בלוג מילים שמנסות לגעת

[אנונימי]

דף בלוג

[הלומדת*]

הכותרת היא לא מקורית אבל היא מבטאת בצורה הכי קולעת את מה שאני רוצה מהדף הזה. כבר די הרבה זמן שאני הולכת ומתמכרת לפורום הזה. מלאה רגשות סותרים לגביו-ביקורת (על עצם הצורך שלי בו, על הוירטואליות ועוד ועוד...), ומצד שני בכל רגע פנוי בא לי להתחבר, לקבל תמיכה, להיזכר שיש עוד אנשים שעוברים דברים דומים, שאני לא האמא היחידה בעולם שחווה את המסע הזה, הלעיתים קסום, לעיתים קשה ואפל, אבל תמיד מאתגר ומצמיח. כשאני קוראת כאן בא לי (לא תמיד הכל בבת אחת) להכיר את כולכם, להתחבק אתכם, לדבר שיחות אינסופיות על כל הדברים המרתקים האלו, ועוד ועוד, ובפועל אני לא מצליחה (כמעט) אפילו לעשות צעד קטן ולא ממש חושפני כמו לכתוב כאן, נגיד בשם בדוי אם אני מתביישת מדי (כי בתיאוריה אני אומרת לעצמי כמובן-אין לי במה להתבייש, להיפך, אולי יש לי מה לתרום ותראי איך זאת וההיא נחשפות ככה בלי להתבייש וכו' וכו'). ואפילו את זה אני כמעט לא עושה, בגלל הקולות הרעים שאומרים לי דברים כמו- אין לך מה להוסיף בנושא, זה לא חשוב, זה לא מעניין, או לחילופין-זה ביזבוז זמן, בשביל מה את צריכה את זה בכלל, להשמיע את קולך בפני אנשים זרים שאם תפגשי בהם תתביישי לפתוח את הפה כרגיל. אז הדף הזה הוא מין צעד חצי מחייב שהחלטתי לעשות כדי שיהיה לי מקום לנסות לגעת, בכם ובעצמי, בחיים שלי, בדרך. לפתוח דברים שהמציאות היומיומית לא מאפשרת בגלל הביישנות שלי, ושל מי שמולי (לפעמים), ובגלל הילדים היקרים שעוזרים לנו יותר לחוות ופחות לדבר, וזה טוב בעיקרון, רק שלפעמים אני מרגישה מלאה בכל החוויות, הרגשות, התובנות ושאר הניסים שהחיים שלנו כהורים בבית מלאים בהם, ואין מספיק זמן ביומיום לפרוק. טוב, ננסה ונראה מה יהיה. (כפי שניתן לראות עכשיו השתלט עלי הקול שאומר-'יאלה, די, נצלי את הזמן שהילדות לא פה למשהו קצת יותר מועיל!) אז שבת שלום לכולכם, אני מאחלת לנו שבת של שימחה ושלווה, שנהיה קשובים לעצמנו ולכל בני ביתנו, ונשמח בעכשיו, ובמה שיש, בטוב, ונצליח להיות בכל רגע יותר ויותר מדויקים, קרובים אל עצמנו, ומתוך כך אל מי שסביבנו.

[בשמת_א*]

וטוב שתפסת בסוף אומץ לכתוב, ונגעת בלבי.
בלב שחושב ומרגיש כמוך, והנה שימשת לי לפה.
@}

[עירית_ל*]

אני מאוד מזדהה. אני חושבת שלקח לי שנה וחצי של קריאה לצאת מהרגשות האלה ולהתחיל לכתוב (מקרה קיצוני, הה?) וגם היום הם מרימים ראש מדי פעם.
אבל אני לא חושבת שהביקורת העצמית על ההתמכרות היא בהכרח צודקת. אני לא יודעת לגבייך, אבל אצלי הפורום הזה תרם לשינוי מבורך בגישה שלי להורות ולחיים בכלל. כך שמבחינה זו הוא לא וירטואלי בכלל, אלא ממשי ונוכח בחיי גם אם האנשים נותרו וירטואליים.
בהצלחה.

[ברונית_ב*]

עירית ל , את מקרה קיצוני? אני פה עוד מימי הפורום של ארי נוימן ורק בחודשים האחרונים אני גם מעיזה להשתתף...[-:

[ענת_ג*]

ברכות ללומדת, בתור נחשפת כרונית אין לי הרבה מה לומר בעד הצטרפות לכתיבה כאן...זה אכן נורא.(-:
מומלץ להימנע. אבל אם את כבר בפנים, אז:
בטח שיש לך מה להוסיף (זה לא חייב להיות חידוש מסעיר) , בטח שזה מעניין (וגם אם לא מה זה משנה, וחוץ מזה את כותבת נעים) ובטח שזה בזבוז זמן. אז מה. (סתם, זה אפילו לא בזבוז זמן.)
בכל אופן אחרי ההקדמה המסורבלת הזאת, ברוכה הבאה!

[הלומדת*]

תודה, תודה, תודה. לא הייתי צריכה הרבה כדי לקבל עידוד לרצון המתפקע שלי לכתוב, כך שהפרחים וההזדהות והמחמאות הם מאוד משמחים. השבת עומדת להסתיים. זו הייתה שבת של הרבה מפגשים חברתיים, ושני הדפים שקראתי כאן אתמול עזרו לי מאוד. השתלבות במפגשי חינוך ביתי עזר לי להבין שאני לא הביישנית היחידה, לא היחידה שלוקה בשיתוק משולב באילמות, לב סגור ומחשבות מתרוצצות, כשאני נמצאת עם אנשים לא מוכרים. זה עזר לי גם לקרוא את יוצאים מהבית בהקשר של לזכור לא לצפות שאוכל לשבת רגל על רגל ולפטפט בעוד בנותיי משחקות להן עם עצמן ועם ילדים אחרים, אלא שעלי להיות בתשומת לב עליהן כל עוד יש בכך צורך. באורח פלא אני מרגישה שדווקא רוב הזמן כן ישבתי ופטפטתי, והבנות שלי אכן שיחקו וזרמו די הרבה בלעדיי, או לידי, והרגישו מאוד נוח, ואני משערת שזה שהייתי מוכנה לתת להן את תשומת הלב שיזדקקו לה עזר לכך, כי לא הייתי עצבנית וחסרת סבלנות. זו גם הפעם הראשונה, אני חושבת, שהצלחתי לדבר עם אנשים, זרים ומוכרים, על החינוך הביתי, בלי להיות לוחמנית ומלאת פאתוס, וגם בלי להתבייש, לנסות לטשטש, להצטדק, או אפילו לשקר ("אנחנו לא שולחים לפעוטון כי אין לנו מספיק כסף"- משפט שיצא לי מהפה בלי שהבנתי למה בשיחה עם אימא שמאוד מצאה חן בעיני, כדי שהיא לא תרגיש לא נוח שהילדה שלה בפעוטון). אז אני שמחה על זה, שסוף סוף משהו התאזן, גם זה בטח תודות לפורום הזה, שעוזר לי להרגיש פחות מוזרה/אמא מגוננת מדי/מסכנה/קיצונית וכו'. אז כן, עירית ל, את צודקת, הטוב שהפורום הזה עושה הוא אמיתי ומוחשי גם בחיים שלי. מה שכן, הוא הפך לעוד אחד מהדברים האלו שאני נאבקת עם עצמי עליהם (יחד עם קפה, סיגריות, טלפון ועוד כמה).

[הלומדת*]

פעם כשהייתי ילדה אחותי הקטנה הלכה לאיבוד. הלכנו לטייל למטה ופתאום הכלב ברח ורצתי אחריו ומצאתי אותו אבל אז ראיתי שהיא לא לידי. עליתי הביתה נסערת, סיפרתי לאמא ואבא ומיד אחר כך שקעתי בקריאה בספר שלי, ('מתחת לעץ הערמון' של בנימין תמוז, נדמה לי), בורחת מהדאגה הנוראית ומרגשי האשמה של אחות גדולה אל העולם האלטרנטיבי שתמיד היה שם בשבילי. היום פתאום הרגשתי שהפורום ממלא לי עכשיו את הצורך הזה, בין שאר צרכים, כנראה..השבוע אחותי הקטנה מתחתנת, ואני כל היום רק מחכה שיגיע הערב ואוכל להתחבר, לקרוא\ לכתוב, לחלוק. וגם הקולות הרעים לא איחרו לבוא, 'איך העזת לעשות את זה, בשביל מה, עכשיו את מחוייבת לכתוב, ואין לך מה, יצחקו עליך', ועוד כל מיני, מקהלת הקולות מימי בית הספר, אלו שעזרו לי להפוך חיילת למופת בצבא החבר'ה. אבל היום אני כבר לא זקוקה להם, תודה לאל, ויכולתי פשוט להגיד להם-תשתקו, ולהחליט שכולם אוהבים אותי (במובן הוירטואלי, אם יש כזה), ומפרגנים לי יותר ממה שאני חושבת, ו-חשוב מכך, אני לא צריכה שיאהבו אותי, או שיפרגנו לי, אני פשוט רוצה לכתוב, אני נותנת את מה שיש לי לתת, ומי שירצה-יקח.
הרגע הרע של היום-כשהיינו בביקור אצל האמא המושלמת (מסתבר שיש אחת כזאת, אבל אספר עליה בפעם אחרת), ופתאום הרגשתי שוב לא יוצלחית, אמא גרועה, ועיני שוטטו בקנאה ברחבי ביתה הנקי-נעים-מלא בצעצועים מעשה ידי ההורים ובאוכל אורגני משובח, ובראש רצה לי בלי הפסקה רשימת המטלות הדחופות שיש לי ברגע שאחזור הביתה (לתפור בובה לבת שלי, לבנות לה מריצה מעץ, לאפות לחם, לאכול יותר בריא). לקח לי זמן להתעשת ולהיזכר שגם לי, כמו שאני, יש זכות קיום בעולם הזה.
הרגע הטוב של היום- הקטנה מאכילה את הגדולה בחתיכות עגבניה, שתיהן מתפוצצות מצחוק, רגע קודאק של ממש. (כמובן שהייתי חייבת לצלם, וקצת להרוס. זה קורה לי לפעמים). לילה טוב, מנוחה שלמה וחלומות קסומים.

[ענת_ג*]

ובראש רצה לי בלי הפסקה רשימת המטלות הדחופות שיש לי ברגע שאחזור הביתה
מכירה את זה! בדיוק כמו שכתבת. אני לרוב מתעוררת עם הרשימה הזאת למחרת הביקור בבית המושלם, ועד הצחצוח אני כבר מותשת מרוב מחשבות פעלתניות.

[עירית_ל*]

בטח מפרגנים .
מוזר, מוזרים המושגים של אנשים לגבי האמא המושלמת. אני ממש לא מחפשת אותה, אני מחפשת אותי.
לתפור בובה, לבנות מריצה - וואו. אתמול הדבקתי ספר שנקרע, זה נחשב?

[בשמת_א*]

אני ממש לא מאמינה באמא המושלמת.
זה בגלל שיש כמה אנשים שחשבו שאני אמא מושלמת.
אין דבר כזה. אין.
רק באגדות. או ב"שמלת השבת של חנה'לה", ואפילו שם האמא "לפעמים היא רותחת"...

[הלומדת*]

כן, אני יודעת שאין דבר כזה באמת, אמא מושלמת, אבל יש אמהות שלא מתפרצות כמעט, שנותנות כמעט תמיד את התשובות ה"נכונות", שחיות בעצמן חיים יותר "מושלמים" (אוכלות בריא, עושות יוגה כל יום). אני יודעת שכל המדידה האינסופית הזו של הכל ושל כולם היא חלק מהמחלה שכולנו נדבקנו בה במידה כזו או אחרת בביה"ס, ושזה ילדותי. אני יודעת שאצלי המחלה הזו במצב קשה יחסית, ההשוואות והתחרותיות והפחד ממה יחשבו. אבל תביני, בשמת, שאם מישהי אומרת לי שהיא החליטה אחרי שנולד ילדה הראשון שהיא לא יכולה להרשות לעצמה יותר התנהגויות מסוימות, והיא עומדת בזה די טוב, (ככה לפחות זה נראה, אבל אני גם מאמינה לה), אז אני, שלא מצליחה לקחת אחריות כזו על עצמי ועל ההתנהגות שלי, נופלת לעיתים קרובות מולה לרגשי נחיתות. ואולי אם הייתי מכירה אותך הייתי חושבת שגם את מושלמת ...בכל אופן, במקום הטוב, השקט מהמולת ה'מי הכי שווה', אני יודעת, באמת, שאני טובה כמו שאני ושזה הכי טוב שאני יכולה. ושאין טעם לנסות או לרצות להיות מישהי אחרת. אני יכולה ללמוד ממנה, לקבל השראה, בלי להתערבב. לאט לאט אני לומדת, ואתמול היה טוב בהרבה מהביקור הקודם...
להיות שלמה עם איך שאני- כאדם, כאמא. זה כל כך מרגיע להיזכר שזה בעצם כל מה שנדרש ממני. לקבל את עצמי, איך שאני, ורק מהשלווה שהקבלה הזו מביאה מגיע השינוי.

[ענת_גיגר*]

אחד הדברים שעוזרים לי להרגיש בטוחה יותר בכל מיני נסיבות חברתיות, זה לצאת מתוך נקודת הנחה שכולם מרגישים כמוני.
כלומר, שכולם בעצם מסתכלים על אחרים ובטוחים שהאחרים מושלמים, שלאחרים יש זוגיות מושלמת, שאחרים אף פעם לא צועקים, שאחרים אוהבים את עצמם באמת האחוזים, שאחרים עומדים על עקרונותיהם וכו' וכו'. אז אם אני חושבת ככה עליהם, אולי הם חושבים ככה עליי? אז בעצם יוצא שאנחנו תיקו, נכון?
נדהמתי לפעמים לגלות אנשים/נשים שהרגשתי נחותה לידם והתברר שהם מרגישים כך לידי. הייתי בטוחה שכל העולם בכף ידם!
זה עוזר לי להוציא לפעמים את העוקץ מהפחדים שלי.
@}

[בשמת_א*]

הנה ענת גיגר אמרה את מה שהתכוונתי בצורה יותר ברורה...

[ענת_ג*]

_אבל יש אמהות שלא מתפרצות כמעט, שנותנות כמעט תמיד את התשובות ה"נכונות", שחיות בעצמן חיים יותר "מושלמים" (אוכלות בריא, עושות יוגה כל יום)
וואו. איפה זה? (בטח בראש פינה) .

[ענת_שן_לוי*]

נראה לי שזה יותר באיזה קיבוץ לא רחוק מראש פינה...

[נטע_ש*]

הטוב שהפורום הזה עושה הוא אמיתי ומוחשי גם בחיים שלי. מה שכן, הוא הפך לעוד אחד מהדברים האלו שאני נאבקת עם עצמי עליהם (יחד עם קפה, סיגריות, טלפון ועוד כמה)
תפרגני לעצמך קצת כיף בחיים
הכל בסדר
החיים יפים @}
מותר להינות
(מנטרה שאני חוזרת עליה לעיתים תכופות/רחוקות, תלוי בתקופה)

ברוכה הבאה, וכל הכבוד על הצעד האמיץ אל עצמך, דרך הבלוג והאתר!!!

[עירית_ל*]

רק לאחרונה נודע לי שמישהי סובלת מולי מרגשי נחיתות ואכן (כמו שענת גיגר חזתה) - זו בדיוק אותה אחת שאני מקנאה בה.

[הלומדת*]

ערב של יום ממש טוב. מצחיק איך לעיתים קרובות הימים שאני הכי פוחדת מהם (למשל היום- בעלי לא נמצא כבר יומיים, הוא עובד, ואתמול הייתה מסיבת רווקות לאחותי אז לא ממש ישנתי בלילה), יוצאים טובים כאלו, למרות הקשיים והאתגרים. כשסידרתי את הצעצועים ממש הרגשתי חום בלב, להיזכר בדברים שעשינו היום, במשחקים ששיחקנו. זה כאילו שפתאום אני יוצאת מהרצף של היומיום ומסתכלת על הדברים ממין מבט-על כזה, כמו נגיד איך שאסתכל על התקופה הזו בעוד עשרים שנה, והיא תיראה לי מתוקה ונפלאה, רק שברגעים האלו אני רואה את הדברים כך כבר עכשיו. ניסוח קצת מסורבל אבל הכוונה ברורה, אני מקווה.
בהמשך לדיון על האמא המושלמת ועל רגשי נחיתות, אז בשכל אני יודעת את מה שכתבתן, על זה שבסך הכל כולם מרגישים (לפחות לפעמים) קצת נחותים או חסרי בטחון, ואני יודעת שגם מולי זה קורה לפעמים. מצחיק שכשזה קורה אני ממש מתאמצת לשכנע אותם שאני לא ראויה לכך, מפחד שיקנאו בי ומתוך כך לא יאהבו אותי, או סתם מתוך הכרות כה עמוקה עם המקום הזה ורצון לעזור למי שמולי. אז למה אני לא לומדת? (טוב אני כן, רק לאט לאט).

תודה על כל העידודים והתגובות.

[מיץ_פטל*]

זה קורה לי לפעמים שאני פוגשת "אמא מושלמת" כזו...וגל הקנאה עולה וגואה....אלא שעם הזמן למדתי שזו בעצם השלכה של אותם חלקים שלי כלפיה. גילתי שבדיוק אותם חלקים שנדמה לי שהם כה מושלמים אצלה הם עודם נתפשים לא פשוטים עבורה עצמה...ואני רק מדמיינת לי שהיא מושלמת ויש לה בעצם גם המון צרות אחרות.וגם למדתי לאהוב קצת את הקנאה שלי כי היא מדרבנת אוותי לעשות ולהתנסות בדברים אחרים.....

אה , גם לגבי המבט של העבר על מה שקורה היום...אוי חשבתי שרק אני עושה את זה...אני אלופת הנוסטלגיות...
זה עוזר לי לצלם רגעים בהווה לזכור אותם לעתיד...וגם עוזר לי כמובן להנות מהרגע עצמו....
איזה יופי של דף...בזכותך קראתי את יוצאים מהבית....וירד לי האסימון לגבי התנהגות ילדי כשאנו במקומות אחרים....

[בשם_המושלמות*]

האמת, זה לא ממש כייף לקבל את התווית הזו. אני ממש לא מרגישה איתה בנוח כשהיא עולה מדיי פעם. אז מה אם כרגע אני עושה את הבחירות הנכונות בשבילי ? גם על זה אני צריכה לקבל על הראש.
לכל אחד יש את הזכות לבחירות שלו ולא צריך כל הזמן לקטלג אנשים לפי 'זה יותר ממני וזה פחות ממני'.
ת'אמת, זה לא ממש נעים.

[מיכל_דמ*]

מוזר... מרגש!!!
ברגעים אלה את שם בחגיגת החתונה. שולחת לכולכם אהבה
וברכות מהסוג השמור במיוחד לכלות וחתנים.
מה יש בה, במדיה הוירטואלית הזו שכל כך "עושה לנו את זה"?, תראי איפה אנחנו נפגשות...
ובנוגע למושלמות: אני חושבת שעברתי עם עצמי תהליך מאוד משמעותי בהקשר הזה מאז שליה נולדה. הרי במשך שנה לפחות בניתי לי תמונת מציאות מאוד ברורה לגבי האמהות, הריון, לידה... ספגתי הרבה רעיונות ממקומות שהתחברתי אליהם (הרבה מאוד גם ממך) וחשבתי שאני יודעת הכל. אפילו היתה בי ביקורת כלפי אמהות ומשפחות שהלכו בדרך אחרת. "רק לא אפידוראל", "אם את אמא תגדלי את ילדייך בעצמך", "לאפשר לתינוק לבכות כמה שצריך", "מוצץ זה לא טוב לילד" ועוד. מאז גיליתי שמי שרציתי להיות לא באמת קיימת, בתוכי. וכמה קשה היה להודות בכך שימים שלמים עם תינוקת (אהובה ומופלאה שלי) מוציאים אותי מדעתי. וכמה מכאיב לאהוב את העבודה שלי ולהתגעגע ליציאה מהבית, ולזמן שלי, ולדברים שאני אוהבת. כמה מצפון מתעורר ברגעים האלו, של ההתפכחות. כן, חשבתי שלהיות 100% אמא זה בשבילי. מסתבר שפחות. אופס.
וגם שקשה לי להעמיד במבחן המציאות דברים שנראו לי קריטיים. טוב אז יש מוצץ, טוב אז קשה לי שהיא בוכה, טוב אני לא נאבקת בסבתות על התנהגויות לא רצויות מבחינתי, וגם לא בבן זוגי. יותר חשוב לי "שלום משפחה" מאשר עקרונות. איזו חלשה.
אם יש משהו שההריון לימד אותי זה לשחרר, את המציאות הפנטסטית ולקבל את זו הקימת. וכך קרה לי גם עם האמא המושלמת. שיחררתי.
ואני רואה שאני מצליחה לספוג בשמחה אמיתית מכל אמא שאני פוגשת משהו מאיר ומלמד, שנשאר איתי. המקום הזה, המשוחרר, מאפשר לי באמת לקבל. מחברה אחת מילים מכילות שהיא אומרת לקטן, מאחרת את החופש שהיא מאפשרת לו, ומעוד אחת את היצירתיות שהיא מביאה אל הפעילות המשותפת. אני מוצאת שאני אפילו עורכת סיכומים עם עצמי, לאחר מפגשים עם אמהות, לגבי מה יש לי שם, כמתנה, במפגש.
ממך קיבלתי הרבה כאלו, ועוד אקבל. תודה על כולן.

(ועדיין, קולות הביקורת העצמית תמיד נמצאים, במידה מסוימת. כנרה שזו עסקת חבילה, אמהות ובלגן בראש, מזל שיש פורומים...)
אהבה רבה.

[הלומדת*]

איזה כיף לחזור לכאן אחרי יומיים ולקרוא את מה שכתבתן. במשך כל השבוע הדיון הזה על האמא המושלמת, כל הדברים שנכתבו כאן, היו אתי ועזרו לי לגדול עוד קצת בקטע הזה. לראות את הטוב בעצמי כאמא, ובכלל כאדם, לקבל את עצמי- גם את החולשות.
קורה לי משהו שקצת מטריד אותי. מדי פעם אני קולטת שהמחשבות רצות לי בראש מנוסחות איך שהייתי רוצה לכתוב אותן כאן, והן מנוסחות כל כך טוב! בבהירות כזו, בתמציתיות, ואז כשאני מגיעה לכתוב הכל נעלם. מה זה אומר? זה בכלל אומר משהו? זה קצת מזכיר לי את התקופה שהייתי משחקת הרבה טטריס, וכל פעם שהייתי עוצמת עיניים הייתי רואה צורות, או כשאני קוראת ספר ומתחילה לחשוב בסגנון הכתיבה של הסופר.

[ענת_ג*]

לומדת, זה נשמע כמו שלבים מתקדמים של התמכרות. אל תגידי שלא הזהרנו.

[עירית_ל*]

לזו שדוברת בשם המושלמות: אמרת לא צריך כל הזמן לקטלג אנשים לפי 'זה יותר ממני וזה פחות ממני' - נכון, לא צריך. אבל לא משום העול שזה מטיל עלייך (מה אכפת לך?) אלא בשל העול שזה מטיל על המקטלג.

[הלומדת*]

אתמול פתאום ראיתי שהדף הזה ברשימת הדפים הכי חמים והתמלאתי גאווה מטופשת (אולי כך מרגישים מפיקי טלויזיה כשהסידרה החדשה שלהם מקבלת רייטינג גבוה).
מושלמת, אנחנו (הקוטרים) מצטערים על אי הנוחות. כמו שעירית כתבה, תאמיני לנו שאנחנו הסובלים העיקריים, ומי ייתן ולטובת כולם נפסיק עם כל ההשוואות הקטנוניות האלו, ומהר.
ואני רוצה לספר שהיום פגשתי אמא, שכביכול היא בדיוק בקצה השני של הסקאלה מבחינת רף המושלמות שלי, ואני לא רוצה לפרט כדי לא לגלוש אפילו בעקיפין ובעילום שם ללשון הרע, היא הייתה חמודה, היה לי כיף איתה, רגוע ונעים, גם הילדים הסתדרו מצויין, ולמדתי ממנה (תודה, מיכל, על הטיפ) על איזון, וקבלת הדברים בפרופורציות, ושהכל בסדר אם אני, מבפנים, בסדר. החיים מדהימים, לא? איך אחרי שבוע של עיסוק באמהות מושלמות פגשתי אותה, ככה, לחיזוק המסקנות ועידוד המשך הלמידה. לילה טוב. הלוואי שאזכור מחר שזה בסדר אם יש בלגן וכביסה להעמיד ולתלות ולקפל, ותיקים שעוד לא פרקתי מהנסיעה לפני שבוע, שבסוף, מתישהוא, יהיה לי כוח ואני אסדר, ושאני פשוט בוחרת לא להתרגש מזה.

[ורד_לב*]

אין לך מושג כמה זמן לי לוקח לסדר תיקים מנסיעות + כלים + כביסה +צעצועים מפוזרים....

[אמא_של_יונת*]

תיקים - עד שבועיים...
כלים, - ממילא לא נגמר אף פעם.
כביסה - כנ"ל.
צעצועים מפוזרים - מה, מסדרים אותם?

[הלומדת*]

אמא של יונת, נשמע שאת די דומה לאמא שלי, רק שאצלך הבת שלך הלכה בעקבותייך (לפי עדותה ב איך מנקים בחינוך הביתי), בעוד שבמקרה שלי, כקונטרה לאמא שלי שהמוטו שלה הוא- הבית אמור לשרת אותנו ולא אנחנו את הבית, מה שאומר שגדלתי בבית מבולגן, עם שערות של הכלב בכל מקום וכלים שנראים אחרי ההדחה כאילו הם לפניה, אז אני מנסה להיות שונה. מה זה מנסה, מאוד מאוד מנסה, באמת, שהבית שלי יהיה נעים, ונעים זה אומר גם מסודר ונקי, באופן יחסי כמובן. בכל אופן תודה על העידוד, זה תמיד עוזר לדעת שאצל אחרים זה גם לוקח שבועיים לפרוק תיקים.

[עדי_יותם*]

תיקים - עד שבועיים...
אני חושבת שזה מהאתר של FLYLADY , בדף הבית, בחלק העוסק בנסיעות - היא אומרת, שהיא פורקת את התיק ברגע שהיא נכנסת הביתה חזרה מהחופשה, אחרת זה לוקח המון זמן. נשמע טיפ מצוין.

[הלומדת*]

סידרתי תיק אחד, ועוד עם תינוקת ביד אחת, וזה היה כ"כ קליל, שכרגיל תהיתי למה לעזאזל לא עשיתי את זה קודם, והייתי חוסכת לעצמי מועקות. אני מסוגלת להכניס את עצמי להלך הרוח של 'זה בסדר, תנשמי עמוק, זה רק תיק ועוד קצת בגדים לקפל וכל הלגו על הרצפה, זה בדיוק עשר דקות לסדר הכל, ומתישהוא יהיו לך עשר דקות + חשק ומצב רוח מתאים', הבעיה היא כשאני עוברת ליד הבלגן בהלך רוח קצת אחר, זה של 'הכל נורא, אני לא מספיקה כלום, החיים שלי בזבל, הבית נראה כמו בסיוטים שלי על איך זה יהיה להיות אמא', ואז התיק והכביסה והלגו הופכים להיות סמל לכל הרע שבחיים שלי שאני פשוט לא יכולה לו. ענת ג, קראתי באחד הדפים שתיארת את הבוקר עם הלחמניות וכל זה, והאמת שזה נשמע ממש מפתה (איך את עושה את זה, את מכוונת שעון?), אבל קצת מטריד אותי שאהיה עייפה אחר כך במשך היום ואשנא את העולם. זה נותן אנרגיות אקסטרא או שאת פשוט מוותרת על זמן האיכות של הערב (כי לזה אני לא מוכנה!!!)
>כמו שאפשר להבין, הלומדת היא לחוצת שינה<

[הלומדת*]

אצלי רמות העייפות הגיעו לדרגה כזו שאני כמעט אף פעם לא מתעוררת לפניהן, וגם כשכן אני מתקשה לוותר על עוד שביב שינה. ולכוון שעון שייך מבחינתי לדברים ששמחתי לוותר עליהם מאז שאני אמא, אז נראה לי שבינתיים הלחמניות יחכו (מה גם שהתנור התקלקל בדיוק כשגיליתי את חדוות האפייה).
ענת, אני חייבת לספר שבאופן ילדותי הדבר שהכי ריגש אותי במה שכתבת הוא וסיגריה בחוץ. מה באמת? תמיד נראה לי שכל אמהות באופן טבעי לא רק שלא מעשנות עכשיו, כמובן, כי מה פתאום שהן יעשנו כשהן מניקות, הן בטח לא עישנו אף פעם ותמיד שתו רק תה צמחים. (אוי, הכללות, הכללות).
>הלומדת מעשנת בתקופה האחרונה סיגריה ביום ומנסה לא להבהל מזה<
איזה כיף. לקחתי לי הפסקת הרגעות כאן, כי כבר הספקתי להגיע למצב די מבהיל על הבוקר, וזה עזר, אני חוזרת אליהן.
אני וחברה שלי אומרות בקטעים האלו-'יש לי לקוח', כדי להזכיר לעצמנו שגם אם לא היינו בבית עם הילדים היינו מן הסתם עובדות או משהו, זה לא שהיינו יכולות להתקשקש כל הבוקר בטלפון.

[הלומדת*]

כמה אני לומדת על עצמי מהכתיבה כאן, בעיקר על מה שהתקלקל בי, שחוסם אותי מלהביע את עצמי, אפילו כאן- כביכול הבמה הכי פותחת ומאפשרת שיש, בגלל האנונימיות, ובגלל שיש מי שקורא את מה שאני כותבת. למישהו שכותב זו הגשמת חלום רטוב- הנה אני כמעט סופרת. אבל הפחדים, שזה לא מעניין, והנטיה לחוסר אותנטיות שנובעת מאותה ידיעה עצמה- שקוראים את מה שכתבתי. כשפתחתי את הדף התכוונתי לכתוב בו כמו ביומן אישי, לא לחשוב על זה שקוראים כדי שזה לא ישתק. אבל זה חזק ממני, לפעמים. כמו כשהייתי ילדה, אחרי שקראתי את "דפי תמר" והתחלתי לכתוב יומן, אבל כל הזמן כתבתי מתוך מחשבה שפעם היומן הזה יהפוך לספר. אבל אני ממשיכה. נותנת אמון בתהליך ויודעת שכך או כך אני כבר לומדת המון מכל העניין הזה, וכרגע לפחות מתגברת על הפחד מ"כשלון" (כאילו שיש דבר כזה).

[ארני*]

אהבתי את הדף , חבל שלא ממשיך .
אגב מה זה בלוג ?

[אמא_מתחדשת*]

לומדת יקרה - אני מאוד מזדהה איתך ומאוד נהנת לקרוא את מה שאת כותבת. אז אני מצטרפת לארני בקריאה להמשך.

[הלומדת*]

ארני ואמא מתחדשת יקרות, וואו. תודה (תנסו למלא את המילה הקטנה והשחוקה הזו בהמון משמעות שמחה ורגש כשאתן קוראות אותה, כי זה מה שהיא מכילה). כבר כמה ימים שאני חושבת על הבלוג הזה (שזה, אגב, מין יומן באינטרנט), תוהה למה אני לא כותבת ובעצם יודעת את התשובה. כי הפסקתי לקבל תגובות, וזה אומר שלא אוהבים אותי ולא רוצים שאני אכתוב יותר (לא בעיני, כמובן, אני הרי יודעת שהכתיבה היא בשבילי ומה אכפת לי אם קוראים או לא. זו הילדה הקטנה שבי שחייבת אישור כדי לתת לעצמה להתבטא).
אני עוברת כל מיני דברים עם הפורום הזה, עדיין...היה איזה שבוע שבמהלכו החלטתי שדי, אני לא כותבת ולא קוראת כאן יותר, כי זה לא עושה לי טוב, כי אני יותר מדי שומעת קולות ממנו בתוכי כאילו הם שלי וזה מבלבל אותי, מרחיק אותי מעצמי, וגם כך אני אדם ובעיקר אמא שכדי לשמוע את קולה הפנימי צריכה שיהיה שקט, יחסי לפחות, ובגלל זה כבר כמעט שנה שאני לא קוראת ספרי הורות למיניהם. אבל חזרתי. אין לנו טלויזיה וזה הדבר הכי דומה לזה שיש- מרתק וקצת פאסיבי (כי אפשר רק לקרוא אם רוצים) ונוגע בדברים שהכי מעניינים אותי בעולם בתקופה זו של חיי, וכל כך חסרים בסביבה הקרובה והרחוקה. אז הפסקתי לעצמי את עונש ההרחקה מהפורום, ועכשיו יש דיון פנימי חדש, בשאלה- החשפות-כן או לא וכיצד?
היום למשל החלטתי (וחזרתי בי שנייה אחר כך) שדי לכינויים, ומעכשיו אני עושה לעצמי וואחד תרגיל בשחרור מפחדי בית הספר וכותבת רק בשמי האמיתי, המלא. מין על החיים ועל המוות כזה, כמו בטיולים ברמת הגולן בקפיצות הגבוהות למים. אולי זה עוד יגיע.
5 דיוקים שהיו לי היום כאמא-
הייתי רגועה גם במצבים מאתגרים מאוד (הרבצות, פיפי במכנסיים הארוכים שנזל גם לגרביים והנעליים שנייה לפני יציאה, וכו'.
הייתי שמחה, צחקתי באמת, נהניתי אתן.
לא נאבקתי בזה שהבית מבולגן. הכרתי ביכולות שלי ובאילוצים.
הכנתי ארוחת צהריים בעשר דקות בלי לחץ
כשהיה רגע קשה נזכרתי פתאום במשפט מהפורום, (שלפעמים צריך לצאת החוצה, לשנות תפאורה), יצאתי החוצה לטיול למרות שלא היה כוח ובאמת הכל השתנה.
ושוב, ממש המון תודה. עשיתן לי את הלילה. מקווה לחזור בקרוב.

[ענת_ג*]

שמחה שחזרת. תשאלי את יונת משהו בקשר לסטטיסטיקות של קוראים ולא כותבים....
קוראים, קוראים, וגם אוהבים. ולרוב האנשים אין אומץ או חשק לנסוע עד רמת הגולן, שלא לדבר על לקפוץ למים.
<ענת חיה בגולן מלא זמן ולא קפצה למים אף פעם>

[הלומדת*]

ענת, וואלה! תודה. כן, אני יודעת. זה סוג של אגוצנטריות כזאת, כאילו-אני התחלתי פה בלוג, ולא כולם קוראים +מגיבים +מרעיפים מחמאות בלי הפסקה? או קי, אז לא צריך. תודה שהגבת, את אחלה ביחסי אנוש וירטואליים (לא רק כאן, שמתי לב לזה גם בדפים אחרים, ואני מתכוונת ברצינות). ובעצם, זה המקום להודות שאנחנו מכירות ושגם במציאות את כזו (אני מתרגלת את נושא ההיחשפות. ואולי בכלל ניחשת כבר?)
ארני- תודה. אני מרגישה לפעמים שהעיסוק הזה בחולשות שלי הוא סוג של טקטיקה שפיתחתי כדי שיאהבו אותי, אולי בגלל שאני יפה (חיצונית), וכילדה כנראה חשבתי (לא ממש בצורה מודעת) שכדי שלא יקנאו וישנאו אותי אני צריכה להבליט כמה אני מסכנה, לא שווה וכו'. היום אני לומדת איך לחזק את הטוב שבי, שבחיים שלי, לאפשר לו לגדול מתוך זה שאני מכירה בו ונותנת לו מקום להיות, ומנסה פחות להתעסק ברע, למרות שזה הרגל וזה מאוד מפתה. אני יודעת שבדף הזה המגמה הזו עדיין לא ממש באה לידי ביטוי...
היה שבוע קשה. בעלי כמעט לא היה בבית, הקטנה במין תקופה של המון בכי, ציצי, ועל הידיים, ויש את העניינים הרגילים של כביסה, בישול , הרבצות, דיבור בלתי פוסק וכו' וכו' וכו' להתמודד אתם, והנה סוף סוף הגיע יום שישי. אני אמורה לנקות את הבית בזמן שהוא בסידורים של יום שישי עם הילדות, אבל הרשיתי לעצמי קצת התפנקות אינטרנטית. מותר לי, לא? (כן!).
אני מאחלת לעצמי ולכולם שבת של שלווה. של שמחה והתבוננות אמיתית במציאות. של הקשבה-לעצמי, לבנות, לאהובי. אני רוצה לזכור שיש מספיק מנוחה לכולם, ועונג, וטוב, ושהמנוחה שלו לא באה על חשבון שלי. יש מספיק לכולם אז לא להידחף, לא לחטוף, גם תורי יגיע. ואם אזכור את זה אוכל לבקש את זה לעצמי, לא לחכות שהוא יבין לבד, ובשאר הזמן להיות עם הילדות ועם בעלי ועם עצמי בשמחה, לעשות את עבודתי בהתמסרות, כי אני אמא, והשבת של אמא היא די דומה לימות השבוע, מה שאומר שאת תחושת ההתענגות והמנוחה עלי להביא מתוך עצמי, ליצור ולחזק ולהבחין בה בתוך הכביכול - שיגרה שנמשכת. שבת שלום.

[ענת_ג*]

לא ניחשתי בכלל )-:
(איך עושים פרצוף הרוס מסקרנות?)
אני נכנסת מעט לכאן בזמן האחרון,(טוב, יחסית לפעם...)
משהו השתנה באתר. אני בעד הרבה השתפכויות חסרות טעם ותכלית, קיטורים התרגשויות וכאלה. ושלא יהיה מצב שמישהו פולט איזה הגיג רגשני ולא מיד כולם מגיבים לו.
אבל הצורך כאן הוא אחר כנראה. ואולי לא. אולי באמת כולם פשוט חוששים בדיוק כמו שכתבת, שיצחקו להם, שישתעממו מהם, שיחשבו "אין להם משהו יותר טוב לעשות??"
כמו שבעלי רכן מעבר לכתפי פעם ואמר " תראי כמה זאת כותבת על משפחתיות ביום שישי בשעה שבע וחצי בערב. איפה המשפחה שלה בדיוק?"
הנה, אני לא מדמיינת את זה, אנשים באמת חושבים את הדברים האלה... וכך אפשר למצוא פה אינספור דיונים ענייניים וקצת פחות הרגשת בית...
אני עדיין, ולא במסגרת אגף יחסי אנוש, מאד אוהבת לקרוא מה שאת כותבת. ותודה על המשפט הזה ששאבתי ממנו הרבה על הבוקר:
אני רוצה לזכור שיש מספיק מנוחה לכולם, ועונג, וטוב, ושהמנוחה שלו לא באה על חשבון שלי. יש מספיק לכולם אז לא להידחף, לא לחטוף, גם תורי יגיע.
ושיהיה לך יום נעים מאד

[בשמת_א*]

משפחתיות ביום שישי בשעה שבע וחצי בערב
מה, הוא פולני?
לא כולם שייכים למוסד "ארוחת ערב עם ההורים בערב שבת".
אצלי עכשיו הילדה משחקת למטה עם השכנים, בעלי נח (גמר היום את העבודה הסמינריונית) והינוקא יונק וישן עלי.

וגם אני קוראת וחושבת. לא תמיד יש לי מה לומר. לפעמים נראה טיפשי לכתוב:
קראתי. את מעניינת אותי. אני אמשיך להיכנס לדף הזה.

[מיכל_מ*]

אחרי שנקרעתי פה בצחוק רועם וסיפרתי לגיא את כל הסיפור, הוא שאל - אז מה החדש?

[החדש*]

iraqi

[עירית_ל*]

גם אני פה צוחקת בקול רם. תידחפי, תידחפי.

[הלומדת*]

שבת אצל חמותי, נכנסתי לכאן בהתגנבות יחידים כשכולם בקפה של שבת אחה"צ, בעלי בא, תפס אותי על חם ואמר-אה, זה מה שאת עושה? בטון בקורתי/משועשע. לכו תסבירו. גם אני צחקתי ענת. תודה על ההידחפות (כל יחס הוא סוג של יחס...)סתם, אני נהנית מהפוזה של זאת שמתה שייכנסו לה לדף. אני אמשיך בבית, כי לא בא לי שייפתח פה דיון. "מה היא עושה שם?", "היא מכורה לפורום של הטבעיים", משם הדיון עלול להתפתח למקומות מרגיזים. אז ביי בינתיים.

[יערת_דבש*]

קראתי את הרוב ואני רוצה לתת תמיכה לצד האקסהיביציוניסטי (או התשומי' אולי) שלך- כיף לקרוא אותך, תמשיכי לרצות תשומי' ולקבל אותו.
מקווה שהביטוי ברור.

[הלומדת*]

יום שישי בצהריים. הזמן השקט שלי. הבית נקי ומסודר, כתבתי קצת, קראתי קצת, הזזתי בנימוס החלטי מחשבות מהסוג של 'אבל עוד לא קיפלת כביסה/סידרת את המדף ההוא/שאבת את השטיח', ונתתי לעצמי לעשות מה שהרגע שלפני מבקש.
יש רגעים שבהם הכל נראה קשה ונוראי. לקוח מתוך הסיוטים שהיו לי כשהייתי נערה ואשה צעירה יותר על איך זה יהיה להיות אמא. באותם רגעים נראה כאילו הרעים ניצחו, והחיים באמת קשים ועצובים. אני מודה על זה שהיום אני כבר לא מאמינה להם, ויש לי את 'מבחן הדיכאון' שיוכיח לי שזה לא אמיתי- כל דבר שאני חושבת עליו (האמהות, הזוגיות, המצב של הגינה שלנו, האבטלה בארץ, זה שלגיסתי אין עדיין בן זוג...הכל.) נראה לי ככה, רע ונוראי, ואז אני יודעת שזה רק מצב רוח. וכשזה חולף, הכל נראה שוב קל, או לפחות אפשרי, פתיר, גם אם מאתגר, ויש בי אפילו שמחה על הקשיים שאני יודעת שיעצימו אותי ויקרבו אותי אל עצמי ואל אהוביי.
לעיתים קרובות המצב רוח הרע מגיע בימים שאחרי הביוץ, בתקופת הקמילה. את זה אני יודעת מזמן, אבל בפעם הזו גיליתי שבתקופה הזו תמיד נראה לי פתאום שאין לי מספיק זמן לעצמי, ומחשבות על בריחות קטנות (הו, יופי, הן משחקות עם עצמן, אני אתחבר רגע לאינטרנט ותוך כדי אקפל כביסה) וגדולות (אני צריכה יום חופש, יום שלם, רק לעצמי. כבר ארבע שנים לא הייתי לבד יום שלם! לו יש חופש כל הזמן, כל האמהות האחרות עושות את זה, רק אני פראיירית) מסתננות אל הסדר הנפלא והקסום של החיים, שבו כפי שכתוב בדף אמון הדדי, הצרכים של כולם מתואמים ואף אחד לא צריך באמת להקריב, והימים הם ימים טובים שבהם אנחנו ביחד בכיף ואיכשהו אני גם מצליחה לכתוב בהם, ולקרוא, והבית נעים ומסודר, ואז יש לי תחושה שאני חיה בעוצמה ובמלאות ולא חסר לי הזמן הזה לעצמי, כל כך לא חסר שבערב אני יכולה סתם להיות עם בעלי וללכת לישון מוקדם בלי תחושת החמצה.
זה גילוי חשוב, כי במקום להתייחס אל המחשבות האלו ברצינות ולנסות למצוא פתרונות גורפים למצב שנובע ממצב רוח רע, אני פשוט מבינה שבימים האלו ורק בהם אני צריכה אולי קצת יותר מרחב, וזהו.
שבת שלום, עונג וברכה וסבלנות ושקט פנימי.

[מיכל_מ*]

מרגש לקרוא, ותודה על התחושה הנעימה שעולה מהמילים האלו @}

[ענת_ג*]

טוב, גם אני כרגיל מתרגשת ממה שאת כותבת. היום תהיתי אם יש לי פרקי זמן ביום שאני לא זוכרת, בהם אני כותבת את הדברים האלה בעצמי. מחשבה מפחידה אם היא תוקפת ברגע של עייפות גדולה. אני פשוט מזדהה עם הדברים יותר מדי. את איכשהוא תמיד נוגעת בדיוק בדברים שמעסיקים אותי.

[הלומדת*]

תודה, ענת ומיכל. כל כך כיף לדעת שריגשתי מישהו במילים שלי, שנגעתי (וזו, בין השאר, הרי הייתה מטרת הדף).
היה שבוע טוב. למה? הכל קצת חמקמק עכשיו, כדרכו של הטוב, אבל אנסה.
כי לא נבהלתי ממצבי רוח רעים- שלי, של הבנות, של בעלי. זכרתי שהם לא האמת, ושהם יחלפו.
כי נתתי לעצמי הרבה השבוע- קראתי בבקרים טקסטים מחזקים, גם אם רק שורה או שתיים (תהילים, 'השמיים שבתוכי'- ספר מדהים ומומלץ בחום, קורצ'אק, דן לסרי- מה שנשלף מהמדף). ראיתי שלושה סרטים בוידאו (אין לנו טלויזיה אז כמעט לא יוצא לי), והשתדלתי לקחת אתי משהו מכל סרט, ביקרתי חברה שכבר המון זמן לא יצא לנו להיפגש ככה- לבד, בערב, בלי הילדים, והיה נפלא. מדהים כמה האמהות גורמת להעריך דברים פשוטים, להתענג עליהם- על שקט, על מוזיקה, על שיחה ללא הפרעות עם חברה טובה. ואני חושבת שכל הדברים האלו גרמו לי להיות הרבה יותר סבלנית ואוהבת עם הילדות, להיות אתן בלי הריצוד הבלתי פוסק במוח של- 'מה אני צריכה לעשות עכשיו /מה אני יכולה לעשות עכשיו /מה הייתי יכולה לעשות עכשיו', פשוט להיות אתן, ועם עצמי, ועם אנשים אחרים, במלאות ובשלווה כמו של טיול בחו"ל.
לפניי סוף שבוע עם חמותי. אני מתפללת לקבלה עצמית, ולזכירת ערכי, ומתוך זה גם לקבלה שלה- שלווה ואוהבת עד כמה שניתן. מתפללת להגנה בפני כל הביקורת והשליליות. שפשוט יהיה נעים. לה ולנו.
שבת נפלאה לכולם, והרבה אהבה. (מרגישה עכשיו שיש לי מספיק לכ---ולם).

[מיכל_מ*]

כל כך פשוט, ויפה, ותענוג לקרוא.

[ענת_ג*]

שבת שלום גם לך, לומדת (מלמדת) יקרה.
אני מוצאת את עצמי קצת מתמרמרת ...את כותבת מעט מדי.
(וידוי טפשי: אני פותחת את מה חדש ו"שומרת" את הבלוג שלך לסוף.)

[הלומדת*]

אוי, תודה, תודה. מנסה למצוא דימוי לאיך המילים שלכן מלטפות אותי מבפנים ולא מצליחה. אז בפשטות שתדעו שזה מה שהן עושות.

[הלומדת*]

שבוע חדש מתחיל, בסימן עייפות ופחד. כבר לילה שלישי של שינה טרופה. היום אני ערה מארבע בבוקר. הדבר היחיד שניחם אותי היה שאשן עם הקטנה בבוקר, והנה היא נרדמה ופתאום העייפות נעלמה, או ליתר דיוק ההתעקשות על הזמן שלי לא מאפשרת לי לחוש בעייפות. כשאני לבד קל לי להיות עייפה, אבל מעיקה עלי המחשבה על היום הארוך שלפני, כשבעלי לא כאן כל היום, על משבר הצהריים שוודאי יגיע והפחד מלהיות אמא מפלצת בעקבות כך...
עונה לעצמי- הכל אפשרי. גם יום עייף וטוב. התגברות פתאומית על בורות מוכרים. וגם אם יהיה רע, לא רוצה ללכת לישון עכשיו מפחד. זו רק עייפות, ובערב אוכל ללכת לישון בשמונה. לחץ שינה- נמאסת. די. אני כבר לא חיילת. עתותיי ברשותי ואני מנהלת אותם לפי בחירתי והכל בסדר.
נדמה לי ששכנעתי את עצמי ! (אבל נראה אותי בצהריים...)

[הלומדת*]

רוצה שיהיה בי כוח, ושתהיה שמחה. רוצה לראות אתכן בנותיי, יותר ויותר, באמת, ולא מבעד לחלומות דמיוניים על איך אתן אמורות להיות ואיך אני אמורה להיות ואיך בעלי היקר צריך להיות אבא. רוצה לדאוג פחות. ולהרפות. להאמין שהכל יהיה בסדר. גם היום (אני לבד הערב, במקלחות+חפיפה וסירוק, ובארוחת ערב שבת. אני עושה קידוש!), גם מחר (שבת, מאתגר כרגיל), וגם בכלל, בחיים. יהיה בסדר. יהיה טוב. הרי בחיים שלי, עד היום, תודה לאל, הכל קורה הרבה מעבר לחלומות, וכל ההפחדות התגלו כשקרים: החיים טובים (גם אם לפעמים קשים), יש דבר כזה אהבה, להיות אמא זה נפלא ומתגמל, כיף להתבגר, חלומות מתגשמים. אז למה אני ממשיכה לדאוג? (תשובה- מתוך הרגל). הלוואי שאדאג בכל יום קצת פחות. שבכל יום יהפוך חלקיק דאגה לחלקיק של אמון, ואמונה, ויגדיל את המרחב שבתוכי, ויחזק, כדי שביום הבא אוכל לדאוג פחות, להרפות קצת יותר.
השבוע עלה בי פתאום משפט מתהילים- 'הרפו ודעו כי אנוכי ה'', ופתאום הבנתי שכשאני מרפה, מוכנה לאבד את האחיזה שלי בכל דבר, לוותר על התחושה שאני מכוונת בכל רגע את מהלך הדברים, להרפות מהרצון בשליטה ומהפחד, אז מגיע ה- 'ודעו כי אנוכי ה'', כי אז כשהדברים מסתדרים בכל זאת מתחזקת האמונה. הנה, לא דאגתי, והדברים בכל זאת הסתדרו. באותו יום מצאתי באיזה דף כאן קישור למאמר של דן לסרי, 'אין מקום בדאגה', שמדבר בדיוק על זה, וזה היה מרגש ומחזק.
קראתי עכשיו את כל הדף שלי, לראשונה מזה זמן רב, והתמלאתי באהבה אליכן, אל כל מי שכתבה כאן, חיזקה ועודדה והגיבה. תודה, אתן נשים נפלאות, תודה שאתן קיימות.

[הלומדת*]

יום שישי בערב, לבד. זה מוזר. הבנות נרדמו בשש וחצי, ואני מצאתי את עצמי מקבלת את מה שכל כך כמהתי לו השבוע. ערב ארוך ארוך, לבד, עם עצמי. וכבר כשיצאתי מהחדר התמלאתי באותו חוסר שקט, בעצבות הישנה, בפחד מלהיות לבד. עשיתי את כל הדברים שרציתי לעשות, שבמהלך היום כשאני לא יכולה לעשותם הם נראים לי כמו הדבר הכי שווה בעולם, הכי נכסף- כתבתי, נכנסתי להמון דפים בפורום, סתם ישבתי ונהניתי מהשקט, עישנתי סיגריה בחוץ- אבל לא היה בזה את העונג והחדווה שיש בזה כשאני עושה את זה במשך היום, במנות קטנות ומדודות של אמהות, נכונות בדיוק למה שנחוץ לי כדי לקבל קצת כוח, טיפונת השראה, דחיפה קטנה אל הרגע הבא.
והלבד. ימים שאני כמהה אליו. כי גם בערב אני לא לבד, אני עם בעלי, ולמרות שאני מתענגת על הערבים אתו, יש לי כל הזמן מחשבות על הדברים שאני מפסידה, על הפעילויות הפרטיות שלי, ה זמן לעצמי המפורסם.
והנה- קיבלתי. ומה אני מגלה? (ונזכרת שמגלה בכל פעם כזו מחדש, כמעט)- שקצת עצוב לי. שהבדידות עוד לא חברה שלי, שאני עדיין פוחדת מהשקט, מחפשת למלא אותו באוכל ודיבורים ועישון ומוזיקה ואינטרנט. ואני אומרת לעצמי- למה בדיוק את כל כך כמהה? כשהילדות שלך יגדלו, יהיה לך את כל השקט שאת מבקשת, ואז גם תצטרכי ללמוד סוף סוף, אולי, להתמודד אתו. אבל עכשיו זה זמן אחר. ניתנה לך הפוגה מכל זה, וזכית בבעל נפלא ובבנות מופלאות ובחוויה המדהימה הזו של בניית משפחה, של החיים בפשטותם.
אבל כמובן שמחר אשכח את כל זה, ושוב אתגעגע אל ערב שקט עם עצמי...
עם הבנות דווקא היה נחמד. ערכתי שולחן חגיגי עם מפה ושמתי אגרטל עם הפרחים שקטפנו קודם לכבוד שבת, לבנדר ורוזמרין ועוד פרח נוי שבעיני היה מכוער אבל הגדולה התעקשה והוא דווקא הוסיף צבע לזר. שמתי מטפחת ועשיתי קידוש והיה טוב, מרגש כזה. קצת הרסתי הכל כשאחרי שני משפטים הקטנה התחילה לצעוק 'הם! הם!", כי הייתה רעבה ואמרתי בקול תקיף (טוב, צעקתי, אבל לא ממש ) שעכשיו עושים קידוש ואחר כך אוכלים, ורגע אחר כך חשבתי בלב שזה לא שווה את זה, (הקידוש את הצעקה), אבל זה כבר קרה.
עוד מעט הוא חוזר. איזה כיף. איזה כיף להודות בזה, שזה כיף. שלא בא לי להיות לבד עכשיו. איזה כיף שיש לי עם מי להיות ביום שישי בערב, שאני לא צריכה לצאת לפאבים או למסיבות כי כל מי שאני אוהבת נמצא אתי, בבית, ואין לי מה לחפש בשום מקום אחר.
תודה (לאלוהים על כל האמור לעיל, לכם על שהקשבתם, על שהפגתם את בדידותי).
שתהיה שבת של שלום.

[מיכל_מ*]

שבת שלום גם לכם, אני עדיין כאן, עדיין מתענגת ומודה לך על השיתוף (כשימאס לך לשמוע תודיעי...).

[ארני_ש*]

שבת שלום ושלוה .

[הלומדת*]

הבית נקי ונעים, ואני לבד עם מועקה קטנה ומוזרה בגרון ובבטן. למה? הנה, ניקיתי את הבית בשעה ורבע (מדדתי זמנים על כל חדר, תודה ל fly lady ), וגמרתי את הסיפור לחברה שלי שיש לה מחר יום הולדת, ויש בחוץ שמש יפה ועצים ירוקים יפים כל כך. אז למה? אני נושמת עמוק ויודעת שאין תשובה ממשית. ככה. ככה זה לפעמים. 'ככה אלוהים עשה אותנו', כמו שאני אומרת לבת שלי לפעמים. ואני מזכירה לעצמי שגם פרח נסגר בכל ערב, וייפתח מחדש בבוקר הבא. אז עכשיו זה הזמן שלי להיות ככה- סגורה. עצובה בלי סיבה.
זאת שהייתה החברה הכי טובה שלי בתיכון מגיעה אלינו הערב. אני קצת חוששת. המרחק בינינו מפחיד לפעמים. היא כבר מזמן לא החברה הכי טובה שלי, אבל זה בסדר, ומי בכלל מחפש הגדרות כאלו. ובכל זאת לפעמים נדמה לי שהחברות שלנו קשורה בחוטים כל כך דקים שאם רק אעשה 'פו' הם יקרעו. רוצה להיות פשוט אני. לתת את מה שיש לי לתת, ולקבל מה שיינתן לי. תודה גדולה לחגית נובק על המאמר שלה בבאופן האחרון (על שניהם, אבל בהקשר הזה על השני), שנתן לי הרבה כוח וחיזוק בלקבל את כל מי שהוא לא אני.
ענת ג, אני מרגישה לגביך לפעמים כמו שהרגשתי כשהייתי מתקשרת בגיל 15 בעילום שם לנער שהייתי מאוהבת בו, והיינו מדברים והיה כל כך כיף, אבל פחדתי לחשוף את עצמי ולא יצא מזה כלום. לגביך עוד יש לי תקוות. טוב, אני כבר לא בת חמש עשרה (איזה מזל!). תודה על זה שציטטת אותי בדף התחלנו בחינוך ביתי. ליטוף ענק לאגו. (טיפשה, אומר קול בתוכי עכשיו, אחרי המשפט האחרון בחיים לא תעזי להיחשף). תודה על זה שכתבת שאני כותבת מעט מדי. כמו שאת רואה לקחתי את זה לתשומת לבי. (אני צריכה רק רמז קטן וכבר אני במגילות).
מיכל מ - לא נמאס לי. האם אי פעם יימאס לי? מעניין. אין לי מושג. כנראה שיש לי חסך רציני בקטע של החיזוקים. אז תודה, על ההענות שלך לזה.
שתהיה שבת של שמחה ושל נחת, שבת חוצלארצית, שכל כוס קפה, כל מילה, כל מבט, כל מגדל קוביות, כל הלבשה ושטיפת ידיים קטנות ודביקות, ייעשו מתוך ההתכוונות הזו. הלוואי.

[ענת_ג*]

לומדת יקרה, בתוך סידורי יום שישי אני מתגנבת לכאן מליון פעם לקטנות,
אז רק ברכה קטנה לשבת שלווה ונעימה מאד מאד,
ואני ממש אשמח אם יצא לנו להפגש. אמרת פעם שאנחנו מכירות והשארת אותי בסקרנות גדולה. אם אני מנחשת נכון, אז ממש כיף לי. (-: (וגם אם לא. גם אם תשארי עלומת שם, ממש כיף להכיר אותך!)

[מיכל_מ*]

אופס, זו הייתה מן התנצלות כזו, חצי בצחוק חצי בגלל חוסר בטחון שלי. אבל אני מודה שטוב לשמוע שהתגובות מתקבלות בשמחה.

אהבתי את ברכת השבת המקסימה. ואגב, קראתי קצת מתחילת הדף ומצאתי פנינים. הזדהיתי מאוד עם הרעיון שהנכונות שלך להענות לבקשות של הבנות הובילה לנינוחות שלהן ובעצם לפחות בקשות. מוכר ופלאי... שבת שלום ומבורך.

[ענת_ג*]

איזה צחוק, מיכל, בקריאה ראשונה חשבתי שהבנות זה אנחנו, על בקשותינו (תכתבי יותר וכו'), ואיך שהתגברה הכתיבה, הפכנו נינוחות והפסקנו לבקש...קראתי שוב ושוב עד שהסתדר לי וננזפתי (על ידי המסך): מי מדבר עלייך בכלל???!!!

[מיכל_מ*]

אבל באמת רציתי כבר להגיד לך משהו כמו "הנה אנחנו נפגשות שוב, כאן ובעוד דפים, מה שלומך, טוב 'לראות' אותך" אבל גנזתי (ע"ע חוסר הבטחון וכו'). אז... טוב לראות ולקרוא אותך @}

[הלומדת*]

יש לי עשר דקות. בתשע וחצי אני הולכת לישון. אני עייפה, וכיף לי לחשוב על ללכת לישון, בניגוד לערבים אחרים, בהם אני הולכת למיטה מתוך תחושת החמצה, כי צריך, כי מחר קמים בחמש ולא בא לי לשנוא את הבנות, את עצמי ואת כל מה שכרוך בלחיות, מקטן ועד גדול. זה בטח קשור לזה שהערב אני לבד, ושוב המצב רוח ההוא, שאני כבר לא מנסה להאבק בו ופשוט מקבלת- שפתאום לא בא לי לעשות כלום, וכל הפעילויות הכיפיות שחיכיתי לעשות אותן כל היום פתאום לא נראות כאלה כיפיות. בא לי להיות פאסיבית, אם הייתה לי טלויזיה בטח הייתי מזפזפת בחוסר מנוחה ומתבייתת על איזו תכנית מפגרת, העיקר לא להיות בריק הזה. אבל באמת שלא אכפת לי שזה ככה. יש בי אפילו מין שמחה על זה, שהנה, אני יכולה ללכת לישון הערב בלב שלם, ויודעת שאני לא באמת מחמיצה שום דבר, לא במשך היום בכל אותם רגעים שבא לי לעשות משהו אחר ממה שאני עושה, ולא בערבים בהם המחשב תפוס או שאני צריכה ללכת לישון. הנה- יש לי זמן ואני בוחרת ללכת לישון. והמתנה שלי היא התעוררות נעימה מחר, תחושת שאני יכולה ליום החדש, אעיז ואומר אפילו- שמחה לקראתו, מתמרנת במיומנות שלווה בין הפיפי הראשון וצחצוחי השיניים והכנת השתייה והקראת סיפור מנומנם בקול צרוד משינה, לבין הצצה חטופה בתהילים או סתם התבוננות באור העולה בחלון, לא בתחושת מסכנות נוראית (אני קמה כשחושך!), אלא מתוך התענגות ושמחה על כך שהנה, הילדות מגשימות לי (בעל כורחי אמנם...) עוד חלום אחד...(לקום לפני הזריחה).
הדד ליין שלי עבר. טוב, עוד שנייה.
ענת ומיכל, תודה שאתן כאן אתי. ענת, המחשבה שאת באמת יודעת מי אני לא מפחידה אותי, לשמחתי.
איזו שבת אני מאחלת לנו? אצלנו זו שבת של התרחשויות והרבה אנשים, משפחה, ואני רוצה להישאר מחוברת לפשטות של הרגע הזה- להענות לצרכי ולצרכי הבנות, לא לצפות ליותר מלהכי טוב שיש- הפשטות הזו שבתחושה של עייפות מתוקה רגע לפני שהולכים לישון, בין שתי מלאכיות קטנות מקסימות. לילה טוב.

[ארני_ש*]

שבוע טוב שיהיה , או שבת שלום , תלוי מתי תכנסי לראות תגובות , גם אני פה איתך כל שבוע . כן ,התענוג הפשוט של ללכת לישון ...

[מיכל_מ*]

גם אני מצאתי את עצמי מתפעלת מזריחות בלתי מתוכננות... את מתארת כל כך יפה הרגשה של סיפוק אמיתי. שוב - תודה לך.

[הלומדת*]

בכל פעם מחדש מפתיע אותי כמה אפשר להעמיק לגבי הדברים שנדמה שהם כבר מובנים לי לגמרי, ברורים מאליהם. למשל ההבנה שהייתה לי עכשיו. שכבתי והקשבתי למוזיקה, נהנית מהפטור שנתתי לעצמי להערב- אני במחזור, עייפה וחלשה קצת, אז הרשיתי לעצמי ערב באמת חופשי. אני לא צריכה לכתוב, או לשטוף כלים, או לקפל כביסה, רק לשכב ולנוח. אבל מחשבות טורדניות הסתננו מדי פעם, כמובן. 'הנה, את כבר לא כל כך עייפה, אולי תלכי למחשב?', או-' תעשי כלים. מחר את תודי לעצמך'. הדפתי אותן שוב ושוב, ובאחת הפעמים הבנתי שאם לא אתן לעצמי את החופש הזה, תמיד ינצח הקול הזה בתוכי שמנסה לגרום לי לקום ולעשות משהו, להספיק, להיות יעילה, לסמן 'וי' ליד עוד מטלה. והבנתי שלאמא בבית רק היא עצמה יכולה לתת חופש, ושאם לא תתן- אף אחד לא ייתן, ותמיד אהיה בתחושה של -"אבל צריך...", ואז העיקר (כמו שכתבת, ענת ג , איפה שהוא כאן בדף) מתפספס. כי להיות עם הבנות תמיד יהיה במקום שני, אחרי כל ה'צריך ים', וזה הרי כל כך לא מה שהתכוונתי.
הלוואי שההבנה הזו תרד אל הקרקע כבר מחר, שאזכור אותה, שאזכור לעצור, לתת לעצמי מנוחה. בעיקר מנוחה מהמחשבות הטורדניות, שתמיד יגרמו לי להרגיש לא בסדר, לא עומדת בקצב. הלוואי שאלמד לנוח.

[הלומדת*]

נפלאות החיים. אתם מכירים את זה שכשנושא מסוים מעסיק אותנו הוא מופיע בכל מיני צורות, בשיחה עם חברה בעניין אחר לגמרי כביכול, במאמר בעיתון, בהתרחשויות של החיים? זה מדהים בעיני. בזמן האחרון אני מעמיקה בהתחברות למי שאני באמת, ולא לפי מה שהייתי רוצה, או נדמה לי שאני צריכה, או לפי מה שהחבר'ה חושבים (בתפקיד החבר'ה בתקופה זו של חיי- הפורום הזה, לעיתים קרובות). להיות אמא סבלנית ומכילה עד אין קץ. להנות מכל רגע של האמהות. להגיד תודה רבה ולרעוד מאושר על זמן לעצמי, אבל לא להנות מדי, חלילה, ולהתגעגע אליהן מאוד. ולא שאין בי את הדברים האלו, אני חושבת שבאופן יחסי לרוב האמהות זה ככה רוב הזמן, ובל זאת יש בי גם צד אחר, שהתרגלתי להדחיק, לדכא, לסתום לו את הפה- הצד שרוצה להיות לבד במשך ימים, שרוצה שקט ומנוחה בלי הגבלה, הכעס וחוסר הסבלנות והתחושות שכל זה כל כך קשה לי.
וזה אומר, למשל, שאם יצא (ובאמת שנאבקתי בזה בכל כוחי, באמת!) ששתי הבנות שלי בגן, ויש לי כל יום שעתיים לעצמי, מותר לי להנות. ומותר לי, בצד הרגישות אליהן וזה שאני מאפשרת להן להישאר בבית כשהן רוצות וחוסר הרצון 'להתמכר' לזה, ולהשאר אמא יותר מכל דבר אחר בתקופה זו של חיי, בצד כל זה אני מנסה לתת לקול אחר להישמע. תני לעצמך להנות. תרשי לעצמך להיות מי שאת. אשה שקשה לה לתת. שסבלנות והכלה ונתינה לא באות לה בקלות. לפעמים כשהייתי מספרת לאמהות שפגשתי על זה שאני עם הבנות בבית הייתי מקבלת בתגובה הערצה- וואו, כל הכבוד לך, אני לא הייתי יכולה, אני חייבת את הזמן לעצמי, אני אמנית, אני חייבת ליצור, חייבים להתפרנס...אתם יודעים, התגובות האלו של נשים אוהדות שהיו רוצות אבל חושבות שהן לא יכולות. ולמרות שנהניתי מהתגובות האלו, הייתה לי תמיד הרגשה שהן טועות בגדול. שאני בכלל לא מה'אמהות האלו', שהן חושבות.

[ענת_ג*]

מתוך הזדהות גדולה, אני מאחלת לך ללמוד לנוח ולהחזיר את עצמך לעצמך.
לפעמים אני מתלוננת ביני לביני שאם הבעיות שלי היו אחרות עכשיו הייתי מצליחה להתמודד איתן, אבל כשהבעיה היא שאין זמן לגיטימי , שקט אמיתי, זמן לגמרי שלך באמת ללא הגבלה הקצבה וחסדים של מישהו וגם בלי הצורך להילחם באינסטינקט לנטוש את עצמך ולרוץ אליהן, אל הבית, אלא פשוט לשרות בשלווה אמיתית, שאף אחד לא מעניק לך בטובו או חוסר סבלנותו, שלווה אמיתית כמו שהיתה לנו פעם, חופש מוחלט לנדידת המחשבות, חופש מוחלט למקרה שמחוסר העשייה צץ ומביא לנו הפתעות, שלוות ההתבוננות... ההעדר של זה הוא כל כך חזק.
אני מנסה, אולי כמוך, להסביר לעצמי שעכשיו זה השיעור, זה האתגר, זאת העבודה. אבל אין לי מספיק שקט להבין את זה...(-:
בקיצור אני כל כך מבינה על מה את מדברת. אפילו עכשיו יש לי רגע חסד במובן הלא נעים של הביטוי. כולם הלכו לקניות ואני תכננתי לשטוף את הבית לכבוד שבת אבל אני כאן על המחשב עם בטן טיפה מכווצת מאשמה על ביזבוז הזמן היקר ולחץ מזה שהנה הם תיכף חוזרים...אני יודעת שזה מוכר לך.
מאחלת לעצמינו את אותו הדבר בדיוק, וגם שבת שלום ושלווה ושמחה.

[ארני_ש*]

שבת בבוקר , כולם ישנים, אני ערה מ-7 ,ברור הלכתי לישון אתמול ב 7 כשהם הלכו לסבתא לארוחת יום שישי.
זה הזמן שלי , וזה לא מפריע לאף אחד .
מעבר לזה כשנמצאים עם הילדים בחוסר סבלנות הם קודם כל מגיבים לחוסר הסבלנות למסר התת קרקעי הזה .
התהליך שאת מתארת באומץ הוא מעגל מחשבתי שנשבר ואין גדילה יותר עצומה מלשבור מעגלים , אז אני מחזקת אותך ומחזיקה לך אצבעות .
וכמו שכתבת , כשאנחנו עסוקים במשהו הוא צץ בכל מקום , כמובן שגם אני עסוקה באותו מעגל בזמן האחרון , אז לא פלא שהוא צץ לי פה לפתע...

[מיכל_מ*]

אנחנו רגילים לחשוב ש"להיות בסדר" = לסבול, או לפחות להראות מוטרד. יש פרק מעולה בסיינפלד, שבו ג'ורג' עושה את עצמו עסוק במשרד ובעצם לא עושה כלום. וככל שהוא נראה עצבני יותר, הבוס שלו מתרשם שהוא עובד מסור יותר.

אני זוכרת שכשישבתי לי במרפסת בשמש עם הגדול שלי כשהיה תינוק קטנטן, התפדחתי כשהשכן ראה אותי. מיד הרגשתי כאילו שאני מתעצלת, מתפנקת, לא בסדר. בין לילות חסרי שינה, וימים מלאים בהקשבה וטיפול טוטאליים, באמת שהישיבה הרגועה הזו במרפסת הייתה החלטה נהדרת עבורי ועבור התינוק שלי.

ואגב, אם אני זוכרת נכון אמבטיית-שמש גורמת להעלאת רמת הסרוטונין - כלומר מסתבר שגם דאגתי כך לשיפור מצב הרוח שלי. היום אני כבר מתחרדנת בלי שום נקיפות מצפון...

[הלומדת*]

תודה, אני מאוד שמחה על המילים שלכן, כי כשכתבתי הייתה לי איפה שהוא מחשבה שבסוף אני אולי לא אלחץ על 'הוסף לדף', ובכל מקרה בטח אקרא שוב, אצנזר קצת אולי, כי אני חושפת פה דברים מוגזמים, מביישים... ואז חזרו אהוביי, מוקדם ממה שחשבתי, במפתיע, ולשבריר שנייה התלבטתי אם פשוט לסגור וזהו, אבל אומץ לב פתאומי תקף אותי ולחצתי על הוסף לדף- בלי לקרוא, בלי לערוך. אחר כך קראתי שוב את מה שכתבתי ואמרתי לעצמי- מה את רוצה? זה לא כל כך נורא. מדהים כמה שקול הבקורת העצמית ערמומי ורשע לפעמים. אז תודה, שגיליתן לי, שוב, עד כמה אני לא לבד ברגשות האלו, בניגוד למה ששוב ושוב אני נופלת לחשוב..
הייתה שבת קשה קצת, שוב הנושא הזה (של הרצון 'להיות בסדר') עלה לכותרות, ולמרות שזה היה כואב זה הביא עוד תובנות בעניין, והנה לפניי שבוע חדש והמון אפשרויות לתרגול.

[ארני_ש*]

בהצלחה

[הלומדת*]

הבטן שלי מפרפרת. אחותי הקטנה ילדה בת, לפני שעה וחצי. כל כך שמחה בשבילה, שזה עבר בטוב. זו הלידה השניה שלה, ואני שמחה על הדרך שהיא עברה מאז הלידה הראשונה, הארוכה והקשה, ועד ללידה הזו שהייתה קצרה ושמחה. וגם על הדרך שאני עברתי כאחות, אז (הלידה התחילה בבית ונגמרה בבי"ח) כאבתי אתה בהזדהות מוחלטת, חסרת תועלת לחלוטין, עד שביקשו ממני בנימוס ללכת וחשתי הקלה עצומה מעורבת באשמה. הפעם היא בחרה מראש ללדת בבי"ח, ואני סידרתי לה את הבית, החלפתי מצעים, עשיתי מה שיכולתי והשתדלתי מאוד לשמוח בזה ולא לדרוש מעצמי באופן מוגזם ומשתק ('תשטפי את כל הבית! תעשי כביסה ותתלי ותקפלי את מה שעל החבל!'). והתפללתי, שרתי את התקווה והרצון והאהבה, וקראתי תהילים והדלקתי נר (אני קצת משוויצה, טוב?). תודה אלוהים שהיית אתנו, ברכות לנשמה החדשה שהצטרפה אלינו כאן. אני מאחלת לכולנו ובמיוחד לאחותי ולבני ביתה ימים ברוכים וטובים.

[מיכל_מ*]

מזל טוב איזה יופי @} כל הכבוד, לשתיכן. ותודה לך על השיתוף הנפלא הזה.

[ענת_ג*]

אוף, איזה מתוקה את. אני בוכה מהתרגשות מהתיאור הזה.
איזה כיף לאחותך שיש לה אחות שהיא אמא כמוך, מזל טוב אושר ושמחה לכולכם

[ענת_ג*]

מיכל, גם לנו היה ככה, הא? חוויה צדית הכי באמצע הבטן שיש...

[מתרחקת*]

הלומדת,
מילים המנסות לגעת אכן נוגעות בלב מי שזקוק להן כל-כך.
גם אני לעיתים מתנתקת מהפורום,מספרי הורות, ממתן עצות.
מתרחקת על מנת לבחון את האמהות מבפנים, עמוק בבטן, ללא משפטים מהדהדים, ללא רגשי נחיתות , והשוואות אל מול "ההורות המושלמת".
מתרחקת על מנת ללמוד מי אני, האם השתניתי ,האם אותם אידיאלים נכונים לי , לאישיותי, לבני ?
מתרחקת כאשר מרגישה מוצפת במידע הנוגע עמוק בתוכי, כאשר ההתרגשות וההתלהבות אוחזים בי כלהבה -
על מנת לא להתאכזב, לא להרגיש שאחרים יכולים ואני לא, על מנת לבדוק ,לא ללכת לאיבוד.

שנים רבות מחיי היו אובדן אישיותי, בצורךלהידמות לאחרים, לרצות, לא לפגוע, מתוךתחושת נחיתות כי האחרים חכמים יותר, רוחניים, בעלי בטחון עצמי.
לא חייתי את חיי ואיני יודעת מי אני.
כיום אני פותחת במסע חיפוש עצמי, בגיל 30, עם ילד, כנראה לפני פרידה מבעלי, ללא מקצוע.

[הלומדת*]

ענת ומיכל, תודה (שוב המילה נראית קטנה, עלובה ומשומשת מדי מכדי לבטא את הרגש בלב, את הכרת התודה).
אני משתדלת להמשיך גם בימים האלו שאחרי את המגמה של יום הלידה. למצוא שוב ושוב את המעשה הנכון לי לעשותו, את הנתינה האמיתית, זו שנעשית מהלב ולא מתוך ספר ההדרכה הידוע-"איך אחיות גדולות אמורות להתנהג אחרי שאחותן הקטנה ילדה". אני מרגישה, עכשיו אחרי שראיתי את הקטנה (המדהימה, מהממת, מלאכית ויפיפיה), שגם כדודה גדלתי מאוד. משהו השתנה, והלב שלי נפתח להרגיש כלפיה בלי מאמץ, אהבה גדולה כל כך. זה לא מובן מאליו מבחינתי, ילדים ותינוקות לא עושים לי את זה ככה, בטבעי (או אולי נכון יותר לכתוב- בלא טבעי, כי נראה לי שהטבעי הוא בהחלט כן האהבה הזו, ולא הדחייה והפחד שילדים עוררו בי תמיד).
מתרחקת, אני שמחה שהמילים שכתבתי נגעו בך. הלוואי שהדרך תקח אותך למקומות מצמיחים, מאתגרים, ובסופו של דבר גם נושאי פירות מתוקים וטובים.
אגב, אחרי תקופה ארוכה שהתרחקתי מספרי הורות והדרכה, חזרתי לקרוא קצת. בזהירות גדולה, שלא אסחף ואאוכל באש ההתרגשות וההתלהבות מרעיונות של אחרים, טובים ומאירים אבל בכל זאת- רעיונות, של אחרים. מיישמת את מה שמתחבר, לא נבהלת וכועסת מזה שבעלי לא מבין על מה כל ההתלהבות (כמו שקרה כבר בעבר עם ספרים אחרים, ואז שנתי נדדה ממחשבות על איך לשכנע אותו שזו השיטה הכי טובה בעולם).

[ארני_ש*]

לומדת- מזל טוב . גם אני לפני הפיכתי לדודה , ומקווה שאצליח לעשות את הדברים שיהיו נכונים גם לי וגם לאם הצעירה.
מתרחקת , גם המילים שלך נוגעות , מאחלת לך הצלחה בדרך , שנראה שלא תהיה פשוטה אבל תהיה שלך

[שיחות*]

וברגע הנכון נעשית הפעולה הפשוטה של לדחוף אותם למקומם
תודה. כמה רענן מבט מן החוץ על פלונטר שנטווה לפעמים. פתאם הכל פשוט נכון, בזמנו, וכמו שהיה צריך.

[אירית*]

ללומדת ולכל המשתתפים. אני כל כך נהנית לקרוא אתכם. גם בשבילי הפורום הזה הוא מתנה, ועזר לי מאד לסלול את הדרך ויש לי ילדים יחסית גדולים (11,8,7). אני מרגישה בחיים שלי היום הרבה אהבה, הבית שלנו הפך להיות בית שמח, עם המון למידה ופעילות חופשית. אהבה זורמת בין כל יושבי הבית וזה נעים. אני פתחתי דף בית אישי ובאמת נתקעתי (הבקורת הנוראית זהו) נורא קשה לתאר את החיים שלי במילים מדוייקות כי הכל מורכב מנימים כל כך דקות וכל דרך שאני אתאר זה לא יהיה זה לכן אני קצת נמנעת. כי יש לי כל כך הרבה מה להגיד ואני רוצה להודות לכן ולהגיד לכולנו כל הכבוד וזה כל כך נחמד לראות שיש נשים וגברים כל כך אינטיליגנטים ורגישים, כאלה שאפשר לשוחח איתם (וירטואלית) יש לי עוד כל כך הברה להגיד. על ההתמכרות לאתר הזה. ועל זה שאני לא שנונה כמו הרבה מהמשתתפים פה. ועוד הרבה הרבה. הרשיתי לעצמי לכתוב כמו ילדה, לא מנוסח לא מצונזר, ללא סימני פיסוק במקום הנכון
שיהיה כל טוב

[שיחות*]

הי אירית, כיף פה בדף של הלומדת אז אני גם מזמינה את עצמי ורק רוצה לגלות לך שלכתוב בשם לא שלך זה אולי פחדני אבל מאד משרת את הכותב שרוצה פשוט להנות מהכתיבה בלי לחשוש שהוא מעלה את עצמו לפני קהל מבקרים שהוא עצמו עומד בראשם כמבקר הכי מרושע....אז תהני לך, נעים לקרוא אותך. ושנונים יש פה מספיק. קצת חסר פה פשוט כתיבה. לא שאני רומזת שאת לא שנונה או משהו אבל אני מקווה שלא תשתדלי להיות. לא בשבילנו.
וגם לך כל טוב ושבוע טוב

[הלומדת*]

בשבת עלתה בי פתאום הבנה מפתיעה. מאלו שתמיד אומרים אבל לא בהכרח מתכוונים אליהן, אני בכל אופן, מסתבר, לא הבנתי באמת עד אתמול. אני קוראת ספר על אמא ששני בניה נהרגו בתאונת דרכים, וכשנולדת לה בת, אחרי האסון, היא לא מרשה לעצמה לאהוב מתוך הפחד שגם היא תמות. בסופו של דבר היא עוזבת אותה ואת האבא כשהילדה בת ארבע. ואז חשבתי פתאום- וואו, יש אמהות ממש גרועות. שעושות לילדים נזקים ממש קשים. בהשוואה לאמא הזו אמא שלי הייתה ממש בסדר. כי בסך הכל, מה היא כבר עשתה? לא הניקה, לא הרשתה לי לישון אתה במיטה כשהיו לי סיוטים, שלחה אותי לבית ספר. וכל זה כי היא לא ידעה אחרת, כי זה מה שכולם עשו. אבל היא גם קנתה לי המון ספרים, ושלחה אותי לחוגים למרות המצב הכלכלי הקשה, ודאגה שיהיה לי חדר משלי (כי לה לא היה והיא נורא סבלה מחוסר הפרטיות). בקיצור, עשתה את הכי טוב לפי אמונתה ומגבלותיה. אבל היא הייתה אתי. וטיפלה בי. ודאגה לכל מחסורי. פתאום ההבנה הזו שקעה בי באמת. וכל הבקורת שהטחתי בהורים שלי בשנים האחרונות נראתה לי פתאום לא הוגנת, חסרת טעם. וכמובן שזה אפשר לי גם עוד שלב בדרך אל קבלת עצמי כאמא, וסליחה לעצמי על כל הטעויות שכבר עשיתי ושעוד אעשה. עוד שלב בדרך להרפייה מכל הפנטזיות שלי על איזו אמא מושלמת ונהדרת אהיה, פנטזיות שרק מתוך אמונה (עיוורת, ילדותית) שאצליח לממש יכולתי בכלל להחליט להביא ילדים לעולם. אם הייתי יודעת כמה קרוב אגיע לאיך שאמא ואבא שלי היו, סביר להניח שלא הייתי עושה את זה...
שיהיה שבוע טוב, נעים, שמח. שאתן לעצמי זכות קיום, ככה כמו שאני. שארשה לעצמי לסרב להיות סבתא של סינדרלה אחרי שהייתי כבר האחות הגדולה של בילבי והמורה בבית ספר והדבורה שפגשה צב והם נהיו חברים. נכון, הייתי רוצה להיות אמא מגניבה שזורמת בכיף על כנפי הדמיון בלי גבולות ובלי תחושת זמן, אבל מה לעשות שאני לא, שלפעמים אני נכנסת למצוקה נוראית מזה?
עושה כמיטב יכולתי. חייבת להאמין שזה בסדר כך.

[אמא_מתחדשת*]

אגב, אחרי תקופה ארוכה שהתרחקתי מספרי הורות והדרכה, חזרתי לקרוא קצת. בזהירות גדולה, שלא אסחף ואאוכל באש ההתרגשות וההתלהבות מרעיונות של אחרים


אני אמא צעירה יחסית (באמהות) ואולי במקום קצת אחר ממך אבל מאוד מתחברת למה שאת כותבת.

הספר האחרון שקראתי לפני הלידה היה הלוחשת לתינוקות.
אחרי הלידה, מתוך לחץ ופחד מגודל האחריות, לילה אחד מותשת עיפה ולא יודעת עדיין להניק בשכיבה...ניסיתי להרדים את בני הבוכה בשיטה שלה. הוא שכב לידי (טוב, על זה לא ויתרתי) בוכה ועטוף בחיתול ואני ניסיתי להרגיע אותו ללא ציצי ולא על הידיים (ואולי זה אפילו לא כתוב בדיוק ככה בספר).

התעשתתי והחלטתי לא לקרוא יותר שום ספר ולא לתת לכל מה שכל אחד אומר לי להסית אותי מדרכי, ממה שטוב לי ולבני ברגע ההווה. כשטוב לו טוב גם לי וזה הלימוד הגדול שלי.

עד שמצאתי את האתר הזה הייתי ללא חומר קריאה

היום,הייתי בסיפרית הישוב וחיפשתי קצת ספרים שמומלצים פה באתר על הורות.
מתוך תחושה שאני כבר די "מבוססת" באמהות ולא אסטה מדרכי.
לא מצאתי את הספרים ברשימה,אז החלטתי לקחת את "התינוק יודע". לראות על מה מדובר ולקרוא מאוד ביקורתי.

עוד לא גמרתי פרק ראשון וכבר עלו להם המון ריגשי אשמה ותחושת האני לא אמא טובה....

מאחלת לך וגם לי, המשך של מיישמת את מה שמתחבר וקבלה עצמית ככה כמו שאנחנו, אמהות אוהבות ולא מושלמות.

[שיחות*]

אני מכירה אשה שהתגרשה והשאירה את ילדיה הקטנים עם אביהם. כך, מתוך בחירה.
זה כל פעם מזעזע אותי מחדש ויש לי גם הזדמנות לנענע לעצמי באצבע הטפות על סובלנות אל השונה וגם להודות ביני לביני: נו, מה שלא יהיה אני אמא טובה.
והיום לקחתי ספר בספרייה שאיך שפתחתי אותו חשבתי עלייך, וחשבתי לצטט לך ממנו אבל מחר בבוקר. (-:

[הלומדת*]

היום החלטתי שיותר לא ארשה לעצמי לצעוק, לאבד את זה לגמרי. שכמו שאני לא מרביצה, כך גם אני יכולה לקחת אחריות ולא לצעוק, ולא לאמר את הדברים הנוראיים שאני אומרת לפעמים, שכואב לי אפילו לכתוב עליהם כך, בלי ממש לפרט. אני ספקנית בדרך כלל לגבי היכולת לעמוד בגבולות מלאכותיים שהצבתי לעצמי, כמו ההחלטות האלו- יותר לא אכעס. ממחר אנסה לא לשפוט, לקבל את עצמי. אבל כאן מדובר במשהו אחר- בקו אדום שאני חייבת להציב לעצמי כי בנותיי, הנפגעות מהחירות הנוראית הזו שאני מרשה לעצמי, לא יכולות לעשות את זה בשבילי. פעם אחת כשרבתי עם בעלי טרקתי דלת. הוא הבהיר לי שמבחינתו זה קו אדום. זה מעלה בו זכרונות איומים מהילדות והוא דורש שלא אעשה את זה יותר, כי כשמתחילים קשה להפסיק. מאז לא טרקתי דלתות. אז היום החלטתי לקחת אחריות ולהציב בפני עצמי עוד קו אדום. היום כבר יצא מזה המון טוב. הצלחתי היום. מתפללת שאצליח גם מחר.
אמא מתחדשת , גם אני קוראת היום בזהירות ומנסה לתחם בעיקשות את האשמה והביקורת העצמית ואת הנטייה לצבוע פתאום הכל בצבעי הרעיונות שבספר. לאחרונה קורה לי לעיתים קרובות שבהתנהלות עם הילדות אני עוצרת פתאום ואומרת לעצמי- רגע, מי חשב את המחשבה הזו? את או יונת שרון? את או בשמת א? את או החברה ההיא או האחרת? ואז תסבוכות שנובעות מכך שאני מנסה להיות מישהי שאני לא, נפתרות בפשטות רבה יותר.
שיחות, אני מחכה לציטוט, אני סקרנית!

[יוליה*]

הלומדת,
המילים שלך באמת נוגעות,
הזכרת לי את אחותי הגדולה, אותה רגישות מיוחדת לפרטים, מתובלת באמונה כנה, וציטוטים מתהילים.
אחותי ובעלה חזרו בתשובה ומגדלים חמישה ילדים. (הגדולה בת 16 הקטנה בת שנתיים)
כל הלידות שלה היו טיבעיות, והילדים הראשונים היו איתה בבית כמה שנים.
את מזכירה לי הרבה שיחות שהיו לנו על להרפות, על כעסים, על הציפייה לשעות אחרי שכולם נרדמים,
כשאני קוראת אותך אני גם נזכרת בהנאה שלי כשאני רואה אותה עושה קידוש/הבדלה (אנחנו להבדיל מהם מאוד מאוד חילוניים).
רק בחודש האחרון יצא לי לומר לה כמה אני מעריכה שמעולם לא ניסתה להטיף את דעותיה על לידה וגידול ילדים ונתנה לזה לחלחל אלי בעדינות נעימה ומלאת השראה.

[בשמת_א*]

רגע, מי חשב את המחשבה הזו? את או יונת שרון? את או בשמת א?
קראתי והתרגשתי מדברייך, ואז הגעתי למשפט הזה ומצאתי את עצמי צוחקת בקול רם.
מה זה בעצם משנה?
מהרגע שהמשפט הזה מדבר אלייך מתוך הראש שלך, זו את שחושבת אותו.
המשפטים "שלי" נוצרו גם הם בתהליך ארוך של השראה מאחרים, ואולי גם את ביניהם.
ועוד רציתי לומר שאני מאוד מאוד מאוד מזדהה עם מה שאת כותבת. אל תצנזרי.
את אולי חושבת שאת לבד, שרק את ככה, אבל את משמשת פה להרבה אמהות.

[ענת_ג*]

לאחרונה קורה לי לעיתים קרובות שבהתנהלות עם הילדות אני עוצרת פתאום ואומרת לעצמי- רגע, מי חשב את המחשבה הזו? את או יונת שרון? את או בשמת א?
גם לי, גם לי!! ולא רק לאחרונה, ולא רק, אם כי גם, עם השתיים האלה. (בעיקר עם חדווה כשר..)
וכשאני לא מתביישת בפינה על כך, אני רק אומרת יא אללה, תודה על המורות הנפלאות. (האמת, לא רוצה להשוויץ אבל אני כבר בכלל לא מתביישת על כך. זה נפלא, זה מצויין. זה של ברי מזל, שיש להם ממי ללמוד!)

[בשמת_א*]

מאמא מיה, אתם רוצים את רשימת המורים שלי?
זה מוגבל למורים שכאן או בכלל?