בעלי רוצה הפלה ואני לא

[לא_בטוחה*]

אני חושבת שאני בהריון.
ממש ימים ראשונים.
עוד אי אפשר לבדוק ואני גם לא בטוחה שאני רוצה כבר לבדוק.
נהנית מהספק בינתיים.
הנאה מזוכיסטית.
הוא לא רוצה יותר ילדים.
מבחינתו - הפלה.
אני רוצה.
עכשיו לא זמן כל כך טוב אבל זה לא משנה.
בכל מקרה לא רוצה לעבור הפלה.
הוא ידע שאני פוריה ובכל זאת לא מספיק נזהר.
אני לא רוצה לגדל ילד שאבא שלו לא רוצה בו. לא בטוח בכלל שקסם של תינוק ישכיח לו את ההתנגדות.
עוד לא דיברנו על זה עכשיו כשאני חושבת שיש הריון אמיתי.
מתלבטת.
איך להציג את הדברים בשביל לקבל מינימום התנגדות.
איך לעמוד על שלי ולא להפוך לאשמה. בגלל שאני לא מוכנה לקחת גלולות או שעשיתי לו תרגיל.
איך להסביר שהפלה זה לא אפשרות גם בלי זה שאני רוצה עוד ילד.

מרגישה בלאגן. ואני לבד בו. לא יכולה להתייעץ עם אף אחד בעולם האמיתי.
צריכה עצות בעיקר מול הבעל.

[עוף_החול*]

ההמלצה שלי היא לבוא לדיון איתו על המצב בראש פתוח לחלוטין. להבין שהאפשרות היא 50%. את צריכה להציג את הצד שלך באופן שיעזור לו להשתכנע אבל לא לכפות עליו את דעתך ובטח שלא לבוא בגישה של "אין שום סיכוי שאני אהיה מוכנה לעשות הפלה".
אם תבואי בגישה סובלנית ומקבלת יש יותר סיכוי שתצליחי לשכנע אותו. חוץ מזה יש לכם זמן עד שבוע 12 להחליט על הפלה יזומה כך שלא חייבים להחליט מייד. אפשר להעלות את הנושא ולתת לשינכם את הזמן לעכל את המצב ולנהל את הדיון עליו לאט לאט לאורך כמה שבועות.

[טליה_אלמתן*]

להבין שהאפשרות היא 50%
למעשה האפשרות קטנה בהרבה - סביב גיל 30 של האישה הסיכוי הוא כ-17% אם מקיימים יחסים לא מוגנים בזמן הביוץ ושני בני הזוג פוריים ובריאים.
אין לי עצות חכמות אז רק מאחלת שהכל יקרה לטובה!

[ניקית*]

אני בהריון שבוע ארבע וחצי
בעלי רוצה שאעשה הפלה ואני לא מסוגלת
מה עושים?

[סאלוש*]

יקרה, אולי תוסיפי עוד כמה מילים?...

[פלונית_אחרת*]

נשמע מאד קשה.
מצד אחד, מגיע לילד ששני ההורים ירצו אותו.
מצד שני, ההחלטה הסופית (לדעתי) צריכה להיות של האשה מכיוון שמדובר בגוף שלה.
האם הוא מוכן לדון אתך בנושא?

[ניקית*]

הריון חמישי
(יש לנו ארבעה ילדים)
הוא מפחד מ:

1. תינוק לא בריא שישפיע על כל המשפחה
2. הוא עייף כבר

ואני:

1. גם עייפה אבל לא מסוגלת לבצע פעולה כזו
2. רוצה עוד ילד (הייתי מעדיפה יותר מאוחר)

[קוראת*]

למה תינוק לא בריא? יש איזה סיכון?

אגב, כדאי לך לבחור ניק לדף. זה פלוני אלמונית זה מבלבל

[אילה_א*]

אז שהוא יעשה הפלה ואת לא
זה הגוף שלך

[ניקית*]

החלפתי את שמי (פותחת הדף) לניקית.

למה תינוק לא בריא? יש איזה סיכון?
בכל הריון יש סיכונים ואין צורך שידביקו לי הסתברות כזו או אחרת.
בהחלטות כאלו הסתברויות הן מספרים קרים.

_אז שהוא יעשה הפלה ואת לא
זה הגוף שלך_
נכון זה הגוף שלי אבל התינוק הוא של שנינו וגידולו הוא של שנינו

[ניקית*]

האם הוא מוכן לדון אתך בנושא?
כן בטח.
הוא אפילו מסכים ללכת עם הרצון שלי
אבל אני יודעת שהוא לא רוצה עוד תינוק

[עורכת_קהילתית*]

החלפתי את שמי (פותחת הדף) לניקית.
החלפתי גם בהתחלה לניק שלך. אם משהו לא מדויק, אנא אמרי

[ניקית*]

תודה.


איך אוכל לכפות על אישי ילד?
אם זה היה תלוי רק בו היינו עושים הפלה.
ועכשיו,
אני כופה עליו להיות אבא לעוד ילד
ואם לילד תהיה לקות, זה יהיה עוד יותר קשה.
מצד שני,
אינני יכולה לבצע סיום יזום של הריון
כל הסבר שלי ליקום ילקה בחסר. זו תחושה חזקה. רגליי לא מסוגלות לצעוד אל עבר ההפלה.

[אילה_א*]

אבל אני יודעת שהוא לא רוצה עוד תינוק
את יודעת כעבור שנה או שתיים הוא כבר לא תינוק אלא פעוט

[פלוני_אלמונית_מ*]

איך אוכל לכפות על אישי ילד? את לא כופה עליו.
זה "נכפה" על שניכם, ותצתרכו "להתמודד" עם "התוצאות" של אהבתכם...
מתוך אמונתי אסור לעשות הפלה, זה מתנה שאולי כרגע קשה לכם (או לבעלך) לעקל אותה... תעזרי לו , מתוך השלמה עם המצב, באהבה.

[אוד_ליה*]

גם אצלי היה מצב דומה- הילד השני לא היה מתוכנן, ובעלי העלה את האפשרות ש... אני לא נתתי לו בכלל לסיים משפט. זו לא הייתה אופציה מבחינתי.
המצב שלנו היה קשה מאוד, כלכלית ובכלל, והיה לנו תינוק בן שנה, גרנו בחדר אצל ההורים שלי... כמו שאת אומרת, רציתי עוד ילד אבל התיזמון...
עכשיו הוא המלך של הבית ילד מקסים מהסרטים, פיקח כמו שד ומסובב את כולם על האצבע הקטנה עם העיניים הכחולות שלו והחיוך הממיס.
מיותר לציין שבעלי מטורף עליו. הוא כזה מהמם ששנה אחרי כבר רצנו לעשות עוד אחת
אם בעלך לא מתנגד ממש נחרצות, ואת ממש מתנגדת להפלה- נראה שהתשובה ברורה (יותר חשוב לך לא להפיל מאשר שחשוב לו שכן תפילי)
למען האמת, גם אם הוא היה מתנגד נחרצות הייתי אומרת שאין לו זכות לקבוע לך על הגוף, אבל אז אולי הייתי מסכימה שצריך לתת לו מקום להביע את דעתו
חוץ מזה- ילד חמישי זה אחרת, הגדולים כבר בטח גדולים מספיק בשביל לעזור, והטיפול יותר קל- אצלי לפחות, בשלישית הרבה יותר קל לי מאשר בראשון, כי למשל אפשר ללכת לשירותים בלי ליווי או לעשות דברים בבית ויש תמיד מישהו שיהיה עם התינוק- אפילו אם המישהו הזה בן ארבע וקצת... זה פרצוף מוכר ואם התינוקת לא רעבה או עייפה היא בהחלט מרוצה להישאר איתו לכמה דקות

[אחת*]

בעלך בטח כבר יודע איך מכניסים אותך להריון,לא? אז היתה לו בחירה בשלב ההוא.
נוסף על כך, קשה להאמין שהוא רוצה לגרום לך לעשות מעשה כזה בגופך.

[פלוני_אלמונית*]

איזה מן שיקול זה שזה הגוף שלה??? מדובר פה בעובר לא בגוף שמפילים אותו ועל העובר צריך לחשוב לא על הגוף

[ניקית*]

וואהו איזה כייף שמגיבים לי
זה ממש עוזר
תודה!

[ניקית*]

את יודעת כעבור שנה או שתיים הוא כבר לא תינוק אלא פעוט
וואלה! אבל את זה אנחנו אומרים לעצמנו כבר 6 שנים
ועכשיו בעלי תיכנן להיכנס לפאזה אחרת, פאזה שמאפשרת לנו יותר מקום כזוג וכאינדיבדואליים

את לא כופה עליו.
אחריי שכתבתי כאן על הכפייה, חשבתי על זה שבעצם אני לא עושה שום דבר אקטיבי
הוא אחראי למצב בדיוק כמוני. ההבדל הוא שאני רואה במציאות החדשה כבלתי ניתנת לשינוי, בעוד שהוא חושב שאפשר לשנותה.

תעזרי לו , מתוך השלמה עם המצב, באהבה.
זו ממש עיצה טובה

אוד ליה
תודה על העידוד
אבל העומס עם ארבעה ילדים הוא גדול
ולא היה לנו עד כה מרווח נשימה (לא מתלוננת)

(יותר חשוב לך לא להפיל מאשר שחשוב לו שכן תפילי)
זה נורא קשה למדוד את זה אובייקטיבית

בעלך בטח כבר יודע איך מכניסים אותך להריון,לא? אז היתה לו בחירה בשלב ההוא.
נכון. אבל נכון להיום הוא חש בטעותו. זו המציאות. מבחינתו הפלה היא אופציה של תיקון הטעות. כמו שיש נשים שביצוע הפלה לגיטימי בעיניהן

נוסף על כך, קשה להאמין שהוא רוצה לגרום לך לעשות מעשה כזה בגופך.
גם לי קשה עם זה, אבל אנחנו אנשים שונים וזכותו לחשוב אחרת ממני

מדובר פה בעובר לא בגוף שמפילים אותו ועל העובר צריך לחשוב לא על הגוף
אני חושבת שצריך לחשוב הן על העובר והן על גוף האם. אני חושבת יותר על העובר מאשר על גופי.


בכל אופן, המצב הוא שהוא לא רוצה. וגם אם אני "צודקת", הוא עדיין לא רוצה.
ולי קשה עם זה.
איך נוכל להמשיך בהרמוניה הנפלאה שבביתנו, כשבסיסה נתערער, כשמשהו פה צורם?
ואם התינוך יהיה עם לקות כלשהי, דיס-ההרמוניה תתעצם

[פלונית_אחרת*]

אז אולי תחליטו שאם הוא יהיה אם לקות כלשהי, תפילו, ואם לא - לא?

[ניקית*]

לא מסוגלת לבצע הפלה.
והמחשבה שלילד עם לקות אין זכות קיום קשה לי.

[פלונית_אחרת*]

לא מסוגלת לבצע הפלה

אז מה הדילמה הגדולה? את בעצם אומרת שלא תפילי נקודה סוף. אם כך השאלה היחידה היא איך לשנות את דעתו של בעלך.

[מצ'רה*]

ניקית,
אני משתתפת בכאב של ההתלבטות שלך.
אני מעריכה את הקול השפוי שלך, כפי שהוא עולה מהדברים שאת כותבת.
בניגוד לחלק מהקולות שעולים כאן בדף, ועם המורכבות הערכית שבאמת אופפת את הדברים - אני חושבת שלאב יש זכות ממשית להיות מעורב בהחלטה אם ילדיו יוולדו או לא. ההחלטנה חייבת להיות משותפת כשהאחריות של ההורים היא משותפת, וממה שאני קוראת בדבריך, לא מדובר על מאבק ביניכם, אלא על רצונות וצרכים שונים.
אני מעלה שאלה: מה עם מסירה לאימוץ? אם אתם לא מרגישים שאתם יכולים לגדל ילד נוסף יחד, ואת לא מסוגלת לעשות הפלה?
מקוה שהשאלה לא פוגעת. אם כן אפשר למחוק מיד.

[סאלוש*]

_לא מסוגלת לבצע הפלה.
והמחשבה שלילד עם לקות אין זכות קיום קשה לי._

שמחה בשבילך שאת מבהירה את הרצונות שלך.
לא ממש רלוונטי מה מישהי אחרת חושבת.

יש לך פה עבודה בקשר עם בן זוגך

[פלוני_אלמונית_מ*]

איך נוכל להמשיך בהרמוניה הנפלאה שבביתנו, כשבסיסה נתערער, כשמשהו פה צורם?
כן... זהו מבחן קשה למשפחתכם שנשמעת נפלאה....
בעצם בעיקר לזוגיותכם... כי או שתקריבי את רצונך\גופך למען בעלך ותעשי הפלה
או שתתעקשי שאת לא עושה הפלה למען עצמך\גופך
באיזו דרך התילתול יהיה פחות חזק.?

[אימא_טרייה_פלוס*]

הי ניקית
אני כותבת לך כאשר בתי השלישית, הטרייה, המתוקה והמאד לא מתוכננת מתרפקת עלי. היא בת חודש בדיוק. כתבתי ב הריון שלישי מפתיע הצילו
התפלאתי לגלות שיש עוד לא מעט זוגות שאוהבים לאהוב בלי אמצעי מניעה ומתברכים בילד.

אני מאחלת לך בהצלחה בדרך. לא משנה מה השביל בו תבחרי. קשה לי אפילו לדמיין איך זה להיות בהריון חמישי, למרות שאני רוצה עוד ילדים.
מה הגילאים של החבר'ה?

[ניקית*]

אז מה הדילמה הגדולה? את בעצם אומרת שלא תפילי נקודה סוף. אם כך השאלה היחידה היא איך לשנות את דעתו של בעלך.
הסופיות הזו היא חד-צדדית וקשה לי עם זה.
למה דעתי ותחושותיי שוקלות יותר? ההריון הוא אמנם בתוך גופי אבל הילד הוא של שנינו וגידולו הוא של שנינו ובעצם גם את תקופת ההריון (שבד"כ משביתה אותי) אעבור בתמיכתו

לא מדובר על מאבק ביניכם, אלא על רצונות וצרכים שונים.
נכון. ועל כך אני מעריכה את הקשר ביניינו. ועדיין אין כאן פשרה: זה או להביא את הילד או לא. או הרצון הבסיסי שלי מתקיים או שלו.

מה עם מסירה לאימוץ?
אין מצב. ילד שלי אני אגדל.

באיזו דרך התילתול יהיה פחות חזק.?
זו השאלה הגדולה....

מה הגילאים של החבר'ה?
צפופים צפופים צפופים

ותודה על התמיכה

[פלוני_אלמונית_מ*]

צפופים צפופים צפופים נווו..... אז שיהיה כפול 5(()) תעדכני בהצלחה רבה.
הכל מאת ה'

[תמרול_ה*]

מחזקת את ידיכם שתמצאו את הדרך המתאימה.

[אחת*]

את ממש מדהימה ונשמעת מאוד בריאה ושפויה בגישה שלך לבעלך וכלפינו המגיבים, מי אם לא את יכולה לאתגר. המון בהצלחה!

[אור_האהבה*]

ניקית, את בטח כבר מרגישה את השינוי מבפנים. את הדיגדוג הזה ברחם,הרבה לפני שבאמת הוא בועט.החום והמתיקות, למרות כל הלבטים.
בעצמך אמרת נחרצות שלא תמסרי לאימוץ כי הוא הילד שלך. הילד שממש שלך. קשור בך, תלוי בך,אוחז בך כמה שיכול. בקרוב גם יחבק אותך באהבה..אל תוותרי על הדבר המופלא הזה,רק כי כרגע זה לא נח.ביביסיטר,סבתא,עוזרת בית-אלה דברים שבנמצא,אבל התינוק הזה-הוא חד פעמי. הוא לא יחזור.
לדעתי, קחי לך עכשיו המון עזרה מבחוץ, נוחי, נישמי את אוויר ההתחדשות.התחברי ליצור היפיפה הזה בפנים. התרפקי על האהבה האלוקית שהובילה אותו היישר אלייך.
זה בהחלט ניסיון קשה,אבל אני בטוחה שאישה כמוך,אוהבת ומשפחתית תצלח אותו בגאון.באהבה.

[פלוני_אלמונית*]

אני לא רוצה להתייחס בכלל לכל אלה שהגיבו מעמדה ואמונה דתית, כי אין בכל מה שכתבו שום דבר שבא מתוך מחשבה. מתוך שיקול דעת. הן אינן שונות מכל דבר אחר שבא משטיפת מוח. אפשר גם להבין את הדחף של הדתיים (והדתיות) להביע את "דעתם", כי דתיים מכל דת רוצים שכולם "יחשבו" כמוהם.
אין ספק שהריון הוא עניינה של האשה, ושל האשה בלבד. היא זו שנכנסת להריון, והיא זו שנושאת בעול, גם לאחר הלידה. לכן גם ההחלטה צריכה להיות של האשה.
השאלות שעוררה ניקית, הן:
האם ילד חמישי הוא לא יותר מדי?
האם ההריון הוא קדוש? (במובן חילוני, ותעזבו כבר את שטיפות המוח הדתיות).
נכון שילדים זה שמחה, הנאה ואושר. האם אין דבר כזה יותר מדי?
האם אשה צריכה להבין ולהתחשב בדעתו של בעלה בעניין זה?
בעניינים רבים אנחנו שוגים לעיתים ורוצים לתקן, מנסים לתקן. למה לא בהריון?

[קוראת*]

תעזבו כבר את שטיפות המוח הדתיות
מסכימה בכל לבי.

בשלב זה, זה אפילו לא עובר. אלה תאים בגודל ממש מיקרוסקופי. פעמים רבות ההריון נופל לבד, אז מה, מת תינוק? לא!

ילד חמישי זה המון. זה מתיש ושוחק, וגם גוזל זמן עם הפצפונים האחרים, שמגיעה להם אמא עם כוחות. שלא להזכיר את הפרנסה.

[אמא*]

פעמים רבות ההריון נופל לבד, אז מה, מת תינוק? לא!
מי שלא עברה לא יכולה לדעת, אבל כן, ברור שכן.

[פלונית*]

_פעמים רבות ההריון נופל לבד, אז מה, מת תינוק? לא!
מי שלא עברה לא יכולה לדעת, אבל כן, ברור שכן._
אני עברתי הפלה וממש לא מת לי תינוק! יש פה מין עורק כזה קטנטן עם פוטנציאל לתינוק. אבל זה לא תינוק! אגב, גם לא לפי היהדות.

[אוד_ליה*]

אז מה, מת תינוק? לא!
גם אני חושבת שכן (בתור אחת שעברה...)- האבל הוא ממשי.
ומניסיון של חברות (לא נשואות), שעברו הפלה יזומה- על האבל הקשה, וההורמונים שמשתוללים אחרי זה, נוספים גם חרטה ורגשות אשמה וזה דבר מאוד קשה להתמודד איתו, גם כשאת שלמה לחלוטין עם המעשה, לא כל שכן במצב הזה, שהצעד ייעשה מתוך צער ואילוץ ולא מתוך החלטה של האשה. וכן, האשה תסבול מצעד כזה הרבה, כל כך הרבה יותר מהאיש- ההורמונים שלה, הגוף שירגיש בחסרונו של העובר שהיה חי וכבר לא מתוך החלטה שהיא קיבלה... היא צריכה להיות 100% שלמה עם החלטה כזו כי גם כשזה קורה באופן טבעי זה קשה מספיק, להרגיש בנוסף לכל שאת גרמת לכך זה אפילו עוד יותר קשה... ובעיקר כשהעובר רצוי (אפילו אם רק צד אחד רוצה אותו).

הבעל עוד יתרצה, הוא עוד ישים את היד על הבטן וירגיש את העובר בועט, ויחייך. הוא עוד יחזיק את התינוק בידיו, ויתמוגג מהחיוך הראשון שלו, וישמח עם הצעד הראשון שלו... ויתחרט שבכלל הוא חשב לא לשמור את ההריון הזה.

המשא הנפשי במקרה של הפלה, ילווה את האשה עוד שנים רבות...

[פלונית*]

ילד חמישי זה המון. זה מתיש ושוחק, וגם גוזל זמן עם הפצפונים האחרים, שמגיעה להם אמא עם כוחות. שלא להזכיר את הפרנסה.
אני מאוד מסכימה עם זה. גם לילדים הקיימים יש זכויות. ואם יש כמה תינוקות בבית אז אין אפילו זמן להחזיק אותם על הידיים מספיק ולהרדים אותם עם כל תשומת הלב ולהניק אותם ברוגע. הכל בלחץ, בעייפות נוראית, עם מינימום כוחות. אני אומרת את זה מניסיון של כמה קטנים בבית. אני מרגישה שבמידה רבה גזלתי להם את שנות הינקות.

הוא עוד יחזיק את התינוק בידיו,
בזמן ששאר התינוקות כמהים לידיים גם הם..
ומה עם היותר גדולים? מתי יש זמן לשבת איתם לקרוא סיפור, לעבוד על איזה פרויקט, לצאת לטיול אחד על אחד בשכונה?
יש פה אידיאליזציה של מצב בלי התבוננות בעובדות, בתכל'ס.

[פלונית*]

וגם, מי שמפרנס צריך לעבוד עוד יותר קשה בשביל עוד ילד, ואז אין לו זמן לראות את הילדים בכלל. לפרנס משפחה של שבע נפשות זה ממש קשה!!

[בשמת_א*]

גם אני חושבת שיותר מכל זו לא דילמה של רצון האשה מול רצון הבעל - אלא של צרכי הילדים הקיימים, החיים כבר, (ולדעתי במקום השני צרכי ההורים הקיימים, החיים כבר) לעומת צרכיו של הריון בשלב מאוד התחלתי, שאפשר עדיין להתחרט עליו.

[ג'וניפר_והמשפחה*]

פעמים רבות ההריון נופל לבד, אז מה, מת תינוק? לא!
אוהו, כמה שמת. גם אחרי שיש לי ילד ממשי ובריא, אני עדיין זוכרת את האובדן ההוא. אמנם אצלי זה שונה, כי כן רציתי להביא אותו לעולם בלב שלם ומאוד קיוויתי שההריון ההוא תקין, אבל עדיין - האובדן נמצא שם. ואולי לא כל אחת מרגישה אותו, אבל אף אחת לא יכולה לדעת האם תרגיש או לא תרגיש את האובדן אחרי ההפלה.

אולי נכון ורציונלי להגיד תעזבו כבר את שטיפות המוח הדתיות , אבל אם אנחנו כאן כדי לתרום את דעתנו - כמישהי לא דתיה (אבל אולי על הספקטרום הדתי? יש כזה דבר?) אני חושבת שיש סיבה שההריון הזה הגיע אלייך, עכשיו. ויש דברים שתוכלו להפיק וללמוד ממנו.
כמובן שיש דברים שתפיקי ותלמדי מכל העניין גם אם תפילי, זה יהיה קשה בכל מקרה.
ומהקושי, תלמדו להתמודד.

נכון, יהיו עוד כמה שנים שתצטרכו לשים את עצמכם כזוג בצד. יהיה קשה לחלק את תשומת הלב. יהיה קשה יותר לפרנס, יהיה קשה יותר נקודה.
אבל אפשרי. בר ביצוע. דורש הסתגלות מסויימת, אבל אתם לא ההורים היחידים עם חמישה ילדים צפופים. אולי יעזור לכם לדבר עם כאלה, אפילו בלי לספר את הסיפור שלכם. רק כדי לראות מה הם עושים ואיך האווירה אצלם.
אולי זה יגרום לכם להבין שזה ממש לא בשבילכם.

התמודדות וקשיים הם חלק מהדרך. זה לא אומר שהדרך שבחרתם מוטעית, זה רק חלק ממנה שצריך לעבור או ללמוד את תנאי השטח החדשים, ואז יהיה קל יותר.

מאחלת לך הרבה אושר וטוב.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

_פעמים רבות ההריון נופל לבד, אז מה, מת תינוק? לא!
אוהו, כמה שמת. גם אחרי שיש לי ילד ממשי ובריא, אני עדיין זוכרת את האובדן ההוא._
מסכימה.

אני עברתי הפלה וממש לא מת לי תינוק!
מי שהרעיון הזה גורם לה להרגיש טוב יותר, ניחא.

[קוראת*]

אני חושבת שיש סיבה שההריון הזה הגיע אלייך, עכשיו. ויש דברים שתוכלו להפיק וללמוד ממנו.
אלה אמירות כל כך מסוכנות וחסרות בסיס, שנובעות מסיפורים שהומצאו על ידי אנשים. אם הן נכונות אז יש סיבה לכך שיש מיליון ילדים רעבים בישראל, ויש סיבה לכך שהילדה בת ה-10 נאנסה במשך שנים על ידי חבורה של בנים (מן הסתם קראתן על כך בעיתונות), מה יגידו כל אלה עם הסיפורים המומצאים על ה"נשמה שבחרה להגיע לשם?" ואולי גם יש סיבה לכך שילדים נולדו למשפחות מתעללות?
בחייכן.

גם אני חושבת שיותר מכל זו לא דילמה של רצון האשה מול רצון הבעל - אלא של צרכי הילדים הקיימים, החיים כבר, (ולדעתי במקום השני צרכי ההורים הקיימים, החיים כבר) לעומת צרכיו של הריון בשלב מאוד התחלתי, שאפשר עדיין להתחרט עליו.

אנחנו מחליטות מה ללמוד מכל סיפור ומה לעשות איתו.

[קוראת*]

_אני עברתי הפלה וממש לא מת לי תינוק!
מי שהרעיון הזה גורם לה להרגיש טוב יותר, ניחא._
??? אין הבדל בין תינוק של ממש לכמה תאים??

[בשמת_א*]

יותר מכל זו לא דילמה
קוראת, ממש ממש צרם לי לראות את הציטוט מדברי בלי החלק הכי חשוב שלו:
גם אני חושבת

אחרת זה נקרא כאילו מדובר באיזו אמת מוחלטת (איזו מין דילמה זו), בעוד שאני כתבתי דעה אישית אחת בלבד.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

??? אין הבדל בין תינוק של ממש לכמה תאים??
מבחינתי זה היה תינוק, בשלבים התחלתיים אבל תינוק.
אני לא נכנסת לנושא, ומקווה שלעולם לא אצטרך לחוות (וגם שאחרות לא יחוו...), את הכאב שעוברות אמהות שנפטר להן תינוק "מבושל", ברחם או אחרי הלידה.

אבל מבחינתי, במקרה הקטן שלי, הלך לי ילד לאיבוד. זו המשמעות של אובדן.

[קוראת*]

_קוראת, ממש ממש צרם לי לראות את הציטוט מדברי בלי החלק הכי חשוב שלו:
גם אני חושבת_
צודקת במאה אחוז. סליחה. אני מתקנת. ברור שזאת דעה אישית, ואני גם רציתי להציג אותה ככזאת.

הטון החזק של מה שכתבתי לפני כן היה בגלל זה כל כך קל וכל כך מסוכן להשתמש בכל מיני תורות חסרות בסיס על נשמות, גלגולים, סיבות. מי שקצת מבינה בהיסטוריה של תורות כאלה, יודעת מי המציא אותן ולמה.

[קוראת*]

אבל מבחינתי, במקרה הקטן שלי, הלך לי ילד לאיבוד. זו המשמעות של אובדן.
אני רוצה להבהיר שאני חס וחלילה לא מזלזלת בכאב של נשים שחוות כל אובדן שהוא. ובוודאי שכל אישה יודעת מהו הכאב שלה ואיזו חווית אובדן היתה לה. כלומר, רק היא יודעת.

[קוראת*]

סליחה על כל התוספות:
גם אובדן זמן ידיים וזמן אמא בכלל של תינוק קיים או פעוט שצריך יותר מכל את אמא שלו עם רמת פניות סבירה הוא אובדן בלתי הפיך, עם נזקים משלו.

[בשמת_א*]

תודה, קוראת. הבנתי שאת יודעת שזו דעה אישית, אבל קוראים אחרים עלולים לטעות.

[פלוני_אלמונית*]

הבעל עוד יתרצה, הוא עוד ישים את היד על הבטן וירגיש את העובר בועט, ויחייך. הוא עוד יחזיק את התינוק בידיו, ויתמוגג מהחיוך הראשון שלו, וישמח עם הצעד הראשון שלו...
בטח! בטח! מי יכולה לעמוד מול הילד שלה, ולא להתמוגג? וגם הגבר שהוא אפילו לא הבעל, שרק חשב על סטוץ, ולא רצה בילד בהתחלה, גם הוא מתמוגג מול הילדים שלו.
אבל לא ההמשך ויתחרט שבכלל הוא חשב לא לשמור את ההריון הזה. גם נשים, עם כל הנחת שיש לכולנו מהילדים שלנו,, גם נשים חושבות לפעמים, איך היו חיינו אלו לא נולד הילד הזה.

[פלוני_אלמונית*]

המשא הנפשי במקרה של הפלה, ילווה את האשה עוד שנים רבות...
זה נשמע כמו קטע מסרט תעמולה דתי נגד הפלות

[אוד_ליה*]

_המשא הנפשי במקרה של הפלה, ילווה את האשה עוד שנים רבות...
זה נשמע כמו קטע מסרט תעמולה דתי נגד הפלות_
אני ממש לא דתיה, נהפוך הוא... (לא שאני חושבת שיש מה להתבייש בדת...)
אני מדברת מנסיון שלי ושל חברותי- במקרה שלי זה היה הריון רצוי שנפל בשלבים מוקדמים יחסית (שבוע 9), וזה היה לפני 5 שנים ו-3 ילדים, ועדיין הלב מתכווץ לי כשאני חושבת על זה. החברות שלי שעברו הפלה יזומה- שתיהן נזקקו לאחר מכן לטיפול פסיכולוגי, שתיהן לקו בחרדות (לא מוסברות, למשל חשש לא מוצדק מאיידס ברמת האובססיה) , אחת מהן ממש ברמות קשות והשניה יחסית במצב יותר טוב אבל עברה שנה קשה מאוד.



גם נשים, עם כל הנחת שיש לכולנו מהילדים שלנו,, גם נשים חושבות לפעמים, איך היו חיינו אלו לא נולד הילד הזה.
יש הבדל בי היזכרות בנוסטלגיה באיך היו חיי הרווקות שלי, ואולי אפילו לקנא בחברה רווקה שהולכת כל ערב לחדר כושר ויש לה זמן לקפה עם החברות הרווקות שלה (כמו החברה הכי טובה שלי), לבין להגיד שחיי היו יותר יפים בלי הילדים... זה שיש ימים קשים שבא לך שמישהו רק יבוא וייקח אותם, לא אומר שהיית מעדיפה שהם לא יהיו בכלל. אני לא מסוגלת לדמיין את החיים שלי בלי הילדים.

[אוד_ליה*]

לגבי משפחה גדולה והזכויות של הילדים האחרים- אני גדלתי במשפחה של 5 ילדים. גם אם הה חסר קצת יותר זמן אמא- האחיות הגדולות שלי מילאו את כל החסר, ויותר.
ילד שמקבל אח קטן- מקבל מתנה גדולה. אני בחרתי גם להביא את 3 הילדים שלי ברצף, למרות הקושי ואולי הגזל של זמן אמא מהילדים- כי לדעתי ההרגשה של משפחה גדולה, החיים שיש בבית, להרגיש שתמיד יש לך מישהו להיות איתו והבית אף פעם לא ריק- עולה עשרות מונים על הכיף שבלהיות ילד במשפחה קטנה.

[ב_עילום*]

אני מכירה די הרבה מקרים של התלבטות כזו. תמיד זה נראה בלתי אפשרי לגמרי בשלב ההתחלה וההפתעה.
מכירה מי שעשו הפלה ושלמות עם זה, מכירה מי שעשו הפלה ולא שלמות עם זה.
ומכירה כמה וכמה ילדים שנולדו אחרי התלבטויות כאלו ודומות..
משהו אחד שאף פעם לא נתקלתי (באמת) זה שהצטערו על ילד שילדו אותו.

זה באמת אישי מאד

ואני מאחלת לך שתהיה לך מספיק בהירות (עם כל ההורמונים) לראות מה נכון לך ולמשפחתך.

[פלוני_אלמונית*]

אני ממש לא דתיה, נהפוך הוא... (לא שאני חושבת שיש מה להתבייש בדת...)
אבל את חושפת את דעתך (לא שאני חושבת שיש מה להתבייש בדת...)
ואולי גם את כמישהי לא דתיה (אבל אולי על הספקטרום הדתי? יש כזה דבר?)

[פלוני_אלמונית*]

_אני מכירה די הרבה מקרים של התלבטות כזו. תמיד זה נראה בלתי אפשרי לגמרי בשלב ההתחלה וההפתעה.
מכירה מי שעשו הפלה ושלמות עם זה, מכירה מי שעשו הפלה ולא שלמות עם זה.
ומכירה כמה וכמה ילדים שנולדו אחרי התלבטויות כאלו ודומות..
משהו אחד שאף פעם לא נתקלתי (באמת) זה שהצטערו על ילד שילדו אותו.
זה באמת אישי מאד_
כל מילה אמת! איך אפשר להצטער על ילד שנולד??
אבל אילו יכולתי לחזור אחורנית, לרגעי ההתלבטות שלפני הלידה, האם יתכן שההחלטה היתה אחרת? כן. יתכן גם יתכן.
ניקית, אחרי כל ההתלבטות והעצות, החליטי בעצמך.

[פלונית*]

משהו אחד שאף פעם לא נתקלתי (באמת) זה שהצטערו על ילד שילדו אותו.
זאת לדעתי לא טענה לעניין. משום שברור שכבר הילד קיים, אז לא מתחרטים. אבל אני מכירה אינספור, אינספור, משפחות שהתפרקו בגלל תכנון משפחה לקוי. העומס, חוסר השינה, שנים של חוסר תחזוק של הזוגיות, החובות, עול הפרנסה: כל אלה גורמים להמון משפחות להתפרק. תשאלי אשה בזוגיות מותשת ששכחה מה זאת זוגיות אם היא מתחרטת על אחד הילדים. היא תגיד לא. אבל אולי אם המשפחה היתה מתוכננת יותר טוב (רווחים בין ילדים, או אפילו פחות ילדים) אז לילדים היו הורים בזוגיות סבירה.

[אחת*]

יש משפחות שמתפרקות אחרי לידת ילד אחד, שלא נדבר על זוגות בלי ילדים שנפרדים, אני לא חושבת שהתחזוקה תלויה בקשר ישיר למספר הילדים וצפיפותם.

[ניקית*]

תודה למגיבות
ושוב אני מודה לקהילה הזו

אוד ליה,
אני מזדהה עם דברייך
אני חושבת שבמשפחה גדולה החיים "עשירים" יותר
פרנסה לא מדאיגה אותי
גם כי יכולת ההשתכרות שלנו גבוהה וגם כי אפשר להסתפק במועט
למדתי מהאתר ומהחיים שממילא לא טוב למרכז את הילד
המשפחה אצלנו היא מרכז החיים אבל מירכוז הילד זה משהו אחר
אני חושבת שנוכל למצוא בתוכנו את הכוחות
החשש הגדול שלי הוא מילד עם לקות - אז המשאבים גדולים ומתמשכים בהרבה
אני יודעת שאוכל להתגייס אבל אני חוששת שבעלי ישבר
ומצד שני,
אני מרגישה שאין דרך חזרה אין 'חרטות' התינוק כבר בדרך

האם אוכל להסתכל לאחור ולהגיד שהיה עדיף להשמיד נטע קטן של תינוק בתחילת ההריון מאשר עובר גדול בהמשך או לחיות עם ילד אמיתי עם לקות?

[פלונית_להפעם*]

אבל למה לקות? את בהריון והפחדים נכנסים, נראה לי
יש גם אפשרות "לבקש" מהתינוק לעזור, נדמה לי ש{{נועה ברקת כותבת על תהליך שהיא עברה עם הריון נוסף שבו כבר לא הייתה מעוניינת, והיא "דברה" עם הנשמה של התינוק, אם את מתחברת לכיוון כזה.
ואכן ההריון נפל באופן טבעי בשלבים מוקדמים.
כשההחלטה שלמה ומלאה, אז אני חושבת שכן, את תוכלי להסתכל לאחור ולקבל כל החלטה, כל מעשה.

[ניקית*]

מסכימה עם אחת
אני חושבת ש"מקום" לילדים לא קשור רק למספר הילדים
אלא בעיקר לפניות נפשית של ההורים
יכולה להיות משפחה עם ילד אחד ששני ההורים עובדים ונפגשים עם ילדם רק בערב
ויכולה להיות משפחה עם יותר ילדים שההורים נמצאים בבית ומלווים את ילדיהם וחיים את החיים ביחד.

נקודה נוספת שרציתי להעלות היא לגבי אפשרות של הפלה:
הפלה מבחינתי משמעה עיוות של המהות שלי
אחריי הפלה עצב יחדור למהותי והנפש שלי תושחת ותהיה מחוספסת ואדישה
אלו תחושותיי
איזה מן אמא אהיה אז?
אמא קרה, אמא עצובה, אמא חסרת ערכים

פלונית להפעם,
אני לא מעוניינת ליזום הפלה טבעית, זה חמור בדיוק כמו הפלה חיצונית

כשההחלטה שלמה ומלאה, אז אני חושבת שכן, את תוכלי להסתכל לאחור ולקבל כל החלטה, כל מעשה.
מסכימה איתך שכששלמים ומדויקים אין חרטה

[באופן_לייט*]

אין ספק שהריון הוא עניינה של האשה, ושל האשה בלבד. היא זו שנכנסת להריון, והיא זו שנושאת בעול, גם לאחר הלידה. לכן גם ההחלטה צריכה להיות של האשה.
יש גם יש ספק!
סליחה?
הרי הילד לא נגמר בהריון, יש אח"כ הורות, ממושכת, זה לכל החיים.
ולכפות הורות על מישהו זה מעשה נורא בעיני
אני מדברת ברמה העקרונית, לא בענינה של ניקית דווקא.
וכן יש פה התנגשות אדירה של רצונות ואין פתרון אמצע (או לפחות אני לא רואה אחד כזה)

אפשר ללמוד לא מעט מהסיפור של דני ורותי נחמני והביציות המופרות - היה שם דיון גלוי וסמוי על הזכות להורות מול הזכות לא להיות הורה.

---

אני חושבת שיש סיבה שההריון הזה הגיע אלייך, עכשיו. ויש דברים שתוכלו להפיק וללמוד ממנו.כן, אולי למשל איך מקבלים החלטות בזוג, איך משנים אירועים שכבק קרו ועוד ועוד- לא בהכרח "הילד פה בשביל להשאר".

---

משהו אחד שאף פעם לא נתקלתי (באמת) זה שהצטערו על ילד שילדו אותו.
זאת לדעתי לא טענה לעניין. משום שברור שכבר הילד קיים, אז לא מתחרטים.
באמת? אולי בגלל שזה טאבו כל כך גדול שאנשים לא מודים שהם מצטערים שהפכו להורים? שהם מצטערים שילדו ? [ דווקא היתה איזו כתבה על זה לפני כשנה, על הורים שהתחרטו על ההולדה]

---

לטענה שהאיש ילטף את הבטן ויאהב את התינוק
זה אפשרי
אבל אפשרי גם שבכל פעם התינוק הזה יזכיר לו שהתעלמו מדעתו ומרצונותיו, שהוא יכעס על התינוק/פעוט הזה שבגללו הוא הפסיד הזדמנות XY , בקיצור זו טענה מופרכת.

---

ניקית, באמור פה אין שום עמדה ביחס להפלה / אי הפלה - אין לי מושג! זה כל כך מורכב ואישי ורק אתם יכולים להחליט.
אני מממש מעריכה את הגישה שלך לזה את ההבנה שלך שזה "שלכם" ולא שלך.
את הכבוד שעולה מדברייך על בנזוגך
פשוט בדיון עלו כל מיני דברים שלא יכלתי להתאפק למרות שאני כבר בקושי כותבת פה.

[באופן_לייט*]

תוספת :
כל הדיון על זכות האישה על גופה (במיוחד בארה"ב) מתייחס לזכות של המדינה (והכנסיה...) להתערב בעניין ובהחלטות של הפרט (נשים) לשלוט בפריון, הוא לא מתייחס לזכותו של גבר להמנע מהורות.(למרות שזו כמובן נגזרת של העניין) [ גם סוגיית הזכות להשתמש באמצעי המניעה היא חלק מהדיון על זכות האישה על גופה]

ניקית, עולה לי המחשבה שאולי אישך קצת כן רצה ילד נוסף (בכ"ז אחרת אני מניחה שהיה מתעקש על אמצעי מניעה אפקטיביים עד כדי "אין יחסי מין אם לא נזהרים") אולי הוא רצה ש"תתפנצ'רו" באיזה רובד ? שווה לבדוק איתו את זה / שווה לו לבדוק את זה.

בהצלחה ובשלמות עם כל בחירה

[פרח*]

_אין ספק שהריון הוא עניינה של האשה, ושל האשה בלבד. היא זו שנכנסת להריון, והיא זו שנושאת בעול, גם לאחר הלידה. לכן גם ההחלטה צריכה להיות של האשה.
יש גם יש ספק!
סליחה?
הרי הילד לא נגמר בהריון, יש אח"כ הורות, ממושכת, זה לכל החיים.
ולכפות הורות על מישהו זה מעשה נורא בעיני_
בדיוק כך. למרות שהאשה היא זו שנושאת את ההריון, הילד הוא של שני ההורים בדיוק באותה מידה ולכן ההריון, הלידה וגידול הילד הם עניינם של שני ההורים בדיוק באותה מידה (אלא אם כן בני הזוג מסכימים על הסדר אחר שבו האחריות מחולקת בצורה אחרת).

_לטענה שהאיש ילטף את הבטן ויאהב את התינוק
זה אפשרי
אבל אפשרי גם שבכל פעם התינוק הזה יזכיר לו שהתעלמו מדעתו ומרצונותיו, שהוא יכעס על התינוק/פעוט הזה שבגללו הוא הפסיד הזדמנות XY , בקיצור זו טענה מופרכת._
יש לי חברה שנכנסה להריון בטעות ובעלה ממש התנגד להריון וממש התבאס ממנו, הוא לא רצה את ההריון והיא אפילו לא חשבה על הפלה.
עכשיו היא כבר בחודש חמישי, הוא עדיין מבואס, ממש בהכחשת ההריון, היא עוברת את ההריון הזה בעצם לבד, והוא עובר את התסכול והבאסה לבד.
אני ממש מקווה שמשהו ישתנה אחרי שהילד ייוולד כי אם לא בהחלט יש סיכוי שזה יביא לפירוק הנישואים (והכי אני מרחמת על שתי הבנות שלהם שכרגע חיות במציאות שבה הוריהם בכסאח מתמיד ומי יודע מתי ואיך זה יסתיים..)

_ניקית, באמור פה אין שום עמדה ביחס להפלה / אי הפלה - אין לי מושג! זה כל כך מורכב ואישי ורק אתם יכולים להחליט.
אני מממש מעריכה את הגישה שלך לזה את ההבנה שלך שזה "שלכם" ולא שלך.
את הכבוד שעולה מדברייך על בנזוגך
פשוט בדיון עלו כל מיני דברים שלא יכלתי להתאפק_
מחזקת את ידיך בכל החלטה אליה תגיעי @}

[פלונית*]

_ש לי חברה שנכנסה להריון בטעות ובעלה ממש התנגד להריון וממש התבאס ממנו, הוא לא רצה את ההריון והיא אפילו לא חשבה על הפלה.
עכשיו היא כבר בחודש חמישי, הוא עדיין מבואס, ממש בהכחשת ההריון, היא עוברת את ההריון הזה בעצם לבד, והוא עובר את התסכול והבאסה לבד._
לי יש מכרה שהיתה נשואה עם ילדה. היא נכנסה להריון נוסף שבעלה ממש לא היה מעוניין בו. הוא אף פעם לא הצליח להפנים את ההריון והילד. הם התגרשו והוא ממש לא קרוב לילד השני.
בקיצור, זה לא מובן מאליו שבעל ישמח בכל ילד.

_זאת לדעתי לא טענה לעניין. משום שברור שכבר הילד קיים, אז לא מתחרטים.
באמת? אולי בגלל שזה טאבו כל כך גדול שאנשים לא מודים שהם מצטערים שהפכו להורים? שהם מצטערים שילדו ? [ דווקא היתה איזו כתבה על זה לפני כשנה, על הורים שהתחרטו על ההולדה]_
נראה לי שהתכוונו לכך שאנשים לא מודים שהם מתחרטים. או שהם אפילו לא בדיוק מתחרטים כי הם נורא אוהבים את הילד, אבל המחיר היה גדול מדי, שאותו שילמו גם הילדים האחרים במשפחה.

[ניקית*]

אין ספק שהריון הוא עניינה של האשה, ושל האשה בלבד. היא זו שנכנסת להריון, והיא זו שנושאת בעול, גם לאחר הלידה. לכן גם ההחלטה צריכה להיות של האשה.
ההריון הוא של שני בני-הזוג, הזוג נכנס להריון, הזוג "נושא בעול" גם לאחר הלידה וההחלטה היא של הזוג בדיוק כמו שהילד לא היה נוצר לולא שני בני-הזוג.

עולה לי המחשבה שאולי אישך קצת כן רצה ילד נוסף
אני גם חושבת שאם לא רוצים משהו באופן מוחלט אז פועלים שהוא לא יקרה באופן מוחלט.
יחד עם זה אנחנו לא תמיד מדויקים עם עצמנו....

[ניקית*]

ועשיו "שהוחלט" להמשיך עם ההריון
איך מגלים שמחה?

[פלוני_אלמונית_מ*]

בעדינות ובמודעות כמו שעד עכשיו קראתי שאת מתנהלת
בהצלחה רבה

[אז_ככה*]

אצלי היה מצב הפוך.
בעלי רצה להשאיר את ההריון ואני לא הייתי מסוגלת, בעיקר בגלל הפחד מבעיה בריאותית.

אני מאוד לא אוהבת את התגובות כאן בסגנון "זה הגוף שלך, הוא יודע איך מכניסים אישה להריון...")

אני מאוד שמחה שהחלטתם להמשיך עם הריון. נראה לי שזו לרב ההחלטה הנכונה, וחבל שלי לא היה את האומץ לעשות אותה.
השמחה תגיע, פשוט כי לעצב יש סוף (-: תתחילי להרגיש את התנועות, ההריון יתקדם ויותר ויותר תתרגלו להריון, תספרו לאחים הגדולים...

מחבקת

[ניקית*]

וואהו....
תודה
וחבל שלי לא היה את האומץ לעשות אותה.
אני חושבת שאין החלטות שהן אבסולוטית "נכונות"
ולכל החלטה פנים חיוביות

[אחת*]

לניקית שיהיה בהצלחה!

אני רוצה להעיר לגבי ההתבטאות ולכפות הורות על מישהו זה מעשה נורא בעיני
האמירה הזו מאוד מפריעה לי בהקשר של הריון לאחר שנוצר, מה לכפות, יש לאדם בוגר אחריות על הבחירות והמעשים שלו בתחום המיני. אי אפשר להתעלם מכך שתוצאה של יחסי מין בלתי מוגנים יכולה להיות הריון. הריון אי אפשר לתקן, אפשר לעשות הפלה אבל לא להתעלם מההשפעות הפיסיות, הנפשיות והמוסריות על גוף האישה.

[ניקית*]

אחת אני מודה לך על דברייך.
אלה הן המחשבות שלי בימים האחרונים:
בעצם ההחלטה אם להביא ילד לעולם היא לפני הכניסה להריון
ברגע שנכנסים להריון אין דרך חזרה
האפשרות של הפלה היא מבחינתי תוצר לוואי של הקידמה (על אף שבמקרים מסוימים כמו הצלת חיי האם היא עשויה להיות חיובית)
צריך לשאת באחריות המעשה
בעצם לבקש ממני לעשות הפלה זה לבקש ממני לבצע משהו לא טוב כדי לבטל את הראיות של טעות שלו
לשבש את המציאות החדשה
עדיין אני מבינה אותו: הוא לא רואה בזה פשע והוא איננו מעוניין בעוד ילד
אך לרגע אני מכוונת את אור הזרקורים רק עליי:
אני הועמדתי בפוזיציה נוראית
נכנסנו להריון באחריות שווה
והוא דרש ממני לבצע מעשה שמסכן את חיי , אם ילדיו ואישתו, בהסתברות מסוימת
לעשות מעשה שאינו מוסרי בעיני ושנוגד את מהותי
המילים שלו היו קשות ואני התגייסתי "להציל" את המשפחה
אני לא "אשמה" לא כפיתי ולא הכרחתי הריון
גם אני בדיוק כמוהו מוצאת את עצמי במצב חדש ומנסה להתמודד איתו

[ג'וי_יה*]

_ברגע שנכנסים להריון אין דרך חזרה
האפשרות של הפלה היא מבחינתי תוצר לוואי של הקידמה_
היי ניקית,
הקדמה קיימת ויש לך את הבחירה להשתמש בה או לא.
הייתי במצב מאוד דומה לשלך, אומנם לא התבקשתי לעשות הפלה אבל היו מחשבות משותפות אם להמשיך הריון.
אין סכנת חיים בלבצע הפלה, לפחות לא יותר מלצאת מהבית...
אני לא בעד הפלות, אני גם לא נגד
אני בעד זכות הבחירה. כי היא ניתנת לנו משמיים, שהיא היא ה אמת היסודית והבסיסית שחשוב לצאת ממנה אל העולם.
ועוד אני חושבת שיש אמת אחת, מתוך כך יש תשובה אחת להמשך ההריון שנמצאת אצל שניכם
אם יש פתיחות אולי תנסו לקבל עזרה בלגלות אותה.

בהצלחה בכל בחירה.

[פלונית_להפעם*]

_האפשרות של הפלה היא מבחינתי תוצר לוואי של הקידמה (על אף שבמקרים מסוימים כמו הצלת חיי האם היא עשויה להיות חיובית)
צריך לשאת באחריות המעשה_
זו נקודת המבט שלך, ולדעתי היא קצת נוקשה
מי אמר שחייבים להיות כל כך "נכונים" ו"בסדר" ומה זה באמת לשאת באחריות של המעשה?
אני לדוגמא נכנסתי להריון מאדם שאיתו חד משמעית לא רציתי לחיות את חיי.
לעשות הפלה, הייתה ההחלטה הכי נבונה, ולא רק בשבילי, בשביל התינוק, בשביל הבנזוג, לא היינו מסתדרים לאורך השנים, זו תחושת בטן, את לא רק מצילה את עצמך ממצב לא רצוי, את מפעילה שיקול דעת
יש הריונות שיביאו יותר כאב מאושר
בהמשך פגשתי את בעלי ועכשיו יש לנו ילדים משלנו, זה עולם אחר לגמרי.
צריך להישאר מפוקחים, ולבחור, כמו שנאמר לפני.

אבל החלטתם להשאיר, יש עכשיו זמן לעכל
ושמחה מגיעה מעצמה...

[גם*]

פעם נכנסתי להריון מגבר שלא רציתי להיות איתו. הייתי בדיוק בתחילתן של שלוש שנות לימודים שמאוד מאוד רציתי ומאוד שמחתי בהן. לפני כן, תמיד ידעתי שאהיה אמא צעירה, הייתי מציירת לעצמי נשים בהריון, והרגשתי שזו המהות שלי. לכן, כשגיליתי שאני בהריון בו לא רציתי, לא אז, לא איתו, זה היה זעזוע נורא. רציתי ללמוד, פחדתי שאאשים את הילד על אבדן הלימודים האלה בעיר רחוקה עם הרבה חברה צעירים ומוכשרים. ההתלבטות היתה נוראה, בסוף הפלתי. לקח לי המון זמן לעשות שלום עם עצמי אבל תמיד ידעתי שזה היה נכון עבורי אז. אני לא יודעת סודם של גלגולים אך אני יודעת שאם אנחנו יודעים שכך צריך להיות, אז זה מה שצריך שנעשה.
יש משהו מטורף בפשטות לעשות הפלה, אני מסכימה איתך. אני יודעת שהרגתי את הילד שלי, שהרגתי עתיד אפשרי, וזה באמת הביא אותי לשאלות של מהו מוסרי ומה לא. בגלל שהוא עוד היה עובר, ויש אישור לעשות את זה מטעם המדינה ומטעם החברה, זה מקל על העשיה של זה אבל זה בהחלט חושף את הנשמה לכאב נורא, כי יש שם דם, כי אצל מי שמעיד על עצמו, כמוך, שמעשה כזה מנוגד למהות שלו, זה מערער יסודות. אז, הרגשתי שהייתי צריכה להגיע אל בור תחתית כדי להתחיל לעלות מעלה. הרגשתי שהיסודות האלה טוב היה להם שנתערערו. מצטערת אם אני נשמעת מפלצתית אבל הייתי אז צריכה להבין שאני אחרת ממי שדימיתי עצמי להיות, ושזאת היתה האמת והייתי צריכה לקבל עצמי כך, וקיבלתי. וזה היה תהליך ארוך.
אני לא יודעת היכן נשמתו של העובר שלי היום, אני מניחה שהיא ממשיכה בהתפתחותה. אני עדיין אוהבת אותה. לא מצטערת שהפלתי כי יודעת שזה היה נכון וסומכת על הנשמה שעברה בי שמצאה דרכה אל הורים טובים אחרים.

[אחת*]

שם בדף הוא בעלי רוצה הפלה ואני לא , בהנחה שמדובר על זוג הטרוסקסואלי, אנחנו מתיחסים לזכות האישה שלא להפיל לעומת זכות הבעל לצפות או לדרוש ממנה לעשות זאת. אם היה מדובר באישה שרוצה להפיל חרף התנגדותו של בן זוגה אני חושבת שהתגובות היו אחרות. אני בכל אופן מצדדת בזכותה של אישה להפיל אם זהו רצונה.

[נינה*]

יש משהו מטורף בפשטות לעשות הפלה
בהחלט
אין לי חשק לספר את סיפורי, רק אומר שעשיתי הפלה בעברי ואני מתחרטת עליה. וכל יום מתמודדת עם תחושת ההחמצה על חיים שמנעתי במו ידיי מלהגיע לעולם, עעל שמנעתי מעצמי להיות אמא מתוך קלות ראש, בגלל ש"לא מתאים לי עכשיו"... רוצה עוד חודש חודשים... הייתי חוצפנית כלפי הקיום. וזה נורא.

[רוקדת_לאור_ירח*]

משהו אחד שאף פעם לא נתקלתי (באמת) זה שהצטערו על ילד שילדו אותו
תתפלאי. זה פשוט מאד מאד לא מקובל לדבר על זה. לי יצא רק בשבוע האחרון לשמוע שניים כאלה, אחד מיד שניה ואחד ישירות. אם תפתחי את האוזניים והלב אולי יצא לך לשמוע סיפורים כאלה. מצד שני, כמו שאמרה לי אחת מהם: "למה הייתי צריכה לשמוע את זה על הילד שלה? היא חצתה גבול. אמא לא אומרת כזה דבר על הילד שלה" . אולי לכן את לא שומעת את אלה שמתחרטים.

[רוקדת_לאור_ירח*]

נושא מאד מורכב. אין תשובות אבסולוטיות כפי כמה כאן ניסו להציג.
אישית אני נגד, לי כבר בגיל 18 היה ברור שאם אכנס להריון לא אעשה הפלה ולכן בפשטות נזהרתי שזה לא יקרה בהיותי צעירה מדי ולא מוכנה. מצד שני, אני מכירה כאלה שנשלחו אליהם ניסיונות קשים והפילו ואני לא יודעת מה הייתי עושה במקמן, אני יודעת רק במקומי, איך אני יכולה לשפוט מישהי אחרת ואיך אני יכולה לדעת מה היה קורה אם הייתי עומדת במצב אחר. לא יכולה.
ניקית, מצאה חן בעיני ההתנהלות שלך יחד עם אישך בעניין , שקולה עניינית ומכבדת, נותנת מקום לאחר.

[אז_ככה*]

משהו אחד שאף פעם לא נתקלתי (באמת) זה שהצטערו על ילד שילדו אותו
אולי כי חרטה זה לא מונח נכון כאן. זו תחושה כל כך מורכבת לתת לה שם אחד. יש שם אהבה גדולה תמיד. אבל גם עצב וכאב על תוצאות בבחירה כן.

[ה_פולניה*]

נו באמת, יש הרבה ילדים נטושים בעולם ובארץ גם.
להגיד שאין ילד שהצטערו שילדו אותו? היתממות.

[פלונית_אלמונית*]

אילו לא היתה את האופציה להפיל היו נזהרים יותר מהריונות בלתי רצויים.
אילו היתה את האופציה לתקן התאבדויות היו הרבה יותר התאבדויות

[אלמונית*]

אילו לא היתה את האופציה להפיל היו נזהרים יותר מהריונות בלתי רצויים.
במדינות רבות בארצות הברית אין את האופציה להפיל - התוצאה היא הרבה ילדים לא רצויים לקטינות, אמהות מסוממות, ילדים מוזנחים ברחוב.

[ש*]

במדינות רבות בארצות הברית אין את האופציה להפיל - התוצאה היא הרבה ילדים לא רצויים לקטינות, אמהות מסוממות
לא מדויק, הן נכנסות להריון כי אינן מבינות את משמעות גידול ילד, מחפשות תשומת לב ומשהו שיהיה רק שלהן וכנגד הבדידות.

[ניקית*]

אני בעד זכות הבחירה.
אבל כשצריך להגיע להחלטה משותפת כשהצדדים אינם מסכימים, חופש הבחירה כבר לא כל-כך מוחלט..

רק אומר שעשיתי הפלה בעברי ואני מתחרטת עליה. וכל יום מתמודדת עם תחושת ההחמצה על חיים שמנעתי במו ידיי מלהגיע לעולם, עעל שמנעתי מעצמי להיות אמא מתוך קלות ראש, בגלל ש"לא מתאים לי עכשיו"... רוצה עוד חודש חודשים... הייתי חוצפנית כלפי הקיום. וזה נורא.
בדיוק עם זה אני מזדהה.
וכאן עולה השאלה האם חופש הבחירה בתחום המוסר, ובהקשר של כאן - הפלה, הוא מוחלט. אני מרגישה שעבורי אין עכשיו חופש לבחור (לפני הכניסה להריון היה לי חופש בחירה). זוהי מציאות חדשה. ואני לא חושבת שזכותי לשנות אותה גם אם הדבר מתאפשר טכנית.
אני חושבת שכשמביאים ילד לעולם כל התהליך, למעט הבחירה להיכנס להריון (ובהנחה שהייתה התעברות שהיא ), מתרחש ללא שליטה וללא בחירה. העובר מתפתח מעצמו, נולד בעצמו ובהמשך חלב האם מיוצר בעצמו וגוף האישה מאפשר זאת. כשאני מביאה ילד לעולם אני מרגישה צינור/שליח, ולא מתוך נחיתות אני מרגישה שזו פריבלגיה גדולה שלי להוביל חיים חדשים לעולם ומודה על כך.
אני לא יכולה להפריע להתהליך שהחל ואני לא מרגישה שיש לי הזכות לכך. תחושה זו אינה מלווה במיצר/כורח אלא במציאות שאינה מבקשת את דעתי.

איך אני יכולה לשפוט מישהי אחרת ואיך אני יכולה לדעת מה היה קורה אם הייתי עומדת במצב אחר. לא יכולה.
מסכימה לגמרי
ואולי כי חרטה זה לא מונח נכון כאן. זו תחושה כל כך מורכבת לתת לה שם אחד.
מסכימה. בכל בחירה בתחום הזה במיוחד שכל אחד מבני הזוג מרגיש אחרת והיה נוהג אחרת היא היה לבד בעסק - התחושות מורכבות

[ניקית*]

רציתי לעדכן:

אצלו
לא השתנה הרבה
הוא עדיין נמצא במקום כבד
קשה לו לעכל
למרות שהזמן עושה את שלו והמציאות חזקה מהכל

אצלי
השתנה הרבה
אני לגמריי שלמה
אני חשה הרבה אחריות
משתדלת לא לפתח רגשות של כעס כלפיו
משתדלת לתת לו את הזמן
זה לא פשוט כי אני לבד
והזמן חולף והעובר מתפתח בצעדי בריאת העולם
אני מרגישה יותר מחושלת פיזית בהשוואה לשברירותי בהריונות הקודמים
כאילו העובר והגוף שלי מתגייסים כדי להקל על המצב
זאת למעט העייפות שגם עליה אני מצליחה להתגבר לפרקים

מעניין מתי נרגיש ביחד בהריון הזה?

[אוד_ליה*]

@} מחבקת ומחזקת!

[נינה*]

מעניין מתי נרגיש ביחד בהריון הזה?
מאחלת לך שבקרוב מאוד אישך גם יהיה שלם עם ההחלטה.
לדעתי את חושבת ופועלת נכון.
חיזקי ואמצי.

[חסויה_הפעם*]

גם אנחנו היינו במצב דומה, וכמעט ולא דיברנו על ההריון. הוא היה בעיקר שלי, אבל כמובן שבעלי לא ממש מאד התנגד, רק לא הרגיש כמוני. ככל שההריון התקדם הוא הפך שותף, וכאשר הילדה נולדה הוא כבר היה ממש חלק מהעיניין בדיוק כמו עם הילדים הקודמים. לאחר מכן היה לנו עוד הריון, ושוב הוא לא רצה, אבל שוב הסכים ללכת עם הרגשות שלי, הבין שאני לא מסוגלת לבצע הפלה למרות שהפעם גם אני חשבתי בכוון הזה כי זה ממש לא התאים משום בחינה. בסוף היתה הפלה טבעית. הייתי נורא עצובה, אבל אחד הדברים שעזרו לי להתגבר היה שזה היה טבעי, ולא אני זאת שגרמתי לזה. כל הזמן הרגשתי זאם זו היתה הפלה שאני הייתי גורמת לה הייתי נכנסת לדכאון עמוק.
נכון שהפחד מילד עם לקות תמיד קיים, ומפחיד במיוחד אם בן הזוג לא מעוניין להיות שותף, אבל לפחות לדעתי, אם יש חיי משפחה טובים הרי כאשר מגיע הילד הוא יהיה אהוב, גם אם לא היה מתוכנן.
בהצלחה!