גשמי ברכה

[לוטם_מרווני*]

(אני מבינה שהוא לא אמור להתמלא מלמעלה, אבל איך זה עובד? והמערכת ניקוז, יש לך יותר פרטים עליה?)
מוזמנת לסיור מערכות מים בציפורי העתיקה!

[לוטם_מרווני*]

תינוק לא מסכים מחשב
בעסה.

[שיחות*]

בספר שמואל (לא זוכרת איפה) באים לדוד המלך עם מצוקת רעב והעצה שהוא נותן היא להעלות את המיסים, על כך עונים לו- אין הבור מתמלא מחוליתו, יעני אי אפשר לשאוב את הבור מהחוליה ולהכניס לתוך הבור- זה לא ימלא אותו, צריך משהו חיצוני שימלא את הבור.
טוב, קודם כל אני בשוק מזה שהזכרת את שמואל שמעסיק אותי אובר טיים בימים אלה. שנית תודה על ההסבר. עכשיו אני מבינה ועוד יותר אחרי ההסבר עם העקיצה וההנקה.
האמת, חשבתי שכוונת המשפט אין הבור מתמלא מחוליתו תהיה משהו יותר מופשט ומוסר-השכלי כזה, שהגשם, אין לצפות ממנו שיכנס דרך הפתח הצר והמובן מאליו, ושמשם ימלא את כל העומק הנסתר, אלא חייב לחלחל ממקורות סמויים מן העין. אני מחבבת את ההסברהזה, ובהחלט מקבלת גם את ההסבר הפרקטי. לא רווים מרוק. לא של עצמך בכל אופן.
חוץ מזה שבא לי לאללה עכשיו לעשות טיול בורות מים בהדרכת עולם ומלואו ואמא של בוטן, דחוף. (אתן בטח עובדות יחד.)

[שיחות*]

נכתבים פה ככ הרבה דברים מצחיקים, סליחה שאני לא מגיבה בזמן, ולעניין, אבל דגנית ברור לך שהקישור למערכון מיועד בראש ובראשונה לך כי בגללך כל הזמן היה לי בראש "הלו! זה רדיו?!" ועל הדרך זה התלבש בול על משפחת קור. (יש קרובה שלהם פה, אחות של אבשלום קור, זאתי מהאלמוניות בבורות המים. מאז שהזכירו את המשפחה שלה היא ירדה לבור)
ובכלל, מצטרפים לדיון קולות רעננים ונעימים שמפתיעים, אותי לפחות, כמו הבלחה כזאת מתוך החושך, ולכן הקישור שמימה נתנה, הצחיק אותי קצת, "לא היה בינינו אלא זוהר....המסך, זוהר המסך המהבהב לו. טוב, די כבר עם המלאנכוליה המיותרת.

[פלוני_אלמונית*]

טוב, טרחתי קצת ומצאתי שהביטוי "אין הבור מתמלא מחולייתו" מקורו במסכת ברכות ג' :

מקור: כִּנּוֹר הָיָה תָּלוּי לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצוֹת לַיְלָה, בָּאָה רוּחַ צְפוֹנִית וְנוֹשֶׁבֶת וּמְנַגֵּן מֵאֵלָיו. מִיָּד הָיָה דָּוִד עוֹמֵד וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה עַד שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר. נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ. אָמְרוּ לוֹ: אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִים פַּרְנָסָה! אָמַר לָהֶם: לְכוּ וְהִתְפַּרְנְסוּ זֶה מִזֶּה. אָמְרוּ לוֹ: אֵין הַקּומֶץ מַשְׂבִּיעַ אֶת הָאֲרִי, וְאֵין הַבּוֹר מִתְמַלֵּא מֵחֻלְיָתוֹ. אָמַר לָהֶם: לְכוּ וּפִשְׁטוּ יְדֵיכֶם בַּגְּדוּד! [בְּרָכוֹת, ג].

וההסבר:
אֵין הַבּוֹר מִתְמַלֵּא מֵחֻלְיָתוֹ = בּוֹר אֵינוֹ מִתְמַלֵּא רַק מִמֵּי גְּשָׁמִים אֲשֶׁר חוֹדְרִים אֵלָיו דֶּרֶךְ הָאֶבֶן הַחֲלוּלָה שֶׁעַל פִּיו, זוֹ הַנִּקְרֵאת "חֻלְיַת -הַבּוֹר". הַבּוֹר מִתְמַלֵּא גַּם מֵהַמַּיִם שֶׁמַּגִּיעִים אֵלָיו בַּצִּנּוֹרוֹת וּבַתְּעָלוֹת שֶׁמִּסָּבִיב. גַּם גּוּשׁ הָאֲדָמָה שֶׁנֶּחְפַּר וְהוּצָא מִמָּקוֹם מְסֻיָּם נִקְרָא "חֻלְיַת הַבּוֹר", וּלְפִי מַשְׁמָעוּת זוֹ הַפֵּרוּשׁ הוּא: אֵין הַבּוֹר מִתְמַלֵּא עַל-יְדֵי הֶעָפָר שֶׁנִּכְרָה מִמֶּנּוּ. הַכַּוָּנָה בְּכָל מִקְרֶה הִיא - אֲנָשִׁים אֵינָם יְכוֹלִים לְהִתְפַּרְנֵס זֶה מִזֶּה לְלֹא חֶבְרָתָם שֶׁל אֲחֵרִים.

"כאן מצאתי את כל הנל

ובמקום אחר [באינטרנט, אלא מה] מצאתי:
מכאן הביטוי "אין הבור מתמלא מחולייתו", לאמור אין הבור מתמלא מפתחו בלבד אלא יש להביא אליו מים. הביטוי משמש בהשאלה כדי לומר "כשאני לעצמי, מה אני?" דהיינו, שאין האדם יכול לספק את כל צרכיו בעצמו מבלי להזדקק לעזרת אחרים.


<אחות של א' קור קצת בדיכאון היום... אבל את חובתה לאומה היא ממלאת>

[שיחות*]

בקיצור, שמואל.
אז אמא אחת, ששלחה אתהילדה שלה לבית ספר, איפה שלומדים גם תנ"ך, חטפה השבוע חורפה בינונית ומעלה כשבתה חזרה עם ציון "מצויין" למבחן על פרקים בשמואל א'. המורה ביקשה לכתוב מה אומרים על אדם שעוסק במלאכה שאינו רגיל לעסוק בה, אימרה הלקוחה מהפרקים, המתחילה ב "הגם..." והילדה השלימה "הגם שאול באתונות".
ובכן, האם היתה מוכנה להישבע ששלחה לבית הספר ילדה אינטיליגנטית למדי, ומה זה הפדיחה הזאת, והילדה היתה מוכנה להישבע שהיה שם משהו עם אתונות. אבל שתיהן לא ידעו להסביר את סימן ה"וי" שסימנה המורה ליד התשובה "הגם שאול באתונות" והמילה "יפה!" שהתנוססה לא רחוק משם בשולי הדף. . האם קצפה על זה שעה ארוכה וסיפרה על כך לכל מי שהיה מוכן לשמוע, ואיש מהשומעים לא ויתר על הדחף להגיד "המורה הזאת, היא באמת אתון." אבל אז, ראתה האמא את בטן ההריון של המורה, וכל הכעס, פשייוווו , יצא כמו אויר מבלון, בניגוד לרצונה, ככה, יצא ועף לו. כי בהריון, כולן נהיות מטומטמות, גם מי שהיו כאלה קודם, וגם מי שלא, וגם מורות. אמת מבאסת שכזאת. נאחס.
אבל, בכל אופן, משלא לשמה בא לשמה והסיפור הזה עשה לי חשק להציץ בשמואל א', ואני רוצה לספר כאן גם למי שיודע, שמדובר בספר מרתק ומותח ממש.
יש כאן את הקטע עם חנה, קודם כל. אלוהים אדירים. אשה מתפללת כ"כ להרות וללדת, שהיא מבטיחה לתת את בנה לנזיר בית המקדש כשייגמל. זה לא לנשים בהריון, הסיפור הזה, ולא לנשים מיניקות. כמה הרבה סערה חבויה רק בדיווח הקטן הזה!
איך הצליחה לפתח צירים עם המחשבה על פרידה? עד מתי היניקה אותו? איך החליטה שנגמל?
ואיך עלי, הכהן, מיהר לחשוב שהאשה הזאת שבאה כ"כ הרבה להתפלל וקולה לא יישמע ורק שפתיה נעות, ששיכורה היא! ונזף בה. ואלקנה, איזהבעל מסור ואוהב. והכי מסעיר אולי, הזעקה העצומה בדמות שיר מטורף שבוקע ממנה כשהיא באה למסור אותו לבית המקדש, את הנער. שיר תודה מטורף לתבל ומלואה, שיר שמעיד על ריחוף מעל כל מה שאנושי, שמעיד על חווית התעלות כמעט מלגלגת לכל מה שאנושי, לעג מר-מאושר שמאפשר לצלוח את הרגע הנורא ההוא (האמנם נורא? חידה גדולה), שיר שאין בו אויר, שנדמה שאין בו רגע אחד לעצור ולחשוב.
ואולי אני טועה בה, ובמסירותה, ובכוונתה המלאה, וחוטאת לה.
רק אולי.
כי מי שכתב את הסיפור הוא גבר. ואני הקוראת, אשה. וחושבת רק "נו, בחייאת ראב-ראב- ראבאק."

אלקנה, הוא, באמת, גבר מיוחד. או שמא נמושה. רך, מקבל. איתן, שקט. משאיר לה לנהל את זה מהתחלה ועד הסוף. לא מתערב לה בעסקים שעושה עם אלוהים. מה שמתואר שם כמעט הכי באריכות לגביו, הוא שאחרי שהיא חותמת על החוזה עם אלוהים, אז הוא בא ויודע אותה. ואחר כך אומר לה אחלה, תניקי אותו, כמה שתרצי. עד שייגמל. אבל אלוהים לא הולך לשכוח את הדיל.
טוב זה סיפור מצמרר. מכל כך הרבה כיוונים. הייתי רוצה לראות את אלקנה פתאם מתרומם מכורסת הטלויזיה, כל החזה שלו מתרחב ועולה מתוכו נהמה "הלו! מהזהמהזהמזזזזזהה?? תביא פה הילד בחזרה מהר, לידיים של אמא שלו ואל תבלבל לי את הראש! מה זה? איזה בית מקדש? איזה מורה על ראשו? אתה לך תראה מה הילדים שלך עושים עם הנשים שעולות לרגל לפה לפני שאתה בא לספר לי סיפורים. יאללה. קישטא. ברררררה!

כך הייתי רוצה. מבטלת בהנד קל של הגבה את כל עוזה, החלטיותה, מעשיותה ועצמאיותה של האשה הזאת. מבטלת את הכבוד השקט שהאיש האמיץ הזה עושה לה.
אוף. איזה מסובך זה גברים ונשים. מי נגד מי. מי בעד מי. עזר כנגדו. נגדו כעזר. איזה בלגן.

[שיחות*]

אחותי ! (כאן כולנו אחיות (-: ) למה בדיכאון יא רוחי?
תודה על ההסברים המושקעים, ראיתי אותם כמובן רק אחרי שהוספתי את ענייני שמואל ולא בהתעלם מהם.

[שיחות*]

מצאתי בין הניירות הישנים פתק שכתבתי פעם בעבודה, מהר, כדי לא לשכוח.
אני מעתיקה אותו לפה:

מאיה הרוסיה אמרה לי:
האשה, היא נמצאת בתוך התחתונים של אמא, של אחות, של מטפלת, של מורה, של סבתא. הגבר לא מבין משהו אחר. רק להיות גבר. כי כל החיים הוא רק גבר שכל מה שהוא יודע זה אמא. כי רק זה מה הוא קיבל, אמא.
...אבל היה לו גם אבא, אני אומרת בהיסוס.
אה, היא מבטלת במיאוס. זה לא משנה. זה לא קשור.

[עולם_ומלואו*]

אני מבינה שהתינוק ישן...

"הגם שאול באתונות". אחרי שגמרתי לצחוק, חשבתי, נו שיהיה.

את מוזמנת לטיול בכל עת.

[עולם_ומלואו*]

וגם אחותי ! (כאן כולנו אחיות ) למה בדיכאון יא רוחי?

[שיחות*]

מעניין לעניין, בערך באותו עניין, קרה משהו מצחיק השבוע:
בגן המשחקים, חברה באה ואמרה "יש לי רעיון. אולי נקים מין קבוצת למידה כזאת, שיהיה מעגל להיפגש איתו לטקסים יהודיים, את יודעת, לא משהו דוסי מדי, אבל למשל סדר ט"ו בשבט, שיהיה עם מי לעשות אותו, או קבלת שבת מדי פעם, או ללמוד שיעור ביחד..." אני נגנבת כצפוי וכנדרש, וכשאמא אחת באה עם הילדות שלה, ואנחנו יודעות שהיא גם נחמדה וגם "מתחזקת לייט" כזאת, אנחנו מסתערות עליה: " אנחנו חושבות להקים מין קבוצת למידה כזאת, שיהיה מעגל להיפגש איתו לטקסים יהודיים, את יודעת, לא משהו דוסי מדי, אבל למשל סדר ט"ו בשבט, שיהיה עם מי לעשות אותו, או קבלת שבת מדי פעם, או ללמוד שיעור ביחד..." והיא צוהלת בשמחה ומיד מתעננות פניה והיא אומרת "כן..אנחנו חיפשנו עכשיו סדר ט"ו בשבט, והיה ממש קשה למצוא משהו נעים ושיתאים לנו...בסוף הגענו לקבוצה באמת נחמדה, אבל הנשים נדחסו שם למסדרון, אסור היה להיראות או להישמע, לשיר זה גם הרי...קול באשה ערווה, אתן יודעות, וזה היה פשוט משפיל! יצאתי משם ממש בהרגשה לא נעימה. כאילו הושפלתי. הנשיות שלי. והשמחה של החג...במסדרון הזה..."
אז הוגת הרעיון מתרגשת: זהו בדיוק! שאני רוצה מקום בלי עזרת נשים! בלי הפחד הזה! ועם שמירה על קדושת המקום והטקס אבל גם שמירה על קדושת ההבדלים בין גברים ונשים, בלי שצד אחד יצטרך לחנוק את עצמו ולהסתתר...שלכולם יהיה נעים!"
אנחנו משמיעות גירגורי הנאה הסכמה ותקווה. האמא השניה משאירה את הילדות שלה עם הבטחה שאבא יבוא אחרי זה לאסוף אותן.
והוא באמת בא.
"...מה דעתך שנקים מין קבוצת למידה כזאת, שיהיה מעגל להיפגש איתו לטקסים יהודיים, אתה יודע, לא משהו דוסי מדי, אבל למשל סדר ט"ו בשבט, שיהיה עם מי לעשות אותו, או קבלת שבת מדי פעם, או ללמוד שיעור ביחד..."
"אה, בטח, אנחנו בעניין. דווקא מצאנו בט"ו בשבט אחלה מקום. אחלה חבר'ה. עשינו איתם את סדר ט"ו בשבט. אתם יכולים להצטרף אם אתם רוצים. נראה לי שהם לא יתנגדו. אפילו ישמחו..."
"אבל..אה...העזרת נשים שם..?"
"מה עם העזרת נשים? שזה בנפרד? טוב מה את רוצה, בכל זאת...(והוא פורש ידיים בכמו הכנעה, בחיוך חסידי שכזה).., ומוסיף: לא, זה שטויות. זה ממש בסדר גמור שם. אין עם זה שום בעיה."
והוא מרגיש בשתיקה שלנו משהו, ומוסיף, מחרה מחזיק אחר עצמו אם תרצו, אבל קצת בריפיון : "לנו בכל אופן זה סבבה.".

[אני*]

חחחחחחחחח....
זה טוב!

[בשמת_א*]

איך הצליחה לפתח צירים עם המחשבה על פרידה? עד מתי היניקה אותו? איך החליטה שנגמל?
אח, לא, תקראי טוב. מעניינת ההקבלה בין שמואל למשה, שגם שם האמא מיניקה את בנה, אבל כאילו בהשאלה.
לדעתי היא מביאה אותו בערך בן 7, לפי מה שמתואר. זאת היא שמחליטה מתי הוא ייגמל. זה נאמר במפורש: היא לא עולה לשילה כל השנים עד שהיא מוכנה למסור אותו! פשוט לא נוסעת לשם! רק כשהיא עצמה מחליטה שהגיע הזמן, הם נוסעים.
והיא גם יודעת שהיא מקדישה אותו לגדולות.
אנחנו גם לא בדיוק יודעים איזה סוג של פרידה יש פה - אל תשכחי שזה לא "נזיר" נוצרי... אחר כך יש לו גם בנים. כלומר, לא בהכרח אין לו עוד קשר עם משפחתו.

"הגם שאול באתונות
חשבתי חשבתי, חשבתי חשבתי (זה אחרת כשיש כבר תשובה - פתאום יש לך בלק אאוט במוח לגבי התשובה הנכונה, מכירה את זה? פתאום זה דרך לי על מה שיש לי בדיסק הקשיח (-: ) ופתאום הבליח במוחי "הגם שאול בנביאים?!" והלכתי ובדקתי, ונכון!
ואז הבנתי שזה צונזר מהספר שהקראתי הבוקר לילדים.
כי כן, גם אנחנו בספר שמואל. כמה מדהים! היום הקראתי להם על משיחת שאול, שהלך לחפש את האתונות ומצא את המלוכה. אבל בגירסת התנ"ך לילדים הושמט גם ששאול היה נחבא אל הכלים. ואני תמיד כל כך אהבתי לדמיין אותו נחבא אל הכלים...
וחשבתי על שמואל היום. כי הוא כאילו כל כך נחמד אל שאול, לפחות כשהוא מושח אותו למלך. למעשה הוא שונא אותו מההתחלה, ובחר בו כדי שיעשה פדיחות. אני לא אוהבת את שמואל, אבל את שאול, המלך הטראגי, אני מאוד אוהבת.
וכן, אחד השמות שהיה לי לבן שלי היה שאול. במלרע כמובן. שאול, או מתתיהו (מתי אבל שיהיה כתוב מתתיהו בתעודת הזהות (-; ), ועוד כמה שמות תנ"כיים היו לי. את כולם פסלו לי S-:

אתמול אנחנו באוטו, בחזרה הביתה. מגיעים הביתה. מדברים (הילדים ואני כמובן) על קטעים מצחיקים. לא זוכרת בדיוק. בעיקר על שמיעת קולות מטעים.
אז שי אומר, "כן, בדיוק, גם לי קורה לפעמים שאני שוכב ונדמה לי ממש שמישהו קורא לי, ככה בשקט מרחוק: 'שאאאאאי.... שאאאאאאי'....." אז ט' צוחקת נורא ואומרת לו "בפעם הבאה תגיד: 'דבר אדוני, כי שומע עבדך!" ושניהם מתפוצצים מצחוק לרעיון.

(שי מאוד אהב את הסיפור הזה, איך שמואל הילד חושב שעלי קורא לו, ובעצם זה בכלל היה אלוהים. קודם כל סיפרתי לו את זה באוטו בדרך הביתה, לא זוכרת אגב איזה אסוציאציה, ואז עלינו הביתה ושלפתי את התנ"ך ונדהמתי לגלות שדייקתי בציטוטים... בכל אופן, הוא ביקש שאקרא לו את הקטע הזה שלוש פעמים, אז).

(ועוד אגב אחד, יווו כמה מקום אני תופסת לך בדף): אני זוכרת היטב מבית הספר את ה"מי אמר למי איפה ומתי" שהיה, איך לומר, די שנוא. במיוחד שנאתי שהמורה דרשה ממני לכתוב תשובות "במשפטים מלאים". יעני, אסור לענות "דוד". צריך לענות "מלך ישראל לאחר שאול המלך היה דוד בן ישי". בלעכס. לקח הרבה יותר זמן לכתוב את כל זה. בקיצור, לקחתי את הדבר הזה והפכתי אותו. הרי אנחנו בחינוך ביתי. אצלנו זה משחק חידות כיפי ומלא צחוקים. פעם אחת הפילו אותי בפח. התבלבלתי בין החידה של שמשון הגיבור לפתרון שלה ("מה עז מארי ומה ומתוק מדבש" זה הפיתרון, החידה היא "מהאוכל יצא מאכל, ומעז יצא מתוק").

"לנו בכל אופן זה סבבה.".
לנו. כן, לנו. הגברים. (פחחחחחח. אמרה ולא יספה)

[אנונימי]

[את] פותחת ב קרה משהו מצחיק השבוע ...
שמסתיים ב "לנו בכל אופן זה סבבה."
שאותי לא רק שלא מצליח להצחיק אלא כמעט ומדמיע
שכמובן שההסבר שלו הופיע קצת קודם:
כי כל החיים הוא רק גבר שכל מה שהוא יודע זה אמא

כן, הבנתי נכון?

---

תינוק לא מסכים מחשב
פעם הסבירו לי (והאמנתי...!) שבבית בו שני ההורים הם "אנשי ספר" אין לילד ברירה אלא לגדול ולהיות חובב קריאה אף הוא.
זה מסתמן לי כעל אותו משקל.
הבכור שלי לא חובב ספרים ובפרט לא חובב קריאה. מוכן רק שיקראו לו, ובררן מאד עם נטיה מוחלטת לטובת ספרי הרפתאות, רצוי לוחמניות.
והתינוק אף הוא בניגוד להוריו, כשהוא ער, הוא לא מסכים (להם) מחשב אפפעם.

[שיחות*]

"לנו בכל אופן זה סבבה.".
זהו שנדמה לי שהוא התכוון "לי ולאשתי" . ז"א זו הפואנטה של הסיפור.
זאת היא שמחליטה מתי הוא ייגמל. זה נאמר במפורש: היא לא עולה לשילה כל השנים עד שהיא מוכנה למסור אותו! פשוט לא נוסעת לשם! רק כשהיא עצמה מחליטה שהגיע הזמן, הם נוסעים.
כן. זה ברור. זו בדיוק הדרמה. איך היא הצליחה להחליט שהוא נגמל?!
אנחנו גם לא בדיוק יודעים איזה סוג של פרידה יש פה - אל תשכחי שזה לא "נזיר" נוצרי... אחר כך יש לו גם בנים. כלומר, לא בהכרח אין לו עוד קשר עם משפחתו.
נכון. וזו בהחלט מחשבה מנחמת. מוזר שלא הוזכרה שום אשה (נכון?) ופתאם צצו בנים, כבר גדולים, ושופטים, וחוטאים, והכל.
ובעוד מחשבה: יתכן ש"שם בחוץ" לא היה כזה שוס, ועוד לצד כל הילדים של צרתה...ולגור בבית המקדש! בית המקדש!
ועדיין...

כי כן, גם אנחנו בספר שמואל.
מדהים! (-:
בפעם הבאה תגיד: 'דבר אדוני, כי שומע עבדך!" ושניהם מתפוצצים מצחוק לרעיון.
מקסים.

[שיחות*]

כן, הבנתי נכון?
לגמרי.

[חוחית*]

וואלה, עשיתן לי חשק (פעם ראשונה בחיי) לקרוא בשמואל א'.
פשוט מעולה פה!

[קרנלה_אור*]

זה בור מדופן. חפרו באדמה בור, ואז ציפו מבפנים בחומר. עשו לבור "קיר". כמו שעושים קרמיקה באמבטיה, שהקירות לא יירטבו. מצפים אותם כי הרי אדמה היא מחלחלת, והמים "יברחו" דרכה. כדי לחזק את שמירת המיים בבור, מסיידים את הקירות וזה אמור למנוע עוד יותר את הבריחה של המים.

את הבורות חופרים בהר.
שם אין גישה (לפחות לא באמצעים סטנדרטיים וכלכליים) אל מי התהום (מי תהום=מי גשמים שחילחלו באדמה עד שהגיעו לשכבת קרקע אטומה למים, כמו למשל סוגים של "חימר") בד"כ עומק של מאות מטרים ואף יותר!
מה כן יש בהר? האדמה=הקרקע, דלילה מאד, אולי כמה סנטימטרים עומק, כי היא נסחפת עם הגשמים אל הגאיות. ומה שנשאר זה מסלע! בארצנו מדובר בד"כ בסלע גיר או קירטון. חופרים את הבור בסלע, ובסוף, בתמונת חתך, הוא יראה בד"כ, כמו פעמון. צר למעלה, והולך ומתרחב עד לתחתית. החומר שהוצא שימש בד"כ כחומר בניין, לבנים.
את הסיד=כלומר טיח העשוי סיד, היו מורחים סביב על דפנות הבור, כי הסלע הזה, למרות שאינו אדמה, מחלחל, נספג, ויש בו גם הרבה מאד חריצים (שבתהליך ארוך של מליוני שנה יכול להפוך גם למערת הנטיפים).
באר, לעומת זאת, חופרים במקומות הנמוכים, ולא למרגלות הרים (ששם בד"כ יותר פשוט למצא מעיינות שנובעים מהסדקים שבין שכבות הסלע) למשל במישור החוף או במישורי הנגב. שם שכבת האקוה (המילה העיברית לאקוויפר או שכבת מי תהום) יחסית גבוהה וקרובה לפני הקרקע. יכול להיות עומק של סביבות 13-20 מטר באמצעים של פעם. בימינו יש אפשרות לחפור גם לעומקים של 70-100 מטר, לשכבות אקוה יותר עמוקות.
את הבאר חופרים באדמה, לא בסלע. דוקא את הבאר אסור לצפות בסיד, כי אז מי התהום הספוגים בקרקע, לא יחלחלו לתוך הבאר, החפורה כצינור ישר לעומק. זה אולי מזכיר במשהו (אם כי שונה במהות) כשחופרים בחול בחוף הים עד שמגיעים לשכבת מי הים הספוגה בחול.
על מנת לסנן את מי התהום, שכאמור ספוגים בקרקע, וגם כדי למנוע מפולת של קרקע=אדמה לתוך הבאר ולסתום אותה, יש צורך לדפן את הבאר באבנים מסותתות, אבל מחלחלות. כך רק המים יחדרו לבאר, והאדמה תשאר במקומה.
להבנה ויזואלית יותר, אפשר לחפש שירטוטים של מדריכי טיולים, למשל בגוגל תמונות, או בחברה להגנת הטבע, שמתארים את ההבדלים המהותיים בין באר, בור ומעיין.

מקוה שנהנית מההסבר...

[שיחות*]

להבנה ויזואלית יותר,
בחיי שלא צריך. יש מצבים בהם המשפט על התמונה אחת מול אלף מילים פשוט לא עובד.
תודה! לך קרנלה, ולכן שתיארתן כה נפלא עוד קודם. עכשיו יש לי הרהורי כפירה כי לדעתי עושר התיאור ועומק המידע שנבעו לפה מהדפנות ומהקרקע ומלמעלה באמת מצריכים יצירת דף נפרד. (סליחה על הגאוותנות קודם כשסירבתי על עניינים אחרים) (לא מבטיחה שהיא לא תחזור) אבל כאן, ראבאק, זה נראה לי מידע לא רק שורשי סיפורי אלא גם עתידני חתרני, אומנות כפיים נעלמת וחשובה של אדם מול אדמה ושמיים...במיוחד בתקופה הזאת.
עוד מעט אכין דף כזה. לא אוציא את מה שכאן, ואם למי מהמשתתפות בדיון בורות המים לא מתחשק שדבריה ינדדו בבקשה לציין בלי היסוס (גם אם כבר עברו)
בוקר טוב.
שפעגשםשפעגשםשפעגשם

[שיחות*]

אמא'לה! רק כתבתי, התחיל ברד עז. יאללה, להתפלל ולא לפחד אם מצליח! (-:

[פלוני_אלמונית*]

ברד? אצלנו נהיה שמשי ונאה:-(

<מעדיפה גשם, ברד והכי עדיף: שלג>

[אהבת_עולם*]

'הגם שאול באתונות'
ענק !

ערבוב ביטויים מצחיק.

(הולכת להעתיק לשם בלי ציון המקור. פשוט חייבת !
מקווה שכך זה בסדר...
אם לא, נא ידעי אותי.)

[הגבירה_בחום*]

והוא מרגיש בשתיקה שלנו משהו, ומוסיף, מחרה מחזיק אחר עצמו אם תרצו, אבל קצת בריפיון : "לנו בכל אופן זה סבבה.".
מעולה! (-: - אני ממש מחבבת את הביטוי ההזוי הזה. נראה שכבר דיברנו עליו בבלוג הקודם....

וגם נהנתי במיוחד מזה:
אבל אז, ראתה האמא את בטן ההריון של המורה, וכל הכעס, פשייוווו , יצא כמו אויר מבלון, בניגוד לרצונה, ככה, יצא ועף לו. כי בהריון, כולן נהיות מטומטמות, גם מי שהיו כאלה קודם, וגם מי שלא, וגם מורות. אמת מבאסת שכזאת. נאחס.
ככה זה כשהמוח אשכרה קטן קצת...
אבל אם לפחות מי שכבר היתה מטומטמת היתה יכולה להפוך קצת יותר חכמה, לפחות היה צדק פואטי (-:

[פלונית_כרגע*]

@}

[לוטם_מרווני*]

אבל אם לפחות מי שכבר היתה מטומטמת היתה יכולה להפוך קצת יותר חכמה, לפחות היה צדק פואטי

[דנדוש*]

ואני רק באתי לפתוח מייל..... אמרתי רק אציץ לשניה ,לרגע, בכל זאת שמונה שעות במשרת המורה, שש שעות בהגדרת תלמידה, אז אמרתי לעצמי רק רגע אחד שלי.... ואני קוראת וקוראת והעיניים כבר עייפות, העדשות מאיימות לקפוץ ממקומן בהבעת מחאה אילמת... ואני חושבת אולי אדלג שורה שתיים, ומגלגלת הלאה ומיד מתחרטת ומגלגלת שוב, ובני הבית פורשים אט אט, והבעל שחזר מחתונה שהיה בא לבדו שואל תמהה "את עוד ערה?" (זה אחרי הקיטורים בטלפון על העומס הקיים בחיי) ואני מתענגת שוכחת הכל, מזמן לא קראתי דבר שהוציא ממני קול צחוק מתגלגל, וריגוש כזה שעושה את הלחלוחית בעין.ואני שותה בצמא (איזה קיטש) את דבריך ונהנית.

[שיחות*]

וואו דנדוש, תודה. איזו ברכת בוקר נעימה.
תודה על כל התגובות הנעימות.

נראה שכבר דיברנו עליו בבלוג הקודם....
נכון (-: בהחלט דיברנו.

[צפרדע_ית]

מה שדנדוש כתבה (ועודבשש וחצי בבוקר! בקור!!!)
ץ

[פלוני_אלמונית*]

שיר לשבת
ביצוע קצת ג'אזי כזה.שמאוד מצא חן בעיני.
"או מטר ישיגךבעדת טיפותיו הדופקת על כתפייך חזך צווארך וראשך רענן, ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט כאור בשולי הענן....."

<ממני מעיר בורות המים. מחר נוסעת קצת אל ארצות הדרום>

[שיחות*]

תודה על השיר. אחלה מטר, ועדת טיפותיו...טפו טפו טפו. בלי עין הרע. שימשיך ככה. תודה לשמים.

[שיחות*]

בברד המטורף אתמול בבוקר (פתאם הבנתי למה אנשים אומרים כל אחד כדור פינג פונג. זה לא, אבל כ"כ גדול שזה מה שמתחשק להגיד, ברד בגודל כדורי פינג פונג), שנערם ונערם והביא את כולנו לצרוח בחלון, חוץ מאת קטנה שפשוט יצאה החוצה יחפה ורקדה בתוך הלובן הקסום שנהר מלמעלה ודפק בפראות, כאילו מישהו זורק נורא מגבוה דליים מלאים- אז הילדות דיברו על אסקימוסים, על איגלו, על ההשוואה בין ההתרגשות שלנו לאדישות שבוודאי יחוש מישהו בארצות הברית שהמכונית שלו נקברת בשלג, או אסקימוסי...בקיצור, על הבדלים במקומות, אז קטנה אמרה:
אנשים המציאו ארצות סתם בשביל תירוץ לריב זה שלי זה שלי. אם לא היו ארצות כולם היו אותו הדבר. ולא היו רבים כי היה ברור שהכל של כולם.

[שיחות*]

חברה שקראה כאן, חטפה את החוריעה המוכרת כשקראה שהילדים של בשמת, בחינוך הביתי שלהם, לומדים שמואל א' (כן סלחנו לא שכחנו על עניין האופרה אבל נעזוב את זה רגע)- ואמרה לי במבוכה וכאב "אצלנו בכלל לא עושים דברים כאלה!"
ובכן, מעבר לזה ש גם אצלנו לא, רציתי לציין, לעצמי לפחות, את התרוממות הרוח שהרגשתי בעקבות הוידוי הטלפוני הזה. כי בלי להרגיש, גם אני פיתחתי את הגועל נפש הזה, היסורים האלה, והיא גאלה אותי מהם ואפילו לא אמרתי לה תודה..
מרוב שאני עסוקה בתחזוקה הבסיסית, אני לא עושה איתם כלום. תודה לאל שלמדו לקרוא.

[שיחות*]

היה יום שהחלטתי לקרוא לקטנה כל בוקר פרק, מבראשית והלאה, ואחר כך נעבוד בציור וחומרים על נושא מהפרק. המחשבה על ציור בריאת העולם מרגשת כל כך, ואחר כך...תנ"ך שלם יש!
אבל היא לא רצתה.
והכרחתי אותה.
(איך? ככה: וקשה נו! זה נורא נורא כיף! למה לא? אוף את לא יכולה לשתף פעולה פעם אחת שמבקשים ממך? מה זה לא? אה? מה זה לא?! למה לא? למה סתם להגיד לא!
טוב. לא צריך. לא צריך! ממש נחמדה. בחיי. את מכירה עוד הרבה אמהות שמציעות דבר כזה לילדה שלהן? איזה קריזה. בחיי. מה? את כן רוצה? בטוחה? טוב.)
בקיצור, היא לא רצתה.

[הגבירה_בחום*]

בקיצור, היא לא רצתה
(-:

[ריש_גלית*]

כל בוקר פרק, מבראשית והלאה, ואחר כך נעבוד בציור וחומרים על נושא מהפרק.
נו, ואת היית רוצה? לא נראה לי. זה נשמע כמו בית ספר! P-:

[שיחות*]

ראיתי במה חדש שפלוני ערך כאן קודם.
פלוני מה ערכת וקשה?
<פאראנויה>

[שיחות*]

נו, ואת היית רוצה?
זהו שכן. אני הייתי רוצה. השאלה אם הייתי רוצה שמישהו שרוצה יודיע לי שזה מה שעושים...

[שיחות*]

במחשבה שניה, זה עניין של טיפוס. הגדולה שלי אהבה מאד טקסי בוקר קבועים שהיה בהם נייר חלק ועיפרון מחודד ממתינים על השולחן ישר להתעוררות.
זה נשמע כמו בית ספר!
נכון. ולו רק מהסיבה שסיפורי התורה זה משהו ש אני רוצה ש היא תדע. מבחינת הניג'וס עם ידע שלא נדרש, אין הרבה הבדל .
(אגב, זה לא עושה את זה לחלוטין פסול בעיני. רק דורש ממני להיות קצת יותר מתוחכמת.) (כי יש דברים שכן בא לי להתעקש על החשיפה אליהם.)
<שיחות כותבת בהחלטיות ומרגישה איך היא מפסידה למפרע.>

[עוברת_אורח*]

כי יש דברים שכן בא לי להתעקש על החשיפה אליהם
טוב, נו, הרי זו מלת המפתח: חשיפה. הרי אם את אומרת אני הייתי רוצה אף אחד לא מפריע לך להקריא בקול רם כל יום פרק מהתנ"ך (מי שרוצה מקשיב, מי שלא לא) ואז לעבוד בציור על נושאים מהפרק. מתערבים שהיא היתה באה לראות מה את עושה ומיד דורשת להשתתף?
(סתם, אין לי מושג. בטח היא היתה מריחה מקילומטרים את המניפולציה. אבל נגיד שהיית עושה את זה לא בתור מניפולציה אלא בתור משהו שבאמת בא לך לעשות?)

[שיחות*]

אבל נגיד שהיית עושה את זה לא בתור מניפולציה אלא בתור משהו שבאמת בא לך לעשות?)
אז אני מניחה שזה לא היה קורה בקול רם. וגם כך, בטח היא היתה מריחה מקילומטרים את המניפולציה.
ולו רק משום שהמראה שלי עושה משהו פרטי היה מעורר חשד. (מקלחת פעם בכמה ימים זה המשהו הפרטי הדי יחיד שהן זוכות לראות)
(תהיתי כמה זמן יקח לי לשחרר את האינפורמציה הזאת כאן.)
(זה חוסך במים ומעצים את תענוג ההתקלחות עשרת מונים)

[ניצן_אמ*]

על ההשוואה בין ההתרגשות שלנו לאדישות שבוודאי יחוש מישהו בארצות הברית שהמכונית שלו נקברת בשלג.
"אדישות" זה לא מה שחשים במקרה כזה.

_אז קטנה אמרה:
אנשים המציאו ארצות סתם בשביל תירוץ לריב זה שלי זה שלי. אם לא היו ארצות כולם היו אותו הדבר. ולא היו רבים כי היה ברור שהכל של כולם._
גאון, כבר אמרנו?

ואם זה מעניין מישהו אחר בבית (כמו את הגדולה, או הגדול, או הקטן...) אז אולי היא תחליט ש{{}}להצטרף דווקא מתאים לה?

[שיחות*]

אבל את צודקת. אם יושבים וממש עושים את המשהו המעניין, הילדים מצטרפים בדרך כלל.
לפעמים מביך אותי איך השנים עוברות והשאלות נשארות. בחיי שהיתה לנו פעם שיחה כזאת על קילוף תפוחי אדמה בחינוך הביתי לפני איזה שלוש שנים (-:

• מתאימה כאן לדעתי אתנחתא מוסיקלית אם כבר נפתח הרדיו , איפה העורכת? -

[ניצן_אמ*]

<ואת ממש מצטחצחת לעומתי. שתדעי.>
<וגם היי מוכנה לכך שזה תמיד מתחיל פרץ וידויים כגון דא.>
<אני מתכחשת לאופן הדרקוני המצופה ממני להשתמש בסוגלשים.>

[אשה_שמחה*]

תהיתי כמה זמן יקח לי לשחרר את האינפורמציה הזאת כאן.)

וסחתיין עלייך ששיחררת (למרות האכסניה הנוחה, בכל זאת זה אמיץ בעיניי).


זה חוסך במים ומעצים את תענוג ההתקלחות עשרת מונים.

גם אני בזמן האחרון חוסכת במים, ולא חשבתי על הקטע של התענוג (כנראה שהייתי עסוקה מדי בלהתקרבן לטובת הכינרת). נכון, זה כמו אחרי טיול של כמה ימים בצופים!
תודה.

[שיחות*]

גאון, כבר אמרנו?
נדמה לע שרמרנו גאונה, ננזפנו, ומאז ראיתי את המילה הזאת שלוש פעמיםמ, כתובה, בטלויזיה (-:
"אדישות" זה לא מה שחשים במקרה כזה.
זה נשמע מניסיון (-:
(אבל הן התכוונו לאדישות מברד, אצל מי שרגיל לשלג רציני)

[שיחות*]

אוף, דרוש אייקון תינוק בועט בכוונה ביד המקלידה תוך כדי הנקה וצוחק

[שיחות*]

גם אני בזמן האחרון חוסכת במים, ולא חשבתי על הקטע של התענוג (כנראה שהייתי עסוקה מדי בלהתקרבן לטובת הכינרת).
אויש, את כזאת חמודה, איך הינחת מיד שזה יזום מטעמי חיסכון במים? זה לא. זה מטעמי תינוק. ז"א התקרבנות פארש. (כתבתי שזה חוסך במים כדי לרכך את המידע הקצת דוחה (-: אבל כל הכבוד לך אם אצלך זה מטעמי התקרבנות כנרת. אני בעד כל סוגי אהבת כנרת, גם אהבה פולנית ארגנטינית (-: )

[שיחות*]

וגם היי מוכנה לכך שזה תמיד מתחיל פרץ וידויים כגון דא.
מוכנה ומזומנה (-:
אני מתכחשת לאופן הדרקוני המצופה ממני להשתמש בסוגלשים
לאופן הדרקוני בו מצופה ממך? או שהשימוש הוא דרקוני? נא לדייק בתחביר פה, הלו. (מן הסתם שניהם (-: )

[ניצן_אמ*]

_זה נשמע מניסיון happy
(אבל הן התכוונו לאדישות מברד, אצל מי שרגיל לשלג רציני)_
מה לעשות. מנסיון. וברד, זה הרבה יותר מבעס משלג רציני.

גאונה תמיד מזכיר לי אביונה.

>אוח... נו גם כן את. >

[שיחות*]

גאונה תמיד מזכיר לי אביונה.
תגידי, באמת, מה הקטע עם המילה אביונה? (היה הרבה יותר מתאים גיא-אונה, לא?)
(זאת בהנחה שלא נדמה לי ואביונה זה אורגזמה בעברית?)

[ניצן_אמ*]

מה הקטע עם המילה אביונה?
איתגרת אותי אני לא קונה את הסברו השוביניסטי של רש"י, אגב.

[הגבירה_בחום*]

(זאת בהנחה שלא נדמה לי ואביונה זה אורגזמה בעברית?)
כן, זה לא חלום. (אולי סיוט זו המילה המתאימה כאן) - וגיא אונה לוקח ללא ספק. (-:
גם אני בזמן האחרון חוסכת במים וגם לא בדיוק מטעמי התקרבנות אלא מטעמי זרם מים חלש ומבאס שתקף את כל המושב, כך אומרת השמועה....
אגב, לא שכחתי את עניין האוזן מבטון בפארק. מיטב המוחות עומלים בימים אלה על פתרון התעלומה <זתומרת שלא בדקתי אך לא וויתרתי> (-:

[שיחות*]

"וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה" (קהלת יב,
וואי. נגנבתי. וינאץ השקד ויסתבל (!) החגב ותפר האביונה (מהקישור שניצן הביאה)

מיטב המוחות עומלים
זתומרת שלא בדקתי אך לא וויתרתי

[ניצן_אמ*]

אז למה גיא אונה? למה לא שיא אונה? או שיייוווואאאאוווו נא?

[הגבירה_בחום*]

שייייוווואאאאוווו או נא?
אם היא בקטע של raw...

[דגנית_ב*]

העורכת יצאה להפסקת עישון...
אז המפיקה רצה לתקליטיה והסירה את קורי העכביש מ rSwovrDXq]שיר עם נקי s[/po]

[עוברת_אורח*]

או כמו שלאה גולדברג נזכרה בגעגועים: "מכורה שלי, ארץ נוי, אביונה..."

<לאה גולדברג היתה מענגת את עצמהבמקלחת>
<בגלל שחסכה במים, היתה מתקלחת לעיתים רחוקות>
<מעצים את תענוג ההתקלחות עשרת מונים>

[עוברת_אורח*]

אבל למה זה מגיע לי? לא מספיק שניצן דרדרה אותי להפסיק עם הסבון? לא מספיק שהחלפתי את הדאודורנט בסודה לשתיה? מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה שלי?
(ארץ נוי? אביונה?)

[עוברת_אורח*]

אבל את צודקת. אם יושבים וממש עושים את המשהו המעניין, הילדים מצטרפים בדרך כלל
נו בטח, רק אני יושבת לראות "חשופים" ומיד הם לידי....

<מתגעגעת לשיחות הקילוף והחינוך אתך, שתדעי>

[עוברת_אורח*]

והחלק הכי חשוב מהקישור של ניצן הושמט. בכוונה?

<הכוונה היא כמובן ל"יש חוקרים הסבורים ששוקולד גורם לתחושה הדומה לאביונה">
<לכו תתנקו מסוכרים בהנקה מלאה, ושיהיה לכם לבריאות>

[אנונימי]

(תהיתי כמה זמן יקח לי לשחרר את האינפורמציה הזאת כאן.)
גמני במתביישות להודות שזו המציאות שלי
צרת רבות - נחמת..


(זה חוסך במים ומעצים את תענוג ההתקלחות עשרת מונים)
אצלי זה רק בגלל שעוד לא עליתי על השיטה לעשות את זה עם תינוק בן 10 חודשים, ללא מבוגר נוסף בסביבה.

• מנסה להיזכר מה עשיתי עם הגדולים, ומתוודה, שפשוט לא זוכרת

[מי_מה*]

העורכת יצאה להפסקת עישון...
ואני חזרתי מאחת אז עכשיו יכולה לשים שיר לטובת החוסכות במקלחות. עם רמקולים טובים אפשר ממש לשמוע את המיים הזורמים ברקע, וחוץ מזה אוטיס רדינג הולך בול עם מזג אויר גשום.

[אנונימי]

אצלנו מזג האויר כל כך לא עונה לציפיות.
גשם מדי פעם. קצת קר. הרבה רוח חזקה וקולנית.
קצת רעמים וקצת ברקים.
עדין בגדר דוגמית חורף.
מקוה שבכל זאת יהיה קצת שלג בקרוב.. אומרים שעשוי להיות לפנות בוקר. מחזיקה אצבעות.

[בשמת_א*]

כשקראה שהילדים של בשמת, בחינוך הביתי שלהם, לומדים שמואל א'
אויש אתן! אסור כבר להתענג אצלי בבית רק מפני שמישהי אחרת רצה להרגיש רגשי אשמה וקנאה על זה? אוף. אז קודם כל קצת פרופורציות:

נכון. ולו רק מהסיבה שסיפורי התורה זה משהו ש אני רוצה ש היא תדע
אז ככה:

• הילדים שלי אוהבים שאני מקריאה להם סיפורים. אני בטוחה שאם אקריא את ספר הטלפונים זה גם יהיה להם כיף.

(האמת, צחוקים. פעם אבא שלי ופרופ' בנימין הרשב מצאו בספר הטלפונים של ירושלים את "הפלשתי, גוליית" וכתבתי בכתיב מלא רק כדי שכולם יקראו נכון. זה היה בשנות ה-70. אז הם טילפנו. ענה להם קול ילדותי. הם שאלו: "אפשר לדבר עם גליית הפלישתי?" אז הילד ענה בטון מתנגן ילדותי: "אבא לא בבית"...)

• מה את חושבת, שכל יום אנחנו יושבים וקוראים... בעיקר הילדים מתלוננים עלי, "אמא הבטחת שתקראי לנו תנ"ך!" ומקבלים שעכשיו אני עייפה/מבשלת/תולה כביסה/הולכים למפגש/הולכים לסיור לימודי/לא חשוב מה...

• אנחנו ממש לא "לומדים". אני מוחה בתוקף. אנחנו קוראים ומפטפטים על מה שקוראים.

• הזוי בעיני לעשות מניפולציות בקטע הזה או להכריח.

בשבועיים האחרונים הילדים גם "למדו" להכין שקדי מרק וחביתיות כמו שסבתא רבקה היתה עושה. בושה ממש ששני מאכלים כאלה טעימים, שאני יודעת להכין כל כך מהלב, לא הכנתי כל כך הרבה שנים.
אני בטוחה שאצל אמהות רבות בחינוך הביתי הילדים לומדים להכין מאכלים הרבה יותר מורכבים, והרבה יותר. הנה הבת של מיכל (טוב שיש המון מיכל בחינוך הביתי, שמיכל תזהה את עצמה ואני לא אחשוף (-: ) כבר שנים יודעת לבשל יותר טוב ממני, והיא רק בת 12 S-:
אז לפחות אני קוראת עם הילדים שלי בתנ"ך קריאה חתרנית. גם אם אני לא בדיוק יודעת להכין גולאש והילדים שלי, גם אם הם הרבה יותר מתקדמים ממה שאני הייתי במטבח בגילם, לא מתקרבים בכלל ליכולות הבישול והאפייה של הבת של מיכל.
בכלל, שכחת שאת אושיה? ושכחת שאושיות הן הסוג הזה שלא צריכות להתנצל? אז יאללה יאללה. חלאס עם הרגשי אשמה וההעלאה על נס.

[סלט_פירות*]

מה להכין שקדי מרק ? מתכון!

שיחות, סליחה על ההדחפות. יש לי פה בבית 3 מכורים לשקדי מרק ועוד אחת שבטח גם תהיה. חייבת למצוא אלטרנטיבה.

[ניצן_אמ*]

<עו"א, לו הייתי שותה קולה, היתה זו משפריצה לי מן האף. והייתי מסתבלת מזה, בטח. באבו אבוהה מסתבלת. ומנאצת גם.>

[שיחות*]

אז למה גיא אונה? למה לא שיא אונה?
כי את אמרת:
גאונה תמיד מזכיר לי אביונה.
וחוץ מזה- שייייוווואאאאוווו חבל על הזמן כמה שמצחיק פה החיבורים. אני לא יודעת על מה להגיב קודם! קודם כל היחסי עבודה של עוברת עורך עם המפיקה ממש מעוררים קנאה, איך חיברו את מתי עם לאה בחן כה רב, ממש סצינה מפינה חדשה בתכניתנו :פינת העולים לגמר
שנית : העורכת יצאה להפסקת עישון...ואני חזרתי מאחת את העורכת! (המוסיקלית, הרי.)

[שיחות*]

עו"א, לו הייתי שותה קולה, היתה זו משפריצה לי מן האף. והייתי מסתבלת מזה, בטח. באבו אבוהה מסתבלת. ומנאצת גם.>
אני מודה שזה הזכיר לי את "המורה, אם היו קוראים לך מינה היינו ממיינים אותך"
"אבל קוראים לי זינה"
"אדרבא!"
אין לי הסבר למציאת הדימיון בין הקטעים אבל הוא צורח, הדימיון. לא?

[שיחות*]

טוב, ראיתי במה חדש כמה גרציות שהתכנסו להסתבלות וניאוץ אצל עוברת, ופשוט לא התאפקתי וגיריינתי משפט שלחלוטין לא מתפקד כמו גריין. או שמא כן? כי הוא כן מגרה, אבל להיכנס לאן? לסבך מנודי ראש כמוסים והמהומים צופני כל מיני הבנה הדדית על רקע עדתי , ובכל זאת לא התאפקתי וגיריינתי. בהנאה.
זה הזכיר לי, שפעם בצעירותו של האתר, גיריינתי, אחד אחרי השני וללא שום טעם פרקטי מבחינת הגריינות, עשרות ממשפטיה של רותי קליין, שתיארה את חיי היום יום שלה עם בנותיה בבית, הדברים הכי פשוטים ובסיסיים הפכו לריקמה עשירה ואמיתית ומספקת כ"כ לקריאה, ממש חוויה מתוקה, ובסוף לא ידעתי כבר מה לעשות עם הכיף הממלא כ"כ הזה, והתחלתי לכתוב בעצמי, וכך התחיל בלוג החיים בבית, בהשראה מלאה, שלא לומר כמעט העתקה והרחבה של סיפוריה של רותי קליין. (הסיפורים היו אמיתיים שלי, אבל את הכיוון ואת סגנון הסיפור לגמרי רכשתי אצלה. תובנה שבאה לי רק כמה שנים אחר כך אבל טוב מאוחר מאשר אף פעם).

[בשמת_א*]

שקדי מרק תוצרת בית: זהירות, ממכר ביותר.

שתיים וחצי כוסות קמח
ביצה.
חצי כוס מים.
אני מתחילה במזלג בקערה, ואחר כך עוברת לידיים. המון לישה, בסוף יוצא בצק גמיש, אבל באמצע נדמה שזה אף פעם לא יהפוך לבצק. מה שכן, לפי הרגש צריך לפעמים להוסיף עוד טיפונת מים, ממש טיפה. סבתא שלי היתה אומרת "כמה שהבצק סוחב", אם יבש היום או מה.

את כדור הבצק מחלקת ל-4 חלקים, משאירה בקערה מכוסה ולוקחת אחד כל פעם.
מרדדת דק דק. ואז: אפשר לחתוך לריבועים ולעשות כיסונים במים רותחים. אפשר לחתוך לאיטריות. ואפשר לחתוך לרצועות, ואת הרצועות לחתוך לפיסות, בערך בגודל של סנטימטר מרובע, וכל פעם להפיל כמה פיסות (אולי עשרים?) לסיר ובו שמן עמוק חם (יודעים שהוא מוכן כשפירור בצק שזרקנו פנימה צף ישר למעלה ומסביבו בועות).
את הפיסות, שמייד מתנפחות, מוציאים בכף מחוררת למסננת, שהשמן לא יישאר עליהן.
ככה מרדדים את כל ארבעת החלקים, וחותכים לרצועות ולפיסות, וזורקים לשמן עמוק חם, ומוציאים מהר, כשמזהיב.
צריך לקבל את התחושה של זה, קשה להסביר רק בכתב.

עשיתי גם עם קמח לבן (בילדותי) ועכשיו אני עושה עם קמח אורגני מנופה או מלא - לכל קמח צריך "להרגיש", הכל יוצא טעים, והמלא זקוק לטיפונת יותר מים כמובן. כשאני כותבת "טיפונת" אני מתכוונת ממש להוסיף משהו כמו כפית קטנה ולהמשיך ללוש בידיים ולהרגיש אם כן או לא צריך עוד.
שיחות, אם לא מתאים לך פה בדף, את יכולה להעביר (-:

[שיחות*]

אוי. נפלא.

[כרמי_ה*]

תודה על הקישור לרשימות של רותי קליין....התחלתי לעיין ושניה לפני הסחפות טוטלית במורד הקריאה אני עוצרת להודות לך רגע
שבוע טוב

[שיחות*]

כן. נכון נפלאות? איזה כיף שנכנסת לשם. יתכן שזהו הבלוג הראשון מסוגו בבאופן.
שבוע טוב גם לך

[נוסעת_סמויה*]

ברשותך, בשמת, אני ממש מוכרחה להעתיק את זה ל-גרסאות ביתיות לאוכל מוכן שילדים אוהבים @}. פשוט תפור על הדף ההוא.

[בשמת_א*]

זוועה! זה לא "גירסאות ביתיות לאוכל מוכן"!!!!
האוכל התעשייתי המוכן הוא "חיקוי עלוב ומעופש" של שקדי המרק האמיתיים! בבית שלי אין ולא קונים לעולם שקדי מרק תעשייתיים. נכון שגם שקדי מרק של סבתא רבקה אני לא עושה כמעט P-: אבל בקרוב יהיו יותר! הבטחה חגיגית! אני אמא עכשיו, מותר לי לעשות אוכל של אהבה של אמהות!

[ניצן_אמ*]

כן כן, גם אני ישר חשבתי איות הייחוס הבסיסית, אבל הן נראו כל כך מרוצות... והעיקר הכוונה.

[ניצן_אמ*]

טעות UGH

[שיחות*]

_לא "גירסאות ביתיות לאוכל מוכן"!!!!
האוכל התעשייתי המוכן הוא "חיקוי עלוב ומעופש"_
נו, אבל כל התעשייתי הוא ככה, לא? נראה לי שאפילו קולה, זה חיקוי למשקה הביתי root beer או איך שקוראים לו. ובוגר לבורגר ביתי, ואבקת מרק לתערובת צמחים יבשים גרוסים, לא?

[שיחות*]

זוועה!
נכון זה תרגום ל
"געוואלד!"
?
(-:

[שיחות*]

UGH
האם זה צליל באמריקאית? (שמשמעו הסמיילי עם הלשון המעוקמת?)

[שיחות*]

נכון שאף אחד מבאי הדף המכובדים לא ראה האח הגדול עד עכשיו חוץ ממני?

[עוברת_אורח*]

תשמעי, אם אפילו אני (יעני הסמן הימני של המיינסטרים באתר) לא ראיתי, אז כנראה נכון.

[בשמת_א*]

ואבקת מרק לתערובת צמחים יבשים גרוסים
למה יבשים, למה גרוסים, אני שמה צמחים רעננים טריים! אין אצלי אבקות מרק ומעולם לא היו. במרק העוף שלי יש חבילת פטרוזיליה, חבילת שמיר, בצל לבן שלם, כמה גזרים, כמה ענפי סלרי גדולים עם העלים ורצוי גם שורש פטרוזיליה או שורש סלרי.
במרקים האחרים, הירוקים קצוצים דק או שלמים אם זה רק לתת טעם.

_זוועה!
נכון זה תרגום ל
"געוואלד!"_
אוי, ממש לא. זה לא מהעדה שלי, להגיד "געוואלד". זה היידישיסטים, טפו! אנחנו עברים גאים! דור רביעי לעבריות לפחות! (ההורים של הסבתות שלי דיברו עברית)
כמעט כתבתי טפו, חולרה! וזה דווקא מתאים, כי הסבתא של בעלי היא בת למייבשי הביצות בחדרה.

[עוברת_אורח*]

ההורים של הסבתות שלי דיברו עברית.
ברצינות? זה מאד נדיר, מה שאת מתארת (בגלל המספר המועט של דוברי עברית באותה תקופה). אבא של סבתא שלי היה מהחבר'ה של בן יהודה, כך סיפרו לי, אך עם אשתו לא יכול היה לדבר עברית כי היא דברה רק יידיש.
למה, למה לא תחקרתי את סבתא שלי על כל התקופה הזו בפרוטרוט כשהיא עוד היתה בחיים.....

[ניצן_אמ*]

נכון שאף אחד מבאי הדף המכובדים לא ראה האח הגדול עד עכשיו חוץ ממני?
אני אפילו תכניות איכות לא רואה, אז את זה?
<קשה קשה בלי טלויזיה.>
<בעצם, יש טלויזיה. ואפילו באמצע הסלון. בחיי שלא שמתי לב.>
<ברצינות אני אומרתתזה!>

ואל תאמיני לה, היא בטח צופה באדיקות ואומרת שזה ממש תפל וגרוע.

_UGH
האם זה צליל באמריקאית? (שמשמעו הסמיילי עם הלשון המעוקמת?)_
כן, ולא חושבת. זה יותר משהו באמצע בין ובין מגלגל עיניים. דמייני אמריקאים מנסים להגיד את האות חית, זה ה "GH"

[שיחות*]

חבילת פטרוזיליה, חבילת שמיר, בצל לבן שלם, כמה גזרים, כמה ענפי סלרי גדולים עם העלים ורצוי גם שורש פטרוזיליה או שורש סלרי.
נו, בדיוק הצמחים שניתן לייבש ולגרוס יחד ולשמור בקופסת פח ליד הפחמים של המגהץ. בדיוק המקור לאבקת מרק. שהרי צמחים טריים הם מותרות וגם אינם נשמרים.

[בשמת_א*]

נכון שאף אחד מבאי הדף המכובדים לא ראה האח הגדול עד עכשיו חוץ ממני?
נכון, ואל תענישי אותי. לא עשיתי רע לאף אחד, אפילו שהילדים שלי שרים אופרות. זה לא בתוכנית הליבה! (-;

[בשמת_א*]

אבא של סבתא שלי היה מהחבר'ה של בן יהודה
מי זה? אולי אני מכירה את שמו?

שהרי צמחים טריים הם מותרות וגם אינם נשמרים
למה? צמחי תבלין יש רוב השנה. מה שנכון, בעונה שאין סלרי אני לא עושה מרק עוף. יוווו, עד פסח לחכות... גם לשום הירוק... ככה זה באורגני. את לומדת לאט לאט מתי אין (בסביבות ראש השנה ובשבועות שבין ט"ו בשבט לפסח).

[שיחות*]

אבא של סבתא שלי היה מהחבר'ה של בן יהודה,
מישהו שאני מכירה חקר את חבורתו של בן יהודה. אני מתה מסקרנות לדעת אם אבא של סבתא שלך גם מופיע שם בעבודה.

[שיחות*]

צמחי תבלין יש רוב השנה.
די נו! אני לא מדברת על עכשיו, רמזתי לך כה עבות עם פחמי המגהץ. הרי ברור שצמחי מאכל טריים לא היו תמיד זמינים, אלא בגדר מציאה, שהיו ממהרים לייבש, כדי שיהיה לכל השנה, כמו פירות שמיהרו להכין מהם ריבות עם טונה סוכר שיישמר לזמן שאין פירות, כמו בשר שייבשו כשסוף סוף נפלה ליד חתכה בשר. ברור שאבקת המרק לא נולדה בויטה אלא שויטה היא חיקוי למוצר עממי ביתי שהיה בבתים.