דכאון שגעון

הצילו,
אני צורחת. דכאון אחרי לידה, על סף השגעון. אני עצבנית נורא כבר המון זמן וזה הולך ומחמיר. כל דבר הכי קטן מביא לחריקת שיניים, במקרה הטוב. צעקה או ריצה לחדר השני כדי לתת מכה בקיר (שהקטנים לא יראו) ובשבוע האחרון אני ממש מרביצה לעצמי. מכות. בראש.
אני באטרף. הייתי נורמלית עד שילדתי ככל האדם. עכשיו אני ממותטת, מותשת, גמורה.
אין לי סבלנות לכלום. אין לי חשק. אין לי רצון. אני שונאת את עצמי על כל מה שכתבתי למעלה ועל איך שאני אמא ועל איך שאני לא מצליחה להיות טובה ונעימה ואוהבת ומבינה וכל מה שילדים ובעל צריכים. אני שונאת את עצמי ולא יכולה לעשות כלום. לא יוצאת מזה. ורע לי רע לי רע לי.
ושום דבר לא בא לי ואני לא מאמינה שאני בכלל אצליח לצאת מזה ולהיות נורמלית שוב, שלווה ונעימה או שמחה.
יכול להיות שלידה מעלה לפני השטח מחלת נפש שהיתה סמויה?? יכול להיות שאני בעצם אדם כזה שונא עצבני וחסר שליטה ולא ידעתי כל החיים?? יכול להיות שאני משתגעת באמת?? אפשר להניק עם פרוזק?? וזה עוזר??
ואם אני מניקה אותו עם כל העצבים והרוע שיש לי בפנים הוא חווה את זה לא?? ואם הגדול רואה אותי עצבנית כל היום זה ידפוק לו את החיים?? ואם בעלי כבר לא יכול יותר ??? אם לא הם כבר מזמן הייתי בורחת או שאם לא הם לא הייתי מגיעה למקום שאני בו??
הצילו

אפשר להניק עם פרוזאק, ועם הרבה תרופות אחרות שנוגדות דיכאון.
עקרונית כן, זה אמור לעזור - אבל צריך לחכות משהו כמו שישה שבועות כדי לראות אם יש השפעה; אם לא, אפשר להחליף לתרופה אחרת מאותה קבוצת תרופות (מי שייתן לך כבר יידע את הפרטים).
כל מה שקרה עד היום, הפיך.

מצד שני, אפשר לקחת את הכסף שהיית מוציאה על פרוזאק, ולהוציא אותו על עזרה: מישהו שישמור על הילדים כשאת מתקלחת, או שיקריא סיפור לגדול או יקח אותו קצת לטייל, או מישהו שיבשל לך דברים שאת אוהבת, או כל דבר אחר שיכול לעזור לך.

לטפל בתינוק כשיש גם ילד שזקוק לך זה קשה עד בלתי אפשרי. אורנה וחדוה אמרו לי פעם שהן קוראות למעבר מילד אחד לשניים "מותה של האמא המושלמת", כי אז אנחנו מגלות איזה אמהות נוראות אנחנו יכולות להיות, ואיך שגם ברגעים הטובים שלנו אנחנו לאו דווקא מצליחות לעשות כל מה שנראה לנו ש"צריך". אז ברוכה הבאה למועדון האמהות הלא מושלמות!

ועכשיו שאת יודעת שאמא מושלמת כבר לא תהיי, ואולי גם לא "טובה דיה", את יכולה להמשיך מהתובנה הזאת הלאה. את האמא שאת. עם כל התסכול והעצבנות והמכות. ואת האמא הטובה ביותר לילדיך, עם כל התסכול והעצבנות והמכות.
ולא רק שאת בסדר, אפילו מגיע לך פרס. תנסי לחשוב איזה פרס את רוצה: עיסוי? ארוחה לאור נרות? גלידה? מגיע לך!
ומאחר שמגיע לך, את יכולה לארגן לך את זה ולקחת את הפרס בלב שלם. תהני ממנו. ואני מבטיחה לך שאחרי שתגמרי להנות מהפרס, גם הילדים שלך יהנו ממך יותר.
וכל פעם שאת מרגישה שאת משתגעת, תזכרי שגם אם את לא מושלמת, את האמא הכי טובה לילדים שלך ומגיע לך פרס, ותקחי אותו.

מדוכאת יקרה. במינונים כאלה או אחרים, לתקופות קצרות או ארוכות עוברים על כולנו דברים דומים.
אם הגיעו מים עד נפש (וגם קצת קודם) עצרי. תחפשי מטפל שמתאים לך. תטפלי בעצמך.

ברוכה הבאה למועדוננו. אמנם המוני וצפוף פה (אנחנו יותר מדי

) אבל הנה כמה דברים שעזרו לי ולחברות:
מדיטציה
פרחי באך
לואיז היי
ואני שמתי לב שהשיגעון והדיכאון מגיעים לתקרה בתוך הבית, בעוד שבחוץ (התינוק במנשא, הילדה בהליכה) כולנו מאוד רגועים.

גם אין הרבה דברים שיכולים להוציא אותי מדעתי:
אף אחד לא יכול להרוס שום דבר/לשפוך על הרצפה /להפריע באמצע משהו חשוב/להעיר את התינוק/לעשות בלגן...
לא צריך לענות על שורה של טלפונים/להכניס עוד מכונה/לתלות, לקפל, לסדר/...
מקדם עצבים גבוה: דיבורים עם אנשים (במיוחד לא תומכים), מחשב (יש לו גם צד חיובי, אבל המאבק להיות במחשב לא תמיד עולה בקנה אחד עם צרכי הילדים ולכן זה כרוך במליון הפרעות), חפצים, ליכלוך.
מקדמי שלווה: גשם, אויר צח, הליכה, שתיקה, השלמת משימות פיזיות מעשיות.

מתי זה התחיל? בני כמה הילדים? האם זה הולך ומחמיר? האם ישנם ימים טובים יותר?
כדאי לדעת שדיכאון אחרי לידה מתחיל בדרך כלל לא מיד לאחר הלידה ומאופיין אמנם בחלק גדול מהסימפטומים שאותם ציינת, אבל בדרך כלל לא הקלה. לא נשמע על פניו שאת סובלת מפסיכוזה, למרות שדפיקת הראש בקיר בצורה יומיומית היא מדאיגה.
למה לא ללכת לטיפול? אל תבהלי, רוב הדכאונות (והייתי שם, אז אני יודעת) חולפים בתוך שנה מהלידה. זהו דבר שעובר ואת תצאי מזה, אבל למה לבד? למה לא לקבל עזרה? היא קיימת היום. זה כמובן לא סותר את הצעותיהן של חברותי בפורום למצוא עזרה מעשית קודם כל - עזרה עם הילדים, יציאה החוצה, שינה מספיקה ותזונה. גם פעילות גופנית מאד מומלצת וגם כדאי להזכיר את עניין החורף המתמשך שבוודאי לא עוזר לדכדוכיות...

שליחה על ידי שלבקת* » 25 מרץ 2003, 00:28

אל תשכחי שאנחנו נמצאים בתקופה מורכת מה, בלשון עדינה, מבחינת מה שקורה בחוץ. הדיבורים על מלחמה, חדרים אטומים וכו', זה לא מוסיף לשלוות הנפש של אף אחד, ובטח גם לא לשלך אני מניחה. אני אישית לא בעד כדורים, כמו שכבר אמרו פה אלא יותר בעד טיפול, יוגה, מסאז'ים, וכמובן- להיות פתוחים יותר מתמיד לקבל עזרה גם ממקורות שלא ציפינו להם. והכי חשוב, לזכור שזה ר תקופה ושזה יעבור. חזקי ואימצי!

שליחה על ידי יוליה* » 25 מרץ 2003, 12:47

שלום לך!
אחרי לידה היתי בדיוק במצב שאת מתארת. ויצאתי מזה. לי אישית מאוד עזר דיקור סיני, הרגשתי שמטיפול לטיפול תקופות של "שפיות" נעשות ארוכות יותר, עד שזה עבר לגמרי.
אז תחזיקי מעמד, זה עובר!

תודה בנות,
התחלתי את הדף הזה ביום הכי קשה שהיה לי בשנתיים האחרונות. יש ימים יותר טובים כמו אתמול ויש שינויים. אני לא כל היום דופקת את הראש בקיר, העניין הוא שגם עם ההבדלים בין הימים אני לא מצליחה לראות את הסוף של זה. כן, אני יודעת לחזור להיות כמו פעם זה לא רלוונטי, אבל האפשרות שהחיים שלי יכילו קצת שלווה או נוחות פנימית לא נראית ראלית לחיים האלו יותר. נועה, אני שמחה שזה עובר תוך שנה (מהלידה ?!) אני פשוט ילדתי אותם צפוף אז זה נמשך ונמשך... אחרי הלידה הראשונה עזרה לי מאוד התובנה שאני בדכאון אחרי לידה - הרגשתי שאני עושה משהו "חוקי" - לגיטימי. עכשיו הידיעה הזו לא ממש עוזרת גם אולי בגלל שכל הסביבה (בן הזוג בעיקר) כבר שחוקים מהמצב הזה.
הלכתי להומאופטית קלאסית ואני לוקחת רמדי כבר כמה ימים זה עושה אותי יותר עצבנית אבל היא אמרה שזה צפוי. גם אני לא בעד כדורים, נראה לאן זה יתפתח. יש משהו בי שמאמין ורוצה לצאת מזה לבד ולהצליח להיות נורמלית בכוחות עצמי. אבל הימים האלה בתוך הבית והלחץ בראש של להספיק משהו בין לבין לא מאפשרים לי. הדפסתי כמה קלפים של לואיז הייז מהאינטרט אולי גם אמצא זמן לשבת איתם קצת. תודה לכן

שליחה על ידי ענת_ג* » 25 מרץ 2003, 13:16

את ישנה מספיק? (שאלה אדיוטית. אבל נדמה לי שחוסר שינה מתמשך יכול להביא לכל התופעות הללו.)

אם הילדים שלך קטנים והרווחים צפופים, מצבך בעצם די ברור: עד בערך גיל 3 הילד "חי" על האנרגיות שלך (גם אחר כך אבל בכל זאת לא אותו דבר), אם את לא מחדשת את הכוחות שלך באופן מודע, את תתעייפי מאד, ותכנסי למצב לא בריא של תשישות ודיכאון. אומרים שזוהי המחלה של נשים בעידן שלנו.
הפתרון, מחוץ לזמן שיעשה את שלו,הוא למצוא לעצמך זמן ומקום שבו תוכלי לחדש את כוחותיך על בסיס קבוע. תחזוקה יומיומית: חדר כושר, קריאה , שוטטות בטבע, שינה, שיחה עם חברות... כל דבר.
הרבה מאיתנו מרגישות כך, אני פשוט אחרי הפעם הראשונה, הקפדתי לעשות מרווחים גדולים בין ילדי.

מדוכאת יקרה.תודה שפתחת נושא כזה אינטימי .אפשרת גם לי לראות שאני לא לבד בתוך הטירוף. המקום שבין האידאלים(הנקה חינוך, אהבה,וכו)ובין המציאות הוא בשבילי האמת שלי שנובעת גם מהיסוסים גם מבדידות וכמיהה,בתוספת של כימיקלים שהגוף מייצרבמצבי לחץ והורמונים משתוללים.האמת שלי נעה כרגע בין להכנע ולקחת כדורים נוגדי דיכאון,על מנת לשחרר את הסביבה מנוכחותי המלחיצה,לבין להאבק בו בדרכים אלטרנטיביות, איטיות יותר(כמו פרחי באך,ניקוי רגשיבמרפאת שאנן)כמו נשים אחרות אני רואה שבחוץ בטבע,בהפסקה מנוכחות ילדית ובן זוגית,יש לי שלוות נפש ואפילו שמחת חיים. אני מאחלת לכל הדיכאוניות בריאות ושלווה ושוב תודה על הפתיחות.

אולי איזו קבוצת תמיכה? מפגשי לה לצ'ה? מפגשי חינוך ביתי? או סתם עוד אמא אחת וילד?
אני בטוחה שיש כאן לפחות אחת שגרה קרוב אלייך איכשהו.
יכול להיות שאנרגיות של מישהו חדש שלא "מכיר" אותך ככה כבר כמה זמן ו"מקטלג" אותך באופן מסויים יכולות לעזור

וואו דובשנית, תודה - צרת רבים באמת מביאה קצת נחמה...
הייתי במפגש של לה לצ'ה בדיוק לפני כמה ימים ובאמת זה היה מעודד. אני מתחילה להרגיש גם קצת יותר סובלנית כלפי עצמי...
אני מוטרדת מהגבול...תמיד חשבתי שיש מעין גבול כזה כמו חוט שמפריד בין אדם שפוי ללא שפוי ועכשיו הגבולות האלו מטושטשים משהו, ואני כבר לא בטוחה אם הם קיימים. שפיות הפכה בעיני למשהו משתנה ולא קבוע, זה נשמע הגיוני או שמוח הג'לי שלי שוב לא הצליח להשלים את המחשבה?? ואם כך אז איך אדם מגיע לשלב של מחלת נפש?
מתי המצב הוא בסדר ומתי כבר לא?? אני שואלת את עצמי את זה למרות שאני מרגישה שינוי לטובה בפנים(אולי בעקבות התרופה ההומאופטית שלקחתי) כי משהו בפנים כאילו נשבר לתמיד אחרי שראיתי שאני יכולה להגיע למצב כזה.

אני חושבת שדווקא הבנת עניין מאד חשוב - שהגבולות לא באמת קיימים ושמחלתנפש היא רק הקצנה של מצב רגיל, יכול להיות שאם יותר אנשים יבינו את זה לא נצטרך להסתיר את חולי הנפש במוסדות סגורים

מדוכאת, אני מלקטת מתוך הפרק "ערכו של הדיכאון" בספרו של ויניקוט "הכל מתחיל בבית"-

"ברצוני לטעון כי לדיכאון יש ערך, אם כי אנשים מדוכאים סובלים (...). כסטודנט לרפואה לימדוני שבדיכאון טמונים זרעי ההחלמה ממנו (ההדגשה במקור, מ.מ.).

(...) הנטייה המובנית להחלמה קושרת בין הדיכאון לבין תהליך ההתבגרות מן הינקות והילדות, תהליך (שאם הוא מתרחש בסביבה המאפשרת גדילה) מביא לידי בגרות אישית שפרושה בריאות.

(...) השקפתנו על הדיכאון קשורה קשר הדוק אל מושגי כוח האני וביסוס העצמי, ואל גילוי הזהות האישית. מסיבה זו אנו יכולים לדון בערכו של הדיכאון.
(...) תמיד, אפילו כשמדובר בהפרעות רגשיות חמורות, מצב רוח דכאוני מרמז שהאני לא התפרק לגמרי, ויוכל להחזיק מעמד (...).

אפשר לעזור לאדם מדוכא אם ננקוט עקרון של סובלנות כלפי הדיכאון עד אשר יפוג ספונטנית, שכן רק החלמה ספונטנית תעניק לו סיפוק מלא. (...)

להפתעתנו, אדם יכול לצאת מדיכאון חזק יותר, חכם יותר ויציב יותר משהיה לפני הדיכאון. (...)

(...) בדרך כלל זהו מצב רוח חולף הפוקד אנשים בריאים. (...) דיכאון מעיד תמיד על כוחו של האני, ולכן נוטה לפוג, והאדם המדוכא מחלים וחוזר למצב של בריאות נפשית."

לבריאות!

תודה

לי עזרה מאוד אישה שמטפלת באופן לא קונבנציונאלי, בדמיון מודרך, הילינג, צמחי באך ועוד. היא מין קוסמת עם אינטואיציות מדהימות ויכולת ראייה ומיקוד מכיוון שונה על מה שאת רואה.
היא גרה בצפון, אם תרצי אתן לך את מספר הטלפון שלה. [email protected]

השבירה שדיברת עליה, מוכרת לי. אצלי היא התקשרה עם הפחד ש"זה" יכול לחזור.
אני מאמינה שההשתחררות מהפחד וקבלת הדיכאון כשלב במחזוריות בריאה עוזרת לקבל את עצמנו ובסופו של דבר לשאוב כוחות מהמקום האפל.

אני מצטרפת למיכל בדימוי ששמעתי:
לנסות להפסיק לשחות, לתת לעצמך לשקוע... בסוף מגיעים לקרקעית, ואז דחיפה קטנה עם הרגל.... ואת מוצאת את עצמך שוב על פני המים.
כמה אנרגיה אנחנו משקיעים בלא-להיות-בדיכאון. בלהיות בסדר. כאילו הדיכאון הוא תהום ללא קרקעית. אבל יש לו קרקעית, גם אם לא רואים.
אני לא מכירה אותך, ולא יכולה לדעת איפה הקרקעית שלך. אבל אם את מתחברת לדימוי, אז היא בטח שם (וזה אולי הגבול הזה שאת מחפשת).

לנסות להפסיק לשחות, לתת לעצמך לשקוע...
כאילו הדיכאון הוא תהום ללא קרקעית
אבל לתהום אין קרקעית!

(התהום היא הפחד, לא? ואני לא "הדיכאונית" [למיטב ידיעתי])

יש לי אחות צעירה ממני ב11 שנים,בלי ילדים,משכנתא,חובות .כל החיים לפניה .היום היתה לנו שיחה על דיכאון ואגרסיביות,על כך שיש מקום ששתינו מכירות אותו היטב שבו ישנה שנייה אחת של בחירה(השנייה היחידה של שפיות )באותה שנייה אנחנו בוחרות להתמוטט לתוך שיגעון שמוצא את ביטויו בדרכים יצירתיות להפליא(על כך יעידו בני זוגנו וילדיי)זה הגבול שלנו. לפעמים,(לגביי)להתמוטט זה לפגוש את עצמי בלי מסכות,הגדרות,דעות קדומות פשוט להיות הרגש הטהור עצמו .גם כשהתחושה היא של אובדן שליטה ויציאה מגבולות. בתוך התחושה הנוראית של זעם תסכול עצב יש נבטים של שמחה והתחזקות במיוחד כשיש מישהו שיודע לנווט מבחוץ אחרי שהדמות שחשבתי שאני התנפצה. במשבר האחרון שלי שקלתי לקחת כדורים נוגדי דיכאון וחרדה ,כעת אחרי הטיפול במרפאת שאנן הכדורים נחים על המדף העליון ללא שימוש. אני ממליצה בחום . העבודה שלהם מעמיקה, הוליסטית והכי חשוב בעיני:מלאת אהבה . יש להם אתר: www.dryang.co.il/ipec שבת שלום.

דובשנית,
את יכולה קצת להסביר למה את מתכוונת ב: "שיגעון שמוצא את ביטויו בדרכים יצירתיות להפליא"?
רק אם זה לא אישי מדי.

סימונה, שגעון שמוצא את ביטויו בדרכים יצירתיות להפליא, זאת דרך הומוריסטית שלי להתייחס להתמוטטות בלי לערב רחמים עצמיים,אינני מתכוונת לביטויים חיוביים. למרות שלעיתים "זה"יכול להשתחרר בכתיבה,ציור,ריקוד. בדרך כלל מדובר בצעקות,בכי או רביצה חסרת אונים מזוגגת מבט עד שהמשבר חולף או שאחד הילדים מאותת שזמני עבר וצריך להמשיך ב,,, אמבטיות,האכלה,שיעורי בית ,חיבוקים, נשיקות . עכשיו תוך כדי הקלדה, אני קולטת שילדי הם התרופה האנטידיכאונית היעילה והמהירה ביותר.תודה.

מעבר למילותייך, אני שומעת שאת לבד. שאת מתמודדת לבדך עם החיים . איפה בן זוגך? מה חלקו?האם הוא שותף למה שעובר עליך?
חשוב שלא תרגישי לבד. שתגדילי את מקורות התמיכה שלך.החל בחברה, משפחה וכלה באזן מקצועית שתקשיב לך ותעודד ותתמוך. אני מציעה לך להעזר בעו"ס של קופת החולים שלך).
אני מצתרפת למה שהוצע כאן : עזרה בבית , בטיפול בילדים, ובזמן לעצמך.
שינויים במבנה המשפחה הם לא קלים כמו שיש רושם. הם כואבים , הם מורכבים. הראייה כי זהו מצב זמני ומשתנה יכול להקל במקצת.
והכי חשוב, לדעתי, אל תחמירי עם עצמך, תני לעצמך את הרשות להיות לא מושלמת. לא האם המושלת ולא העקרת הבית המושלמת, ולא הרעייה המושלמת גם לא הבת המושלמת.
תני לעצמך להיות את. נסי לתת לעצמך את מה שהילדה שבתוכך זועקת שחסר לה.: שקט? חיבוק? פינוק? מסאז'? זמן לקרא? זמן לצייר? אמא? כתף לבכות עליה?אוכל בריא? להתלח בשקט? להוריד שערות ברגליים?
אנו פה איתך ואם תרצי לשוחח בטלפון את מוזמנת לכתוב אלי.[email protected]

שליחה על ידי עתליה* » 29 מרץ 2003, 22:09

לכולכן יש את הקשיים האלו בהתחלה. עליך לבדוק עם עצמך אם אכן מדובר בקושי הרגיל (מה רגיל בעינוי הזה?? אבל זה קורה לכולם) ואז כמובן יש מקום לעוזרת, ביביסיטר, סבתא,טייק אווי ושכנות
אם המצב יותר חמור(איך אפשר לדעת? אולי להתייעץ עם איש מקצוע. נניח תנועת "בראשית" או מישהו שאת מכירה) מגיע לך טיפול נוסף.
בכל אופן , אם בן הזוג שחוק מהמצב, אולי גם הוא צריך קצת עזרה בעצמו.
שולחת לך חיבוקים ושלל אנרגיות

ראי גם ייעוץ נפשי באופן טבעי.

שקט? חיבוק? פינוק? מסאז'? זמן לקרא? זמן לצייר? אמא? כתף לבכות עליה?אוכל בריא? להתלח בשקט? להוריד שערות ברגליים?
כן, תודה, כולם חסרים. הבנתי בימים האחרונים שאני לא מרגישה שזה לגיטימי לקחת לעצמי זמן לדברים האלו. מי אני שאתקלח יותר משתי שניות כשהבית נראה כמו הפרצוף שלי, הילדים זועקים לציצי אמבטיות האכלה חיבוקים נשיקות (למזלי אנחנו לא בשלב שעורי הבית ואם אצא מהמצב הזה גם בשאיפה לא נהיה), ובן זוגי שיחייה נראה כמו הרגליים הלא מגולחות שלי.
(נימה צינית - משועשעת זו רומזת שהמצב הולך ומשתפר, לא?)
אני חושבת שהגעתי אל אותה תחתית שלא קיימת בתהום. והגעתי אליה בזכות בן זוגי היקר שנשבר. הוא כבר כמעט שנתיים (לידות ודכאונות צפופים) רואה אותי בדרך אל אותה קרקעית וסופג את אותו "שגעון שמוצא ביטוי בדרכים יצירתיות להפליא". הוא בבית, הוא עוזר, הוא תומך. אבל גם אלוהים לא עוזר למי שלא עוזר לעצמו.
הוא כבר לא יכול יותר וזה הבהיל אותי מספיק כדי למצוא את הקרקעית לגעת בה ברגליים ולדחוף (כמו סיבוב בקצה הבריכה בשחיית חתירה - רק שאצלי אני מדמיינת מעין צינור ביוב דלוח...)
גם דיברתי עם יועצת. הדבר הראשון שאמרה לי - לא להתפרץ לידו. לברוח החוצה, ללכת לשרותים - כל דבר. לא לתת לא לראות אותי במצב הזה. אני עושה את זה כבר שלושה ימים. זה קשה אבל זה עובד. אני אפילו לא ממש מתפרצת. פשוט "חותכת" מהסיטואציה ובחוץ כבר נושמת וחוזרת לעצמי.
הילדים הם באמת התרופה האנטי דיכאונית האידיאלית, דובשנית. עליהם אני לא מוציאה את הקושי שלי. עכשיו אני מנסה גם לא להוציא את זה על בן זוגי.
לבקש תמיכה זה עוד משהו שאני צריכה ללמוד. משהו בי לא מסוגל להרים טלפון לאמא שלי ולהגיד לה שתבוא, אני צריכה לבכות לה על הכתף או שעה חופש מהילדים.
אני מקווה שכשיגדלו, הם יוכלו לעשות זאת איתי.
תודה לכן בנות, אתן גם מעין תרופה אנטי דכאונית, שאני מקבלת "באופן טבעי" - שבט וירטואלי...

מדוכאת יקרה,אני מכירה את הבדידות הזאת כל כך עד שמתחשק לי לחבק אותך ואת אחיותי האחרות. הייתי שם כל כך הרבה זמן עד שהמשפחה כולה התפרקה.כעת בן זוגי הכריז על נטישה סופית. רק בשנה האחרונה למדתי לבקש עזרה,תחילה תמורת תשלום ואחר כך בשיחות עם חברות.יש קבוצות תמיכה שהעלות שלהן סימלית כמו אכלנים כפייתיים,מכורים ליחסים ועוד,,,אלו הקבוצות שאני מכירה .החוויה שלי שם היא של קבלה ללא תנאי ושל שותפות בקשיים.ערך מוסף למפגשים האלה,הנסיון בדרך להחלמה ועבודה מעשית שלא דורשת הוצאות ענק אצל אנשי מקצוע(לא שיש לי התנגדות לסוג כזה של עבודה ,להיפך).גם השעות מתאימות מפני שמדובר במפגשים שבועיים שנמשכים בערך שעה,כך שאפשר להניק ולהתאוורר מעט. חזקי ואמצי.אם תרצי כתובות ומספרי טלפון, את מוזמנת לבקש. לעתליה:מי זאת קבוצת בראשית?

עונה לדובשנית קצת באיחור. זה משהו שהקימה דיאנה אידלמן קרת המיוחד לעזור לזוגות (או נשים) אחרי לידה. כיום היא עובדת בדיאדה, אבל יש את הטלפון שלה ב144

דיאנה היא מדהימה, היא שינתה את חיי מקצה לקצה ואני לא מגזימה.
היא מנהלת כעת את תחום ההורות בדיאדה.

מפגשי הורות מדוברת של דיאנה אידלמן

אני לא יודעת מאיפה להתחיל מרוב שכל כך הרבה דברים מטרידים ומעסיקים אותי. בעצם אני לא בטוחה איך להגדיר את מה שמתרוצץ אצלי בראש. מה שכן אני מיואשת, אין לי אנרגיות, עניין בשום דבר. לכאורה אני מתפקדת כרגיל אבל חסר לי ניצוץ טעם לחיים, אני שואלת את עצמי אם זה החיים? יום רודף יום כל היום אני עסוקה איך לשרוד, מה יש לי לעשות ומה לא הספקתי לעסות, אז אני אומרת לעצמי בשביל מה לחיות. אני מרגישה שאני מרוקנת נפשית, אני בפחדים גדולים שקורה לי משהו חמור. יש לי המון בעיות בריאותיות, של כאבים מיחושים שונים שתוקפים אותי למשך מספר ימים ונעלמים. עשתי כבר מספר בדיקות רפואיות ותודה לאל הכל היה בסדר. תגידו לי בבקשה איך אני יכולה לעזור לעצמי במצב כזה של יאוש, חוסר התלהבות מהחיים ובעיקר לחצים.אני כל הזמן לחוצה לרוב אלה רק לחצים פסיכולוגים ולא לחצים אוביקטיבים.האם במצבי יש תקווה?

מיואשת יקרה,
כמובן שיש תקוה. ההודעה הזו היא סימן שאת לא מיואשת לגמרי.
היתה לי תקופה של עייפות רצינית ועשיתי סדרה של טיפולי דיקור שמאוד עזרו לי.
להרגשת הייאוש, הפחדים וחוסר ההתלהבות ממליצה לך על פרחי באך.
ואם אלה לא מתאימים לך תחפשי משהו אחר, אפילו קונבנציונלי, העיקר להתחיל.
בהצלחה!

מיואשת יקרה, זה קצת נשמע כמו דיכאון.
אבל יש לי רעיון היכן להתחיל: בבדיקת דם מקיפה, שתכלול גם בדיקת ויטמינים ומינרלים בדם, וגם את בלוטת התריס. לעתים קרובות, מחסור באחד היסודות גורם לכל התופעות האלה.
אם בבדיקות שעשו לך היו כבר בדיקות כאלה והכל נראה בסדר - אני מצטרפת להמלצה על דיקור סיני או הומיאופתיה קלאסית בתור המקום הבא לנסות.

לא במקום הרעיונות שהציעו לך אלא נוסף להם:
לבדוק איפה את יכולה לצמצם בעומס המוטל עלייך, להפחית בחובות היומיומיות, ולהגיע למצב שהעומס יתאים ליכולתך.
היכולת משתנה, ואם כרגע יכולתך להתמודד עם היומיום היא קטנה והכל נראה לך קשה מדי - צמצמי במשימות. כשהמצב ישתפר (והוא ישתפר) תוכלי לחזור ולהוסיף חובות בהתאם לשיפור.

מיואשת יקרה, לרפואה המשלימה יש מזור למצבים כמו זה שאת מתארת.
השיטות רבות ומגוונות.
חלקן בודאי מתאימות יותר לאופייך ואחרות פחות.
החשוב ביותר הוא למצוא מטפל הוליסטי (או מטפלת כמובן

) שיש לך קליק איתו (כימיה).
הסיבה היא, כי במצב מורכב ומבולבל כמו שאת מתארת, האמון הוא קריטי יותר מהרגיל.

אם את בצפון, אני יכולה לעזור צרי קשר במייל - [email protected]

את גם מוזמנת לעיין ב פורום פיברומיאלגיה ותשישות בתפוז - אולי זה ייראה מוכר קצת...

בנות יקרות, תודה על שלל העיצות שקיבלתי ממכם בזמן כו קצר.אני אנסה את הרפואה האלטרנטיבית וכמו כן את שאר העיצות. אני רק יכולה לאומר לכן שאני מאוד מעריכה וכבר מרגישה הקלה מעצם ההבנה שלך.

בציטוט למעלה ויניקוט טוען - "אפשר לעזור לאדם מדוכא אם ננקוט עקרון של סובלנות כלפי הדיכאון עד אשר יפוג ספונטנית, שכן רק החלמה ספונטנית תעניק לו סיפוק מלא". אני סובלת מדיכאון שפוגם לי מאוד בתיפקוד, ומקבלת מסביב המלצות לטפל בכדורים. האם מישהו מכיר מקרים של דיכאון שפג ספונטנית כמו שויניקוט מתאר? ותוך כמה זמן? והאם חזר? אשמח גם לקבל הפנייה לחומר נוסף בנושא של דיכאון שחולף ספונטנית, זו נשמעת לי דרך ריפוי "נכונה".

שליחה על ידי יפעת* » 31 יולי 2004, 18:27

פלונית יקרה.

אני מניחה שוויניקוט מתכוון ב"החלמה ספונטנית", להשלמת משך תקופת מחלת הדיכאון, ללא התערבות תרופתית.
משך הופעת הדיכאון אינו קבוע, והוא יכול לארוך מספר שבועות עד לתקופה של למעלה משנתיים - ואז הוא מוגדר כ"דיכאון כרוני". דיכאון כזה לרוב, מצריך התערבות. דיכאון, גם מהסוג המינורי, יכול לשוב ולהישנות.
מתוך היכרות אישית -על בשרי- עם המחלה האיומה (והמעציבה והמעצבת) הזו, אני יכולה להודות שאחד הדברים שסייעו לי יותר מכל היה הרחבת הידיעות והעמקת המודעות שלי בנושא.
קריאה על המחלה, על תסמיניה וצורות ההופעה שלה, על דרכי התמודדות ואינפורמציה מכל סוג - מעבָּה את התשתית שאיתה אנחנו ניגשים אל הטיפול בעצמנו.

אני קוראת לזה "אשפת החיצים שלי".

באשפת החיצים - כמו של רובין הוד, כמו של ארטמיס אלת הצייד - אני מחזיקה את כל הכלים שרכשתי ומוסיפה לרכוש מדי יום, לשם התמודדות עם "המפלצת", "החיה השחורה", "המנהרה האפלה", או כל דימוי שנראה לך מתאים למצב הדכאוני, הקשה, המצב שרבים השרויים בו חשים כי "זר לא יבין זאת".

הריקנות, הזעם, הכעס, תחושת העייפות וחוסר האונים - התחושות המשונות שכמו "משתלטות" עלינו ומכלות בזו אחר זו את האנרגיות שלנו, כמו היה זה מסך עבה של ערפל האופף אותנו בכל צעד או בכל פעולה שאנחנו מנסים לבצע.
אני לא מכירה אותך, ולא יודעת את פרטי הסיפור שלך, ואת הקשיים הגדולים והמורכבים עמם את מתמודדת, אך אוכל להציע משהו מנסיוני:

הכלי היקר לי מכל באשפת החיצים שלי, עשוי מחומר חמקמק אך חשוב לאין שיעור. הזיכרון. ואני מתכוונת לזיכרון העלייה למעלה. בביטוי "העלייה למעלה" אני מתכוונת לחוויה של יציאה מדיכאון. התעוררות. החלמה. טיפוס מעלה, בחזרה אל החיים, אל האור. מי שחווה דיכאון פעם אחת, ובעקבותיו גם יציאה ממנו (ורובם המכריע של הלוקים בדיכאון מחלימים ממנו, בין אם באמצעות עזרה מקצועית ובין אם בכוחות עצמם וקהילתם / משפחתם), זוכר את הדרך למעלה. ואם לא את הדרך, לפחות את התחושה.

אפשר לצאת מזה. יוצאים מזה.
העבודה הגדולה היא מציאת כלי העזר להתמודדות. כלים. בלשון רבים.

טיפול פסיכולוגי, טיפול אלטרנטיבי, תרפיה באמנות מכל סוג, שירה, כתיבה, נגינה, מלאכות כפיים, עבודה עם בעלי חיים, עבודה בגינה, עם ילדים, התנדבות בקהילה, לימודים, עשייה למען עצמך וזולתייך - כל מה שאת יכולה לחשוב עליו שייכלל תחת הכותרת: טיפוח ועזרה עצמית.

אני יודעת שכשאני מרגישה את מצב הרוח הדיכאוני מתקרב, אני ממהרת לעשות משהו למען עצמי. ואין מדובר כאן באגואיזם. להיפך. הנשמה שלך זקוקה לטיפול. לטיפוח. הנשמה (או הנפש) של כולנו זקוקה להזנה.
לפעמים, בין תלאות החיים, החובות, המטלות ושאר נציגי "ההכרח", אנחנו נוטים לשקוע. לפעמים אפילו לקרוס.

המטרה היא לשוב ולשקם את כוחותינו, להשיבם אלינו בחזרה ( "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה והסר ממנו יגון ואנחה .." - מתוך תפילת שמונה עשרה. אני לא דתייה, אבל מוצאת שאמונה, מכל סוג המכוון אל הטוב והאור, ותפילה אל אותו הכיוון, ובקשת עזרה והדרכה - עשויים לסייע עד מאוד).

גם אדם הפונה לטיפול תרופתי עושה בעצם את אותו הדבר. הוא בוחר לטפל בעצמו. אני לא שוללת כלל את הטיפול התרופתי האנטי-דכאוני. במקרים מסויימים הוא הוא האנקול המסוגל למשות את החולה מן המעמקים ולהזכיר לו את המקום שאליו הוא מבקש להגיע. התרופות אינן שיקויי קסם. הן לא יבצעו את עבודת ההחלמה בעצמן. הן כלי עזר בדרך, כדי להתחיל במסע.

אני ממליצה קודם כל לפתוח בתהליך של "התיידדות" עם הדיכאון. למדי להכיר אותו. קראי ספרים על אודותיו.
"חשכה נראית" - ויליאם סטיירון
"דמון של צהריים - אנטומיה של דיכאון" - אנדרו סולומון
"דיכאון: דרכים לטיפול עצמי" - פול גילברט
ועוד ספרים רבים אחרים יכולים להיות לך לעזר במסע הזה.

הספר "לעומק הנשמה" של תומס מור (כל הספרים מתורגמים לעברית) עשוי לסייע לך להרגיש את כוחה וצרכיה של הנפש (או הנשמה), ואולי להציע נקודת התבוננות קצת אחרת וסלחנית על מקומו של הדיכאון בחייך.

אשמח להמשיך ולהציע רעיונות, אם תרצי ותתענייני.

בהצלחה. מלאי וטפחי את אשפת החיצים שלך. אני בטוחה שאם תביטי לאחור, אל מעבר לכתפך, תגלי, אולי אפילו מבלי משים, שכבר צברת שם איזה כלי אחד או שניים, שמחכים להישלף החוצה, בדרך אל הכוח.
@} יפעת.

יפעת יקרה, תודה רבה על התשובה המפורטת והאיכפתית. אשמח לשמוע ממך עוד, כיצד את מתפקדת בזמן דיכאון, האם את מסוגלת לבצע את המטלות היומיומיות?

רציתי להוסיף לאשפת החצים של יפעת גם את הספר "הלילה האפל של הנפש" - ספר נפלא על דיכאון שסוקר את הסיבות, דרכי הטיפול האפשריות וגם כמה היבטים רוחניים.
מעולה.

נועה, אשמח להכיר את הספר הזה. ראיתי באינטרנט שיש שני ספרים בעלי שם דומה, אחד של תומאס מור, והשני של מחבר אחר.

פלונית.
קצת קשה לענות על השאלה, בגלל שלא כל "זמני הדיכאון" דומים זה לזה, ולפעמים אצלי התפקוד (וכל אחד ודרכו) מתקיים על בסיס "טייס אוטומטי" שכזה, היינו; סוג של ציפה פאסיבית, משהו ממין הגרירה...
אני משתדלת שלא להכביד על עצמי יתר על המידה בזמנים כאלה. ויש לזה גם צד שני: אני גם משתדלת שלא להכביד על עצמי יתר על המידה כדי שלא לשקוע שוב.

בשנתיים האחרונות מצאתי לי כלי עזר חדש, ואני מגלה בכל יום עד כמה הוא יעיל, ושבה ומודה לו.
בכל יום אני קמה וכותבת במשך כשעה. שלושה עמודים בדיוק. שם אני מרשה לעצמי ליילל, לקטר, לדבר גסויות, ולהעלות זנבות של מחשבות ורעיונות ותכניות ודמיונות. יוצא שגם אני כותבת כך את החלומות שאני מצליחה לזכור משנת הלילה.
אני לא מראה לאיש את הכתבים האלה, ולרוב גם לא חוזרת אליהם בעצמי. זה סוג של היטהרות, התנקות. אולי אפילו סוג של טקס.

אני משתדלת לא להחמיץ יום אחד, אבל לא כותבת ברציפות יותר משלושה חודשים. זה יכול להציף.
אחת התועלות הבולטות מכתיבה כזו היא שיפור הריכוז והזיכרון. אני כמו מתנקה משובלים עכורים "שיושבים" עלי כל היום, ומתחילה יום חדש מההתחלה. נקי.

לענין המטלות - קראתי באיזה מקום שמייעץ לאנשים הסובלים מדיכאון לקבל על עצמם לא יותר משתי משימות בכל יום.
"משימה" כזו יכולה להיות: לנקות את הבית. או להכין אוכל. או לצאת לסידורים בעיר. או מה שמתאים לחיים שלך.
להשתדל לוותר על פנטזיית המושלמות. השלמות.

"להחליף ערוץ". לעבור לערוץ דואג, מטפל, קשוב.

לשים לב למחשבות האלה, הדכאוניות, שעוברות בראש, ולנסות לא להיכנע להן. כמו שהן באות וצובעות את העולם ואת היום בצבע קדורני ועכור, אפשר למַנות להן בנות לווייה חיוביות, שכמו ימסו אותן (אני אוהבת את הדימוי של ההמסה. זה מזכיר לי את אופן מיגור המכשפה הרעה מ"הקוסם מארץ עוץ").

מחשבה שכזו, למשל: "אני כזו דפוקה. לא הצלחתי לעשות כלום היום. לא אצלח למאומה. איפה הפוטנציאל הגדול שכולם דיברו עליו ביחס אליי, ואיפה אני "האמיתית"..." - מחשבה כזו, שהיא לא יותר ממה שהיא - מחשבה, זרם של אנרגיה, ענן, רעיון, מילים בשרשרת בעלות כוח מסויים (ואין לה זיקה הכרחית אל המושג החמקמק ההוא שקל כל כך לטעות ולקרוא לו "האמת"...) - אפשר להצמיד לה מחשבה אחרת, מסוג אחר. הפוך. לנסות ולאזן אותה עם:
"אני לא דפוקה בכלל. אני סובלת עכשיו. קשה לי קצת, ובגלל זה הכל נראה לי רע. יש לי כוח לעזור לעצמי, ויש בי את התבונה לאהוב, ולהתבונן סביבי ולמצוא דבר מה יפה. דבר טוב." או משהו כזה.
לפעמים אני צריכה לשוב ולהזכיר לעצמי (ממש להזכיר! הדיכאון הזה יש לו לפעמים השפעה אלצהיימרית ממש...) הישגים שהשגתי, מטרות שהגשמתי, חברים שאוהבים אותי ורוצים בטובתי.

ואם כבר הזכרת את ויניקוט, באחד הספרים שלו הוא מתייחס לערך החיובי שיש בכל חווייה, בכל מצב. גם ב"למטה".
כי ה"למטה" בא ללמד אותנו משהו. צריך למצוא אותו. ללמוד אותו.

רבים מהמטפלים או התיאורטיקנים שכותבים על דיכאון והתמודדות עמו מתייחסים לדיכאון כאל ארגון מחדש של הנפש, בהתאם למצב שבו היא נתונה. המערך הקודם של הערכים מתפרק (ומכאן התחושות הקשות, הריק, חוסר האונים וכו'), כדי לפנות מקום לבנייה של מערכת חדשה, מתאימה ומוסגלת יותר.

מכאן אפשר ללמוד (ולהאמין), שהדיכאון למעשה הוא זמן של בנייה. של היבָּנוּת. ואפשר למצוא בזה נחמה.

כמו הזחל שמתגלם בדרכו להיות פרפר, כמו עבודות הריסה וקידוח בדרך ליציקת יסודות לבניין חדש.

זה קשה. וכולנו יודעים עד כמה מתיש ונורא לחיות בתוך אתר בנייה (רעש, לכלוך, טירוף כללי, מתי זה כבר ייגמר?!), אבל הכיוון כאן הוא הוא החשוב. זה לא איזור אסון. זה אתר בנייה ... וזה זמני.

יפעת, שוב תודה על התשובה המושקעת. מעודד לקרוא. אכפת לך לתת לי את המייל שלך ולהמשיך להתכתב במיילים? (למרות שמה שאת כותבת נראה לי עם ערך גדול למי שיקרא את הדף הזה.)

כן, בשמחה.
"האימייל שלי:" [email protected]

פלונית,
אין לי מה להציע מעבר לעידוד הפשוט, להושטת יד אוהבת-
גם אני הייתי שם וכן, זה ממשיך לארוב.
צדקה יפעת בכל דבריה.
אפשר לצאת מזה, וצריך ללמוד איך לא להכנס לזה.
כאשר הייתי בדכאון לא יכולתי לחשוב ש"מגיע" לי שאעשה עבור עצמי דברים. התקליט המתנגן הוא מלקה, מאשים, לועג. בעוד שמה שמרפא הוא עשייה דוקא מתוך מקום אוהב, מעודד, מאפשר, סולח, מקום כאילו הפוך לכל מה שהרגשתי בזמן הדכאון.
הייתי צריכה שילמדו אותי שזה מותר, שזה בסדר ואף יותר מזה- שזו חובה עלי לעשות עבור עצמי. שהמלה "צורך" היא לגיטימית גם במובן הרגשי ולא רק כשרעבים פיזית. שרעב רגשי הוא לגיטימי.
שחיפוש אחר רווחה רגשית היא יותר מלגיטימית, היא הכרח לקיום.
מה שלי מאד עוזר כאשר מתחילות המחשבות הרעות ומצב הרוח הדכאוני הוא להחליף פאזה. כלומר- לא להמשיך ולעשות את מה שאני עושה באותו הרגע, שכנראה לא משפר את המצב [מחשבות קשות, אי עשייה, מצב מלחיץ, חברה מדכאת...] אלא לעשות שינוי ומיד. ואני מתכוונת פשוט לצאת פיזית מהמצב:
לעזוב את חברת האנשים הלא נעימים, לצאת לרחוב לטייל, להרים טלפון לחברה, להתקלח, לגשת לבית קפה, - כל דבר שפשוט עושה שינוי מיידי.
זה נשמע מלאכותי, אבל לטוח הקצר זה היה לי מצוין.
לטווח הארוך?
קודם כל פעילות גופנית, משהו שיש לו גם סימוכין במחקרים, הפרשת אנדורפינים [או משהו] למוח. גם אם אין זמן - מייצרים זמן. ולא קובעים מטרות נשגבות, האולימפיאדה תחכה

, סתם הליכה קלה של עשרים דקות משפרת את מצב הרוח פלאים.
שנית, קבלת עזרה מקצועית. כמובן - טיפול. ולא נורא אם נעזרים למשך איזה זמן בכימיה. יש היום תרופות קלות [אני השתמשתי ב"רסיטל" - שם מצחיק, נכון?] והתחושה היתה כמו כאשר מסובבים את כפתור הווליום ברדיו - את שומעת הכל, חשה הכל, אבלבעוצמות נסבלות. כך שזה מאפשר גם מודעות וגם טיפול.

ועוד דבר שעוזר לי -
היום למדתי שזה מין גל. שעלי לא להבהל ממנו, שלרוב הוא חולף. למדתי להתבונן מהצד, כביכול, להקשיב למשפטים הרעים המדברים לי בראש,להגיד להם: כן, יופי, שמעתי אתכם, הבנתי. אבל אתם אורחים בביתי, אני היא בעלת הבית. ואני שולחת אתכם לדרככם." ואז, לאט לאט, הם הולכים והגל חולף לי מעל לראש.
עד היום יש"נפילות". אבל הן קצרות יותר, פחות עמוקות.

מקווה שאת עוד קוראת כאן ושעזרתי.

ההומאופת שלי ממליץ על אכילת קנה סוכר כטיפול טבעי למניה דיפרסיה. במקון לתיום
יש למישהו מושג איפה אפשר להשיג קני סוכר בארץ?
חבל שלא ידעתי לפני שנתיים הייתי בהודו...

אחרי הלידה השנייה שלי סבלתי מדיכאון/שיגעון שכזה, וחברה טובה המליצה לי לעשות בדיקת דם בדחיפות ולבדוק את תפקוד בלוטת התריס... התוצאות לא איחרו להגיע, הבלוטה תיפקדה בצורה מאוד לא מאוזנת (תופעה שכיחה לאחר לידה), והטיפול ההומיאופתי שקיבלתי איזן את תיפקוד הבלוטה תוך שלושה חודשים.

להייתי-שם, קני סוכר אפשר לקנות במשתלה ולגדל בחצר. זה נראה ומתנהג כמו במבוק...

בהמשך לדימוי"האתר בניה" שהוזכר כאן, אני רוצה לאזכר את דימוי "הירידה לבאר" שמסופר
בספר "נשים מנוגה גברים ממאדים"
שלמרות שזה ספר אמריקאי פופוליסטי , יש שם הרבה הברקות
מתואר שם מנגנון מרוק הנפש הנשית כמערכת מחזורית חודשית הכוללת ירידה
לבאר, כלומר כמה ימים בחודש קבועים של מצב דיכאוני , בהם הכל נראה מוחשי יותר גדול יותר מאיים יותר
והעלייה מהבאר כתהליך שבו האשה מתארגנת על עצמה ועל המשימות העומדות בפניה
אורך השהיה בבאר מושפע מתגובת הסביבה בעיקר בן הזוג, מומלץ לבעל
לא להציע הצעות מעשיות לפתרון הבעיות שהאשה מעלה (שזו הנטייה הראשונה של רוב הגברים: מה הבעיה...תעשי ככה וככה וזה יעזור לך, )
אלא להציע רק תמיכה הבנה פירגון ולחכות שזה יעבור יותר מהר,
(להציע כוס תה) להשלים עם המקום הזה בחייה של בת הזוג ולא לקבל את התלונות שלה כבקורת עליו (מה שלפי הספר , כך גברים מפרשים את הקיטורים שלנו הנשים, כבקורת עליהם כבעלים מוצלחים )

_ההומאופת שלי ממליץ על אכילת קנה סוכר כטיפול טבעי למניה דיפרסיה. במקון לתיום
יש למישהו מושג איפה אפשר להשיג קני סוכר בארץ?_

אפשר להשיג מיץ מקני סוכר וגם קני סוכר ללעיסה בשוק הכרמל פינת רמב"ם 1. גם טעים ולא יקר...

שליחה על ידי פרידה* » 03 מאי 2005, 14:30

ובכן , זו הפעם הראשונה שלי באתר ובמחשב כמעט .
עיינתי בהתכתבויות וברצוני לבקש עזרה גם כן מקווה שתוכלו להיענות לבקשתי.
אני בת 23 ומזה שנה שאני מטופלת בכדורים ועם מטפל (פסיכולוג) ונדמה שאני לא זזה בכלל ושלא אזוז לעולם.
אני מתוסכלת כי אני מתנהגת כמו אשה זקנה בזמן שכל החברים שלי ממצים את עצמם ואת הנעורים שלהם (בנסיעות או סתם דברים שמתאימים לגיל שלנו) ורק אני כבר שנה מסתגרת בבית ואני לא מעזה לחפש עבודה או סתם לצאת.
ההורים שלי בני 60 ואני חיה איתם - מרגישה שאני הולכת ונרקבת וכלם רק מתקדמים עוד ועוד ולא לוקחים דברים בכזאת רצינות...
אובחנתי כחולה ב"דיכאון קליני" , הופנתי לאישפוז אבל סירבתי והעדפתי "לנהל" את העיניינים מהבית.
עכשיו אני כאן מעבירה את הזמן , בעיקר פוחדת מהימים שפשוט חולפים להם.
-

מצרפת הפניה לתקציר של הספר ללא פרויד, ללא פרוזאק

מתוך התקציר:
בעולם הזה של שלילת הטיפול התרופתי והטיפול הפסיכואנליטי מתגבשת רפואה חדשה של הרגשות, המבוססת על כך שבמוחנו מצוי מוח רגשי, המהווה למעשה "מוח בתוך מוח". בשונה מהניאו-קורטקס, דהיינו קליפת המוח הקוגניטיבי האחראי על המחשבה והדיבור, המוח הרגשי אחראי על תחושת הנוחות הפסיכולוגית, ומווסת מערכות פיסיולוגיות של הגוף: תפקוד הלב, לחץ הדם, ההורמונים, מערכת העיכול והמערכת החיסונית. התזה העיקרית בספר היא שמכיוון שההפרעות הרגשיות נובעות מבעיות בתפקוד המוח הרגשי, יש להשפיע עליו ישירות ולא להסתמך על הדיבור וההיגיון, שאין להם השפעה על המוח הרגשי.

בספר מפורטות שבע שיטות טיפול הפועלות ישירות על המוח הרגשי, שנבדקו ואושרו במחקרים קליניים. ניתוח כל שיטה מלווה בתיאורי מקרים של מטופלים שחייהם השתנו בעקבות הטיפול ומובאים מחקרים התומכים ביעילותה.

(...) נפלאות הפעילות הגופנית, גלגול העיניים והדמיית הזריחה הטבעית הן שלוש מתוך שבע השיטות שסרוואן-שרייבר מרחיב בהן. השיטות הנוספות המפורטות בספר הן: ייצוב הקוהרנטיות של קצב הלב, שימוש בדיקור סיני, שימוש בחומצות שומן אומגה 3 ושליטה בתקשורת הרגשית. טכניקות אלה הן שזכו להגיע לקו המטרה, לאחר שעברו את המסננת האישית והמקצועית של המחבר. הן נבחרו מתוך ים רחב ידיים של שיטות וטיפולים, בחלקם חלופיים, בחלקם משלימים ובמרביתם שרלטניים. השיטות שהוא מתאר, מתחומי הפסיכופיסיולוגיה היישומית והמשוב הביולוגי, זכו כבר ברובן להכרת הממסד הרפואי, המודעות אליהן הולכת וגוברת ועמה גם יישומן בטיפולים קליניים יום-יומיים.

פרידה, יש הרבה דפים באתר שיכולים לעזור לך.
תעשי חיפוש לפי המלה 'דיכאון' או 'דכאון' ותמצאי דפים טובים.
דף טוב אחד נקרא דכאון שגעון.

אל תתייאשי.
גם הבחנות של רופאים לא צריך לקחת יותר מדי ברצינות.
אני פעם לקחתי כדורים, וכבר הרבה שנים לא.

כדאי לך לקרוא הרבה פה באתר. זה נותן הרבה תובנות חדשות ומאוד עוזר.
וגם יש דפים שמדברים על שיטות ריפוי לנפש שמאוד עוזרות (כמו פרחי באך למשל).

את מאוד צעירה. ויש לך הזדמנות לשפר את חייך.
המצב שנראה לך עכשיו שאף'פם לא ישתנה - יכול להשתנות לחלוטין. תני לזה צ'אנס. תאמיני.

שליחה על ידי ענ_בל* » 05 מאי 2005, 07:34

אנשים עוברים דברים שונים בחיים שלהם. יש תקופות של כאבים גדולים מאוד עם תחושה שהכל סגור, שאין מוצא. תקופות של תחושת התרסקות, נפילה. כשנמצאים בתוך תקופה כזאת יש הרגשה שזה לעולם לא יגמר, ככה אשאר תמיד.
קשה לגייס אופטימיות כשנמצאים בדיכאון. אני ממליצה לך גם הבחנות של רופאים לא צריך לקחת יותר מדי ברצינות. .
את צומחת. תסמכי על עצמך.
החברים שלי ממצים את עצמם ואת הנעורים שלהם (בנסיעות או סתם דברים שמתאימים לגיל שלנו) ורק אני כבר שנה מסתגרת בבית לכל אחד מאיתנו יש את המסלול שלו בחיים. הם כרגע מבלים. את כאבי הגדילה כל אחד יחווה בזמן אחר.
שלוש שנים ביליתי אצל פסיכולוגית מצויינת. חוויתי תקופות קשות של דיכאון וחרדות איומות. לאורך כל השנים הללו לקחתי כדורים. לא יכולתי לדמיין אז את עצמי היום. בן אדם אופטימי, חזק, יציב, מאושר.
קבלי

ועוד

. יש באתר באמת פוטנציאל לצמיחה וריפוי עבורך.
שתפי מתי שאת מרגישה צורך.

שליחה על ידי משה* » 05 מאי 2005, 16:01

חמודה, אין שום סיבה ליאוש , את עדיין צעירה והחיים הניפלאים עוד לפניך . אם המטפל נתן לך כדורים כדאי לקחת ,אלה אם כן את משוכנעת שזה לא עוזר , את עושה רושם של בחורה נבונה עם מודעות עצמית גבוהה , עזבי את האבחנות הרפואיות , ותאבחני את עצמך , את יודעת שישנה בעיה והטיפול הוא בידייך או ליתר דיוק בראשך , תזיני את מוחך בדברים חיוביים , עבדי עליו בצורה מסיבית כל הזמן בחיוב , הפסיקי להתנהג כמו אישה זקנה כדברייך , ותתחילי לחיות את שאר חייך כאילו זה היום הראשון של חייך החדשים , אפשר עוד לכתוב המון לעורר מוטיבציה ולהוריד את התיסכול , אך בסופו שלדבר השינוי יתחולל ממך ברגע שתרצי בו . במעגל החיים יש תקופות טובות ותקופות פחות {כמובן שגם בזה רק אנו מחליטים מה טוב או לא טוב } ותחליטי שאת במצב טוב ועם כוחות מסויימים שיש לך את מתחילה להיתאושש , שתפי את חברותייך בבעיתך , אם הם חברות טובות הם יעזרו לך , לצאת , לחיות חיים טובים יותר , להתאושש ואם לא .... תעזבי אותם תתמודדי גם עם זה , בסוף תצאי מנצחת , ובטח בריאה יותר . לסיום כולם פה תומכים ומחזקים
אל תהססי לכתוב שוב רק לזכור שבפאזה אחרת הפעם , של המתבוננת . קחי את עצמך חזק ביידים , תעבדי קשה על ראשך , תפרגני גם להורייך שמגיעים לזיקנה ויש לך את הזכות להיות נוכחת איתם שזה קורה , אל תירקבי , אים היתי בטוח שאין סיכוי לא היתי כותב , שינוים מתחוללים כל הזמן , גם לי , לכן לא נותר לי אלה לאחל בהצלחה ... ורפואה שלמה ...

הי.. הי .. לפני שאת מסיימת אני לא רואה שאת מתחילה לחייך .... קבוע
משה

את אומרת שמה שאת עושה זה "נרקבת"
מה הדבר שאת ורק את - לא אף אחד אחר - רוצה לעשות ?
אם אלו המון דברים שקורסים מעומס מחשבות - המצב מצוין - הגיע הזמן לתוכניות אסטרטגיות!

אנחנו נוכל לתת לך המוווווווווווווווווון כלים להתמודד ולהצליח - ונעשה זאת בשמחה!

כדאי לך להסתכל ב - אני מתחננת לעזרה
וקבלי ממני

שליחה על ידי שסק* » 13 מאי 2005, 16:34

לא קראתי את על התגובות כך שיכול להיות שמישהי כבר אמרה את מה שאני מתכוונת להציע.
ישנו תוסף מזון בשם אומגה 3 (יש כמה חברות לדעתי.. אני מכירה מוצר בשם אומגין). האומגה 3 אמור להיות יעיל במיוחד במקרים של דיכאון שלאחר לידה. זהו שמן דגים מדגי מעמקים, כך שזה טבעי ולא דורש מרשם. קראתי ושמעתי על זה טובות ובעיקר על ההשפעה המהירה יחסית שלו. אני עצמי התחלתי לקחת עכשיו אומגה 3 (סתם דיכאון) אך עוד אין תוצאות..
בהצלחה, תרגישי טוב
שסק

אומגה 3

שליחה על ידי פרידה* » 27 מאי 2005, 18:18

תודה רבה לכולכם
אני לא מתעסקת הרבה במחשב והופתעתי לראות תגובות על פנייתי .
בינתיים המצב נשאר במקום וחוששני שאינני עושה הרבה על מנת לשנות / לשפר את המצב ..
אני עדיין מיואשת ומחכה ל"אלוהים יודע מה " .
באמת תודה רבה לכולם ריגשתם אותי אתם מקסימים

שליחה על ידי פ* » 28 מאי 2005, 15:49

מה שלומך ?
האם יש משהו שהיית מאחלת לעצמך ?
עבודה ?
חברים ?
טיול ?
נסי לרשום פה בדף :
מה את חושבת שעושה לך רע ?
מה את חושבת שהיה עושה לך טוב ?

שליחה על ידי פרידה* » 28 מאי 2005, 21:56

יש המון דברים שהייתי רוצה לעשות ואני לא יודעת מה יותר תוקע אותי :פחד , עצלנות , פינוק ,הרגל או הכל ביחד.
הדברים שהייתי רוצה לעשות רוב הזמן נראה לי שאני לא כל כך רוצה אותם , לא עם עצמי .
רוצה לטוס אבל לא ככה (איך שאני עכשיו), רוצה לעבוד אבל מתה מפחד אני בכלל לא יוצאת החוצה אז איטרקציה לא באה בחשבון.
הימים עוברים ...

רני מתחילה להשמע כמו תקליט שבור.
קראי את הדף פליי ליידי - וכל דבר שבשמת כתבה על זה בדפים אחרים.
זה עוסק בעיקר בניקיון, ואם את גרה עם ההורים אולי את לא צריכה לנקות - אבל קחי רעיון משם בשביל דברים אחרים.

חוסר השקט מטריף אותי . כולם מסביבי מנסים לעזור אבל אני הופכת ליותר ויותר בלתי נסבלת , בעיקר על עצמי , אני לא רואה איך אפשר לעבור את המשבר הנורא הזה . אני לא רוצה יותר , התעייפתי מעצמי - זה סבל שלא קיים אבל שורף בפנים אני אפילו לא ממש מבינה למה אני לא מצליחה לזוז . כבר שנה !
לא רוצה יותר , אנ י מיואשת ואף אחד - אין בכוחו לעזור לי . נותרתי לבד לגמרי רק אני והפחד המעייף הזה מהעתיד השחור שאני חוזה לעצמי . נמאס לי מכל הרופאים .
מחר אני מתחילה ללכ ת לבית חולים , מן אשפוז יום שאני ממש לא יודעת איך אני יצליח לגרור את עצמי לשם וכל יום.
סוף שלי

אולי תכתבי ל-צפריר שפרון?

מי הוא בדיוק ...?

לא חושבת שאני בדיוק מוסמכת להגיד מי הוא, אבל מה שידוע לי - הוא ממקימי הקהילה והאתר של 'באופן טבעי', מטפל בפרחי באך ובשיטה שהוא פיתח - שיטת 'חותמ-מרפא', מתַקשר ומייעץ.
הרבה כותבים לו כאן ומתייעצים אתו. או בדף הבית שלו: צפריר שפרון, או באתר שלו, או באי-מייל שלו (הפניה לאתר תמצאי גם בדף הבית שלו). ובאתר שלו הוא גם מספֵּר על עצמו.

יש פה באתר וגם באינטרנט בכלל עוד הרבה אפשרויות טיפוליות, שעזרו להרבה אנשים. אני לא יודעת מה מתאים לך. כדאי לך לחפש. (למשל, פרחי באך, הומיאופתיה, יעוץ ביוגרפי, שיאצו, אקופונקטורה, עוצמת הרכות וכו' וכו').

אני מאוד מזדהה עם הדברים שכתבת. בכל זאת אני יודעת שיש תקווה.
לא תמיד הדברים ייראו לך כל-כך קשים.
יום אחד תמצאי את עצמך מחוץ לכל זה. במקום אחר לגמרי. במקום טוב באמת.

אחד מהטיפולים שכתבתי או אולי משהו אחר שתמצאי, עשוי ממש לעזור.
(אני למשל מאוד מאמינה בשיטה של 'עוצמת הרכות'.)

ובכל אופן, כדאי לך לנסות לפנות ל-צפריר שפרון. (אולי במקום לכתוב לו הכול מהתחלה, תבקשי ממנו לקרוא בדף הזה, ושייתן לך עצה).

ביקשתי ממנו לפני כשבועיים , אולי יותר והוא עדיין לא נענה
בכל מקרה תודה לך

פרידה,
העזרה שאת זקוקה לה מחייבת שיחות אישיות, פנים אל פנים ותמיכה אנרגטית במקביל.
לא אוכל להשיא לך עצות דרך כאן.
לפנייה במייל - מופיע בדף הבית שלי - אענה לך באופן אישי.

תודה.

פרידה כשמך כן את
צריכה להיפרד ולהמשיך הלאה

העולם שייך לך ולהם באותה המידה.

צרי הווה שיתאים לך.

בהצלחה.

אשמח לקבל עוד פרטים על קנה סוכר כתחליף ללתיום. מישהו יודע עוד? האם גם סוכר קנים או מולסה שעשויה מסוכר קנים יכולים לעזור? מהו החומר הנמצא בקני סוכר, האם יש מאמרים על כך? הייתי שם, את עוד קוראת? תוכלי להפנות אותי להומאופט שהמליץ? ומהם המינונים? רב תודות.

החומר סלק סוכר הוא יורידין

פלוני אלמונית יקרה
גם אני בדיעה של ויניקוט, שדיכאון יכול פשוט לעבור. מה שצריך, אבל, זה להסכים להיות שם. אני מדברת מנסיון. סירבתי לקחת כדורים כלשהם ויצאתי מזה .את מוזמנת לדבר איתי. בדף הבית שלי תוכלי למצוא את הטלפון שלי. לא בא לי לכתוב כאן מגילות.
בהצלחה בכל מקרה.

_1. נפלאות הפעילות הגופנית,

גלגול העיניים
והדמיית הזריחה הטבעית
ייצוב הקוהרנטיות של קצב הלב,
שימוש בדיקור סיני,
שימוש בחומצות שומן אומגה 3
ושליטה בתקשורת הרגשית_

מישהו שקרא את הספר (ללא פרויד, ללא פרוזאק) יכול להרחיב את סעיפים 2, 3, ו 4?

וגם - חיפשתי ולא מצאתי - מהי התזונה הנכונה בדיכאון
בטח יש כמה טיפים שעוזרים לנחמה...
מעבר ל אומגה 3
מכירים?

מקשרת לך כמה דברים לגבי טיפול נטורופתי לדכאון:
in]1 si[/po]/health 15.html
2
3
בהצלחה

מה עוזר בדיכאון :
פעילות גופנית, ממש להכריח את הגוף לזוז, ולהניע את הסטגנציה ( התקיעות).

שמש של זריחה, גם קרני שמש לא חזקות מדי על אישוני העיניים. בעדינות, כמה שניות.

שמן מליסה, מומחיות הארומתרפיה כאן בטח יכולות להמליץ על מרקחת ...גם כמריחה על הגוף.

תה מליסה - נוגד דיכאון מ-ע-ו-ל-ה.

על היפריקום -דיברו כבר? זה התחליף הטבעי לפרוזאק.

לזכור שזה עובר. אמנם קשה להאמין בזה בזמן דיכאון - אבל זה עובר, עם טיפול נכון.

הילינג טוב, עמוק ועדין - לחזק צ'קרת בסיס ולב.

לבקש מחברים להזכיר שאנחנו אהובים. טונות של אנרגיית אהבה מחוללים פלאים.

ואני כן מאמינה בפסיכותרפיה טובה, רצוי לא פרוידאנית מדי...אלא משהו מהפסיכולוגיה המודרנית, החיובית.

שליחה על ידי מ_י* » 22 מאי 2007, 15:04

ממליצה על הומיאופטיה
מכירה דיכאוני שנעזר נפלא בהומיאופטית בשם רחל שרייבר מירושלים
בהצלחה

תודה על התשובות,
מה "בהצלחה" שלכם משתמע שאני בדיכאון,
אז אני לא.
אני כן קצת עצובה לאחרונה
והבוקר אכלתי דייסת קוואקר בזכות ההמלצות (יאמי)
אבל שאלת המזון להקלת דיכאון עלתה בעיקר עבור חברה שלי.
אני לא יודעת אם היא נעזרה בהומיאופטיה,
נראה לי שלא
אבל לאחרונה התחילה עם כדורים...
עדיף מאשר לסבול, לא?
אני מרגישה קצת אשמה שאני וכל אוהביה המליצו לה על כדורים
כדי שתפסיק כבר לסבול, ותחזור להיות כמו קודם
ושיחזור השקט... עכשיו זה נראה לי קצת אנוכי ...
אחרי שקראתי את הדפים אני רואה שאולי יותר תשומת לב ואהבה
והומיאופטיה, למשל, והנחייה לתזונה נכונה
היו יכולים לחסוך ממנה את התרופות...
טוב, זה לא מאוחר.
אולי מתוך ההקלה וההרגשה הטובה היא תמצא יותר כוחות לחיזוקים האלטרנטיביים.

שליחה על ידי לימור* » 22 מאי 2007, 16:53

בתור מישהי שלוקחת כדורים כבר חצי שנה בערך, לדעתי אין לך מה לךהרגיש רגשי אשמה, להיפך. הכדורים אפשרו לי להתקדם בצורה שאי אפשר להסביר. אני מניחה שאפסיק איתם עוד כמה חודשים, אבל הם עזרו לי כל כך. חלק מהעניין בדיכאון (כמו שלי, לא קליני) הוא שאין לך כוח לעשות ספורט ולצפות בזריחה. אין חשק לכלום. אחרי שבועיים של נטילת כדורים פתאום מרגישים איזה "חשקון" קטן, איזה גרעין של כוח פנימי, שאיתו אפשר להתחיל לעשות דברים כאלה ולנוע קדימה.

תודה לימור

שמחה
מאוד
בדברייך

עדיף לנסות לעשות עוד דברים במקביל לתרופות במקום כתחליף לתרופות.
הכי טוב ספורט אירובי ,ריצה הליכה ריכבה על אופניים או חתירה . לאלה יש עדיפות כי הם מחוץ לבית אבל אם המצב גרוע מידי אז גם סתם תרגילי התעמלות פשוטים יכולים לעזור.

שלום לך!
עיקר הטיפולים שלי עוסקים בהתמודדות עם חרדות ודיכאון. בדרך הוליסטית מיוחדת של מודעות, מגע ,תזונה והילינג.

לוונדר בסגול שלום
אני ארים את הכפפה בעניין תזונה למדוכאים.
ראשית לא רק חשוב במה אלא גם חשוב האיך

להימנע מארוחות ארוכות משמימות וכבדות עם "לגמור מהצלחת".
להימנע מקניות כבדות בסיגנון "זבנג וגמרנו".
להימנע מאכילת מתוקים שיכולים להקפיף את מצב האנרגטי ולהנחית אותו במהירות חזרה בביצה הדיכאונית.

בעיקר לתת לדיכאונית למצוא את מזונותיה בסופר כהחלטה של קנייה יומית [קונים רק להיום] ואולי יותר פעמים ביום.
אוכלים מנות קטנות, רק מה שטעים לי וזה יותר פעמים ביום.
אחרי כל אוכל חשיבה מסקנתית... זה "נתן לי כוח" או זה "עשה לי כבד"
אם יש אנשים אחרים [ילדים] שתלויים בדיכאונית למזונותיהם להפריד כמה שיותר ממנה אתל "חובותיה" [שתחתיהם היא קורסת] ויחד עם זאת לא לוותר לה בכלום.
לא לראות את התעצבנותיה כדבר רע אלא כסימן חיים שלא מתיישב עם הדיכאון והוא בדרך לגאולה. ניתן להגיד ש"הדרך החוצה מהדיכאון רצופה עצבים גדולים".
לתת לה לשנות דברים [זו הרבה פעמים הסיבה לדיכאון] ותנועה שווה זהב [אפילו לסופר לקנות יוגורט וחזרה].
עדיף דברים טריים ירקות ופירות.. ורק טרי . מלפפון עייף מקומו בפח ולא בבטנה של דיכאונית...
אני פה לשאלות נוספות

להפריד כמה שיותר ממנה אתל "חובותיה" [שתחתיהם היא קורסת] ויחד עם זאת לא לוותר לה בכלום.
אפשר הסבר?

דיכאון יש לשקול במשקל סגולי. "חובות" למרות שהם "מכריחים לתנועה" הם כבדים ונחשבים לחלק ממלכודת הדיכאון. תיפקוד יכול להיות גם הוא כזה. חוסר התוחלת של "עסקים כרגיל" למרות הדיכאון רק שוחק את המדוכאת.
בזמן הדיכאון יש להעמיד הכל בשאלה ולהכריח את המדוכאת לבחירות רצוניות חוזרות וקטנות של כל רגע מחדש. ההכרחה היא לבחור. לא מכריחים את תוכן הבחירה.
מושגים מוחלטים כמו "צורך" "נכון" ו"רוצה באמת" ו"החלטה מה היא רוצה באמת" ו"מטרה" הינם קונטרהפרודוקטיביים לעניין "הכושר הרצוני שיש לפתח במדוכאת תוך איוורור כעסים ומודעות שלא מה שהיה הוא שיהיה.
לכן רצונות קטנים וחוזרים וכל יום ידאג לעצמו ואז הדיכאון מעובד ומעוכל במנות קטנות [עד שלא נשאר לו משקע ממנו הוא ניזון].

אפשר לקחת את הכסף שהיית מוציאה על פרוזאק,
פרוזק עולה גרושים דרך קופת חולים.

חייבת לשתף...נראה לי דף הולם...מאז שהקטנה שלי נולדה היו כבר שני מקרי התגרות חריפים מצד אחותה הגדולה שנגמרו בזה שהיא קיבלה ממני סטירה לפנים...בא לי למות אח"כ אבל זה פשוט פרץ ממני ורק תוך כדי הבנתי מה קורה ...איזה פחד

אני יכולה לספר לך שעברתי דברים דומים ואני יוצאת מזה .
אני מכירה באלימות הקיימת ובדרכים שיש כדי לא להטיח אותה באחרים, סולחת לעצמי ומשחררת את ילדי , זהו תהליך עם נסיגות אך מבורך.
חייבת לשתף...נראה לי דף הולם...מאז שהקטנה שלי נולדה היו כבר שני מקרי התגרות חריפים מצד אחותה הגדולה שנגמרו בזה שהיא קיבלה ממני סטירה לפנים...בא לי למות אח"כ אבל זה פשוט פרץ ממני ורק תוך כדי הבנתי מה קורה ...איזה פחד.
זה בר ריפוי וזה לא סוף העולם זוהי הזדמנות יקרה מפז להעצמה של כל המשפחה,שמתחילה ממך ובשבילך.