דמעות גן

[אום_צ'וקון*]

מי שיעצה פה וסקרנית לדעת מה נגמר, בואי ל החלפתי לילד גן
גם שם אשמח לעזרה (-:

[הסתגלנו*]

היי חלווה.
רוצה לשתף אותך - אולי משהו יעזור.
בשנה שעברה, אחרי פסח, הכנסנו לגן את הילדה, בת שנתיים.
בגלל צירוף של המון גורמים ונסיבות הייתה לה קליטה ארוכה וקשה מאוד מאוד.
מסקנותיי -
אבא הוא אחראי בוקר. נדיר שאקח אותה לגן כי לי ולה הרבה יותר קשה.
אם אפשרי אצלכם, ועשוי לעזור - ממליצה.
זה כואב. וקשה. וחרא. אני הייתי בוכה אחרי הפרידות ואין לי ממש עזה מועילה לזה.
רק לדעת לקבל את הכאב ולמרות זאת,
להפגין ביטחון בכך שהצעד הכרחי וחשוב (הוא היה כזה אצלנו).
לדעת שזה יכול לקחת זמן וזה בסדר, להיות מוכנים לשינוי בהתנהגות אחה"צ ולהוצאה של התסכולים בדרכים אחרות ולתת לקבל ולהכיל את זה.
השתדלתי להיות איתה הרבה באותה תקופה, לחבק, לנשק, להשתדל לא להשאיר עם אחרים אחה"צ וכו'.
בספטמבר התחילה שוב וטפו טפו טפו - הרבה הרבה יותר טוב.
בהצלחה, זה יבוא

[אום_צ'וקון*]

אבא הוא אחראי בוקר. נדיר שאקח אותה לגן כי לי ולה הרבה יותר קשה.
גם אצלנו. ואמא אוספת. ממליצה

[חלווה*]

תודה לכל הממליצות והתומכות...אכן בשבוע האחרון אבא לוקח אותו לגן על האופניים וכיף לשניהם- לשלושתינו...לי ולקטן הרבה יותר קל ככה
אבא שלם עם הגן ועם וצעד, ובכלל קל לו יותר עם העניין.
בנתיים רואה שהפרידה על קשייה הם נורמליים, זה מהלך קשה מאוד כל עניין הלהיפרד ושמישהי אחרת תהיה ותראה איך הקטקט שר רוקד ומצייר, אבל זה רק חצי יום....אחכ- הכל כשהיה בכיף אדיר

[הסתגלנו*]

שכחתי משהו מאוד חשוב -
אחת היועצות בגן המליצה לי לספר לה כל יום סיפור לפני השינה.
המצאתי סיפור על דובון שהולך לבקר חברים ונשאר אצלם כמה שעות בלי אמא.
הסיפור הפך להצלחה אדירה והיא ביקשה שאספר לה שוב ושוב ושוב ושוב.
נדהמתי מהקישור הרגשי המיידי והמהיר שלה לסיפור.
הייתי מגוונת בפרטים קטנים ומשאירה את העיקר אותו דבר,
כולל כל מיני פרטים "מזהים" (כמו איך הדובון ואמא מכינים ביחד תיק עם מים, בגדים להחלפה...). בקיצור אני חושבת שזה נתן לה המון.
הייתה שואלת הרבה - "והוא בכה?" "ואמא שלו באה?" וכאלה,
ובשלב מסוים אפילו דרשה לשנות את הסיפור - שהרי מי שלוקח את הדובון לחברים הוא אבא ולא אמא P-:
בכל אופן אני חושבת שזה עזר לה לעכל רגשית את החוויה.
לאט לאט ביקשה פחות ופחות עד שבסוף הפסיקה לבקש את הסיפור בכלל.

[פלונית*]

כמה חבל שהדף הזה לא ממשיך.הייתי רוצה לקרוא בו עוד ועוד,למרות שאין לי את האפשרות לצרף תובנות משלי.קבלתי הרבה וזה מרגיש כמו תוספת של תבלינים לתבשיל עד שמרגיש שהוא מוכן.שלי עוד לא לגמרי...

[עשב_השדה*]

אני לומדת כאן
אני מטפלת בשלושה קטנים, ויכולה לספר שכל משפחה נפרדת אחרת מהילדי
יש לאחת החינןקןת קןשי אמיתי להפרד, היא מתגעגת במשך היום, בוכה,
מתבצרת בעגלה ,שם מרגישה מוגנת )-: יש לכן רעיונות?

[עירית_לוי]

בת כמה היא?

מתבצרת בעגלה ,שם מרגישה מוגנת יש לכן רעיונות?
אולי מנשא?

[עשב_השדה*]

תודה עירית
היא בת שנה, וכן כמובן שגם מנשא נמצא בסל האפשרויות אבל היא לא רוצה,
היא מעדיפה להפתעתי להיות נפרדת ובמקום קטן ומגודר, עגלה , גם בבית שלה היא בתקופה כזו,בודקת את כוחותיה וברגע שעולה חשש כל שהוא עולה בעצמה לעגלה, (יכולות תנועתיות מדהימות), אני כמובן מלווה אותה ומאפשרת לה לבחור את מקומה, ללא כפיה,
מנסה לפגוש אותה היכן שהיא נמצאת , באהבה רבה, מאמינה שתבשיל
ותתמסר, מתוקה שלי......,

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

)-:

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

כמה זמן היא איתך?

[עירית_לוי]

תראי, זה לא פשוט.
בגיל הזה לא הייתי קוראת לזה בכלל דמעות גן.

מנסה לפגוש אותה היכן שהיא נמצאת , באהבה רבה
זה נפלא!

מאמינה שתבשיל
לגבי ההבשלה זה קצת יותר מורכב, ואולי כדאי לחשוב מה יכול לתמוך בהבשלה בצורה כזאת שתחזק את התינוקת.
הסיבה להתעכב על זה לדעתי היא שלא תמיד מה שאנחנו נפרש כהבשלה הוא באמת הבשלה. אולי זו השלמה עם המצב או ייאוש? וייאוש מחליש.

אול אני לא מחדשת לך הרבה אז ממש בקצרה: קצת לפני גיל שנה התינוק מתחיל לקלוט שהוא ואמא זו לא יישות אחת, אבל, מצד שני הוא עוד לא קולט שאם אמא לא בטווח העין אז אמא ממשיכה להתקיים. זה נורא מפחיד! זה פרק זמן קצר יחסית בהתפתחות (סביב גיל שנה פלוס מינוס). האסימון שנקרא "קביעות אובייקט" נופל מתישהו, אבל זו תקופה שכדאי להיות בה קשובים, רגישים ומודעים לחרדה הטבעית שמתעוררת ולהיענות לה בצורה כזאת שתחזק ולא תחליש.

כאן באתר יש כמה עצות בדף חרדת נטישה.

[עירית_לוי]

האם יש מה לדבר עם ההורים שלה? אולי על משך הזמן שהם משאירים אותה? אולי על אופן הפרידה?

[עשב_השדה*]

וואו, עונים לי איזה יופי,תודה
נקודות היא הגיע אלי מחודש מרץ בגיל עשרה חדשים
אחרי תהליך של קרוב לחודש וחצי של הכרות הדרגתית איתי ,שנעשה ברגישות מצד כולם
עירית
זה שייך קצת לאופי הילדה או לשפה המשפחתית הלא מדוברת
מדובר במשפחה מקסימה,אוהבת מאד, אך זו ילדה ראשונה,יונקת, וגם כל פרידה לפני שהגעתי הייתה קשה בבית אם יוצאים היה יותר קל, תינוקת חכמה,עם כוחות ,דעתנית(-:,ומעבר לזה זה כבר השערות שלי לגבי מורכבות היחסים הרגשיים שם, ואני לא רוצה לגלוש לזה כאן,
יכולה לומר שהבכי שלה בטא יותר כעס ומחאה מפחד או חולשה, או מסכנות, כל הכבוד לה על המאבק, מכיוון שלא רציתי לשבור את רוחה ביקשתי מההורים אחרי שבוע כזה שישארו איתה בבוקר עד שירגישו שהיא מוכנה
ובאמצע היה פסח והיתה נסיעה שלהם לשבוע, ושוב, הסתגלות מחדש, והילדה השלישית הצטרפה וזה עוד תהליך הסתגלות,של כולם, ושיניים שבוקעות, ושפה שמתפתחת, ותנועתיות שמתפתחת, כל זה בתקופה קצרה כל כך,
וההורים צריכים ורוצים גם לעבוד, וציפו שזה יהיה הרבה יותר מהר,(לא רלוונטי בעיני כשאני בודקת איך לחזק את כוחות התינוקת,) היום כבר היתה יותר משוחררת אחרי שאביה נשאר כאן יומיים ברצף עד שהסכימה לשחררו, התבצרה פחות והיתה עם האחרים בכיף חלק מהזמן, כמובן שכשבקשה לחזור לעגלה יכלה לטפס (יכולת תנועתית מדהימה כבר אמרתי?)ולשבת שם אך לא קושרת אותה שתוכל גם לרדת כשתרצה.
מצד שני אני מנסה לגעת בליבה וליצור בונדינג כך שתתמסר ולא תמסר בבוקר,וגם זה נבנה לא רע,לאט לאט היא תרכוש אמון ובטחון, ובאמת אסימון הקביעות ירד, אולי אחרי בקיעת השיניים בסבב הזה.
היא מגיעה לחלק מהשבוע לחצי יום ,וכן יש עם מי לדבר כאן, ההורים של שלושת הילדים נהדרים וקלים לתקשורת חיובית,
ואוהבים את ילדיהם מאד מאד
אבל זו תקופה שכדאי להיות בה קשובים, רגישים ומודעים לחרדה הטבעית שמתעוררת ולהיענות לה בצורה כזאת שתחזק ולא תחליש. מסכימה מאד, ושוב תודה

[עירית_לוי]

זה מעודד לשמוע שיש לך תקשורת טובה עם ההורים שלה ושהם נענים לבקשות שלך כמו זו להישאר איתה עד שהיא מוכנה וכו'.
נראה לי שבהתחשב בתנאים הלא-אופטימליים שאינם בשליטתך את עושה הכי טוב שאפשר. את נהדרת איתה. רגישה וקשובה וסבלנית.
בהצלחה לכן

[עשב_השדה*]

@}@}@}

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

כבר כמה ימים שמוצקו לא רוצה ללכת לגן - ביררתי והוא סיפר שהוא פוחד מע', ילד שזרק עליו חול וגם מושך אותו פיזית, בשרוול, לבוא לשחק אתו בזמן שבני לא מעוניין.
הבטחתי לו שאדבר עם הצוות והם ישמרו עליו, ואכן כך היה, והם טיפלו בזה יפה - ביציאה לחצר הן שמרו את בני קרוב אליהן, הילד השני לא התקרב אליו.
עדיין נמשכת הסאגה "לא רוצה ללכת לגן, כי אין לי מצב רוח ללכת לגן". אתמול הוא ביקש מאוד ובכה, השארתי אותו בבית למרות הקושי (היתה לי המון עבודה).
היום גם כן לא רצה, אבל הבהרתי שהולכים, והלכנו.
אחר הצהריים עם החזרה הביתה - השתוללויות פתאומיות, קללות מעצבנות (הביא משם כל מיני "קקי-פיפי"), חוסר שקט ובכי. אחרי שהתעצבנתי, נרגעתי. החזקתי אותו חזק שלא יברח, ושאלתי מה קרה לו ולמה הוא בוכה.
התשובה: "אני עצוב כי הייתי בגן, כי לא היה לי מצב רוח להיות בגן".
והמשיך "משעמם לי בגן, משעמם לי עם ע'" (די ברור שהמונח "משעמם" משמש במשמעות אחרת).

אני לא בטוחה מה לעשות. הוא אמור ללכת לשם רק עוד חודש, עד סוף יוני, ואח"כ להיות בבית בחודשי הקיץ. אני כבר כעת מביאה אותו לשם כמה שיותר מאוחר, מחזירה כמה שיותר מוקדם, לא שולחת בשישי ובנוסף לאחרונה בגלל הקיטורים האלה, וגם חגים שהיו, יצא שכל שבוע הלך רק 4 ימים, בערך 6 שעות. עדיין יש לו בעיה עם זה.
אני תוהה כמה אני משדרת אליו את חוסר השלמות שלי עם עניין הגן. למרות שזה מקום חמוד וסימפטי, נמאס לי מהקונספט. אני רגל פה רגל שם.
מייד אחרי הלידה הוא גם כן סירב ללכת לגן. באותה תקופה התעקשתי מאוד שיילך, כי הייתי חייבת את המנוחה הזו. עכשיו אני פחות החלטית וזה ניכר כנראה.

מצד שני, כרגע לא יכולה להוציא אותו לגמרי מהגן - העזרה שיש לי (סבתא, בייביסיטר) באה לעזור לי עם התינוק, שגם הוא צריך אותי מאוד ומוחה בתוקף, ולכן אני גם כך עובדת ברצפים של 10-20 דקות כל פעם מקסימום, אלא אם התינוק ישן.
כשמוצקו נשאר בבית, למשל אתמול, לרוב הוא מתנהג בצורה אפשרית (אחרי תקופה קשה מאוד שעברנו לאחר הולדת התינוק), אבל למשל כשצריך להרדים את התינוק זו אופרציה שלמה, לעשות את זה תוך הסחת דעת או הרחקה פיזית של הגדול, אחרת הוא מרעיש בכוונה וכאלה. טוב, זה קושי טכני. אבל רק להמחיש שזה לא בדיוק שהוא יישב בבית וישתלב בסדר היום הנוח של "תינוק ישן, אמא עובדת על המחשב".
אני גם מודה שאין לי אומץ מספיק להוציא אותו עכשיו ולגייס לזה את סבתא, שאומנם עוזרת מעל ומעבר עם התינוק, אבל גם להצריך ליפול האסימון שיש לה עכשיו 2 נכדים... (היא כן תומכת ברעיון להשאיר אותו בקיץ בבית, הם ייקחו את הגדול אליהם 2-3 ימים בשבוע).

<אוף>

[אמא_ללי*]

מוכר מאד מאד.
יכול להיות שהוא קולט ממך מסר לא שלם, יכול להיות שהסיבות אחרות, יכול להיות שגם וגם. לא בטוח שתוכלי לדעת מה מקור הקושי, ומאחר שמדובר בעוד חודש, לא בטוח שזה מאד משנה. אצלנו למשל הפרידות בגן מאד ארוכות בשבועות האחרונים ולוקח הרבה זמן עד שהיא משחררת אותי, אבל אחר כך היא שמחה וחוזרת במצב רוח מאד טוב...

אולי לקבוע איתו מראש באילו ימים הולכים ובאילו לא (בחודש הזה)? "למסד" את הארבעה ימים בשבוע? לנו זה עשה הרבה סדר (הקטנה נהייתה פעוטה והיא מאד קנאית ותובענית כרגע, ונראה לי שההגדרה הזאת שיש יומיים בשבוע ששתיהן איתי בבוקר מאד עוזרת לגדולה). ואם לא, נניח שהגן יתמסמס קצת קודם וייגמר לפני שיגיע סוף יוני, זאת אפשרות מבחינתך? פשוט נראה לי שחבל להשקיע הרבה אנרגיות במאבקים חיצוניים ופנימיים אם בכל מקרה מדובר בכמה שבועות.....

[רוקדת_לאור_ירח*]

אני חווה גם זמן קשה בשנה. עייפות, פשוט עייפות. סוף שנה והילדים עייפים. אני משתדלת לעשות יותר ימי חופש אם אפשר. אפילו חובבת הגן שלי כבר לא מתלהבת כרגיל לגן (למרת שכשמגיעים לשם מיד עוזבת אותי ומתחילה לשחק). בקשר לאמביוולנטיות - אין ספק שהוא קולט, רק שלדעתי גם הקיץ, החום, הזמן בשנה.
למרות זאת אני כן מציעה לך להיות החלטית וברורה עם זה. אם את זקוקה לימים האלה, ונראה שאת זקוקה, תשלחי אותו לשם בהחלטיות. מה שכן אני בעד ימי חופש ככל שהזמן מתיר לך אם אתם מסתדרים יחסית בסדר.

[משתגעת_לאיטי*]

ואם תגלי איך מתמודדים עם
אחרת הוא מרעיש בכוונה וכאלה.
תספרי לי בבקשה.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

תודה על מה שכתבתן. אני הולכת עם האישיו הזה כל היום (למרות שצריך קצת להתרחק כדי לראות טוב יותר. נו אז מה).
גם היום שלחתי אותו, אם כי אמרתי לו בפירוש שהוא הולך מפני שאני חייבת לעבוד, ובסוף היום אמרתי לו שאני מצטערת שהוא צריך ללכת לגן כשלא בא לו.
ומחר כבר חגיגת שבועות, ואח"כ ימים בלי גן.

[עשב_השדה*]

טוב אז בלי עין הרע, התנוקת שאני מטפלת בה, יחד עם עוד שניים, ושהתבצרה זוכרים?
שחררה את הוריה ואת העגלה ושאר מבצרים, ומוכנה להתנחם בי ברגעי קושי,
בקיצור מול מבטיהם המשתאים של ההורים עשינו זאת ביחד ובשתופעולה,
והיא מתגלה לי כתינוקת שמחה וחקרנית,נקווה שכך ימשיך.
בקיצור תודה לעירית ולשאר המשיבות והמקשיבים/ות

[שירן*]

חמודון בית אנה ההודעה שלך הועברה לככר השוק

[פלוני_אלמונית*]

דיברתי עם גיסתי. היא אישה נחמדה, עדינה ומאוד שקטה. עלתה ארצה מברה"מ לפני די הרבה שנים. היא סיפרה לי שהגננת שלחה מכתב לטיפת חלב שהילד מדבר רק רוסית ולא יודע עברית. היא הוזמנה לטיפת חלב ושם כך נמסר לה. הם בדקו הילד ללא כל בעיה מדבר עברית יפה. טוב את זה אנחנו יודעים. הוא גם ילד נחמד וחברותי.
הדבר המדהים בסיפור הזה, שהותיר אותי פעורת פה, הוא שהילד בכלל לא יודע לדבר רוסית. פשוט דמיינתי לי ילד שלא מוציא מילה בגן, לא החליף חצי מילה עם הגננת. באמת: דמעות גן...

[פלונית*]

ואו, זה סיפור ממש עצוב. מסכנון הילד.

[רוני_ושו''ת*]

ואו, זה סיפור ממש עצוב
זה סיפור מחריד. אני הייתי מבררת עם הגננת איך קורה דבר כזה? (ולא עוברת על זה לסדר היום)

[פלוני_אלמונית*]

שלום, אני אמא לילד בן ארבע ושמונה חודשים ולילדה בת כשנתיים לפני כחצי שנה עברנו מת"א למושב מקסים מלא בילדים והאוירה וכל המעבר ממש נפלא לכולנו. בני עד המעבר לכאן היה איתי בבית גם כי הסביבה שגרנו לא היתה משפחתית והגן שכן היה לא התאים לדעתנו. בני נולד פג במשקל של 1700 בשבוע 34 איך שהוא יצא לקחו אותו לטיפול נמרץ והוא היה בפגיה למשך כחודש עד שלקחנו אותו הבייתה. אנחנו ישנים יחד במיטה גדולה אחת מאז גם הילדה ובעלי כמובן. אוסיף גם שבני עבר שני ניתוחים - זמן קצר לאחר שנולד בקע ואשכים ולאחר שנה עוד ניתוח באבר המין (היפוספדיאס) הניתוח האחרון גרם לו לטראומה ומילמולי התינוק החמוד פסקו והוא לא אמר מילה עד לגיל שנתיים לערך. במושב כאן יש גן עירוני מאוד נחמד עם גננת טובה וילדים די נחמדים (כעשרים) חצר רחבה ... אך מאז שהגענו לכאן והוא הולך לגם מאוד קשה לו להפרד ממני בבוקר אין יום שהוא לא בוכה לי שלא בא לו ללכת, וכשמגיעים אז או שאני נפרדת ממנו בדלת או שאני נכנסת איתו לכמה דקות עד שימצא לו עיסוק בכל מקרה בסוף הגננת לוקחת אותו ומרימה אותו בכוח כשהוא בוכה ומתלונן. אני יודעת שלא מציקים לו והוא מסתדר ממש יפה ומשתתף אחרי שאני הולכת אבל אני פשוט לא יכולה יותר עם הקושי הזה כל בוקר, אני נעה מלרצות לקחת אותו הבייתה לחינוך ביתי או משהוא כזה עד ללכעוס עליו ולדחוף אותו פשוט פנימה ולסגור את הדלת ...

[ליפסטיק*]

מה הסיבה ששלחת אותו לגן אחרי המעבר?
אחותו בבית? את בבית או עובדת?
(שואלת כדי להבין איפה ההתלבטות שלך ומה העזרה שאת מבקשת.)

[פלוני_אלמונית*]

היי איזה כיף שמישהו עונה..
אחותו איתי בבית ותהייה גם בשנה הבאה לפחות, קשה לי להסביר למה בדיוק וכמובן שכל הזמן אני מהרהרת בזה שוב ושוב
בגדול רצינו לתת לו את ההתנסות בזה..על כל פנייה..

[פלונית*]

נשמע שהוא ממש לא רוצה ללכת.
עכשיו סוף שנה, גם ככה לא נשאר הרבה. לא יקרה כלום אם תפסיקו ללכת עכשיו, ואם תרצו תמיד תוכלו להתחיל שוב שנה הבאה.

[פלוני_אלמונית_שהיא_אני*]

אז מה, לשקול להתחיל כבר את החופש הגדול..

[פלוני_אלמונית*]

כן !!! תהנו מכל רגע !

[פלוני_אלמונית_שהיא_אני*]

ושנה הבאה מה? בטח אותו הדבר.. אני בדילמה של החיים..

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

עכשיו סוף שנה, גם ככה לא נשאר הרבה. לא יקרה כלום אם תפסיקו ללכת עכשיו, ואם תרצו תמיד תוכלו להתחיל שוב שנה הבאה.


ושנה הבאה מה? בטח אותו הדבר..
ילדים משתנים, נסיבות החיים משתנות, המניעים משתנים (נגיד, אם היית חייבת לעבוד מחוץ לבית כולכם הייתם ניגשים לעניין הזה באופן אחר, והוא היה גם קורה אחרת מן הסתם).
לדעתי, כרגע, אין שום סיבה הגיונית נראית לעין שהילד יהיה במקום שהוא סובל בו כל כך.

בסוף הגננת לוקחת אותו ומרימה אותו בכוח כשהוא בוכה ומתלונן.
ולדעתי, גם הגננת לא משהו, אם אין לה כלים אחרים חוץ מזה.

יש גם דף פרידה מילד בגן אם כי כרגע, במקומך, לא הייתי מיישמת אף אחת מהעצות שם כי הילד כבר לא יבחין בזה בכלל. תני לו זמן לשוב לעצמו ולהירגע. אם את רוצה שוב להכניס אותו למסגרת בעתיד, חכי לפחות כמה חודשים טובים כדי לשקם את האמון (ואולי גם תמצאי גן נעים יותר).

[ליפסטיק*]

וגם, אולי קשה לו שהוא יודע שאמא ואחותו בבית והוא נאלץ ללכת. יכול להיות שיהיה לכם נורא נורא כיף בבית ביחד!
ולהיות עם שניים בבית, בגילאים האלה, לפעמים יותר קל מלהיות אחד על אחד עם ילד אחד.
ושנה הבאה מה?

נחכה ונראה (-: את לא חייבת להחליט כלום עכשיו דווקא.

[פלוני_אלמונית_שהיא_אני*]

לחינוך בייתי צריך בייצים ואני לא יודעת מה לעשות עם זה
אני לא יודעת ללמד מדעים למשל אני בלי שום תואר אקדמאי רשמי יש לי 12 שנות לימוד ולא סבלתי את בית הספר עד היום
ומה עם כל החוויות של הילדים שבבית הספר שהיו ממש כיפיות כולם ביחד באיזה אוטובוס לאן שהוא,
אין לי 4X4 לטיולי שטח עם הילדים שקראתי כאן איפה שהוא
וגם קשה עם הסביבה אין אחד שאני מכירה בחינוך בייתי אין אחד שבאמת יחזק אותנו חוץ מאולי האתר הזה...

[פלוני_אלמונית_שהיא_אני*]

גם עד שהוא נכנס לגן עכשיו עשו לי כולם הטפות
אני לא רוצה שהוא יהיה אאוטסיידר הוא כבר לבד יודע לקרוא דברים וחשבון הוא כל הזמן שואל אותי וזוכר את התשובות
אולי יהיה לו קל בבית הספר הרגיל, אותי זה ממש לא עניין עופפתי כמעט כל שנות בית הספר ואף אחד לא היה יכול לעזור לי כי היו עסוקים בדרמות
של אלימות, בגידות וקושי כלכלי גדול, אבל אם ההורים שלך באים עם מודעות עצמית ורוחנית בית הספר יכול להיות משהו נעים יותר?

[פלונית*]

לא חייבים להחליט עכשיו. אפשר להוציא עכשיו, ולראות לקראת תחילת השנה. יש עוד זמן עד שלומדים מדעים.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אם ילד בן 4.8 אומר שלא טוב לו - זה ממש ממש דורש הקשבה.
אם יש לך את האפשרות להישאר בבית עם הילדים ואני מבינה שאת בבית - תני לו את מה שהוא מבקש.
כפי שכבר כתבו פה, הוא יתפוס את הביטחון שלו ואולי ירצה שנה הבאה ו....אולי לא.
את חושבת על מדעים...מצחיק, הוא כל כך קטן. עזבי הוא יוכל ללמוד מדעים מתי שירצה ויהיה מוכן וזה יכול להיות גם בגיל 10.
אני הייתי משאירה אותו בבית ופותחת בחיי משפחה נעימים וזורמים (-:
בהצלחה.@}

[ליפסטיק*]

את חושבת על מדעים...
(-:

יונת שרון כתבה פעם, על הורים מחנכים בבית ברחבי העולם, שהסתבר שבאים מכל השכבות הסוציו-אקונומיות, ובעלי השכלה מכל הסוגים, מאנאלפבתיות גמורה אפילו, שגידלו ילדים בהצלחה. (מהי הצלחה? זו כבר שאלה אחרת.) אבל נדמה לי שהמסר היה, שלחנך בבית בצורה טובה לא דורש כמעט כלום, בעצם, למעט תנאים בסיסיים נאותים. אהבה, חופש מחשבה, אוכל, ספרייה במרחק סביר...

אני גם מחנכת בבית, יש לי השכלה של 12 שנות לימוד שאת חלקן הגדול ביליתי בים. מה זה אומר על ההשכלה של ילדיי? כמעט כלום. (גם ממש אין לי 4על 4 (-: לא מכירה למי יש)
ילדים אוהבים ללמוד. נקודה. כתבו על זה המון המון בשנים שחלפו מאז נפתח האתר, וכדאי לך לקרוא, אבל האמת היא שכשיגיע הזמן התחושות שלך כבר יגידו לך מה נכון, עם או בלי תואר במדעים...ואין טעם בהחלטה מראש כי את לא יודעת מה תרצו בעתיד.

[או_רורה*]

טוב, אז פותחים שוב את הנושא אצלנו לצערי...

דרור יהיה בן שלוש ושלושה חודשים בספטמבר, הולך לגן חצי יום.
גלעד בן שנה וארבע, לא יילך לגן בספטמבר, נשאר בבית.

דרור עוזב את הגן (הלא משהו) שהוא נמצא בו כרגע, כי יהיו שם ילדים מאוד קטנים בשנה הבאה (שנתיים..).
כולם באיזור שולחים לגן עירייה, ביררתי גם על זה בייאוש, אבל אין מקום.
(יש!...)
הגנים הטובים (שני גני הורים מומלצים) סגורים לחלוטין, באחד מהם טענו שאין מקום לבנים, רק לבנות...

מה עושים?

אפשר לשלוח אותו לגן כמו של השנה, ילדים בני שנתיים ושמונה, תסכול, תוכן והתנהלות שמתאימים לילדים מאוד קטנים.
יש לציין שרגשית הוא בגיל שלו, אבל קוגניטיבית הוא חכם מאוד ומתמלא תסכול בקלות.

אפשר לשלוח אותו לגן של יותר גדולים, אבל אנחנו בהמתנה, ובנוסף, הוא רחוק מאוד...

[או_רורה*]

אין לי אפשרות להישאר עם שניהם בבית...

אני על סף פתיחת עסק, וגם הולכת ללמוד סוףסוף משהו ששנים רציתי.

אני מרגישה שהגיע הזמן אחרי שלוש שנים בבית להשקיע קצת בשאיפות שלי...

אני רוצה, עם זאת, לשלב ועדיין להיות עם שניהם, אבל.. גן לחצי יום זה מסט כרגע.


יש רעיונות?

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אפשר לשלוח אותו לגן כמו של השנה, ילדים בני שנתיים ושמונה, תסכול, תוכן והתנהלות שמתאימים לילדים מאוד קטנים
את זה לא הייתי עושה (הייתי בסרט הזה עם הגדול שלי, בהתחלה זה היה פתרון טוב להסתגלות. אחר כך התחיל להיות סיוט, כי באמת הגן היה ממש קטן עליו. וזה היה אחלה גן).

אין לי רעיון יצירתי... אולי יעזור לך לקרוא ב פתרון ביניים לחינוך ביתי ? אולי להתארגן למשהו עם עוד אמא? (נגיד, מטפלת לשלושתם, יכול להיות קל אם הילד השני יהיה גדול יחסית).

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

גם אני חושבת כמו קרוטונית

[פלוני_אלמונית_שהיא_אני*]

היי, הבוקר כשקמנו דיברתי עם בני על הגן ואז הוא אמר לי "אני אסביר לך, הגננת כל הזמן צועקת, לא עליי, וגם אי אפשר לעשות מה שרוצים ואני רוצה לעשות מה שאני רוצה.." פשוט וקל החלטתי לא לשלוח אותו היום ואולי להתחיל כבר את החופש (למרות שמה כבר נשאר אולי אני אעשה איתו איזו עסקה כמו יום לא יומיים כן?) אחכ ראיתי הודעה מבעלי שאולי לא נשלח אותו היום לגן..

[אוד_ליה*]

אורורה
אני לא יודעת מה היחס בין עלות מטפלת לחצי יום ובין גן לחצי יום במרכז, במקרה שלי כשהבן השני שלי היה בן שנתיים וקצת עמדתי בפני דילמה דומה, יש לי עוד תינוקת בהפרש של שנתיים.
אני עובדת מהבית והתינוקת מאוד נוחה, אז הייתה התלבטות בין לשלוח אותו לגן ולעבוד עם הקטנה, או לקחת מטפלת לשניהם... בסה"כ, המטפלת עולה לי פחות מאשר גנים לחצי יום לשניהם, אבל יותר מגן אחד... בסוף לקחתי מטפלת ואני שמחה מאוד שעשיתי כך, כי הילדה גדלה ונהיה פחות ופחות נוח לעבוד אתה, וגם יש את הקטע כשהם בגן, שחצי חורף הם חולים וגם ככה בבית P-: אז יש כבר
בייביסיטר בבית ואני לא נתקעת. ואז גם אם הגדול בן ה-4 וחצי לא רוצה/ יכול ללכת לגן יש מי שישאר איתו.

זה שווה את זה, אם יש אפשרות. זו לא חייבת להיות מטפלת רצינית שתיקח גם המון כסף, כי בסה"כ אני בבית אתם ויכולה לפקח על הנעשה... אני מעסיקה סטודנטית מקסימה, וככה גם הלו"ז גמיש יותר, למשל אם אני צריכה לעבוד קצת יותר אז היא אוספת את הגדול ברגל מהגן עם הקטנים, או אם יש יום שאני לא עובדת אז אני לא משלמת (לעומת גן שחייבים לשלם את כל החודש, גם אם לא הולכים)- וכל זה נכתב בלי להתייחס לדבר הכי חשוב: שבאוריינטציה שלי אני מאוד נוטה לכיוון הבית, גם עבור הבכור. הבעיה היחידה היא שאני עובדת מול לקוחות ועם הגדולים זה קשה עד בלתי אפשרי.

בקיצור- אם בלב את נוטה לכיוון הבית- לכי על זה, הדברים כבר יסתדרו...

[או_רורה*]

תודה רבה מתוקות...

גם אני מרגישה שגן שקטן עליו זה מתכון לדברים לא טובים...

שכחתי לציין שאנחנו חושבים שיש לו סוג של הפרעת קשב, לאבא שלו יש אז זה משהו שתמיד לקחנו בחשבון.

מטפלת? לא מוצאת כל כך.. אבל תודה, אני אחשוב על זה שוב.

[היא_אני*]

נקודות ורודות, וליפסטיק אתן מגדלות בחינוך ביתי?

[תפוח_אדמה*]

נדמה לי שנקודות שולחת לגן אנטרופוסופי (אלא אם כן אני מבלבלת עם הזאת עם הניק שדומה לה (ניקים שמבלבלים אותי) , וליפסטיק כתבה כאן למעלה שהיא מחנכת בבית
אני גם מחנכת בבית, יש לי השכלה של 12 שנות לימוד שאת חלקן הגדול ביליתי בים. מה זה אומר על ההשכלה של ילדיי? כמעט כלום. (גם ממש אין לי 4על 4 לא מכירה למי יש)

[היא_אני*]

תודה על ההארה אני פשוט מנסה לקבל כמה שיותר אינפורמציה עכשווית כי אנחנו בתהליכי ניקוי פחדים וספקות בדרך לחינוך ביתי למרות שיש כאן כמובן מלא חומר ...
אתמול היינו במסיבת הסיום של הגן אליו הלך בני עד לפני כשבועיים, היו לי רגשות מעורבים - באמת מסיבת סיום...
היה מוזר לראות את כולם ולהרגיש שאתה בחרת בדרך אחרת גם אם רובם עוד לא יודעים, הבנתי שלעיתים קרובות אנשים ששומעים על מישהו שהחליט על חינוך ביתי רואים זאת כביקורת על דרכם..

[אמא פלונית*]

קראתי חלק נכבד מהדף, בכיתי תוך כדי כמובן.
הבן שלי בן ארבע, התחלנו להתאקלם שבוע שעבר בגן עירוני (שכמובן נחשב טוב בסביבתנו...), טרום חובה עם ילדי חובה (שגדולים ממנו בשנתיים).
האם למישהי/ו יש ניסיון בללכת נגד רצונה של הגננת אך בצורה שאינה לוחמנית?
לגייס את המערכת לצדי זה אפשרי?
המלצה מיועץ חיצוני, אבחון מוכנות שיגבה אותי.... לא יודעת

אני מעוניינת להשאר ברקע, בחוץ עד שאני ארגיש שהוא מרגיש מספיק נוח ובוטח בצוות על מנת להישאר לבד.
זה לא קורה תוך ארבעה ימים.
קיבלתי אולטימטום "אחרי ראש השנה זה נגמר".
(אני מנסה להיות אסרטיבית ואני מיד דומעת.... דמויות סמכות זה לא הצד החזק שלי)
אני לא יכולה להשאר שנה נוספת בבית פול טיים, חלקי אולי.

רעיונות הצעות גישות חיזוקים יתקבלו בשמחה
אמא שצריכה עזרה
(מאנשים שמבינים אותה ולא כאלה שחושבים שלהשאיר את הילד לבכות
שעות זו הדרך היחידה ושאני פוגעת בו כי אני לא חותכת והולכת)

(אנחנו בתל אביב אם זה משנה)

[אמא_פלונית*]

ערכתי כי נראה לי שהשתמשתי בניק קיים
אופס

[ריש_גלית*]

אין לי ניסיון בללכת נגד המערכת אבל אני בהחלט מכירה אמהות שבלי להגיד כלום ובלי הצהרות ובלי שום אידיאולוגיה פשוט השאירו את הילד בבית כשיכלו והביאו לגן כשיכלו. למשל השכנה שלי, שכל השנה הראשונה של הבת שלה בגן היתה און אנד אוף לפי איך שהסתדר לה לקום בבוקר (היא היתה מטופלת בתינוקות קטנים).
את יכולה לנסות להציב את הגננת בפני עובדה: אני נשארת פה עד שהילד שלי מרגיש פה טוב. זאת זכותי המלאה, הוא הילד שלי ולא של המערכת.
אין גם שום סיבה שעל ההתחלה הוא יישאר שעות בגן, לבד או לא לבד. שעה, שעתיים ביום, לאט לאט. עד שאת מרגישה שהוא מוכן.

אולי תגייסי את החגים לעזרתך - "ממילא אי אפשר להתאקלם כשאחרי כמה ימים בגן יש כמה ימים חופש"?

צריכה ללכת...
בהצלחה!

[פלונית*]

בשנה שעברה עברנו באמצע השנה דירה, בתי היתה בת 3.5 ומסיבות שונות הכנסתי אותה לגן באמצע השנה, הגננות הבהירו לי שתוך 4 ימים היא אמורה להתאקלם, בעדינות רבה אבל בלי לוותר פשוט נשארתי שם חודש וחצי כשכל יום אני מבטיחה שרק עוד טיפה וזהו. ישבתי בצד ולא התערבתי כלל בפעילות הגן, ועם הזמן הגננות התרגלו ואפילו נעזרו בי מדי פעם, הודתי להן מאד מאד על ההתחשבות וקצת "התחנפתי" אליהן אך הרגשתי שזה מקדש את המטרה. אחרי חודש וחצי נפרדנו בבוקר בשמחה. נראה לי שנשאר לי שם של "קוקו", שאלו יהיו הצרות..

[אמא_פלונית*]

את יכולה לנסות להציב את הגננת בפני עובדה: אני נשארת פה עד שהילד שלי מרגיש פה טוב. זאת זכותי המלאה, הוא הילד שלי ולא של המערכת.
אני מניחה שזה מה שאעשה רק צריכה לעבוד על טון ותוכן שיתקבל בנעימות,
בלי לעורר עוד יותר אנטגוניזם אצל הגננת.

תודה פלונית, הסיפור שלך משמח, אני אנסה...

[פלוני_אלמונית*]

פלונית,

עוררת את קינאתי... .

[או_רורה*]

תראי, אולי אני דורכת פה על מוקשים אבל....
אולי גן עירוני זו לא המסגרת הכי מתאימה לילד שלך.
אולי, אם כלכלית זה מתאפשר לעוד שנה, ישנה אפשרות להכניס לגן פרטי?
הבנתי שהרבה גנים אנתרו ודמוקרטיים מקבלים ילדים שבין גיל 4 ל6?

בגן פרטי זה בסדר להישאר, ויש יותר קבלה לענין, אבל בגן ציבורי? נראה לי בעייתי.

לי יש נסיון בגן פרטי מזעזע, שאכן חשב עליי כ"קוקו" אבל מה אכפת לי....

לעומת זאת, הוא היה בן שנתיים.
ילד בן ארבע זקוק אולי לפחות זמן. עדיין, מה שקורה שם בגן הערוני הוא בלתי נסבל.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

מצטרפת לאורורה.
בגן הפרטי תמרנתי כמעט כרצוני עד להסתגלות כמעט מלאה של הילד. לו זה היה בגן עירוני היתה נרשמת טראומה מג'ורית לדורות.

[פלונית*]

מצטרפת גם. השנה אנחנו בגן ציבורי, אמנם בישוב קטן יחסית, בתי כבר בת 4, שוב קשה לה ואין שום גמישות מצד הגננות, שלא לדבר על כך שפרידה ממוצעת לוקחת לכל הילדים 5 דקות אני נשארתי בנתיים כל יום כ45 דקות. היום שוב נפרדנו בבכי אך הגננת התקשרה תוך דקות לומר שנרגעה.

[פלוני_אלמונית*]

התחלנו גן.
פעם ראשונה בחיים. בן שנתיים + 3
הילד מפותח מאד: משוחח, משחק ומתנהל כמו ילד בן 4 לפחות. ילד מקסים, שמח, מנומס ונהנה מ"ללמוד את החיים"
הוא בוכה בבוקר כמה דקות כשאני הולכת ונרגע ממש מהר.
כל היום עובר בסדר שם. הוא משחק, אוכל, משתתף וכו'. בסוף היום מספר מה היה בגן ועושה רושם שנהנה מדברים שמתרחשים שם. בגלל שהוא מאד מפותח הגן לא מאתגר אותו מהרבה בחינות אבל נרשמנו בעיקר בשביל חברת ילדים, שהייה במקום ללא אמא בסביבה (וקצת זמן פנוי לאמא). נשאר רק עד 12:30 והצוות שם נפלא.

אבל
בבית, הוא אומר כל ערב לפני השינה "אמא, אל תלכי מחר בגן. אני אבכה."
הוא בוכה מתוך שינה "אמא, אל תלכי"
בימים האחרונים פיתח חום גבוה (ללא סיבה ניכרת) ועברו עליו ימים ולילות שלא עברנו אף פעם מעולם.
אני מרגישה שמתחת לפני השטח נפשו סוערת.
אני משערת שהוא מרגיש סוג של בגידה, כשאמא רואה אותו צורח מבכי והוא מושך את בגדיי בקול שבר ואז, אותה אמא שתמיד הייתה שם בשבילו וכעת רואה אותו בוכה
פשוט מסובבת את הגב למצוקה ובקור-רוח מקפיא משאירה אותו בידיה של אישה זרה והולכת בלי למצמץ.
זה נראה לי נורא להרגיש בגידה כזו .
עברנו שבוע בגן והיום לא חזרנו אחרי חופשת החג.
95% ממני אומרים לי להוציא אותו חזרה לחינוך ביתי.
5% ממני אומרים שלהוציא אותו משם זה לשדר לו
"תרים ידיים כשקשה לך"
"הפחד מדברים חדשים שולט בנו ומכתיב את צעדינו"

רוצה מאד להוציא אותו משם אבל פוחדת שאני אעשה טעות.

מצד שני, אף אחד עוד לא הלך עם אמא לצבא, נכון?

אגב, כשאני באה לקחת אותו מהגן הוא אומר כל יום
"היום לא השתוללתי בכלל ואכלתי הכל" - כאילו ששמתי אותו שם כעונש והוא מספר לי שהיה ילד טוב

דמעות גן?
בעיקר של אמא

[תפוח_אדמה*]

_5% ממני אומרים שלהוציא אותו משם זה לשדר לו
"תרים ידיים כשקשה לך"
"הפחד מדברים חדשים שולט בנו ומכתיב את צעדינו"_
בטח תיכף יבואו המתנסחות היותר בהירות ממני, אבל אני אגיב בכל זאת.
אני ממש לא מבינה את הטיעון הזה. הילד כולה בן שנתיים ונראה שקשה לו בלי אמא. לי נראה שבגיל שנתיים להרים ידיים זה אם רוצים ללבוש לבד מכנסיים ואמא מתערבת כשקשה עוד לפני שהילד התיאש.
לי נראה שאם את מרגישה ש

[תפוח_אדמה*]

ברח...
אם את מרגשיה שבשבילו זו בגידה, וגם הגוף שלו משדר מצוקה, אולי זה הזמן להקשיב לאינסטיקטים ולא לראש.

[פלוני_אלמונית*]

אכן הנטיה היא ללכת עם הרגש ולא עם הראש
האבא, אגב, שותף ללבטיי והולך גם הוא עם הרגש
והוא אומר שהוא לא מוכן לחכות עוד חודש-חודשיים ונראה כי הוא לא מוכן לעשות ניסויים על הילד שלו.
יחד עם זאת, חשוב לציין שוב שבגן הוא מתנהג נהדר ונהנה (השקפתי על החצר בלי שאף אחד יראה...)
מספר חוויות (טעמתי כריך עם ריבה!)
ואולי אני סתם מגזימה או מפרשת לא נכון את התלבטויות ההתמודדות שלו עם משהו חדש...

תודה על התגובות!

[אמא_בגבעתיים*]

הילד שלי באותו הגיל ונראה שאתאקלם נהדר בגן וזה מרגיע אותי, אבל לפני 5 חודשיים הוצאתי אותו מהגן כשהרגשתי שלא טוב לו במסגרת- מטפלות התפטרו, במקומם הגיעו מטפלות שלא נראו לי מתאימות, הילד בכה בבוקר ולא רצה ללכת לגן. המקרה שלי אמנם שונה, אבל אני מספרת את הסיפור הזה, כי אני חושבת שאם אפשר להקשיב לאינסטינקטים האימהיים אז כדאי

[פלונית_אלמונית*]

האם יש אפשרות לא לעשות את הפרידה כמו שתארת עם צרחות וקריעה ממך
כי כמו שזה קשה לך זה בטוח עוד יותר קשה לו
אם נראה שהוא עם חוויות טובות מהגן אז לא בטוח שכדאי להוציא למעט הסיפור של הפרידה
כאן אולי ניתן להגיע לסיכום עם הגן או אפילו לדרוש בצורה חד משמעית שלפרידה כזאת את לא מוכנה בשום פנים
ותשארי איתו בגן כמה שצריך עד שיכיר את הצוות ויסמוך ויהיה מוכן להפרד בלי הקריעה המיותרת הזאת
אין ספק שלפרידה כזו יש מחיר רגשי
אל תחכי ואל תתני לו להגיד לך "אל תלכי" בלי להתיחס כי בסוף הוא כבר לא יגיד לך וזה יותר גרוע כי אז ויתר על להגיד לך את מצוקותיו ולצפות שתעני לו
עוד מחר תדרשי להשאר איתו ואל תסכימי ללכת אם הוא לא מוכן
תקחי אותו איתך אם צריך אבל אל תשאירי אותו כשקורעים אותו ממך בכח
זה לא הגיוני כמו שאמרת בעצמך, זו אכן תחושה של בגידה ללא צל של ספק

[פלונית_אלמונית*]

ועוד דבר . לא היית חושבת על אופציה כזו להשאיר את ילדך עם אישה זרה שקיבלת עליה אמנם המלצות אם היה צורח שלא תלכי
אז למה לעשות את זה בגן
כי אחרים עושים את זה?
זה לא סיבה מספיק טובה
כי בגן דורשים את זה?
את האמא שלו ויודעת מה טוב בשבילו.
כי ממציאים כל מיני תאוריות של לחשל את הילד שילמד להתמודד עם החיים האמיתיים?
נו באמת ילד בן שנתיים, גם בלי פרידה קורעת השהות בגן "תחשל" אותו.
הרי גם האמהות שללא ניד עפעף ישאירו את ילדיהן צווחים בגן לא יעשו את זה עם בייביסיטר שבאה אליהן הביתה ונמצאת אחד על אחד עם הילד
מכאן שאולי לחץ חברתי והתנהלות חברתית מעוותת גורמות להן להשאיר ילדים צווחים במקום זר עם מבוגרים וילדים זרים
שיהיה לך כח לעמוד על שלך שהיא טובת הילד ולא לוותר ולא להסכים בשום אופן לפרידה קורעת לב
סליחה על המילטנטיות....

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

_ועוד דבר . לא היית חושבת על אופציה כזו להשאיר את ילדך עם אישה זרה שקיבלת עליה אמנם המלצות אם היה צורח שלא תלכי
אז למה לעשות את זה בגן_
|כן|

אני מרגישה שמתחת לפני השטח נפשו סוערת.
זה לא מתחת לפני השטח, חביבתי, זה גלוי לגמרי...


_ממני אומרים שלהוציא אותו משם זה לשדר לו
"תרים ידיים כשקשה לך"
"הפחד מדברים חדשים שולט בנו ומכתיב את צעדינו"_
כל דבר (חדש) בעיתו. גיל שנתיים הוא בטח לא "עיתו" להשאיר עם מספר כזה של ילדים. ועם צוות לא מוכר.

לגבי "תרים ידיים כשקשה לך" - זו אמירה נכונה שתופסת לגבי אתגרים שבאים בצורה טבעית, ו/או מיוזמת הילד. למשל ילד שמנסה לטפס על עץ ולא מצליח. להניח כיסא אחד על השני כדי להגיע למדף הממתקים... לא לרעיון המלאכותי והמאולץ של גן, שנולד בגלל צרכים של המבוגרים (ודאי בגיל שנתיים).

[פלוני_אלמונית*]

תודה רבה!
הארתן את עיניי במקומות רבים (אולי לא ראיתי בגלל הדמעות...)
הילד אכן מאד רגיש ולדעתי, בגלל שהוא כ"כ מתקדם לגילו הוא מבין משהו אחר, קצת מעבר ולא ממש יודע איך לאכול את זה.
הוא ילד שמדבר מגיל 8 חודשים והיום הוא מדבר שוטף לחלוטין ומביע רגשות במילים, ורק לגבי מה קורה שם ולמה הוא בוכה אין לו מענה.

אני מרגישה שמתחת לפני השטח נפשו סוערת -
הכוונה היתה שבגן הוא משדר "עסקים כרגיל" אחרי שאני הולכת במשך היום. עד כדי כך "עסקים כרגיל" שבסוף היום בו נשאר לראשונה 4 שעות בלעדיי אמרה לי הגננת:
היום היה ממש טוב. מחר הוא כבר יכול להישאר לישון (עד 4)...

אלא שמבחינתי לישון זה רק בבית (בעיקר בגלל שיש לי אפשרות להוציא אותו אז למה לא?) - ובטח אחרי יום אחד מלא בלבד. אז עניתי שבינתיים אנחנו לא נישן ונדבר על זה בהמשך.

אנסה מחר לבקש להישאר איתו בגן, להישאר בסביבה מעין "זבוב על הקיר" עד שיתרגל להיפרד.
למרות שאני מוכרחה להודות שכבר יצא לי כל החשק.
היום היינו שוב יחד, כרגיל, בסידורים, בטיולים, בשיחות. הוא השלים שעות שינה וחזר לשיר ולאכול ואני נרגעתי.

נראה מחר מה יהיה.

שוב תודה.

[ריש_גלית*]

_בן שנתיים + 3
הילד מפותח מאד: משוחח, משחק ומתנהל כמו ילד בן 4 לפחות._
אולי זה מה שמטעה: הוא משדר בגרות, ויש דברים שהוא בוגר בהם, אבל מה הקשר בין לשוחח ולשחק כמו בן ארבע לבין להיפרד מאמא בגיל שנתיים? ומי אמר שבגיל ארבע קל להיפרד מאמא?

אם הוא בגן כדי לפנות לכם זמן - לגיטימי.
אם הוא בגן כדי לספק לו חברה, התפתחות וכו' - מיותר בעיני.
לדעתי, בגיל הזה ילד צריך את אמא, ואם יש אבא אז גם את אבא.
(ואמא ואבא, גם הם הרבה פעמים צריכים את הילד בגיל הזה, רק שאומרים להם שזה לא בסדר אז הם שולחים אותו לגן).

[פלונית*]

ממליצה לקרוא בדף האם להוציא את הילד מהגן

[רסיסים_של_אור*]

_5% ממני אומרים שלהוציא אותו משם זה לשדר לו
"תרים ידיים כשקשה לך"
"הפחד מדברים חדשים שולט בנו ומכתיב את צעדינו"_
לא נעים לי אבל אומר את המילים הראשונות שעלו בראשי כשקראתי את הטיעון הזה: קשקוש בלבוש !!!
זה כמו שמישהי (אולי סיגל ב ? ) כתבה כאן שאולי צריך להאכיל ילדים קטנים במנות קרב כדי שהם יהיו מוכנים לצבא כשיגיעו אליו. אולי זה דווקא ילמד אותו שכשהוא יהיה מבוגר הוא ידע לא ללכת נגד הלב שלו ולהיות קצת יותר חומל וקשוב למה שהלב שלו אומר לו ? למה רק השכל אמור להתרשם מדברים חדשים, מה עם שאר החלקים שבורכנו בהם ? חוצמזה, יהיו לו מספיק התמודדויות שאינן תלויות בו (אפילו לידה של אח חדש היא משהו מהסוג הזה) שבהן הוא יאלץ להתמודד וממש לא יוכל לברוח מהן !

חוצמזה זוכרת איך הבן שלי, למוד מעונות גיל 8 חודשים, כשהיה בן 3 ושמונה חודשים התחיל כיתת גן במעון שהיה בו והיה חוזרת הבית ומתנהג בצורה זוועתית בעוד שבגן לא הפסיקו להלל את ההתנהגות שלו ולהגיד לי שהלוואי שכל הילדים היו מתנהגים כמוהו... בקיצור, הוא הוציא בבית את כל מה שהוא צבר כל היום בגן.

כיוון שאתם ממילא בכיוון של לקחת אותו הביתה (ואולי גם בגלל בת השנתיים וקצת האישית שלי שאני לא יכולה לדמיין בשום גן בעולם...) הרשיתי לעצמי להיות קצת בוטה. בהצלחה בכל מקרה

[שירי_ג*]

הילד אכן מאד רגיש ולדעתי, בגלל שהוא כ"כ מתקדם לגילו

הוא ילד שמדבר מגיל 8 חודשים והיום הוא מדבר שוטף לחלוטין ומביע רגשות במילים
בהמשך למה שכתבה בחכמה ריש גלית , את מאוד מתעסקת בזה שהוא מפותח, מתקדם לגילו, הגן לא מאתגר אותו וכו'...
נראה לי שזה לא העניין פה ולא רלוונטי. הוא פעוט בן שנתיים (אני נזהרת לא לכתוב תינוק, אם כי אל ילדי אני מתיחסת ככאלה עד גיל 3 לפחות (-: ), קטנצ'יק ועדין שפתאום נכפית עליו פרידה מאמא. יש לו תפיסת מציאות של בן שנתיים, תפיסת זמן של בן שנתיים, פחדים וחרדות של בן שנתיים, צרכים חברתיים של בן שנתיים וכן...גם יכולות הישרדות של בן שנתיים, שמאפשרות לו מרגע שהלכת, וללא יכולת לתפוס מתי תשובי, לשנות את התנהגותו ולהתאימה לסביבה החדשה, גם אם הלא אהובה או מועדפת.
קשה לו ורע לו והוא מבקש עזרה בכל דרך שהוא מכיר. אם הפיתרון שטוב לו (והוא הרי אומר מה הוא רוצה) מתאים לכם - הכי טוב, ואם אין ברירה אחרת אלא להשאירו בגן, אפשר להתעודד מהעובדה שהתינוק-פעוט האנושי הוא בריה מדהימה ביכולת ההסתגלות שלה.
שתהיה לכם שנה נהדרת

[או_רורה*]

מסכימה עם שירי.
גם אני הכנסתי את הגדול לגן בגיל שנתיים ושלושה חודשים בדיוק, כי ההתמודדות איתו ועם אחיו בן החצי שנה בבית הייתה איומה בשבילי.

והייתי זקוקה לשעות האלה כמו אויר לנשימה עם הקטן.

אז הכנסתי ל4 או 4 וחצי שעות ביום.
וקיבלתי את זה שאני חייבת לבחור:
להוציא או להשאיר, אבל להיות שלמה עם הבחירה.
והיה לו קשה, ה4 שעות האלה. מאוד. וגם לי.

היום בדיעבד אני חושבת שהייתי עושה אותו דבר.
אם היה לי רק ילד אחד, ולא הייתי ממש חייבת - הייתי משאירה אותו ללא ספק עד גיל 3 בבית.

אבל.. כל אחד ושיקוליו כל אחד והמציאות שלו.
אם זה לא גדול עלייך - אפשר להוציא ולהכניס שוב בעוד שנה.
ואם זה כן - אז תשאירי.
בואי נגיד, שגיל שנתיים מבחינתי לפחות, זה לא "טאבו גן" כמו בגיל שנה שלא לדבר על פחות....

[פלוני_אלמונית*]

תודה רבה לכולם.
עזרתם לי מאד.
הבוקר הלכנו לגן.
אמש, הוא התעקש שגם אבא יבוא ו"לא ילך לעבודה". אני הרגשתי כאילו הוא כבר לא סומך על אמא שכבר נטשה אותו שם בעבר ומבקש שיבוא "מבוגר אחראי" אחר שאולי יקשיב למצוקה כי מאמא לא הגיעה הישועה.
בבוקר הגענו כולנו לגן וכשהגיע הזמן להיפרד הוא אמר לאבא "אל תלך לעבודה. תישאר איתי כאן" והדמעות כבר התחילו
אח"כ בא אליי ואמר :"אמא, אני לא רוצה להיות כאן"
ואז חשבתי לעצמי: משפט כזה לא מספיק? את צריכה שלט ניאון מהבהב מעל הבית בשביל לקלוט את המסר???
ואמרנו לו: בסדר, אתה חוזר איתנו הביתה. והוא ביקש לקחת את הכובע שלו איתו.
אמרנו שלום לכל הילדים ויצאנו. הוא היה כ"כ שמח.
ניגשנו לרכזת חינוך להודיע שאנחנו רוצים לבטל את הגן והיא הציעה שנדבר עם היועצת החינוכית שלהם. הסכמתי - גם רק מתוך דרך-ארץ.
היא אמרה: "הילד צריך ללמוד לפתח אסטרטגיות התמודדות כדי להסתדר בהמשך החיים" (לא אמרו לי את זה בקורס מ"כים בצבא?).
ענינו בחיוך (מה שקראתי כאן...) - "החלטנו שאנחנו יותר לא משאירים אותו בוכה והולכים. אנחנו ניתן לו את הביטחון לדעת שאנחנו מקשיבים ונמצאים שם בשבילו כשצריך". ויצאנו.

נשארנו בחוץ בגן שעשועים כשעה רק שלושתינו ונהניהו מאד. בעיקר מכובד המשקל שירד מעל כתפי כולנו.

זהו. חזרנו לשגרה הנעימה ולבית האקטיבי עם ילד שמח והורים רגועים.

[רסיסים_של_אור*]

ענינו בחיוך (מה שקראתי כאן...) - "החלטנו שאנחנו יותר לא משאירים אותו בוכה והולכים. אנחנו ניתן לו את הביטחון לדעת שאנחנו מקשיבים ונמצאים שם בשבילו כשצריך". ויצאנו.

איזה יופי שמחה בשבילכם

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

איזה יופי שמחה בשבילכם

[תפוח_אדם*]

בשמחה משתתף בשמחה.
זוכר גם זוכר את היום ההוא שהחלטנו (אחרי ארבעה ימים של ניסיון של שעתיים כל פעם ,ואפילו בלי לעזוב אותו שם ) וזוכר את ההקלה ,האינסופית.
יוהווווו

[אחת_מלכה*]

הוא ילד שמדבר מגיל 8 חודשים

באמת? את יכולה לספר על זה יותר?

אני מאד סקרנית, כי שמתי לב שהבן שלי, בן תשעה חודשים גם אומר מילים: אור, אמא, אמ..(מתכוון ל"אָמִן") ו"אובה" (לעשות "טובה"). ברור לי שהוא מבין דברים בצורה מורכבת לגילו. חשבתי שאני חצי מדמיינת, אפילו שגם האחים שלו שומעים אותו אומר את המילים הללו די ברור ובעקביות.

<יש לי ניק קבוע, אבל מעדיפה לא לחשוף את האוצר וגאונותו>

[ריש_גלית*]

זהו. חזרנו לשגרה הנעימה ולבית האקטיבי עם ילד שמח והורים רגועים.
איזו הקלה! שמחתי מאוד לקרוא. שתהיה שנה טובה בבית! @}

[לוטם_מרווני*]

זהו. חזרנו לשגרה הנעימה ולבית האקטיבי עם ילד שמח והורים רגועים.
שתיהיה שנה טובה! כייף לקרוא@}

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

זהו. חזרנו לשגרה הנעימה ולבית האקטיבי עם ילד שמח והורים רגועים
וואו, איזה כיף לקרוא!

אני רוצה לספר לך שאני עם שני ילדים בת שש ובן ארבע וחצי:
הם עד 13:00 בגן ואז עוברים לצהרון לשעה. יש הרבה עניינים עם הצהרון הזה - מאוד קשה להם עוד שעה וכל ההתמודדויות והקטן בבקרים ממש נפרד ממני בבכי ולי אין ברירה. אני חייבת ללכת לעבוד. מסבירה לו את כל עובדות החיים והוא מבין ועדיין, זה לא עוזר לו עם הקושי. (מנסה לשנות עכשיו את שעות העבודה שלי בתקווה שאצליח)
מבחינתי ילדים עד גיל 6 בבית, אלא אם כן הם מראים באופן מובהק שהם רוצים אחרת.

[פלוני_אלמונית*]

ראשית, תודה שוב לכולם. היה מאד טוב למצוא ולקבל כאן חיזוקים ותובנות - כ"כ נכונים!
ולמרות שהסביבה מתפלאת ולפעמים גם קצת נוזפת - אנחנו מאושרים. וגם הוא. הסבא-סבתא דווקא תומכים כך ששאר העולם פחות מעניין אותנו...

ותשובה ל - אחת מלכה
הוא פשוט התחיל לדבר מוקדם יחסית ומילים די קשות כמו פרפר, דגל ועוד.
לדעתי, חוץ מיכולות טובות וזיכרון מצוין שיש לו, עוזרת מאד העובדה שמגיל 0 אני מדברת איתו כמו אדם בוגר ומסבירה כל דבר גם זה כביכול "לא מתאים לגיל שלו" וכמובן שדיברתי לאט ובבהירות במהלך הלבוש, האכלה, משחק וטיולים. אנחנו מקשיבים לו ומדברים איתו (ולא אליו או עליו) כל הזמן.
היום הוא מדבר שוטף לגמרי, כמוני וכמוך.
היום נכנסנו למסעדה והוא שאל את המלצר: יש לך פיפס (הכוונה לצ'יפס)?
או למשל כשהוא יצא מהבית הוא אמר
"היום אבא לא נתן לי חיבוק ונשיקה"
ואגב, כשאמי שאלה אותו היום מדוע הוא לא הולך יותר לגן הוא ענה
"אמא ואבא החליטו שאני נשאר בבית" (בדיוק מה שאני אמרתי לו)
(-:
היום הוא כבר שר עשרות שירים בעל פה (אנחנו לא "מתאמנים" על זה)
מדבר קצת אנגלית
והשבוע אמי שאלה אותי בשפת הגימל (היא לימדה אותנו לדבר בשפת הגימל בגיל צעיר ...)
בגשתיגייגה לגשיגים לוגו קגרגח? (בשתיה לשים לו קרח?)
והוא ענה
לא צריך קרח...
(-:
היום אנחנו כבר ממש נזהרים לדבר לידו על דברים מסוימים כי הבנו שהוא "מקליט" הכל
לכן, כשהוא אמר לי בגן "אני לא רוצה להיות פה" - זה הספיק לי.
אגב, אנחנו גם מאמינים לכל דבר שהוא אומר ואף פעם לא מתעלמים או מבטלים את דעתו
בהצלחה

[פיצית*]

בת השלוש שלי ממררת בבכי בגן. קשה קשה קשה לה הפרידה.
מבחינתי כרגע הפרידה הזאת הכרחית.
התחלתי להתייסר במחשבות: האם הועלתי לה משהו בזה שלא שלחתי אותה לגן בגיל שישה חודשים, שנה, שנתיים?
האם המשבר הגדול של עכשיו מזיק לה פחות מהמשבר שהיה לו כפיתי עליה את הפרידה הזאת כבר כתינוקת?
עוד כמה זמן רגשותיה יתקהו, אני יודעת. "היא תסתגל". היא תוכל לנופף לי בעליזות דרך הגדר כאילו הכול אחלה וכאילו לא נשבר בה משהו עמוק בפנים. האחיינית שלי, צעירה ממנה, כבר שנה מנופפת בעליזות. אף אחד כבר לא זוכר את הימים שעוד הייתה נקרעת מהוריה בבכי תמרורים. אז התהליך הזה עומד לעבור עכשיו גם על בתי אהובתי. בגיל שלוש ולא בגיל שנה. זה משנה משהו?

[דנה_ה*]

פיצית, מה שכתבת עורר בי כמה מחשבות - קודם כל, אני בטוחה שהועלת לה המון בזה שלא שלחת אותה עד עכשיו לגן, ובמיוחד שלא שלחת אותה בגיל כמה חודשים. היא הרויחה 3 שנות אמא - נפלא!

דבר שני- אני חושבת שמשברים שאנו חווים כתינוקות אולי נשכחים מהמודע שלנו אך בטוח נחקקים עמוק בתת מודע. זה שאנו לא זוכרים את זה לא אומר שזה לא מעצב אותנו ומשפיע על כל מערך התגובות שלנו בעתיד (ראי למשל המחקרים שמראים תגובה לכאב השתנתה בתינוקות שעברו ברית לעומת כאלו שלא).

דבר שלישי - אני בטוחה שכילדה בת 3 יש לה יותר כוחות ומשאבי התמודדות מאשר כתינוקת - היא מבינ יותר ולך יש יותר יכולת לעזור לה, לעבד איתה את מה שהיא עוברת, להבין ממנה מה החוויה שלה - עולם שלם שלא היה זמין עבורך אם היתה תינוקת.

ועוד דבר - זה שילד הסתגל בגיל צעיר לגן וכבר נפרד בעליזות, לא אומר שהוא התגבר לתמיד על משבר הפרידה. השנה היו כמה מקרים של ילדים ביישוב שלי של ילדים שהולכים לגן כבר מגיל שנה וקצת ותמיד נפרדו בשמחה ובעליזות ודווקא השנה החלו לחוות משבר פרידה קשה - והם כבר בני 5 ויותר. אחד מהם עדיין בוכה בכל יום בתחילת הגן למרות שנים של פרידות "עליזות".

אנחנו לא באמת יודעים מה עובר עליהם בפנים, אפילו אם הם מספרים. אבל עצם העובדה שאת שם בשבילה, שאת מודעת לקשיים שלה ומלווה אותה בזה, זה בעיניי חשוב מאוד. אני לא רואה שום דבר שפספסתם בכך שלא שלחתכם אותה לגן מוקדם מדי, אלא להפך.

[או_רורה*]

גם אני חושבת ככה, ושני הבנים שלי היה להם מאוד קשה בהסתגלות לגן, אחד בגיל שנתיים ושלושה חודשים והשני בגיל שנתיים ושבע.
אבל.......
עדיף היה לי, שיהיה יותק קשה עכשיו, מאשר להכניס אותם בגיל חצי שנה (ברר....) ושהם יפספסו הרבה זמן אמא צמוד איתי.


בסופו של דבר, זה מזכיר לי את הגמילה (כי הוא צריך להתרגל לבקבוק) ואת לשים לישון לבד בגיל שלושה חודשים (כי יהיה קשה אחר כך להוציא אותו מהמיטה שלך) וכאלה.

[דניאלה*]

רק רוצה להזכיר (כי פתאום הבנתי את זה בעצמי, אחרי התחבטויות דומות),
שכביכול ההסתגלות הנקודתית בגיל צעיר יותר קלה, אבל ממה שאני רואה סביבי, קטנטנים שנכנסים לגן כל הזמן חולים.
יש לי הרגשה שזה קשור הרבה יותר לקושי הרגשי, שאצל תינוקות ופעוטות הרבה יותר קשה לבטא אותו ככזה והוא פשוט "מתפרץ" בגוף, ממה שנדמה לכולם.

[אורלי_נ*]

לי יש מצב מעט מוזר בבית.
הגדול שלי התחיל ללכת השנה לגן עד אחת הוא בן 4 וחצי.
בעיקר בגלל שהמפגשים לא הספיקו לו היינו במפגשים מקסימים אבל רק אחת לשבוע והוא היה צריך משהו יותר משמעותי.
הוא מבסוט מהגן, לא היה לי קושי איתו בכלל בטח שלא דמעות וכאלו.
יש לי קטנה בבית בת שנתיים בדיוק, והיא התחילה לבקש ללכת לגן. (????)
היא ילדה נבונה, מדברת יפה וגם גדולה פיסית והיא נשאבת לתוך הגן של אחיה בכל פעם שהיא מגיעה איתי לאסוף אותו. היא חולה על ילדים ומתקשרת יפה בחברה, נראה לי היא תהיה חיה חברתית-דווקא שלא כמו אחיה הגדול יותר.
היא משתתפת בחוג שחיה מאז שהיא בת מספר חודשים אבל בשיעורים האחרונים היא כל כך מתרגשת מהמפגש עם הילדים הקבועים והמדריכה המוכרת שעד שהיא קצת נרגעת מההתלהבות והקפיצות לכל עבר מסתיים השיעור.
ניסיתי לרשום אותה לחוג כלשהו במתנ"ס אבל מקבלים ילדים לחוגים רק מגיל 3 ולא מוכנים לשמוע לי ששווה לנסות לתת לה להשתלב, אף אחד לא מוכן להקשיב בכלל שהיא ממלאת אחרי הוראות ומשתפת פעולה יפה, לא נעים להגיד אבל היא כמהה לרצות וקשובה כמו כלב
הפארק לא כל כך מתאים לאחרונה כי רוב הילדים בשכונה יוצאים רק אחרי 4-5 ומחשיך מאוד מאוד מהר וגם קר ולעיתים גשום-חורף.
חשבתי אולי לשלוח אותה למשפחתון ליום בשבוע ולנסות, אני לא כל כך יודעת מה לעשות. מרגיש לי שהיא רוצה הרבה יותר חברה והיא גם מבקשת, מה עוד יש להגיד?

[מצ'רה*]

קטנטנים שנכנסים לגן כל הזמן חולים.
המון זמן ראיתי את זה סביבי (בסביבתי לא מכניסים ילדים למסגרת לפני גיל שנה שנה וחצי)
ואז כמה משפחות התחילו להשאיר ילדים בבית עד לגילים קצת יותר גדולים
ונראה לי שהם חולים לא פחות...

אז אני כבר לא בטוחה שזה קשור למסגרת והחשיפה דוקא.

[בשמת_א*]

היא ילדה נבונה, מדברת יפה וגם גדולה פיסית והיא נשאבת לתוך הגן של אחיה בכל פעם שהיא מגיעה איתי לאסוף אותו. היא חולה על ילדים ומתקשרת יפה בחברה, נראה לי היא תהיה חיה חברתית-דווקא שלא כמו אחיה הגדול יותר
יש הבדל ענק ומהותי בין החברותיות של תינוקות וילדים קטנים כשאמא בסביבה, לבין המצב שלהם כשהיא לא שם.
ברור שהיא חברותית ונהנית להיות עם ילדים בגן כשאת איתה. זה נורמלי, טבעי ויפה.

משפחתון? תינוקת? אני אתמצת את כל מה שכתבתי באתר בעשר השנים האחרונות בנושא: NOT.

האם הגן של הבן יקדם בברכה מבקרים ואורחים?
כשבתי היתה בגן, הגננת שמחה מאוד לביקורים של ההורים. הם היו מייד "מגוייסים" לעזור בגן (יצא שאפילו הקראתי סיפור במפגש/ריכוז/איכקוראיםלזה כשהגננת היתה צריכה לטפל באיזו התפוצצות צינור) כסייעות/ים ברצון ובששון.
אם גם בגן של הבן זו אפשרות, את יכולה כל יום להגיע יותר מוקדם לקחת אותו וכך לספק גם לה חברה וגם לבן הרגשה נעימה.

[דניאלה*]

_אז כמה משפחות התחילו להשאיר ילדים בבית עד לגילים קצת יותר גדולים
ונראה לי שהם חולים לא פחות..._
מאוד יכול להיות, ממש אי אפשר לקפוץ למסקנות מכמה מקרים בודדים.
בכל אופן אצלי נכנסה השנה לגן בת שנתיים וחצי+ ואין מה להשוות למה שאני רואה אצל קטנטנים מסביב.
יש לי הרגשה חזקה שזה קשור לשני דברים:
א. לזה שהמערכת החיסונית שלה הרבה יותר בשלה ועמידה משל קטנים יותר
ב. לזה שהיא יודעת לבטא את הקשיים שלה בצורה מילולית ואחרת,
היא מבטאת ומוציאה, וכמובן, היא הרבה יותר בשלה להתמודדות כזו מילדה שקטנה ממנה בשנה