דמעות בית ספר

טוב, אז הסיפור ארוך.
באזור שלנו יש בית ספר אחד. בית ספר אזורי, בקיבוץ גת. אין בחירה, אין אלטרנטיבה, פרט לחינוך ביתי או הקמת בית ספר פתוח בעצמנו.
אנחנו מעורבים חלקית בנושא בית הספר הפתוח ברבדים. המקום מקסים, הגישה נראית לי, אבל אין לנו כרגע את הכסף (750 ש"ח לחודש).
יש ביננו חילוקי דעות שהם מעבר לכסף. אני חושבת שאגם בכלל לא מתאים לבית ספר רגיל, השנה בטוח לא (מה שנקרא מוכנות לכיתה א') והאמת שגם לא יהיה בעתיד. אני מרגישה שנאבד את הילד אם הוא ילך לבית ספר רגיל, מה שלא יקרה בבית ספר פתוח.
שביט חושב שהילד שלנו צריך להיות כמו כולם ושבית הספר הוא לא משמעותי. 5 שעות ביום. בשאר הזמן הוא בבית, שם החינוך המשמעותי. אבל הוא שוכח שבשעות האלו אין לילדים בחירה בכלל. אם לילד לא מתאים לשבת 45 דקות בשיעור עברית, אז צריך לפתור את "הבעיה". צריך למצוא לו חלופה. אין דבר כזה שהילד בוחר מראש מה לעשות. טוב, הוא יכול לבחור לצייר באדום או בצהוב...

היום היינו בבית הספר. ביקרנו בכיתה א'. המורה ריכזה אותם על ידי מחיאות כפיים שהם היו צריכים לחזור עליהם, אחר כך הם שרו להם שיר, סיפרו ממה הם פחדו כשבאו לבית הספר בפעם הראשונה בתחילת השנה (ילד אחד אמר: "פחדתי שילדים מכיתה ו' ירביצו לי. ובאמת ילד אחד מכיתה ו' הרביץ לי. היום אני רגיל." אמרתי לשביט שהיום הוא רגיל שמרביצים לו...). הם עשו עוד פעילות ציור קטנה והלכו הביתה.
אני חיטטתי קצת במחברות. הילדים, רק בכיתה א' וכבר נותנים להם ציונים על עבודות בית שהם עושים בחשבון...
אחרי 1/4 שעה בכיתה אגם נתן לנו ללכת (הוא היה מאוד מבוייש ומבוהל בהתחלה) לשיחה עם המנהלת. שאלתי כל מיני שאלות על היכולת שלהם לאפשר לילד לעשות מה שהוא רוצה, לבחור בקיצור. עיקר הדברים של המנהלת היו שהילד צריך להתרגל לחיות במסגרת. החיים שלנו הם מסגרות. ואם ילד מתוסכל אז הוא לומד.

היא הראתה לנו את פינת היצירה (לכניסה רק מכיתה ב'), מרכז הלמידה (כנ"ל, ב') (מרשים, אגב). וניסתה לשכנע שזה בית ספר מצויין.
כשיצאנו מבית הספר, אמרתי לשביט שאני לא שולחת את הילד שלי לשם. נקודה. אבל אין לנו אפשרויות אחרות.
כאחת שלא מרימה ידיים בקלות - הרמתי ידיים. נתתי לשביט את האחריות לעשות מה שהוא רוצה. אני רוצה שהם יהיו בבית.
דמעות בית ספר.

מתוקה שלי,

כל כך מבינה לליבך, ויכולה רק להביע תמיכה. לעיתים חשוב לנסות ולהפיק את המקסימום מכל פתרון (קל להגיד קשה ליישם). ללא תלות בפתרון שיתקבל ביחד (בין שיניכם ההרוים), בבית אגם יקבל את מירב התמיכה ובכך יקל עליו להתמודד עם התוצאות

חושב שהילד שלנו צריך להיות כמו כולם ושבית הספר הוא לא משמעותי
אני מבינה למה יש גברים רבים שחושבים ככה, אבל זה לא מפסיק לעצבן אותי. אז פה קבלי רק חיבוק ענקי.

נתתי לשביט את האחריות לעשות מה שהוא רוצה.
את זה אני מודה שלא הבנתי בדיוק.
זו "שיטת בשמת"? לפעול על ידי פסיביות? לא לפעול לכיוון בית הספר מנקודת הנחה, שאמנם שביט רוצה שהילדים יילכו לבית ספר אבל הוא לא מתכוון לטרוח בהרשמות וכדומה?
ואת יכולה להסביר לי שוב למה הם לא יכולים להיות בבית?
כי את לא תוכלי לעבוד במקרה כזה, או כי שביט מתנגד?
מה הוא יקבל כהוכחה לכך שבית הספר כן משמעותי?
מה יכול אגם להגיד לו שהוא יבין?
האם הוא היה רגיש למצוקה של הילד בביקור הזה, האם הוא מכיר את אגם בצורה שמאפשרת לו לנחש מה יגרום לאגם מצוקה? האם הוא חושב שזה לא משמעותי לבלות ששה ימים בשבוע חמש שעות ביום במצוקה? ואחרי זה גם עוד כמה שעות מצוקה על שיעורי הבית ועל התכוננות למבחנים, שהיום יש מגיל 0?

על אגם, על שביט ועלייך שנסחפים למערבולת של ויכוחים.

באזור שלנו יש בית ספר אחד
אבל בטח ידעתם את זה כשבחרתם לעבור לאזור. אז מה נשתנה?
ליבי-ליבי לכם...
אני זוכה לראות את ילדי הולכים לביה"ס בחיוך כמעט כל בוקר, ויושבים לעשות שיעורי בית (לא כמה שעות, לא כל יום ובטח לא בכיתות הצעירות) כמעט בלי תזכורות ובלי לחץ. היום לא הייתי יכול לבחור אחרת, אבל גם אנחנו "זכינו" לראות את דניאל סובל שנתיים בפס הייצור של בית החרושת הממלכתי ל"חינוך". מאחל לכם שתמצאו כוחות ויכולת להגיע לפתרון הטוב ביותר.

אבל בטח ידעתם את זה כשבחרתם לעבור לאזור. אז מה נשתנה?
גם במקום בו גרנו קודם לא היתה אפשרות אחרת.

אולי יעזור לך לקרוא מה אורנה עשתה במצב דומה: http://www.beofen-tv.co.il/alon-beofen- ... child.html

וואי שגית מתוקה, אני כל כך מבינה את דמעות הבית ספר זאת מעלה. גן יכול להיות חממה לעומת בית ספר. אנחנו הפסקנו בכלל להבחין אם הם עושים שיעורים או לא. , הבעיה היא קצת המורים הנודניקים שאכן חושבים שחינוך ילדינו בידיהם (ולא היא) .
הם שולחים להם מכתבים וכו לפעמים (בעיקר על שכחת אחת ממליוני החוברות המטופשות הללו שעולות, אגב , ה-מ-ו-ן כסף!!!!)
אני הפסקתי לגמרי לבדוק מה קורה עם השיעורים. אחה"צ הם עושים מה שהם רוצים. והם עושים הכל חוץ משיעורי בית. ייתכן כי חלקם מסיימים את השיעורים בבית ספר.
כשאני כותבת את הדברים אני מתחילה להגיד לעצמי שאני לא מכירה אולי בית ספר שעושה מה שהייתי מצפה - יציע ולא יתן. בית ספר צריך להציע- מידע, פרשנות וכו'- אפשר לקבל ואפשר לא. מניסיוני - המנהלים , גם אם הם אנשים פתוחים שמה שאת רוצה נשמע להם הגיוני מאוד - הם לא יכולים לעשות עם זה כלום....בגלל המערכת ...
אבל לגבי הבעיה שלך- האם שביט מתנגד שהם יהיו בבית מסוף הגנים , או שלך זה קשה?
בנזוגי תומך מאוד מאוד בחינוך ביתי אבל יכולתו להיות שותף פעיל בזה - מוגבלת....אפילו ליום עיון הוא יכול להגיע רק לפני פרוץ הסדנאות...
מה שאני רוצה לנחם בו (או ואלי לא) שיש מעט מאוד בתי ספר "מציעים" ורוב רובם של בתי הספר הם אלימים...
ואגם יכול להגיד מה הוא הרגיש בסיור ובכלל- מה הוא אומר?

מעודד... תודה.

שליחה על ידי ענת_ג* » 13 מאי 2003, 02:09

שגית, זה קשה, נגעת ללבי.
נגיד שתצליחי לרכך את שביט, את ערוכה להיות עם אגם בבית? זו בכלל אופציה?

עדינה - בערב לפני השינה הוא דיבר עם אח שלי ואמר שהיה לו כיף.
ענת - אני לא בטוחה שאני ערוכה להיות עם אגם בבית...

אז אצלינו התארגנו ההורים והקמנו גן ובית ספר דמוקרטי במאמצים לא נורמליים וקרה נס (עם הרבה עבודת הקמה קשה) וביה"ס חי ופורח ואני שמחה בשמחת בתי שמבלה שם כמעט 5 שעות ביום (אנחנו לא מגיעים לפני 9 לגן) בלעשות כייף חיים.

חגית, ביה"ס שהקמתם עולה גם לכם כסף, לא?

לדעתי ההחלטה להשאיר ילד בבית צריכה להבחן היטב , לא רק כי אין אופציה אחרת אלא כי זו בחירה מתוך רצון ואמונה בגישה ונכונות להתמסר.
אני מכירה לצערי את התופעות הפיזיות שחוויתי מול ממסדים שונים - חוסר שינה הפרעות בקצב הלב זעה קרה וכד', ובכל זאת - שאלות לגבי ביה"ס
האם המבוגר - המורה שמול הילד אמפטי, רואה את הילד ומכבד אותו? האם אפשר לפתח דיאלוג עם המבוגר (המורה) ? האם הכיתה מאפשרת התפתחות מהאספקט החברתי?
האם אני מכבידה עם "עבר רע", נסיוני האישי - הטראומטי, על הילד שלי?
מה הילד שלי מרגיש כלפי ה"כיתה א הזה"
האם אני משדרת לילד שהוא לא יכול להתמודד ולכן אני משארה אותו "קטן"?
האם אני ערוכה להקדיש לילד זמן לרכישת מיומנויות כאלה ואחרות?
מה ההצע החברתי אם ישאר בבית?
מה איתי?
האם אני מוכנה להקדיש זמן וללמוד המון על גישות, שלבים בהתפתחות הילד, צרכים, ליקויים ועוד.
יש עודהמון שאלות ושיקולים שלדעתי יש לבחון לפני שמחליטים.
גמישות עצמית לבחון את ההחלטות שלנו מדי פעם.
ושאלת השאלות אולי יש לשקול מעבר למקום שעונה על קשת הצרכים המשפחתית טוב יותר?

שגית יקרה,
אין לי מה להוסיף מלבד חיבוק גדול.
זה מאוד נגע ללבי.
אני חושבת שאם האופציה היחידה תהיה לשלוח את אגם לבי"ס, תוכלו להבהיר לו שאין לכם שום ציפיות מבי"ס ושייקח רק מטלות שחשוב או אפשרי לו לעשות.
אני מקווה שהצוות החינוכי יקבל בהבנה.

חגית ושגית , נראה לי שאם מחליטים לשלוח ילד לביה"ס או לכל מקום יש לתמוך בו מתוך כבוד לעצמו ולמקום אליו הוא הולך, לא נראה לי נכון לשלוח ילד למקום שאנחנו מפגינים כלפיו זלזול או חוסר אמון.
אפשר לעקוב אחרי ההתנהלות שלו בביה"ס, להקשיב, לעזור להתמודד עם המטלות כשהשדר הוא - "אתה יכול"! אפשר למצוא דרכים לעשות את זה בכיף, ביצירתיות, שעת קרבה עם אבא או אמא.
קשר ידידותי עם המורה נותן המון אינפורמציה מזוית שונה, עוזר למורה לראות את הילד שלנו, למורה בד"כ אכפת מילדים שלהורים שלהם אכפת - בלי לנג'ס.
לתת אמון בילד .
לגבות אותו תמיד.
לפעמים הילדים מפתיעים, מנסיון, יוצרים קשר מקסים עם מורה או פשוט נהנים ממסגרת, חברים ואפילו שעורי בית. יש חיות כאלה, הרבה מהם ילדים של "פריקים" או "מורדים" .

שליחה על ידי ענת_ג* » 14 מאי 2003, 01:59

האם אני מוכנה להקדיש זמן וללמוד המון על גישות, שלבים בהתפתחות הילד, צרכים, ליקויים ועוד.
אני לא מרגישה שזה חלק מה"עבודה" שלי כמחנכת מהבית. הקרבה הרצופה בין בני הבית מאפשרת איתור בעיה או ליקוי, זיהוי שלבים ומעברים, הכרה בהשתנות הצרכים. זה בדיוק הענין בחיים ביחד בבית.

מסעדה, עולה, ועוד איך עולה.
מבחינתי אין אופציה אחרת. לא בא בחשבון ביה"ס הקיימים כיום והגישה הנהוגה בהם. במידה ולא יהיה אפשרי להמשיך בביה"ס הדמוקרטי אני אשקול התבייתות, אבל אני רואה רווח נקי בזה שהיא עם ילדים אחרים כמה שעות, רואה עוד דברים שהם לא הבית שלה ובגלל שיש צוות כזה מקסים הרווח הוא גדול. עניין של סדר עדיפויות בחיים, יותר מזה - פחות מההוא.

חגית, בטח לא התכוונת לזה, אבל זה יכול להישמע די מתנשא, לומר
עניין של סדר עדיפויות בחיים, יותר מזה - פחות מההוא.
יש מצבים, בפרט במצב המשק כיום, שזה לא עניין של סדרי עדיפויות, ואפילו לא של סדרי חיים. כשגם כששני ההורים עובדים, ואין משכנתא, ולא גרים באזור יוקרתי, וכו' וכו' - בכל זאת לא מסתדרים.

נכון. אבל אז הייתי שוקלת חינוך ביתי, רק לא הבית כלא הזה.

יעל - תודה על השיתוף.
אני בטוחה ביכולת של הבן שלי ללמוד לבד. זה לא מה שמדאיג אותי. אני סומכת עליו בתחום הלימודי. אני כבר שמה לב שנורא מעניין אותו כל מה שקשור לחשבון וגיאומטריה. (עכשיו הוא עושה לעצמו תרגילי כפל ומצהיר הצהרות בנושא גיאומטריה...).
אבל כמו שחגית כתבה, מה שמפחיד אותי זה בית הכלא (הספר).
אני מפחדת שנאבד אותו איפשהו.
אני רוצה לאמץ את הגישה של עדינה מאוד, אבל מפחדת להיכנע בסופו של דבר ללחץ שיגיע מבית הספר.

שליחה על ידי חבצלת* » 16 מאי 2003, 14:13

שגית- אני לא יודעת מה להגיד לך...
הנסיון שלנו הוא כזה:
הבן הגדול נמצא בבית ספר חצי-פרטי עם השקעה גדולה בנושא הלימודי והחינוכי אבל בחירות- לא הצד החזק שלו.
מההתחלה אמרתי לעצמי- אני סומכת על הילד שלי שהוא יבחר גם במצב של חוסר בחירה. התפקיד שלי זה להעניק לו בטחון עצמי מספיק כיד שירגיש בטוח לעשות את זה.
הוא עושה את זה. איך? לא תמיד אני יודעת, אבל הנה דוגמה:

אמא, היום המורה גיתית (המורה המחליפה, המורה הקבועה והמקסימה שלהם בחופשת לידה) אמרה לנו לעשות תרגילים בחשבון שאני יודע וזה היה משעמם.
אז היה לך משעמם?
לא! הסתכלתי בחלון ודמיינתי סיפור על העננים!!!

חבצלת אני מכירה את הבי"ס הזה, והייתי אומרת שאת מגיבה בעדינות (תכונה האופיינית בדרך כלל לי (-;...) רבה מאוד למה שקורה שם. ייתכן שהעובדה שבנך בכיתה א' משנה את האופן בו את רואה את ביה"ס..זה בי"ס שממש לא מבין למה ילדים צריכים לבחור. הורים אינם דמויות ראויות למשהו מיוחד (איזה עדינות, מתק שפתיים) את הערכים מנחיל רב דיקטטור שאינו מאמין בבחירה כלל וכלל. המנהל הוא "פיון" שלו...
הדברים הבולטים (על רגל אחת...)הם: חוסר אסטטיקה, רעש רב מאוד כל הזמן (יחד עם צעקות של מורים) ואווירת דחיסות בבי"ס. לא יודעים מה לעשות עם ילדים חריגים (לכאן ולכאן)מלמדים בשיטות של שינון ולא הבנה. כל הזמן דפים וחוברות בלי סוף, והאמת? גם בלי תכלית...
צפיפות מכל מיני בחינות(גם רוחנית צפוף שם) והכי גרוע- כל כך הרבה שעות ומה? התלמיד לא תמיד זוכר מה שלמד לא מזמן (ומדובר בילד שסוכר בדרך כלל דברים מסובכים יותר מאשר- מי אמר להגר :"קומי קומי הגר הגר ולכי לך את המדבר "(שיר שלאריק איינשטיין על הסיפור המקראי).
ההורים לא יכולים להתערב בתכנים או בשיטות. הרדידות שורה בכל.
מה אפשר לעשות? לצערי לא הרבה, מה שמתסכל עוד יותר הוא הזמן הרב שהילדים נמצאים שם....

ליעל, לדעתי הבן שלך הגיע לרצון ללמוד מכיוון שהוא לא בילה בבי"ס רגיל והיתה לא אפשרות להתפתח ולבחור. וחוץ מזה, מה הבעיה ללמוד בבי"ס פתוח? לא מלמדים שם מספיק? את מאחלת לכולם מורה כמו שלו, אבל סטנדרטית היא בטח לא.
מצא חן בעיני שאתם זורמים עם הרצונות שלו. @}

יעל- מורה סטנדרטית? אולי הכוונה למורה שעומדת בכללים הכלליים של ביה"ס , אסל יש לה ערך מוסף שהיא מביאה מהאישיות שלה?

שליחה על ידי חבצלת* » 17 מאי 2003, 22:04

אני רואה בו גם כמה דברים טובים, בכל אופן בית הספר בכפר עוד יותר גרוע:-( אז מכל הברירות בחרנו במשהו שהיה נראה לנו הרע במיעוטו.
המורה שלו נהדרת ומתה עליו והוא פורח חברתית.

ברור שאפשרות הבחירה נוצרה על פני רצף מסויים.
לא אכנס לנושא "לימודים בביה"ס הפתוח"
מה שכן - הבן שלי צריך קבוצת ייחוס בשלב זה, וכנראה גם מסגרת שדורשת דברים ברורים.
אני כן רואה את הרדידות ואת מה שנדרש מהילדים שזה פסיק מהיכולת של רבים מהם, אבל כל נושא שמגיע הביתה הוא הזדמנות להרחיב, אם מתחשק,
עדיין יש למידה בבית וכאן צריך להפריד לרגע "חינוך" מ"למידה",
תודה על הפרגון לגבי "הזרימה", לרבים היתה זו הזדמנות להוכיח אותי על כך ששלחנו אותו לביה"ס הפתוח או הפוך,
ולגבי זרימה - בעיני צריך לדאוג שתהיה קרקע מתחת לזרימה.

שליחה על ידי ענת_ג* » 19 מאי 2003, 04:25

יעל, קראתי רק עכשיו והסיפור מרשים, וגם ה"זרימה" שכבר שובחה פה. הקרקע מתחתיה היתה הורים מאד קשובים, כך נראה, ואשרי הילד הזה. אני אשמח לקרוא עוד על בת השבע אם יבוא לך לספר.
רציתי להגיד שנשארתי עם המשפט ההוא אחרי שכתבתי (ההוא שגרם לך להגיב), וגם אני עדיין מגלגלת אותו ותוהה עד כמה הוא נכון.
בינתיים הגעתי למסקנה שבגלל שאני בקהילה תומכת, יש לי בטחון בעצמי בנוגע לאחריות. יש לי את מי לשאול ולמה להשוות. עצם הדיון הזה למשל, מאיר ומחזק. אני מרגישה שיש כאן אנשי מקצוע ,בעלי דיעות, בעלי נסיון ובעלי דוגמאות חיות וגדלות בשטח שהם כל מה שהורה מתלבט צריך!

שליחה על ידי ענת_ג* » 19 מאי 2003, 04:28

מה זה קבוצת ייחוס?

לא הגדרה רשמית (אין לי מושג), אבל נדמה לי שהקהילה הזאת, עבורך, מהווה קבוצת ייחוס.

בהזדמנות זו, אני אשתף פה, למרות שבטח יש דף מתאים יותר -
בשבת דיברתי עם חברה על בבית לעומת גן/בית ספר. ובאמת כל מיני "איך תדעי שהוא לא מחזיק עפרון נכון אם לא תתני לו?" (במקרה - אני לא צריכה לתת - הוא מוציא לי מהקלמר), "איך תדעי שוהא לא מצליח לגזור, אם אתם לא עושים גזירות והדבקות?" (האמת? אני לא מצליחה לגזור להם צפורניים, כי הם מעדיפים לחקור את המספריים), "ואם הוא לא ... (נגמרו הדוגמאות) בזמן?" (לא יודעת, יהיה טוב. ממילא המדדים קשורים לדברים הרגילים אליהם ילדים נחשפים בד"כ - כלומר בגן). "אבל המדדים הם כלליים, פיאז'ה לא התיחס לילדי גן דווקא". (שתקתי: אין לי מושג מה פיאז'ה אומר על ילדי כיום. מה, אני חייבת לפתוח ספר פסיכולוגיה?). "את קונה להם צבעי ידיים?" (למי יש כח לבג'ראס? הם משחקים בבוץ בחורף) "פלסטלינה?" (הם מגיעים לפרורי לחם, עיסה של כדורי שוקולד, בלילה של קציצות, חומוס, הקלקרים של הפוף) "אבל פלסטלינה זה צבעוני" (כל הצבעים האלה - כדי להכין אותם לגירויים בקצב לא שפוי של ערוץ 2).... אה - גם דיברנו על בייבי מוצארט "צבעוני, מוסיקה קלאסית לילדים של הורים שלא שומעים קלאסי בבית, מרתק אותם" (מתילד, מזלזל, מחליט עבור הילד איזה חלק מהמכלול הוא מפנים) "מבוסס על מחקרים" (לא ניתן לדעת באמת מה משפיע) .....

וככה ממשיך -
היא יודעת מה נכון לילדים (למדה חינוך ותקשורת).
אני יודעת מה נכון לי, ומדמיינת מה מספק את ילדי (למדתי לבהות, להתעצל, לתת לדברים לקרות בלעדי).
שתינו בטוחות בעצמינו.
היא בטוחה שאני יכולה ליפול ולקלקל את הילדים, ואם לא אני - אז אמהות ביתיות אחרות, שאינן משכילות כמוני (נו נו... זה לא שההשכלה שלי רלבנטית או נמצאת בשימוש).

פעם הבאה שמדברים איתך על פיאז'ה (או כל דבר אחר דומה) תשאלי בלי להתבייש מה זה אומר. זה ממש לא אומר שחייבים גן או בית-ספר. למעשה פיאז'ה אומר פחות או יותר את ההפך: שאי-אפשר ללמד ילד משהו שהוא עוד לא בשל לקלוט.

גילה,
אני בטוחה שגם אני, לפני עשרים שנה, הייתי שואלת אותך שאלות כאלה של פחד, חוסר ביטחון וחוסר אמון בילדים.
יכול להיות שכדאי פשוט להגיד לה: תראי, הגן וביה"ס דווקא לא מספקים את סוג הלמידה הטוב ביותר לילדים. אם את רוצה לדעת יותר, אני יכולה להמליץ לך על הספרים ... כי אני לא טובה בלהסביר את זה, רק בלחיות את זה.
אולי היא תלמד משהו.
הנה, אני למדתי.

והיא אומרת שפיאז'ה לא דיבר על הגן. בטח שלא: בזמנו, מי שלח לגן בגיל הזה? הילדים גדלו בבית! ככה הוא עשה עליהם תצפיות! כל התיאוריה שלו מבוססת על מעקב אחרי ילדיו שגדלו בבית! (אח"כ גם בבי"ס, אבל בינקות ובגיל הרך - בבית).

אבל את הניסויים הוא דווקא עשה בבתי יתומים...

והנקודה שלה - היות ואני לא למדתי, אני לא מסוגלת לזהות בעיות - לכן עדיף שילד יהיה במסגרת עם אנשי מקצוע.
(מזכיר לי מישהי שגרה בהונגריה, וסיפרה שבכל בוקר באה אחות לגן הילדים, ומודדת את החום של כולם - ולדעתי, אמא שמחבקת בבוקר היא מד חום הרבה יותר משובח).

היות ואני לא למדתי, אני לא מסוגלת לזהות בעיות
מזכיר את מה שאומרים על לידות בית.
עדיף בבית חולים, כי שם יזהו בעיות.
אידיוטים! (סליחה, סליחה) הרוב המכריע של הבעיות הוא תוצאה של המסגרת עם אנשי המקצוע!!!!!!!! (ושוב סליחה על ההתפרצות, בכל אשם הוירוס שלי היום).

זה כאילו הילד הוא חריג עד שלא הוכחה נורמליותו ע"י אנשי מקצוע. מין פינוקיו שצריך לעשות "מה שצריך" בשביל להיות ילד אמיתי.
במקום לחפש מה לא בסדר עם ילדים, נראה לי עדיף להתרכז בצדדים החזקים שלהם ולתת להם לפתח אותם ולהתפתח על הבסיס שלהם. לבנות על החוזקים ולא על החולשות.

אמא של יונת*

גילה,
בקשר לפיאז'ה: פעם, בעברי הרחוק מאד, אולצתי ללמוד מקצוע בשם תורת החינוך שכלל חומר של פיאז'ה. מה שזכור לי מאז זו טענתו, שילדים משחקים זה ליד זה ולא זה עם זה (אין אינטראקציה) עד גיל 5 או 6.
אני ילידת קיבוץ, וראיתי מקרוב עשרות ילדים בגיל רך מאד (בבית התינוקות ובפעוטונים) משחקים זה עם זה ומגיבים זה למעשיו של זה - אני עם פיאז'ה גמרתי!

אם השתמע ש"מי שלא למד שלא יגדל את הילדים בבית " מדברי, אני מתנצלת, לא לזה התכוונתי, קודם כל למידה עצמית היא דבר מבורך ולא פסול,
ידע יכול לתמוך ולעזור בחינוך הביתי, "אינסטינקטים" בשילוב ידע מובנה יכולים להעשיר ולתמוך בהחלטות שלנו. הידע היום כל כך נגיש וכל כך יכול לעזור.
לא צריך לקרוא עשרות ספרים לשם כך.
קבוצת ייחוס - הילד יכול להתבונן באחרים הדומים לו (גיל, מין) ללמוד מהם, להשוות השגים (לא רק לימודיים) ולמקם את עצמו "ביחס ל.." לא כל הילדים זקוקים לאותה קבוצה .
הנסיון שלי לימד אותי שעלי "להפריד" את האידאולוגיה מהמציאות המתרחשת,
לעיתים יש התאמה ולעיתים לא, זה לא אומר שהאדאולוגיה לא טובה אלא שכמות המשתנים בחיינו כה גבוהה שלא תמיד האידאולוגיה מספקת את כל התשובות או את הנכונות, יש לי דוגמאות לכך אם יהיה עניין אפרט יותר.
יונת, ברור שצריך לתמוך בכשרונות של הילד או נגיד את זה אחרת, יש לתמוך בילד, לקבלו עד אין קץ אפילו אם הוא אוהב " על האש" את שרית חדד ומשחקי מחשב, יש ילדים וגם תלוי מאוד בגיל שיכולים ורוצים להתמודד באופן ישיר עם פן "חלש" ויש כאלה שלא וצריך למצוא דרכים עקיפות.
אני מאמינה בהרחבת הטווח של הילד, להראות במן "זום אאוט" תמונות רחבות
של התרחשות, החלטה וכו'. וגם - אני בהחלט מחזיקה את זכות הוטו יחד עם אבא.
ילדים זקוקים לילדים, הם מתאמנים מול ילדים אחרים במגוון אין קץ של מיומנויות,
נהוג לראות את סביבות גיל 3 (לא חוק ברזל) כגיל שבו מפנה הילד את מבטו מהבית אל החוץ. בלי להמעיט בחשיבות הבית כמובן.
לא נשכח שהילד בשלב מסויים זקוק למרחב אישי, פרטי , נפרד.

אכן. וזה מאלף לראות ילדים יוצאי מיוזמתם אל המרחב, אל הלבד וה"בעצמי", אל החברים מחוץ למשפחה. כשזה מגיע מהילד, זה כל כך קל ופשוט שפתאום לא ברור למה אנשים כל כך מוטרדים מהנושא, למה רבים חושבים שצריך לארגן את הפרידה הזאת במיוחד, במקום לתת לה לקרות מעצמה, בזמן המתאים, באופן טבעי.

לרוני שוסטר נמאס מבית הספר (כתוב בסגנון העסיסי, הבוטה והפוגעני הקבוע של רוני שוסטר, רק עם קצת פחות סקס).

היא באמת תלמידת תיכון העולה ליב'? אני תוהה... נשמע לי לא אמיתי.

סתם סיפור קטן ולא חשוב אולי, אבל בשביל לפרוק:
ישבנו בשמש נעימה על הדשא של הספרייה ואכלנו פומלה.
פתאם יצא משם בריצה ילד אולי בן עשר עם ספר ביד וצרח : "תעזבי אותי אני לא רוצה לראות את הפרצוף שלך!!"
אחריו יצאה המורה, זו כנראה היתה שעת הספרייה של הכתה, והורתה לו לחזור מיד. הוא המשיך ללכת תוך שהוא רוטן בכעס "אני לא אחזור בחיים, תעזבי אותי מפגרת"
היא עמדה שם והסתכלה עליו בכעס והוא המשיך להתרחק, היא צועקת, הוא עונה לה בכעס ולא מסתובב, בורח.
ואז היא אמרה "אני הולכת להתקשר למנהלת".
והוא עצר. וחזר על עקביו ושמעתי אותו אומר לה "את תמיד עושה לי את זה, נמאס לי ממך"
מורה מסכנה. יש לה עוד שלושים כאלה בפנים, ומה יהיה אם כולם יברחו לה לכל עבר פתאם? איזה חוסר אונים, וכמה שנאה ברורה הרגשתי ממנה אל הילד הפרוע והמיותר הזה שרק עושה לה את החיים קשים.
אבל אני בת זונה שלא ניגשתי אליו לשאול אותו אם הוא צריך עזרה. או לפחות להגיד לו "מה אתה עוצר. תברח, תברח."
כאב הלב לראות איך הוא עצר ככה וחזר בראש מושפל.

אביב חדש מה קורה עם הבן? איך בבית הספר? או שמא אתם בבית????

רוני - שני הילדים הגדולים בבית ספר באר בית ספר סביבתי. אנחנו מרוצים עד הגג.
לא מזמן כששוב עלה הנושא של חינוך מהבית הגדול אמר לי: "שלא תעיזי להציע לי שוב חינוך ביתי. רק אם אני אבקש"...

המנהלת מנסה לגלות מי נחקר: "אם תלמיד נעדר כמה ימים, אנחנו מתקשרים להורים. אם הם מנסים לחפות, ממשיכים להציק. לפעמים הם נשברים"

המשטרה מסרבת למסור לבתי הספר את שמות התלמידים שנחקרו. כך יוצא שבמערכת החינוך איש לא יודע בעצם מי זקוק לתמיכה. מנהלת באחד מבתי הספר הודתה שהיא נאלצה לנחש מי מהתלמידים נחקר."אנחנו מנסות להגיע אליהם בדרכים מתוחכמות."*

מתוך הכתבה "על מה המהומה, כאילו" הדנה בחקירת נושא הסמים בבית ספר תיכון בהוד השרון.

שליחה על ידי לי_הי* » 19 מרץ 2005, 22:47

הבן שלי אמור ללכת שנה הבאה לבית הספר, ואני כל כך מפחדת, כרגע הוא נמצא בגן מקסים ומאוד נהנה ללכת לגן, מצד שני, גם לו וגם לנו הרבה פעמים כייף שהוא נשאר בבית, (אנחנו עובדים מהבית).
באזור שלנו גליל אין הרבה אפשרויות (לא משהו שאני יודעת עליו שמספיק קרוב אלינו), שמעתי סיפורים על בית הספר שממש לא מצאו חן בעיני.
עד היום חשבתי שאני אשלח אותו לבית הספר האזורי בלית ברירה, (הוא כל כך מתלהב וכבר מאוד רוצה ללכת לבית הספר),
והכי הרבה אם הבית ספר לא ימצא חן בעיניו, זו תיהיה סיבה טובה להשאיר אותו בבית, מצד שני מאוד הייתי רוצה למצוא לו בית ספר טוב, ששם יוכלו לתת לו דברים שלי אין את הכוח והיכולת לתת לו, מה גם שהוא ילד מאוד חברותי ונראה לי שיותר מדי זמן איתי בבית לא יתאים לו.
ככל שמתקרב הזמן אני ממש לא רוצה לשלוח אותו לבית הספר האזורי,

חיפשתי מקום לקישור הזה
(מי שמכיר דף מתאים יותר, מוזמן להעביר):

הקול השותק מבט אחר על ילדים בבית הספר
גדי אבידן, חן למפרט, גיש עמית. סדרת קו אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 126 עמ', 68 שקלים

מתוך הביקורת של דליה מרקוביץ' במוסף הספרים של הארץ:
"הספר מתאר בבהירות כיצד נראה המוסד החינוכי מנקודת מבטו של התלמיד הדחוי. המראה שנשקף מן העמדה הדחויה מפחיד למדי - בית הספר של התלמיד ה"נכשל", ה"עבריין", או ה"לא מקובל" הוא מוסד שקשה לשרוד בו. החלק הגלוי של המוסד נשלט בידי קבוצה אטומה של מבוגרים שמנהלת סדר יום מבוהל. בו זמנית, רוחש מתחת לאפם של המורים משחק סכום אפס קשוח שמנהלים התלמידים בינם לבין עצמם.

על החלק הנורמטיבי של המעשה החינוכי מופקד צוות עייף ומותש: לפעמים זו היועצת שאינה מצליחה לראות את התלמיד מבעד לערימות התיקים שמצטברות על שולחנה, לפעמים זו המנהלת שלא מוצאת בעצמה אמפתיה או סבלנות או זמן לילד שנדחף למעשה עברייני, ולפעמים זה הצוות הטיפולי, שנקבר תחת שטף של ישיבות, מזכרים ודו"חות שמשוגרים בבהילות מ"למעלה". בה בעת גועש באלימות פראית יקום מקביל ומסוכן לא פחות. בחורשות ובשיחים, כאילו באין רואה, מפתחים הילדים תת-תרבות פרועה של משחקי כוח, קרבות רחוב ומעשי אלימות קשים בילדים חלשים.

האלימות של הילדים אינה מוצגת כתכונה שקיימת כשלעצמה, אלא כהתנהגות שמונבעת מן העולם הדחוס והבלתי אישי שמייצר בית הספר. "הקול השותק" מתאר בצורה חדה וכואבת את האלימות והאילמות שכופה השגרה החינוכית על לקוחותיה הצעירים. (...) [הספר] מייצר אמירה מטלטלת וחזקה דווקא מפני שהוא מצביע על האלימות שטמונה במערכת החינוך ההמונית באשר היא, ובתוך כך, גם על פוטנציאל הפגיעה הרחב שיוצר דפוס חינוכי מסוג זה".

ויש עוד, וגם תאור של הפיתרון שמוצע בספר.

גם אני חיפשתי מקום לקטע המקסים הבא:

Imagine for a moment that you are visiting a plant nursery. You hear a commotion outside, so you investigate. You find a young assistant struggling with a rose bush. He is trying to force open the petals of a rose, and muttering in frustration. You ask him what he is doing, and he explains, "My boss wants all these roses to bloom this week, so last week I taped all the early ones, and now I'm opening the late ones." You protest that every rose has it's own schedule of blooming; it is absurd to try to slow down or speed this up; it doesn't matter when roses bloom; a rose will always bloom at its own best time. You look at the rose again, and see that it is wilting. But when you point this out, he replies, "Oh, too bad, it has genetic dysbloomia. I'll have to call an expert." "No, no!" you say, "you caused the wilting! All you needed to do was meet the flowers' needs for water and sunshine, and leave the rest to nature!" You can't believe this is happening. Why is his boss so unrealistic and uninformed about roses?

Such a scene would never take place in a nursery, of course, but it happens daily in our schools
מהאתר http://www.naturalchild.com/[po]jan hunt[/po]/learning.html

ואז כמובן חושבים שיש לילד איזו בעיה נוירולוגית שמחייבת ריטלין, במקום להבין שיש לו תסמונת הכשל החינוכי הנרכש, שכבר הוזכר באתר כמה פעמים (http://www.ima.org.il/Ima/FormStorage/T ... 03-13a.pdf).

יש לנו הסתגלות מבאסת.
תיכף בן שבע. כיתה א', בי"ס דמוקרטי פתוח, מסגרת נעימה וקהילתית שהוא היה בה גם בשנה שעברה. אמנם המבנה חדש, אנשי הצוות אחרים כי הוא כבר לא בגן, יש נסיעות בבוקר וזה קצת גורם לחץ.
ובכל זאת, היום השארתי ילד בוכה ונצמד בבוקר ונפרדתי בכוח. כבר בפעם השנייה.

אני באמת לא יודעת - שלושה שבועות ישבתי וחיכיתי לו בחוץ, לא כל היום אבל שעה בבוקר ושעה בצהריים. עולה בי הרושם שלמרות אמונותיי לגבי פרידה הדרגתית וחלקה, שלכאורה אם יושבים עם הילד מספיק זמן הוא מרגיש ביטחון ומתחיל להסתדר בעצמו - הילד הספציפי הזה לא ייפרד עד שאני לא אתן לו את הדחיפה הזו.

הרושם הזה התחזק לפני יומיים, היינו אחה"צ בבית, כשכל מיני דברים שהוא עשה ואמר (מייגע לפרט) הרגיזו אותי, כעסתי עליו. ופתאום נפל לי האסימון, שהמשותף לכולם הוא: הוא מעדיף לא להאמין ביכולת שלו. דברים קטנים כמו: מנדנד לי שאביא לו מכסה לכוס, אבל לא מוכן ללכת לצד השני של המסעדה כדי להביא בעצמו, בסוף הולך, אומר "לא מצאתי" ומצפה שאני אלך איתו שוב. ואז אמרתי לו: אתה מתנהג כאילו אתה לא מסוגל, ובעצם אתה רק מפסיד מזה, אני כבר רק כועסת עליך בגלל זה, אתה מפסיד פעילויות מעניינות, ובעצם אתה כן מסוגל וכן יכול. זה בסדר אם תבכה, אבל אתה מסוגל ואתה תתגבר. לכן, מהיום אני לא נשארת איתך בבי"ס עד אחרי המפגש. ובאמת כך היה בבוקר למחרת, והוא בכה וכעס, אבל הכנסתי אותו למפגש והלכתי.

בגן הראשון שהלך אליו, בגיל 4 כמעט, גם כן ישבתי איתו ימים שלמים, במשך 3 שבועות, לא זזתי מילימטר, אפילו לשירותים לא נתן לי ללכת. וההסתגלות לא התקדמה כלל, עד שלא יצאתי ל-10 דקות והוא בכה. גם אחרי כן לקח לו שבועות ארוכים עד שהשתחרר והתחיל באמת ליהנות שם. אז נכון שאולי אם הייתי נשארת עוד שבועיים דברים כן היו קורים. אבל המציאות היא שאני לא יכולה להישאר, יש לי עבודה. ושוב, למרות אמונותיי - אני קולטת שכל רגע נוסף שאני יושבת איתו שם מעבר לשבועיים שכבר ישבתי, במקום שהוא נעים וסימפטי ואפילו לא דורש ממנו כלום מעבר ללהיות שם, כל רגע כזה כאילו משדר שגם אני מסכימה שהמקום הזה "מסוכן" או "קשה" עבורו.

ופתאום נפל לי האסימון, שהמשותף לכולם הוא: הוא מעדיף לא להאמין ביכולת שלו
קודם כל יפה שאת מאבחנת ככה. זה כבר נקודת פתיחה טובה.
זה אומר שצריך באמת לשדר לו שהוא יכול
וזה אומר קודם כל להאמין שהוא יכול, שזה לא מקום קשה, מסוכן, לא בשבילו, אלא כייפי. עד כמה שאני זוכרת מלקרוא עליו הוא אוהב אתגרים דווקא (אם כי אולי בתחום פרוק מכשירים חשמליים ולא בתחום החינוכי)
הוא לא מתלהב מהאתגרים החדשים שבית הספר מזמן לו? בהתחלה מתלהבים משיעורי בית, מזה שיש לוח ותלבושת וכל מיני דברים שחיכו להם כי "ככה הגדולים"
הוא רצה ללת לבית ספר? חיכה לזה?

הוא רצה ללת לבית ספר? חיכה לזה?
לא כל כך

הוא אוהב להיות בבית והיה לו כייף להתבטל בחופש (גם לי).

וזה אומר קודם כל להאמין שהוא יכול, שזה לא מקום קשה, מסוכן, לא בשבילו, אלא כייפי.
כן, אני מאמינה כך. אני לא רואה שם מכות, לא הצקות, ורואה הרבה פעילויות כייפיות. הדרישה היחידה עד עתה היתה שכל ילד ירכיב לעצמו מערכת, וגם בזה לא חייבים לעמוד 100% (כלומר אפשר להבריז חופשי).
אם כי החונכים לא מאוד חמים, להבדיל מהצוות בגן, וודאי יכלו לעשות עבודה טובה יותר בלקבל ולהכיל את המתקשים. הם לא ממש מתעסקים בזה בשוטף. וזו באמת בעיה, כי למרות שיש לו חונך והכל אין דמות אחת שאני יכולה לשלוח אותו אליה ולהגיד "אם יש לך בעיה תיצמד אליה". ניסיתי לדבר איתם ולהכין איזה "עוגן" רגשי שיהיה לו, אבל זה לא התרומם (ברגע האמת הילד שוב בכה וסירב ללכת עם החונך, וחסל סיפור).

בהתחלה מתלהבים משיעורי בית, מזה שיש לוח ותלבושת וכל מיני דברים שחיכו להם כי "ככה הגדולים"
איזה לוח ואיזו תלבושת

פתוח דמוקרטי. קבוצות קטנות, בהרכבים משתנים.

קרוטונית, אם אני מבינה נכון, המצב הוא כזה שבעצם שניכם הייתם מעדיפים להיות בבית, אבל זה פשוט לא מתאפשר כי את חייבת לעבוד.
לכן אני חושבת שמה שיכול להצליח זה אם תשדרי לו מסר מאוד כן בנוגע לכל העניין - כלומר פחות להיות במצב שאת ממש מתפלאת למה דווקא הילד שלך מתעקש לא ליהנות מביה"ס המצוין שמצאת לו ולא להסתגל ו"להסתדר"... ויותר לומר לו משהו כמו "אני מבינה שיותר כיף לך בבית איתי, וגם לי איתך, אבל אני באמת חייבת כמה שעות ביום להיות לבד כדי שאוכל לעבוד ולפרנס את המשפחה שלנו, לשלם על הבית, האוכל, הנסיעות והצעצועים... אני בטוחה שאתה מסוגל להיות כאן כמה שעות בכל יום, ושיהיה לך למי לפנות בכל דבר ועזרה שתצטרך"
לדעתי אם הוא ירגיש פחות ציפייה, יירד לו חלק מהלחץ והוא יוכל להתחיל ליהנות מהמקום.
יש לו כבר חבר קרוב או שניים בכיתה? זה גם יכול לעזור מאוד... אצלנו בכל אופן זה עוזר

אני קולטת שכל רגע נוסף שאני יושבת איתו שם מעבר לשבועיים שכבר ישבתי, במקום שהוא נעים וסימפטי ואפילו לא דורש ממנו כלום מעבר ללהיות שם, כל רגע כזה כאילו משדר שגם אני מסכימה שהמקום הזה "מסוכן" או "קשה" עבורו.
בתוספת למה שכתבתי קודם, אני חושבת שמקום לא חייב להיות מסוכן או קשה כדי להיות מבאס... מספיק שהוא מרגיש בודד, או סתם לא משתלב בהמולה כדי לא לרצות להיות שם. אז אני שוב אומרת שבעיני הפתרון הוא קודם כל להבין אותו לגמרי, ולא לצפות ממנו ליהנות מהמקום רק בגלל שהוא סימפטי וחופשי... ואחר כך לשדר לו שאין ברירה, אבל שעם זה ננצח! ויחד תמצאו דרך שהוא ירגיש שם יותר טוב, ולאט לאט יתחיל אפילו ממש ליהנות (כי באמת יש במקום כזה את האופציה

)

לא כל כך הוא אוהב להיות בבית והיה לו כייף להתבטל בחופש (גם לי).
גם אצלנו היא אוהבת להיות בבית. מאד. אבל מצד שני היא גם אוהבת את בית הספר. זה לא חייב להיות סותר.
נראה לי שהסוגריים זה מה שמשנה פה... שמשהו אצלך לא סגור על בית ספר, ולא משנה כמה כמה זה בית ספר פתוח מאפשר וכו'
לכן נראה לי שחשוב דווקא לא לשדר את המסר הלא סגור הזה כמו שהציעה ההולכת, כי בכל זאת הוא בן 7, לא הייתי שמה את זה על הכתפיים שלו. כן הייתי בודקת עם עצמי את כל העניינים...
אני אתן לך דודמה קטנה מאצלנו. לגבי בית ספר באופן כללי לא היתה שאלה, אבל לי הרגיש לא בטוח כל עניין ההסעות. 10 דקות מקסימום של נסיעה לבית ספר, יש הסעות כל בוקר של המועצה, אין מבוגר על ההסעה.
שנתיים הבאתי אותה לבית ספר, נראה לי הייתי האמא המשוגעת היחידה. לא הרגיש לי מתאים המאבק על המקום בהסעה, האפשרות לאלימות שקורית שם לפעמים והילדה ישרה קו איתי ובאמת העדיפה שאביא אותה ולא לנסוע בהסעה.
השנה גם הרגשתי שהיא גדולה קצת יותר להתמודד עם הסעה של 10 דקות, וגם הקטנצ'יק פרץ לעולם והפך את זה ליותר נוח עבורי. לא היה לי ספק שזה מה שנכון לעשות ופתאום אין לה בעיה לנסוע בהסעה, היא בכלל לא מבקשת שאקח אותה לבית הספר, ואפילו לחוג, שאליו לא חייבים הסעה - היא מעדיפה לנסוע בהסעה. נו, הכל מתחיל מבפנים אני אומרת לך. זה הבעיה בשלוח ילד לבית ספר כשמאמינים בחינוך ביתי...

"אני מבינה שיותר כיף לך בבית איתי, וגם לי איתך, אבל אני באמת חייבת כמה שעות ביום להיות לבד כדי שאוכל לעבוד ולפרנס את המשפחה שלנו, לשלם על הבית, האוכל, הנסיעות והצעצועים... אני בטוחה שאתה מסוגל להיות כאן כמה שעות בכל יום, ושיהיה לך למי לפנות בכל דבר ועזרה שתצטרך"

זה נשמע לי כמו מסר כבד מידי ומורכב מידי בשביל ילד בגיל הזה, אני לא חושבת שזה יכול לשרת אותו.

יש לך אפשרות לפקוח עיניים ולאתר בעצמך מישהו שיכול להיות בשבילו עוגן רגשי שם? אני מסכימה איתך שזה חיוני עבור ילדים רגישים יותר, ואולי אפילו מישהו שהוא לא בהכרח "בתפקיד" אלא פשוט יכול למלא את המקום הזה עבורו עד שהוא יסתגל וירגיש יותר בטוח?
או לשאול אותו עם מי מהצוות הוא מרגיש הכי נוח? לשירה עוזר לפעמים שאנחנו מדברות מראש על התסריטים של "מה אני עושה אם קורה לי משהו לא נעים בגן" - לפתח אצלה את התסריט הזה כדי שהוא יהיה זמין לה בזמן אמת.

שליחה על ידי פא* » 21 ספטמבר 2011, 21:00

_"אני מבינה שיותר כיף לך בבית איתי, וגם לי איתך, אבל אני באמת חייבת כמה שעות ביום להיות לבד כדי שאוכל לעבוד ולפרנס את המשפחה שלנו...

זה נשמע לי כמו מסר כבד מידי ומורכב מידי בשביל ילד בגיל הזה_

מה זה באמת מורכב מדי לילד בגיל הזה?
אני אומרת את זה לילד בן 5. נראה שהוא מבין. עכשיו אני מפקפקת בעצמי..

שליחה על ידי למ* » 21 ספטמבר 2011, 21:49

"אני מבינה שיותר כיף לך בבית איתי, וגם לי איתך, אבל אני באמת חייבת כמה שעות ביום להיות לבד כדי שאוכל לעבוד ולפרנס את המשפחה שלנו...

נראה לי מסר בעייתי כל העסק של זה מה שיש ועם זה ננצח.
אולי עדיף לבוא מנקודת מבט של - זה הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות בנסיבות הקיימות!
איזה יופי שאמא מפרנסת אותנו ויש לנו כסף לכל צרכנו, ואפילו מצאה לך בית ספר מצויין (לדוגמא)

אולי אפילו לקחת את המשפט של הולכת
אני מבינה שיותר כיף לך בבית איתי, וגם לי איתך, אבל אני באמת חייבת כמה שעות ביום להיות לבד כדי שאוכל לעבוד ולפרנס את המשפחה שלנו, לשלם על הבית, האוכל, הנסיעות והצעצועים... אני בטוחה שאתה מסוגל להיות כאן כמה שעות בכל יום, ושיהיה לך למי לפנות בכל דבר ועזרה שתצטרך"

אבל במקום "אני באמת חייבת" - "אני באמת רוצה לעבוד כמה שעות ביום כדי שאוכל.."
הרי נכון שכיף בבית אבל לא כיף להיות בלי כסף אז כנראה שכיף ללכת לעבודה (או משהו כזה)

(קל לדבר)

"אני מבינה שיותר כיף לך בבית איתי, וגם לי איתך, אבל אני באמת חייבת כמה שעות ביום להיות לבד כדי שאוכל לעבוד ולפרנס את המשפחה שלנו...
לדעתי זה בכל מקרה המסר שהוא מבין כי זאת האמת. אם אומרים את זה בגלוי, לפחות נותנים לגיטימציה לתחושות שלו ולא משקרים.
אני מאוד אוהבת את הגישה הזאת ואני מאוד משתדלת לחיות ככה עם הילדים שלי.
אם אני רוצה להיות איתם, הם צריכים לדעת את זה ואם אני צריכה לעבוד, אני אגיד את זה וגם את הפיתרון שחשבתי עליו. גם בגיל שבע וגם בגיל שלוש.

קרוטונית, אם אני מבינה נכון, המצב הוא כזה שבעצם שניכם הייתם מעדיפים להיות בבית, אבל זה פשוט לא מתאפשר כי את חייבת לעבוד.
תודה (באמת) על כל ניסוחי המסרים, אבל ממש כבר לא רלוונטי בשבילנו כרגע שהילד יהיה בבית. ואני בהחלט סגורה על זה שהוא הולך לבי"ס. פשוט, היה לי נוח בקיץ... וזה באמת נוח, שהבוקר מתנהל יותר בנינוחות, שלא צריך לרוץ ולהספיק בול בזמן, ובנוסף יש את הנסיעות האלה (לגמרי בחרתי בבי"ס הזה על פני בי"ס השכונתי הרגיל מעבר לפינה, ואני יודעת למה). ולילד שיצא בטטה כמוני, זה בטח נוח גם כן. מה לעשות.

יש לך אפשרות לפקוח עיניים ולאתר בעצמך מישהו שיכול להיות בשבילו עוגן רגשי שם? אני מסכימה איתך שזה חיוני עבור ילדים רגישים יותר, ואולי אפילו מישהו שהוא לא בהכרח "בתפקיד" אלא פשוט יכול למלא את המקום הזה עבורו עד שהוא יסתגל וירגיש יותר בטוח?
זו נקודה טובה. חשבתי שהחונך שלו ימלא את התפקיד הזה אבל משהו לא יושב שם טוב. הוא יכול גם לבקש להחליף חונך, ואני מנסה לשמוע מפיו אם כן ובמי היה בוחר.

אני חושבת שמקום לא חייב להיות מסוכן או קשה כדי להיות מבאס... מספיק שהוא מרגיש בודד, או סתם לא משתלב בהמולה כדי לא לרצות להיות שם. אז אני שוב אומרת שבעיני הפתרון הוא קודם כל להבין אותו לגמרי, ולא לצפות ממנו ליהנות מהמקום רק בגלל שהוא סימפטי וחופשי..
גם את צודקת... אני מצפה שיהיה לו כייף, או לפחות שלא יסבול. ובאמת אולי זו ציפייה גדולה מדי כרגע, בשבועיים הראשונים של השנה. אני בעצמי בתחילת ימי באוניברסיטה, נגיד בשלב שמרכיבים מערכת, גם כן הייתי מעופפת לגמרי ולא מאופסת.

נו, הכל מתחיל מבפנים אני אומרת לך. זה הבעיה בשלוח ילד לבית ספר כשמאמינים בחינוך ביתי...
צודקת, עולם

יש תמיד משהו בפנים שמזכיר את האופציה "מקסימום... נוציא אותו"

קרוטונית, ברור לי שביה"ס הוא לא שאלה, ושלא רלוונטי שהוא יהיה בבית, זו לא הנקודה...
לפי השקפת העולם שלי הנקודה היא להיות כנה איתו בנוגע למניעים (יהיו אשר יהיו ואני רק ניסחתי דוגמה לא מדויקת).
אני מאמינה שברגע שאת אומרת את האמת ולא מנסה לייפות דברים, הילדים משתפים פעולה,
פשוט כי הם מאוד רגישים לניואנסים ונלחצים כשאין התאמה בין התחושות שלהם למה שההורים אומרים.
אני מבינה שיש כאן כותבות אחרות שחושבות שאולי לא אחראי או מורכב מדי לחשוף את כל השיקולים שלנו בפני ילדים,
אבל מנסיוני זה הדבר היחיד שעובד, ואני מרגישה עם זה טוב ונכון.
לשמחתי אמא בבית ניסחה מצוין למה זה כדאי, ועכשיו אני בכלל רגועה עם הקומון סנס שלי, כי היא גם אמא הרבה יותר מנוסה וותיקה ממני, ואפילו היתה גננת בעבר, אז אני שמחה שהיא יכולה להעיד ממרומי נסיונה שיש משהו בגישה הזו ושאני לא הוזה אותה לחלוטין

אני מצפה שיהיה לו כייף, או לפחות שלא יסבול
על זה נאמר - נו באמת

דמייני לעצמך שאמא שלך היתה שולחת אותך למסיבה הכי שווה בעיר, והיתה מצפה ממך ליהנות, ואף מאוכזבת מכך שאת לא, או שלוקח לך זמן להתרגל לאווירה, או שאת מקטרת על כל מיני דברים קטנים... נראה לך שהיית נהנית? לדעתי זה מצב מלחיץ מאוד, וממש עדיף לתת מקום לרגשות מורכבים יותר. כשנותנים להם לגיטימציה הם נוטים להתפוגג - מבחינתי זה עובד גם עם מבוגרים וגם עם ילדים.

נו, הכל מתחיל מבפנים אני אומרת לך. זה הבעיה בשלוח ילד לבית ספר כשמאמינים בחינוך ביתי...
אני חושבת שזה ממש נכון, ובמקביל חושבת שגם לנו כאמהות מותר ולגיטימי שיהיו התלבטויות פנימיות, ושנשקף לילדים שהן קיימות.
לדעתי הם לומדים מכך המון על מורכבויות רגשיות, החלטות ובחירות, ואלה תכנים שהם חיים אותם יומיום ממילא, זה לא שבגיל שבע אתה בכל רגע ורגע בטוח מה הכי טוב לך לעשות עכשיו,ומעולם לא נתקלת בכמה פלונטרים של רגשות מעורבים... פלונטרים שמשתחררים ומוצאים את פתרונם ברגע שמוכנים להתבונן בהם - זה לפחות משהו שאני למדתי ועדיין לומדת בחיים.

אני חושבת הרבה על הדיון שהתעורר פה בנוגע למה וכמה להגיד לילדים...

היום ניסיתי לדייק לעצמי מה אני מרגישה בקשר לזה - והבנתי שמבחינתי יש הבדל בין משהו נקודתי למשהו מתמשך. למשל, כשהבת שלי רוצה להישאר בבית (לא בשל מחלה) ואין לנו אפשרות להישאר איתה באותו יום, אני כן מסבירה לה שהיום גם אבא וגם אני צריכים לעבוד ולכן אי אפשר, אבל שאנחנו יכולות לקבוע יום אחר בקרוב שבו היא לא תלך לגן ונוכל לבלות בוקר ביחד. וכמובן שאם אנחנו רואים שהיא ממש לא במצב ללכת לגן אנחנו עושים את כל המאמצים לאפשר לה להישאר בבית.

אבל נדמה לי, וכמובן שאולי אני טועה, שבשביל ילד להכיל מציאות שבה הוא באופן קבוע ויומיומי עושה משהו שהוא לא רוצה לעשות בגלל צורך מערכתי של המשפחה, זה כבד מידי, ועלול להיות גם מחליש. וגם הציפייה ממנו להבין שיקולים של עבודה ופרנסה נראית לי לא כל כך ריאלית....

בקשר לתהליך ההסתגלות שלכם, קודם כל לבי איתך. זה מבעס כשקשה להם להסתגל. אני חושבת שאת רואה משהו מאד נכון בתהליך שלו, ושיכול להיות שבאמת הכי נכון עבורו זה לתת לו להמשיך לבד. גם אם יהיה לו קשה, כי אולי זאת הדרך שלו להסתגל למקומות חדשים, ומותר לו. כשונאת שינויים שאינם בשליטתי, אני מבינה אותו

מה שכן, נראה לי שווה לבדוק שתי נקודות - קודם כל האם את שלמה עם הבחירה במקום הזה ומאמינה שיכול להיות לו טוב שם (גם אם זו לא הבחירה המושלמת... האם היא טובה)? וגם - האם את מוכנה לשחרר את הציפיות ממנו ולאפשר לו להסתגל כמו שהוא יכול ויודע?

וגם הציפייה ממנו להבין שיקולים של עבודה ופרנסה נראית לי לא כל כך ריאלית
לדעתי, להיפך.
הילד מבין הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. לא צריך ציפיות ממנו להבין ברמה של דוקטוראט, אבל ילד בכל גיל יכול להבין שיקולים כאלה, אלא אם לילד יש בעיה מוחית (ויש כאלה )-: ). יכול להיות לו קשה בכל זאת, אבל גם לנו קשה.

לדעתי, להיפך.
ממש מעניין...

השאלה היא האם זה שהוא יכול להבין שיקולים כאלה ברמה השכלית (שעם זה אני מסכימה לגמרי), משפיע על ההבנה של ההשלכות של זה עליו מבחינה רגשית. ושוב - לא האפשרות להבין שעכשיו לא קונים לי משהו (למשל) כי הוא יקר מידי ובשביל כסף צריך לעבוד וכו', אלא ההבנה וההסכמה הרגשית לכך שאני אמור ללכת כל יום למקום שאני מרגיש בו לא נעים (בהקצנה כמובן) ולא רוצה להיות בו, בגלל שאמא צריכה לעבוד כדי שיהיה לנו כסף. משהו בזה לא מתחבר לי, אבל אולי זו רק אני....

יש לי גם עוד מחשבה על זה אבל אני צריכה לבשל אותה קצת. עוד מעט...

אבל אולי זו רק אני....
גם אני חושבת כמוך.

אלא ההבנה וההסכמה הרגשית לכך שאני אמור ללכת כל יום למקום שאני מרגיש בו לא נעים (בהקצנה כמובן) ולא רוצה להיות בו, בגלל שאמא צריכה לעבוד כדי שיהיה לנו כסף. משהו בזה לא מתחבר לי, אבל אולי זו רק אני....
אבל אם זו הסיבה אז זו הסיבה.
זה עדיף לדעתי מליפות את המהות הבית ספרית בכל מיני איצטלות מזויפות, למשל שהולכים לשם בשביל להנות בעוד שהילד לא נהנה, או שהולכים בשביל ללמוד והילד מרגיש שהוא משתעמם ולא לומד.
אולי כדאי לשתף אותו בקושי שלך להתחיל דברים (אני מאד מזדהה עם זה - גם בגילי המופלג ההתחלות קשות לי), ולשוחח איתו על זה, לשמוע מה יש לו להגיד ואיפה הקושי, גם אם את לא יכולה לעזור לו.

אלא ההבנה וההסכמה הרגשית לכך שאני אמור ללכת כל יום למקום שאני מרגיש בו לא נעים (בהקצנה כמובן) ולא רוצה להיות בו, בגלל שאמא צריכה לעבוד כדי שיהיה לנו כסף. משהו בזה לא מתחבר לי, אבל אולי זו רק אני....
יכול להיות שמה שלא מתחבר לך זה באופן כללי לחיות מתוך תחושה יומיומית של חובה ואין ברירה? שזה צורם לך כי את מאמינה שלא צריך להיות מצב כזה? אני מניחה שבמקרה ספציפי זה קרוטונית יודעת שלביה"ס הזה יש עוד יתרונות עבור בנה אחרת לא היתה שולחת אותו לשם, והם יכולים לדבר על זה (סתם נדבקתי לעניין העבודה, זה היה לי הכי קל לנסח וזה שיקול שקרוטונית ציינה)... אבל בואי נודה על האמת שיש מצבים בחיים שזה כך.
כשאין מספיק כסף בבית ואפשרויות הרכישה והתמרון קטנות, יש הרבה מצבים יומיומיים קבועים מבאסים שהילד צריך להתמודד איתם... ועד כמה שזה לא נעים לנו כמבוגרים לראות ולהיות כנים לגבי זה, בעיני זה עדיף מאשר לכסות על האמת העירומה באמירות שביה"ס זה כיף, או דברים אחרים שנובעים מעניינים כלכליים. הסיבה לכנות היא לא רק אידיאולוגית ומוסרית, אלא בעיקר כי לדעתי זה מפתח תפיסת מציאות טובה יותר ובטחון עצמי מוצק יותר. אני מאמינה שכאשר ילד יודע מה קורה סביבו ולא צריך להמציא סיפורים ודמיונות כדי להשלים את המידע החסר והסודי שמוסתר ממנו זה יותר בריא עבורו, וכמו כן שהם מרגישים את השקרים שלנו בחוש, אבל אם אין להם שום הסבר הגיוני שמתחבר לזה נוצר דיסוננס רגשי חזק.

התחלתי לכתוב משהו אבל הוא נמחק...

יכול להיות שמה שלא מתחבר לך זה באופן כללי לחיות מתוך תחושה יומיומית של חובה ואין ברירה? שזה צורם לך כי את מאמינה שלא צריך להיות מצב כזה?
בהחלט יכול להיות. אני מאמינה שתמיד יש ברירה.

אני מאד מסכימה איתך לגבי הכנות, וגם לגבי זה שאם אנחנו מנסים לייפות משהו והחוויה הרגשית היא סותרת, ילדים מרגישים את הפער וזה פוגע בהם.
ויחד עם זאת, משהו במצב הזה (העקרוני, לא מתייחסת כרגע לסיטואציה הפרטית של קרוטונית) מרגיש לי שונה מזה. אני אנסה להסביר למה.

בוודאי שיש ביום יום מצבים מבעסים והתמודדויות. לרוב במצבים האלה, מה שאני יכולה לעשות כאמא הוא להכיר בקושי ולהתייחס אליו בצורה כנה - לאכזבה, לתסכול, לכאב, מה שזה לא יהיה - ולהיות שם עם הילדה שלי, להכיל את רגשותיה, למצוא ביחד את הדרך לעבור הלאה. לפעמים זה גם פשוט להיות עצובה ביחד איתה אם זה משהו שכואב לשתינו.
אבל כשהקושי הזה הוא עצם הסיבה לפרידה שלי מהילד, לא נראה לי סביר לצפות שהוא יוכל להכיל את זה מבחינה רגשית.

ילדים נמצאים בכאן ועכשיו. אם ילד סובל בבית הספר, הידיעה שאני בזמן הזה מפרנסת אותנו לא מקלה עליו כהוא זה, בעיני. זאת יכולה להיות עוד עובדה שהוא מודע אליה, ומבין אותה אינטלקטואלית במידה כזאת או אחרת בהתאם לגילו, אבל מבחינה רגשית זה לא עוזר לו לדעת את זה ולא הופך את השהות בבית הספר לקלה יותר. הוא סובל.

ואם ניקח מצב פחות חד משמעי, כמו שלרוב יש בחיים, אז מן הסתם הילד בבית הספר כי ההורים שלו החליטו שזאת האפשרות העדיפה מבין הקיימות, ולפעמים טוב לו שם ולפעמים קשה. לדעתי עצם האמירה הזאת של - היית מעדיף להיות בבית וגם אני הייתי מעדיפה שנהיה בבית אבל אי אפשר, מלמדת אותו משהו של חוסר אונים. שוב, כשהילד בבית הספר הוא לא עסוק במה אני (אמא שלו) עושה בזמן הזה, והדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות עבורו זה להתחבר לחוויות שהוא עובר שם, לראות איך ואיפה אני יכולה לעזור לו כדי שיהיה לו כמה שיותר טוב שם. אני לא צריכה לשקר בשביל זה או להכחיש את הקשיים שיש לו, אבל אני כן צריכה להתמקד במה שקורה לו שם, ולא במה שלא קורה. הדיון באלטרנטיבה, אם היא לא מציאותית, לא משרת את הילד בהתמודדות שלו עם מה שהוא עכשיו מציאות חייו.
אם אני כהורה בחרתי בחירה, זאת חלק מלקיחת האחריות שלי על הבחירה הזאת וחלק מהתפקיד שלי כמנהיגת המשפחה.

אולי זה אפילו עניין קל של ניסוח - כי אפשר גם להגיד - אני בבוקר צריכה לעבוד ואתה צריך להיות בבית הספר, ככה זה במשפחה שלנו. וזה מאד שונה מאמירה של - כל אחד מאיתנו נמצא במקום שבו הוא לא רוצה להיות ושנינו מסכנים בגלל זה.... מה גם שאני לא מאמינה שזו המציאות השלמה.

אבל כמו תמיד, בסופו של דבר העניין הוא התבוננות פנימה, שמאפשרת לי לזהות האם הכנות שלי מול הילד היא לטובתו, או שהיא דרך שלי "לפרוק" את הקשיים שלי, להעצים את המסכנות שלי, וכו'. ואם זה יוצא ממקום נקי אז גם התוצאה תהיה לטובת כולם.

תודה על הדיון. קוראת בעניין.

ראה לי שווה לבדוק שתי נקודות - קודם כל האם את שלמה עם הבחירה במקום הזה ומאמינה שיכול להיות לו טוב שם (גם אם זו לא הבחירה המושלמת... האם היא טובה)? וגם - האם את מוכנה לשחרר את הציפיות ממנו ולאפשר לו להסתגל כמו שהוא יכול ויודע?
שלמה איתה מאוד. בתור מסגרת זו מסגרת נהדרת, עם המון חופש בפנים, ונראה לי שהילד הספציפי הזה יכול להפיק ממנה המון.
לגבי הציפיות: טוב, לא התכוונתי שאני מצפה שהוא יתחיל ליהנות - עכ-שיו! אחת שתיים שלוש נא ליהנות במיידי! אלא שהוא ייתן צ'אנס לאפשרות ליהנות שם.
זכותו לבכות ולצרוח כמובן. אבל כמו שאמרתי לו על משהו אחר: אתה יכול לפחד. כולם מפחדים מתישהו, ממשהו. הקטע הוא להתגבר על זה. ולפעול אפילו עם הפחד.

האמת היא שאנחנו בתוך התהליך ודברים משתנים, הוא מספר כל יום על מפגשים עם ילדים אלה ואחרים, על משחקים חדשים שהתחיל לשחק עם חבריו. לשיעור סיפורי תורה הוא הציע להביא, וגם הביא, ספר שמדגים ברכות, והפך ממש לכוכב השיעור. ובקיצור נראה שכשאני לא שם הוא כן נפתח ומתחבר למה שקורה). אני חושבת שככל שישתרש שם, גם הפרידות בבוקר יהיו קלות יותר (הבוקר אמא שלי הביאה אותו לבי"ס, אז לא היה אישיו של פרידה..).

היי קרוטונית @}

גם אנחנו במקום די דומה. ילד נכנס לכתה א' במקום שנראה לי טוב (ותמיד יש הסתייגויות וחוסר ודאות...) והוא לא שמח שם. קצת פחות דרמטי מאשר אצלכם, אבל בכל זאת הוא לא אוהב ללכת. לא אכנס לפרטים כרגע, קצת שונים משלכם.
מה שרציתי להוסיף, המנהל אצלנו מאוד מעודד אותנו להגיע לביה"ס ולהיות שותפים שם במה שאפשר. אצלנו זה מתאפשר די הרבה, בכל חג והזדמנות מיוחדת ההורים מוזמנים, ואחרי החגים גם מוזמנים בכל יום שישי להצטרף לשיעורים. ואני חושבת שזה כוון טוב. אם אנחנו יכולים להיות מעורבים ונוכחים בביה"ס זה עוזר לילד. מפחית את הניתוק הזה בין הבית לביה"ס. אז אני לא יודעת איך אצלכם, אבל אולי אפשר להכניס איזה מינון של נוכחות שם.

וכן, ללא ספק. מבעס לשלוח ילד שלא רוצה ללכת. וזה גם לאמהות כמוני (ונדמה לי שגם כמוך) שסגרו מזמן את דילמת כן או לא ביה"ס. וגם בחרנו טוב את המסגרת. וגם אם חברה שלי הזכירה לי שעברו רק שלושה שבועות. בכל זאת זה לא קל

_שלמה איתה מאוד. בתור מסגרת זו מסגרת נהדרת, עם המון חופש בפנים, ונראה לי שהילד הספציפי הזה יכול להפיק ממנה המון.
לגבי הציפיות: טוב, לא התכוונתי שאני מצפה שהוא יתחיל ליהנות - עכ-שיו! אחת שתיים שלוש נא ליהנות במיידי! אלא שהוא ייתן צ'אנס לאפשרות ליהנות שם.
זכותו לבכות ולצרוח כמובן. אבל כמו שאמרתי לו על משהו אחר: אתה יכול לפחד. כולם מפחדים מתישהו, ממשהו. הקטע הוא להתגבר על זה. ולפעול אפילו עם הפחד._
הי קרוטונית,
אני עוקבת פה ושם אחרי דברים שאת כותבת. יש הרבה נקודות דמיון בין הילדים שלנו, ובעיקר בין סיטואציות.
אצלנו הייתה קליטה לא פשוטה במקום ברוח מאוד דומה, ובגיל יותר צעיר.
זה היה כבר אחרי מסע ייסורים במקומות שונים מאד והסקת מסקנות.
במקרה שלנו ברור מאוד שאופי המערכת מהסוג הזה מתאים לה מאוד,
אך מעבר לכך שהפרידה מאיתנו היתה לה קשה, הרגשתי שגם המקום עצמו, בעצם מהותו, מזמן איזה קושי.
מערכות מהסוג הזה, מאד פתוחות ודינמיות, הן מאד מאד מאתגרות.
גם "ילדי חופש" שלא רגילים שיאמרו להם מה לעשות, מתי ואיך, מתקשים לפעמים למצוא את העוגן.
הקטע החברתי מאוד דומיננטי במערכת כזו, כי הוא נחשב "לגיטימי" כלמידה, ולא מין משהו שעושים אותו רק בהפסקות,
וגם זה מעורר קושי, בעיקר אם הילד הוא לא בהכרח חיה חברתית, או שיש לו קושי בגמישות בסיטואציות חברתיות ועוד.
בקיצור, אני מרגישה שלפעמים הסתגלות ארוכת טווח היא חלק מהותי מאופי המקום, כך היה אצלנו ואני עדה להרבה מקרים כאלה.
ממרום שנתנו השנייה בכזו מערכת - השנה היא נכנסה לזה ממקום אחר לגמרי ויש הבדל גדול.
עניין הפרידה עוד רגיש וחורק אבל אין מה להשוות.
ובמערכת עצמה (בבית הספר, לא בשיעורים, שאליהם היא בקושי נכנסת) היא כבר שוחה כמו דג במים.

מסכימה איתך גם שלפעמים הניסיון דווקא להישאר ולאפשר להם פרידה הדרגתית לא משרת אותם,
אצלנו היא נצמדה יותר ויותר ובסוף "חתכנו" בלב כבד. זה נורא קשה.
היה לנו חשוב לראות שהקושי הוא נקודתי (אצלנו סביב הפרידה) ולא משהו שנמשך לאורך זמן,
ושהוא לא מביא עמו אומללות גדולה או מעיד על בעיה מהותית במערכת מהסוג הזה.

יצא לי קצת מפוזר כזה, בעיקר רציתי לשתף ולהדגיש שמהחוויה שלי דווקא מקום כזה,
שמעוצב באופן כל כך מורכב כדי לספק סביבת למידה טובה ומקיפה, יכול להיות מאתגר בשביל הילדים,
לפעמים הרבה יותר ממערכת קונבנציונלית שבה הכל ברור וידוע מראש.

תודה סאלי ודניאלה!
המנהל אצלנו מאוד מעודד אותנו להגיע לביה"ס ולהיות שותפים שם במה שאפשר.
גם במקרה הזה. אפשר אפילו לומר שזה בי"ס מעורבות הורים. אני נותנת יד פה ושם כמידת יכולתי, ובנוסף הורים רבים הם פנים מוכרות, אם לא לילד אז לי, כך שהוא קולט שזה באמת מקום קהילתי (יותר מזה, להרבה מאוד מאנשי הצוות יש ילדים שם...).

_אך מעבר לכך שהפרידה מאיתנו היתה לה קשה, הרגשתי שגם המקום עצמו, בעצם מהותו, מזמן איזה קושי.
מערכות מהסוג הזה, מאד פתוחות ודינמיות, הן מאד מאד מאתגרות._
גם אני חשבתי על זה - נכון שלא ממש בא לי שהוא יישב במקום שבו אומרים כל דקה בדיוק מה חייבים לעשות, אבל זה מקל על הילד הגנרי באיזה שהוא מקום, כי זה משאיר פחות מקום לבלתי צפוי.

_היה לנו חשוב לראות שהקושי הוא נקודתי (אצלנו סביב הפרידה) ולא משהו שנמשך לאורך זמן,
ושהוא לא מביא עמו אומללות גדולה או מעיד על בעיה מהותית במערכת מהסוג הזה._
יאפ.

יכול להיות שיש לו צורך לעבור דרך כאב את הפרידה וההתחלה. בעיני זה לגיטימי.
את מה שסיפרת על בית הספר אני מאד אוהבת לנוער בני 16 נגיד, לא לילדים בני 7, שזקוקים לעוגן רגשי, דמות קבועה ויציבות באופן כללי, שיש להם כבר איזשהו סוג של ניסיון בחיים כדי לקבוע לעצמם מערכת וחונך.
בלי קשר, התחךות הן לא פשוטות ואני יודעת מהרבה הורים שמעבר לכיתה א' ובית הספר כרוכים תמיד במשבר גדול וכמעט לא חשוב באיזה בית ספר. גם ילדים שנפרדים בקלות ועוברים את השבוע-שבועיים הראשונים בכיף, מפתחים הרבה פעמים את המשבר והקושי בשלב מעט מאוחר יותר. כאבי גדילה כואבים כנראה, בחברה שלנו, לפחות למי שהולך לבית הספר.

גם אני חשבתי על זה - נכון שלא ממש בא לי שהוא יישב במקום שבו אומרים כל דקה בדיוק מה חייבים לעשות, אבל זה מקל על הילד הגנרי באיזה שהוא מקום, כי זה משאיר פחות מקום לבלתי צפוי.
זאת בהחלט דילמה.
אנחנו היינו במקום האחר קודם (אנתרופוסופי), הכל מאד קבוע וידוע מראש.
אצלנו במקום לספק עוגן רגשי, דמות קבועה ויציבות באופן כללי זה פשוט דיכא את הילדה וזה היה נורא.
במערכת הפתוחה היא פורחת, וזה מבלי להכחיש את החסרונות שמגיעים עם הדינמיות המובנית במערכת

מצטרפת לדיון, רוצה לחזק את דבריה של דניאלה לגבי החופש האינסופי במסגרת מסוג זה, המאתגרת כל אדם (גם קטנים וגם גדולים) מכוון אחר אם משווים אותה לבית הספר הקונוונציונאלי. לבת שלי שחוותה הרבה קשיים חברתיים בשנה שעברה ולאחר שיחות רבות איתה, המלצתי להיכנס ליותר שיעורים ופחות להיות בתוך החיכוך החברתי האינסופי הזה. אני אמרתי לה שזה סוג של מנוחה מאנשים וגם שינוי ועניין.
היא אוהבת ללמוד ונכנסת ברצון לשיעורים.
אני כן נוטה לאמר הרבה דברים לילדיי הרכים, מתוך אמונה שהכנות נכונה לי ולהם. אני גם אמרתי שהתפרנסות היא הכרח וצריך להיפרד כדי שזה יקרה. וזה נאמר הרבה בשל הסיבה שרציתי להבהיר שאני לא נוטשת אותם ולא הולכת לעשות משהו שעדיף עליהם, אלא יש מחוייבות התפרנסות.
זה עדיין לא אמר שהם צריכים/חייבים להנות שם.
אני יודעת שסך הכל היום הם נהנים לרוב ולמרות שאני חוקרת רבות על מה שקורה ביומיום אני לא יכולה להגיד שאני תמיד יודעת איפה הקשיים והכשלים.. זה לא פשוט להבין זאת וברור שיש כאלה. למשל היום היא יודעת לספר לי אם היא הרגישה אבודה והרבה פעמים היא גם מספרת למה.
אני ממליצה לך בכל לב לשאול שאלות ולנסות לעזור איפה שהוא מבהיר ששם המצוקה. לנסות לפרק את היום למה אתה עושה ועם מי ואיך הרגשת וכו'.
אני יודעת שיש הורים שפחות ממללים את החיים ונותנים לילד להבין לבד והוא כמובן מסוגל- הרי אנחנו יצורים מאוד אנטילגנטיים ומסוגלים לעשות זאת לבד, אבל לי היה צורך להבין מה המצב ושלא ישתקו מתוך מחשבה שעל זה לא מדברים.
(הרבה פעמים כששואלים ילדים "למה לא סיפרת" הם עונים - כי לא חשבתי שצריך לספר).

עדכון בוקר יום א': סיכמנו בנעימות שאני מכניסה אותו למפגש בוקר והולכת, והחונך ייקח אותו בסוף המפגש למקום שבו מתקיים השיעור הראשון (שיעור שהוא מאוד אוהב). וידאתי עם החונך, והילד נכנס בחדווה לכיתה, בלי "להידבק". אולי תרם לזה גם שהייתי איתו 5 דקות עודפות לפני המפגש, כי הגענו מוקדם במקרה.
בצהריים אמא של חבר, זו שאתה אנחנו נוסעים בבקרים, אמורה להחזיר אותו הביתה. גם לזה הסכים בלי בעיות (בד"כ היה אוטומטית מסרב ורוצה שאני אקח אותו משם). נראה שמשהו קורה שם

<חמסה חמסה>

חמסה חמסה.
איזה יופי

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

טוב, כל פעם שאני ממחשב אחר אני הופכת ל"חדשה". מה לעשות שאני נכנסת מכל מיני מקומות....

חמסה חמסה.

נראה שמשהו קורה שם
זה קורה פה לפעמים, את יודעת. כותבים משהו ופתאום יש שיפור....

יופי! תמשיכו כך

בהצלחה ושנה נהדרת!

נהדר! וגם אם יש ירידות זה בוודאי בתוך עליה כללית.
לי היה חשש שאחרי חופשת הקיץ הארוך שהם יעברו משבר ולא היה משבר ולא נעליים. (הקושי הגדול היה המעבר מהבית למסגרת בחוץ בשנה שעברה).
ולגבי אמירות לילדים רציתי לציין שגם אמרתי להם שזה טוב לפעמים קצת להיפרד ושינוחו ממני ואחרי שנתגעגע קצת ניפגש בצהריים שוב.

תודה יקירות! אתמול חזר שמח וגאה. וגם הבוקר נפרד בשמחה - ה"תנאי" שלו היה שהצלצול יישמע, ושהחונך יגיע ויפתח את דלת הכיתה (הנעולה). ואז הילד מקבל ממני נשיקה ונכנס לשם עם כל הילדים.
@}

נזכרתי בדף הזה ובאתי לעדכן שוב: הדברים השתנו ללא הכר כשמצא לו שם חבר טוב, שנותן לו "עוגן" - הם מבלים יחד כל היום, תיאמו את המערכת שלהם באופן הדדי, והוא פשוט מקבל נשיקה ורץ לחבר שלו בבוקר.
באופן כללי הוא אוהב להיות שם וגם ללמוד. לפני כמה ימים אמר: "אמא, מחר אני רוצה יום חופש, לא ללכת לבי"ס. מה יש לי מחר במערכת? אה, חשבון, אני לא רוצה להפסיד. טוב, אז מחרתיים, מה יש לי? אה, עברית, צריך להיות בשיעור. אז לא"

איזה כיף!
וכמה משמעותי הוא העוגן.

"אמא, מחר אני רוצה יום חופש, לא ללכת לבי"ס.
טוב שהגיע החופש

איזה כיף לשמוע. אני ממש שמחה שהדברים הסתדרו. מאחלת גם לעולמית שלי חבר טוב שיתן עוגן כזה.