גשמי ברכה

שליחה על ידי יעל_צ* » 10 מאי 2009, 22:33

הרגת אותי סופית...

הוא קם כשלא מבקשים זה, זה הזן הנדיר באמת. זה לא חוכמה כשמבקשים.

בסלון הזה,אומרים מנגרינה ולא מרגרינה כמו שכתוב לעיל.
אולי בשביל הניגון.
<ברקע צלילי מנדולינה>

שיחות יקרה, דמי בנפשך אותי, מתגלגלת על הרצפה, תופסת את הבטן, נאבקת על נשימה, בוכה מצחוק ובוכה מבכי לסרוגין, וכל זה - באמצע היום, באמצע המשרד, כולם רצים מכל הקיוביקים חוץ מאלה הסמוכים ממש שפשוט עומדים על קצות האצבעות ומציצים מעל למחיצות: תגידי, את בסדר? - ואני בלי נשימה: הג... הגג... הגולד ב...
(אני מגזימה, אבל רק קצת)

והמטרד הכי רציני בחיים שלהם זה אמא צעקנית ובכיינית.
מאז הביקור הראשון שלי בפסטה מיה אני מתגאה בעובדה שיש שני סוגי פסטה על שמי: "רגשניות" ו"עצבניות". הילדים שלי היו חותמים על האבחנה הזאת, אבל הם לא היו בפסטה מיה (הם אוכלים רק קינואה בפסיפלורה).
אבל האין זה כך בחיים באשר הם? תעזבנו יום יעזבכה יומיים וכל זה? לגמרי כך.
יעזבךָּ, לדעתי, אבל אני לא בטוחה.

מוקדש לכל אלו שמצאו את הנסיך ואלו שלא: אושר ועושר

ביצוע: אתי אנקרי
מילים ולחן: אתי אנקרי

כמה שנים עד לנעל הזאת
שנפלה לך
ועד שלא נוגעים
לא יודעים
מה מחכה בפנים

כמה בדים עד לבגד הזה
שתפרו לך
ומתחת לבד היקר
האם עורך נשמר

באושר ועושר
עד היום הזה
סוגרים את הספר
והילד מרוצה
באושר ועושר
עד היום הזה
סוגרים את הספר
והילד חולם על זה

העכברים חזרו לחורים
הם אבדו לך
אולי בגלל האור
אולי בגלל הקור

בתוך המון של תעתועים
צעקו לך
מה הם רצו למסור
את מתקשה לזכור

באושר ועושר
עד היום הזה
סוגרים את הספר
והילד מרוצה
באושר ועושר
עד היום הזה
סוגרים את הספר
ושוכחים מזה

כמה דיברו
על הקסם שקרה לך
אמרו שאת זכית
בנעל של זכוכית
ולא אמרו
שהנעל לחצה לך
ובלילות מחית
בשמה של ליכלוכית

באושר ועושר
עד היום הזה
סוגרים את הספר
והילד מרוצה
באושר ועושר
עד היום הזה
סוגרים את הספר
ואת נשארת עם זה

שליחה על ידי מי_מה* » 11 מאי 2009, 23:18

אני מחלקת מדליות מהסוף להתחלה. אלופה אתי אנקרי ואלופה שביל שהביאה אותה. ומדליות לכל הכותבות וכמובן לבעלת הבית ואני פה צוחקת מלא ביום לא מצחיק בכלל, אז תודה לכולן.

ואני פה צוחקת מלא ביום לא מצחיק בכלל, אז תודה לכולן.
@}

שיחות, יש איזה דפבית שבו אפשר לכתוב לך הודעות בנימה אישית בלי לגרום לבלוג להתבדר? למרות שאני כותבת לא מעט, יש עוד שהייתי רוצה לומר, אבל הדף כל כך ארוך שזה נראה לי מעמיס.

פשוט יש לך את זה, אחותי D-:.

זו הייתי אני.

שליחה על ידי שיחות* » 19 מאי 2009, 00:33

עולה בי חזק הסיפור עם הקרפדות
היום באוטו, בתי הגדולה אמרה על משהו "זה כמו הסיפור עם הקרפדות"
איך הסיפור? שאלה בתי הקטנה, ואני המתנתי בהנאה לשמוע אותה מספרת. בקיצור, היא מתחילה לספר: שתי קרפדות נפלו לבור עמוק. ניסו לקפוץ, ניסו ניסו, קפצו קפצו, התקהלו למעלה כל קרפדות הכפר ועשו להן תנועות עם הידיים וצעקו להן "מה קרה לכן, לא תצליחו, זה גבוה מדי, חבל לכן על הזמן..."
האחת, האמינה לאלה שצעקו למעלה, התייאשה ומתה. השנייה, קפצה קפצה התאמצה נורא והופ, הצליחה.
(כמובן שאני כבר זעתי באי נוחות רבה על מושב הנהג. מה קורה לה, היא בכלל לא קלטה את הסיפור! ) - והיא מסיימת :
"מה הסתבר? שהצפרדע השנייה הייתה חירשת, והייתה בטוחה שהצפרדעים למעלה מעודדות אותה. אז היא הצליחה"
וואו. אמרתי לה. אני מכירה את זה בכלל....והיא קוטעת אותי "נכון אמא, אבל זה מוסר השכל אחר לגמרי."

שליחה על ידי שיחות* » 19 מאי 2009, 00:52

(פתאום נראה לי מיותר לכתוב "תודה רבה על התגובות המרגשות" - זה ברור לכל מי שרואה אותן שהן מרגשות, וברור שאני מודה עליהן מקרב לבי, וכאילו טרחני לכתוב את זה, או שלא? לא יודעת. אני כל כך אסירת תודה שקוראים, וכשמגיבים, אז בכלל, זה נעים כל כך, ומרגש, תודה רבה.
אגב "אסירת תודה" זה ביטוי נורא. איך מחליפים אותו? זה מתאר מצב אחר לגמרי.)

יעזבךָּ, לדעתי, אבל אני לא בטוחה.יש כ' סופית דגושה?

(הם אוכלים רק קינואה בפסיפלורה). את גם מטבריה?!
<שיחות התחייבה להפסיק להפריע שם אז כובשת את התרגשותה מחזרת הטבריינית כאן (-: >
<חזרת טבריינית זה ניסיון שהיה בשנות החמישים בחוות הנסיונות החקלאית בטבחה, לא רחוק בכלל מטבריה, לשכנז את הטבריינים ולהאכיל אותם חזרת שפותחה עבורם. למותר לציין שזה לא הלך, אבל היום יש לזה קאמבק, ובעצם זה השם של זה, קאמבק, או רטרו, וזה להיט בקרב הנוער מהעמק שבא יחף לטבריה, ומופיע בעיקר במשקאות עם שמות מוזרים שמגישים בחוף המערבי בתוך שברי זכוכית, עם קשים ממוליכים. והם קונים את זה.

רק לומר שלום.

שליחה על ידי שיחות* » 19 מאי 2009, 00:56

לשכנז את הטבריינים ולהאכיל אותם חזרת שפותחה עבורם.
אבל חזרת זה של אשכנזים, לא? ע"ע גפילטע פיש?
<מתמקדת בעיקר>
<ושונאת גפילטע, אבל נורא אוהבת חזרת.>
<ואשכנזיה, נו.>

וואו. אמרתי לה. אני מכירה את זה בכלל....
רגע, את התכוונת לצפרדע עם כד החלב או מה?

פירוט בבקשה? ארוך, רצוי? עם כמה מוסרי השכל, אם אפשר?
<לא מבקשת הרבה...P-: >

<ושונאת גפילטע, אבל נורא אוהבת חזרת.>
כנ"ל. לא נוגעת בגפילטע שיש בכל מיני משפחות שמתארחים אצלן (לא בשלי!), אבל חזרת אני אוכלת בכמויות.
חמי מכין בעצמו, אחת כזאת שעולה ישר למוח דרך האף. אני מחכה לה כל השנה!

שליחה על ידי שיחות* » 19 מאי 2009, 11:31

אבל חזרת זה של אשכנזים
כו, אבל טבריה לא (-:
פירוט בבקשה? ארוך,
בואי תחזיקי לי אותו רגע, אני אוכל מהר מהר את שאריות האורז עם טונה פה על השולחן מעורבב עם תפוז אגס נגוס מאתמול ואבוקדו, (זה בעצם ממש טעים העיסה הזאת) את תקפלי את הערימה על הרצפה אני אעשה מהר פיפי ואולי אתקלח, אשרטט לילדה בית שאפשר לצייר בתוכו כאילו (הא??), אפתח חסינות אודיאלית אינסטנט לעולם הפוך הפוך עולם הכל תמיד חסר אבל מושלם ואפנים, (הרי לך מוסר השכל על הדרך בשיטת דיג דיגדוג), נתלה, נרחץ נייבש נחתוך נגיש נרים נגרוף נבעט ונשקיט הכל עם איזה סם או שלט רחוק כזה, הכל יקפא, אף אחד לא יצטרך כלום, לא יודיע כלום ולא ישפוך כלום, ישתרר שקט מבורך, ואז אני אשב ואכתוב מה שביקשת, ואת תשבי לידי עם כוס תה נעימה ביד ותקראי. טוב? (-:

ו...כן, התכוונתי לחלב שהפך לחמאה. (ז"א עולם ומלואו התכוונה), ששם המוסר השכל זה התמדה ואל יאוש ומי שבאמת רוצה מצליח וכאלה.
ובשני, עם הצפרדע החירשת, המוסר השכל הוא שהיא הרגישה שבטוחים שהיא יכולה ולכן הצליחה. היא לא שמעה את ה"חבל לך על הזמן" ולכן לא נחלשה כמו הצפרדע השומעת. אולי ז ההבדל הסיפורים הוא ההבדל בין העצמה לבין no pain no gain

אוי, ואני עוד בנושא הקודם חשבתי שמדובר על נסיך צפרדע בגרסה שהצפרדע היא קרפדה כדי להעצים את המסר. שאני לא בטוחה מה הוא? אולי שאם את נסיכה, לא משנה מה תנשקי, זה אוטומטית יהפוך אותו לנסיך?

חסינות אודיאלית אינסטנט
זה מה שהיה לצפרדע המצליחנית!

שליחה על ידי שיחות* » 19 מאי 2009, 13:06

אוי, פתאום קראתי את כל הקטע על החזרת בטבריה ואני מבקשת להבהיר שזה בליל אסוציאציות פרטי שהתמזג מתוך עייפות וצורך ללהג שחברו יחד, (כל מי שחווה ימי נעורים בקירבה כלשהי לכנרת, והתוודע לחופה המערבי, ואל קווי החיבור שלה עם נוער הקיבוצים בעמק מכיר ודאי את המתואר,) ונהיה משחק מילים על חזרת, כתחליף למילה רטרו, ולא היו לי שום כוונות אחרות, בכלל.

המוסר השכל הוא שהיא הרגישה שבטוחים שהיא יכולה ולכן הצליחה
אני אפילו מכירה את זה בגירסה, שהיא חשבה שכל נפנופי הידיים שלהם היו קריאות עידוד...

_ששם המוסר השכל זה התמדה ואל יאוש ומי שבאמת רוצה מצליח וכאלה.
ובשני, עם הצפרדע החירשת, המוסר השכל הוא שהיא הרגישה שבטוחים שהיא יכולה ולכן הצליחה_

אם לחדד את המסר - (בראשון - זה עם החלב- ) - זה מוקד שליטה פנימי אל מול חיצוני.
מי שמאמין שדברים הם בשליטתו, באחריותו... טוב נו, ההמשך ברור.

או שמחשבה יוצרת מציאות ואיך שבוחרים לפרש את המציאות משפיע על התגובה לפרשנות ויוצר תוצאות...

אזה סיפור מדליק, עם הצפרדעים. עולה על הסיפור עם החלב (שמנת, הלא כן?) בסדרי גודל.
אני מוכנה לקפל את הערימה על הרצפה וגם לשרטט בית שאפשר לצייר בתוכו כאילו, אבל חסינות אודיאלית לדיגדיגדוג זה ביונד מי. אפילו חסינות אודיאלית לאיייייייייימא הוא מציייייייייק לי בקול צייצני ומלא מסכנות... לא, אני לא אצליח לתאר את זה. אומרים שבאירופה היום נסיכים זה שתיים-בעשר. יותר נסיכים מצפרדעים. בצרפת פיתחו ענף של הבישול המולקולרי שבו מנשקים נסיכים כדי להפוך אותם לצפרדעים אם במקרה יש מחסור בצפרדעים באותו יום. עכשיו אני מקשקשת. עייפות וצורך ללהג שחברו יחד לגמרי.

שיחות התחייבה להפסיק להפריע שם אז כובשת את התרגשותה מחזרת הטבריינית כאן
ואני דווקא מאוד בעד שתמשיכי 'להפריע' שם ! אנא ממך...

בשבילי הסיפור עם הקרפדה החירשת יותר מפתיע מהסיפור השני, וגם יותר חזק.
כי אפשר ללמוד ממנו המון.
איך זה בכלל לא משנה מה באמ-ת חושבים עלינו - אלא מה שנדמה לנו שחושבים עלינו.
ובעצם - מה שבאמת בסופו של דבר משפיע עלינו, זה לא מה שבא מבחוץ, אלא מה שאנחנו חושבים שבא מבחוץ.

ואם רק היינו מצליחים לגרום לעצמנו ממש להאמין שאנחנו רצויים ומקבלים עידוד מהסביבה - כאילו שהיינו הצפרדע החירשת - אבל בכל זאת מתוך החלטה ומודעות (כי אצלה זה לא היה מתוך מודעות) - אם היינו יכולים להיות במקום שלה באופן מודע - אז מה היה קורה?

דרך אגב, בהקשר לזה,
לפעמים אני משתעשעת ברעיון 'לשחק אותה אהבלה'.
אם מישהו אומר לי בציניות 'כל הכבוד' - להגיד לעצמי 'וואי, איזה כיף, הוא אמר לי כל הכבוד'. ולהתחזק מזה.
אם מישהו אומר לי בציניות 'תודה רבה באמת' - להגיד לעצמי, 'איזה יופי, הוא הודה לי'. ולהתחזק מזה.
שמעתי שלבעלי תסמונת אספרגר יש נטייה כזאת - לקלוט רק את המילים בלי הכוונה שעומדת מאחוריהן.
אז נגיד, להיות 'אספרגרית' כזאת.
זה יכול להיות יתרון?
במיוחד ש...נניח זה לא מתוך מוגבלות אלא מתוך בחירה?

**********

חסינות אודיאלית
מה זה?

_חסינות אודיאלית
מה זה?_
מהמילה אודיאו. שמיעתי.
<זה כשזה רץ בפעם המליון ושתיים עשרה אבל את כבר לא ממש שומעת את זה>
<עולם מצליחה לישון עם זה צהריים. זה נחשב חסינות?>

עולם מצליחה לישון עם זה צהריים. זה נחשב חסינות?
ממש!

רגע, יש לי עוד משהו! בהקשר של חסינות אודיאלית: טאקי בנענע משחקים. וזה הולך ככה:
נה נה נה נה נה
שנה כיוון!
שנה כיוון!
שנה כיוון!
נה נה נה נה נה

(וזה בלי הצפצופים כמובן, שאני לא יודעת איך לכתוב אותם)

_אז נגיד, להיות 'אספרגרית' כזאת.
זה יכול להיות יתרון?
במיוחד ש...נניח זה לא מתוך מוגבלות אלא מתוך בחירה?_

כפי שכבר סיפרתי איפהשהוא, זו בדיוק ההמלצה של הרבנית פישר

(אהבת עולם , את בחברה טובה

).

נדמה לי שפעם טבעו כאן מושג לכאלה שמשתקים דיונים (כאילו, מוסיפים הודעה ואחריה אף אחד לא מגיב)? איך זה היה?
<היתממות פולנית

>

מוקד שליטה פנימי אל מול חיצוני.
מיקוד. לשתי הצפרדעים יש.
חסינות אודיאלית
אודיוטורית.
<מתמקדת>
<במשהו>

שיחות, את אלופה!

שליחה על ידי שיחות* » 21 מאי 2009, 23:30

לא מכירה, אבל זה התיישב לי כמו מנטרה על המוח. מה שלא תעשה, זכור להסתכל על זה מעוד כיוון. שנה כיוון. שנה כיוון. נה נה נה נה נה שנה כיוון.
זה הולך טוב ככה:
עולם הפוך. שנה כיוון. הפוך עולם. נה נה נה נה הכל תמיד חסר אבל מושלם. נה נה נה שנה כיוון! שנה כיוון!

אשה שמחה, אני זוכרת איך קראו לזה, "תסמונת יעל ז'". זוכרת? כמעט אפשר היה לשנות את זה לתסמונת אשה ש' והתפרחש הסיכוי ברגע האחרון.

חסינות אודיאלית
קצת אכלתי אותה עם זה, כי בעצם אין כאן בכלל קליינטורה לדיג דיג דוג מבחינת גיל , זה או רגע לפני או המון אחרי, אבל פתאם הן מצאו את הדיסק, והחליטו להושיב את הקטן ולהגיד לו תראה זה בשבילך! בשבילך! ולטעת אותו בחוזקה אל כסא קטן שהיה תקוע בבוץ והובא במיוחד פנימה ונופלים לו כל הזמן גושי בוץ מהבפנים של הרגליים אל השטיח, ואגב הלפיתה האודיוטורית (!) הן נמסות בנוסטלגיה אל השירים ואומרות כמו שתי סבתות "וואו...כמה היינו רואים את זה פעם..." ז"א זה זמן שזה לא אמור להיות פה! כבר לא, ועדיין לא, ואנחנו אוכלים אותה על פארש לגמרי בלי שזה יוריד לנו מהאחר-כך! ובבית מתפשטת פמיליאריות נעימה, כולם מפזזים בהנאה את החומר הבינוני הזה והמוכר כמו קרוב משפחה שאתה לא מת עליו אבל מכיר בו כל נים.
זה מזכיר לי שפעם, לפני שנים, היינו מכורים בעלי ואני לסדרה "לחיי האהבה". נדמה לי שזה היה כל ערב בשמונה. באמצע ילדתי ואני עדיין זוכרת שהפסדתי שלושה פרקים. (ירדו המים ולא היו צירים ובזבזתי שלושה פרקים בבית חולים עד שבסוף הסכמתי לזירוז וילדתי, וחיכינו לבוקר ונסענו הביתה. זו היתה לידה נפלאה. לא היה סיכוי שאביא צירים לבדי ללידה הזאת, זכרתי טוב מדי את הכאב מהלידה הראשונה, כנראה. מתתי מפחד. זו הייתה לידה נפלאה, אבל גם בסיומה אני זוכרת שחשבתי "יא-אללה. זה מוגזם." ולחזור בהתרגשות לשיר הפתיחה הדבילי בשמונה בדיוק עם תינוקת כאל שגרה חמימה ובוטחת היה באמת...חמים ובוטח. אין מה להגיד.

שליחה על ידי שיחות* » 21 מאי 2009, 23:40

כל סיפור המרגרינה (נהייתי נמושה, בחיי. מסבירה פה כל הזמן.) עלה כציות לבקשה התמהונית של ספל חמאה. ספל חמאה ביקשה לא להזכיר אותה כי היא מוחקת או מאיימת (או שזה היה לא מאיימת?) למחוק כל איזכור ל ספל חמאה. אין לי צל של מושג למה, והשתעשעתי באפשרות הזאת של היענות לבקשה (פיילה של מרגרינה בטעם חמאה וככה.), מחווה שמנונית לזכר ימים בהם היו שניים ורבע כותבים באתר ומתוכם, נדמה לי שרק ספל חמאה הייתה בניק בדוי. לא פגשתי בה מעולם, לא שוחחנו כאן, למיטב זכרוני, אף פעם, והיא נתנה לכולנו במתנה את ה סוגריים משולשים ושינתה את חיינו כאן לנצח. אין לי מושג למה היא רוצה למחוק את האיזכורים לשמה, ואני מקווה שיעבור לה החשק הזה כי כמה שזכור לי היא כתבה תמיד מצחיק ופרוע. סוף הסבר.

אוי, אז פספסת בשנייה את ההזדמנות להעיף את זה מהבית בלי שאף אחד ישים לב! זה קרה לי עום כוסות הפלסטיק שהחבאתי בארון גבוה ושכחתי שזה שם. עד שהילד הבחין הבן ככה בזוית ונזכר שיש לו כאלה.

שליחה על ידי שיחות* » 21 מאי 2009, 23:56

אנחנו קוראות עכשיו את "המצחיקה עם העגילים" של יעל רוזמן. בתי תזכור וודאי את כל עשרים העמודים הראשונים כסיוט, כי אני כמו אידיוט קוראת ובוכה, קוראת ובוכה, עם כל איזכור של המילה "דובון" או "אמא". היא גונחת בשקט ובהשלמה ואומרת נו כבר אמא. אולי אני אקרא כבר לבד? אוף נו אמא. והגדולה שכבר קראה אותו מגחכת בפלצות של נערות, אני לא מאמינה שאת בוכה אמא, עוד לא קרה כלום!
ויחד עם ההנאה המתוקה, אי אפשר שלא להבחין בכמה טיפוסי תקופה שהיום לא היו עוברים. למשל "שמנה" כתוספת לתיאור מישהי לא סימפטית, ומה עוד היה שם, פתאם אני לא זוכרת. או למשל ההתחברות של הילדה עם הזקן הזר, וההליכה שלה איתו לים והשחייה המשותפת כשאף אחד לא ידע...היו עוד. אולי אזכר בהמשך.

שליחה על ידי שיחות* » 22 מאי 2009, 00:03

אוי, אז פספסת בשנייה את ההזדמנות להעיף את זה מהבית בלי שאף אחד ישים לב! זה קרה לי עום כוסות הפלסטיק
טוב, את מבינה ודאי שקראתי עשרים פעם, מנסה להבין את המסר שלך בתוך משחק המילים בין ספלי חמאה לכוסות פלסטיק, ולמה לעזאזל התכוונת, עד שקלטתי שאת מדברת על הדיסק. אין, השיעמום העלול לנבוע מנהייה אחר תיחכום יתר שמלכתחילה היה חף מהתקיימות זה חתיכת מאורע מביך.
<שנה כיוון!>

אוי, אני לא מכירה את "המצחיקה עם העגילים", אבל בפירוש יש דברים שאני לא יכולה להקריא לילדים שלי - ילן-שטקליס למשל. ולפני שבוע הם התחילו לשיר "בובה אני ושמי ימימה", ובאו אלי שאזכיר להם את המילים. ניסיתי לשיר להם... זה פשוט היה מצחיק כמה שלא יכולתי.

ועכשיו שוב עניתי לך בדילוג. וגם שמתי לב שכבר לפחות פעמיים אני מתחילה את התגובה שלי ב"אוי".

<נה נה נה נה נה>

שליחה על ידי שיחות* » 22 מאי 2009, 00:18

זה פשוט היה מצחיק כמה שלא יכולתי.
כי בכית?

הו כן, בדמעות.

לי יש שיר אחד שאני מתחילה לבכות בו עוד לפני שהוא מתחיל ולא מסוגלת להקריא, זה "שיר עצוב" בשירים שענת אוהבת במיוחד. וגם פעם מיררתי בבכי מתפו ופוזה של ס יזהר. כשהם נפרדים.
<מתייחסת רק לדברים העצובים, למרות שאי שם למעלה התגלגלתי מצחוק>

שליחה על ידי שיחות* » 22 מאי 2009, 00:50

כמה חודשים אחרי הלידה הראשונה, עברנו לישוב שבדיוק היו בו הכנות ליום הזיכרון והוזמנתי לשיר עם הקבוצה שהופיעה בטקס. היו אלה נשים חסונות וקשוחות, כולן בנות חמישים ומעלה, צרובות שמש ונטולות אשליות. חילקו את השיר הראשון וללא שהיות התחילו לשיר, במעשיות כזאת שכולה אומרת "הזמן קצר והמלאכה מרובה". השיר כל כך הפתיע אותי, גם כי לא זכרתי את דבר קיומו, והוא ניחת במלוא עצמתו על ההורמונים שלי ושל התינוקת, וגם כי מה פתאם הוא ביום הזיכרון, לא הבנתי, אבל לפני שהספקתי לבלום משהו כבר מיררתי לפניהן בבכי, מקבעת דימוי ממש לא משהו בין שכנותיי החדשות והעמלניות. ומאז זה הפך להרגל קבע, כמו הגועל שמעלה בך לתמיד ריח מרכך כביסה שהרחת בהריון ומעייך התהפכו. טוב אין לי ברירה אלא לחפש ביצוע של השיר ביוטיוב.

שליחה על ידי שיחות* » 22 מאי 2009, 00:58

http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=561

שליחה על ידי מי_מה* » 22 מאי 2009, 10:58

איך שפתחתי את הקישור נהיתה לי כזאת צמרמורת בכל הגוף וכל השערות מלמטה עד למעלה כולל אלו שהורדתי ויש להן רק שורשים נעמדו בדום מתוח. לאמא שלי יש סיפר על השיר הזה שלא קשור בכלל לכאן ולא קשור לכלום אבל איכשהו מדגדג לי. היא היתה בחודש תשיעי בהריון אתי בבטן. היא רק הגיע לכאן, לקיבוץ עם אבא שלי והתחילה לנקות את החדר שנתנו להם. וכל זמן הנקיון נדבק לה השיר הזה ורק אותו היא שרה....

איך אני אוהבת את השיר הזה. בנען שרים אותו משום מה בליל הסדר. אני שרתי אותו לרסיסים במעגל הלידה שלה..

אוי, אז פספסת בשנייה את ההזדמנות להעיף את זה מהבית בלי שאף אחד ישים לב!
מהסיפור שלך קלטתי, שאני ניצלתי את ההזדמנות להעיף את זה מהבית בלי שאף אחד ישים לב!

"המצחיקה עם העגילים" של יעל רוזמן
כמה מוזר. שנים שנים הסתכלתי על השם הזה ורציתי לקרוא את הספר. לא זוכרת איפה ראיתי איזכורים לספר, אבל לא היה לנו בבית. ורציתי ורציתי ורציתי לקרוא. והנה, ממש לא מזמן, פשוט שאלנו את הספר בספרייה. עבור בתי, וכמובן קראתי. ועכשיו שום דבר לא נשמע לי מוכר במה שכתבת ואני לא זוכרת על מה הספר! 0-:

אבל בפירוש יש דברים שאני לא יכולה להקריא לילדים שלי - ילן-שטקליס למשל
כנ"ל. לא הקראתי ולא מוכנה להקריא את הסיפור על הדב של רותי, ששם המספרת קוראת לעצמה "מירה".
בילדותי מסתבר שהקשבנו לסיפור בתקליט. אני זוכרת את קולה של המספרת. זה סיפור שחונק אותי מדמעות, כמו שכתבת שיחות: כל פעם שמוזכרות המלים "דובון" או "אמא" וכל השאר...
לא הסכמתי להקריא. אמא שלי היתה מקריאה את זה לבכורה ואחר כך לשניהם.
לאחותי היה כמה תובנות מזעזעות בגלל הסיפור הזה (שגם היא סרבה להקריא).
היא אמרה שגידלו אותנו להתייחס לבובות כמו אל בני אדם, ובגלל זה היו לה רגשי אשמה איומים ותחושות רעות בגלל חפצים למען השם! ושהיא ממש לא מוכנה שיכניסו לילדים שלה את הדבר הזה, ואסרה על הורי להתייחס בהאנשה לצעצועים. שאבא שלי לא יגיד שהכדור מצטער, או שאסור למסור את הצעצוע הזה כי הוא יתגעגע! שלא יקלקלו גם את הנכדים.

מי מה, לילה טוב, אתן מנען? בעיקרון יש לי משפחה בנען...

רגע, שימו לב, האולטימטיבי: "ויהי ערב" של פניה ברגשטיין. חבל שאתן לא רואות אותי, כי אני בדמעות עכשיו, כי בפעם האלף נזכרתי בשורה "חיש הביתה, ילדה לא טובה!".

שליחה על ידי מי_מה* » 22 מאי 2009, 14:41

אני לא מנען אבל כל הקיבוצים אותו דבר, לא?

כל הקיבוצים אותו דבר, לא?
(-:
לא (-:

היא אמרה שגידלו אותנו להתייחס לבובות כמו אל בני אדם, ובגלל זה היו לה רגשי אשמה איומים ותחושות רעות בגלל חפצים למען השם! ושהיא ממש לא מוכנה שיכניסו לילדים שלה את הדבר הזה, ואסרה על הורי להתייחס בהאנשה לצעצועים. שאבא שלי לא יגיד שהכדור מצטער, או שאסור למסור את הצעצוע הזה כי הוא יתגעגע! שלא יקלקלו גם את הנכדים.
פעם, מזמן, כשלמדתי בסמינר, המסר החשוב היה שאסור לשנות מילים בשירים ובסיפורים - הפנמתי.
כאמא בחינוך ביתי השתחררתי מהרבה מסרים חינוכיים מקובלים - מותר לשנות, מותר לא להסכים, וגם מותר לא לקחת ברצינות יתרה מילה/משפט/הגיג של סופר/ת, משורר/ת - אז כתבו....מדברים על זה וזהו...הילדים נבונים. (למשל - בני שקרא את ספריה של גלילה רון פדר נחשף לראשונה בתיאורים סטריאוטיפים, הדבר שהכי הפריע לו, ממש עיצבן אותו, זה ההכללה שכל האחיות מרגיזות...והוא כל כך אוהב את שלו).
ילדים מטבעם מאנישים חפצים, סופרים ומשוררים באמצעות התכונה הזו התקרבו וקירבו את ההורים והמורים לעולמם של הילדים, וקיבלו על כך הערכה ופרסים חשובים, אבל מצד שני היו שהשתמשו (ועדיין משתמשים) בתכונה זו באופן מאוד מניפולטיבי בחינוך וזה מעצבן לראות מסביב.
היום שימוש בתכונה הזו מתבטא גם דרך תרבות הצריכה - סרטים וספרים מלווים בבובות, משחקי מחשב, מותגים - והילדים מוצפים.
<"מתוקה שלי, את יודעת, זה רק חפץ... זה רק חפץ..." - משוחחת, מתקנת, שומרת מה ששבור בקופסא עד שיסכימו לשחרר....>

אני מנען..

[עכשיו איפה ניצן אמ שתגיד, "אני לא מנען, אני מאשדוד!"]

"המצחיקה עם העגילים" - אני קוראת מדי פעם מחדש, ובוכה כל פעם מחדש. אבל אני זה לא חוכמה. שלשום בכיתי ב"אורה הכפולה".

ועכשיו שום דבר לא נשמע לי מוכר במה שכתבת ואני לא זוכרת על מה הספר!
ברור, הספרים האלה עובדים רק אם בכית איתם בילדות, לא? חוץ מ"שני ירחים", כמובן.

שלשום בכיתי ב"אורה הכפולה".
בדיוק היום הוצאתי מהארון לקרוא שוב! נהיה בוינה בקיץ לכמה שעות, ונלך לחפש את מלון אימפריאל ונאכל כתיתות עגל לא רחוק מהקצב בפינת רחוב הנסיך אויגן (-:

אני מנען..
וואללה? משפחת בן-אברהם קרובים שלי (-:

אז אנחנו קרובות משפחה..

שליחה על ידי מי_מה* » 23 מאי 2009, 02:16

כמה לא מפתיע...
ומאורה הכפולה אני עוד מריירת על קלי בחמאה וקנקן שוקולדה חמה.

אז אנחנו קרובות משפחה..
עכשיו הרסתן אותי.

והיא קוטעת אותי "נכון אמא, אבל זה מוסר השכל אחר לגמרי."
עברו (קצת, אבל ממש קצת!) מים בירדן,
אבל ממש התרגשתי...
מקסימה!
ץ

אז אנחנו קרובות משפחה..
מה?!
ככה את מפילה? למה, הבת של מי את?

אורה הכפולה? חביתיות, ובמאות! עם קותל חזיר!

עכשיו איפה ניצן אמ שתגיד, "אני לא מנען, אני מאשדוד!"
באיחור אפנתי, הגם אם מתנשפת כבדות, הגעתי!
<ויש למשפחה שלי חברים ותיקים מנען, אז המשפט נטחן ונדוש בשגרה כבר עשורים.>

אנונימי

אז אנחנו קרובות משפחה..
אין סיכוי שמישהו יצליח להוריד לי את החיוך מהפנים לפחות עד מחר בבוקר!
כל כך הגיוני שזה לא יאומן

אנונימי

למה, הבת של מי את?
מה, זה לא ברור? הרי היא הבת של טוב

עם קותל חזיר!
ובמקום אחר מצאנו: קדל.

<???>

ואני בכלל משתוקקת לטעום פעם "פת מרוחה בשומן אווז". בטח לוקח את הבלו בנד מקודם.

_אין סיכוי שמישהו יצליח להוריד לי את החיוך מהפנים לפחות עד מחר בבוקר!
כל כך הגיוני שזה לא יאומן_
למה?
(גילוי נאות: זו לא קרבת דם בכלל)

היא אמרה שגידלו אותנו להתייחס לבובות כמו אל בני אדם, ובגלל זה היו לה רגשי אשמה איומים ותחושות רעות בגלל חפצים למען השם! כשהייתי ילדה, נהגתי לישון עם כל הבובות והחיות (מפרווה סינתטית) שלי בתורות, כדי שאף אחת לא תיעלב.

כשהייתי ילדה, נהגתי לישון עם כל הבובות והחיות (מפרווה סינתטית) שלי בתורות, כדי שאף אחת לא תיעלב.
גם אני.

ויש למשפחה שלי חברים ותיקים מנען, אז המשפט נטחן ונדוש בשגרה כבר עשורים
לא היתה לי שום כוונה לטעון למקוריות (-: (איך אפשר לטעון למקוריות כשמצטטים את הגשש, למען השם?).

נדמה לי שפעם טבעו כאן מושג לכאלה שמשתקים דיונים (כאילו, מוסיפים הודעה ואחריה אף אחד לא מגיב)? איך זה היה?
תסמונת יעל זלאיט, אם אני זוכרת נכון. איך עבר לך בשריקה ליד האוזן התואר, הא? (-:
ואוי, כל כך נהניתי מהתפתחות הדיון כאן ואך בקושי ובכוח רב הצלחתי להתאפק ולא להביא את המערכון ההוא.

תסמונת יעל זלאיט
וואלה! אז באמת היה משהו כזה.

כאילו לקוח ישר מתוך התסבוכים המדומיינים שלי..

אני צריכה את המתכון שלך (סבתא) לטופישטי. אבא שלי פתאום חפץ בזה ולאמא שלי אין מושג איך מכינים
סרקתי את הדף הזה כי זכרתי את הדיון בו אבל לא מצאתי כלום
שלחתי לך גם מייל
וקיבלנו את המכתב!!! היה מאוד מרגש. עובדים על תשובה

עולמיתה יקרה, הנה, זה פשוט היה ב בדידותו של בוחר האבטיח :

אז ככה: (אני נותנת כאן את המתכון האמיתי. נסים זה כל אחד באופן פרטי קורה לו happy )
בקערה גדולה ארבע כוסות קמח ושתי כוסות סולת , ושני אבקת אפיה. לערבב היטב. (אבקת אפיה היא מרה וחייבת להתערבב טוב כך או כך.)
(יש לנפות את תערובת הקמח בנפה, לא לוותר על זה! זה נותן עוגה אוורירית ולא סוליה.)

בסיר קטן, תחזיקו חזק, חמאה אחת (במקור מרגרינה), כוס שמן וכוס מים. כשמתחיל לרתוח לכבות ולקרר מעט.
לשפוך לתוך תערובת הקמח. ללוש. יוצא בצק רך ונעים וחם. לפרוש שני שליש ממנו, כאמור בסבלנות, עם הרבה טפיפות אצבעות ומעיכות של שורש כף היד, לקחת את הזמן עם זה, על תבנית תנור מהשחורות, רצוי לא הכי ענקית שיש לכם.
לחמם תנור ל180 מעלות
לשים בקערית שלושת רבעי כוס שומשום (רצוי לבן) , כף או שתיים קינמון, ואגוזים קצוצים כמה שבא. לא חייבים צימוקים.
לפזר על התבנית באופן אחיד. ועתה השלב המאתגר של מריחת השליש הנותר של הבצק על הכל, עד כדי כיסוי מהודק ביותר. ההידוק חשוב! וזכרו שזה אפשרי אפילו שנדמה שלא. למי שמבוהל - אפשר לעשות מה שאני עשיתי כי הייתי בהחלט מבוהלת, לרדד כדורים ממנו הכי דק שאפשר עם מערוך על השיש ולערוך טלאים כאלה זה לצד זה של הבצק עד כיסוי.
כשכל העסק מהודק מאד, יש לחרוץ בסכין חדה מעויינים. שתי וערב כאלה באלכסון, מתחילים מהפינה באלכסון וממשיכים למעלה ואז צד שני לקבלת מעויינים (שסבתא שלי קוראה להם משום מה משולשים). רצוי לא ענקיים. במקור מקשטים כל משולש באגוז או בוטן.
מכניסים לתנור לחצי שעה. כשנכנס לתנור, שמים על הגאז בסיר הקטן ממקודם - אל תשטפו אותו- שתי כוסות סוכר, חצי מיץ לימון, וכוס מים. עד שהסוכר נמס.
לכבות אש, במכון המקורי להוסיף מי זהר, לא הוספתי,
כשהעוגה יוצאת מהתנור, שופכים ומכסים את כולה במי הסוכר. מחכים שיספג טוב. מצפים לנס. ונסים קורים ! happy

(אבא שלך פתאום חפץ בזה?? מאיפה אתם? (מנחשת שמאיפה שיוחנן))

מה נסגר כאן? שוב עברת לבלוג חדש שפספסתי את שמו? מבוכתו של מערבב הציזיקי או אולי שמחתו של מפליר המים

לא (-:
אבל נוכח הערתך אני בהחלט שוקלת לפתוח את שכחונו של מפטיר ההצהרות

<למשל זו:
_אין לי מה לכתוב
מעולה!
בעד חיים אמיתיים! הלאה החיים הבלוגיים!_ >

אוי.
עכשו שאני קוראת כאן אני נזכרת שחלמתי עליך הלילה.

טוב, לא ממש עליך-עליך, כמו שיותר - היית חלק מהחלום שלי.
הינו בטיול ופתאום מישהו קרא בשמך ונוכחתי לדעת שגם את שם.

הפתעתי את עצמי עכשו ברסיס הזיכרון הזה.

שתי ילדות וילד הולכים בשתיקה על שביל עפר, שניים יחפים אחת בסנדלים. לאחת מגרד משרף תאנים ליד העין. חם. הכל ירוק וצהוב וריחני.
לתוך השקט המהביל פותחת ילדה אחת ואומרת:
אביב נתנה לי מדבקות שמן של חתולים ופיה. הן כ"כ יפות. ביומולדת של סתיו חילקו כאלה בחידון בתור פרס ניחומים אבל מי שלא קיבל כלום ולא השתתף גם קיבל אז כשחורף ראתה שעכשיו היו לי היא אמרה היי, זה מהיומולדת של סתיו, אביב קיבלה את אלה שנשארו ואני בכלל לא קיבלתי כי לא השתתפתי ולא ידעתי שמי שלא השתתף גם קיבל אז זה לא כל כך פייר ואמרתי לה שזה באמת לא כל כך פייר אבל עכשיו זה כבר לא נחשב כי זה כבר לא קשור ליומולדת והיא שאלה אותי כמה קיבלתי ביומולדת וכל כך לא רציתי לתת את המדבקות היפות האלה אז אמרתי לה שאני לא זוכרת אפילו שזכרתי שקיבלתי שתיים ואחר כך הרגשתי כאילו ששיקרתי וגם שהתקמצנתי אבל באמת לא רציתי לתת לה והיא היתה מתחילה להציק לי עם זה אם כן הייתי זוכרת אז היה הכי קל להגיד שאני לא זוכרת...(קולה גווע בטון מתנצל)....ויוצא ששיקרתי ושבעצם היא כאילו הכריחה אותי לשקר כי זה היה או לשקר או לבזבז מלא זמן בלהתווכח איתה על זה ואני בכלל לא רציתי לדבר איתה על זה...וזה בעצם בכלל לא עניינה...
והילדה השניה עונה בכובד ראש : זה לא קשור למה שהיה ביומולדת והיא סתם חוצפנית ואת לא צריכה לתת לה. זה לא נקרא לשקר אפילו שזה שקר.
משתררת שתיקה, ואז עולה קולו של הילד:
לא הבנתי. מה היא נתנה לך?

וחשבתי, יא אללה, אי אפשר היה לתאר את היחסים בין גברים ונשים יותר טוב.

לא הבנתי. מה היא נתנה לך?
טוב, אם אחרי שקראתי את השאלה וגיליתי שאני לא יודעת לענות עליה כי התבלבלתי משלל הפרטים והשמות והמחסור בסימני פיסוק, אף על פי שהוא חינני, ואז נאלצתי לחזור ולקרוא בעיון את הקטע בשנית, כדי לאתר בצורה ברורה את התשובה לשאלה - מה אני נחשבת, "גברים" או "נשים"?

ואני אפילו לא התאמצתי להבין רק נהניתי כל כך לקרוא אותך, אז בכלל ברח לי מהמוח שאני צריכה להבין מזה משהו .
וגם לא מתלבטת כמו בשמת, כי לא חשוב מתי ישאלו אותי, אני אענה בקול של אורי זוהר (או שמא היה זה אריק אינשטיין?) "אני אשה!"

מוישה איש כסית
<בוחרת לענות על השאלות שיודעת, וככה לא שמים לב למה שלא יודעת>

_משתררת שתיקה, ואז עולה קולו של הילד:
לא הבנתי. מה היא נתנה לך?_
D-:
אכן, אי אפשר היה לתאר את היחסים בין גברים ונשים יותר טוב

וטוב שהפצעת

.

וטוב שהפצעת
אכן.

ואני אפילו לא התאמצתי להבין רק נהניתי כל כך לקרוא אותך
ורק בקריאה שנייה הבנתי שהשמות מומצאים

אכן, אי אפשר היה לתאר את היחסים בין גברים ונשים יותר טוב
אין עלייך בפואנטות

אנונימי

א. בשמת, את באמת שואלת?
ב. קרוטונית, תודה. רק כשהגעתי למה שכתבת, הבנתי שהם מוצאים.
טוב, לא הבנתי עדין, אבל אני נוטה להאמין לך.
< אני קצת יותר מהסוג של בשמת והילד, אבל לא עד כדי כך כמוהם >
ג. גשמי, געגוע התגעגעתי

א. בשמת, את באמת שואלת?
כן, אני שואלת באמת.
אם אני לא טועה, במבחן שעשיתי במוזיאון המדע בלונדון לפני כמה שנים יצא שיש לי מוח גברי (-:

גשמי ברכה, האדמה חרבה. מה עם קצת גשם מרווה, למעננו? קצת? נתפשר על טל? משהו?

במבחן שעשיתי במוזיאון המדע בלונדון לפני כמה שנים יצא שיש לי מוח גברי
אולי לכן יש לך עצות כ"כ יעילות בענייני גברים. למשל, איך היה הציטוט ההוא, לדבר עם גבר מעט ובמשפטים קצרים וברורים. זו העצה כמעט הכי טובה לנישואין שנתקלתי בה, ואולי זו שהכי הכי לא הייתי מגיעה אליה לבדי, ללא עזרה של אשה עם מוח כנראה קצת גברי. זה שהיא עצה קשה ליישום לנשים זה כבר עניין אחר. אבל כה מדוייקת ויעילה!

ברקע: גיגית מלאה כביסה על הרצפה, גבר יושב לשולחן וקורא עיתון באחלה סבבה עם הקפה הראשון של הבוקר. גם שורק לעצמו, נדמה לי. קם לשירותים, חוזר לקחת את העיתון, וחוזר לשירותים. חוזר אחרי איזה זמן שהוא (זו פלישה מוגזמת לפרטיות, אני מניחה, לכתוב כמה זמן), וחוזר לאותו המקום. (הוא שטף ידיים, עם סבון נעים וריחני, למי שהיעדר הפרט הזה יגרום לה לקרוא בחוסר נחת את ההמשך- )
לילית נגר ברחבי המטבח. לא יושבת. דבוק לה יצור זעיר לרגל ומושיט ידיים למעלה ומבקש. האולם מוחשך ואור על הבמה. היא עם הגב אלינו:
"אוי, למה שוב ציצי? הרי ינקת כל הלילה. די. די. אין לי כוח. שיו. איך כואבות לי הרגליים. הנה, שנייה, אני אגמור לשטוף כלים ואכין משהו לאכול. לא ציצי. תכף נאכל. שיואו איך אני הרוסה. שיואו. איך נהרסתי. שיט, הכביסה. שכחתי לתלות בערב את הכביסה".
הוא קם להכין עוד קפה וחוזר לעיתון ופותח בתשומת לב את הפרוספקט של ניו פארם, וקורא אותו, מה זה בעיון, פשוט קשה לתאר.
לילית נגר מתחילה להאדים מהחלק העליון ולהוריק מהחלק השני, והדליקה הדו צבעית הזאת מתפשטת בה במהירות ומתחברת במרכז לכדי ניסוי מהפחות מוצלחים בחדר כימיה אחרי שכולם הלכו הביתה. פיה נפתח ויוצא ממנו...איך להגדיר את זה? אד מרעיל ומסוכן. רמת חובב נוד של קרקל גור ליד מה שהתבשל לה שם ויוצא. ויוצא. ויוצא.
והוא, חאראם על הפרצוף שלו. בהלם טוטאלי. מאיפה זה בא עליו? ולמה? ואולי זה לא קשור אליו? הוא אוסף את מרפקיו וברכיו וחלקי העיתון שלו בתנועות איטיות וזהירות, לא מסיר את עיניו ממנה ליתר ביטחון וכל כולו מקבל גבנון של בן כספית כשהוא מצודד אל אילה חסון מבט נפחד.
ברגע של תעוזה ושכנוע עמוק שזה לא קשור אליו ושהוא בסך הכל נקלע שלא בטובתו לתוך בלגן שהוא לא מבין ולא רוצה, הוא מתרומם במהירות ומיד משתופף , ובזחילה מהירה יוצא משם, רק כדי להפגיש את חוטמו הנבוך בחרטום נעלה, ממש כבר כמעט מחוץ לדלת אל חדר הכביסה.
ואז, הוא זוכה להסבר. שזה בגללו. ושבושה וחרפה. ושאלוהים ירחם עלי כי אתה בטח לא. ושאיפה הוא חושב שהוא חי ומי עוד הוא חושב היה סובל דבר כזה. ואפילו את הכביסה, שהוא ראה, כי הרי ראית, ואל תגיד לי שלא ראית, כשכיבית אורות אחרי ונעלת בלילה כי אני כבר נרדמתי ולא היה לי כוח לשבת עם אבטיח ולראות לי סדרות מתח על פיענוח רציחות וחלקי גופות, אז ראית הרי את הגיגית עם הכביסה, וזכרת הרי שאמרתי אני אתלה כביסה אחרי שארדים אותו, והבנת הרי שנרדמתי איתו כי אני כל כך עייפה, כי הרי לא חזרתי לסלון אחרי שהוא נרדם, ובכל זאת עשית צעד גדול מעל הגיגית ...כדי לנעול! בשביל מה בכלל נעלת?! מה אכפת לך מהבית הזה בכלל?! לא! אל תתלה עכשיו! זה כבר מסריח. לא, זה כן מאוחר מדי. זה כן. אני אומרת לך שזה כן מאוחר מדי. מה מה אני רוצה? מה זה אז מה אני רוצה? אולי אני לא רוצה כלום? למה שאני ארצה משהו? למה נדמה לך פתאם שאני בנאדם עם רצונות? מה????? אני מגזימה? אני מגזימה?! חוצפן אחד! אנוכי אחד. בלה! בלה! בלה בלה בלה בלה! בלה! בלההההה!!!!
סצינה בתיאטרון מקביל:
לילית נגר ניגשת לשיש, מכינה לעצמה קפה, מחייכת אליו ומפהקת, ואומרת:
אתה מוכן לתלות את הכביסה לפני שאתה הולך? הנה בוא מתוק תשב על אבא, אמא עוד לא התעוררה"
ויוצאת בדישדוש אל המרפסת לשתות את הקפה לאט ובשקט.

התיאטרון המקביל לא קורה באופן טבעי אצל כולן. ההמתנה שהוא יבין תופסת את כל המקום ולא הרבה אחר יכול סתם כך "לקרות" ליד ההמתנה הזאת, אם אפשר לקרוא לאסון בהתהוות "המתנה", מילה תמימה שכזאת. אבל לילית נגר הראשונה, היא מבלה את רוב ימינו בהמתנה הזאת. שהוא יבין שהוא יראה שהוא יקלוט, ויבחר לו תובנות בפינצטה מתוך ענני מלל, או לחילופין ענני שתיקה רועמת.
בחיי, ככל שאני מתקדמת בכתיבה, מהדהדות לי יותר ויותר חזק המילים של האנגלי ההוא שפעם הבאתי אותו לכאן עם הביצה רכה והטוסטים, שאמר לי " את בחורה אינטיליגנטית, ובכל זאת ממשיכה לדבר על זה כאילו שזה משהו שעובד. כאילו ששני אנשים באמת אמורים לחיות יחד בתוך מקלט, לשרוד מול העולם, להתרבות להם בתוך היחידה המבודדת הזאת, להביא אליה אוכל ומצרכי קיום, ולהיות נאלצים לתפקד בהרמוניה, כשכל המהות שלהם מובילה אותם כל הזמן אל ההפך. אנשים לא אמורים לחיות ככה! בבדידות ההישרדותית הזאת! עם כל הכעס והתיסכול וה...אהבה! הוא מתיז מבין שפתיו הדקות הבריטיות. והמשיכה! הוא ממשיך לרסס. ודועך לתוך צניפה חסרת תקווה אל הרצפה כשהוא מנענע בראשו בשאט נפש כבוי.
וכשהוא גומר לשכנע אותי ואני מוותרת על האשליה ועל הכל והשיחה מסתיימת, אני נעטפת געגוע עצום לאינטימיות המתוקה של הבית המוכר שלי, ונזכרת בתודה שהכל עדיין שם, כמו שנזכרים שהכל בסדר כשמתעוררים מחלום לא נעים.

בקיצור, עד שנשנה סדרי עולם (כי בינינו אנו, זה באמת חרא של סידור, כל הקטע הזה של להיות אשה ולחלוק את המרחב עם...גבר! עם גבר! אם זה לא היה ברור שככה עושים (או שואפים לעשות כי בדרך כלל מי שעדיין לא עושה שקועה עד צוואר בלצפות לזה), אז אם זה לא היה מובן מאליו זה היה קורע מצחוק. תודו. כמה מאמץ! כמה תשומת לב צריך! כמה השתדלות, סליחה, ניבוי, הכלה, דימיון, יצירתיות, זיכרון גרוע, לתחזק את כל זה! יא אללה!), אז בקיצור, עד שנשנה סדרי עולם, אז זה באמת אחלה עצה, לדבר עם גברים במשפטים קצרים וברורים.

אין, אין. היוטיוב הזה, אני לא מאמינה, פשוט גן עדן לפסיכים.
http://www.youtube.com/watch?v=CzRBvqE9PbE

זה באמת חרא של סידור, כל הקטע הזה של להיות אשה ולחלוק את המרחב עם...גבר! עם גבר!
אין, אין, כל פעם מחדש אני מגיעה למסקנה, שאת המרחב צריך לחלוק עם אשה.
את המיטה - עם גבר. זה כן. אבל השאר? אשה.

אולי לכן יש לך עצות כ"כ יעילות בענייני גברים.
צצצ.
אני - אישה! (מוישה איש כסית) מדברת כמו אשה.
גילוי נאות:
מה זה זיהיתי את הסצינה עם לילית נגר הראשונה.
ואיזה מזל שאני מקשיבה יותר לעצות האלה והיום נראית יותר כמו השנייה.
והמקור של העצה שציטטת אפילו מסתובבת כאן באתר. היא לימדה אותי עם נבוט. אז למדתי, מה, היתה לי ברירה? לא רק למדתי, גם הפנמתי והבנתי.
גם לה אין מוח גברי. היא פשוט אשה חכמה נורא.
וכל פעם שאני שוכחת וחוזרת להכביר מלים, אני תופסת את עצמי איזה שטות עשיתי. לחתוך דרך כל המלל. להגיד קצר קצר רק את השורה התחתונה.
מה השורה התחתונה?
אה, כן: לזקק: מה. אני. רוצה.
אקטים. מעשים. פעולות. בלי שום בלה בלה מסביב.
מה. אני. רוצה. שהוא. יעשה. ברגע. זה.
לא אתמול לא מחר לא תמיד לא אף פעם לא לפני שנה (לא להעלות עכשיו את כל ספר החשבונות בעשרת הכרכים משנת תרפפ"ו מהפעם הראשונה שהוא עשה את זה).
עכשיו.
לעשות.
ואת זה, לנסח קצר. ברור. ובמתיקות.
לחתוך החוצה את כל הפסקול עם הנגטיבים של הכעס והתלונות והאשמה. זה עושה לו רעש ואז הוא לא שומע מה הוא צריך לעשות.
(אוי כמה זה קשה. מה רציתי בכלל? אה. רציתי שהוא יתלה את הכביסה. לוותר על הרצון שלפעמים מאפיל על זה אצלנו הנשים, הרצון שהוא גם יבין ויודה ויכיר בעובדה שהוא היה ממש נבל כשלא ראה את גיגית הכביסה אתמול בלילה ולמה הוא תמיד חושב שזה לא עסקו ולא קשור אליו, מה הוא לא חי בבית הזה, למה הוא יכול לקום ולקרוא עיתון בשקט ועלי מטפסים וגם אני צריכה לעשות הכל, תודה-תעריך-תכיר תודה-תתרפס-תצטדק-אתה אשם, תודה סוף סוף שאתה אשם! שאתה היית לא בסדר!
למה תמיד המבט הזה שמיתמם מה את רוצה ממני בכלל, למה את מצפה שאני אראה ואבין? איך את מצפה מגבר בן ארבעים ומשהו, בסך הכל בן ארבעים ומשהו לכל הרוחות, לא לימדו אותי, מה את רוצה, איך את מצפה שאני גם אשים לב שיש גיגית מלאה כביסה ואני גם אבין שזה שיש בה כביסה אומר שצריך לתלות אותה [בסוגריים צריך לומר אז מה אם את חושבת שאמרת, אבל אני לא שמעתי, הייתי עסוק בסידרה עם גופות או באבטיח, את יודעת שאני גבר ולא סטריאו, תמיד את מקשקשת כל מיני בלה בלה את לא באמת מצפה שאני אשים לב מה אמרת וגם אזכור את זה וגם אקשר את זה לאיזשהם מעשים שנוגעים אלי, זה ממש לא יפה מצדך] וגם אבין שאם את לא חזרת זה אומר שאת נרדמת וזה אומר שלא תלית וזה אומר שאני צריך לתלות - זאת שרשרת של הסקת מסקנות שאפשרית אך ורק במוח הנשי! למה את לא מבינה שהמוח שלי לא פועל ככה! העובדות האלה לא מתקשרות אצלי ככה! אף פעם! אלה לא המסקנות שאני מסיק. אני מסיק שאם נגמר האבטיח אז אין יותר אבטיח. זה סוג המחשבות שלי.
נשים. מה שאני צריך לעבור כדי לחיות עם מישהי מהזן הזה. אף פעם לא מרוצה, אף פעם אתה לא יודע ממה היא לא מרוצה, תמיד יש לה תלונות הזויות, ואתה האשם תמיד.
וכולה כביסה! בשביל כביסה היא צועקת עלי? אני לא יותר חשוב מהכביסה?
(ממי זה לא הכביסה, זה היחס שלך, זה הבדידות הקיומית שלי כאשה ואם)
לא נכון זה כן הכביסה. תראי איזה צעקות את עושה, איך את מתנהגת, והכל בגלל כביסה!

הי, כתבתי יותר מדי. את מוזמנת לקצץ, לערוך ולמחוק.

גדול!! @}

אין, אין. היוטיוב הזה, אני לא מאמינה, פשוט גן עדן לפסיכים.
http://www.youtube.com/watch?v=CzRBvqE9PbE
גדול!!!! ענק!!!! זכרונות ילדות!!!!!

מצוינת. מקסימה.
וגם בשמת, נהניתי עד מאוד לראות אותך מתפייטת בקריזה

אנסה לזכור את העצה הזאת ואדווח.