דיבור מצמצם דיבור מכבס

לי יש נטייה הפוכה משלך: לדבר במלים קיצוניות, לבטא כל דבר במלוא הכעס, השנאה, הגועל... וזה דבר נורא בעיני. אני יודעת שזה נורא לסביבה ואני בטוחה שזה נורא גם לעצמי.
בכתיבה פה אני מנסה ללמוד להתמתן, להסס, לשקול מלים.
ככל שהדעות שלי נעשות קיצוניות יותר כך אני מנסה לעדן את דרך הביטוי שלהן.
אני פוחדת ממלים. אפשר להניח שאלמלא כן היו החיים שלי נראים אחרת לגמרי. בינתיים אני משתדלת - לא מספיק, הנה אני כותבת לאדם שאני לא מכירה מלים שהמוני אנשים יכולים לקרוא - משתדלת לצמצם. לפעמים אפילו, שומו שמים, לכבס.
כרגע קראתי ב דלית ב בלוג כמה מלים בנושא הזה. מעניין.

שליחה על ידי אמא* » 10 מאי 2008, 12:59

אני כל כך, כל כך, מזדהה! אין לך מושג עד כמה.

זה הכה בי בפנים, כשהבחנתי כמה העברתי את זה לילדים שלי.
הבן שלי, בן השנתיים וחצי(!) אומר ביטויים כאלה: it's a bit too far (כשהוא לא מגיע למשהו...), not so good (כשהגרב לא מסודרת טוב...), הכל באנדרסטייטמנט.

אני כל השנים התעצבנתי על אבא שלי שהוא מדבר ומתייחס ככה לדברים. אנשים מעצבנים בטירוף, הוא אומר עליהם דברים נחמדים בלבד. לעולם (כמעט) לא יודה שהם פשוט מעצבנים. ופתאום ראיתי שאני ממש ככה. מגנה על כולם, מוצאת הצדקות להתנהגות שלהם, מיחסת להם כוונות טובות ואי הבנות, כשלמעשה הכוונות היו פשוט כוונות זדון. אני זוכרת את הפעם הראשונה כמעט, ששמעתי אותו אומר משהו שלילי על מישהו. זה היה בטיסה וישב לידנו אדם נודניק ומרגיז בטירוף. ואחרי שאבא שלי ירד, הוא חייך אלי ואמר, god riddens... ואני הייתי בהלם, וואו, הוא הרגיז אפילו את אבא שלי? אבל כן, אנשים כן מרגיזים אותו, הוא פשוט בולע ולא מודה בזה.

התחלתי לחשוב על זה וראיתי שיש לזה הרבה תועלת (כמו שתארת - גם אני מסתדרת עם כולם), וגם הרבה חסרון, והתחלתי באופן אקטיבי לתפוס את עצמי באנדרסטייטמנטס האלה, שהם לפעמים פשוט שקרים. התחלתי גם לא לוותר לאבא שלי כשהוא עושה את זה. פעם הוא הפליג בשבחיה של איזו אישה שהוא פגש בחתונה. אמרתי לו בדיוק איזה דברים מגעילים היא אמרה לי (או! היום את לובשת שמלה יפה. בד"כ מי שרואה אותך חושב שאת קבצנית. רוצה לתת לך בגדים ישנים שלו. והיו עוד פנינים...). הוא התחיל לתת לה הצדקות. לא קיבלתי את זה. אמרתי לו שהיא פשוט אנטיפתית, עד שהוא הסכים להודות בזה. סתם דוגמא.

התחלתי לתפוס את עצמי כשאני אומרת שאנשים היו בסדר, כשהם לא היו בסדר.
ידעתי שהשינוי התחיל לתפוס אותי, כשיום אחד חשדתי במכרה שלי שהיא בוגדת בבעלה (אחרי שנתיים בערך נודע לי שהם מתגרשים). פעם לעולם, לעולם, לעולם לא היתי חושבת שאישה תבגוד בבעלה. כאילו כל הנשים קדושות תמימות. בחיים לא היתי מעלה את זה בדעתי. ואז אמרתי לעצמי, וואלה, יש מצב. לא יודעת אם צדקתי או טעיתי, אבל הרמזים שהיו לי התבררו כנכונים עקרונית - שהלב שלה כנראה לא היה בנישואין כבר אז. עוד דוגמא.

היתה לי עוד הזדמנות להתאמן על לא לדבר באנדרסטייטמנט. היתי אמורה לקבל איזה משלוח, ואותה אישה מצלצלת אלי ב - 9 בערב כדי לומר לי שהיא תגיע אלי בחצות (!!!) להביא את המשלוח. ואני מן הסתם ממש לא רציתי לקבל משלוח בחצות. ופשוט דיברתי אליה בצורה הכי בוטה שאפשר (אחרי שהעדינות נכשלה בתחילת השיחה...). אמרתי לה משפטים שפעם בחיים לא היתי אומרת: "אל תגיעי אלי. אני לא רוצה לקבל את המשלוח הערב. אני לא רוצה שתגיעי. אני לא רוצה. זה לא מתאים לי בכלל". אולי זה נשמע עדין, אבל בחיים לא היתי אומרת דבר כזה. היתי אומרת רק "זה לא כל כך נוח לי" או משהו כזה. (אם תהיתם, לא הצלחתי לעצור אותה, והיא אכן הביאה לי את המשלוח בחצות!!!! ועוד התלוננה שלא עניתי לטלפון כדי להדריך אותה איך להגיע!!!).

שיהיה בהצלחה לשנינו...

אני מקשיבה.

_{(ומותר לך גם לכעוס עליי שנעלמתי לך. אני לא ממש סלחנית כלפי עצמי על זה.)}

ה מכבס, נורא נורא מזדהה.

אני דווקא חושבת שזה נחמד (כל עוד אתה לא משקר לעצמך ולאנשים הקרובים אליך- כמו בת הזוג או הילדים). אני מנסה לסגל לעצמי דיבור קצת יותר רך מהציניות הקוצנית שדבקה אלי ושולטת בשפתי מגיל ההתבגרות.

לדעתי ברגע שאתה עושה סובלימציה לדברים ובאותו הזמן חורק שיניים - זה בעייתי.
אם זה גם זורם לך מבפנים - סבבה.
אולי לא כדאי לקבל החלטה גורפת כלומר לפעמים לראות את חצי הכוס המלאה זה מדהים ולפעמים
ללא כחל ושרק.

דיון מרתק...
אני לפעמים בהתלבטות כיצד להתנסח.
לעיתים "בא לי להיכנס בבנאדם" בין אם זה בפניו או בפני אחרים, כמו למשל לרדת על הבוס וכו' ות'אמת זה לפעמים כיף,
ואפילו קצת ממכר. אנשים לעיתים אוהבים התבטאויות אמוציונליות.
מצד שני זה מרגיש לי לא פעם כהשתלחות וכגרימת נזק לזולת ולעצמי ושכן עדיף לדבר באנדראסטמייט.
שתבינו אותי נכון, בדובר על דברים נכונים, לא על להמציא דברים כדי להשתלח במישהו אחר...
צריך להיות איזה שהוא איזון פנימי, האם יתכן איזון של פשוט חצי כוס מים בלי חצי כוס מלאה ומנגד חצי כוס ריקה?

שליחה על ידי גגו* » 10 מאי 2008, 23:01

אף אחד לא מצפה מאיתנו שנגיד לו את האמת, אף אחד לא רוצה להתעמק. הלוואי והייתי נשארת אותה אנדרסטייטמנית כפי שהייתי, זאת תכונה תמימה ויפה, ברגע שנוטשים אותה לטובת חוסר הנימוס שבלאמר את מה שאתה חושב על חשבון פגיעה בבן שיחך, נכנסים לעולם בכלל לא תמים של גסויות שאדם רגיש לא יכול לשאת, או לא יכול לספוג. ואז הופכים ליצורים ממורמרים ובודדים.

_לעיתים "בא לי להיכנס בבנאדם" בין אם זה בפניו או בפני אחרים, כמו למשל לרדת על הבוס וכו' ות'אמת זה לפעמים כיף,
ואפילו קצת ממכר. אנשים לעיתים אוהבים התבטאויות אמוציונליות.
מצד שני זה מרגיש לי לא פעם כהשתלחות וכגרימת נזק לזולת ולעצמי ושכן עדיף לדבר באנדראסטמייט_

מזדהה לחלוטין. אם בחרתי בדרך אחת והיא הובילה לתוצאה לא טובה אני מיד חושבת למה למען השם סתמתי את הפה ונחנקתי ואיפשרתי את הבלה בלה וכן הלאה או לחילופין למה פתחתי את הג'ורה ודווקא באותו הרגע ודווקא בצורה שפתחתי (בחר את האפשרות המתאימה)?
מעניין אם יש אנשים שהנשוא הזה זורם להם בטבעיות ועם כל אחד.

גם אני מתנדנד בין understatment לבין אמירה בוטה. בין להצביע על מה שנראה לי כבעייה לבין "להעביר אותה". אך יש איזו תובנה שאט אט מחלחלת אצלי: אמירה בוטה גורמת להתקוממות. לעומתה, הרמיזה העדינה עוקפת את המחסום. אומנות הביטוי. אצל היוונים העתיקים זו היתה אחת ממיומנויות היסוד שנדרשו מבן תרבות. הרטוריקה. התקשורת עם הזולת גם צריכה לעמוד במבחן התוצאה. אם דברי לא נגעו, נכשלתי. לא משנה כמה יפה התנסחתי. כל איש מכירות יודע זאת היטב...

_אפשר לומר שאני אלוף הסתגלנים ואביר חצי הכוס המלאה. אני יודע להסתדר עם כולם, כמעט בבכל מקום אני אשכנע את עצמי שאני מרגיש בנוח ולכל דבר אני אדע למנות את המעלות והיתרונות והכול מגובה בנימוסים ואדיבות של האצולה הבריטית כאילו לא נולדתי פה במזרח התיכון המיוזע.
תקופה ארוכה ראיתי בתכונות האלה מעלה וסימן לבגרות אבל בעת האחרונה אני מרגיש שאני מתפשר מדי עם העולם. זה מתבטא בשימוש בשפה ואני תוהה אם משם גם צריך לבוא השינוי._\

בחיי שלא אני כתבתי וניסיתי להסוות את עצמי בלשון זכר. בחיי שלא.

_להתחיל לומר בפסקנות: זה לא טעים. לא נוח לי. קר לי. אני לא אוהב את זה. זה משעמם אותי. אני לא אוהב אותך. אתה פגעת בי ואין לי שום עניין לעזור לך.
להפסיק להשתמש ב: לא כל כך (נורא), קצת (מפריע), הייתי שמח אם (היית מפסיק לעשן לי בפרצוף), יכול להיות יותר גרוע, די בסדר, אפשר להסתדר._ כשתגלה איך, ספר גם לי. יכולה רק להזדהות עמוקות.

היום לימדתי ובפטפוט שגרתי עם התלמידים שלי על ציונים, אמרתי שהיו לי מורים שטענו ש"ציון 100 זה רק לאלוהים". אחת ענתה בלי להסס "הייתי אומרת לאחד כזה 'אני אלוהים, איפה ה-100 שלי?'". אמרתי לה - יש לך בטחון עצמי מדהים, אני מלאת התפעלות. היא אמרה "תודה, אני פשוט עושה דברים מתוך מחשבה ש"מה כבר יכול לקרות?"". כזו הייתי רוצה להיות. לא מישהי שמשקיעה המון אנרגיה ב"איך לא לעשות טעויות" ו"איך לא להסתכן".

אף אחד לא מצפה מאיתנו שנגיד לו את האמת, אף אחד לא רוצה להתעמק. הלוואי והייתי נשארת אותה אנדרסטייטמנית כפי שהייתי, זאת תכונה תמימה ויפה, ברגע שנוטשים אותה לטובת חוסר הנימוס שבלאמר את מה שאתה חושב על חשבון פגיעה בבן שיחך, נכנסים לעולם בכלל לא תמים של גסויות שאדם רגיש לא יכול לשאת, או לא יכול לספוג. ואז הופכים ליצורים ממורמרים ובודדים.

כרגיל אצלנו, יש כאן חוסר אבחנה בין מה שבין אדם לעצמו לבין מה שבין אדם לזולת.
<כתבתי פעם בבלוג שלי משהו על החופש המוגזם שאנחנו מאפשרים לעצמנו בתחום השני, שהלך יחד עם פחות מדי חופש בתחום הראשון, במקום שזה יהיה להיפך>

כי האנדרסטייטמנט הפנימי הוא באמת בעייתי, יכול להוביל למחיר כבד של ויתור, של אבדן חלקים מהאני שלי. אני בסדר, אני בסדר... להתרגל לחוסר במקום לחפש את מה שנחוץ, להתרגל לרע במקום לשנות אותו.
אבל חיצונית, במגעים עם אנשים אחרים - זה משהו אחר לגמרי. ואז האמירה הנכונה היא תמיד תלויית סיטואציה. לפעמים נכון להגיד הכל במילים בוטות. לפעמים נכון להגיד מילה אחת בוטה. לפעמים נכו ןלהגיד הכל במילים עדינות מאד, ופעמים רבות הכי נכון זה לשתוק, להסכים ושוב לשתוק.

ה"וויתור" החיצוני הנקודתי ממש לא דורש ויתור פנימי, מהותי. על עוד הוא זמני, כל עוד אתה חי גם אם אנשים שבחברתם אפשר להיות גלוי.
אני יכולה לחיות באמונתי במלואה, ואף על פי כן לא להטיח אותה בזולת, בסיטואציות מסוימות.

למה לא לדבר כמו שאתה מרגיש? אבל בדיוק באותה רמה! אם זה משהו פעוט ואתה מוציא את זה באותה רמה, לא יקרה שום אסון.
חה חה מאוד.
יכול לקרות אסון, אם אתה בסערת כעס שאתה יודע שלא תימשך הרבה יותר משעה, ובכל זאת בוחר לדבר מתוכה. אילו דיברתי אתמול ב- 3:45 בדיוק את מה שהרגשתי אז, הייתי פוגעת אנושות בבעלי - האהוב והיקר לי מאוד בכל זמן אחר.

אז אמרתי לו מה שאני מרגישה ושהרגשתי חצי שעה אחר כך, ועוד פעם כמה שעות אחר כך. זה היה הבדל של שמיים וארץ, באמירה ובתוצאה.

יש לי הסטוריה משפחתית של הסתפקות במועט כערך?, צניעות כדרך חיים?, אדיבות בכל מחיר? ו מה יגידו?. נראה לי שהפנמתי יותר מדי.

אתה חמוד...
לפחות בכתיבה ובדמותך הוירטואלית אתה מצליח להעביר ישירוּת ודיוק.
נראה שאתה על הדרך הנכונה

המיקוד שלי הוא על הביטוי היומיומי. לא על דיפלומטיה סוגרת עסקאות. לעבוד על ביטוי פשוט לרצון ומצב כלפי עצמי והסובבים. לא מתוך כעס ולא מתוך סערת רגשות. אלא "צילום". כל עוד מדובר בהתבטאויות אותנטיות של צרכי או תחושותי, העלבון הכעס וההתנגדות אינם חלק מהמסר. במידה ויהיו, הם תגובה של השומע למסר ונובעים מתוכו. זבש"ו.
נראה לי שכמו תמיד (כמעט) הצעד הראשון הוא במודעות... אצלי השינויים האלה עוברים דרך כמה שלבים:
בשלב ראשון אני מזהה בדיעבד שלא הייתי נאמנה לעצמי באיך שהתבטאתי בסיטואציה מסוימת.
בשלב שני, אני מזהה את זה בזמן אמת, ומרגישה את החריקה הזאת בפנים (למה אמרתי את זה? זה הרי לא מה שאני באמת מרגישה. זה לא באמת בסדר), אבל עדיין לא מצליחה לשנות. זה הרבה פעמים השלב הכי מעצבן ומתסכל, אבל אני כבר יותר ויותר מצליחה לזכור שזה שלב בדרך ושאם אני מגיעה לתחושה הזאת זה אומר שדברים זזים.
ואחר כך אני מגלה פתאום שכן הצלחתי להיות נאמנה לעצמי, כן הצלחתי להתבטא בצורה שאני שלמה איתה, שלא חוטאת לאיך שאני מרגישה.
כמובן שזה לא לינארי ההתקדמות, ויש הרבה נסיגות וגלים, אבל אלה ציוני דרך שכבר זיהיתי כמה פעמים....

בדרך כלל אני די עדינה בהתנסחות שלי. ולפעמים התבאסתי מזה שאני לא אומרת בדיוק מה שאני רוצה.
אבל, בפעמים שפשוט זרקתי כל מה שהיה לי - בדרך כלל התחרטתי אנושות. זה הרגיש לי כ"כ לא נכון. והרגשתי שסתם פגעתי באנשים.

אני לא אומרת לא להגיד את האמת.
כן חשוב לי מאוד להגיד את האמת. השאלה איך להגיד אותה. זה מה שחשוב בעיניי.
לא האם להגיד את האמת - כי זה כמעט תמיד כן. אלא איך להגיד את האמת.

אפשר להגיד את האמת במילים בוטות, ואפשר לנסח בצורה מתחשבת.

עכשיו, לדעתי מאוד חשוב לבחון עם עצמי למה אני מרככת את דבריי:
האם זה משום שאני לא רוצה לפגוע בזולת, ואולי שרוצה להצליח ליצור איתו תקשורת* טובה מבלי לעורר את מנגנוני ההגנה שלו?
או האם זה משום שאני מפחדת* ממה שיחשבו עליי וכד'.

כלומר - האם זה לטובת הזולת ולטובת התקשורת בינינו, או האם זה כדי להגן על עצמי מפגיעה.

אם זה עבור הזולת והתקשורת - נראה לי דווקא טוב וחשוב לברור מילים.
אם זה בגלל שאני פוחדת על עצמי וממה שיחשבו עליי - נראה לי זה מקום לעבוד עליו ולשנות התנסחות לטובת התנסחות אמיתית יותר.

ועדיין, גם אם זה לטובת הזולת, לפעמים נראה לנו שייטיב איתו אם נרכך לו את האמת, ויכול להיות שאנחנו טועים.
אנשים לפעמים דווקא מעריכים את זה שאומרים להם את האמת באופן ברור. כמובן, בלי מילים מעליבות, אבל עדיין, בלי להסתיר את מה שאנו חושבים.

אבל, גם אם אני משנה התנסחות לטובת התנסחות ברורה יותר - היא לא חייבת להיות פוגעת. לפחות לא לנסות לפגוע. מה שחשוב - שהיא תהיה ברורה יותר.

אני אתן דוגמא:
למשל אם מישהו רוצה לצאת איתי ואני לא נמשכת אליו.
בעבר חשבתי שזה מאוד מעליב לומר שאני לא נמשכת אליו, אז הייתי מסתובבת סחור סחור.
עכשיו אני אנסה לומר בפשטות: 'אני לא נמשכת אליך'.
אבל אני אנסה להגיד את זה ממקום של אכפתיות, ושלא יישמע שאני חושבת את עצמי יותר ממנו או משהו.
ובטח לא ללכת לקיצוניות של מילים כמו 'מכוער' 'מסריח' וכד'. מספיק שזה יהיה אמיתי וברור. אבל חשוב שיהיה אמיתי !

(כמה שזה נשמע אולי פוגע, זה יכול להיות הרבה יותר פוגע אם הצד השני מבין שמרגישים ככה ולא אומרים ישירות.
חוסר הישירות עשויה להיות פוגעת. והישירות, כמה כואבת שלא תהיה, עשויה להתקבל בהבנה.)

שליחה על ידי מי_מה* » 11 מאי 2008, 22:56

גם אני, כמו אינקו לפני, נשבעת שלא אני כתבתי את הטקסט הפותח.
חלק ממה שרציתי לכתוב תמרוש רוש כבר כתבה. אבל יש עוד חלק. האם אני מכבסת מילים כאשר אני מדברת על עצמי או על אחרים? כשאני מקטינה את החויה שלי, את מה שכבר עלי (אני למשל הייתי יכולה להגיד משפט כמו "בעלי התחרפן וניסה לרצוח אותי, אבל אין דבר, הכל לטובה, יהיה בסדר" . בחיי.) אז אני גם משקרת לעצמי, אני לא נותנת לעצמי לחוות את המציאות שלי . ואת זה אני מנסה לשנות.
אבל כשזה נוגע לזולת, אני דוקא מחבבת את הנטיה שלי לאנדרסטייטמנט. כשאני מדברת על אנשים אחרים, בין עם ישירות אליהם או בגוף שלישי, נראה לי נבון להזהר. מה אני באמת יודעת על החוויה שלהם?

מסכימה עם מי מה.

כמו כן, רציתי להוסיף, שלפעמים אנחנו רוצים להגיד באמת את מה שאנחנו חושבים.
אבל אני חושבת שכן כדאי לרגע לעצור ולחשוב: 'האם זו באמת האמת?'

למשל, יכול להיות רגע שאני ארצה להגיד: 'אתה מניאק ומגעיל ורשע ואגואיסט וסתם ניצלת אותי...' וכל מיני דברים מהסוג הזה.
אבל אם אחשוב על זה באמת אני יודעת שהוא לא באמת מניאק ורשע, ושהוא נהג בתום לב או סתם פעל מתוך חולשה, ושאף אחד לא יכול לנצל אותי - כי אני לא יכולה להתנער מאחריות לחלק שלי בעניין ולְמה שאני מאפשרת לאחרים.
אז אני יודעת שכל הדברים האלה שמתחשק לי להגיד הם ממש לא האמת. אפילו שב-א-מ-ת מתחשק לי לומר אותם באותו רגע.

אבל, אם אני אומר אותם - אני אתחרט. כי אני אדע שלא הייתי אמיתית עם עצמי. לא כנה עם עצמי. סתם אימפולסיבית.

כמו כן, אם אני ארגיש באותו רגע שנפגעתי ממישהו ושאני רוצה לומר לו 'אני שונאת אותך. אתה בן אדם מגעיל.' וכד' -
ואני חושבת על זה לעומק - גם זה לא האמת.
כי אני יודעת שבעומק אני אוהבת את כל אחד באמת, ואין בתוכי דבר מלבד אהבה, אז ה'שנאה' הזו היא רק רגש מדומה של אותו רגע, ואין לה שום דבר עם האמת.
אז גם אם אחליט 'ללכת עם מה שאני מרגישה' ולומר 'אני שונאת אותך' - אני יודעת שאתחרט על כך אחר כך כאשר האהבה תשוב אל ליבי.
אז אני חושבת שחבל.
ואני משתדלת לא לומר דברים כאלה.
וכן לזכור את האהבה שבתוכי למרות הרגשות הקשים שעולים.

ואם באותו זמן שאני כועסת אני מצליחה לזכור את האהבה שקיימת בי בעומק ולא להיסחף לשימוש בביטויים כועסים ופוגעים (למרות שבוודאי שכן אומר שאני כועסת. זאת האמת. יכולה לומר שכועסת, אבל לא שאתה מניאק ומגעיל ולא שאני שונאת אותך) - אז ממש אי אפשר לומר שאני לא אותנטית.
כי האהבה באמת היא הדבר הכי אמיתי, ולעולם איני יכולה באמת לא לאהוב.

הנושא העלית הזכיר לי את התיקשורת המקרבת שלמדתי ועודני לומדת.
מקרבת ועדינה ואמפטית ,
ומצד שני דורשת אומץ לב .

לפעמים ,יש משהו שמרתיח ומטרף , אבל בבדיקה מדוקדקת מתברר שזה עינין שאולי סתם אני רגילה להיות עצבנית בגללו , אבל אם להיות כנה עם עצמי , אני יכולה לשחרר את העינין.
למשל : אם יש לי דירה ליד המגרש כדור סל ,אבל אני בקושי נמצאת בה ,למה שאתעצבן?,
אני יכולה להגיע להחלטה שזה לא מתאים לי לגור במקום כזה ,אם פתאום סדר היום שלי השתנה ואני נמצאת יותר בבית .

אני חושבת שהרגשות הקשים שעולים בנו (בגלל רעש או כל מטרד שהוא ),רק מזכירים לנו את מצבנו בעולם ,מזכירים לנו על כך שבכל רגע נתון אנו עומדים בנתיב שמתפצל לאלף שבילים.עינין של בחירה.
ותודה על כך.

הי מכבס. אותי למשל פחות מענין בדיון אם זה בסדר או לא בסדר להתבטא כך. נראה לי שיש פה משהו נוסף מעבר לדיון הפילוסופי מוסרי, אלא סימפטום למשהו יותר עמוק ואישי.הייתי שואלת את עצמי , ממש במובן העמוק-למה אני עושה את זה? למה הצורך האוטומטי לכבס? מה נדמה לי שיקרה אם אהיה אותנטי בתוכן ובצורה? (האם אני מפחדת מתגובת הזולת? שיפגע ויתפרק ולא יוכל לעמוד בזה? האם אני מפחדת שאני אתפרק מזה? שיצא ממני איזה שד חסר שליטה שלא אוכל להשתלט עליו? האם אני מפחדת להכנס לעימות ואעשה הכל כדי שזה לא יקרה?) האם פעם הייתי אותנטי וקיבלתי תגובה שגרמה לי "להחליט" לנקוט תמיד באפשרות הזאת.
תמיד יש את האפשרות לטעות, כן, אולי לפעמים במחיר פגיעה בזולת ואז להסביר בדיוק את הענין הזה, להתחרט, ולהתנצל - בעיקר אצל אנשים קרובים שאוהבים אתך.
יש לי הרגשה שמה שנתפס אצלך כ"חוסר נימוס" יתפס כמשהו מינורי ולא כל כך נורא אצל אנשים מסוימים אחרים.
אפשר אולי להתנסות "בקטנה".לזהות הזדמנויות קטנות בנושאים פעוטים ולהביא את עצמך כמו שאתה- ולבדוק מה קורה!

אני למשל מתאמנת במה שהיה נתפס אצלי כ"להיות לא בסדר"- למשל אם התחרטתי בסופר על משהו שלקחתי לעגלה, אני מתאמנת על להניח אותו איפה שאני ולא לחזור אחורה את כל הסופר הענק עם עגלה כבדה, בטן של חודש 9, כאב גב וילדה שנגמרה לה הסבלנות.
בהתחלה זה היה נורא. הרגשתי פשוט אדם נוראי כשלא החזרתי למקום. ולאט לאט זה מסתדר לי. אני רואה שהשמים לא נופלים עלי, העובדים של הסופר לא כורעים תחת הנטל רק בגלל שלא שמתי את הפיתות בדיוק למדף שלהם, לא הוצאתי לעצמי את המיץ בשביל זה והכל בסדר...
דבר פעוט אמנם- אבל בשבילי עבודה משמעותית בלשחרר- את עצמי מעצמי.

שליחה על ידי סאלוש* » 12 מאי 2008, 10:14

גוליית, הזכרת לי את הפעם הראשונה בסופר כשהייתי בהריון, ונפל לי תפוח, ונתתי לו בעיטה מתחת למדפים... (-:

(גם לי זה היה צעד מאוד משמעותי...)

בדיוק קראתי עכשיו את הספר "לצאת מהקופסה" והפתרון שהוא מציע מדבר על הראיה שלנו את הזולת כאדם.
במצבים המעצבנים הללו אנחנו נוטים להגיע להסתכלות מאוד פונקציונאלית על הדבר, לראות רק את מה שמפריע לי ולעשות דמוניזציה של הזולת.
נסיון לראות את הזולת כאדם, שיש לו בעיות רצונות, הרגלים וכד' מאוד מפחית את הכעס.
זה לא אומר שלא נכון להעיר או שצירך לותר לו, אבל אז נמצאת הדרך לעשות את זה בלי כעס ובאופן הרבה יותר אפקטיבי (בלי לעורר אצלו התנגדות).
ניתנה פה קודם הקבלה לאומנות לחימה, הצעד הזה דומה לתובנה שאתה לא שבוי בין לספוג או להתקיף, אתה יכול לזוז קצת הצידה והתגובה למישהו שמכה באויר לידך היא הרבה יותר שקולה.

בעבר זו היתה התנהגות הגיונית לחלוטין, ממש צורך הישרדותי והיום זה כבר הרגל שלא תמיד מתאים, אין בו כבר צורך ואבל כבר קשה להפטר ממנו. מתוך ההבנה וההכרה בכך יהיה יותר קל להתחיל לנסות להפרד מזה.
מציעה שבכל דרך שתבחר להתמודד עם זה, תקפיד על התקדמות תוך הקשבה עצמית, עדינות ורגישות כלפי עצמך, קצב שמתאים לך ולא שום דבר דראסטי שובר או מקדים את זמנו. זה תהליך עמוק ועדין שכדאי לתת לו את הזמן שהוא צריך.

אימון בזמן אמת: הבנק עשה פשלה (לטובתו, לטובתו). אני קודם כל מנסה לנהל חלק מהמערכה נגדם בעצמי ולא להפיל הכל על הבנזוג האסרטיבי לעילא. אני מנסה גם להיות תקיפה ולהשמע כועסת מבלי להשמע היסטרית. להשיג תוצאות מבלי לצווח על הפקידה שבאמת הפשלה לא באשמתה. זה לא קל.

דרך אגב, היום אני יכול להיות מאוד גאה בעצמי. אמרתי בראיון עבודה שאני מעונין לעבוד ב 80% משרה והסכימו. עד עכשיו לא העזתי לבקש דברים כאלה כי "זה לא בסדר".

בנושאים כאלה אני מאד "חצופה". אבל אני עושה את זה בנימוס!

הגיעה השעה לדף בית.

דרך אגב, היום אני יכול להיות מאוד גאה בעצמי. אמרתי בראיון עבודה שאני מעונין לעבוד ב 80% משרה והסכימו. עד עכשיו לא העזתי לבקש דברים כאלה כי "זה לא בסדר".

פשששש, יפה לך....

דרך אגב, היום אני יכול להיות מאוד גאה בעצמי. אמרתי בראיון עבודה שאני מעונין לעבוד ב 80% משרה והסכימו. עד עכשיו לא העזתי לבקש דברים כאלה כי "זה לא בסדר". כולכבוד למכבס!

איך נסחת? אני בחו"ל בארץ מפורסמת בנימוסיה המופלגים. אז שאלתי אותם, בפשטות: איפה קרתה התקלה? ואיך אתם חושבים לתקן אותה? ולמה אני צריכה לשלם על הפשלה שלכם - נראה לכם הגיוני? בינתיים גם מצאתי איזה מספר אחר להתקשר אליו, לא ענו לי אז המבחן האמיתי יהיה מחר.

תגיד לי אם אני בכיוון. גדלתי בבית שהיה אסור לטעות בו. התגובה לטעות/תקלה/פשלה היתה "למה זה קרה?!" ולא "בואו נחשוב איך מתקנים", ובעיקר הרגשה איומה ונוראה שלי עד כמה אני לא בסדר שגרמתי/אפשרתי/לא מנעתי את התקלה. איך זה קשור לכיבוס-העדנה-הנמכה-העממה של מסרים? תן לי לחשוב על זה קצת. סתם מחשבה שעלתה בי היום בעקבות שיחה עם אבא שלי על התקלה הבנקאית.

כל הכבוד מכבס! נשמע משמעותי מאוד עבורך.באמת סיבה לגאווה.
מרתק ומפתיע לראות שכשמביאים את עצמך באותנטיות מדוייקת איך זה מתקבל על ידי הזולת.

תתבונן היטב באבחנה החשובה שלך לגבי צרכים של אחרים- למה זה כך? מה ההבדל לגביך בינך לבין האחר? מתי ולמה "רכשת" עבור עצמך את דרך המחשבה וההתנהגות הזו?

אמא אינקובטור- נראה לי שזה יכול להיות קשור כי זה עלול להוביל לתחושה שיש בי משהו ממש מקולקל/ אני מקולקל ולכן כל מהלך או מסר שלי יביא לטעות, מכאן שעדיף להנמיך מסרים לפעמים עד כדי כיבוי מוחלט של רצונות וצרכים- רק כדי לא להתקל בתגובה שנותנת להרגיש כל כך רע.

אצלנו בבית ההורים ויתרו על עצמם כל הזמן עד שהיום כבוגר זה מפריע לי ואני לא נותן להם. אין לי אח כך שבבירור לא מדובר בבית שלי. אבל עדיין. בדיוק. ואז נותנים לך יופי להרגיש אשם כי בגללך הם ויתרו/לא עשו/הוציאו הרבה כסף.

וגם: לא מדברים על אירועי חיים שמתרחשים במשפחה. מחלות גירושין הריונות מוצלחים ופחות מוצלחים פיטורין פטירות בדיקות, כשהייתי ילדה נודע לי על רובם בדיעבד, כשגדלתי היו מידעים אותי ככה בחדרי חדרים, מתחת לשולחן, אוף דה רקורד. כשהייתי בת תשע אמא שלי עברה ניתוח בכיס המרה וממני הסתירו את העניין עד כמה שהיה ניתן, עד שהצקתי בשאלות ולא היה ניתן יותר להסתיר.

הדיון הזכיר לי ספר מצוין על ניהול מו"מ המבוסס על עקרונות (ולא תחבולות). זה כתוב יותר למו"מ עסקי אבל בצורה קלה ומתאימה גם לחיי היום יום של כולנו.
זה לא מטפל בכל אספקטים הפסיכולוגיים שמוזכרים כאן, אלא מדריך איך להמנע ממצבי השוק שבהם כח המיקוח הוא מה שמנצח, ומנחה איך להביא אותם למקום רצויונאלי ונעים של עבודה משותפת לקראת ההסכמה.
למי שיש זמן לקרא, מומלץ getting to yes

עדכון בנק: הסברתי מה הבעיה. תוך רבע שעה האיש מהבנק חזר אלי והסביר למי להתקשר ומה בדיוק לעשות כדי לפתור אותה. הבטיח שבשבוע הבא הוא יבדוק שהכל נעשה כמו שצריך. הודיתי לו והוא הודה לי על הסבלנות ועל הנחמדות. אמרתי - אני לא כאן נגדך. יש לי מטרה, לקבל את מה שמגיע לי, ולך יש מטרה לקבל לקוחה מרוצה.

בסוף לא הייתי צריכה להפעיל אסרטיביות. מצד שני, הוא רק הסביר לי בדיוק היכן היתה הבעיה ואיך לפתור אותה. מצד שלישי, היה נחמד לקבל שירות אדיב ומהיר.

אינקובטור, בלי לדעת את פרטי המקרה, לעיתים בפאשלות של חברות ומוסדות אין צורך להלחם אלא פשוט למשוך את תשומת ליבם, בין אם הם עצמם לא הבחינו או שמתעצלים לזוז ומחכים שהלקוח יבוא לדרוש. לי פעם הבנק החזיר ערימה של צ'קים, כי הפקידה שכחה להקליד את עדכון מסגרת האשראי. ניגשתי לשם, הצגתי בפניהם את הסכם המסגרת והם זיכו את כל החיובים. אולי לו הייתי יותר אסרטיבי הייתי מחלץ מהם איזה פיצוי או צ'ופר. אך אני לא מרגיש נוח עם גישה כזו. אני רוצה רק תיקון.

<גם עבדתי בכמה מקומות כאלו. לא כולם אטומים שם>

בס"ד
הצאות ל"החיאות" נוספות?

הלך רוח כנוע
הנושא קשור, נכון?

בהקשר הזה, רוצה להאיר שוב את הכוח של המילים בהן אנו בוחרים בהשפעתן על תפיסת המציאות שלנו, ולא רק כמבטאות באופן מדויק/כנה/מאוזן של התחושות שלנו.

למשל: שני הורים יכולים לתאר את אותו יום באופן הבא:

הורה א (הוא או היא): הילדות כל היום רבו, הקטנה הרביצה לגדולה, לא מתיחסות למה שאני אומר וכו' וכו'-
תוך שהוא (היא) מדבר בעצבנות, תסכול, כועס על הבנות, וכולי.
הורה ב (הוא או היא): הילדות היו ממש מקסימות, העסיקו את עצמן כל היום, הגדולה גמרה את הספר שלה, ציירו וצבעו, קצת רבו,
הורה זה מדבר בקבלה, ומרגיש יחד עם זה טיוח קל, למען "האוירה הטובה".

התוצאה, שכאשר הורה א מדבר, האוירה היא שכולם "לא בסדר" וכולם חושקים שפתיים.
וכאשר הורה ב' מדבר, יש שני צדדים, אפשר לנשום.

<כמובן שאלה יכולים להיות ביטויים שונים של אותו הורה>

כלומר, יש כאן גם ביטוי של הרגשות, וגם ביטוי של "על מה רוצים לשים את הדגש בחיים? על הטוב או על הרע?"
האם רוצים להתקע כל הזמן עם התחושות "הרעות", לחזור עליהן, לדשדש בהן, או שרוצים להמשיך הלאה, ואיך עושים את זה בלי הטיוח הזה...

איך מוצאים את האיזונים האלה.

<בהקשר של האיזונים האלה, תמיד מפליא אותי שאנשים מדוכדכים להפליא רואים את עצמם כמאושרים וקלילים>

בס"ד
_הורה א (הוא או היא): הילדות כל היום רבו, הקטנה הרביצה לגדולה, לא מתיחסות למה שאני אומר וכו' וכו'-
תוך שהוא (היא) מדבר בעצבנות, תסכול, כועס על הבנות, וכולי.
הורה ב (הוא או היא): הילדות היו ממש מקסימות, העסיקו את עצמן כל היום, הגדולה גמרה את הספר שלה, ציירו וצבעו, קצת רבו,_
ואיך עושים את זה בלי הטיוח הזה...:

היה אחלה עים הילדים היום.
סוף סוף הם העסיקו את עצמם לבד בלי הטלוויזיה, והיה אפשר קצת לגלוש..
הם אפילו שיחקו יחד ששטוס.. אה, כן, הבומבה של הקטן בראש זה רק כי הם עברו למשחק זורקים כריות בלילה,
ובאמצא שהוא כוון על המיטה הוא איבד שווי משקל ונפל..
והבומבה של הגדול? טוב, זה רק בגלל שהקטנה החליטה שהוא אשם שהקטן נפל..
נכון, הם צירו בגועש, איך נחשתם? טוב, הקיר.. ננקה בלילה,לא נורא...
אה, כן, זה שהם צרחו חצי מהזמן?
באמת - בכל מקרה בקושי שמעו אותם, כי כרגיל השכנים למעלה צורחים אחד על השני ככה שאי אפשר לשמוע כלום..
הם אפילו החליטו שהם מכינים ארוחת ערב מיוחדת לבד!
סוף סוף הם משתפים פעולה כמו שצריך, ממש עבודת צוות. תענוג.
כן, אני יודעת שצריך להזמין אינסטלטור.. בפעם הבאה הם בטח יקפידו לא להעיף את הרשת כשהם זורקים את כל הקליפות לכיור במקום לפח.. אבל סך הכל היה יום נהדר.
ככה לומדים באופן טיבעי על יוזמה, עבודת צוות, רעיונות מעניינים, וגם לפתור בעיות לבד.
והגדולה, נשמה, ממש לא להאמין, לא רבה עים אף אחד, לא מתווכחת. זה נקרא חינוך!
רגע. היייייייייי, אולי תנמיכי כבר את הטלוויזיה? עים הווליום הזה אני לא יכולה לשמוע בטלפון שום דבר..
טוב, אין סיכוי שהיא תשמע אותי מכאן, אז ביי
אני הולכת להנמיך לה את הווליום, לנקות את הקיר, להזמין אינסטלטור, להביא קרח לקטן,ו להשכיב אותם לישון.
אה, ולראות אים הסופרפרם פתוח כדי לקנות עוד כמה תחבושות, שיהיה למחר...

בס"ד
בהקשר של האיזונים האלה, תמיד מפליא אותי שאנשים מדוכדכים להפליא רואים את עצמם כמאושרים וקלילים
?

ברור שקשור, בגלל זה הזמנתי את הוד כיבוסיותו לדף והוא אמנם הרים לו תרומה צנועה כמותית אך יקרה מפז איכותית.
@}

לדעתי יש דרך להעביר מסר, תלוי מאוד עם מי מדברים, יש אנשים שמבינים רמזים, ולא צריכים להיות איתם בוטים, יש כאלה שפשוט צריך להעביר להם את הדברים חד וחלק בלי לעטוף במילים יפות, הרגישים והעדינים יבינו רמזים ויכולים מאוד להפגע עם מדברים איתם במילים קיצוניות, הסוג השני בד"כ לא כל כך רגיש וחייבים לחדור את האטימות שלהם במילים קיצוניות בלי חשש "לפגוע" בהם. זו דעתי מניסיוני בלבד.