דחיינות כרונית

[עודד_לבנה*]

אני מציע שמישהו עם זמן, מרץ, תושיה, אידאליזם, ורגע פנוי של אי-דחיינות, יפריד את הדף הזה לשנים: דחינות כרונית ו- ניהול זמנים ומשימות.

[שירה_חדשה*]

כאקט אנטי-דחייני, אני מציבה לעצמי משימת תיכף ומיד - ליצור לעצמי _ד ף בית אישי כדי להוריד אחת ולתמיד את סימן השאלה מראש ה-ה' בשמי, ורק אז לשוב לכאן ולאמר את אשר על לבי. שלוש, ארבע ו...

[אפרת_מ*]

אני מנסה לקרוא את הדף הזה (במקום לסיים לכתוב את התיזה ולטוס להודו לפגוש את בן זוגי היקר שכבר שם והתקשר היום כמה יש שם אנרגיות מיוחדות ושהוא נורא מתגעגע).
אז מה קורה - אחי הקטן אומר שהוא חייב את המחשב (אני אצל ההורים, עוד דרך מצוינת לדחות דברים). עכשיו??!? אני שואלת.
כן, כי הוא חייב להכתוב איזו עבודה שהוא עוד לא התחיל וצריך להגיש מחר...
תיקון טעות - מסתבר שלא נתתי לאחי את הקרדיט הנכון - הוא צריך להגיש את העבודה למורה שלו עוד היום!

[שירה_חדשה*]

הי, חזרתי מניתוח הסרת סימן השאלה. יכול להיות שאני שיאנית הדף בדחיית סיום התואר הראשון? להלן קורות חיי (רק החלק של ההשכלה, mind you...)
בסוף שנת 92 התחלתי ללמוד לתואר ראשון בספרות אנגלית ופילוסופיה. בימים אלה יש סיכוי מסוים שאני לקראת סיומו של תואר ראשון בריפוי בעיסוק. באמצע גם התחלתי ללמוד לתואר בפסיכולוגיה. יש לציין שאיני משלמת שכר לימוד. אני תמיד מתרצת את דחיית סיום התואר בסינדרום עובדי חברת חשמל שמדליקים מזגן כדי לקרר את הבית מהתנור.
יש מתחרים?

[עודד_לבנה*]

במובן מסויים - יש.
אני התחלתי לימודים אקדמיים ב- 84, וסיימתי תאר ראשון ב- 93.
התחלתי תאר שני ב95, וסיימתי אותו ב- 99.
אבל זו רק מחצית מהאמת - המחצית שמתאימה לתחרות הזו...

[בועז_חן*]

עודד,
אני חייב לומר שעברתי התקף לב קצר. קראתי בטעות את ההודעה של תמר ברצף לשלך ולא שמתי לב שעברתי כותב... D-: אני מחלים.

אני מציע שמישהו עם זמן, מרץ, תושיה, אידאליזם, ורגע פנוי של אי-דחיינות..
משהו כזה לא מגיע לפה (-:
אבל האמת היא שאני לא רואה סיבה להפריד. זה כמו להפריד דף על שפעת מדף על אנטיביוטיקה....

[תבשיל_קדרה*]

נסי את זה: 6 שנים וחצי לתואר שני. לוקח?
(כמובן שיש לי תרוצים, אז מה? כשעודד יכתוב את כל האמת, אני אספר מה עוד עשיתי בשנים האלה).

[עוד_לא_אמא*]

חברים, אתם עושים לי טוב. פתאום הארבע-שנים-לתואר-שני נראה לגמרי בסדר.
מצד שני, אני עוד לא אמא, ובזה אני ממש מאחור...

[שירה_חדשה*]

אני שמחה לשמוע על שותפים למרוץ המטורף שלי אחר הגלימה...

[תמר_בן_חור*]

לדתיים שומרי הלכה יש פור עליינו כי יש מי שאומר להם מה לעשות , מתי ואיך. המוטיווציה היא האמונה ועם זה קשה להתחרות. אני תפסתי טרמפ, ואני עושה הרבה דברים כמוהם, כמו ארוחה ביום שישי, לנקות את הבית ביום שישי ואפילו מקווה, כי גם את זה אפשר לדחות ולדחות. עם כל כמה שאני טיפוס מאוד לא ממסדי ומערכתי, יש משהו מאוד נוח בלדעת באופן קבוע מתי לעשות דברים, בלי להצטרך להמציא את הגלגל כל פעם מחדש. אני עושה את זה מבחירה חופשית, ואם לא אז לא קרה כלום, אבל אני משתדלת לעמוד בזה ,כי גיליתי שזה יותר קל מאשר כל פעם למצוא את ההשראה הנכונה בכדי לעשות את הדברים. בסופו של דבר זה משאיר אותי עם הרגשה טובה ושלווה. יום שישי זה היום שבו מנקים את הבית. זאת לא הפתעה לאף אחד ויותר קל לגייס את עזרת בן הזוג כי גם הוא ידע מראש שזה היום, לא צריך לתאם מראש. לפעמים עושים את הדברים יותר חפיף ולפעמים יותר יסודי אבל עצם זה שעושים ממלא את המשאבים ומפנה מקום להתעסק עם הדברים שבאמת חשובים.
עוד דבר, שמכוון בעיקר לנשים. אני מאוד אוהבת לבהות. אני זקוקה לזמן בהייה כמו אויר לנשימה. לפעמים יכול ללכת לי בוקר שלם שבו רק בהיתי, לא שמתי לב ולא הבנתי איך הזמן עף ולא עשיתי שום דבר. סיפרתי על זה לחברה אוסטרלית שלי, שהיא אחד הדברים היותר קרובים למלאך שאני מכירה. היא אמרה לי שזה צורך של הרבה נשים. מאז שאני מרשה לעצמי את הזמן הזה, בלי רגשות אשמה, נהיה לי כוח וזמן לעשות הרבה דברים אחרים, שפעם הייתי דוחה ודוחה ועושה אותם רק אחרי שאספתי מספיק אנרגיה כדי להתמודד עם הגודל הבלתי הגיוני שהם הפכו להיות.

[בועז_חן*]

עודד,
המאמר שהזכרתי נקרא "כשהאינטרס של ההנהלה = לאינרטס של העובדים" מאת עדנה זלמנסון. עיתון סטטוס גליון 147 (ספטמבר 2003) ע"מ 38.
אני כרגיל לא מסכים עם כולו אבל הוא בהחלט שופך אור על הבעייתיות של שימוש בשיטת TOC בפרויקטים "יצירתיים" ולא "תעשייתיים".
אשמח לשמוע את דעתך.

[עודד_לבנה*]

מבטיח שתשמע אחרי שאקרא.
בכל אופן, פיתוח תוכנה הוא אליבא דכוליה עלמא פרוייקט יצירתי, ובו תורת האילוצים עוזרת הרבה בעמידה בזמנים.

[אמא_אינקובטור*]

אני זקוקה לזמן בהייה כמו אויר לנשימה.

כן. כן. מה שהיא אמרה. כל כך נכון. רק איפה זה נכנס בשיגרה היומית של בעלת הזבוב, הליידי פליי?

[עודד_לבנה*]

בועז, תודה על המאמר.
נראה לי שהכותבת חיה בפלנטה נפרדת. אני מצטט:
היא מתארת את התופעות שגורמות לאי עמידה בזמנים, כמו הגדלת מרווחי הבטחון, ניצול כל מרווח הבטחון גם אם לא היה צורך והתחלת הפעילות במועד המאוחר ביותר האפשרי, ואז אומרת: "כל התופעות האלו אינן קיימות בארגונים שהשכילו לבצע את המהפכה בתרבות הארגונית. בכל נסיוני המקצועי (מעל 20 שנה) בניהול פרוייקטים מורכבים בארגונים שונים, כולם בתחום ההיי-טק, מעולם לא נתקלתי בתופעות כאלו, נהפוך הוא."

אחר כך היא גורסת ש"מרווחי הבטחון שלא נצרכו - יחזרו לפרוייקט". אהה.

גם ההבנה של תורת שיטת השרשרת הקריטית לא משהו: "לאור ההנחה כי לא ניתן לסמוך על העובדים מאחר שהם מבזבזים את מרווחי הבטחון". לא ברור מאיפה היא הביאה את זה. מדובר כאן במערכת שלמה של מקורות אי-וודאות, בזבוז של מרווחי הבטחון הוא רק אחד מהם, ואחרים הם, בין היתר:

• אנשים נשלפים מפעילות נוכחית כדי להשתתף בתכנון של פעילויות עתידיות
• אנשים נשלפים כדי לתמוך בתחזוקה, תיקון ושדרוג של פעילויות ישנות
• מחלות
• מילואים
• שבעה
• באגים שמסתבר שהם גדולים מכפי שתוכנן
• תקלות תשתיתיות
• כל מה שנמצא בילקוטו של מר מרפי.

והלאה

• "גישה זו אינה מספקת למבצעים רמת ביטחון מספקת" - נראה שהיא לא מכירה את החוזה של ניהול לפי שרשרת קריטית.
• "ולכן לא קיימת מחוייבות אמיתית של המבצעים ללוחות הזמנים המקוצצים" - היא לא מבינה את התשתית התרבותית ביסוד השרשרת הקריטית, ולא מאין מגיעות הערכות הזמנים.
• "גישת המערכות ... שיפרה משמעותית את יכולת הפרוייקטים לעמוד ביעדיהם" - אני יודע על מספרים אחרים: מעבר מהגישה הזו לשרשרת קריטית מקצר פרוייקטים, משפר אחוזי עמידה בזמנים, במפרט ובתקציב. ראה "לי זה עולה יותר", סעיף 4.7.1 עמוד 93.

נקודה מרכזית: "צריכת מרווחי הבטחון תלויה אך ורק בהתרחשות או אי-התרחשות של אירועי סיכון. כמובן שהמצבעים אינם מבזבזים את המרווחים, והם שמחים לסיים את המשימה מוקדם מכפי שהעריכו, כך שמרווחי הבטחון שלא נצרכו בגין הסיכונים - נשארים בפרוייקט".
אפילו לא לפני שהמציאו את האינטרנט, אבל היום בוודאי: כמות הגלישה לאתרי חדשות (ובזבוזי זמן אחרים) תלויה בהחלט בלחץ שיש עד סוף הזמן המוקצב. אין כאן זדון, יש כאן הענות ללחץ. בזמן של לחץ עובדים מהר יותר מאשר כשאין לחץ, וכאשר יש זמן לדבר עם חברים טובים בעבודה, לנסוע מוקדם יותר הביתה כדי להיות עם המשפחה (הרי אני עומד בזמנים) או לראות תוכנית אהובה בטלויזיה, לעבוד כשאני פחות עייף וכיוצא באלה - כשיש זמן, אז מנצלים את הזמן הזה. זה לא זדון - זו אנושיות.

אמנם הגישה שלה לוקחת כמה עקרונות מגישת השרשרת הקריטית, אך היא מתכחשת לחלק אחר מהיסודות, ומניחה הנחות שאינן נכונות במציאות העסקית, ולכן נכשלת לא מעט.

היא ממשיכה עם מסקנות שחלקן לא נכונות. אני לא אפרט כאן את הכל - מספיק שהיא שוגה ביסודות ובאותן מסקנות שפורטו למעלה.

[עודד_לבנה*]

רק עוד דבר אחד, פשוט כדי לתת כבוד לאמת כשזה ממש צורם:
בסוף היא כותבת שגישת הערך המזוכה שהיא מטיפה לה (והידועה לשימצה...) היא הגישה המובילה בכל החברות העובדות עם משרד ההגנה האמריקני.
האמת היא שהפרוייקט הגדול ביותר של משרד ההגנה האמריקני הוא ה- F22, המטוס העתידי של צבא ארצות הברית. זה אחד משני הפרוייקטים הגדולים ביותר בעולם כיום, הקפו 60 מיליארד דולר, והמפעלים המעורבים בו פזורים ב- 34 מדינות שונות בארצות הברית. הפרוייקט הזה מנוהל בשיטת השרשרת הקריטית.

והוא כמובן לא היחיד.

[בועז_חן*]

אני מסכים אם הביקורת שלך, אבל שים לב ששם המאמר הוא "כשהאינטרס של ההנהלה = לאינרטס של העובדים". זה מראש לא מתאים לכל פרויקט ואני כיוונתי לפרויקטים היצירתיים ולא התעשייתיים. אפשר לטעון שיש יצירתיות גם בפרויקט F22 אבל הוא בהחלט "תעשייתי".
הזכרתי את המאמר כשהצעת להשתמש העקרונות ה-TOC לצורך ניהול זמן אישי, וברמה היומיומית, מכיוון ששם זהות האינטרסים היא טאוטולוגיה. האם אתה באמת רוצה להלחיץ את עצמך יום יום כדי להיות פרודוקטיבי? האם תתיחס לעצמך כמו שהנהלת F22 מתיחסת לאחרון הפועלים?
אני חושב שלאורך זמן, שיטת ניהול זמן אישית נמדדת פחות באפקטיביות שלה ויותר ברמת החיים שהיא יוצרת, כלומר עד כמה אתה מסוגל להיות רגוע ולהנות במשך היום מחד, ולהיות שלם עם מה שהספקת ומה שלא מאידך. לא כמה באמת הספקת ואיך קיצרת זמנים.
זה לא בדיוק המדד שלפיו נמדד תהליך תזמון פרויקט כמו F22...

[עודד_לבנה*]

הנקודות שאתה מעלה נכונות, אך הן עדיין לא מצילות את המאמר - הוא לא תקף בפרוייקטים מציאותיים, והוא גם לא תקף לניהול זמן אישי.
העובדה שהיא כינתה את המאמר "כאשר האינטרס של ההנהלה שווה לאינטרס של העובדים" מעידה לכל היותר על התחום של הפרוייקטים שבהם היא מצהירה שהשיטה שלה עוזרת. זה לא מעיד על התחום של הפרוייקטים שבהם השיטה הזו באמת עוזרת.
נקודתית, לגבי שיקולי הבפר - רוב האנשים לא מעבירים זמן שהרוויחו לפעילות הבאה. אדרבא, אם אני מסיים משהו לפני הזמן, אני גולש ל-באופן, מכין משהו קצת יותר מורכב לאכול, קורא משהו טוב, ובאופן כללי בולע את הזמן שהרווחתי. לא המשימה הבאה זוכה בו, אלא הפנאי.
הפנאי יזכה באותה כמות של זמן אם אני אשים את הבפר בסוף ולא בכל פעילות, אלא שהפעילויות הבאות לא יילחצו.
תסמונת הסטודנט בהחלט קיימת, גם כאשר אדם מנהל את הזמן של עצמו (כמו סטודנט). התכחשות לתסמונת הסטודנט היא תרגיל אקדמי מעניין, אבל אין לה תועלת אפילו לא בניהול הזמן של עצמי.

[בועז_חן*]

המאמר יכול לשקוע מבחינתי. הכוונה שלי היתה שונה - אני מסכים לחלוטין שהבאפר לא יעבור למשימה הבאה (אחרת אנחנו חוזרים לבאפר יומי אחד), אני רק לא בטוח שאין יתרון בזה שאתה מכין לעצמך קפה. אני חושב שלרבים יותר קל לדחות סיפוקים לטווח קצר מאשר לפרס הגדול בסוף היום. הרבה יותר קל להגיד "יאלה, אם אני גומר את המסמך הזה עד 9:40 ונשאר לי 20 דקות לפני המשימה הבאה לבאופן" מאשר "יאלה, אני גומר את המסמך הזה עד 9:40 ואני אצא היום יותר מוקדם הביתה".
כמו שאמרתי, הבעיה העיקרית של דחיינים היא לא ניצול אופטימלי של הזמן, אלא מציאת השביל הזהב בין הרצון ברוגע (חוסר לחץ, הנאה... ) מחד והרצון להיות פרודוקטיבי מאידך. השיטה הרצויה צריכה לשלב את שני הצרכים האלה ולקרב ביניהם. הפתרון לכן הוא גם מאוד אינדווידואלי.

[פלונית_דחיינית*]

הגעתי לכאן ממש בטעות, רצף מילות חיפוש שממש, אבל ממש, לא קשור הקפיץ אותי עד הלום, מנפלאות המדיום. ונכון, נכנסתי ע"מ לבצע מטלה חשובה ודחופה גם יחד, אבל כרגיל זה יכול לחכות עוד קצת... אז קראתי את כל ההגיגים בעניין זה, וכן, שמי ג.דחיינית ואני דחיינית כרונית. וזו אכן מחלה, קשה קשה. תוכדי, ניזכרתי בספר שקיבלתי שפרק אחד בו עסק בתכונה מעצבנת זו. להלן קיצור 'העלילה': ("דע את נפשך" / ד"ר פרנק ג' ברונו, הוצאת כרטא, אם זה מעניין מישהו) דחיינות קשורה לסגנון הורי סמכותני. לרוב דחיין טיפוסי הוא תוצר של הורה שתלטן/רודן שנכשל בלספק לילדו תחושה של שיתוף. כתוצאה מכך מתפתחת אצל הילד תגובה של התנגדות , (מה שמישהי ציינה לעיל כ" פאסיב אגרסיב"), ולמה? מפני שזו הדרך היחידה להביע התנגדות אצל הורים כאלו ובעצם כך לשמור על תחושת העצמאות ולומר: "אני האדון לחיי". ויש עוד , אבל נעבור להמלצות להתמודדות:
נקיטת גישה של התמקדות במטלות ולא בזמן הנדרש לביצוען. 2. ביצוע המטלות הפחות נעימות לפני הנעימות יותר. 3. לא לבזז זמן בדיבורים אודות המטלה, להקדיש את הזמן לביצוע. 4. להגדיר מספר יעדים קטנים בדרך למטרה הראשית . הפעולה גוברת על החרדה. לכן פעל לפני שתתחיל לחשוב על המטלה. אל תחשוב פשוט עשה.
קראתי את זה מזמן ולא עזר לי, אבל אולי זה יסייע לאחרים.
אתר מעניין, וסביר שאקפוץ לביקור חוזר. )

[אמא_של_יונת*]

ביצוע המטלות הפחות נעימות לפני הנעימות יותר.
רע מאוד. מספרן של אלו תמיד גדול יותר, ולכן הנעימות יותר נדחות, לפעמים למשך שנים...

[רועי_שרון*]

ואם תסלחו לי לרגע על הבארות מהן אני שואב, אז יש איזו חברה (מוחרמת, כמובן) שסיסמתה: Just Do It.

[טלי*]

אני לא לוקחת לא חתול ולא עציצים כי עד היום מתו אצלי מאות עציצים מדחיית הטיפול...........

[טובי*]

איזה כיף!

שותפים ושותפות לצרה. ואני חשבתי שהדפיקות שלי היא היחידה בעולם, כולו...
אני רק יכולה לומר מעולם הפסיכולוגיה, שאומרים שדחיינות היא לא עצלנות אלא סימפטום לבעיה עמוקה יותר כגון חרדה. חרדה מכישלון, מהצלחה, למשל הנטייה לגשת למבחנים מועד ב' באוניברסיטה כי למה למהר למועד א' אם יש מועד א'? אז זה מוסבר כך שאתה כל כך חרד מכישלון או מאי מיצוי עצמי בבחינה שאתה מעדיף לגשת למועד הכי הכי סופי- שבו תוציא מעצמך את המ שיש בלי להרגיש רע שיכולת ללמוד הרבה קודם ולגשת במועד אחר, כי הרי כבר אין מועד אחר חוץ מב'...
או נטייה לפרפקציוניזם, כדוגמאת הנטייה לדחות את הספונג'ה עוד יום ועוד יום "כי אם כבר מנקים אז מנקים יסודי וכרגע אני עייפה מדיי..." במקום סתם להעביר שטיפה של רבע שעה ופיניטו.

וכהנא וכהנא יש דוגמאות רבות.

אבל למרות כל הידע שלי בדחיינות ומניעיה- זה לא עוזר לי לזוז מהמיטה, ספה, ולעשות את כל המלאנ'תלפים דברים החשובים ההם...

[בועז_חן*]

מה שמוכיח שאומנם הכרה בבעיה היא חצי פתרון, אבל שום פתרון אינו פתרון בלי החצי השני...

[טלי*]

טובף, מתישהו נמצא לזה פתרון כבר:-)

[ברונהילדה*]

הייי
חוויה: ישבתי לי לתומי בבית, עם המון דברים על הראש,ככה שמן הסתם לא עשיתי כלום...
נשמע מוכר:)

[יערת_דבש*]

אמש היתה לי חדווה (:
היתה לי משימה מדוחיינת טיפוסית, אשר עקפה במדוחיינותה משימה דחויה אחרת, שהפכה באותה העת למשימה הנחשקת ומעודדת הדחיה לזו הראשונה.
ניקיתי את הבית! אחרי חודש!

[ברונית_ב*]

אם אני זוכרת נכון, ברונהילדה הוא הכינוי של בשמת (?) לנמלה. ברונהילדות=נמלים, או שממיות?

[חבצלת_השרון*]

טרום פסח הוא זמן נהדר להתגבר על הדחיינות הכרונית. כמה שזרקנו ואיזה סדר שעשינו בקלטות ודיסקים, פשוט תענוג.

[בועז_חן*]

יערה, זה בדיוק מה שדיברתי עליו ב 05.06.2003 למעלה. נו, אחרי דחייה של 9 חודשים אולי כדאי שאוסיף קישור. אז הנה: דחיינות מובנה

[מונו_נוקי*]

לדחינים אמיתיים אין זמן נהדר להתגבר על הדחיינות:-D

יש אנשים שמפתחים דחינות לדברים מסויימים? או שאולי או שאתה דחיין או שלא וזהו?

[איריצ'י*]

אנשים, אתם גדולים. אמנם באיחור של כשנה (...) אני "עולה" על הדף הזה, אבל כולי התפעלות!!! מה, יש עוד דחיינים על הפלנטה חוץ ממני?

בעייה שאני נתקלת בה רבות היא עשייה של דבר תוך כדי דבר אחר, כך שנוצרת שרשרת של כמה וכמה דברים שאף אחד מהם לא סיימתי, וזה יכול להיות גם בדברים טפשיים לגמרי. למשל: אני כותבת תוספת לדף באתר, אך פתאום אחד הילדים מבקש שאקלף לו תפוח, ואני נעתרת. קילפתי חצי תפוח- וקורה עוד משהו, שבאמצע ביצועו קורה עוד משהו. לפעמים מגיע הערב ואני תופסת ששני דברים שיעדתי לעצמי לעשות על הבוקר לא התבצעו- ואליהם נוספו עוד כמה וכמה התחלות של דברים.
חוסר ריכוז כרוני?

התמודדות שלי (ואני ממש מתחילה בזה):
יש דברים שאני מחליטה לגביהם שיום אחד עוד אעשה אותם. וזה בסדר שימתינו עד אז.
יש דברים שאני מחליטה החלטה מודעת לא לעשות, ומבלי להיכנס לשיקולים של קל/קשה חשוב/לא חשוב. סתם, נמאס לי מהם והם עפים מן הרשימה.
יש דברים שבן זוגי (היגע, אך המודע לחוסר התוחלת של להעביר לי מטלות) מבצע.
יש דברים שאני כבר לא מסווגת כמטלות. למשל נקיון הבית. לקחתי עוזרת פעם בשבועיים, וכל נקיון נוסף נתון לחשק הרגעי, באם יתקוף.

זה קצת עוזר.

[אמא_של_יונת*]

חוסר ריכוז כרוני?
לא. אילוצים.

[בועז_חן*]

חוסר ריכוז כרוני?
ממש כך. הקללה של ה-multi tasking.

[ג'ינ_ג'ית*]

ואיך אני מנקה לקראת החג?
מעבירה ממקום למקום... את הבלגן.

אני ניסיתי הרבה שיטות לטפל בדחיינות, למשל כתבתי לי שלוש טבלאות:
האחת - דברים שחיוני לעשות
השנייה - דברים שחשוב לעשות
השלישית - דברים שכדאי לעשות.

כשרמת הדחיפות היא כמובן בסדר יורד. זה עבד למשך שבוע וחצי (שזה גם לא רע , במושגים של דחיינית). כשראיתי את הרשימה של החיוני מתקצרת ממש שמחתי. אממה, בכל זאת היו דברים שלא עשיתי ובנוסף היו דברים מרשימת ה"חשוב לעשות" שקפצו כבר לרשימת ה"חיוני" כי עבר זמן רב...
שוב, זה החזיק לשבוע וחצי שהיתה בו שמחה גדולה ואח"כ הרשימה נעלמה באופן מסתורי ביותר ...

היום החלטתי שוב לחזור לרשימה, אבל יותר כמו רשימת מכולת שתהיה לי תזכורת מול העיניים של מה צריך לעשות. אני סקפטית לגבי התוצאות, אבל מה שיפה ברב הדחיינים שאני מכירה שהם אנשים אופטימים! הרי מתוך האופטימיות אפשר להיות כל כך שאנן ולדחות דברים עד לאינסוף.

אגב שיר המוטו של הדחיין לדעתי הוא: "אחרי החגים ייתחדש הכל, ייתחדשו וישובו ימי החול..."
כשהשאלה הנשאלת היא על איזה "חגים" מדובר?!

[חלי_ש*]

לי יש תרגולת קבועה לגבי כל מיני דברים שאני צריכה לעשות:
לגלוש מעט זמן לבאופן לפני המטלה, לעשות את המטלה, וכשסיימתי את המטלה לגלוש שוב לבאופן.
<אצלי לגלוש לבאופן זה פרס, וזה גם עוזר לי להתגבר על דחיינות>

[תבשיל_קדרה*]

ובנוסף היו דברים מרשימת ה"חשוב לעשות" שקפצו כבר לרשימת ה"חיוני" כי עבר זמן רב
בעלי אומר ש"דחוף" זה דברים שהיו סתם חשובים, אך לא נעשו בזמן.

[אמא_של_יונת*]

הי חלי,
איזה מסודרת את!
אצלי הגלישה ב"באופן" באה בדרך כלל לא לפני או אחרי המטלות, אלא במקומן...

טובי,
אצלי כל החיים רשימה, זה עוזר לי לא לשכוח, אבל זה לא עוזר לי לא לדחות. לזה טרם נמצא פתרון.

[חלי_ש*]

הי אמא של יונת,
קודם כל תודה. לקח לי המון זמן להגיע לזה, כי אני הכי לא מסודרת בעולם ויש לי עוד המון מה לשפר בעניין הדחיינות (היא עדיין בגדר כרונית), אך אני כאילו עוטפת את הדבר ה"נוקשה" הזה שנקרא מטלה ב"צמר גפן"

דרך אגב, חג שמח

[ג'ינ_ג'ית*]

אוי חלי, גם אני ניסיתי לעטוף את המטלה בפרסים לפני ואחרי(כמו לצפות בטלויזיה, לגלוש באינטרנט וכו') - לא עזר ... ... אני יותר מזכירה את אמא של יונת בעניין הזה, חילקתי לעצמי "פרסים" בלי מטלות!

[עדנה_זלמנסון*]

שלום,
במקרה הגעתי להתכתבות המעניינת הזו, הקשורה גם למאמר שכתבתי בסטטוס.
ברצוני להגיב על "ביקורתו" של עודד לבנה.
ובכן עודד. מאחר ואני מכירה היטב את התעשיות הבטחוניות בארץ, שהן מקיפות את רוב פרויקטי ההי-טק הגדולים, ובנוסף גם אירגונים אזרחיים המנהלים פרויקטי פיתוח גדולים, אני בהחלט מחוברת למציאות.
ה- DOD האמריקאי לא שינה את גישתו. לגבי ה- JSF - אתה טועה. פרויקט פיתוח המטוס עובד בגישת ה- Earned Value, והם גאים מאוד בהישגים הניהוליים בזכות יישום גישה זו. חבל סתם להטעות את הציבור באמירות לא נכונות.
אני משתתפת הרבה בכנסים בין לאומיים, וגם מרצה בהם, ופוגשת אנשים. גישת ה- TOC נחשבת שולית, ויעילותה לא הוכחה, אלא להיפך.

לגבי כל הנקודות שהעילית- לא ידוע לי שגישת ה- TOC פותרת את בעיית המילואים, מחלות, שיבעה (לא עלינו) וכדומה.
אתה בוודאי מסכים איתי, שאם אנשים לא מבזבזים את מרווחי הביטחון, הרי הם יכולים להישאר בתוך הפעילויות עצמן, נכון?
לכן, אם אירועי הסיכון אינם קורים- מרווחי הביטחון נשארים במלואם בפרויקט, וזה בדיוק מה שקורה במציאות.
לעומת זאת, כאשר אתה לוקח מהמבצע את מרווח הביטחון, ומשאיר אותו עם תיזמון לא ריאליסטי- הוא לא מתחייב עליו. הוא יודע שיש לו "בנק" של זמן (הבאפר הפרויקטלי, או באפר ההזנה) ממנו הוא יכול לקחת זמן, ואין לו יעד מוגדר בו הוא מתחייב לעמוד.

בפועל, פרויקטים המנוהלים בגישת תורת המערכות השיגו בעולם הישגים הרבה יותר טובים, וזו הסיבה מדוע ה- DOD בשום אופן לא הסכים לאמץ את הגישה.

כולם יודעים, שתמורת השקעה של כסף תמיד אפשר לקצר לוחות זמנים. ה- TOC מתייחס ומודד אך ורק את צריכת הבאפרים. זה המדד היחידי שיש לו. הוא מעודד אנשים לקצר לו"ז בכל מחיר- וזה רע מאוד. לעומת זאת מדדי ה- Earned Value מודדים את ערך העבודה שבוצעה, לעומת התכנון. באמצעותם ניתן לחזות את החריגה הן בלו"ז והן בכסף בצורה אמינה ביותר.
מעקב תוכניות העבודה, ועדכון זמני הסיום של הפעילויות השונות לוקחים בחשבון בכל נקודת זמן את הסיכונים ברמת כל פעילות, ולכן תוכניות אלה, שהן ריאליסטיות, נותנות תמונה אמינה ביותר על מועד הסיום החזוי, דבר המאפשר לקבל החלטות ולבצע צעדי תיקון.
לעומת זאת ב- TOC- נניח צרכנו 30% מהבאפר הפרויקטאלי אחרי 10% מהזמן. אז מה? מה זה אומר?
כלום!!! מאחר והסיכונים בפרויקט אינם מפולגים בדיוק לינארית- אזי מדד צריכת הבאפרים לא נותן כלום, ואי אפשר לחזות בעזרתו את הסטייה במועד הסיום.

תסלח לי על האמירה הזו, אבל הביקורת שלך מראה על מעט מאוד ניסיון בפרויקטי פיתוח גדולים.

שלא לדבר על גורמים נוספים:
איך בדיוק מתמחרים את הפרויקט על בסיס תוכנית TOC?
איך מתכננים את כח האדם במחלקות המטריציות, המבצעות מאות פרויקטים בו זמנית, כאשר התיזמון בתוכניות העבודה הוא לא ריאליסטי?

הגישה שלי (היא לא שלי, היא הגישה המובילה בעולם ניהול הפרויקטים בשנים האחרונות) לא לוקחת כלום מהשרשרת הקריטית, אלא להיפך.

אתם חייבים להבין דבר מאוד בסיסי: ההצדקה היחידה שה- TOC נותן לכל נושא ניהול ריכוזי של מרווחי הביטחון היא כי לא ניתן לסמוך על האנשים, האנשים מבזבזים את הבאפרים, הם מתחילים כל פעילות ברגע האחרון ("סנדרום הסטודנט"), העבודה תמיד נמרחת על כל הזמן המוקצב לה ("חוק פרקינסון"), ואם אנשים מסיימים הפעילות לפני הזמן הם לא ידווחו, כי בפעם הבאה יקחו מהם את מרווחי הביטחון. ה- TOC טוען שכל מה שאנשים רוצים זה רק להגן על עצמם, ולכן הם "מנפחים" את הערכות הזמנים שלהם. בגלל כל התופעות הללו אסור לסמוך עליהם בניהול מרווחי הביטחון, ולכן צריך לנהל אותם בצורה ריכוזית.

נושא הניהול הריכוזי בעולם הוא פסה לחלוטין. כל תורות הניהול המודרניות מבוססות על תפיסת עולם של ניהול מבוזר, ולכן גישה זו מובילה גם את ניהול הפרויקטים.
אפשר לסמוך על אנשים. אין ניגוד אינטרסים בינם לבין האירגון (זו טעות חמורה ביותר של ה- TOC), והם מסוגלים להתחייב על עמידה בלוחות זמנים מאוד אתגריים. כמובן שמרווחי הביטחון אינם מתבזבזים, ולכן אין בכלל בסיס ל- TOC.

אגב- בכנסים בהם אני משתתפת, אנשים איתם דיברתי (אלה מתוכם שבכלל שמעו על ה- TOC) התייחסו לזה כאל "אופנה ישראלית".

בברכה,

עדנה

[עדנה_זלמנסון*]

בתוספת להערתי הקודמת, ובתשובה לעודד לבנה, רק ציטוט (אחד מיני רבים) שמצאתי בנושא:
Over the last 15 years, Earned Value Management (EVM) has been adopted by US DoD, UK MoD, Australian MoD and Swedish MoD to help them run procurement projects. It has been used on projects such as C-17, Gripen, and is currently used for JSF. The advantage EVM has over conventional project management lies in its ability to link project cost to the engineering work achieved. This gives project managers, accountants and procurement officials the tools to ensure projects run to time and cost. EVM is now being adopted in the wider field, particularly in construction, with well-known projects such as Heathrow Terminal 5 and EURO 2004 international football tournament in Portugal.

נתקלתי כבר פעמים רבות שאנשי ה- TOC מפיצים שמועות לא נכונות בנוגע לשימוש ב- TOC באירגונים או פרויקטים כאלה ואחרים, וחבל שכך הדבר.

עדנה

[עדנה_זלמנסון*]

ועוד הערה אחרונה:
כפי שכתבתי קודם- כל פרויקטי הפיתוח הבטחוני בעולם המערבי (ארה"ב, אנגליה, אוסטרליה) מנוהלים בגישת ה- EVM. כך נוהל גם פיתוח ה- JSF וה- F22, בהצלחה רבה. אני, בגישה המתוארת במאמר, מדבר על פרויקטי פיתוח מרובי סיכונים. לא על ייצור. ייצור מאופיין ברמת סיכונים נמוכה בהרבה, ואולי גם כח אדם מסוג שונה, ולכן ניתן ליישם בה גישות שונות, כולל ה- TOC. לפרויקטי פיתוח ה- TOC אינו מתאים, בעיקר בגלל הנחות יסוד שגויות.

עדנה

[בועז_חן*]

עודד, הסתבכת... (-:

[בועז_חן*]

אגב, מישהו קרא את Getting things Done של דיוד אלן?

[עודד_לבנה*]

א. ברגע שגולשים לויכוח על עובדות, אין יותר משמעות להגיון (האם פרוייקט ה- F22 כן או לא מנוהל בשיטת השרשרת הקריטית. אני שמעתי מאלכס קלארמן, מכון גולדרט ישראל, שהוא כן, וכאן היא גורסת אחרת).
ב. לא היתה כאן התייחסות לא לתסמונת הסטודנט, אשר קיימת, לא לבליעת הבפרים, אשר מנסיוני בהחלט קיימת.
ג. הבפרים אכן מגינים גם מהפתעות, עד גבול מסויים. זה טבעם.
ד. מערכת הבקרה של שיטת השרשרת הקריטית ("רמזור") מאפשרת, עם התאמה מקובלת (יחס בליעת הבפר להתקדמות, לא רק בליעה אבסולוטית), לנטר גם מקרים כמו זה שדובר עליו קודם.

בשורה התחתונה - זה לא ממש דו-שיח.

[בועז_חן*]

אחרי שנים של התבחבשות בתחום אני באמצע קריאה ותחילת ישום של פתרון די מקיף ומאוד מעניין (סותר הרבה דברים מוסכמים כמו תיעדוף) בספר Getting things Done - Stress Free Productivity של דיוד אלן. מדהים. כשאסיים ואוכיח לעצמי שזה אכן עובד אנסה להכין תקציר, בנתיים - מומלץ (עוד אין גרסה עברית).

[עודד_לבנה*]

נשמח לקבל טיפים

[אדמה_טובה*]

לא יאומן כמה זמן הצלחתי לדחות את הכניסה לדף הזה!


באיחור של שנה - כמובן - אבל אני מנצחת בתחרות גרירת התואר!!!
10 שנים לתואר שני, כולל תזה. וסיימתי רק בגלל שאיימו עלי להעיף אותי בלי תואר.
תוך שבעה חודשים נהייתה תזה, אפילו טובה, והיא נולדה יחד עם בובון, באותו יום ממש.

ככה בחיים
בלי דד-ליין שום דבר לא קורה.
לא תזה,
לא דו"ח מס הכנסה,
ולא דמי לידה (בובון כבר בן 8 חודשים, וטרם הגשתי בקשה)

זה באמת רק נהיה יותר גרוע ושום דבר לא עוזר.
הנחמה היחידה מהדף הזה היא המחשבה שלא מדובר בעצלנות אלא במרד נגד סמכות נוקשה.
עכשיו נשאר רק להתבגר.

[בועז_חן*]

נשמח לקבל טיפים
טוב, ממש בקרוב.
אני מכין מצגת...

[אמא_של_יונת*]

ולא דמי לידה (בובון כבר בן 8 חודשים, וטרם הגשתי בקשה)
אדמה טובה,
לא כדאי לדחות יותר. יש קצבות שאם לא תבעת אותן תוך זמן מסויים - לא תוכלי יותר לקבלן. אינני יודעת אם זה כך לגבי דמי לידה, אבל למה להשאיר שם כסף ששייך לך?

[יערת_דבש*]

בועז,
לגבי הדחיינות, אני עובד על זה קשה
אתה יודע, גיליתי שהענין הוא לא לעבוד על זה קשה או בכלל.
אולי מה שכתבתי כהגיג במעלה הדף שלי, על התמכרויות, מדבר גם על זה-
כי אני פותרת את בעיות דחיינותי בדרך דומה.
>>>יערת רק קמה משֵינה והתישבה לאתר. והיא עוד טענה ש עוד גל התמכרות לאתר הולך ונגמל

שיהיה לך יומקסום!

[בועז_חן*]

האמת שזה בערך זה. כלומר גם על קבלה צריך לעבודה קשה... אני התחלתי להשתמש בשיטה שהמוטו שלה הוא stress free productivity, ושבעצם אומרת בא נראה מה איך צריך לעבוד כדי להשר רגוע, ומכאן תבוא העשיה. אני עאדכן בהמשך.

[יערת_דבש*]

תראה,
אני אתן לך דוגמא ממשהו שקרה השבוע-
אני לא ישנה בלילות בתקופה האחרונה (שים לב לשעות ההודעות שלי. לא זאת הנוכחית, זה ממש אחה"צ בשבילי) ושם בלילות מתהפכים בקרבי ויכוחים על "תעשי את זה וזה../ נו, תקומי,/ נו, את צריכה לעשות את זה.. אויש איזה עצלנית" וכו',
עד שאני מזהה את הנודניקית הביקורתית במח שלי, ולא נותנת לאף אחד לדבר עם אני ככה,ועושה לזה סוף,
והפעם, ממש אמרתי-
אני מפסיקה להאבק. אני יושבת ומחכה. אני פסיבית.
ומה לדעתך קרה:
מדהים, משהלכה הנודניקית, נהיה לי כל כך משעמם, שהתחלתי בשצף קצף לעשות דברים דחויים, בכזאת חדווה...
אתה מבין?
רק צריך להשתעמם, ומסתבר שהנודניקית כל כך מעניינת ומעסיקה.
ואנחנו חושבים שזאת עצלות!! נובֶמת- אני משקיעה כל כך הרבה אנרגיה שם, איך אפשר לקרוא לזה עצלות?

לפעמים אני פשוט חושבת על ילדי חינוךביתי, שרק נותנים להם להיות, לחוות, והתובנה הגדולה שילד רוצה לעשות, ללמוד, לחקור- רק אל תפריעו לו!
אז אני כהורה לעצמי, מזמנת את עצמי הילדה לחיבוק, מקבלת אותי, ואז מוצאת את החופש הנפשי פשוט לעשות.
אמן.

[בועז_חן*]

כל כך מסכים. יש את הנקודה הנהדרת הזו שנהיה לך כל כך עמוס שאתה פשוט אומר fuck it ועוזב הכל. מישהו פה כתב על לנקות את השולחן על ידי קופסה גדולה שלתוכה זורקים הכל ומתחילים מהתחלה. האמת היא שאתה אז גם בדרך כלל עולה רמה, ובונה לך תהליך חדש ומתאים יותר לסוג העומס שבו אתה נמצא. אנחנו כל הזמן לומדים...
מה שאני מחפש זה איך לשמור על המקום הזה, איך ליצור תהליך שבו כל הזמן אהיה רגוע, ללא מאבק, ומוכן לביצוע. סך הכל אני עושה המון, אבל כל הזמן בתחושת "לו היו לי עוד 3-4 שעות ביום...". זה כמו מי שחי קבוע באוברדראפט, זה לא שהוא חי מעל הפופיק (אם האוברדראפט לא גדל כל הזמן) אלא משהו פסיכולוגי שלא מאפשר לו להשאר על ה-0. אני חי באוברדראפט של זמן ומנסה להיגמל מזה.

[יערת_דבש*]

בועז, מעמקי לבבי, אני מאחלת לך בהצלחה.

[אם_הבנים_שמחה*]

אוי, איך הדפזה נולד בשבילי.
יש לי כ"כ הרבה עבודות דחויות להגשה שבא לי לךבכות.
אני רק "עסוקה" בקביעת תאריכי יעד מתי אני כבר ממש ממש מתחילה לעבודליהן.
וגם ממש עסוקה בלנתח למה עוד לא התחלתי.
אוףףףף

וגמתמדף שתכננתי לסדר ולנקותוד הבוקר עוד לא התחלתי.
רק הבאתי סמרטוט.
עכשו אני דוחה את החזרתו של הסמרטוט למרפסת כי ממילא אני לא מנקה...

[עשב_בשדך*]

הדברים להלן עלולים להיות קשים לקריאה - רצוי לדלג...
אני מבקש סליחה מראש @} , רציתי להגיד איך אני מתמודד עם דחיינות, אולי זה יעזור למי שהוא. הכוונות באמת טובות...
ליבי ליבי אליכם.
> גילה ממשיכה במגמה של שגית, ומכריזה על רועי כעל נטול זכות שימוש בדף? <
גם אני כנראה נטול זכות שימוש בדף, אבל לפני שאוכרז ככזה אני רוצה להגיד כמה מילים...

_ככה בחיים
בלי דד-ליין שום דבר לא קורה._
בבית הספר תמיד היו ילדים שעשו את שיעורי הבית שהדד-ליין שלהם הוא מחר. לי היה פתרון אחר, לעשות את שיעורי הבית שקיבלתי היום.
מה זה משנה, אלה בדיוק אותם שיעורי הבית, אם אני אדחה אותם הם יהיו יותר קלים? להפך עכשיו החומר טרי בראש.
נניח שקיבלתי עבודה להגשה שלוקחת 3 שבועות, אז אני לא מתחיל אותה 3 שבועות לפני מועד ההגשה, אלא מתחיל אותה ביום שקיבלתי ומסיים אותה אחרי 3 שבועות. כך אני עושה עם כל דבר, באותו יום שאני חושב שצריך לעשות מה שהוא, אני עושה אותו (לא משנה אם הוא חשוב, או לא, מעניין או לא).

אז לא רק לי קשה להרים טלפונים? וואו, באמת חשבתי שאני היחידה. למישהו יש הסבר לעניין?
גם אני שונא להתקשר לכל מיני מקומות, פעם הייתי צריך להתקשר לארה"ב לבנק כל שהוא, לטפל בחשבון בנק (מתנות מקרובי משפחה מארה"ב). הגעתי הבייתה (ב8:30), והייתי מאוד עייף, ולהתקשר לארה"ב, ולדבר באנגלית?! ממש לא בא לי. אבל חשבתי, גם מחר יהיה אותו הדבר, אז אי אפשר לדחות למחר. אז התקשרתי ולשמחתי לא קיבלתי מענה, ובזאת פתרתי את עצמי (לאותו היום - למחרת כן ענו). אני לא דוחה מה שאין סיבה לדחות (אלא אם כן אני שוכח)! ואם יש סיבה טובה, אז אני דוחה בדיוק ליום הראשון שבו ניתן כבר לבצע את המשימה, כאילו המשימה ניתנה באותו היום.
עדיף לעשות דברים מייד, וכך לא צריך להרגיש רע על כך שלא עשינו, אח"כ יהיה זמן לעשות מה שרוצים.

אולי תנסו? אולי זה עובד?
בתקווה שעזרתי יותר משהזקתי

<"תרגמו אותי באתרוגים">
ובפחד גדול.... הוסף לדף!

[עשב_בשדך*]

בקריאה שנייה של דברי,
אולי זה נשמע לכם כאילו אני פשוט אומר "אל תדחו!", אבל לי לפחות זה נראה כמו גישה אחרת למשימות.

[אם_הבנים_שמחה*]

עשב בשדך, אפשר להיות אתה? כבריום?

[יערת_דבש*]

עשב,
כן- אתה מרגיז, אני מכינה את האתרוגים- וזאת פשוט כי כל קהילת הדחיינים מקנאה בך לעומק.
תקשיב-
זו לא התמודדות עם דחיינות, כי אין לך כזאת.
מתי תבינו, שמדובר במחלה נפשית?
שאנחנו לא עושים את זה מתוך זלזול בכם?
שאנחנו יודעים כבר ש עדיף לעשות דברים מייד כי זה לא כזה מסובך לעלות על זה.

עשב, באהבה, באהבה...

[ג'ינ_ג'ית*]

עיירה אני לא חושבת שזו מחלה נפשית כהגדרתך. אני חושבת שזה עניין של חינוך. משם זה בא, וכמו כל דבר שהוטמע שנים רבות, שנים רבות ידרשו בשביל להיפטר ממנו או להפחית את הכובד שלו.

[בועז_חן*]

עשב,
גדול!!!!
אני רץ עכשיו לכתוב ב התמכרות לשוקולד שצריך לאכול פחות, ב הורדה במשקל שכדאי להתעמל, וב מה נעשה עם הכעס הזה לקחת אויר לפני שמתעצבנים. זה מאוד מאוד עוזר.
אה, ומכיוון שיש פה עוד כמה דפים שצריכים עצות כאלה, בא תעזור לי - צריך לנסח משהו לבנות ב תסמונת קדם ווסתית כי לנו זה ממש לא קורה...
< בצחוק, פשוט התבקש ... (-: >

[עשב_בשדך*]

שאנחנו יודעים כבר ש עדיף לעשות דברים מייד כי זה לא כזה מסובך לעלות על זה
אני מתלבט האם להגיב, כי אני לא רוצה לעצבן אתכם עוד, זאת לגמרי לא המטרה.
לא אמרתי "אל תדחו וזהו", כן ניסיתי להגיד מה שהוא (בעצם שניים).
הראשונה שנראה לי שאחת הסיבות לדחיינות היא שיש הרבה דברים לעשות וזה לא ממוקד על דבר מסויים.
גם אם נעשה את הדבר הראשון, האחרון, האמצעי, החושב, הפחות חשוב, הנחמד יותר, וכל ההצעות שהוצעו קודם, עדיין נשאר עם המשך הרשימה, לכן לא רוצים בכלל לעשות כלום, כי זה לא יעזור ולא ינקה את הראש ממשימות.
גם כשלי יש הרבה משימות, זה מאוד מבלבל אותי ואני לא יודע מה לעשות קודם אם בכלל.
אבל אם מתמקדים על המשימה כשהיא צצה לראשונה, יודעים בדיוק על מה להתמקד ומה צריך לעשות עכשיו. ואחרי שעושים אותה, אין יותר משימות.
במקום להתמודד עם הרשימה, אל תתנו לה להיווצר. (אני לא יודע אבל איך אפשר להפטר מהרשימה שכבר יש).
אני לא מנסח את עצמי כל כך טוב, אבל נראה לי שיש בזה מה שהוא, יותר מאשר להגיד "את תדחו וזהו".
הדבר השני (שאני רואה שכבר עזר קצת לטובי, ואני שמח) הוא שאם מחר איננו שונה מהיום, אז דחייה למחר היא בעצם דחייה לנצח (באינדוקציה מתמטית פשוטה), אז בעצם אם לא עושים את זה היום, ויתרנו על זה. אולי זה באמת מה שאנחנו רוצים. גם לי יש דברים שדחיתי כל פעם למחר, ועד היום לא עשיתי אותם, ואני גם לא חושב שבאמת אעשה אותם מתי שהוא.
באמת שהיו לי (ועדיין יש לי) כוונות טובות, אם תרצו אדיר עיני מדף זה, אבל לא ראיתי איך אני יכול להגיד את הדברים האלה מבלי לעצבן רבים מהקוראים.
@}

[יערת_דבש*]

עשב, אתה בסדר גמור !

[עשב_בשדך*]

תודה, ממש דאגתי.
(הסמיילי שלך ממש חמוד).
התחלתי לכתוב הערה קודם אבל מחקתי אותה, כי לא רציתי לעצבן אתכם, אבל שמרתי אותה ליתר בטחון.
אז אם את אומרת שאני בסדר, אז יש לי קצת יותר אומץ, אולי גם ההערה שכתבתי קודם בסדר, והרי היא לפניכם:

מתי תבינו, שמדובר במחלה נפשית?
אז זהו?! נולדתם כך, אתם תמיד תשארו דחיינים, לא יעזרו שום עצות, שום נסיונות?! אתם חולים במחלה כרונית חשוכת מרפא?!
אם כך אז אכן מה שכתבתי, ומה שאחרים כתבו לגמרי מיותר, התכלית של הדף הזה הוא לקטר על המצב ולגלות אמפתיה.
לא נכון!, זה נראה לי כמו הרגל מגונה, לא יותר מזה. אולי הרגל שמושרש עמוק וצריך לשרש, אבל בכל זאת הרגל. להגיד שזו מחלה נפשית זה פשוט לברוח, "ככה אנחנו ואי אפשר לתקן". יכול להיות שנוח לכם לדחות כל הזמן, ואתם לא רוצים לשנות, אבל זה מתוך בחירה.
זה אולי קל להגיד, וקשה לבצע אבל לא בלתי אפשרי, זה לא הוגן (כלפיכם) להגיד שזו מחלה נפשית. אני בטוח שאם יש מה שהוא מאוד חשוב (פיקוח נפש), זה נעשה מייד. אני מבין אתכם, ומאוד לא רוצה להרגיז אתכם, אבל לא מסכים שזו מחלה נפשית.

[אם_הבנים_שמחה*]

_עשב, אתה בסדר גמור !
}_

כל מילה זהב.

>סיגסיג- מאחוריך<

[בועז_חן*]

עשב, קודם כל חלס עם ההתנצלויות. הדף הזה הוא דף תמיכה (למרות שהיה איזה חוצפן שקטלג אותו ב מדור הומור) ואף אחד פה לא מתעצבן. פשוט אין לנו זמן לזה... אה, וגם צפריר לא מבקר כאן (-;

ועכשיו ברצינות, דחיינות היא תופעה פסיכולוגית מוכרת (השם באנגלית הוא procrastination, ויש lang]המון חומר על זה en[/po]%7Clang iw&ie=UTF-8&q=%D7%93%D7%97%D7%99%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%AA+OR+procrastination&lr=lang en%7Clang iw). זו לא מחלה נפשית אלא סוג של כשל שנובע מכל מיני סיבות ובא בכל מיני עוצמות.
יש כמה דרכים להתמודד עם זה, חלקן טכניות (כמו שאתה הצעת) וחלקן יותר עמוקות ונוגעות לסיבות לדחיינות (למשל פרפקציוניזם, חרדת כישלון, חרדת הצלחה וכד').

הבעיה העיקרית היא שהרבה אנשים מתיאשים מלנסות לשנות את העניין ומקבלים את זה כמאפיין אישיותי. או פשוט דוחים את הטיפול בזה בנתיים...

[יערת_דבש*]

כשיש לי בעיה, אני מטפלת בה. ולא רואה בה אי-פתירה. בעיה טומנת בתוכה את הפתרון (אבל לא את שלך..)|סמיילי חמוד שוב|

[יערת_דבש*]

הופנה לעשב.

[ג'ינ_ג'ית*]

כמה שאלות יש לי בקשר לעצמי ורציתי לשאול גם את הדחיינים האחים לצרה:

תמיד הייתם דחיינים, או שזה התחיל בתקופה מסויימת?
גם ההורים שלכם דחיינים (אני מאמינה שיותר מתסביכים פסיכולוגיים, זו עצלנות נרכשת מההורים) ?
והאחים?
שאלה הקשה ביותר, האם מאז שיש לכם ילדים (למי שיש), הדחיינות פחתה? (ילדים הם קטליזטור לשינויים רבים, אולי גם לזה).

[בועז_חן*]

לגבי עצמי:
דחיינות בהחלט קיבלנו מההורים (גם אחותי...), ואני לא חושב שזה התחיל בתקופה מסויימת אלא שיש גלים - תקופות מסוימות יותר טובות ואחרות פחות.
לצערי אני לא מוצא שילדים זה התרופה... S-:

[אם_הבנים_שמחה*]

לא מההורים.
אמא שלי לא דוחה ואבא-סתם לא עושה כלום.
אחיות שלי-דחיניות גם.
עם השנים זה עולה ויורד בגלים.
הילדים רק הוסיפו לי עודברים לדחות.

[בועז_חן*]

ואבא-סתם לא עושה כלום
זה תיאור של "לא דחיין"? (-:

[אם_הבנים_שמחה*]

דוחה את הדברים הלאה ממנו אל מישהו אחר. זה כבר פוסט-דחיינות.

[סוף_מעגל*]

_תמיד הייתם דחיינים, או שזה התחיל בתקופה מסויימת?
גם ההורים שלכם דחיינים (אני מאמינה שיותר מתסביכים פסיכולוגיים, זו עצלנות נרכשת מההורים) ?
והאחים?
שאלה הקשה ביותר, האם מאז שיש לכם ילדים (למי שיש), הדחיינות פחתה? (ילדים הם קטליזטור לשינויים רבים, אולי גם לזה)._

טובי, עלית עלי. אכן אני מאבחנת את הלידה שלי כנקודת השינוי. כילדה, נערה, ואישה לפני לידה, הייתי אנטי דחיינית מובהקת, ודווקא בת של זוג דחיינים שחבל על הזמן. ואכן, הקטליזטור הקטן שלי הוציא וממשיך להוציא ממני המון שלווה, רוגע ושביעות רצון. ובכלל, יצא לי מין ילד עם אופי של בדוואי קטן (את יודעת כמה זמן לוקח בסיני מרגע שהזמנת ב"מסעדה" ועד שמגישים לך ?), אז אני זורמת עם זה...

[ג'ינ_ג'ית*]

הממ, אז את דחיינית מהסוג הנדיר!
ההבדל בינך לבינינו, כך נדמה לי מדברייך, זה שאת שולטת בדחיינות שלך, היא לא פוגעת באיכות חייך, ובלל כנראה שהיא מאזנת אותך (מה היית קודם, אנרג'ייזר?!).
אגב, אני בעד בדוואיזם! החיים הטובים...

[אמא_לשתיים_ועוד_אחד*]

נתקלתי במשפט נחמד וחשבתי עליכם (אני לא דחיינית אבל סובלת מאד מבן זוגי הדחיין הכרוני):
=="הזמן הכי טוב הוא עכשיו"== סן ג'רמן . רצוי לתלות זאת לנגד העיניים על המחשב/המקרר וכו'
ושאלה - האם יש סיכוי שאישי יקרא דף זה (ולא ידחה זאת ליעד לא ידוע...)

[ג'ינ_ג'ית*]

האיש שלך בודאי יקרא אתזה אם זו לא תהיה חובה אלא משהו נעים על הדרך.
ולגבי הציטוט, נדמה לך שאנחנו לא יודעים את זה?
זה לא צריך להיות תלוי על המקרר כי זה חקוק לנו טוב טוב בראש, ועדיין...

[מחפשת_ברשת*]

הגעתי לדף הזה במקרה בחיפוש אחרי משהו שקשור לתיאורית האילוצים, (TOC) וכמובן שטרם השלמתי את המשימה ברגע שהגעתי לדף הדחינות הכרונית, מתוך הזדהות עמוקה עם הכתוב...

תודה שפתחתם את העמוד הזה!!!! אתם אנשים טובים!!! שאו ברכה.

חוץ מהבעיה (הכללית) של דחית משימות, (מצאתי הרבה הסברים, אני איישם אותם מחר- או מחרתיים...) יש לי בעיה דוחקת שאשמח לקבל לגביה קצת הזדהות, תמיכה נפשית ועצות מועילות (בסדר הזה, אם אפשר). הייתי קוראת לה "דחיינות משימות אישיות".

בשנה האחרונה הגדרתי לעצמי כמה משימות אישיות שלי, אבל אני לא מגיעה אליהן.

מאחר שסדר העדיפויות (שאני קבעתי, חוששתני) הינו: קודם כל הילדים, אחר כך העבודה, אחר כך הבית, אחר כך בן הזוג (שמסיים תמיד את כל משימותיו במועדן) ורק בסוף אני, אז המשימות (האישיות) שלי, נדחות. כן. אני מודה בפורום מפרגן זה: אני דוחה אותן, כל הזמן.

ועכשיו לדוגמאות קונקרטיות.
לפני כמה ימים נשארתי בבית. גם הילדים בבית. אפילו כשאין חינוך ביתי יש חופש גדול. הוצאתי שלושה ספרים מהמדף, ותכננתי לפנות לעצמי זמן לקרוא ולכתוב משהו שכבר מזמן אני רוצה וצריכה לכתוב. אבל מה שבפועל עשיתי בסופו של דבר משך היום, הוא: להחליף חיתולים 6 פעמים (וגם לשטוף), לעשות טסט לאוטו (בן הזוג צלצל להזכיר לי שאחרת לא יהיה לי במה לנסוע בשבוע הבא), ללכת לקניות עם הקטן כי נגמרו החלב והחיתולים, לנהל כמה שיחות טלפון ומשימות של עבודה, לקפל ולתלות כביסה, לקחת את השני לחוג שחיה, להחזיר את השני מחוג שחיה, להכין אוכל, להאכיל, לנקות כוס שבורה ולשטוף את המטבח כדי שלא יכנסו להם זכוכיות לרגליים, לנקות את הכלים, לסדר את הבית, לקלח, להלביש, לפרגן לבן הזוג (שחזר מאוחר הרוס ועייף אחרי שהשלים במועד ובזמן את כל משימותיו) ולנהל איתו שיחה על עניני העבודה (שלו, כמובן), להשכיב את הקטן ולהרדם יחד איתו במיטה .

האם צריך לציין שהמשימות שלי נדחו ל"פעם אחרת"(?)...עכשיו, ובמיוחד מי שמנוסה באמא/אבא-בבית-יחד-עם -ילדים-כל-היום: אנא מכם : עצות מועילות: איך אני לא דוחה את המשימות שהן רק שלי ובשבילי?

[בועז_חן*]

איך שאת מציגה את זה, את אמורה להיות מאושרת מהיום הזה שציירת, כי נשמע שעבדת בדיוק לפי סדר העדיפויות שלך, ואפילו הגעת לבן הזוג. מה שלא עשית נמצא בתחתית תחתיתסדרי העדיפויות שלך. לכן אני רואה אחת מהשתיים:

• או שאת מציגה את בעיית הפרפקציוניזם, ולא מרוצה לא מחצי הכוס המלאה אלא מ-90% הכוס המלאה...
• או שסדר העדיפויות שאת קבעת לא אמיתי ואת מביעה אי שביעות רצון מזה שלא הגעת למה שבאמת נמצא גבוה יותר בסדר העדיפויות שלך בגלל דברים שבאמת נמצאים נמוך יותר.

אני מהמר על ההסבר השני, ולו בגלל המשפט סדר העדיפויות (שאני קבעתי, חוששתני).
האמת היא שסדר עדיפויות לא קובעים. זה צריך להיות יותר מסע לגילוי עצמי, לזיהוי משהו פנימי, מאשר קביעה שכלתית חיצונית (אחרת לכולנו במקום הראשון היה "שלום עולמי"...). תנסי להכיר את סדר העדיפויות האמתי שלך. זה שאם תעמדי בו תהיי מאושרת. זה כרוך בהרבה וויתורים על תדמית שמשתילים לנו במהלך החיים (להיות אמא/רעיה/עובדת/עקרת בית מצויינת...) וזה לא תהליך קל, אבל אחריו תהיי במקום אחר.

[תבשיל_קדרה*]

האמת? משנים את סדר העדפויות. בעצם - מעדנים אותו.
ז"א - ברור שהילדים קודמים, אבל מה קודם - לשחק עם הילד במשחק שאת בעצם לא אוהבת, או לשבת ליד הילד שמשחק במשחק ההוא עם אחיו, עם ספר שלך?
או עוד המחשה: הילדים, הגדרת, קודמים לבעל. אז איך זה שאת מצליחה להתיחס לבעל (למשל - לדבר אתו בטלפון) כשאת עם הילדים בבית?
הנה עוד ניסוח:
כשאת אומרת שדבר אחד קודם לאחר בסדר העדיפויות, זה לא אומר שכל מה שקשור לדבר האחד קודם בסדר העדיפויות לדבר האחר, וגם - זה לא אומר שאת דוחה את כל מה שקשור לדבר האחר לאחרי שתגמרי עם הראשון (אחרת היית הולכת לשירותים, בפעם הבאה, רק אחרי שצעיר ילדייך יגיע לגיל 18 (-; ).

או במילים אחרות - עיברי לדף המתאים (חפשי במדורים העוסקים בילדים, באמצעות חיפוש על המילה "מדור"), וקראי איך מצליחים לעשות כל מיני דברים "שלך" כשהילדים סביבך. הררי מילים כבר נכתבו על זה...

[מחפשת_ברשת*]

בועז וגילה: אתם צודקים. קצת בילפתי את עצמי. (לקח לי כמה ימים להתאושש מעמדותיכם המוצקות).
באמת יש כאן כנראה שילוב של פרפקציוניזם וסדרי עדיפויות גרועים. אגב: בועז, ראיתי את הטקסט שלך ב אבא עשיר אבא עני, ועכשיו אני מתלבטת אם דחית ביצועו של רעיון למיזם/ספר/עסק חדש שייך ל דחיינות כרונית או לפחד מסיכונים. תודה, בכל אופן. הדיאלוג הועיל לי.

[פלוני_אלמונית*]

Structured Procrastination

[מ_ש*]

תגידו, אפשר להצטרף אל המשפחה? אוי, כמה הזדהתי פתאום. מזמן זה לא קרה לי.....
המשך מחר-כך!

[אם_הבנים_שמחה*]

תגידו, גמצלכם זה שילוב קטלני של דחינות עם תרוצנות כרונית?

[א_גרויסע_מויש*]

שילוב קטלני של דחינות עם תרוצנות כרונית?
אצלי לשילוב המנצח הנ"ל נוספת גם מידה ראויה של עצלנות בריאה ...

<יאללה, נכבס פה את כל הכביסה המלוכלכת. שיהיה>

[עודד_לבנה*]

תגידו, גמצלכם זה שילוב קטלני של דחינות עם תרוצנות כרונית?

לא, יש לי פטור מתירוצים
זה לא עוזר נגד דחיינות, אבל זה מרגיע את המצפון.

[אם_הבנים_שמחה*]

לא, יש לי פטור מתירוצים
התכונתי לתרוצים שאני מתרצת לעצמי.
גמת?
איפה מקבלים פטור?
צריך צעטלה מרופא?

[עודד_לבנה*]

המתכון מפטור לתירוצים:
במשך שבוע לומר לעצמך בוקר וערב את הפיסקה הבאה (מעיקרי החיים שלי):
כל האנשים שסביבי מקבלים החלטות לא רציונאליות, ומקריצים להן תירוצים רציונאליים, שמשכנעים בעיקר את עצמם. הם רואים צורך לתרץ כי הדימוי העצמי שלהם הוא של אנשים רציונאליים. האנשים זולתם רואים אותם כנלעגים. אני לא רוצה להיות שם: לי יש פטור מלהיות אדם רציונאלי. לכן, לי יש גם פטור מתירוצים פסוודו-רציונאליים. בתמורה אני אהיה קצת פחות נלעג בעיני הסובבים אותי. לילה/בוקר טוב.