרר אנשים מהמבוכה שלהם על ידי שיחה פתוחה וגלויה כי זה שחרר אותי. לספר, תוך כדי שאני מתמודדת עם הפרפור הפנימי, עשה את הזכרון יותר נגיש, פחות דחוס, אולי יותר מאוורר מרגשות בושה ואשמה.

קחי את הזמן. גלי איך טוב לך ונכון לך להיות בכל יום מחדש.

אני חושבת שעצם העובדה שלא שיתפת אותה בזה מצביעה על כך שאת במקום טוב בהתמודדות
קוראת יקרה, הרשי לחלוק עליך (ממרום נסיוני

)
יוטי לא נמצאת במקום "טוב יותר". היא נמצאת בשלב מסויים בהתמודדות, אני לא בטוחה שהוא טוב בכלל, בוודאי לא "יותר". יותר ממה?
האובדן עדיין כל-כך טרי ובכלל לא מדברים על התארגנות מחדש לפני שעברה שנה...
הדברים של קוראת מזכירים לי את הנסיונות של הסביבה (וזה גם מרגיש כמו נסיון כזה) - להוציא מהר את האבלים מהאבל "לחזור לחיים" ולתפקוד.
במקום לתמוך ולתת את הזמן והמקום הדרוש. יש כאלה שימשיכו להדחיק כלפי חוץ כשבפנים הכל הולך ונעשה שחור יותר, ויש את אלה שמצליחים לעבור מהשלב הזה הלאה ולא להתקע בו (בחסות הסביבה שמאוד מעדיפה את שלב ההדחקה, סה"כ מי שלא איבד עובר להדחקה ונשאר בה מהר מאוד) וממשיכים לעבד ולשחרר את האובדן.
אני מכירה גם כאלה וגם כאלה, מצבם של השניים לאורך השנים טוב יותר.
אלינור תארה את זה מאוד יפה!

ואגב התחושה הזאת של "לא רוצה להעכיר את האווירה" היא בעיקר פנימית - אני חושבת שאצלי זה היה חוסר רצון להעכיר לעצמי את האוירה, הסביבה לא מגיבה באותן עוצמות כמונו..

_קורה לכן עדין שאתן תופסות את עצמיכן פתאום ואומרות- אני לא מאמינה שדבר כזה נפל עלי, איך זה קרה לי?
או שאתן כבר אחרי..._
בעיקרון, אני מזדהה עם התשובה של רסיסים.
זה בא והולך, כמובן שבהתחלה היה הרבה יותר. היום זה בעיקר משהו שקרה ולפעמים זה עצוב יותר, לפעמים כואב.
אבל זה הרבה יותר "נתפס".
פחות "אני לא מאמינה" יותר "חרא, הלוואי וזה לא היה קורה"
אל תנסי לזרז תהליכם (עם כל המשיכה של זה), גם זה יבוא - היכולת לעכל את מה שקרה, להפסיק להלחם עם זה.
אם כי תמיד יהיו ימים של נסיגה... גם להם צריך לתת את הכבוד המגיע.

אני חושבת שאצלי זה היה חוסר רצון להעכיר לעצמי את האוירה, הסביבה לא מגיבה באותן עוצמות כמונו..
מאוד מסכימה.
וגם
תמיד יהיו ימים של נסיגה... גם להם צריך לתת את הכבוד המגיע. אכן.

סיפורי פוגית ,
אני חושבת שכן אפשר לומר ש"מצבי משתפר" עם הזמן. אני לא בהלם שהייתי קודם לכן. עצם העובדה שיכולתי ללכת ולדבר שיחה רצינית ולענין על הנתיחה מיוזמתי מראה לי שאני במקום חזק יותר.
אני חושבת שלזה התכונה קוראת רק שלא הבנתי למה זה שלא סיפרתי לצלמת הביא אותה לחשוב כך. אני אף פעם לא מספרת לאנשים שלא יודעים מה קרה. רק פעם אחת יצא לי לספר למישהו מהכיתת צ'י קונג שלי אבל חשבתי משום מה שהוא יודע (הוא קריקרטוריסט בדיילי טלגרף וסיפרתי לו על העיתונאי הנודניק שלהם שדפק על דלתות כל דרי הרחוב לתחקר אותם).
עם זאת אני מבינה למה ה"טוב יותר" נשמע לך צורם. קשה באמת להגדיר את זה ככה, זה באמת בסך הכל בשלב מסויים בהתמודדות .

לגבי הסביבה שמנסה להחזיר ל"שגרה", אני מאוד מבינה על מה את מדברת עם כי למזלי אני בלונדון, אנגליה, מוקפת באנשים מנומסים שזה יכול להעלות את הסעיף ואף אחד כאן לא שואל יותר מידי שאלות מציקות ובטח ובטח לא יעיר לי ש"יאללה, כבר עבר המון זמן, תמשיכי הלאה".
בהזדמנות אני אעשה את הרשימה של- למה טוב שעברתי את כל הסיפור הזה באנגליה ולא בישראל.

אני רק אתן דוגמא קטנה שמראה את הגישה:
הלכתי לשיחה עם הרופאה הראשית של מחלקת טיפול נמרץ תינוקות יחד עם חברה שלי שהיא רופאת משפחה.
בשיחה הרופאה הראשית אמרה לי שהיא תכין לי מכתב שמפרט את המקרה וכשאהיה בהריון ואעשה בדיקות או אלד או אצטרך לטפל בילד העתידי שלי (או בדריה) יהיה לי מכתב כדי ש...לא ישאלו אותי שאלות מביכות או לא נעימות.
אני התגלגלתי מצחוק ואמרתי לה שזה מאוד אנגלי (הדגש על ה"לא ישאלו אותך") מה שהצחיק את הרופאה שבאה איתי ואילו הרופאה הראשית לא הבינה למה זה מצחיק, זה הרי ברור, חס וחלילה שהם יפגעו ברגשותי.
עכשיו תחשבו מה יקרה בישראל כשאביא מכתב כזה? מיד יקפצו עלי כל הרופאים עם שאלות, לא?

ואגב התחושה הזאת של "לא רוצה להעכיר את האווירה" היא בעיקר פנימית - אני חושבת שאצלי זה היה חוסר רצון להעכיר לעצמי את האוירה, הסביבה לא מגיבה באותן עוצמות כמונו
אני מקוה...

עכשיו תחשבו מה יקרה בישראל כשאביא מכתב כזה? מיד יקפצו עלי כל הרופאים עם שאלות, לא?
בהחלט:-D
כי בישראל "אני לא רוצה לדבר על זה" הוא פתיח נפלא ל"לדבר על זה".

כי בישראל "אני לא רוצה לדבר על זה" הוא פתיח נפלא ל"לדבר על זה".
ענק!!!

זמן לאהבה, זמן לחמלה אך בעיקר זמן להרפות.
אני מוצאת את עצמי עם דריה עכשיו, לבד (הבעל בחו"ל), מרפה ממנה ומרפה מעצמי.
זה מעביר את הזמן יופי, במקום בדאגות ומחשבות טרודות יש התבוננות והנאה מרגעים. במקום לדחוק בה כל הזמן אני נותנת לה את הזמן. במקום לדאוג לה אני סומכת עליה.
במקום לדאוג לתינוק אני סומכת על הגוף שלי. אז אני לא אכנס להריון בקרוב, אז הדברים לא יקרו כמו שתכננתי לפחות את הזמן שלי אני אעביר בשמחה.

לדריה יש ספר מדיטציות לילדים, דמיון מודרך. אני לא יודעת כמה זה מתאים לגילה כרגע אבל אנחנו (בעיקר בעלי, הוא עושה זאת טוב ממני) עושים איתה לפני השינה. אנחנו קוראים לזה "משחק דמיון".
המועדפת עליה היא "מעוף הפרפר" בה מדמינים שעולים על פרפר ענק, עפים בחדר וא"כ בחצר.
השבוע ניסיתי אחת אחרת בה לבבות ורודים יוצאים מהקיר מציפים את החדר באהבה ועושים הרגשה נעימה בגוף. חשבתי שהיא תאהב בגלל הורוד אבל היא העדיפה לחזור לפרפר.
לעומת זאת, אני נדלקתי על זה והתחלתי לפני השינה, בשכיבה במיטה, לעשות את הדמיון מודרך של הלבבות (אם לא רוצים ורוד אז אפשר ירוק או לבן, אני עושה לבן) בנוסף לצ'י קונג עמידה שאני עושה לפני השינה. נראה לי שזה עוזר לחמלה עצמית. למלא את החור בלב.

בספר שאני קוראת עכשיו "זן בודהיזם ופסיכואנליזה" מצאתי כמה פסקות:
עשה טוב
הרחק מרע
וטהר לבך:
זוהי דרך הבודהא

רשמתי לי את זה על דף ותליתי על דלת חדר השינה ליד רוטינות בקר וערב של הפליי ליידי שתלויות שם.

"סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו..."

במקום לדאוג לתינוק אני סומכת על הגוף שלי. אז אני לא אכנס להריון בקרוב, אז הדברים לא יקרו כמו שתכננתי לפחות את הזמן שלי אני אעביר בשמחה.

(אמן ואמן

)

מצאתי תרופה ל"פזמון ליקינטון". אני פשוט הולכת לחדר טלויזיה ושרה איתה את השיר, איך היא מכירה את המילים כל כך טוב? זה שיר ארוך, אני לא מכירה וקוראת מהכתוביות

.
היא כזאת מדהימה! אני פשוט אוכל את הילדה הזאת, לא אשאיר ממנה פירור! בעתונים יהיו כותרות ענק: "הבן נפטר אחרי הברית, הילדה נאכלה ע"י האמא".

היא כזאת מדהימה! אני פשוט אוכל את הילדה הזאת, לא אשאיר ממנה פירור! בעתונים יהיו כותרות ענק: "הבן נפטר אחרי הברית, הילדה נאכלה ע"י האמא".

הנה אפילו פיתחת לך כבר את ההומור השחור של הז'אנר...

שיהיה לכן שבוע קסום וטוב

היא כזאת מדהימה! אני פשוט אוכל את הילדה הזאת, לא אשאיר ממנה פירור! בעתונים יהיו כותרות ענק: "הבן נפטר אחרי הברית, הילדה נאכלה ע"י האמא".
גם את מדהימה!!!!

נו, באמת, בדיחה שחוקה כבר של בעלי ושלי.
אף אחד לא צחק ממנה עד היום חוץ משנינו. אנשים מעדיפים להזדעזע.

אנחנו פיתחנו הומור שחור עוד בבית חולים ליד המיטה שלו, פשוט ישבנו שם יחד, ליטפנו אותו בלי הפסקה והתגלגלנו מצחוק.
אני לא חושבת שאפשר לעבור את זה אחרת.

אף אחד לא צחק ממנה עד היום חוץ משנינו. אנשים מעדיפים להזדעזע. אני צחקתי. טוב, גם קצת הזדעזעתי. (-:

אני לא חושבת שאפשר לעבור את זה אחרת.
אנחנו הדחקנו. בטרוף.

(אבל אולי אצלנו זה אחרת כי זה היה יותר ארוך כל הקטע בבית חולים)

ואת ההומור השחור של הז'אנר באמת אף אחד לא מבין חוץ ממי שהיה שם בעצמו (וגם אז לא תמיד)

שיהיה לכן שבוע קסום וטוב

אבל אולי אצלנו זה אחרת כי זה היה יותר ארוך כל הקטע בבית חולים
חשבתי שזה היה 8 ימים אצלכם.
אנחנו היינו ליד המיטה שלו 9 ימים ואז ניתקנו אותו ממכשיר ההנשמה, אחרי אין סוף בדיקות שהראו שהמוח שלו מת.
היינו איתו יותר בבי"ח מחוסר הכרה ומונשם מאשר בבית בריא וחי.

שיהיה לכן שבוע קסום וטוב
תודה, גם לכם, לכל משתתפי הדף. הדף הזה עוזר לי מאוד.

יוטי,
אני כל כך מעריכה את הכוחות שמנפיקים כזה הומור וכזו כנות וכזה אומץ לחיות וכזה אומץ ללטף את הפצע...
התיאורים הישירים שלך מלאים בריאות. תיאור כזה קשה אבל נושם...

נגעתי במוות של התינוק שלי ולפני שנה ליויתי את אבא שלי עד מותו וגיליתי שהמוות מאוד חי כשמסכימים לגעת.
יצא לי מוזר...
את מבינה?

הדף הזה יקר לליבי.

אנחנו היינו ליד המיטה שלו 9 ימים
אוי, סליחה, את צודקת. משום מה חשבתי שהייתם יומיים או שלושה.
אוי, זה נראה לי סיוט!

לנו עוד לפחות קצת יותר מחצי מהזמן היתה איזו תקוה...
שוב סליחה

בדיוק היום ראיתי אותך אצל דרך עפר שם זמני, בנוגע לחומץ וכו', ושכחתי להגיד תודה על הטיפים.... ועכשיו לפני השינה חשבתי לבדוק מה שלום כולם, ונכנסתי לכאן.
אז תודה!!!!! גם על הדברים שלך פה, וגם על הדברים הקודמים- הכל חלק מהחיים... הזוטות והדברים הגדולים.
מחבקת, דומעת, ושולחת המון אנרגיות מחזקות, איחולים ותפילות וחיוך...
לילה טוב

_יצא לי מוזר...
את מבינה?_
מאוד!

_אוי, סליחה, את צודקת. משום מה חשבתי שהייתם יומיים או שלושה.
אוי, זה נראה לי סיוט!_
אין צורך להתנצל. אני לא חושבת שזה היה ברור ממה שכתבתי עד היום שככה זה היה.

אני זוכרת טוב מאותה תקופה כמה לא ידענו מה יהיה, כמה היינו במין מערבולת של אי ודאות שיכולה לשגע.
מה שעשינו זה:
1) הרבה הרבה צ'י קונג של עמידה במקום שממרכז חבל על הזמן וגם נותן הרבה כוח שהיינו צריכים כי לא ממש ישנו ועשינו תורנויות ליד המיטה שלו כל הזמן.
2) חיינו מהבדיקה לבדיקה, מתוצאה לתוצאה, כל הזמן חשבנו מעט מאוד קדימה ותכננו כמה שפחות. זה טוב כי כל פעם היה לנו רק מכשול קטן לעבור.
בסופו של דבר כשכבר הסבירו לנו שהוא לא ממש חי ושזה רק ענין של זמן עד שהלב שלו יפסיק מעצמו לפעול, כבר היינו "מוכנים" לזה כי כל הזמן טופטף לנו המידע הזה מבדיקה לבדיקה.

מזכיר לי חלום שחלמתי כשבועיים אחרי. חלמתי שמתקשרים אלינו מביה"ח ואומרים לנו שהלב הפסיק לפעול ואנחנו יכולים לבוא לקחת אותו לקבורה.
אני חושבת שהחלום הזה משקף את ההרגשה שלי שנטשתי אותו, למרות שנשארנו איתו עד שהלב נדם אחרי שנותק ממכשיר ההנשמה.
9 ימים של בדיקות חוזרות שוב ושוב, חוות דעת נוספות מפרופסורים גם מחוץ לבית החולים, התיעצות עם רב גדול ומכובד בלונדון, כולם אמרו את אותו הדבר, כולם אמרו שהוא לא חי ושזה לא ישנה אם ננתק אותו ועדין, זה נגד היצר האמהי (או האבהי) הכי הכי עמוק, לנתק את הילד שלך ממכשיר הנשמה.

_העולם מתחלק לשני חלקים, אלה שיודעים ואלה שלא.
אלה שיודעים נזהרים שלא לדבר איתי על נושאים מסוימים הקשורים בתינוקות ומשפחה ומשנים את הטון אם הם מגיעים לנושא שכזה.
אלה שלא יודעים, אני צריכה להיזהר מלהזכיר דברים מסוימים. אני לא יכולה סתם כך לומר שאני מעדיפה ללדת כאן ולא בישראל כי פה הלידה היתה חויה טובה יותר כי יהיו תמיהות איך זה שיש לי רק ילדה אחת.
כל החופש שהיה לי עד עכשיו לנהוג איך שאני רוצה כי אני ה"מסכנה" בסיפור התפוגג, עכשיו אני עסוקה בלהיזהר "לא להעכיר את האוירה"._

יוטי יקרה, קראתי עכשיו את כל הדף. מאוד מזדהה עם העניין הזה של "העולם מתחלק לשני חלקים". אצלי העולם התחלק למי שהכיר אותי לפני שאחי נהרג, ולכן הוא יודע, ולמי שהכיר אותי אחר כך, ולכן לא יודע....
אני מאובדן קצת אחר, אבל בדף אנו ניפגש בסוף דרכים ושאלות, שעוסק בשכול באופן כללי, כתבתי על העניין הזה של "לא לספר", והתגובות שקיבלתי שם מאוד עזרו לי בזמנו. הדיון בזה התחיל ביוני 06. אני כותבת שם בשם אחות של גיורא.

שיהיה רק טוב לכולנו

בלה, תודה, קראתי חלק מהדף, קשה לי לקרוא את כולו ב"מכה" אז אני קוראת כל פעם קצת.

עכשיו אני כועסת על עצמי (ויותר על בעלי) שעשינו את הברית בבקר ולא חיכנו לאמא שלי (וכשאני חושבת על זה, יכול להיות שבכל מקרה הוא היה מת והיא לא היתה רואה אותו...?).
כל תקופה והכעס שלה.

אתמול דיברתי עם המטפלת שלי וסיפרתי לה על מה שכתבתי כאן על שני חלקי העולם, על אלה שיודעים ואלה שלא.
ואז נראה היה לי שכשיהיה לי עוד ילד יהיה לי קל יותר כי המילה האחרונה לא תהיה "היה לי ילד והוא נפטר" אלא "נולד לי עוד ילד" וזה למעשה מה ש סיפורי פוגית כתבה,
אני חושבת שאצלי זה היה חוסר רצון להעכיר לעצמי את האוירה, הסביבה לא מגיבה באותן עוצמות כמונו , כי תינוק שנפטר זה עצוב בכל מקרה אבל אם יש המשך זה מרגיע, בעיקר אותי, הכל יראה בשבילי אחרת. יצא מסובך?
<מרגיעון: קחו זמן להפנמה>

אנחנו הדחקנו. בטרוף. (אבל אולי אצלנו זה אחרת כי זה היה יותר ארוך כל הקטע בבית חולים)
אולי זה לא היה מספיק ארוך ובגלל זה הדחקתם

.

אני מצטערת כל כך...אבל את חזקה כל כך... ויהיה לך עוד תינוק או תינוקת....ואת אמא נהדרת...ויש בך המון כוח ורצון להמשיך.

הי ג'ימס, טוב לראותך פה.
מצטערת ש"הפלתי" אותך לבלוג הזה

, תודה על המילים.

שליחה על ידי ס''פ* » 19 יולי 2007, 11:54

אולי זה לא היה מספיק ארוך ובגלל זה הדחקתם
לא, אני לא חושבת שזה קשור למשך הזמן.
לא רצינו לחשוב או להאמין שיכול להיות דבר כזה - שהוא ימות.
אנחנו לא הגענו לבי"ח עם תינוק שעד לפני רגע היה בריא וחי ומתוק ונושם ופתאום הכל התהפך.
הוא נולד עם סיכויי השרדות של 70%. פשוט הדחקנו לחלוטין את ה-30% האלה עד שפשוט לא היתה ברירה.
התמודדות עם פג זה סיפור בפני עצמו, קשה להסביר למי שלא היה שם... הטלטלה הזאת בין ייאוש לתקווה... קשה להתמודד עם המחשבה ש-הנה, נולד לי תינוק אבל אולי בכלל אני בעצם לא אזכה לראותו נושם בכוחות עצמו לעולם, שלא לדבר על לחבק, להניק. רוב ההורים נוקטים בשיטת ההתמודדות הזאת של הדחקה, פשוט כי היא מאפשרת להמשיך לתפקד, כי אסור להתפרק, כי תמיד יש סיכוי...
ושלא תביני לא נכון, למרות ההדחקה, היה גם המון המון בכי וגם צחוק, אבל זה כבר הומור של פגיות... (לא יודעת אם תביני, לא ברור לי באיזה מחלקה הייתם מאושפזים)

סיפורי פוגית , לא באמת התכונתי לזה, אמרתי את זה כבדיחה (שחורה בלבד של ה"קולגה").
אנחנו היינו במחלקת טיפול נמרץ תינוקות בביה"ח University college hospital שזו המחלקה מהסוג הזה הטובה ביותר בבריטניה. רוב התינוקות באינקובטורים סביבנו נולדו בשבועות הריון 25 או 26 שהם שוקלים הרבה פחות מקילו. הם טוענים שיש להם תמותה של 10 אחוז במחלקה, שזה יפה מאוד בהתחשב בגילאים הממוצעים (והמשקל הממוצע) של המאושפזים שם (אמתי היה ענק לידם). אחת הסיבות, לדעתי, שהתמותה שם נמוכה היא כי יש שם הרבה כח אדם, הרבה אחים ואחיות שמטפלים בלי הפסקה בתינוקות.

הבי"ח הזה עצמו מלא בפרופסורים מצוינים ומוציא מחקרים גדולים כל הזמן. אנחנו השארנו תאי טחול של אמתי למחקר על מות פתאומי של תינוקות עקב הפסקת נשימה.
מי יתן וזה יעזור למישהו.

אז נו, זרקי בדיחה שחורה של פגיות

.

לא באמת התכונתי לזה, אמרתי את זה כבדיחה (שחורה בלבד של ה"קולגה").
טוב, אז אין לי חוש הומור, וגם אני לא ממש זוכרת...
הרוב די באנליות שמשוות את המשקל של הפגים לכל מיני דברים.
כל מיני דברים שקשורים לזה שהם מחוברים למלא מכשירים ויש מלא רעש. פעם אחת דיברנו קצת בהתלהבות על ברית מילה אז צחקנו שאנחנו עושים יותר מדי רעש ואוי אוי אוי מה יחשבו הפגים האחרים על ההורים של נתנאל...

בעצם רוב ההתבדחויות היו אחרי הקבורה

הרוב די באנליות שמשוות את המשקל של הפגים לכל מיני דברים
דוקא זה נשמע טוב

.
אבל סתם סיבכתי אותך, אלו בדיחות שמתאימות במקום הנכון ליד האנשים הנכונים.

זכרונות שעולים,
תמונות מהיום בו זה קרה, איך אני מגיעה למיון ובעלי בוכה ומספר לי שהוא עדין לא נושם...
קשה לי להזכר בזה, זה עצוב. בכל זאת אני נותנת לזכרונות להציף, נותנת לעצמי לבכות מהם, זה יעזור לי, ככה אני אתמודד.

השבוע אנחנו מתחילים קורס החיאה לתינוקות וילדים אותו מעביר צוות מביה"ח בו היינו.
אני מאוד מתרגשת לקראת זה.
מודה שאני מפחדת על דריה, אני כבר לא קמה בלילה לבדוק אם היא נושמת אבל מפחדת שמשהו יקרה לה, מפחדת שמשהו יקרה לתינוק עתידי שיהיה לי.
לפחות הקורס הזה יתן לי משהו.

יוטי, רציתי שתדעי שאני פה, איתך לאורך כל הדרך. מקשיבה ומחבקת.

עשיתי השבוע קורס החיאה לתינוקות וילדים. חצי מהזמן עם דמעות בעינים, לא יכולה לברוח מהזכרונות שעולים כשאני רואה בובה של תינוק מונשמת.
כמה טעויות עשינו אותו יום, כמה לא טיפלנו בו נכון עד שהאמבולנס הגיע.
גם פה קשה לחשוב על ה"אם"- אם היינו יודעים איך להנשים ול"העביד" את הלב, אני לא יכולה להבטיח שאמתי שלי היה חי אם... אבל עכשיו יש לי את הידע, את הכח, אני מרגישה יותר טוב.

איך שכחתי לכתוב על זה.... אמנם חצי מהזמן הייתי עם דמעות בעיניים אבל בחצי השני התגלגלתי מצחוק, היו איתנו זוג חברים מצחיקים (היינו קבוצה שאירגנה הרופאת משפחה שבאה איתי לשיחה בביה"ח) ופשוט ישבנו שם ונקרענו מצחוק על כל מיני דברים וזה כל כך הזכיר לי את ה"צחוקים" בביה"ח, את הצחוק החזק הזה שבא מתוך כל המתח.

יוטי שלום
אני כתבתי פה תחת השם אוהבת וממשיכה עם הניק החדש-ישן. מה שלומך? ממשיכה לעקוב ולקרוא בכאב ובהזדהות למרות שאני לא חוויתי דבר דומה.
אבל את יודעת...כל אחד והשק שלו, כל אחד והאבל שלו ואני לא מדברת פה סתם בסיסמאות או קלישאות אני מתכוונת לזה ברצינות רבה.
בכל אופן כל פעם שאת כותבת על דריה שאולי היא מרגישה אני רוצה להגיד לך: היא מרגישה! לא אולי .
אנחנו כאלה יצורים אינטילגנטים ורגישים כבר ואולי בעיקר בתחילת החיים שזה בלתי נתפס.
אני למשל אחרי תאונת דרכים אחרי פגיעה קשה ברגל: כולל ניתוח מסובך וכאבים עזים שנמשכים גם עכשיו. תוך כדי זה צריכה להמשיך לטפל בבית ובילדים מאוד קטנים ומתוקים שלי.
לא להאמין עד כמה הם רגישים ומרגישים את המצב. אני בשוק מזה. והם תומכים (בעיקר הגדולה, קרובה לגיל שלוש), והם עוזרים ומנחמים. וגם הגמישות שלהם לשינויים. בקיצור אנחנו יצורים מאוד שרדניים.

אז גם אני יכולה לשאול למה זה קרה לי. גם אני יכולה לפנטז מה היה קורה אם הייתי יושבת באוטו בתנוחה אחרת.
אבל לא כך הוא המצב. הדברים קרו ואנשים מסביב אומרים לי לחשוב איך להפוך את ה"חוויה" הזו למשהו מעציםץ
לא משווה את עצמי לרגע אלייך, אבל כמובן אנחנו לא בתחרות מי מסכנה יותר. נדמה לי שכבר כתבתי לך בעבר שאין ספק שאת תהפכי לאישה הרבה יותר עמוקה ורגישה.
מאחלת לך הרבה הרבה הפתעות טובות בכל פניה שתיקחי.
להשתמע (איך אפשר להגיד אחרת? להתראות?להתקרא?)

אני מסתכלת על השלבים שאני עוברת וגם אני בעיצומה של החלמה שהולכת להיות ארוכה ובוודאי מתישה.
אז בהתחלה זה הלם. שוק טוטאלי. ואז מתפקדים כמו בכיבוי שרפות. בן זוגי עם הילדים, הפסיק לעבוד. אמא שלי אחרי ניתוח לב פתוח בבית. אחותי רצה בין שתינו. ואחי מגיע מקצה הארץ לעזור. (איזה כיף שיש משפחה תומכת-תודה לאל).

אחר כך עברתי להורים של בן זוגי. שלב מעבר שגם בו אני מפעילה מן ככוחות שרידה . מתפקדת בקושי בין הכאבים הבלתי נסבלים לבין הצרכים של הילדים. שמהם לרוב אני יכולה למלא רק את סוג הצרכים הנפשיים וציצי.

אחר כך הבייתה. רגע של שימחה עילאית לחזור הבייתה ושוב התמודדות בלתי פוסקת עם ערמת קשיים כאילו החיים לא קשים מספיק גם ככה.

ואז הזמן שמצטבר ומתחיל לחלחל לו הדיכאון. החוסר סבלנות למצב. ההבנה שזה הולך להיות עוד ארוך.שיש עוד הרבה מאמץ והרבה מיגבלות עוד לפני.
ההבנה הזו את המצב יש בה משהו הרסני. שם זה המכה הרצינית.
וזהו. נראה מה ילד יום.
בינתיים יש מגמת שיפור אם כי כלכך איטית שזה ממש קשה לראות. צריך ראיה מאוד טובה...לטווחים מאוד ארוכים.

עוד נשימה ועוד כוח..ועוד נטיה לשכוח.
בי וסליחה אם כתבתי יותר מידי. זה מה שיצא.

החמים שלי היו פה בביקור.
"טיול תיקון" אני קוראת לזה, חויה מתקנת לפעם שעברה שהיו כאן ואיבדו נכד.
אני חושבת שזה עזר.
דריה אמרה יום אחד בשיא הטבעיות כשישבנו ליד השולחן "דריה ואמתי שתו חלב מהציצי של אמא" מה שגרם לשניהם לקפוא ולהחויר.
"זה בסדר, אנחנו מדברים איתה על אמתי לפעמים" הסברתי להם.
איזה מזל שאנחנו מהדור הפתוח שכבר לא מסתיר דברים כאלה מהילדים שלו.

קוראת את הדף,
ומחבקת,
וגם צוחקת מההומור השחור...

הי יוטי.
מה שלומי?
אותו דבר. רוצה להגיד אותו טוב ואותו קקה. חיה מדקה לדקה. הילדים ן\לא מאפשרים לשקוע, סוחבים את הכל אל תוך הצרכים שלהם, אל תוך הצחוקים שלהם, אל תוך הסקרנות שלהם. אז ככה יום יום עובר וכמו שאת בטח מכירה, זה לא נהיה קל יותר עם הזמן...
בסופו של דבר אמורה להיות התקדמות עם הרגל ואז אולי תבוא איזו הקלה, אבל כרגע עדיין מקפצת על רגל אחת, בעזרת הליכון וכשעושה פעולות ממושכות בבית כמו לרחוץ את הקטן או להכין אוכל אז ממש ממש ממש קשה העמידה על רגל אחת.

איך לונדון? מה פתאום אתם שם? כמה זמן אתם שם?
הגבר מנישואים קודמים שלי גר שם.
בי מקווה שהעולם מחייך לך.

הילדים ן\לא מאפשרים לשקוע
מוכר מאוד. יום יבוא ואני אודה לדריה על זה.

ועוד איזה. ואולי יהיה בדרך עוד אח/ות??

יוטי ודריה והגבר שבצללים. מה שלומכם??
יש חדשות מלונדון? מה, אתם בטיולי אוגוסט? מקנאה באירופאים שיכולים בכזאת קלות לקחת אוטו לעוף אל ארצות זרות לנוח מהתרבות המקומית.
את יודעת פה זה קשה...כספית (צריך מטוס), לוגיסטית (כל ישראל בשדה התעופה וככה זה נראה..)
ספרי מה שלומך.
בי

אני עסוקה בטירוף, דריה ב"חופש" מהגן, יש לי המון עבודה ואני עוברת דירה עוד פחות משבועיים.
אין לי זמן להיות אמא שמתאבלת כרגע, אני במקום אחר עכשיו, במקום עם הרבה עשיה.

הסתכלתי בתמונות שלו בבית החולים לפני כמה ימים ופתאום הכל נראה לי אחרת, פתאום זה לא באמת נראה לי הוא, כאילו שכחתי איך הוא נראה באמת ולא דרך התמונות.