דג חתול

[דג_חתול*]

וויקיפדיה:
אנדרומדה הוא סלע בחוף ימה של יפו.

מקור השם סלע אנדרומדה באגדה יוונית לפיה בים מול חופי העיר יפו חי דג נורא שהטביע אוניות וקטל מלחים רבים, וחמתו שככה רק אם הקריבו לו מדי שנה את היפה שבבנות יפו. באחת השנים נבחרה אנדרומדה כקורבן השנתי, ונקשרה בכבלי ברזל לסלע על החוף. כשהתקרב הדג לבלוע אותה, הופיע אהובה פרסאוס, רכוב על סוס מכונף, הרג את הדג בקילשון והציל את אנדרומדה. [1]

פליניוס הזקן, בן המאה ה-1 לפנה"ס מספר על צלע של הדג, קיטוס שמו, שאורכה 40 רגל והובאה לרומא ועל העיר יפו: "ולפניה נמצא סלע ועליו מראים סימנים שנעשו על ידי שלשלאות שבהן הייתה אנדרומדה כבולה אליו.
לפי המיתולוגיה היוונית, אנדרומדה הייתה נסיכה אתיופית שאמה, קסיופאה, בתו של איאולוס אל הרוחות, נישאה למייסד העיר קיפיאוס. משהתגאתה אמה ביופיה הרב של בתה, עוררה את כעסו של פוסידון אל הים, שסבר כי בנותיו נאות מאנדרומדה. הוא עורר גלים שאיימו להרוס את העיר, ועל מנת לפייסו, נכבלה אנדרומדה אל סלע לחוף הים, וניתנה כקורבן למפלצות הים. הגיבור פרסאוס הרכוב על הסוס המעופף פגסוס התיר אותה מכבליה, והרג את מפלצת הים שרצתה לטרוף את אנדרומדה באמצעות ראשה של מדוזה.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

כן, כן, מקריאה לי מאנציקלופדיות... בסדר!

בדיוק הקשבתי לזה וחשבתי שתאהבי.
שמעתן פעם דבר מסמרר כזה?

[מצ'רה*]

כולן פה, קשורות היטב (ל. כל מיני דברים)

[דג_חתול*]

עמרם הקצב מפחיד אותי.
כל פעם שאני באה לקנות אצלו אני רואה את הקציצות בשר טחון המוכנות, ענקיות, עגולות, נקודות פטרוזיליה ירוקות מעטרות אותן וגוון כתמתם מבטיח שופע מתוכן.
אני לא קונה. זה לא בכבוד שלי לקנות מוכן.
כל פעם באה ורואה אותן והפה שלי מתמלא רוק. ככה, ככה בא לי לאכול אותן. הריח שלהן מטריף לי את השכל.
הוא קולט אותי, הנבלה, ומתחיל לשדל בהנעת גבות שמתאימה לפושר סמים בשערי בית ספר בשנות השמונים,
נו, הוא לוחש לי בקול צרוד, מה אכפת לך? הטחון רגיל עולה לך שלושים ושתיים הקילו. שלי עולה לך ארבעים. שווה לך העבודה? שווה לך הזמן? תטעמי לא תרצי להפסיק

לא, לא, תן לי כמה גבות עוף למרק. וחזה פרוס לשניצל.
הוא מרים גוש ומראה לי
יש בזה לשלושה ילדים נראה לך?
שלושה? יומיים תאכילי אותם בזה ועוד ישאר בשבילך, תראי איך דק, איך פרוס יפה. אני יחתוך לך אותו שיספיק לך גם היום גם מחר. רוצה?
רוצה.
ומהקציצות שעשיתי לא תקחי?
לא.
אבל למה לא?
אני עושה לבד.
ואז הפה שלו מתעקל, והוא מסתכל למטה אל נקודה נעלמת מתחת למדף שלו כאילו שלא יראו את הבוז, ומסתכל עלי בחזרה, אני רואה שזה סוג של חיוך, ואז העיניים מתמלאות סלחנות כזאת והוא מנענע בראשו ואומר לי בקול מתנגן "את עושה לבד?...ככה את לא עושה יא חביבתי. אבל איך שאת רוצה. מה שטוב לך."
טוב נו, איך אני אגיע לפואנטה? בסוף לקחתי. הכנתי. אכלתי את הרוב לפני שהילדים באו. היה טעים. טעים. היה כל כך טעים. וחריף בטירוף אז גם את מה שהילדים לא נגעו אכלתי.

לא שלא נאלצתי לבוא אליו עוד פעם אחרי כמה ימים, ולעמוד מול ה"נו?"
חריף.
מה חריף? לא חריף
חריף אני אומרת לך.
לא טעים?
טעים. אני אמרתי לא טעים? טעים. אבל חריף.
הלחיים שלו נשמטות. הוא מסדר בזעף שוקיים חלקלקות בערימה ומרים חזרה את הראש
איך חריף? לא יכול להיות. בטח את שמת משהו.
לא שמתי כלום.
שתיקה.
הוא מסדר, הולך, חוזר, בא, לא מדבר.
תגיד, מה שמת? אני שואלת אותו בסוף. היה טעים בטירוף. אכלתי לבד. איך אמרת לי לתת את זה לילדים?
אבל אכלת?
אכלתי.
טעים?
אין דברים כאלה.
אמרתי לך.

לא יודעת מה קרה שם, אבל משהו נפתח.
אם רק היה יודע שאני בכלל לא יודעת לבשל בשר.
אבל הוא נראה לי ארס כמו סבתא שלי. ואלה, ככה מתקשרים. במיוחד כשנוגעים להם בנשמה ושואלים אותם מה שמת.
פתאום הוא חוזר עם שקית סנדביצ'ים כזאתי קטנה קשורה, ואומר לי בשקט "זה, תקחי תשימי. זה קוראים לו ראס אל חנות. את מבינה מה זה? הראש של החנות. המלך של התבלינים. תקחי תשימי."

[דג_חתול*]

אבל בעצם זה היה רק רקע, להסביר את שמחתי הגדולה יום אחד כשבאתי והיה לו מחליף. צעיר יותר, רזה יותר, חסר ביטחון. אחד שאפשר להגיד לו מה לעשות.
יאללה. התחלתי להרביץ הוראות. תחתוך לי מזה ומזה ומזה קוביות קטנות במגשים נפרדים.
איפה הייתי מעיזה להגיד ככה לעמרם?
חזרתי הביתה עם קוביות חתוך קטן פרגיות, הודו אדום, טחולים, חזה עוף,
הכנסתי הכל לקערה, חתכתי קצוץ צרור פטרוזיליה, בצל גדול חתוך קטן קטן, שיני שום שתיים מגורדות, קצת סויה קיקומן, כף סוכר, חוואיאג' למרק, כורכום כמון פלפל שחור מלח וראס אל חנות, ערבבתי טוב טוב הכל עד שזה נראה בדיוק כמו התערובת שלו של המעורב, והשארתי מכוסה לחוץ טוב עם צלחת במקרר לכל היום.
בערב אכלנו את זה מוקפץ בקצת שמן עם פיתות וטחינה. היה טעים חבל על הזמן.
כשההוא יהיה עוד פעם אני אקנה שוב.

[יעל*]

@}

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

יש מתכונים!

[יעל*]

יש מתכונים! מחר מכינה קציצות לפי המתכון שלך. רק חבל שאין לי את ראס אל חנות.
איפה את גרה? אולי אקפוץ לקחת קצת...

[דג_חתול*]

רגע! המתכון הוא של מעורב ירושלמי. לא של הקציצות. ואת הטחול אגב, לא קוצצים.

[דג_חתול*]

ובמקום ראס אל חנות קצת קינמון גם טוב.

[דג_חתול*]

אל יש משיח הגיעה אשה.
לעתים נדירות הסועד או סועדת מתיישבים ופותחים. לרוב יש המתנה, מבוכה, שמתחלפת בהדרגה באפטיות המטופלים. כשאתה מטופל, אתה עובר לאט מהמולת רחוב חייך אל ההבנה הסמיכה שמותר לך לצמצם עיניים בעצלות, לפשק שפתיים מעט, לבהות קצת בהבעה שוות נפש אל נקודה כלשהי מעבר לכתפו של הכפותן שלך או המטפל, יהיה מי שיהיה, להיאנח...לחכות שזה ממולך ידרבן אותך, ירכך אותך, ואתה תתרצה בקצב שלך..ככה זה בדרך כלל. אבל זו, שהגיעה ביום שני בבוקר כולה עוז ועזוז, התיישבה נמרצות, ומיד התחילה לספר, לא כמי שמתחנן להקשבה, אלא כמי שעושה חסד עם הציבור, וחולק עמו אוצר, בענווה גאה. אם יתכן שילוב כזה, הוא התקיים בסיפור שלה.
הכפותן שאל בעדינות לשמה וכשהיא ענתה בקול צלול שעלה וחדר ונדחק אל חרך ההצצה שלי וגרם לי לשעוט אליו ולרצות לבלוע את המתרחש - אמהית בת לב, כך ענתה- השתרר לרגע שקט, וכל גופה המלא והיפהפה שישב זקוף בכסא נדרך בהבנה וקלט לתוכו בסבלנות את שקט ההתרגשות שהדהד אליו מהבדים התלויים והליבות הפועמים מעבריהם.
היא הכירה בערך שמה, בזעזוע הרגשי שהוא מחולל עם הישמעו, ובחוסר בעלותה עליו, עובדה שכנראה היתה המקור לנינוחות השלווה בה ביטאה אותו בעוז כה רך.
וואו, איזה שם, לא התאפק הכפותן
כן, זהו שמה של אשת בעלי המתה, שקיבלתי לעצמי כשאימצתי את ילדיהם באופן רשמי.
ובעוד הכפותן מתאמץ לגרוף עצמו חזרה לתפקיד, הוסיפה בקלילות: היא כנראה הייתה אשה מדהימה ואמא מצויינת. אנחנו בקשר מאוד טוב.

אני לא שורפת הרבה אוכל בקיטון האהוב שלי ביש משיח, אבל הסיפור הזה גמר אותי, ועל אף שידעתי שהנתחים מאחורי נשרפים, נתתי לדמעות לרדת, לרדת.

[ריש_גלית*]

אני יש לי רק בקשה קטנה שאוכל להמשיך לקרוא בשקט: את יכולה לנקד לי "כפותן"? את לא מבינה כמה קשה לי לקרוא ככה.
_{(אה, ואת לא יכולה לכתוב שאת בכלל לא יודעת לבשל בשר ואחר כך לתת מתכון של מעורב ירושלמי. יש פה נשים פצועות, נשים שגדלו בבתים הרוסים, בהזנחה רגשית ובישולית, אני באופן אישי מקיבוץ רחמנא ליצלן! אמא שלי בישלה לראשונה כשהייתי בת 14, והיא עוד ממוצא פולני! מה עם קצת התחשבות במאותגרי מטבח באופן מסורתי ותורשתי?)}

והכי חשוב - תודה @}.

[יעל*]

רגע! המתכון הוא של מעורב ירושלמי. לא של הקציצות
_{אל דאגה. שמתי לב . מתכוונת להשתמש במקבץ התבלינים שתיארת שם.}

[דג_חתול*]

את צודקת. זה נכון. ואני מבקשת סליחה. לא הייתי צריכה לכתוב לא יודעת, כי הרי אוכלים את זה ויש לזה טעם בסדר בסוף. המינוח הנכון הוא: רגשי. מנקדים את זה Rigshi וזו מילה שלמדתי בצבא שהמשמעות שלה זה רגשי נחיתות, בכל מה שקשור לבישול בשר.
ו: kapotan
אדם שעובד עם כף.
ויעל, תודה על ההרגעה (-:

פשוט, יש אנשים שעושים דברים עם בשר, למשל, סוגרים אותו, קושרים אותו, מנקבים אותו, מצמצמים אותו, מעשנים מחמיצים ותולים ומיישנים במקרר מקולקל ומייבשים...עולם מופלא של ביטויים שאין לי מושג לא רק איך עושים אותם אלא מה אמור לצאת בסוף, ובדרך, איך זה נראה ומריח. הם יודעים את השמות וגם את הכינויים, של החלקים ושל התבשילים המסויימים שרק שם זה בא טוב, והמספרים של החלק...וכיוון החיתוך, למען השם! וההבדל בטעם אם זה בשר כשר או מוכשר או כשר ממוצא נוכרי או טרף, ואם הוא מרוכך או לא, וכמה מים יש בו ולמה זה משנה, ומתי זה משנה ומתי לא, ואם "ברור שצריך לבחור טרי ולא קפוא" וכל מיני כאלה. ולא הזכרנו כלל את אלה שלא עושים איתו כלום חוץ מלפרוס דק דק לשים משהו מעל, או לא, ולשלוק אותו.
כל אלה, את מבינה, עולמי ידע שמרחפים שם, שחוץ מחבל על הזמן אין לי ביטוי מתאים כרגע.
ותודה.

[מצ'רה*]

כמה שאני אוהבת את הבלוג הזה!
ואותך, נראה לי.

[דג_חתול*]

תודה
(הפאסון של הבלוג לא מאפשר לי כמובן לשאול בהתרגשות יא, כתבת נראה לי אמנם אבל... אנחנו מכירות? מי את? מי את? אה, לא מכירות? אז אולי...נכיר? (-: וכאלה.)
<אנחנו מכירות?>

[ניצן_אמ*]

_.

[ניצן_אמ*]

_{זו נקודה, בכתב קטן קטן. אני מסבירה בשקט ןבקטן כדי להמשיך לא להפריע.}

[בעלי_במילואים*]

[בעלי_במילואים*]

בין הפותרים נכונה (לכל מספר בתמונה יש להתאים שם של חלק) יוגרל טחול.

< דגחתול - מוזמנת למחוק את ההפרעה הנ"ל בכל עת שתרצי. >

[דג_חתול*]

נקודה?! D-:
אוקיי.
נגיד שלא עשיתי לך הרמה להנחתה עם הבשר הלא מבושל הפרוס דק וכל זה.

[דג_חתול*]

אלה שבעלן במילואים, זה לא מבטל התחייבויות קודמות לא למחוק פה דברים, הלו! (-:
(החזרתי)

[מצ'רה*]

<אנחנו מכירות?>
לא חושבת...
(אני לא יודעת מי את אבל מצד שני אני לא מכירה אפחד באתר)

בין הפותרים נכונה (לכל מספר בתמונה יש להתאים שם של חלק) יוגרל טחול.
בין הפותרים לאנכונה יוגרל טרול? אולי הטרול של האתר?
(פרס ניחומים לצמחונים. נעשה ממנו פשטידה)

[מי_מה*]

הלו, פשטידות זה אצלי
ובאמת תודה.
<הולכת חזרה לשבת בצד ונזהרת לא לדרוך על מה שניצן לא הנחיתה מההרמה>

[דג_חתול*]

[מצ'רה*]

הלו, פשטידות זה אצלי
אני יודעת
זה חינו של האתר
שבסוף לא יודעים איפה אנחנו

[בעלי_במילואים*]

זה חינו של האתר בהחלט.

פשטידות זה אצלי ראיתי שדג חתול הלכה לבקש מתכוני פשטידות... כנראה שהיא לא ממש יודעת מהו חומר הגלם של הפשטידות של מימה..

<אגב, קווי הטלפון נסגרו. הטחול נמסר>

[דג_חתול*]

למי??!

(קרוטונית, קלטי את זה: http://www.youtube.com/watch?v=[po]0PlkzojWm c[/po])
ואת זה: http://www.youtube.com/watch?v=[po]0PlkzojWm c[/po] )

[דג_חתול*]

כנראה שהיא לא ממש יודעת מהו חומר הגלם של הפשטידות של מימה..
טרולים כבושים?
טוב, צריכה ללכת לבדוק, לא נראה לי שיגלו לי כאן.

[בעלי_במילואים*]

• הטחול נמסר לעמרם הקצב.

• טעמת פעם פשטידת גברים? .

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

פשטידת גברים
זו היתה פשטידת שאריות (קשרים שכשלו עם) גברים...

[מי_מה*]

סליחה שאני מורחת כאן את כל השאריות אבל רק חייבת לציין בשביל הגילוי הנאות, שזה האחרון שיועד לפשטידה התקלקל כל כך ובאופן מעורר קבס עד שלא ראוי היה אפילו להפוך לפשטידה. עדיף כבר מעורב ירושלמי.
ועכשיו ננקה יפה יפה שלא יתערבב עם המנות הקסומות ב'יש משיח'.
הנה נקי.
פה ג ד ו ל...
<מחכה לכף הבאה שתוגש ישר לפה>

[בעלי_במילואים*]

זו היתה פשטידת שאריות (קשרים שכשלו עם) גברים... מנסה לדמיין את הטעם.

[בשמת_א*]

יש פה נשים פצועות, נשים שגדלו בבתים הרוסים, בהזנחה רגשית ובישולית
בדיוק!
(ואני רצינית!)

מה עם קצת התחשבות במאותגרי מטבח באופן מסורתי ותורשתי?)
אח, ריש גלית, איך ישר החזרת אותי לסצינה האלמוותית של המשפט ב"אל תקרא לי לבן" D-:
הנה, ZdAGh]כאן S9zjo[/po]&feature=related החל מדקה 6:19,
והעיקר G]כאן n1IuJYWko[/po]&feature=related
(הסצינה נחתכת בדיוק באמצע) אבל בדיוק בדקה הראשונה.

דג חתול, חזרת!!!!! עכשיו חזרת!!!!! המיילדת של הסצינות הקסומות המדוייקות של פכים קטנים מנשמותיהם של אנשים, משורטטות ביד אמן (למה מיילדת? כי הזכרת לי את הבלוג של דנה ה)(שגם היא לאחרונה מרעיבה אותנו).

[דג_חתול*]

תודה והמשך:

לפני כמה שנים, אמרה לי חברה על בעלה הגזעי הקולי והסולידי " ידעת שיוסי הוא מניצולי האקורדיון?"
די, חשבתי , למה היא מתכוונת? שההורים שלו אשכרה שלחו אותו, כשהיה פצלוח בן שמונה נגיד, ללמוד אקורדיון? שהרי, (אם להתעלם מכל עשור זהו זה שנצרב לנו בתודעה לנצח,) מה שנצרב (ביותר עדינות אמנם אך לא פחות נחישות) בעשורים שקדמו לשנות השמונים, הוא הידיעה החד משמעית שכל האוחז באקורדיון הוא תמיד מנגנת בגן שקוראים לה רעיה.
כן, היא אמרה מחוייכת, מרוצה לראות שחזתה את התגובה בדיוק כה רב ולא מחכה שאשאל בכלל.
כל זה, בעצם, הוא הקדמה ותירוץ לדבר הבא:
ממליצה דווקא כן לצלוח את הקטע הראשון, גם כדי להתענג על הקטע השני, ובעיקר כדי לראות על מה היא יושבת.
http://www.youtube.com/watch?v=XaCxomiPz6Q

[בשמת_א*]

הוא הידיעה החד משמעית שכל האוחז באקורדיון הוא תמיד מנגנת בגן שקוראים לה רעיה.
וואללה?
אני כל ילדותי ונעורי ראיתי רק גברים מנגנים באקורדיון. בקיבוצים בעיקר. משופמים ומלאי עזוז כאלה... שום רעיה ושום נעליים D-:

[ניצן_אמ*]

רעיה. מורה לריתמיקה.

[דג_חתול*]

בשמת, מה שראית בפינלנד זה לא נחשב.
ניצן, ידעתי שמשהו בסוף יעשה לך את זה.
(זה כמו בסיפור על אמא צבה ואבא צב וצבוני שהלכו לשתות שוקו ונזכרו ששכחו לנעול ושלחו אותו והוא לא הסכים כי פחד שישתו לו את השוקו ויא איזה שיעמום זה הסיפור אז מי שמכיר שיעשה לעצמו כן עם הראש ומי שלא לא הפסיד כלום בכל אופן הוא מתחבא שעה שעתיים יום יומיים שבוע שבועיים לראות אם הם ישתו לו , חודש חודשיים וזה וזה ובסוף הם אומרים נו הוא לא חוזר וחבל על השוקו שיתקרר ככה ומחליטים לשתות לו ואז הוא קופץ מבין השיחים אההההה!!!! ידעתי שתשתו לי!)

[דג_חתול*]

בשמת, מה שראית בפינלנד זה לא נחשב.
זה בצחוק . (שיאאאאללה הבשמת הזותי.)

[בשמת_א*]

את מסבירה לי! כאילו שאני לא יודעת שאת טובה בהבנת הנקרא!
(תשאלי את אמא של יונת. היא תתן לך את השם של אחד המשופמים. בטוח זוכרת (-: )

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

רעיה. מורה לריתמיקה.
בדיוק!

בשמת, מה שראית בפינלנד זה לא נחשב.

[ניצן_אמ*]

ניצן, ידעתי שמשהו בסוף יעשה לך את זה.
התלבטתי. הגעתי למסקנה שאת מעדיפה שאני לא אשתוק.
אם טעיתי, הגידי.

[מצ'רה*]

באקורדיון יש את שרון שנון המופלאה מכולם
היא לא משופמת, היא לא מורה לריתמיקה והיא לא צביקה

[תבשיל_קדרה*]

גרישה. זה האקורדיאון. איש ענק. עם צחוק באס.

[בשמת_א*]

בשמת, מה שראית בפינלנד זה לא נחשב
טוב, את לא יודעת מה עשית לי!
(-:
חוט השני מיכרה אותי לפני כמה חודשים לזה
עכשיו, אני לא יודעת אם את יודעת אבל בכל מקרה טוב להסביר לטובת הקוראים, שפינית היא שפה פינו-אוגרית, כלומר חברה של ההונגרית והאסטונית ומוצאה מאי שם בערבות מונגוליה או משהו. לא קשורה לשפות ההודו-אירופיות בשום צורה, ובטח לא לסקנדינביה. ואני בקטע של השפות הסקנדינביות (שבדית, נורבגית, דנית ואיסלנדית). בקיצור, מעולם לא הייתי בפינלנד ולא מבינה פינית.
אבל התמכרתי לפולקה הזאת, והלכתי לחפש גם נוסחים עם תרגום. פתאום נזכרתי בזה אחרי שכתבת, ואמרתי לעצמי: הי, בטוח יש שם גירסה עם אקורדיון!
אז פה
האקורדיון פשוט מככב!!!
והנה, זו גירסה מצולמת מצחיקה
לדעתי, של מה שאפשר רק לשמוע בגירסה עם תמונת האקורדיון (-:
אם תסתכלי טוב, תוכלי גם לראות את האיש שמנגן שם מאחור באקורדיון.

<ביקשת - קיבלת>

אבל על pr]זה 9tmu0Hv8[/po]
באמת גדלתי!!!!!! באמת!!! ורדאד ורדאד! שתדעי שלראשונה למדתי שבדית דרך הרדיו השבדי, למדנו לשיר את כל השירים ברדיו השבדי עוד כשגרנו בדנמרק (-: ויוקמוקס יוקה המצחיק היה להיט אז. מין זמר עממי שבדי מאיזה חור (-: את שומעת את האקורדיון????!!!!
ולקינוח ולס עממי שבדי אופייני

<הרמת לי להנחתה, מה?????>

[צוקית_הבלשנית*]

עכשיו, אני לא יודעת אם את יודעת אבל בכל מקרה טוב להסביר לטובת הקוראים, שפינית היא שפה פינו-אוגרית, כלומר חברה של ההונגרית והאסטונית ומוצאה מאי שם בערבות מונגוליה או משהו. לא קשורה לשפות ההודו-אירופיות בשום צורה, ובטח לא לסקנדינביה. ואני בקטע של השפות הסקנדינביות בשמת החזרת אותי מאתיים שנה אחורה, לחוג לבלשנות בת"א.

[ניצן_אמ*]

בשמת! עכשיו כולם יהיו מכורים ללבאן פולקה! מה עשית?! לא מספיק שחוטקה מיכרה כמה חברות? הצלחנו לכבות את האש אחרי הרבה מאמץ! עכשיו זה יתפשט בכל רחבי האומה כסרטן!
את יודעת שאפילו בתי יודעת לשיר "....ראייאסטלייטהסליביליהיפוטופוטפוטהפוטיפוטהיליאליי!"

[בשמת_א*]

נו, ניצן מאמי, מול האמריקניזציה הפושה באומה ניתן קונטרה בפינית!
אני לא מודאגת (-8

דרך אגב, זה אפילו עוזר לפעילות גופנית! ניצפו ילדים בחינוך ביתי מקפצים לצלילי הפולקה! ולא רק בביתי!

[בשמת_א*]

החזרת אותי מאתיים שנה אחורה, לחוג לבלשנות בת"א
אם לפני מאתיים שנה (בשנות השמונים כזה) אז אולי נפגשנו שם?

[בשמת_א*]

אבל צוקית הבלשנית, אחת העובדות המזעזעות עלי היא, שאת הידע הזה לא למדתי בשום חוג לבלשנות. כבר ידעתי אותו עוד בנעורי.
את וורף וספיר קראתי בגיל 13-14 כזה.
את לוחות חומר יביעו אומר קראתי בגיל חד ספרתי.
בגיל 12 התכתבתי בכתב דעץ רעץ ככתב סתרים.
בגיל 6 גיליתי בעצמי מתוך התבוננות וריאציה על חוק ראסק-גרים
המממ. לא יודעת אם מותר לספר כאלה דברים. |-:
אולי אמחק בהמשך (דג חתול, אני יודעת את עמדתך, ובכל זאת, זה באמת מידע מזעזע, תודי).

[אמא_בבית*]

התכתבתי בכתב דעץ רעץ ככתב סתרים.
אני התכתבתי עם אח שלי שהיה ארכיאולוג חובב בכתב היתדות והוא אומר שיש לו מכתבים שלמים וארוכים שכתבתי לו בגיל 9-10 (הוא היה בן 17-18)
גם את כתב דעץ רעץ שאנחנו קראנו לו פשוט כתב עברי עתיק, הוא לימד אותי בערך בגיל הזה.

[בשמת_א*]

כתב עברי עתיק
נכון, גם זה. לדעתי אבא שלי ואני קראנו לו כתב דעץ רעץ כדי לבלבל את אחותי הקטנה (אבל לא עזר. היא פיענחה את המכתבים שלנו תוך דקות).
וגם בתי התלהבה מהכתב הזה וכתבה בו מכתבים שלמים וארוכים בגיל 6-9.
כתב היתדות! מדהים!

[אמא_של_נוקי*]

באמא שלך, תכתבי ספר.

אני לא קראתי אף אחד שרוקם ככה אנשים ושפה ועוד כבדרך אגב, בין טחולים וראס אל חנות.

[מי_מה*]

עזבי, אני כבר הבנתי שלא כדאי להפציר בכותבות מעולות לכתוב ספר , כי בסוף הן באמת עושות את זה ואז בכלל לא רואים אותן כאן.
לא צריך ספר ממי, רק תמשיכי פה.
תודה.

[מצ'רה*]

מה שמימה אמרה.
מה, חסרים ספרים? יש הרבה יותר מדי!
בלוגים שווים, לעומת זאת - פעם ב.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

_לא צריך ספר ממי, רק תמשיכי פה.
תודה._

[דג_חתול*]

שששששיואו! מה שקורה כאן. איזה כיף לי. הוכח בפעם האלף:
ההבדל בין כתיבת ספר לבלוג:
לפעמים, כשיש קוראים משובחים לא צריך לכתוב כלום!
רק להתרווח לאחור בהנאה צרופה.
ובבקשה, כל מי שיעלה בדעתו למחוק מצניעות או מבוכה מיני וידויים מעולם הבלשנות האיזוטרית ושאר הישגים פסיכיים שהשיג לבד בכוחות אחים שלו או בכוחות אנשים מוזרים שהוא מכיר דרך האינטרנט, אז בבקשה, לא.
בכלל לא נכנסתי עדיין לכל הקישורים (אבל זה בקונטרה מרירה על זה שאף אחד לא ציין כלום על הכסא של הפסנתרנית משמע אף אחד לא שרד את הקטעים המוסיקליים המופלאים. טוב נו. הפסד שלכן.)

[דג_חתול*]

ותודה

[מצ'רה*]

שאף אחד לא ציין כלום על הכסא של הפסנתרנית
הסתכלתי בדילוגים אבל כנראה שהוא מתחבא בין הדילוגים

[בשמת_א*]

אף אחד לא שרד את הקטעים המוסיקליים המופלאים
דווקא האזנתי ונהניתי. אבל לא ידעתי שאני אמורה להאזין תוך צפיה (-:

[צוקית_הבלשנית*]

בשמת, למדתי בת"א בתחילת שנות התשעים, כך שכנראה לא נפגשנו שם.
אבל מה, נפגשנו במקום אחר ובזמן אחר.

[בשמת_א*]

למדתי בת"א בתחילת שנות התשעים
אהה. עדיין אצל פאול וקסלר?

נפגשנו במקום אחר ובזמן אחר
קוסמי ומסתורי! (-:

[מי_מה*]

אני דוקא האזנתי וצפיתי <מימה ממושמעת> אבל לא הצלחתי לראות. לפי התנועות שלה זה יכול להיות כדור פיזיו אבל גם יכול להיות משהו אחר. או שאולי ראו בבירור בדיוק ברגע שלא הסתכלתי <מימה גם ממושמעת וגם מרדנית>
וגם הקשבתי לכל הקטעים של הפולקה ולא התחברתי. בכלל הייתי יסודית פתחתי את כל הקישורים ואני יכולה להזעזע טוב טוב מהגילויים של בשמת.
והלו מותק, לא להתרווח פה יותר מדי. בשביל להשאיר פה את הקוראים צריך לכתוב להם

[דג_חתול*]

הנה, גרסה למתקשים ולמתקדמים כאחד. (רק שהכדור כאן יצא הוליוודי כזה.)
http://www.youtube.com/watch?v=YeTfzrmQEA8

[יעל_צ*]

דג חתול, רחמי עלינו עם הקישורים האלה.

[דג_חתול*]

קדימה יעל, אמנם רוב החיים האמיתיים מתקיימים בשנות השבעים, אין לנו ויכוח על זה, ו געגועים לשנות השבעים זה הדבר הכמעט יחיד השווה בעולם, (בלי ציניות)
אבל יש כל מיני תופעות שחורגות משם. נסי ותיהני. אל פחד.

[יעל_צ*]

דגחתול יקירתי, זה לא יעזור. אני כנראה תקועה שם. אבל מנסה לשמור על ראש פתוח (ולפעמים זה דווקא מצליח!).

בכל אופן, מכבדת את זכותך לצפות באקורדיאוניסטיות משונות שלא מחבבות כסאות. @}

[בשמת_א*]

רוב החיים האמיתיים מתקיימים בשנות השבעים
דווקא לי יש ויכוח על זה. איכססססס! העשור הכי מגעיל שחוויתי עד כה!

[דג_חתול*]

זו המוסיקה, שבזכותה אפשר לסלוח על כל שאר מה שקרה שם.

[דג_חתול*]

ההישג האישיותי-מוטורי הכי מכובד שהגעתי אליו השבוע היה אתמול כשהצלחתי לאסוף את ערימת הטישואים מהרצפה. הרכנת ראש בימים שקדמו הביאה למהלומות תוף בין רקתיות, צפצופי אזניים סחרחורות ותנועות נגד הכיוון הרצוי של כל החומרים הדמוי פלסטיים שמעורבים באירוע הזה. אז הבנתי שזה כנראה מתחיל להיות בסדר. שילוב של החורף ולוכד הכלבים המנוול - (אם הוא מרוויח פר כלב הוא יכול להיות מוסרי? אולי כן. ואם זה מטר מהחצר שלנו? ואז מה אם זה היה שש מאות והורידו לחצי אז עכשיו זה רק שלוש מאות שבעים, ולמה אתה כזה רגוע וברור לך שאני לא אתווכח על זה ששלוש מאות שבעים זה לא חצי של שש מאות?!) - הביא להפיכת הכלבה הפריחה והמבוצבצת שלנו להיות נעל בית גרגרנית ומפוייסת שגרה, לפחות עד שיירגע לנו הפחד מהלוכד, בבית, מה שהביא לכך שניאלץ להיזכר בעובדה שכ"כ כיף לשכוח, שכלבים אוכלים טישו עם נזלת.

אבל בכלל לא התכוונתי לזה, אלא לכך שהמשפט האחרון שכתבתי כאן נתקע לי במוח, וגלי אהבה מעלים לי שירים משנות השבעים בגלים, גלים, וחרף, ואולי בזכות, הבקשה להפסיק עם הקישורים, אחז בי חשק איום ונורא לקשר לכאן כל שיר שיצא בשנים ההן, עד שאפילו בשמת תגיד טוב נו סולחת לעשור כולו.
אבל מהרגע שגמלה ההחלטה, עלה לי שיר אחד ונתקע שם בכל הבהובי החום וכאבי הסינוסים והגישושים עם היד אחר הניר טואלט. זה מה שיצא. אין לי הסברים ומוותרת על ההתנצלויות. תיהנו.
(ומי שהפתיח הזה עושה לו חשק לשגר הנה קישורים- תודה מכל הלב אבל עדיף לא.)

http://www.youtube.com/watch?v=nZNvQMJ7N0s

[יעל*]

קישורים משנות השבעים מתקבלים תמיד באהבה. בייחוד כשזה שיר כל כך, כל כך, יפה.
כבר הצלילים הראשונים של הפסנתר פותחים את כל הסינוסים ומעלימים את כל הכאבים, לפחות לכמה דקות.

ותרגישי טוב.

[בשמת_א*]

אם כבר את מדברת על שנות השבעים (תגידי, ג'ון דנבר זה שנות השבעים?), אז שתדעי שחבר מהכיתה שלי, שלא דיברתי איתו יותר משלושים שנה, צלצל אלי לפני כמה ימים והזמין אותי למסיבה לכבוד יום הולדתו העגול. הוא מילידי תחילת השנה.
הוא עושה מסיבה ומזמין את כל הכיתה.
טוב, כבר צלצלתי לחברה הכי טובה שלי מהתיכון, שאיתה אני נפגשת בקונסרבטוריון (מלה שבכלל למדתי בזכותה, כי שם היא למדה פסנתר כשהיינו בתיכון), כבר צלצל אלי החבר שאני והוא שומרים על קשר כל השנים (את באה? כי אשתי ואני אמרנו שאם את באה אז אנחנו באים), כבר התחלנו לאתר כאלה שאנחנו לא יודעים איפה הם (כי ד' יודעת איפה מ', בעוד שא' אמנם פוגש את מ' אבל נזכר פתאום שאין לו פרטי קשר שלה. ולי יש הדואל של אמ' אבל ש', שהיה בכיתה המקבילה, בדיוק סיפר לי במקרה שהוא פגש את ט' מהכיתה שלנו (-: ).

אוי, יש משהו נורא מפחיד בפגישות כאלה. אין לי שום קבלות להגיש. לא יודעת להגיד מי אני. חוץ מאשר, אני.

(וש'? שהיה בכיתה המקבילה? רק בקשר איתי כבר כמעט 40 שנה? שאל אותי, תגידי, איך מה-שמו ידע בכלל איך למצוא אותך?
אז אמרתי לו: מזתומרת? לפי השם שלי! אני בספר הטלפונים!
הוא כמעט נחנק, כי גילה לראשונה שאני שומרת על שמי...)
(כמובן שמזה התחיל ויכוח, כי הוא שאל "אם בעלך מרשה לך". אני לא מצליחה לשחזר את עצמי בגיל עשרים ומשהו, אבל ישר מתתי לדעת אם הייתי מחליפה את שמי לשמו אם הייתי מסכימה להתחתן איתו. ביני לבין עצמי, כמובן. לא הצלחתי להגיע לשום מסקנה חוץ מאשר, איזה מזל שלא התחתנתי איתו).

[דג_חתול*]

בשמת לא הותרת לי ברירה:
http://www.youtube.com/watch?v=vdLj2G4laME

[בשמת_א*]

למה לא הותרתי לך ברירה? (-:

[דג_חתול*]

יום הולדת לילד מהכתה שלך וכל זה...(את יכולה לתת לו את השיר הזה במתנה)
הקשבת לו? יש את המילים מתחת לתמונה. לא משהו עמוק במיוחד אבל מתוק ביותר.

[בשמת_א*]

נכון מצחיק להגיד "ילד מהכיתה שלי"? כשחושבים איזה יומולדת הוא חוגג אז בכלל... (-:

[HGK_M*]

"בטח שג'ון דנבר זצaWU8XWksg]ל זה שנות השבעים 0[/po]

[דג_חתול*]

הנחיות לשימוש בשיר הבא: לפתוח אותו על כל המסך.
(למישהו יש מושג לגבי הציורים האלה?)
http://www.youtube.com/watch?v=DfAyWq3q01I

[בשמת_א*]

אני כל הזמן שומעת את "Annie's song". עשיתי לי פלייליסט ביוטיוב, רק אצלי יכול להיות שילוב כזה... (ג'ון דנוור, שתי גירסאות של השיר הזה, ישי לוי עם האחת שלי, עמיר בניון ניצחת איתי הכל, ושני שירים מתוך "כשהנערים שרים" בצרפתית).
אני חושבת שהבן שלי התחיל לאהוב סוף סוף את "האחת שלי". שזה דרך אגב הצלצול שלי בנייד לרוב האנשים.
איך אני נהנית לראות את כולם מזדעזעים מהבחירה שלי! (-:
(הסיבה האמיתית שבחרתי בצלצול הזה היא, שמשהו בשיר הזה פשוט גורם לי אושר. ואני עכשיו מקפידה ליטול כל יום כמה מנות אושר ושמחה, גם בדברים הקטנים. במיוחד בדברים הקטנים: צלצולי הנייד, הצבע של הנר, פרחים באגרטל, כלי מיטה צחורים...).

[בשמת_א*]

וואו, לאונרד כהן. איך את מוצאת את הדברים האלה המיוחדים?

[דג_חתול*]

איך
נו אמרתי לך. שנות השבעים.(-: יש מי שצוחקים עלי שההשכלה המוסיקלית שלי נעצרה שם. האמת לא אכפת לי, וזה גם נכון, ואני מכירה עוד כאלה, מודחקים וגלויים, אז אני יודעת שאני גם בחברה טובה וחמימה.
אני חושבת על אחד כזה למשל, ועולה לי השיר הבא
http://www.youtube.com/watch?v=[po]5vkde 1PIxc[/po]

[HGK_M*]

דג חתול, יש לך עיני נץ..... והפעם באתי להקשיב שוב ל songbird הנפלא , בהפסקת הקפה שלי.

[בשמת_א*]

ואולי, כשאתה מבין בתוך מה אתה חי - אתה מתחיל לראות. ומהראייה תבוא ההבנה. מהראייה יכולה לבוא שלווה. מהראייה יכול לבוא שינוי. אתה יכול להפסיק להיות קורבן של הנסיבות, ויכול להתחיל לקחת אחריות על החיים שלך.
המממ. זה לא זה. דומה אבל לא (הלכתי בעקבות גריין ונתקלתי בזה בדף השפעה אנרגטית של דיוק במילים וחשבתי שמשם לקחת את הציטוט שלך, אבל לא. זה לא זה).
אני עוד אמצא מאיפה הציטוט שלך.

[דג_חתול*]

ובכן, שיר יפה, הנה, בבקשה:
http://www.youtube.com/watch?v=dnVphX4FRCY

[מי_מה*]

את לא מבינה איך התרגשתי לראות את הדף הזה במה חדש! והשיר באמת יפה אבל הלו מותק, אנחנו פה בצום כבר מלא זמן ואת מגישה לנו פריכית אורז קטנה. יושבת בפה פתוח ומחכה שתגישי אליו איזו כף עמוסה כל טוב.
טוב שחזרת.

[דג_חתול*]

ארבע וחצי אחר הצהריים. זו לא שעה ללכת לנוח. אבל הם בסלון, משחקים בשקט, הקטן לא ישן צהריים וזה מבטיח לי ערב שקט ונפלא ממש בקרוב, למה שלא אגיע אליו עירנית. אני רק אעצום עיניים קצת, ככה, עם הבגדים, על השמיכה. לא, השקט וקולות הפיטפוט השקטים מהסלון כל כך מבטיחים, שבעצם למה לא להוריד את כל הבגדים ולהיכנס מתחת לשמיכה העבה , על הסדין הקריר, הנקי, הנעים.
לא זכור לי מהפך יותר משמעותי בחיים שלי (טוב אני מגזימה אבל מותר לי. בעצם לא, אני לא מגזימה) מאשר היום בו החלטתי שיש בבית הזה דבר שנקרא המיטה של אמא. לא מזרון . מיטה. לא שלנו. שלי. עם סט מצעים שלי, ועם הבנה ברורה שצריך לבקש רשות כדי להיכנס ודיר באלאק מי שנכנס למיטה הזאת עם רגליים מלוכלכות או בגדים מכל היום.
באמת, באהבה, אני ממליצה על זה לכל אחד. מגיע הרגע ש
מגיע הרגע ש- אבל לא על זה אני רוצה לכתוב וזה גם טרחני מדי, צפוי, ולא מעניין למי שאינו ברגע הזה. אז אחזור לעיקר. העיקר כהרגלו טמון עמוק בין קפלי הטפל - שאלוהים יעזור לי אני לא יודעת אם כותבים תפל או טפל- והעיקר ברגע הזה הוא שהעונג שלי מתרסק באחת בצרחה נוקבת די מגעיל אחד אמממאאאאאאא ! תעזבי אותו מטומטמת אחת! אמממאאאאא! שקט אל תקראי לה! אל תלכי לחדר שלה, אל תיכנסי! היא ישנה מטומטמת אחת ! אוייש אמא אמרתי לה לא להיכנס . את רואה הערת אותה מגעילה אחת מטומטמת אחת אמא באמת שהשתדלתי שהם יהיו בשקט. אבל אמא היא דחפה אותי ואז נפלתי עליו והוא הרביץ לי ! הרבצתי לה כי היא המעיכה את הכיור שלי.
הכיור שלך?
כן עשיתי כיור והיא המעיכה אותו והיא מטומטמת.
תראי את הכיור שלי אמא.
אני מסתכלת ורואה קופסת עוגיות גזורה, ועליה מודבק גג ממקלות. יפה. כיור יפה. עכשיו תלכו בבקשה אני רוצה לישון. והם הולכים. אין, זה הורס אותי איך כשמתכוונים ממש, בלי שמץ רעד של חוסר אמונה בקול, אז כשאומרים תלכו עכשיו הם פשוט הולכים.
אבל הכיור נשאר על הדרגש הקטן ליד המיטה בגובה העיניים שלי. זה עוד דבר. כשאתה ישן במיטה משפחתית החדר מלא מזרונים מקיר אל קיר, ואין לך דרגש קטן ליד הראש. שאפשר אפילו להגדיל עשות ולכנות אותו שידה. שידת לילה. אין. כי אין מקום, ואם יש מקום הוא מתמלא מיד בדברים שלא התכוונת שיהיו שם.
בקיצור הכיור הזה, מעשה ידיו המתוקות של בני הפעוט, מתגלה כנושא על דופנו טקסט מסויים, ואני קוראת אותו קריאת אין ברירה, והוא הולך ככה:
"שניה לפני שהילדים נכנסים למיטה אני כבר שמה מים. זהו זה, עוד שתי דקות מגיע הרגע שלי. כוס תה רותח וריחני וערגלית תות קטנה. בצק פריך ונפלא שעוטף מילוי בטעם תותים. עכשיו, מגיע לי ליהנות קצת."
יא אללה. לא יאומן. אסם מרשים לעצמם לפנות לקהל יעד ספציפי עד דמעות, בלשון חלקות מתקתקה, ולבנות כוח קניה מאמהות מתוסכלות בודדות ושמנמנות.
ההתנגדות לשיווק הציני והאגרסיבי במסווה רכרוכי גורמת לי להתרומם בכוחותיי המעטים , לשלוח יד אל שידת הלילה שלי, להוציא מהארנק חמישים שקל שמיועדים להיות שמינית מסכום הקניה השבועית מחר, לקרוא לבתי, לקוות שעדיין מיוסר לה המצפון מהצרחות קודם, וללחוש לה "ממי, וקשה תקפצי לסופר ותביאי לי ערגליות תות. אני חייבת, ואני גם לא מרגישה כ"כ טוב, וגם תקנו לכם קרטיבים, טוב מתוקה שלי?"
ואז אני מתכנסת חזרה במיטה עם ראש מתחת לשמיכה ונמסה לתוך ההמתנה המתוקה לערגליות תות, שהן באמת, מה לעשות, קפסולות אושר קטנות ומנחמות, מאז ומעולם היו.

כעבור נצח לא ברור, התעלמות מעוד כמה קולות נפץ ומהלומות מכיוון הסלון ושקט מבהיל לא פחות, צונחת עלי קופסת ערגליות חדשה דנדשה, סגורה, מבריקה ויפהפיה . אושר.
ואני פותחת מהר, ובאצבעות נרגשות, ככה במיטה שאסור לאכול בה, מגששת באפילת הקופסא בתוך השקית הלבנה ברעד ציפיה ותופסת אחת והיא אכן קטנה חמוקית ומקסימה, ומכניסה את כולה לפה , ואוי. מה זה. ואני בודקת שוב את הקופסא: שוקולד. ערגליות שוקולד. ממש לגמרי לא ערגליות תות. איחס. לא טעים. אוכלת בבאסה עוד שתים שלוש ארבע כאלה, וחוזרת אל הטקסט המכשף ההוא, כדי לגלות אותו הפעם כך:
"זהו זה. יום העבודה נגמר. הילדים מזמן ישנים, הבית חזר להיראות כמו בית . עכשיו, בלי שום נקיפות מצפון, אפשר להשתרע על הספה ולא לזוז ממנה. ביד אחת הנייד כבר מחייג אוטומטית, ביד השניה קערת ערגליות שוקו טריות, נימוחות ופריכות..."
חתיכת נבלות אסם . חולירות.

[פלוני_אלמונית*]

ערגלית תות אחת גדולה הטקסט הזה. (לא משנה כרגע דעתי המסויגת על המאפה הנ"ל, מתיקות תעשייתית כזאת וכל זה. המרקם בסדר. אבל אצלך זה ממש שטרודל וינאי).


לא זכור לי מהפך יותר משמעותי בחיים שלי (טוב אני מגזימה אבל מותר לי. בעצם לא, אני לא מגזימה) מאשר היום בו החלטתי שיש בבית הזה דבר שנקרא המיטה של אמא. לא מזרון . מיטה. לא שלנו. שלי. עם סט מצעים שלי, ועם הבנה ברורה שצריך לבקש רשות כדי להיכנס ודיר באלאק מי שנכנס למיטה הזאת עם רגליים מלוכלכות או בגדים מכל היום
בי-די-וק.

(קרוטונית).

מרגיעון: "אין טעם לחבוש את היד כאשר יש חתך עמוק ברגל". ממש מד"א פה. אולי התכוון שיש עת לשוקו ויש עת לתות?

[דג_חתול*]

תטעמי את אלה מהשוקו ותביני שהן עצמן החתך העמוק ברגל. רק כואב לי על מימה שהזמינה בזמן שכתבתי משהו לתוך הפה ובלי להתכוון זה מה שהיא קיבלה. מה שנקרא היזהר במשאלותיך.

[עולם_ומלואו*]

לא זכור לי מהפך יותר משמעותי בחיים שלי (טוב אני מגזימה אבל מותר לי. בעצם לא, אני לא מגזימה) מאשר היום בו החלטתי שיש בבית הזה דבר שנקרא המיטה של אמא. לא מזרון . מיטה. לא שלנו. שלי.
זה לא פייר
הגעתן לזה אחרי שנים של כן מיטה משפחתית, של כן מזרונים על הרצפה, שנים שבהן לא יכולתן אחרת!!!
יש שלבים בחיים שזה מתאים, ושלבים שלא
<עולם כבר יצאה מהשלב ועכשיו חזרה אליו שוב..>

[דג_חתול*]

על מה בדיוק היא מקטרת, אלוהים יודע. אבל ככה זה. לפעמים מקטרים גם מתוך מתיקות נינוחות ושביעות רצון (-: ואז הקיטור יוצא בתמרות ורודות כאלה....
מקדישה לך שיר, תשמעי אותו שם במיטה המשפחתית שלך הנעימה, יא קרציה.
http://www.youtube.com/watch?v=[po]lDMS9vbt wI[/po]&feature=BFa&list=WLE38BEC8B769DB7B1&index=6