דימוי הגוף של בנותינו

חצי מהילדות בישראל: אנו מרגישות שמנות מדי
"...מהמחקר עולה כי בכל הנוגע לענייני משקל וגיזרה, מושפעים הילדים יותר מהתקשורת ומחבריהם, מאשר מעמדת הוריהם"
ואני קיוויתי שההורים יכולים למסך את ההשפעה החיצונית.

שליחה על ידי ענת* » 07 מאי 2002, 08:09

ומה לגבינו? מרביתנו לא מרגישות שמנות מדי?

שליחה על ידי גילה* » 07 מאי 2002, 08:40

"...מהמחקר עולה כי ... מושפעים הילדים יותר מהתקשורת ומחבריהם, מאשר מעמדת הוריהם"
מפתיע מישהו?

מדובר על עמדת ההורים כלפי הילדים והילדות (כלומר ההורים חושבים שהילד לא שמן, הילד דווקא מרגיש שמן), ולא כלפי עצמם. לא עוזר לחשוב שהילדה נראית נפלא אבל לא להרגיש טוב בקשר לעצמי, לא לפתור את הנושא עם עצמי.

שליחה על ידי רותי* » 07 מאי 2002, 18:34

מסכימה עם מיכל.

אמא שמבקרת את עצמה בעניין המשקל, עלולה להעביר לילדה את הביקורת העצמית הזו, למרות שהיא עצמה (האם) חושבת שהילדה נראית נפלא.
אני לא יודעת איך עשו את המחקר. לפי הכתבה, מכך שרוב ההורים סוברים שילדיהם נראים טוב, ומכך שהילדים חושבים שהם שמנים, הסיקו שההשפעה על הילדים היא של התקשורת והחברה ולא של ההורים.

אולי היו צריכים לשאול את ההורים גם על עצמם, מה הם חושבים על משקלם, על גופם וכו'.. ואז להשוות ילדים של הורים שחשים טוב עם עצמם לילדים של הורים עם דימוי גוף בעייתי. ואז ניתן היה לבדוק האם גם דימוי הגוף הבעייתי הוא "תורשתי" (מושפע מההורים) או מושפע מהחברה.

אני חושבת שמה שעושים לנשים עם דימוי הגוף ה"אידיאלי" הוא פשע. על פרסומת שמציגות רזון קיצוני וכל מיני סוגי יופי לא טיבעיים ולא הגיוניים צריך להוסיף אזהרה, בדומה למה שמודפס על חפיסות הסיגריות, למשל: "משרד הבריאות קובע שרזון כמו שנראה בתמונה הוא קיצוני, עלול להזיק לבריאות, ובין היתר לגרום לבעיות פוריות, עייפות ובעיות נפשיות. הדוגמנית שנראית בתמונה סובלת מהפרעת אכילה. הרזון שנראה בתמונה אינו הגיוני ורוב הנשים הבריאות אינן יכולות להראות כך. צוות ההפקה של הפרסומת, עבד יום שלם בשמש על מנת להפיק את התמונה שבה נראית הדוגמנית נינוחה וספונטנית. בנוסף לפני הדפסת המודעה התמונה עברה ריטוש על מנת להסוות פצעונים, נימים ועוד פגמים שונים אצל הדוגמנית".
כמו שעישון מזיק לבריאות כך גם הפרסומות הנוראיות הללו. מלבד דיאטות והפרעות אכילה מזיקות (שגורמות גם למוות) הן גורמות לנזק נפשי לרוב הנשים הנורמליות שאיכשהו הצליחו לשכנע אותן שגופן פגום.
המצב הנוכחי שבו דמויות לא אנושיות מוצגות כנורמה שיש לשאוף אליה הוא לא נורמלי.

מה אנחנו יכולות לעשות?
חשבתי על זה הרבה.
לאהוב את האמהות, את עצמנו. לקבל את עצמנו. ואם זה לא הולך בקלות, אז לחשוב ולנסות להפנים את זה, (לקרוא ספרים בנושא, ללכת לים, לבריכה, לעשות ספורט, ללבוש בגדים שאנחנו אוהבות, לא להזניח את עצמנו. גוף בריא ומטופח (לא בהכרח במובן הצרכני / קוסמטי.. ) הופך להיות גוף אהוב).
כשהילדות מספיק גדולות להבין אז לדבר איתן על זה. להסביר להן למה בפרסומות מנסים תמיד לשווק בעזרת רזון קיצוני, כמה האידיאל הזה קיצוני ולא נורמלי, ואיך זה תורם לעולם הצריכה, וכו'.. אני רק בגיל 30 בערך התחלתי להבין איך כל המערכת הזו עובדת.. חבל שאף אחד לא אמר לי את זה קודם.
העובדה שנשים מתביישות ללכת לים ולבריכה, ושזה הרבה פעמים כרוך אצלן בסבל היא פשוט פשע. לאף אחד אין זכות לגזול מאיתנו את הרשות להנות מהמים והים.

יש מעט חריגים בתוך ים הפרסומות האיומות. יש עכשיו פרסומת שמצאה חן בעיני, של נעלי נאות: "את הכי יפה כשנוח לך". ובת"א על חנות שעושה שלטים ברח' אבן גבירול יש שלט קטן: "את הכי יפה ממש כרגע". וכל אשה שעוברת ברחוב קוראת ומחייכת (אולי רני וחדווה צריכים להתחיל להדפיס גם שלטים כאלו..).

אני מצרפת קישור מעניין ל אתר שעוסק בנושא הפרסומות

רותי, הערת האזהרה שלך גדולה!!!!
קריאת חובה לכל אחת ואחד - כי הדברים האלה גם מחלחלים לגברים, ואז הם מחפשים את הבארבי הזאת גם בחיים.

שליחה על ידי גילה* » 07 מאי 2002, 19:09

כל כך נכון, רותי!
ואהבתי את האזהרה. יש המון מקום ריק איפה שהיה צריך להיות הבשר של הדוגמנית לשים את כל הטקסט הזה (-;

קראתי חלק גדול מהחומר באתר שהפנית אליו, רותי.
זה גרם לי לחשוב על כמה דברים שאני עושה, אפילו די במודע.
למשל, כאמא מיניקה לילדה בת ארבע ושמונה חודשים (ועוד אמא מיניקה בהריון, שמאוד אוהבת את הבטן ההריונית), אני מודעת לחלוטין למסר הגופני החיובי שבתי מקבלת בעניין הגוף, דימוי הגוף, ותפקידי הגוף. לי, אישית, ההנקה היא צד מאוד נשי, מאוד חושני ומאוד פיזי, שמאפשר לי להיות לגמרי נינוחה בתוך גופי. אין לי ספק שבתי קולטת היטב את השידור.
כמו כן, במשפחתנו הנשים אינן מתאפרות, ואוהבות לבוש אסתטי אבל בעיקר שיהיה נוח. גם זה מסר.
ובעניין הרזון, האמת שאנחנו משפחה רזה, והבעיה שלנו היא איך להשמין. הבת שלי שומעת לא מעט על פטנטים איך להשמין... וגם על אוכל בריא... על שאיפה לרזון היא לא שומעת מאף אחד אצלנו... (טוב, לפעמים בעלי מגלה שהוא צריך למתן לכמה ימים את אכילת העוגה עם הקפה...).
לצד מסרים אלה ברור בסביבה של בתי, שמה שחשוב באמת הוא אישיות (טוב לב, אופי חזק), חוכמה וכדומה.

רותי וגילה- גדול!

זה מחלחל בכל מיני מישורים, ובכל מיני מקומות ומעשים שלנו ביומיום. לדוגמא, במקלחת משותפת עם הילדים עובר המסר "אני לא מתבייש/ת בגוף שלי". אני אוהב/ת אותו כמו שהוא" ערום הוא לגיטימי, שינה משותפת ושחרור מעצורים, שירותים פתוחים (המלצה למי שזה מתאים) הם קבלה של הגוף והפרשותיו, ודימוי גוף הוא הכל, לא רק היקף המותניים, החזה, האגן וגודל הירכיים.

אגב, מי שמעוניינת להשתחרר, בחוג לריקודי בטן אפשר לקבל דרך הריקוד בחזרה את קבלת הגוף. אני מכירה כמה נשים צעירות שזה עשה להן פלאים (חלקן הגדול דתיות שהגוף היה דבר מוקצה בבית).

הבוקר או אתמול, ראיתי בטלויזיה למשך כמה שניות קטע מתכנית של רבקה מיכאלי. בדיוק הראו "תצוגת אופנה של בגדים לנשים במידות גדולות". הדוגמניות שצעדו על המסלול היו, אוי לעיניים, רזות כמו דוגמניות. המנחה חשה כנראה בדיסוננס והוסיפה "אמנם הדוגמניות רזות, אבל את אותם בגדים אפשר להשיג גם במידות גדולות".

אני מציע לשלוח לרבקה מיכאלי מחאה חריפה על זילות התכנית, על המסרים שהועברו בשניות ספורות אלה. (אני לא אשלח בעצמי, כיוון שנראה לי שהמחאה צריכה להגיע מכיוון הנשים - שלהן היה מיועד השידור, כנראה.

וחוץ מזה, אני לא יכול לטעון שראיתי את התכנית אלא רק כמה שניות ממנה)

שליחה על ידי ענת_ג* » 08 מאי 2002, 06:06

רותי ממש נהניתי לקרוא מה שכתבת.
וגם - מה אתן מרגישות לגבי שערות על גוף נשים? (בעצם צריך לכתוב מרגישים,אבל זו איכשהוא שאלה אחרת.)

שליחה על ידי גילה* » 08 מאי 2002, 07:54

עדי - למה שאתה לא תמחה? (לגבי "ראיתי כמה שניות" - מה - זו פעם ראשונה שאתה נתקל בזה?).
כל הדוגמניות בפרסומות של מתאים לי - מידה - גג - 42, בד"כ כי הן גבוהות. לא אנורקטיות, אמנם, שזה נחמד, אבל בטח שלא שמנות.

לגבי שערות גוף -
אוף. כמה שזה טבוע בי עמוק! אני שונאת להתעסק עם זה, שונאת את העובדה שהעולם מכריח אותי "להוריד שער" (אסור, אפילו, לקרוא לזה "להתגלח", וזה צריך להעשות בסוד), אבל כל כך חזק וברור לי שזה פשוט לא אסטטי, שאני נכנעת לתכתיבים (בעיקר בשיא הקיץ...).

בהמשך לדבריה של רותי, באתר About Face (אליו היא שמה קישור), יש עמוד המפרט 10 דברים שאנחנו יכולות לעשות כדי ליצור שינוי.
מספר אחד ברשימה היה: להפסיק לדבר על המשקל שלנו. זה פשוט לא נושא לשיחה. לא אם אנחנו "שמנות מידי" "רזות מידי" "דווקא מרגישות בסדר עם המשקל". גם לא דיאטות הרזיה, דיאטות השמנה. ובעיקר - להמנע מדיבורים כאלה ליד ילדות,
זה משהו קונקרטי שאנחנו יכולות לעשות, וזה יותר קל מאשר לשנות את הרגשות והתפיסות שלנו. זה צעד ראשון.
ניסיתי את זה, פשוט לומר לעצמי "המשקל שלי הוא לא נושא לשיחה".
לדוגמה, אני ממש צריכה להתאפק כדי לא להוסיף כאן משפט על המשקל שלי...

הנה הקישור לעמוד הרלוונטי
"ילדות קטנות מקשיבות לדרך בה נשים מדברות על עצמן ועל נשים אחרות, ולומדות את שפת הנשים (הנשיות?) ..."
(מישהי מוכנה להמשיך לתרגם את הפסקה הראשונה??)

לגבי שערות הגוף - למרות היותי בהירה, יש לי שערות כהות ברגליים, מה שגורם לי חוסר נוחות מסויימת, ברגעים מסויימים, רק בגלל חוסר ההתאמה. בחורף אין על מה לדבר על הורדת שיער, מיותר לחלוטין. בקיץ לרוב אני עם מכנסיים ארוכים בכל מקרה, שרוואלים דקים ונוחים, אז גם לא צריך להוריד באופן קבוע
בחורף אני גם לא מגלחת את בית השחי, מיותר, ולאף אחד זה לא מפריע (פרט לאחותי שמגלה גועל נפש רב, אבל אני מניחה שהיא תגיע לזה בעצמה יום אחד).
לפני בריכה וכאלו אני כן מורידה, כי לא נעים לי מעצמי, וזה נראה לי לא כל כך אסטתי.
כן, אני נכנעת לתכתיבים בעניין הזה, בקיץ, ובחורף לא.

אני לא ממש מתכוונת לתכתיבים ולפרסומות. זה חלק מהעניין, אבל כמו בכל מיני נושאים, מה שפתור מבפנים לא מסתבך בחוץ.

אוי השערות, השערות...
הלוואי שמישהו היה אוסר עלי (או לפחות מנסה לשכנע באגרסיביות שלא) להתחיל להוריד שערות ברגליים כשהייתי בת 13-14, ואז היום המצב היה הרבה יותר נסבל... בחורף אני לא עושה כלום בנושא, למעט מקרים שבהם אני לובשת חצאית או משהו דומה, אבל בקיץ, לפני בריכה וכאלה, אני מגלחת, שעווה, סופט אנד איזי - הכל הולך. ואפילו כשאני לא מורידה, והכל גודל חופשי, אני לפעמים מרגישה שזה ממש לא בסדר מצידי, ושאני מזניחה את עצמי, ואפילו שבעלי אומר שזה לא מפריע לו (כמו ה3 קילוגרמים העודפים שנצמדו אלי לאחרונה) אני לא מצליחה להאמין לו, ומרגישה לא בסדר עם עצמי, מוזנחת, קצת עודפת.
ולנושא המשקל: אף פעם לא הייתי רזונת, אבל גם לא שמרתי על מה שאני אוכלת, ותמיד התגאיתי (בעיני עצמי) שאני לא נכנעת ללחץ החברתי ולמודלים ולנורמות הנהוגים שרזה זה יפה וכו' וכו', ורק בזמן האחרון זה מתחיל להשפיע עלי קצת...למה? מה דפוק אצלינו, הנשים (וסליחה על ההכללות), שאנחנו חושבות בצורה הזו?

רחלי א, יש להבדיל בין בעיה אסתטית ("אוי, איך אני נראית, כל כך השמנתי, אני לא יכולה ללכת לים ככה" או "יואו, אני ממש שדופה, השמלה נראית עלי נורא, אני חייבת להתעגל קצת") לבין בעיה רפואית.
אשה ששמנה מדי או רזה מדי ומסיבות בריאותיות חייבת לרדת או לעלות, זו לא שאלה של דימוי גוף. למשל, קרובה שלי נאלצה לרדת הרבה במשקל בגלל פקודת הרופא, לנוכח הסכנה ללב שלה. אני חייבת לעלות במשקל למען העובר שלי וכדי להקטין את כמות ההתעלפויות, וגם הייתי חייבת להשמין מספיק כדי שאצליח להיכנס להריון וכדומה. צריך לדעת שאנחנו זקוקים לשמור גם מהכיוון הזה, ושזה לא בגלל איזה "דימוי גוף" או דרישות החברה או כדי שהבגדים ייראו עלינו טוב.
דווקא כן חשוב לילדים לדעת שהמשקל שלנו והאכילה שלנו צריכים להיקבע משיקולים בריאותיים ולא אסתטיים. אני לא בעד לשפוך את התינוק יחד עם המים.

עדי, אני מסכימה לגמרי עם גילה - למה שלא תמחה? להיפך! יש לזה משקל גדול כשזה בא מגבר.

לגבי שערות -

אבא שלי (כן, אותו אחד שחושב שברית המילה היא אקט ברברי וטוען שהוא זוכר את המילה שלו ובטראומה מזה עד היום, אותו אחד שבזכותו זכיתי לכמה שנים של "חינוך ביתי" בעצם, אותו אחד שחושב שלא ייתכן לא לגשת מייד לתינוק בוכה וטוען שהוא היניק אותנו {באמת זה הוא שקם בלילה להביא אותנו להנקה, ואח"כ היה זה הוא שקם בלילה לתת בקבוק, שנתיים ימים לכל אחת} וכן הלאה וכן הלאה, בטח תפסתם כבר את הראש שלו) - אז האבא הזה מתנגד נמרצות להורדת שיער וטוען שזה מטורף, מיותר ולא טבעי. כשאמא שלנו היתה מורידה לנו בשעוה (מגיל 16 ביקשנו) הוא היה נכנס למטבח וקורא לזה "האינקויזיציה", ואומר שהוא לא מבין איך אנחנו מוכנות לעבור את העינויים של האינקויזיציה הספרדית ועוד מרצוננו.

ולמרות דבריו, מה לעשות, גדלנו בישראל, כאן התעצב הטעם האסתטי שלנו, ואנחנו בעצמנו לא יכולות לסבול את השערות במקומות מסוימים.
בזמן האחרון, בגלל הבעיה שלי עם המילה, זה גרם לי להשוות בין שני הנושאים: אם פין נימול יפה יותר בעיני, ואני עדיין לא חושבת שזה מצדיק מוסרית את חיתוכו למטרות אסתטיות - איך זה שלהוריד שיער אני כן מסכימה?
טוב, אולי זה עניין של דרגה.
כי אני לא אעשה בחיים ניתוח פלסטי קוסמטי כמו - ניתוח אף (גם אילו הייתי צריכה...), הרמת פנים, הרמת שדיים וכדומה. יש הבדל בין לגלח בבית השחי לבין לעשות ניתוח ולכרות איברים או חלקי איברים.

אז ספציפית: (איזה נושא מצחיק): אני מורידה מהרגליים, בעצם אך ורק מהשוק. בירכיים הורדתי חלקית כמה פעמים בחיי, אבל הגעתי למסקנה שזה לא מתאים לי ואני יכולה לחיות עם השערות באיזור זה. במפשעות אני מתנגדת עקרונית, בידיים מעולם לא נגעתי (למרות שעד היום אני זוכרת את העלבון מחברה בביה"ס שאמרה לי שיש לי ידיים שעירות כמו לשימפנזה), ובבית השחי אני מגלחת. כמובן, בחורף המרווחים הרבה יותר ארוכים, וגם בקיץ אני לא נורא לחוצה, כי אני לא נוהגת ללכת חשוף. מקסימום הולכים עם מכנסיים ארוכים עד שיש זמן להוריד... אבל נכון שלא אצא עם שמלה או חצאית ושוקיים שעירות...

בהקשר של המפשעות ושל דימוי הגוף הנשי, כל אופנת בגדי הים שלא מתחשבים בצורת הגוף הנשי וחושפים איזורים שהצנעה יפה להם נראית לי חלק ממזימות האופנה נגד הנשים.
הרגשתן לפעמים איך אופנאים מסוימים ממש יוצרים בגדים שמעוותים ומשכתבים את גוף האשה למשהו שאיננו "אשה"? לפעמים אני מרגישה כאילו הם שונאים את הגוף הנשי וזו הדרך שלהם לעוות, לסרס ולקעקע את טבעו. אני מסרבת ללבוש בגדים שלהם, ולא מסכימה עם שירי ההלל שהם זוכים להם.
אני לא זוכרת שראיתי גברים בבגדים שעיוותו את הגוף הגברי, למשל, יצרו חמוקיים במקום שאין (כדי שצורת הגוף של הגבר תיראה עגלגלה) או עשו משהו שמתנגד לקו הטבעי של גוף הגבר.

שליחה על ידי גילה* » 08 מאי 2002, 22:05

בשמת - לא הבנתי את האמירה שלך על אפנה (באופן כללי, לא לגבי בגדי ים).
יש לך כח לדוגמאות?

בדיוק ראיתי דף שלם שהוקדש למעצב איב סן לורן, למשל. גזרות מרובעות של בגדים עם דוגמאות גיאומטריות, שבהם העיגולים הטבעיים של גוף האשה "נמחקים" וצורתה הופכת ל"ריבועית" ו"קווית". אין חזה, אין מותניים, אין אגן, צורות של טרפז, ועוד, ואם יש קו עגול, אז הוא "שובר" את גוף האשה ומעוות אותו, לא מחמיא לקוי הגוף הטבעיים שלה - ולזה קוראים "יצירתיות מדהימה" ו"שיא האמנות בבגדים". זה משהו אחד שאני זוכרת.
זה מבהיר יותר?

שליחה על ידי גילה* » 08 מאי 2002, 22:20

הבנתי.
אז כאלה - לא ראיתי בבגדי ים.

ובלי קשר - מה את עושה ערה בשעות כאלה??? (ומה אני?)

גם אני באופן עקרוני מתנגדת עקרונית להורדת שיערות מאזור המפשעה, אבל מה, ניחנתי (חסר כל חן) בשערות שגולשות מעבר למפשעה ומתחברות עם הירכיים כמעט. זה כבר מזעזע, ואין מה לעשות, טיפה אסטטיות.

שליחה על ידי הילה* » 09 מאי 2002, 02:23

יש לי בגד ים עם מכנסונים. מאד שימושי.. הפעם האחרונה שאני זוכרת שהלכתי איתו לאיפה שהוא היא... לא ממש זוכרת. שנתיים? אני לא ממש אוהבת ברכה/ים. אמא שלי ואחותה לא מורידות שערות בכלל, אלא שאין להן גם ממש מה להוריד, לאמא שלי יש קצת שערות כהות ברגליים אבל היא באמת לא שמה על דברים כאילו. לי ולאחותי דווקה יש.

בשמת, אני מקבלת את ההבחנה בין צורך רפואי לתכתיבים אסתטיים שמגיעים מבחוץ. אני מסכימה שמשקל קיצוני (לשני הקצוות) הוא בעיה רפואית, ואכן זה שאת דואגת לעצמך הוא דוגמה טובה לבתך.
(אגב, קיוויתי שתרימי את הכפפה ותתרגמי את הפסקה הנ"ל. ניסיתי והרגשתי שאני מאבדת את כל המסר...)

שליחה על ידי יעל_ג* » 09 מאי 2002, 12:50

הקשיבו (בעצם קיראו) סיפור שקרה לי: בבדיקה שגרתית אצל רופאת הנשים שלי היא בדקה את שדי. לאחר שתי לידות והנקות, כוח הכבידה ושלושים ושתיים שנות חיים - שדי, בלשון המעטה, אינם מה שהיו. לצייר לכן תמונה - לעיתים הן חושבות להיפגש עם ברכי.
הרופאה מיששה ובדקה וכשסיימה, פנתה אלי ואמרה: כשתגמרי עם הלידות וההנקות אני אפנה אותך לפלסטיקאי מומלץ". ככה ממש. ללא כל יוזמה שלי. ללא כל פנייה מצידי. ללא כל עדות לכך שהנושא בכלל מעסיק אותי. מזל שהדימוי העצמי שלי אינו תלוי באמירה של רופא כזה או אחר...

רופאה חצופה! צריך פרצוף עם הוצאת לשון בינתיים:

שליחה על ידי גילה* » 09 מאי 2002, 13:57

אויש! הודית לה על המחמאה?

אח, רחלי... ממש אין לי כוח לתרגם. גם המוח שלי ג'לי בהריון, וגם עכשיו אני צריכה להתאושש עוד מהלם שמירת ההריון הקשה.

אגב, גם אני מתכננת לקנות בגד ים שחלקו התחתון מכנסונים. בטח לשנה הבאה, כשאלך לים... (אני שונאת לקנות בגדים, וללכת לחפש בגד ים חדש כשבסך הכל אני הולכת פעם בשנה בקושי, לא נראה לי שווה את המאמץ).

יעל ג - יוֹאוּ ! איזו (טוב, צינזרתי את המלה הגועלית שכמעט כתבתי פה). הגזמה פראית וחוצפה היסטרית. באיזו זכות? פעם הלכתי לכירורג לבדיקת שד שגם כן העיר איזו הערה על החזה שלי. דווקא הערה חיובית, אני לא זוכרת מה. כל כך התרגזתי על עצם העובדה שהוא העיר הערות אישיות, שמייד החלפתי רופא. לא מספיק שזו בדיקה מביכה ולא נעימה (שלא לדבר על מפחידה, כשחוששים שיתגלה משהו), אז עוד צריך לסבול מיחס לא עדין?

אגב, בתחילת ההריון ראיתי קצת טלביזיה (כבר יותר משלושה חודשים שאני לא מסוגלת לסבול שום טלביזיה לידי), ותוך כדי דיפדוף בין הערוצים יצא שעברתי על פני ערוץ האופנה. הזדעזעתי מהדוגמניות. כולן נראות אנורקטיות בצורה ממש לא נעימה, קשה להסתכל. הרגשתי כאילו אני מסתכלת בסרטים מהשואה, כולן נראו כל כך קורבנות ועור ועצמות. איזו דוגמא קשה לבנות שצופות.

שלשום עשינו הדבקות והמצאנו קומיקס
כלומרשיוצאים עיגולים עם טקסט מהפה של הנגזרים והמודבקים
כשהגיע תורי המצאתי לתמונה של שלוש ילדים שהם עצובים כי אמא שלהם חולה
לקלוז-אפ של הדוגמנית הצמדתי טקסט שאומר אוי כמה אני חולה ורזה מי יעזור לי להשמין ולהרגיש שוב טוב
ואז יש ראש שאומר אל תדאגי בואי נלך לנגב חומוס...

כשבתי הייתה בת שלוש בערך ראינו במקרה אצל הסבים תצוגת אופנה עם דוגמניות רזות במיוחד, ודיברנו הרבה על כמה שהן מסכנות, איך הן נראות, בטח הן חולות או משהו, וכמה מצחיק אין שהן הולכות...

אני מוכנה לחיות עם גוף לא מושלם מהרבה בחינות אבל עם השיער שבגופי אני במאבק ארוך ומטיש מגיל 11 בערך.
יש לי גיסה בהירת שיער ועור שבילדותי תמיד הציקה לי וירדה עלי במיוחד על שיעור היתר שלי.וכשאר היתה רואה אותי עם חצאיות או שמלות או מכנס קצר היתה מטיפה לי מוסר. ועד כמה מכנס ג'ינס ארוך הוא הכי
"נורמלי" בשבילי.
כאשר הגעתי לגיל 11 הציעה לי להסיר את השיער כי עכשיו אני כבר ממש "גדולה" וזה לא "יפה".
כמובן שהסכמתי והיא גילחה אותי לגמרי ברגליים ובידיים. ואחי אמר לי "יש לך עור כמו 'טוסיק של תינוק'".
אמא שלי הזדעזעה על כך אך לא אמרה לה דבר.
אני זוכרת כמה התייסרתי בלילה מתחושת הדקירות בגופי וכמה בכיתי וקיללתי את אותו הרגע.....אך את הנעשה לא ניתן היה להשיב.
השיער גדל יותר,שחור יותר,וחזק יותר.
הפעם אמרה לי להוריד בשעווה.
היות מעולם לא עשתה זאת היא פשוט מרחה לי את השעווה לעור מבלי לחמם אותה..( אני מתחילה לדמוע כשאני נזכרת בכך)...ולאחר צרחות אימה שלי הואילה בטובה לקרוא לחברה שלה כדי לברר איך זה אמור לעבוד...
תארו לעצמיכם כמה שטפי דם היו לי בירכיים ובזרועות.....
וכל אותו הזמן לא מפסיקה לרדת עלי ועל השיער הדוחה שבגופי.....
שנאתי אותה ואת השיער שלי....
ואז אמא שלי לקחה אותי לקוסמטיקאית שמרטה אותי במשך כמה שנים. אני זוכרת כמה הייתי היסטרית אם היו לי אי אילו שערות בודדות ברגליים או בידיים. הייתי בטוחה שכל אחד רואה אותם.
כנערה אני זוכרת שזה היה ממש טרמאתי ללכת לים או עם בגדים קצרים כאשר השיער החל ליגדול שוב. כי זה היה עדיין קצר מידי למריטה אך מספיק בולט לעין ( שלי כמובן).
את השיער בבטן התחלתי להבהיר, את הגבות התחלתי לסדר וגם שפם וכל זה בגיל מאוד צעיר.
היתה מגיעה אלינו אישה עולה חדשה מטיהרן שהיתה עוברת בין הבתים ומסדרת שיער לנשים.

בצבא ראיתי שכלכלית ולוגיסטית מריטת השיער הופכת למשהו מסובך אז בן זוגי ( ובעלי לעתיד), הציע את עזרתו.
הוא למד למרוט שיער בחוט מאחת החברות שלי , הכין לי מכשיר מיוחד לחימום השעווה, והיה מוריד לי בעצמו...
עד שנשאנו וזה נמאס לו....
מאז ועד היום בקיץ אני מגלחת ברגליים ובבית השחי. את השיער בידיים( שהפך למשהו פראי למדי) אני מסדרת במכונה, ובמפשעות ששם אני הכי שונאת להתעסק איני נוגעת, אני פשוט לובשת מכנס קצר או רוחצת בחוף ללא אנשים.
את הגבות והשפם אני משתדלת לסדר כי זה נראה לי הכי אלמנרטי ולאחרונה אני מזניחה את זה כי אני בקטע של הזנחה עצמית .
יחד עם זאת התחושה שלי היא שהשיער בגוף שלי הוא משהו שלא קל לי לחיות איתו .

לגבי דור ההמשך אז ככה:
הדבר הראשון שבדקתי לגבי הילדים שלי כאשר הם נולדו היה מצב השערות על גופם בעיקר של בתי.
בני נולד שעיר ואני מתנחמת בעובדה שהוא יגדל להיות "גברי " יותר.
לשמחתי בתי אינה כה שעירה ואני כבר מתכוננת מה אגיד לה ואיזה מסר אנסה להעביר לה.

לפני שבועיים העת מקלחת משותפת בני הסתכל על בית השחי שלי ושאל : אמא מה זה?" , " שיער" עניתי.
הוא צחק וניסה למשוך אותו. צחקתי גם אני והראתי לו עוד איברים שעירים בגופי ובגופו.....
לפני מספר ימים הוא צפה בי מגלחת את השיער ושאל : אמא מה את עושה? " מגלחת את השיער " עניתי
הוא התבונן בבית השחי וראה שהוא חסר שיער ושאל : איפה השיער אמא?"
"גלחתי אותו" עניתי " גם אבא גילח את הזקן, נכון? אז אני מגלחת פה...."

לפי שעה זה סיפק אותו.....

תודה על ההקשבה....

ע

מיץ, גיסתך זיעזעה אותי, והאמת, גם אחיך. גם מאוד כואב שאמא שלך הפקירה אותך להם במקום להגן עלייך.
אני כבר רואה שבתי (עוד לא בת 5) בטח תהיה שעירה כמו אמא שלה. ואני בהחלט מתכוונת לנטרל לה את כל המסרים עד גיל מאוד מאוחר. ואוי ואבוי למי שיעז להגיד לה מלה. אני לא יכולה לסבול שמכניסים לילדות קטנות רגשי נחיתות ומושגי "יופי" של נשים בוגרות, שהם בעצמם שליליים גם לנו, הבוגרות.

והיום קראתי את "הורים וילדים" האחרון. יש שם מאמר על סירוק ילדות. המאמר נפתח בתחנוני אם לבתה: "את חייבת להסתרק. תראי כמה זה יפה שמסורקים". ובהמשך, האם חושבת לעצמה "מי ירצה להתחתן איתך עם כזאת ליפה על הראש" (להזכירכם, מדובר בילדה בת 5). הילדות רוצות שיער ארוך, למרות כל הסבל. למה? תשובה של ילדה: "ראית פעם ברבי עם שיער קצר?" אלה המסרים.
בתי מגדלת שיער רק משום שהיא פשוט לא רוצה להסתפר, שלא ייגעו בה. אני מסרקת את בתי רק בימי גן, וגם זאת אך ורק בגלל הכינים (ולכן גם צמה ולא קוקו). בכל יום אחר היא לא מסורקת, פשוט מפני שהיא לא אוהבת להסתרק ולא מפריע לה להיות פרועה.
יש נשמות טובות שמנסות להגיד לי מלה ("לא צריך לסרק אותה?", "היא נורא פרועה, אי אפשר לצאת ככה"). אני פשוט אומרת להן, שהילדה לא אוהבת וזהו. יהיה לה מספיק זמן להתגנדר.
למי איכפת אם ילדה בת ארבע וחצי או אפילו 6 מסתובבת לה פרועה? למה זה כואב להם? אם לה זה לא מפריע, מה איכפת למישהו? זה בדיוק כמו הבגדים: במי זה פוגע אם היא רוצה ללבוש שמלת קיץ כתומה-צהובה-לבנה על גבי חולצת חורף ורודה עם מכנסיים שחורים עם ציורים צהובים ואדומים?
יש מין כפייה כזאת של הטעם האסתטי שלנו על הילדים, שייראו כמו שנראה לנו "יפה", בלי התחשבות ברגשות שלהם, בסבל שלהם, בהעדפות שלהם ובטעם שלהם. והמסר ברור: מאוד חשוב להיות יפה ולהתאים את עצמך לטעם החברתי. איך סבתא שלי גידלה את אמא שלי? "בשביל להיות יפה צריך לסבול". מעניין, שאמא שלי מעולם לא ציטטה את זה מתוך אמונה, תמיד מתוך ליגלוג בערכים שהסתתרו באמירה הזאת, ואיזכור המחיר שאמא שלה שילמה עליהם.

ואגב, למה בנים פרועי שיער זה בסדר? בכלל, מי נתן את השם הזה לדף הזה? אתם חושבים שלבנים אין בעיות של דימוי גוף? יש, ועוד איך יש, פחות מלבנות אבל יש.
ראיתם בת שבדיוק מגדלת את שיערה? איזה תחושה לא נוחה בשלב הביניים, כשהשיער עוד לא יכול להיאסף ולא נראה טוב פזור? השוויתם לבנים? להם אין בעיה. פרוע זה יפה.
גם אני רוצה להרגיש שפרוע זה יפה, ולכן אני לא מסתרקת כל יום, אלא מתי שבא לי. ולא מזיז לי בכלל...

שליחה על ידי גילה* » 12 מאי 2002, 15:37

בשמת - ולמי אכפת שאשה בת 29 מסתובבת לה פרועה?
לשאלה זו יש לי תשובה: לאמא שלה.

בדיוק...
אמא שלי תמיד מוצאת משהו לא נחמד להגיד על השיער שלי...
ומי הכי מתעצבן מזה שבתי לא מסורקת?
אמא שלי, אמא של בעלי, ואפילו חמותה של אחותי... זה ממש מפריע להן בעיניים, בזמן שאני לא שמה לב.
טוב, יש עוד דברים ש"מפריעים את הסדר הציבורי": ילד שמתרוצץ בעירום בבית (מה הבעיה? מספיק חם לה); ילדה שרוצה לצאת החוצה עם חולצה בזמן שלסבתות "נעשה קר רק מלהסתכל עליה" (אני מודיעה שהיא ירשה את הגנים מבעלי, שהולך כל השנה בחולצה קצרה, והן נרגעות - עד הפעם הבאה) - בקיצור, שימו לב בתוך מה אנחנו גדלנו (וזה כבר חורג רק מדימוי הגוף):
יש ספר עב כרס של "כללים" לגבי איך להיראות, מה ללבוש, איך להסתרק, מה הפריטים הנחוצים, והכל הכל אמור להיכפות על הילד, והוא אמור לקבל את זה. אני כילדה קיבלתי את זה. אלה היו "חוקי הבית".
מה שאני כן זוכרת זה את הבכי הגדול בימים של התספורת (סיפרו אותנו קצר כמו בן, ואמא שלנו תמיד גזרה "עוד קצת" יותר מדי). לכן אני לא מספרת את בתי לעולם בניגוד לרצונה (אנחנו גוזרות לה את הפוני כשהוא כבר נכנס לעיניים - אבל רק אחרי שהיא מסכימה. ועד ההסכמה הזאת מנדנדים כל הסבים והסבתות אלף פעמים "למה את לא גוזרת לה..." ולא מצליחים להבין שזה השיער שלה, אלה העיניים שלה, אם זה מפריע בעיניים אז זה מפריע לה, ויש לה זכות לחכות עד ש היא רוצה שיגזרו לה).

שליחה על ידי גילה* » 12 מאי 2002, 19:41

אני לא גוזרת להדס פוני, ולכולם יש מה להגיד על זה. כו-לם. אני כבר מכונת-תשובה אוטומטית. רק לבחור את הסדר של הנימוקים לפי השואל...

לאחותי המקסימה יש תחת גדול.מגיל שבע עשרה בערך אמא וסבתא שלנו מודאגות מזה וממליצות לה בעדינות לעשות שאיבת שומן או ניתוח.היא מתנגדת בתוקף וזעזוע מהרעיון,וממשיכה לשאת את ישבנה המקורי בגאווה.אני גאה בה ובכלל בעיני היא יפהפיה.

לאגם לא גדל השיער במהירות, ולא באופן שווה. היתה תקופה, לפני שחשבנו שצריך לספר אותו (שנתיים וחצי בערך) שהוא נראה כמו אלי אוחנה משנות השמונים (פוני קצר ושיער ארוך מאחורה) התגובות שקיבלנו היו מעצבנות עד מעצבנות נורא. שצריך לספר אותו, שצריך לספר אותו קצוץ, כדי שהשיער יגדל יותר "בריא". איזה שטויות במיץ עגבניות.
רוב ההורים שהכרתי אז, סיפרו את הילדים שלהם קצר או בתספורת מדרגה, וכולם ירדו עלינו. כשאנחנו החלטנו שהגיע הזמן, סיפרנו אותו.

רק רוצה להפנות את תשומת לבכן לעוול נוראי שמתרחש כל יום, ושבגלל דימוי גוף מעוות, חצי מתושבי העולם המערבי, בקירוב, מעבירים סכין חד על עור הפנים והצוואר הרך והעדין. איך זה שהם לא מאשימים בזה את חצי העולם השני?
סתם, בצחוק.
אבל תסבירו לי מה ההבדל, ולמה כשאנחנו מורידות שיער אנחנו קורבנות אופנה, וכשהם מתגלחים הם רעננים ומושכים?

שליחה על ידי גילה* » 13 מאי 2002, 09:46

אם הייתי בן, הייתי מותרת לעצמי (שוב חסר ההוא המוציא לשון).
תזכרי, מסעדה, שיש להם את האופציה כן לגדל זקן, או לתחזק זיפים סקסיים באורך 2.5 מ"מ, או כל מיני אחרים. הם לא חייבים להתגלח.

גילה מתוקה, אצלי בבית זו לא אופציה. מספיק לי השערות שיש לו בגב (-; ואם היו לנו כמה עשרות אלפי שקלים, שנינו היינו הולכים לעשות אוברול בלייזר.
זיפים של מיקי רורק זה אחלה, זיפי-שיבה עוד לפני גיל ארבעים - לא משהו.

גילה, את כל הזמן חחפשת את זה

????
הוא נוראאאאא פשוט...
: - P כמובן בלי הרווחים יתן לך את

שליחה על ידי גילה* » 13 מאי 2002, 13:19

נאוה - כן! אני כבר אצייר את כל המוציאי לשון שחסרו לי בשבוע האחרון - p-: p-: p-: בעצם - אולי חסר לי עוד ראיזה אחד p-:
אורחת - טוב טוב, לא התכונתי שגם אצלך בבית יהיה שמייח! (-:
רק אמרתי שגברים הרבה פחות מתוסבכים מאיתנו בנושאי שער שעירות ושעיר לעזאזל.

אני קוראת את הדף ונהנית...
קודם כל מברכת על חוסר שעירותי...
בטופס הזמנת הזרע (כדי ליצור את יהונתן המקסים) כתבתי בהערות שאני מבקשת תורם "לא שעיר"
ההסבר: אני לא אוהבת גוף שעיר בגברים ובטח לא בנשים...
אני התברכתי בגוף מאוד לא שעיר ובראש עשיר בשיער (אותו אני מגלחת בקביעות (עם מכונה...)
כמובן שכולם חייבים להעיר על הראש המגולח ועל חשיבות השיער לנשיות וכל מיני כאלו... אני מעיפה אותם משם לפני שהם קולטים מה קורה...
על המשקל שלי כבר התייאשו מלדבר

יהונתן היה עם שיער ארוך ופרוע עד גיל שנתיים וחצי. התספורת הראשונה הפכה אותו ל"ילד גדול".
אני משתפת איתו פעולה בענייני תספורת אבל
גם לא מתביישת לשאול כל יום אם הוא רוצה להסתפר כשהקיץ מתחיל והשיער דביק ולא נעים רוב הזמן .

כשהוא גילח את הראש כמוני הוא נראה כמו תלמיד זן - איש קודש קטנטן

וההערות של כולם?
הם מעירים? - אני לא שומעת...

האמת, נמנעתי בכוונה להכנס לדף הזה עד עכשיו. הבת שלי גדלה על טלויזיה, סרטי וולט דיסני וברביות והמסר ברור. אני לא יודעת מאיפה היא שמעה את זה אבל היא כבר "יודעת" (בת 5 פלוס) שאוכל משמין. אני חושדת בשכנים. היא כבר עושה את החישובים שלה. אני מאוד משתדלת לא להכנס איתה למלחמות על אוכל וזה באמת נורא קשה. אני מציעה איזה אלף פעמים מיליון דברים וכשהיא אומרת על הכל לא אני מחכה שהיא תודיע כשהיא תרעב מה היא רוצה. בדר"כ זה ממתקים.
אנחנו תוצר של הסביבה בה אנחנו גדלים וגם אני בדיעה שאני רק יכולה להעביר מסר שירקות ופירות זה בריא ושאמא לא מתאפרת ולא מתגנדרת.
מצד שני - דווקא אמא מטופחת שנראית טוב ושומרת על תזונה נכונה יכולה להעביר את המסר יותר טוב מאמא שנראית מוזנחת ולא רוצים להידמות לה. נתתי לעצמי רעיון

אין מה לעשות, אנחנו זקוקים בגיל מסויים לאהבה של כל הסביבה שלנו ואנחנו ננסה להשיג אותה כמעט בכל דרך שנצליח ואם זה מה שהחברה שלנו משדרת - אז אנחנו נאמץ לנו את הכללים האלה. בגיל גבוה יותר, אנחנו מתמרדים ומחפשים את האני האמיתי שלנו (או מה שנשאר ממנו) ומרשים לעצמינו להיות שונים.
אני לא בטוחה שהמסר שלי כאמא: 'אני אוהב אותך בכל מצב' הוא יותר חזק מהמסר החברתי, אבל טוב שהוא נמצא שם.

מישהי יודעת איך מכינים בבית סוכר להוצאת שער?

חגית, יש לי ילדה בת 3וחצי שמעריצה אותי מבחינת המראה החיצוני שלי .וזה בזכות האבא שלה. היא כל הזמן חוזרת על מחמאות שלו ,כמו "איזו חתיכה את." או "אמא ,כמה שאת יפה." מענין שהיא חוזרת על עוד משהו שהוא עושה...
זה מכה בטוסיק. שמתי לב שזה תמיד מתרחש שאני במטבח מכינה אוכל

.
אני דווקה אמא שמתגנדרת ומתאפרת ואוהבת להתלבש. וגם מגלחת רגליים. אף פעם לא חשבתי שיש בזה משהו
פסול. דווקה די נהנתי מזה, עד שקראתי את הדף

.

כמה דברים שקראתי לאחרונה עוררו בי עוד מחשבות על הנושא..
מסתבר שעניין גילוח הגוף לנשים חדר לאופנה בתחילת המאה הקודמת כשחברת גילוח גדולה (ג'ילט נדמה לי) חשבה איך להגדיל את השוק.. והחליטו לשכנע נשים לגלח שערות, וכך להכניס אותן למעגל הצרכנים.

דימוי הגוף הנשי שנחשב אידיאלי בשנים האחרונות, של שלדים מהלכים, עצמות בולטות, בלי חזה, ירכיים וטוסיק חדר לאופנה הרבה בגלל מעצבי האופנה המובילים, שרבים מהם הומוסקסואליים, והגוף הנחשק בעינייהם הוא גוף של נער צעיר, שטוח ודקיק. לא במקרה מדובר על גוף "נערי". הדימוי הדפוק הזה אפילו לא הומצא וטופח בידי גברים שנמשכים לנשים.

בסופשבוע של מעריב מהשבוע מספרת הדוגמנית מעין קרת על חייה כדוגמנית אנורקסית. לפני כמה שבועות סיפרה עמית מכטינגר על ההתמכרות שלה לסמים ואובדן הנעורים בעקבות הקרירה כדוגמנית.
הסבל והעצב שעולים מהסיפורים שלהן מדהימים. בעיקר בגלל שהן מייצגות בעולם שלנו את האושר המושלם: דוגמניות בינלאומיות, מרויחות הרבה, יפות..

אני לא זוכרת אם סיפרתי פעם, אז אספר שוב:
כל פעם שאני נתקלת במקרה בערוץ האופנה בטלביזיה, אני נחרדת מחדש. עולים בי דימויים של סרטים מיום השואה.

אולי אני טועה (בשמת ,תעזרי לי) אבל אני זוכרת ששיטות הורתדת שער במרומות חמים כמו מצרים ,למשל, היו קיימים
מזמן.
אני הגעתי ממדינה שלנשים פשוט לא היו שערות בגוף וגם לגברים לא כ"כ. אני התברחתי בכמות שער ועוד במקומות
ממש לא מיועדים לכך. (גיליתי שבארץ יש לא מעט בנות שעירות הרבה יותר ממני). זה די הרס לי דימוי הגוף שלי,
במיוחד ששם לא היה מקובל להתגלח. אז אני ,אישית ,מברכת אפשרות הגילוח.
ובקשר לאנורקסיה ,לדעתי זו אותה בעיה כמו השמנת יתר. למה שלא נרחם על השמנות? זה מאוד מזיק
לבריאות וזה נחשב כמחלת המאה הזאת. עוד פעם ,זה רק ניחוש שלי (בשמת?) ,אך השמנת יתר יותר נפוצה
מאנורקסיה. בכל מקרה שניהם מחלות נפשיות.

אלונה,
על שמנות מרחמים ועוד איך, לפעמים גם לא בצדק.
רזון נחשב למשהו טוב ונשאף.

אלונה
השמנת יתר היא לא מחלה נפשית אלא בעיה גנטית, או של הרגלי אכילה רעים. לעומת זאת אנורקסיה, אכילה כפייתית (כלומר בולמוסים חוזרים ונשנים), בולמיה, ושאר הפרעות אכילה (פיקה, אות'ורקסיה, הפרעת התעמלוות כפייתית וכו'). אלה נובעים ממניעים נפשיים ומוגדרים כהפרעה נפשית. אך השאלה היא מדוע אנורקסיה נפוצה יותר היום מאשר מבעבר? התשובה היא השינוי של הדימוי הנשי האידיאלי ביננו. לא מדובר במודעות יותר גבוהה - זאת הוכח בניסוי שבו הוכנה הטלוויזיה לתוך אי (לא זוכרת את שמו) והתוצאה היתה אחוז גבוהה יותר של אנורקסיה ובולמיה.
ועוד משהו : אומנם השמנת יתר אכן יותר נפוצה מאנורקסיה, אך מכיוון שאינה הפרעה נפשית - כך מתבטלים כל הנזקים הנפשיים הקשים יותר שיש באנורקסיה. השמנת יתר גם פחות מסוכנת לבריאות ואחוז המוות כתוצאה מכך הוא פחות גבוהה. בנוסף לכך - אחוז הסובלים מהפרעות אכילה הולך וגובר, וגיל הסובלים הולך ופוחת.
גם אני נתקלתי בהרבה בנות 5-10 שכבר יודעות שאסור לאכול הרבה כי זה משמין. ככה אנחנו רוצות לחנך את ילדינו? האם הקריטריון שעל-פיו הם צריכים לאכול הוא מראה חיצוני או תחושת רעב ושובע שבגילאים האלה, לפני החינוך והדיאטות, עוד מותאם לגוף ודורש את מה שהגוף צריך לא יותר או פחות.

לא מדובר רק בחינוך לקבלת הגוף, ובקבלת הגוף שלנו - אלא גם להרחיק שיחות על קלוריות, שומנים, דיאטות וכו' מהילדים.

באיזו תוכנית תעודה בערוץ 8 ראיינו גברים, בין היתר על נושא האישה האידיאלית בעיניהם גם מבחינת אופי וגם יופי.
כמעט כולם "הודו" שירצו חתיכה אנורקסית לצדם בבילוי או מפגש עם חברים (כנראה כדי להרשים) ,
אבל במצבים אינטימיים ובכלל למטרה רצינית יותר, הם מעדיפים נשים "אמיתיות" והכי מושך בעיניהם אישה שמרגישה טוב עם עצמה.

בכלל, בהמון כתבות עיתונאיות למיניהם שעוסקות בענין, חוזר המוטו שמה שמושך גברים בעיקר זה אישה שמרגישה טוב עם עצמה ועם הגוף שלה. לאו דווקא ברבי דקיקה והאמת אפילו, שלהיפך.

זה מדהים הקטע הזה שבשביל השואו רוצים כוסית, אבל בחיים "האמיתיים" רוצים אישה כפי שהיא.
מה זה הפער הזה בין החיים כפי שהם לפנטזיה שיש לאנשים בראש על החיים?
get a life!

בת החמש שאלה אותי השבוע: "אמא למה את רוצה שאני אסגור את הדלת כשאת הולכת ערומה?"
שאלה מעולה. מה הייתן עונות?

למה, באמת?

אופס!
קראתי: אמא למה את רוצה שאני אסגור את הדלת כשאני הולכת ערומה?

מה הייתן עונות?
אצלנו התשובה היא "אני רוצה פרטיות."

כמו המסעדה. זה מה שהסברתי: שיש איברים שהם יותר פרטיים, ואני לא רוצה להראות אותם לאף אחד חוץ מ... (ואז היה דיון במי כן).

אוי. אם כבר מדברים על פרטיות (ועל אז מה ההבדל בין...? ) -

היום הדולב שיחק עם ילדה קצת יותר קטנה ממנו. הם הדיעו ללתת נשיקות זה לזה (משחק רגיל, שהתפתח מנשיקה על מכה, דרך - כל מי שבסביבה נותן נשיקה למי שקיבל מכה, ואז בגלל סימטריה כולם נותנים וכולם וכו').
באיזשהו שלב דולב התחיל לבקש נשיקות במקומות, והוא ביקש גם נשיקה בתוסיק (לא מפתיע - הוא מקבל שם הרבה מכות בנפילות, ובהתאם - נשיקות), וגם בבולבול. כאן היא היססה, אמרתי לה שהיא לא חייבת, והצעי לה לתת נשיקה בפופיק כתחליף (הצעה שהתקבלה).
כשאני חושבת על זה - לפני כמה ימים הוא ביקש גם ממני נשיקה בבולבול, לא שוכרת מה אמרתי, אבל לא נתתי (כנראה איזשהו סוג של "לא עושים את זה").

אני משערת שעוד פעמים ספורות כאלה, הוא יפסיק לבקש, וישאר עם איזה מטען של "הבולבול הוא לא איבר כמו כל איבר אחר".
טוב? רע? מה אתן עושות? מה אתן מציעות?

גילה,
ארוע מאד דומה היה אצלנו ממש לא מזמן.
אני אמרתי ליובל שאני לא מנשקת אותו בבולבול. שבבולבול שלו אסור לאף אחד לגעת חוץ ממנו, מאבאמא כשהם רוחצים או מטפלים בו.
את ההרחבה לגבי רופאים אני משאירה לפעם הבאה.
אני רוצה שהוא יהיה מודע מאד אם משיהו ינסה חס וחלילה לפגוע בו ושירגיש שזה לא בסדר. (אוף, אני מתכווצת רק מלחשוב על זה! למה יש כאלה אנשים בכלל?)
אני מנסה להעביר את המסר שהבולבול הוא אבר פרטי, ולא חלילה "רע", ושאי הנישוק שלו נובע מכיבוד של הפרטיות שלו ולא ממניע אחר.
אולי אפשר לשלב את זה עם איזה מחמאה לבולבולון (-:

בכל אופן, את הטוסיק אני עדיין מפקיעה מהגדרתו כאבר מיני, יען כי אני לא עומדת שלא לנשק אותו (-:

גילה, היתה לי בעיה כזאת עם בתי לפני כמה זמן, ובאמת העליתי את זה בפורום ולא הצליחו למצוא תשובה.
גם לדעתי יש בעיה שאחרי שניסינו להתייחס לכל האיברים בטבעיות ובלי הפלייה, פתאום יש איבר אחד שאסור לנשק, ולא ברור להם למה.

אין לי בן, אבל אני מוצאת את ענין קיפוח הבולבול מוזר ומעציב קצת. מה ענין? למה בעצם אי אפשר לנשק את הבולבול של הפעוט? אני לא מבינה גדולה בפסיכולוגיה וכאלה אבל נראה לי שאם רוצים ליצור בעיות של פחד ממין, מעצורים תסביכים וכאלה, זו בדיוק הדרך.
בגיל חמש הם כבר מתחילים להתפתל בחוסר חשק כשאת רוצה לגפף אותם שניה אחת יותר מדי. כך זה אצלינו, אולי אצל אחרים בגיל אחר אבל התופעה ידועה. יש להם דברים לעשות, להגיד, למהר אליהם, והם לא רוצים שתציקי להם. הסיכוי שהם ימשיכו לבקש ממך נשיקות באיבר המין בשלב מאוחר יותר מתקופת הפעוטות נראה לי קטן מאד מאד. אבל הזיכרון של הימנעות של אמא, אמא!! מחלק מגופם מן הסתם ישאר שם לתמיד.
ובקשר לשאלה מה לענות על למה סוגרים את הדלת אז זה מה שעניתי: (מאחר ואת שיחת "הפיפי שלך הוא מקום עדין ולאף אחד אסור לגעת בו או לראות אותו אם את לא מסכימה" עשינו כבר, ומאחר והיא שאלה בדיוק ברגע ששאלה, עניתי לה ככה מהלב את האמת) :
אני אוהבת ללכת עירומה. אבל רוב האנשים חושבים שזה דבר להתבייש בו. הם לא הולכים עירומים בציבור ואם מישהו אחר יעשה את זה לפניהם הם ירגישו מאד מאד לא נוח. יש הרבה דברים שאנחנו לא עושים ליד אחרים כי זה מביך את האחרים . הגוף שלי יפה ואני לא מתביישת להראות אותו, הדגשתי והיה לי חשוב להדגיש, אבל זה לא מנומס להסתובב בעירום כי אנשים אחרים עלולים להרגיש מזה לא נעים.
(הבהרה: הגוף שלי יפה למרות הרגליים העקומות, הבטן הלא יורדת והשערות. יפה במובן של לא צריך להסתירו בגלל יופי או אי יופי. זו לא הסיבה.)
אחר כך חשבתי שלא הדגשתי מספיק את ענין האיברים האינטימיים, למי כן מראים, מה ההבדל בין איבר מין לידיים או פנים. אבל יהיו על זה עוד שיחות. אני בטוחה. (-:
ודרך אגב, היא סיימה את השיחה ב "אבל אני כן מתביישת" .נדמה היה לי שהיא מבקשת אישור לכך שזה גם בסדר, ועניתי שזה בסדר גמור. שכל אחד בוחר אם להתבייש או לא להתבייש וגם להתבייש זה בסדר.
(הנה דוגמא לאיך שהיא מתביישת: בסופשבוע-בים היא התרוצצה עירומה ואז בחרה בגדים מהתיק ונכנסה לאוהל תוך שהיא מודיעה: "תשמרו שאף אחד לא יכנס ולא יציץ. אני מתלבשת!")

אין לי בן, אבל אני מוצאת את ענין קיפוח הבולבול מוזר ומעציב קצת. מה ענין? למה בעצם אי אפשר לנשק את הבולבול של הפעוט? אני לא מבינה גדולה בפסיכולוגיה וכאלה אבל נראה לי שאם רוצים ליצור בעיות של פחד ממין, מעצורים תסביכים וכאלה, זו בדיוק הדרך.

הכל נכון. מאוד. תיאורטית - אני מסכימה לגמרי.
אבל לי יש עכבות.
ד"א - לא מנעתי מהחברה לנשק אותו, זה היא שהיססה, ולכן נתתי לה פתרון (שאינו קוטע את המשחק).

בילדותי, כשאמא שלי היתה גומרת להתקלח היא היתה יוצאת למרפסת לתלות את המגבת. כששאלתי אותה אם היא לא מפחדת שיראו אותה מבחוץ היא ענתה לי: "מי שראה כבר לא מתרגש ומי שעוד לא ראה - הגיע הזמן שיראה".

כל הכבוד לאמא של עירית.

לי יש ילדים משני המינים, ומעולם לא נישקתי את הפות/הפין.
מצטערת, זה האבר היחידי בגוף שלא נראה לי מתאים גם להורים לנשק.
זה הגבול שלנו (בעלי מרגיש בדיוק כמוני, ופועל בדיוק כמוני. כלומר: זה המקום היחידי שאנחנו לא מנשקים).
הבעיה שלי היתה רק איך להסביר לילדה את האפלייה של האבר הזה שלה.

בשמת, למה בעצם את רוצה להסביר? היא שואלת? יש, אחרי הכל, דברים שמבינים לבד.
(אני מניחה שאני לא היחידה פה שלא הסבירו לה כלום על מין והיא בכל זאת הבינה בסוף...)
ואני מה זה שמחה שלא נפגעתן מה"חוסר עדינות" שבו כתבתי קודם. (לא, נכון??)

_בשמת - ולמי אכפת שאשה בת 29 מסתובבת לה פרועה?
לשאלה זו יש לי תשובה: לאמא שלה._ (גילה)
כשהייתי רוצה להסתובב פרועה או מלובשת "מוזנח" (לפי מילון פולני עברי) אז אמא שלי היתה אומרת: לא יגידו "מי זאת הילדה השלוכית הזאת" אלא "מי זאת האמא של הילדה הזאת..."

בסופשבוע-בים היא התרוצצה עירומה ואז בחרה בגדים מהתיק ונכנסה לאוהל תוך שהיא מודיעה: "תשמרו שאף אחד לא יכנס ולא יציץ. אני מתלבשת (ענת ג)
זה מזכיר לי את הפרסומת לאיזו חברת הלבשה (קסטרו?) עם היפיוף ההוא. קיבלתי באימייל אבל נראה לי שזה היה גם בטלויזיה.
רואים אותו שם בחוף נודיסטים, איך כולם באים ומציצים כדי לראות אותו לבוש.
מעבר לזה שהוא יפה נורא (אה! דודי בלסר! הורס...) הפרסומת הזאת ממש מצחיקה. אותי.

יונתן התחיל לאחרונה להתייחס מאוד לציצים שלי שגדלו (עוד יותר, הרבה מעבר לדרוש) בהריון. הוא נותן לי נשיקות ואני מנסה להתגבר על אי נוחות שעולה בי במחשבה שהרי אם עדיין הייתי מניקה (ואם יש משהו שאני מצטערת עליו זה שאני כבר לא), זה היה הדבר הכי טבעי בעולם. חוץ מזה שהפושטק הקטן גילה שלא נעים לי מגע בפטמות ובטבור ומיד העלה את הפעולות האלה לראש סדר העדיפויות שלו. צחוקים (שלו).

מחשבה שעלתה בי בקשר לדימוי הגוף שלי: כאמור אמא שלי, אבא שלי, אחי - כולנו התייחסנו לעירום במסגרת המשפחה בנוחות מירבית. זה לא אומר שהיא מרוצה מהגוף שלה, בכלל לא; זה לא אומר שהיא לא שומרת על דיאטה כל החיים; וזה לא אומר שהיא לא מתביישת ללכת בבגד ים.
וזה מה שירשתי ממנה. אני מרגישה מאוד בנוח עם הגוף שלי בד' אמותי ואחרת לגמרי כשאני בחברה. סה"כ זה נראה לי תקין, בריא למדי, גם אם לא אידאלי.

בשמת, למה בעצם את רוצה להסביר? היא שואלת?
כמובן שהיא שאלה, וכבר כתבתי על זה בעבר. אחרת מה איכפת.

ורד, כתבת - _זה מדהים הקטע הזה שבשביל השואו רוצים כוסית, אבל בחיים "האמיתיים" רוצים אישה כפי שהיא.
מה זה הפער הזה בין החיים כפי שהם לפנטזיה שיש לאנשים בראש על החיים?_
אולי זה הפער בין מה שצריך כדי לעמוד בסטנדרט החברתי (אשה ברבי, קריירה מזהירה, אוטו חדש וכו' וכו'), מה שמוטמע כל כך פנימה עד שקשה לזהות שהוא לא בא מתוכך. לבין הרצון הפנימי, שנובע ממקור הרבה יותר עמוק (אבולוציוני? נפשי? רוחני?) - אשה "אמיתית", כלומר זו שרוצים לבנות איתה חיים, ואולי גם כיוון אחר של קריירה במקום עו"ד/ רופא ועוד ועוד. נניח, מיטה משפחתית, חינוך ביתי - הדברים האלו שמרגישים נכון, אבל הם כל כך שונים ממה שחינכו אותנו לחשוב עליו כנכון לנו.

שליחה על ידי Dan_Kap* » 20 יולי 2003, 10:37

ההשפעה של הפרסומות הגלויות והסמויות גם נידונה בדף על פרסומות מטופשות .

ניתן למצוא שם הצעות שהועלו לגבי איך להקטין את ההשפעה שלהן על ילדים וילדות...

22]מאמר בהארץ 10[/po] על אופנת ה-Bratz לעומת בארבי. (אגב טעויות נפוצות בעברית ב, צריך לומר אנורקטית ולא אנורקסית. אוף.)

(גיליתי היום את הדף הזה)
דברים שנזכרתי לגבי הורדת שיער:
ממתי ואיפה - ההסבר החברתי, אם אני לא טועה, הוא למשוך את הנשים עוד יותר לכוון של "ילדה קטנה" . ילדים חלקים ממבוגרים, ולכן אשה חלקה תקבל ציון טוב יותר. נדמה לי שבגלל זה גם ניתנת עדיפות לאשה בלונדינית - ילדים ככלל הם בהירי שער יותר ממבוגרים (יש הרבה ילדים בהירי שער שגדלים להיות שָטֶנים ואף כהים מזה). אלונה הזכירה שבארצות חמות, כבר ממזמן... אז נזכרתי באיזה סיפור (נדמה לי באיזה קובץ של "סיפורת נשים עברית", אין לי כח לבדוק) של הילדות המסכנות בתימן שהיו משיאים אותן על כורחן בגיל 8 נגיד לאיזה חטיאר חרמן בן 70. טקס ההכנה לליל הכלולות כלל מריטת שיער של כל השיער באיבר המין. התחלה מתאימה לחיי האונס שמתחילים למחרת.

משפט של חברה [שלמדה איתי בקורס "הפסיכולוגיה של האשה" של ד"ר (אולי עכשיו כבר פרופ'?) אריאלה פרידמן בת"א - השיחה התעוררה מן הסתם בעקבות משהו שנאמר בקורס ] , לגבי הורדת השיער, על המסר החד משמעי בזה: "הגוף שלך לא טוב כמות שהוא. נולדת פגומה". זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את הדבר נאמר, עד אז, אבוי לבושה, לא חשבתי על זה. רק קיטרתי על הטירחה והכאב.

סיפור של חברה אחרת, שעשתה טיול ארוך במזרח, ופגשה כמובן אנשים רבים מכל מיני ארצות. היא תארה איזו שיחה שנערכה בינה לבין עוד מישהי / מישהן, לגבי זה שבגרמניה ושווייץ נשים לא מורידות שיער מהרגליים (כן כן שמעתי מעוד מקורות!) , הן מתפלספות להן על הנושא, ואיתן יושב בחור גרמני. אחרי זמן מה הוא אומר: על מה אתן מדברות? בטח שמורידות. רגליים יפות, סקסיות, במורד שמלות מיני, מממ.. מה קורה לכן. כיוון שהחבורה היתה ביחד עוד איזו תקופה, הן הסבו את תשומת ליבו לכל בחורה ואישה גרמניה / שוויצרית שנקרתה בדרכן אח"כ. כולן היו בלתי מרוטות, והוא כל פעם הופתע מחדש.
מסקנה מעוררת קינאה: כשאתה גדל עם זה וזו הנורמה, זה נראה לך שיא הטבעיות ואתה לא רואה את זה - לא כפגם בכל אופן. (והלוא גם שם חשופים לכל אותן פרסומות של ברביות מוכרות מכוניות יוקרה וכו'!)

ואני בכל פעם שאני מוציאה את התואם - סופט-אנד-איזי המקרטע, יש לי יסורי מצפון חינוכיים קשים. כ"א משני בני בתורו , בגיל פעוטות, חושב שזה מכשיר מאד מענין ורקוצה לשחק איתו. ינוקא הרי רוצה לעשות מה שאמא עושה. לוקח המכשיר (מנותק מהחשמל כמובן) ומצמי דלרגלו, ואני מתחלחלת למראה. ישר עושה לי המחזה לאפשרות של "הילד שלי לא מרוצה מעצמו והולך להכאיב לעצמו כדי למצוא חן בעיני אחרים ולהתאים עצמו לנורמה דפוקה".
כתבתי פעם באיזה דף כבר לא זוכרת איפה ובאיזה הקשר, לגבי זיהוי אפליה. כשתוהים "האם יש אפליה בין קבוצה א ל-ב", לדמיין את הסיטואציה בחילוף הדמויות בנות הקבוצות השונות.
למשל, רואים איזה שידור ממליאת הכנסת - רואים באולם 3 נשים ו100 גברים - וזה נראה לנו טבעי לחלוטין - נא לדמיין את המחזה בהיפוך מספרים, 3 גברים ו100 נשים. אם זה נראה מעוות לגמרי - ז'תומרת שגם המחזה המקורי מעוות לגמרי, ורק התרגלנו אליו.
תינוקי המתוק עושה סימולציה עם הפינצטה של אמא, אם מתעוררת בי תחושת אי נוחות קשה לראות אותו מקרב את הדבר המתכתי המבריק הדוקרני והצובטני הזה אל גופו המושלם --- סימן שמשהו כאן לא בסדר.

פעם שמעתי את דיאנה קרת הנהדרת אומרת "כולנו יודעות שהתינוקות שלנו נולדים מושלמים, ורק אח"כ בגלל שעוברים לראות אותם דרך עיני החברה מתחילים לגלות בהם פגמים. (צטוט מהזיכרון).

מישהי כבר כתבה למעלה על ענין עיצוב האופנה ע"י הומוסקסואלים. היתה תקופה שהייתי מסתפרת בבית של אחד, גיי, חבר של חבר של חברה, שבעצם הוא מעצב אופנה אבל יש לו ידיים טובות אז סיפר פה ושם עד שיעבור להתפרנס רק מעיצוב. אכן יש לו היום "סלון לשמלות כלולות". הוא ובן זוגו היו שני אנשים אינטיליגנטים, שנונים ומוכשרים. מזעזע בעיני לחשוב על מה "מתבזבזים" הכשורונת שלהם. הם ניסו נואשות לעצב אותי לפי צו האופנה - למשל, הגבות שלי מאד הטרידו אותם. חזור והסבר הסבירו לי שגבות עבות כמו של ברוק שילדס זה פסה, עכשיו מורטים דק דקיק. ואם צבעתי
את השיער בהזדמנות זו, הרי צריך לשבת איזה זמן לחכות שהצבע ייתפס, היו נותנים לי כוס תה ומזמינים אותי לשבת איתם לצפות בערוץ האופנה, והם היו שוקעים בדיונים מרתוניים על הבגדים המוצגים. נדהמתי לחשוב שבעוד בעיני מישהו שמחליף את כל בגדיו ומראהו כדי להיות אופנתי זה פטתי ואני רואה בזה הפרעת אישיות קלה, בעיניהם זה בדיוק הפוך - זה שלא ראיתי ב"להיות אופנתי" ערך חיובי (שלא לומר עליון) נראה להם הזוי ומופרע.
הם טענו שבאופן כללי אצל הומואים המראה החיצוני חשוב הרבה יותר מאשר אצל סטרייטים. אני זוכרת שנתנו את הדוגמה של הפרסומות של "מי עדן" - היו אז פרסומות שראו את המובילים החתיכים מעבירים את המיכלים מאחד לשני לצלילי מוזיקה (של בטהובן? "מקהלת העבדים" או משהו כזה?), והסבירו לי שברור שהפרסומת הזו מיועדת לגייז.
האמת שבטענה לגבי חשיבות המראה החיצוני אצל גייז נתקלתי בעוד הרבה מקומות. כמובן שיש יוצאים מהכלל לא מועטים, אבל בגדול אני חושבת שזה נכון.
אז הנה, צרוף של בכלל התעסקות יתר באופנה, + קביעתה ע"י מעצבים מובילים שמי יודע איך הם תופסים את גוף האשה.

< לקחת בחשבון שמבחינתי הדבר היחיד שיותר גרוע מללכת לקנות בגדים זה ללכת למספרה. שתכופות הייתי מפנטזת על הבגוד האחיד בסין הקומ' . אין לי שום התחברות למשפטים כמו של עירית לינור הדלוחה, "הלאה התרמית הזו של טיפולים פסיכולוגיים - התרופה הטובה ביותר והיחידה נגד התקף דיכאון זה קניית בגדים"
למרות שאני מנסה לדמיין שכנראה היא מרגישה בחנות בגדים מה שאני מרגישה בחנות ספרים, כלי בית, כלי עבודה, או משתלה , ומה שבעלי מרגיש בחנות דיסקים וDVD>

הן הסבו את תשומת ליבו לכל בחורה ואישה גרמניה / שוויצרית שנקרתה בדרכן אח"כ. כולן היו בלתי מרוטות, והוא כל פעם הופתע מחדש.
יש לאירופאיות יתרון בזה שהן בהירות ולכן השיער שלהן על הרגלים פחות בולט. הן לא מסירות אבל מרחוק זה נראה כאילו אין. בגלל זה הוא היה מבולבל...
יש לי חברה שמתהדרת האידיאולוגיה של אי-הסרת-שיער-רגלים מטעמים פמיניסטיים.
השיער שלה על הרגלים בהיר מטבעו כמו השפם שלי אחרי שאני מחמצנת אותו. נראה אותה מתהדרת באידאולוגיה הזאת עם שיער רגלים כהה.

עוגיה,
מפי הוצאת מילים.

הם טענו שבאופן כללי אצל הומואים המראה החיצוני חשוב הרבה יותר מאשר אצל סטרייטים
זה כנראה נכון, אבל לא תמיד שלילי. יש לי כמה וכמה חברים שמאז יציאתם מהארון יכולת ההתלבשות שלהם (התאמת צבעים, בדים, גזרות) עברה שדרוג מדהים. הייתי שמחה לגלות כשרון כזה אצל כמה סטרייטים...
איפהשהו, לא יעזור: נעים יותר להסתכל על מי שלבוש בקפידה. "בקפידה" -- הכוונה שהושקעה מחשבה במה שלובשים, ובמראה בכלל. זה יכול כמובן גם להיות משהו זרוק לחלוטין, אבל לא סתמי. אני אומרת את זה בגלל משהו שהוזכר כאן לגבי סירוק הילד/ה:
לפני כמה שנים, אשתו של דוד שלי זכתה לקיתונות של ביקורת על כך שאינה מסרקת את ילדתה בת ה 4-5, והילדה הסתובבה עם שיער פרוע ומלא -- אבל ממש מלא -- קשרים.
אני לא הייתי במבקרים, כי לא ממש חשבתי שזה ענייני או עניינם, מה גם שהנימוק לגבי רצונה ונוחיותה של הילדה נראה לי קביל והגיוני, אבל יכולתי להבין מאיפה זה בא. אפילו לי היה לא נעים להסתכל בשיער שלה (שיער יפה של ילדה יפהפיה), רק מלהסתכל הרגשתי גירודים וכאבי סירוק ופתיחת קשרים... והרי יש, בסופו של דבר, גבול. גם אותה אם שנמנעת מלסרק את ילדיה מתוך כבוד לרצונם והעדפותיהם, מן הסתם תתערב ותכפה את דעתה אם הם לא ירצו להתרחץ חודש.
סוף סיפור: בת הדוד שלי כיום בת 13, ומסתרקת. ועוד איך. אמא שלה עדיין פרועה... מוסר השכל: אין.

נראה אותה מתהדרת באידאולוגיה הזאת עם שיער רגלים כהה.
ואני רוצה לבקש מ ה עוגיה ו סמדר נ לדמיין, רק לדמיין, עולם הזוי, שבו כמו שבחור חתיך במכנסיים קצרים וידיים חשופות נתפס אצלנו כ"יפה" גם אם השיער על גפיו אינו בלונדי ובלתי נראה -
כך גם אשה !
השיער הנוראי
לא היה נראה לנו כנוראי
ולא היינו צריכות להקדיש זמן ועצבים ומחשבה לענין הזה
"היי, בא לכם ללכת לבריכה?" - אצל בנים: כן או לא בהתאם לחשק

אצל בנות: "אוי לא! נורא בא לי אבל אי אפשר! לא הורדתי שערות מהרגליים/----!"

אגב בגדי ים - אני כבר כמה שנים עם מכנסי רחצה של בנים וסלמאת. ותמיד כשאני רואה שידורים של תחרויות אתלטיקה למינהן אני תוהה עד כמה באמת נוח לספורטאיות עם בגדי הגוף חושפי המפשעה לעומת הבנים עם המכנסיים.
ולכל אלה שיסבירו שזה ודאי מאד נוח כי מונע כל הפרעה שהיא בתנועות של מפרק הירך (חיבור הירך לאגן) -
א, כל אלה שמתעמלות באולם (התעמלות קרקע, קפיצות טרמפולינה וכו') לובשות בגד גוף ארוך שרוולים, מה, לא היו רוצות לחסוך הפרעה בתנועות הידיים?
ו-ב', תראו לי את אותה ספורטאית שאין לה את התנועה האוניברסלית הטעונה של משיכת בגד הגוף החוצה מהתחת בסוף המופע שלה.
(מענין אם מישהו עשה מחקר וישב עם שעון לבדוק כמה זמן משקיעות נשים בבריכה/ים בסידור בגד הים שוב ושוב ).

וגם:
חריץ בבדל האוזן, ותחיבת דיסקית גדולה יותר ויותר
חריץ בשפה התחתונה ותחיבת דיסקית כנ"ל
חישוקים על הצואר, זה מעל זה, עד שהסנטר נשען על מגדל החישוקים שנשענים על עצמות הבריח. (בשבט המסאים. שרירי הצואר נחלשים עם הזמן. אשה נואפת מוענשת ע"י זה שמוציאים את הצמידים האלה ומפרקתה נשברת).
עקירת שיניים קדמיות
השחזת שיניים לצורת ניבים
פירסינג
קעקועים
יצירת צלקות ע"י כוויות או חיתוך
שבירת העצמות בכפות הרגליים בגיל חודשים ספורים, ואז הידוק בתחבושות כך שכפות הרגליים לא יוכלו לצמוח (ילדות בסין)
מחוכים עוצרי נשימה (תארו לכם מה הן הרגישו - מי לא מכירה את ההרגשה של פתיחת החזיה והעפתה לכל הרוחות עם ההגעה הביתה בסוף יום עבודה מנומס)
שינוי צורת אברים ע"י ריסוק רקמות שבירת עצמות תחיבת חתיכות פלסטיק הזרקת חומרים קשירה בחוטים

אמא'לה! אביה, את מנסה לעשות לי סיוטים?

אגב, בל נשכח שרוב הגברים מגלחים יומיום את פניהם (מקום קצת יותר רגיש מהרגליים).

דווקא עלייך סמכתי שבטח יש לך עוד מה להוסיף לרשימה

הם עושים את זה למען הנשים? למען היופי? או כי פחות נעים להם שיהיה להם זקן, שגם הוא דורש התעסקות?

והטרנד החדש באמריקה - ניתוח של האצבעות שיתאימו לנעלי השפיץ האופנתיות כל כך?

אביב חדש, בררר!! על זה עדיין לא שמעתי.
>סמדר שונאת -- אבל ממש שונאת -- נעלי שפיץ, גם בלי ניתוח אצבעות.<

אביה,
את כל גיל ההתבגרות שלי ביליתי בלדמיין את העולם ההזוי הזה. כעסתי, בכיתי, מרטתי, מרדתי... אחר כך פשוט ויתרתי. הייתי צריכה הרבה גייסות מאחורי כדי להוביל טרנד חדש, ולא היו לי.

אני מחזירה את הדיון לנושא שבו הוא התחיל. לבת שלי, בת ארבע וחצי, יש איזה קטע עם אוכל. היא רוצה לאכול המון. אם לא עוצרים אותה היא גם מסוגלת לאכול המון. יש לה נטיה להשמנה, ויחד עם הדפוס הזה של פיצוי עצמי על ידי אוכל זה נראה לי כמו מסלול ישיר ומהיר לחיים קשים ועצובים. אולי אני קצת מגזימה, ויש לי את הרגעים החיוביים בהם אני אומרת מה שיהיה יהיה, ושיש גם שמנות מאושרות, אבל בכל זאת יש לי גם תחושה שאם יש ביכולתי לעזור, לעשות משהו כדי למנוע את זה, אז אני רוצה לעשות אותו. וגם בעלי, שבעצמו היה ילד שמן, תורם מאוד לדאגות ומלחיץ (הוא זה שדחף אותי 'לטפל בזה'). האם יכול להיות שבגיל ארבע כבר יש הפרעת אכילה? (לטענתו כן. הוא אומר שלאכול סתם כשלא רעבים זו הפרעת אכילה). מה אני יכולה לעשות? (מעדיפה לבד ולא עם יועצים למיניהם). כרגע ההתמודדות שלנו לדעתי לא טובה- או שאנחנו במאבקים אתה, או שאנחנו (בעיקר אני) נכנעים ומתבוננים עליה בחרדה בעודה מחסלת שמונה כנפיים של עוף על האש בזו אחר זו (וזו רק דוגמא). כל עצה תועיל, אבל תהיו עדינים, טוב? (כי אני במצב נורא רגיש בקשר לכל העניין). תודה.

מכתבה שקראתי לפני כמה חודשים למדתי שיש הפרעות אכילה גם אצל תינוקות אז אני מסיקה מזה שגם בגיל 4 זה אפשרי.
יש מחלקה להפרעות אכילה אצל ילדים, נדמה לי בשניידר. שווה לדבר איתם.

הנה קישור לכתבה http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2708714,00.html

ותגובה לאמא מודאגת, ומצטערת אם אני לא עדינה.
זה פשוט עניין של נסיון אישי, ולדעתי כדאי לך לפנות לעזרה מקצועית.
גם אם לגלות שהכל תקין, ושמי שצריך הכוונה זה בעצם אתם כהורים.

אם לבת שלך יש באמת דפוס של פיצוי עצמי באמצעות אוכל, זו אכן בעיה
כילדה, מתבגרת אני פיציתי עצמי עם אוכל בלי סוף.
וכיום כאדם בוגר אני עדיין עם הדפוס הזה.

התוצאה הנראית לעין היא אמנם השמנה.
התוצאה שאינה נראית לעיין, ולדעתי החמורה יותר, היא חוסר התמודדות עם העולם.
כל בעיה, כל רגש, קונפליקט, צורך בנחמה - הכל נפתר (רגעית כמובן) ע"י אוכל.

נכון, יש אנשים שמנים ומאושרים.
זה לא אומר שהמצב של אכילה רגשית, או אפילו כפייתית, היא מצב בריא.
חשוב לראות מאיפה המצבים האלה מגיעים, ואיך אפשר לעזור לבת שלכם להתמודד איתם.

בהצלחה.