בלוג התינוק יודע

נוגעת בי עמוק , בחשיפה שלך וביכולת לבטא את עצמך כאן בבהירות ברגישות ועדינות דרך ההתלבטויות, המחשבות והשאלות שאת עוברת דרכן,בוחנת אותם בדרכך ונותנת להם מקום בתוכך .
חשה ממך אהבה גדולה אל תינוקך הקשבה פנימית אל עצמך ואליו ואמון בסיסי בו וביכולות שלו למרות היותו רך וענוג ותלוי בך כל כך.
מבינה את הקושי העצום שאת חווה לקראת הפרידה מחר. ואומר לך כי בכל פרידה יש "פרי ידה"(כלומר ידינו שלנו) וברגע זה הוא נתון בידיך.אם תוכלי למצוא ולחזק בתוכך את המקום שסומך ובוטח בך עצמך(למרות ובגלל הקושי) וכי בחרת עבורו מקום בטוח וחמים עם דמויות שאפשר לסמוך ולבטוח בהן שתהיינה שם בשבילו בעת הצורך. ואת סומכת ונותנת אמון ובו וביכולותיו למרות היותו רך כל כך ("התינוק יודע") לגלות ולקרוא להן באותה שעה של צורך הרי שאותה פרידה יכולה להפוך ממשבר גדול לרגע בונה אמון ומחזק אהבה ובניה של התחלה חדשה לשניכם יחד ולכל אחד לחוד.
יש הרבה דרכים להסתכל על כל רגע ורגע בחיינו.אין רק דרך אחת.

אליה,
מה שלומך היום?

נכנסת לפה רק לכמה דקות.

מותשת.

בבת אחת החיים שלי הפכו מפסטורליה שקטה וסימביוטית להיסטריה רועשת עם קצב חיים מטורף-
ללכת לעבודה, להספיק להספיק להספיק

לפני שאני שואבת חלב במשרד,

ואז שוב להספיק להספיק

נוסעת מהר לקחת אותו מהגן, כדי לא לפספס גם את ההנקה השנייה,

חוזרת לעבודה, להספיק עוד.

וברקע הטלפונים.
היום, כשהחלפתי לו חיתול בבוקר, עושים פרצופים אחד לשני, תוך כדי כך שהשפורפרת תקועה לי באוזן ואני מסדרת איזה עניין שהסתבך בעבודה,

אני חושבת לעצמי, לא בחיוך, ככה הוא יכיר אותי- אמא עם טלפון תקוע באוזן.

והפעוטון.
שני דברים קרו ביחס לפעוטון, שרלוונטיים באופן מפתיע לדף הזה.
אתמול הכנסנו אותו לשם בפעם הראשונה לבד לחמש שעות.
כשהגעתי לקחת אותו, הוא לא חייך אלי. היה בידיים של המטפלת. גם לא בכה. היא אמרה "אנחנו צריכים ללמוד להכיר אחד את השני", וסיפרה שהוא סירב במשך זמן רב להירדם, למרות שהיה עייף.
הלב שלי נחמץ. גם כל מה שסביבו.

הגענו הביתה. בדרך, באוטו, הוא סיפר לעצמו כל מיני דברים בשפת תינוקות.
נכנסנו לבית.
נכנסנו לחדר- החדר שלו, שלנו, עם המובייל והקירות הכחולים והריח הזה המוכר והמיטה הגדולה שבה בילינו את כל הבקרים הקרים שהיו מאז שהוא נולד,
והתגובה הראשונה שלו, פתאומית לגמרי, לא מוסברת ע"י שום גורם נראה לעין, היתה בכי.
פשוט.
קורע לב, מחריש אזניים, ממאן להינחם,
לא ציצי לא ידיים לא ליטוף לא מוצץ לא שינוי תנוחה לא כלום.
רק לבכות.
ונרגע אחרי מספר דקות בידיים שלי.

הדבר השני קרה מספר שעות מאוחר יותר, לפני ההליכה לשינה, בהנקה האחרונה. הוא ינק יותר משעה.
מעולם לפני כן הוא לא ינק כל כך הרבה זמן.
זה היה מדהים, להבין את השימוש שהוא עשה בציצי, נזכרתי במילים שלכן פה, סיגל ב, אמא ל 5 , על הציצי שמעבר לחלב, וזה היה כל כך זה. זה היה ממש ציצי תנחומים. לשנינו.

אחר כך הגיע אחר כך- היום הלכנו לגן מעט יותר מוכנים נפשית וגם טכנית, ובאמת הרגשתי שזו היתה חוויה אחרת בשבילו. הוא חייך, לא בכה, ונראה כאילו הוא לומד להתרגל. גם אני לומדת להתרגל. אין לנו ברירה.

נכנסתי לפה גם כדי להיפרד.
אני מפסיקה לכתוב פה. אני מותשת, אתמול והיום היו ימים מטורפים, רגשית וטכנית, בכל מובן. אתמול היה פשוט יום מטורף בלי דקה מנוחה ועם המון בכי במרווחים הקטנים שבהם הוא התאפשר, מהימים האלה של לצנוח לתוך בור שחור שלא רואים לו את התחתית,

היום מעט יותר מאושש,

אבל חשבתי על כך שאני צריכה מעט להתרחק מפה. קשה לי עם המודל ה"באופני"שמוצג באתר, במיוחד בגלל שכמו עם כל מודל אחר שנתקלתי בו בתקופה הזו, קצת התחלתי לקרא את האמירות שבאתר כ אמיתות שיש לעמוד בהן, שאני נכשלת מלעמוד בהן, ועכשיו זה פשוט נעשה קשה מנשוא.
רשמתי לי בפנקס העליון, לבדוק עם עצמי למה אני כל כך ממהרת לאמץ לי לדת תפיסות הוריות שאני פוגשת מאז שהפכתי לאמא, למרות שאני פחות או יותר יודעת את התשובה
(לא, לא, זה לא אתם, זה אני..)

ובאותו הקשר, כל כך תודה על המילים האחרונות שנכתבו בדף הזה. הן עזרו לי לעבור את הימים האחרונים שהיו מהימים הפחות קלים שזכורים לי בחיי. בעצם. תודה על כל המילים שנכתבו פה. לא רק האחרונות.

זהו.

מודה ועוזב ירוחם.

גדול.

תקשיבי לעצמך.

ת ודה מה-|L| על שיתוף מה-|L|

אני אמא לתינוק בן ארבעה חודשים, רציתי להבין פה משהו האם לתת לתינוק לבכות ממש או שזה בכי שקט כזה? לא ממש הבנתי.. כי אם אני לא פונה לדובוני שלי הוא מתחיל להיות היסטרי ואז הוא נשנק ומשתעל ואז אני כולי ישר בפעולה להרגיע אותו. אמא שלי אמרה לי שלא טוב להשאיר תינוק בוכה כי זה גורם לחנק ולאשכים גדולים כמו של גבר שיכול לגרום לשבר או פגיעה באיבר מין.

שלום זהבה

,
רציתי להבין פה משהו האם לתת לתינוק לבכות ממש או שזה בכי שקט כזה?
לא לתת לו לבכות בכלל... לדעתי.
כלומר לא לתת לו לבכות לבד - זה בוודאי - ולעשות הכל כדי שיהיה לו טוב. אם זה הנקה או אוכל או חיתול או הרגעה או כל דבר שאת יודעת שיעשה לו טוב.
הבכי שלו משדר מצוקה - שלא טוב לו - וזה מצוין שאת כולך ישר בפעולה להרגיע אותו. אלה האינסטינקטים הטבעיים שלך וזה נהדר!
וצודקת אמא שלך, שלא טוב להשאיר תינוק בוכה, אבל בעיניי פחות בגלל מה שציינת, ויותר כי כשתינוק בוכה הוא אומר לנו משהו. הוא אומר: "אמא לא טוב לי, תעשי משהו!".
ואני מניחה שלא היית רוצה להתעלם מכזו בקשה מפורשת...

אליה
נהנתי התרגשתי ובעיקר הזדהיתי עם מה שכתבת, את כותבת נהדר.

רק רציתי להגיד גם:
ספרים שנותנים דרך אחת שהיא הדרך הנכונה, ואין בלתה. וזאת על ידי כתיבת תאוריות שאין להן כל בסיס מלבד דעתה האישית של המחברת. כלומר - תאוריה שמנסה לשכנע אמהות ללכת נגד האינסטינקים הטבעיים שלהן, בלי כל סיבה אמיתית.
גם "התנך" - עקרון הרצף הוא כזה.
אני יותר מזדהה עם המשפטים:

_אני חושבת שנקודת המוצא שלי, כאמא, היא שאין לי מונופול על האמת ואין לי מונופול על האהבה.
יותר מזה, האהבה של אמהות אחרות לילדיהן יכולה רק ללמד אותי, להחכים אותי. לאפשר לי להרחיב עוד את יריעת המודעות.
אני אדם בלי צריבה של אימהות בתוכי. אני צריכה להמציא את עצמי תוך כדי התקדמות. גיליתי שקולות נחרצים על הורות פועלים אצלי בשתי דרכים מנוגדות- או שהם מעוררים בי תחושה של הארה (זמנית), או שהם עושים לי כאב בטן (של אשמה)._
ספרי "הדרכה" מכל הסוגים והמינים הם בעצם "קולות נחרצים" אני עדיין לומדת להקשיב לעצמי ולאינסטינקטים שלי ולא תמיד זה פשוט לפעמים קשה לי לשמוע את עצמי בתוך כל הקולות שמסביב (ספרים, סבתות, אימהות אחרות וסתם אנשים).

גם "התנך" - עקרון הרצף הוא כזה.
לימונדה, האם את מרגישה ש-עקרון הרצף הוא תאוריה שמנסה לשכנע אמהות ללכת נגד האינסטינקים הטבעיים שלהן, בלי כל סיבה אמיתית ?

אליה, תודה על הדף, קראתי את כולו בשלוק אחד הערב. חבל לי שגיליתי אותו רק עכשיו.
החכמתי בזכותו וגם בכיתי בזכותו, משהו ששמתי לב השבוע שכמעט ולא קרה לי מאז שהפכתי לאמא לפני 5 חודשים, ובכי בשבילי הוא דבר קיומי

דרך צלחה

סיגל ב
אני רוצה להשיב לך אבל לא על חשבון הבלוג של אליה
אני לא מכירה כל כך טוב את האתר אז אשמח אם תכווני אותי למקום שמתאים לכך

נדמה לי שב מדור עקרון הרצף יש דפים מתאימים.

לימונדה, את מוזמנת להציץ ב-מדור עקרון הרצף, יש שם כל מיני דיונים על הספר, את יכולה להמשיך את הדיאלוג עם אפרסקים בזה שנראה לך הכי מתאים.

למשל תקפות עקרון הרצף.

יש שיר מסוים שגורם לפצפונת לבכות. בכי תמרורים ממש.
טוב,
אם אתן מתעקשות,
היא בוכה כששרים (ללא זיוף) את חורשת האקליפטוס.
מה אני עושה עם זה? לעורר את הבכי עם השיר ולהכיל אותו?
להמנע מלשיר אותו? לעד?

לעורר את הבכי עם השיר ולהכיל אותו?
למה?
למה לשיר משהו שאת יודעת מראש שיעציב אותה?

להמנע מלשיר אותו?
נראה לי עדיף...

לעד?
אני מניחה שזה ישתנה קצת לפני שלעד יגיע

.
אפשר פשוט לנסות בעוד כמה חודשים ולראות מה תהיה התגובה אז.

_אני רוצה להשיב לך אבל לא על חשבון הבלוג של אליה
אני לא מכירה כל כך טוב את האתר אז אשמח אם תכווני אותי למקום שמתאים לכך_

לימונדה

אפשר להמשיך את השיחה בדף עקרון הרצף.

לעורר את הבכי עם השיר ולהכיל אותו?
גם לי נראה קצת מאולץ לגרום לה לבכי במתכוון רק כדי להרגיע אותה אח"כ.

אולי היא בוכה בגלל שהמעבר לקול גבוה בפזמון צורם לה? אם כן, אני מבינה אותה מאוד

היא כבר לא בוכה ממנו,
וזה כי כל אחד ששמע בדק "אם עדיין..." אם לאו, ולפני חודש הפור נפל על "לאו". דוקא.

גם לי נראה קצת מאולץ לגרום לה לבכי במתכוון רק כדי להרגיע אותה אח"כ.
קומה ג', לא התכוונתי להרגיע אותה (לא קראת את הספר?)

אחרי 4 חודשים אני שמחה להכניס את הספר למדף הפרופורציות המתאים.

את זה את מניקה אותו בזמן שהוא בוכה מכאב=את תוקעת לו ציצי=סותמת לו את הפה
הנקה אף פעם לא יכולה להיות סתימת פיות. הנקה זה דיאלוג, הנקה זו הצעה, ואם הילד לא רוצה, אז הוא לא יינק.

זה הדיאלוג הכי יפה בעולם כל עוד הוא נעשה כשהתינוק בוכה מרעב... אם הוא רוצה קרבה אפשר ורצוי להרים ולחבק...
לפעמים יודעים לפעמים לא יודעים אבל תסכימי איתי שילד שקיבל מכה לא בוכה כי הוא רעב אלא כי הוא זקוק לתמיכה לאמאדולה שתעבור איתו את מסע הבכי בלי התערבויות מיותרות!!!! וכמובן שאם הילד זקוק לטיפול רפואי אפשר לעשות את זה במקביל... זה לא סוטר.

ציצי זה לא רק אוכל

גם שוקולד זה לא רק אוכל, הרעיון הוא שאנחנו לא צריכים דברים חיצוניים כדי "להרגיע" את עצמנו, יש לנו את המתנה הזאת שנקראת דמעות שחוץ מההשפעה הנפשית שלה, יש את ההשפעה הפיזית של ניקוי רעלים מהגוף. כשאנחנו בוכים אנחנו לא צריכים כלום מלבד מישהו שיקשיב לנו.

כשאנחנו בוכים אנחנו לא צריכים כלום מלבד מישהו שיקשיב לנו.
לא מדויק, אבל נניח לזה. בכל זאת, אנחנו כבר לא תינוקות.

בבסיס כל התזה הזאת עומדת ההנחה שהמבנה המנטלי והנפשי של תינוקות זהה לזה של אנשים בוגרים.
הנחה זו הופרכה לחלוטין על ידי מספר עצום של מחקרים.
למעשה, קיים Developmental]ענף שלם psychology[/po] בפסיכולוגיה המוקדש לתיאור השלבים השונים בהתפתחות האדם, המעברים ביניהם, והגורמים המשפיעים עליהם.

הרעיון הוא שאנחנו לא צריכים דברים חיצוניים כדי "להרגיע" את עצמנו
גם תינוק לא.
בהמשך לדבריו של בר עדש. תינוקות קטנים לא תופסים את עצמם כנפרדים או חיצוניים למציאות. הם רואים את עצמם כחלק מאמא שלהם כך שכשהם מתחברים לשד, הם מבחינתם עושים פעולה שדומה לכל פעולה גופנית פנימית אחרת.
שכמנסים ליישם את התאוריה הזאת חשוב לזכור גם שתפיסת הזמן של תינוקות ופעוטות היא שונה משלנו באופן מהותי - מבחינתם הזמן אינו משהו ש"זז". חשוב לזכור שלקטנים בעצם אין תפיסת זמן. הם לא יודעים שמה שקורה כרגע יפסיק לקרות מתישו בעתיד. מה שקורה עכשיו קרה תמיד ותמיד יקרה. תחשבו מה עובר על תינוק שבוכה ואף אחד לא עושה שום דבר כדי לעזור לו להבין מה מציק לו ולהפסיק את זה.

חדשה בעניין, נדמה לי שנאמר בדף התינוק יודע:

ציצי רק לצורך תזונה זה כמו מין רק לצורך רבייה

_בבסיס כל התזה הזאת עומדת ההנחה שהמבנה המנטלי והנפשי של תינוקות זהה לזה של אנשים בוגרים.
הנחה זו הופרכה לחלוטין על ידי מספר עצום של מחקרים._

לא יודעת לגבי מחקרים, אבל תחושת הבטן החזקה שלי היא שאתה צודק לגמרי.
תינוק הוא בכל זאת תינוק. וגם אם מאמינים שהוא גלגול של גלגול של גלגול, אלוהים חנן אותו במגבלות מסוימות ולא הכל בא בבת אחת. ומה שנכון לגבי ילד בן שנתיים לא תופס לגבי תינוק בן שבועיים או חודשיים.

יכול להיות שחלק מהמסרים בספר הם חשובים, למשל:
"חשוב לאפשר לאנשים ולילדים לבכות" או "בכי הוא אמצעי מעולה להתנקות".
וגם "חשוב לא לסתום פיות או הוצאה של רגשות".
או. קי. לקחתי. אבל מכאן ועד לבנות סביב הבכי תאוריה כל כך נרחבת ולנסות לחנך על פיה תינוקות וילדים ??
לא יודעת. לי אישית הקריאה בספר גרמה להגיב פיזית ונפשית בהרבה תהיות וסימני שאלה (בפרק על התזונה היא כותבת שאם לא עברו 3 שעות מההנקה הקודמת, סימן שהתינוק בוכה לא מרעב ... ועוד פנינים שונות).

בסופו של דבר, לעניות דעתי, צריך ללמוד להתכוונן - כל אחד על הילד שלו. ללמוד להיות קשובים לו ולצרכיו וכמובן לאפשר לו לפרוק, לחיות, לצחוק, לבכות, לאכול לנשום וכו'.

בפרק על התזונה היא כותבת שאם לא עברו 3 שעות מההנקה הקודמת, סימן שהתינוק בוכה לא מרעב ...
וזו הסיבה שהפרק על ההנקה בספר זוכה לביקורת קוטלת מצד יועצות הנקה.

ציצי רק לצורך תזונה זה כמו מין רק לצורך רבייה
היום קרה לי משהו שמתקשר לי לזה:
הילדה (שנתיים וחצי) אומרת לי שהיא רוצה לינוק. אני שואלת אותה אם היא צמאה, היא עונה לי "לא". אני שואלת אותה אם היא רעבה, היא עונה לי "לא". ומוסיפה מיד: "אני רוצה רק לינוק...!".
מסקנה: ציצי זה לא רק אוכל

זה מזכיר לי...ובאותו עניין-
הילדה שלי בוכה. בוכה- בוכה.
אנחנו: למה את בוכה? כואב לך משהו?
היא: לא.
אנחנו: אבל למה את בוכה?
היא: כי אני רוצה לבכות!

בזכות העובדה שקראתי את הספר התינוק יודע , אני מאפשרת לה לבכות. אבל לאחרונה נדמה לי שהיא בוכה יותר, על כל דבר, ואני מתחילה לחשוד בבכי מניפולטיבי, לא רק בכי לשם בכי כמתואר למעלה.
היא: אני רוצה משהו מתוק, שוקולד.
אנחנו: אין בבית (בחיי שאין!)
היא: ואאאאא ואאאא ואאאאאא...

או:
אבא נוסע לסבתא, את באה איתו?

לא.

אבא: את באה איתי לסבתא?

לא רוצה.

אבא נסע, חזר. היא: אני רוצה לנסוע עכשיו לסבתא. (השעה כמעט חצות, הם ישנים).
אנחנו: אי אפשר, הם ישנים.
היא- אבל אני רוצה ואאאא ואאא ואאא ואאאאאאאא:-(

אני יודעת שהיא פורקת תיסכולים. אני מעדיפה שהיא תפרוק תסכולים מאשר תצבור אותם אבל- ואבל גדול- בכי זה אולי פורקן בשבילה אבל לא תמיד
חמותי טוענת שבגלל הספר הזה, אני משדרת לה : אני אוהבת שאת בוכה ולכן היא בוכה כה הרבה (באמת הרבה, מכל דבר!). כשהיא בוכה אני תומכת בה, מאפשרת בכי עד הסוף, בעוד שאמי וחמותי ואביה ישר מסיחים את דעתה עם כל מיני דברים, החל בפיתויים מסוג מתוק וכלה במתנות:-\, ממש חינוך קלוקל... ובכל זאת רוב הזמן היא איתי, ונדמה לי שרוב קטעי הבכי הם לאו דווקא איתי ויותר עם מחלקי המתנות בעבור חופן דמעות. מה דעתכם? הייתכן?

חמותי טוענת שבגלל הספר הזה, אני משדרת לה : אני אוהבת שאת בוכה ולכן היא בוכה כה הרבה (באמת הרבה, מכל דבר!). כשהיא בוכה אני תומכת בה, מאפשרת בכי עד הסוף, בעוד שאמי וחמותי ואביה ישר מסיחים את דעתה עם כל מיני דברים, החל בפיתויים מסוג מתוק וכלה במתנות, ממש חינוך קלוקל... ובכל זאת רוב הזמן היא איתי, ונדמה לי שרוב קטעי הבכי הם לאו דווקא איתי ויותר עם מחלקי המתנות בעבור חופן דמעות. מה דעתכם? הייתכן?

לא יודעת. אני אכתוב משהו שהבנתי כרגע לגבי עצמי (וזה יכול להיות נכון גם לגבי ילדים, אבל בטח לא לגבי תינוקות):
בזמן של צער וכאב קורה שבוכים - יושבים לבד ובוכים ובוכים. קורה שממשיכים עם זה עוד ועוד, חצי ערב או חצי לילה, ויש הרגשת היטהרות והתנקות (מניחה שלזה מכוונת כותבת הספר).
בפעמים אחרות, קורה שממשיכים עוד ועוד אבל במקום הרגשת ההיטהרות יש מין מועקה גדולה יותר, נכנסים ללופ של בכי שמוריד למטה בלי אפשרות לעלות. זה הרגע שמתחילים להרגיש חנוקים מבכי והוא לא מביא מרגוע יותר.
ובפעמים אחרות

קורה שבוכים טיפה, פתאום נזכרים במשהו יפה, מחליטים שלבכות אפשר גם אחר כך, והולכים לעשות משהו נחמד או לטייל בחוץ.

כלומר, לא חייבים להתבוסס בבכי כל הזמן, גם כשיש סיבה וגם כשיש תסכול. לא תמיד הדמעות מביאות פורקן, לפעמים הן סוחפות למין מעגל סגור של רחמים עצמיים שרק מושך למטה, לדיכאון.

לכן - אני לא בעד לתת מתנות ולהבטיח נפלאות כדי שילדים יפסיקו לבכות. אבל כן חשוב להתכוונן אל הילד הבוכה ולתמוך בו (הרי המטרה שלך, לא?) לא רק בהכלה, אלא גם בעלייה מתוך הבכי והתסכול והצער. גם בהבנה שיש עולם בחוץ והחיים הם טובים בסך הכל, וחבל להעביר כ"כ הרבה זמן בדמעות.
בסופו של דבר, אמא לא אמורה להיות פסיכולוג שמושיט טישיו למטופל המתייפח. אמא אמורה להיות זו שמראה כיוון להתחלה חדשה, שנותנת כוחות להתחיל מחדש, שתומכת ומאפשרת לראות את הצד האופטימי גם כן. לא מתוך הכחשה של הצער, אבל ודאי לא בהנצחה שלו ובהעלאה שלו על נס. אני אישית אעדיף לשמור בקנאות על קדושת הרגע שבו הילד שלי למשל מצא עניין חדש לגמרי בצעצוע, או שמח לשמוע מוזיקה שהוא אוהב, ולא על הרגע שבו הוא בוכה (כלומר, אם משהו "יפריע לו לבכות", אין לי בעיה עם זה).

ואולי לא צריך להתרכז ברגעי הבכי אלא לחשוב על הסך הכל -- טוב לה? משהו מציק לה? כי כשיש תקופות קשות, אז יש יותר רגעי בכי. אבל הקושי הוא לא ברגעי הבכי דווקא אלא כל הזמן. אם רוצים להתייחס לבכי, זה לא חייב להיות רק כשיש דמעות.

קצת כואב לי שהרבה פעמים אני רואה הפרדה בין תינוק לילד למבוגר, לתינוקות רכים יש זכות מלאה לבכות כמו לכל אחד, מה שכן זה יותר קשה לנו ההורים לדעת מה גרם לבכי. זה מפריע לי כי לדוגמא- אצל 90% מהנשים אחרי לידה יש בייבי בלוז [בכי בלתי נשלט על כל "שטות"] לא משנה אם היא טבעית, אפידורלית או קיסרית, זה קורה בגלל נפילה של הורמונים שהיו ברמה מאד גבוהה בזמן הלידה. אני יודעת שבבתי חולים מעודדים את הבכי הזה כי מבינים שהיולדת עברה "טראומה". לעומת זאת התינוק שעבר בדיוק אותו דבר פיזית והורמונלית הוא עבר מהרחם לבחוץ, הוא עבר מתפקיד עובר לתפקיד תינוק, גם לו קשה גם הוא צריך הקשבה.

הילדה (שנתיים וחצי) אומרת לי שהיא רוצה לינוק. אני שואלת אותה אם היא צמאה, היא עונה לי "לא". אני שואלת אותה אם היא רעבה, היא עונה לי "לא". ומוסיפה מיד: "אני רוצה רק לינוק...!".
סיפור מדהים כי נשמע שההנקה לא באה כדפוס בלימה, היא לא ינקה מתוך כאב היא באמת רצתה לינוק...

ואולי לא צריך להתרכז ברגעי הבכי אלא לחשוב על הסך הכל
נכון זה לא מספיק רק לבכות בתור הורה משתדלים שהילדים יהיו בטוחים, בסביבה רגועה וכמובן המון המון חום אהבה ומגע.

יותר קשה לנו ההורים לדעת מה גרם לבכי
הלא זה כל העניין - יכולות להיות אלף ואחת סיבות לבכי, ואצל תינוק רך לפעמים לעולם לא נדע מה היתה הבעיה. היומרה של הגישה הזו לדעת שבדיוק עכשיו (או בזמן כלשהו) התינוק "צריך לבכות" ולא משהו אחר. מאיפה הביטחון הזה?

אולי זאת "הבעיה" אבל אני מאד בטוחה בהורות שלי, אני עושה טעויות אבל בקטע של הבכי עד היום לא פספסתי יותר מדי בלהבין מה הם צריכים. לא רק זה גם רואים את התוצאות בכך שיש לי ילדים מאושרים.... כל אחד עושה טעיות אבל אני חושבת גם שזה טעות לחשוב שלתינוק אין את הזכות לבכות ללא הפרעה גם עליו עוברים דברים קשים, לידה, גזים, פחדים, דברים חדשים ולא מובנים, אם יש ספק שהתינוק רעב אז להניק\לתת בק' אפילו אם עברה "רק" שעה, אז מההקשבה והתוצאות מגיע הביטחון שלי... מאיפה מגיע הביטחון שלך שהתינוק לא צריך לבכות?

מאיפה מגיע הביטחון שלך שהתינוק לא צריך לבכות?
אצלי הוא מגיע משני מקורות:

התינוק שלי. אם הוא בוכה, וכשאני מציעה לינוק הוא יונק ונרגע, סימן שזה מה שהיה זקוק לו. אם לא, היה מסרב לינוק (קורה הרבה). אני סומכת על התינוק שלי יותר מכל ספר.
מבחינה פיזיולוגית, בכי ממושך אינו טוב לתינוק. אמא ל 5 (רופאה במקצועה) ו בשמת א כתבו על כך במעלה הדף:

כאשר תינוק בוכה עולים בדמו הורמונים המצביעים על מצוקה - אדרנלין, קורטיזול, כמו במצב של סטרס פיסי גדול מאד, או חרדה קשה.(אמא ל 5)
לבכי של תינוק קטן (בן פחות משנה) יש מחיר ביולוגי גבוה ביותר . המערכת החיסונית ומערכת העיכול מושבתות (תלוי באורך הבכי ובעוצמתו, כמובן), והגוף מוצף בהורמונים שהוא לא אמור לחוות בכמות כה גדולה. אם יש הרבה בכי - חלים שינויים כימיים בלתי הפיכים במוח התינוק. (בשמת א)

מחקרים מוכיחים שהבכי הזה יוצא בדמעות וכך מנקה את הגוף מרעלים, במידה והתינוק לא בוכה ההורמונים האלה נשארים לו בגוף, אפשר להרגיש את זה בטונוס השרירים של ילד שלא בוכה.
התינוק שלי. אם הוא בוכה, וכשאני מציעה לינוק הוא יונק ונרגע, סימן שזה מה שהיה זקוק לו. אם לא, היה מסרב לינוק (קורה הרבה). אני סומכת על התינוק שלי יותר מכל ספר.
שתי שאלות
מה את עושה כדי להשתיק אותו אם הוא מחליט לא לינוק? [סליחה על הבוטות]
מה אם כאב פיזי גזים נפילה או רגשי התינוק נבהל ממשהו?
בדף התינוק יודע כתבתי איך הגעתי לספר הזה... בכל מקרה קראתי מלא ספרים בנוגע להורות דיברתי עם הרבה הורים קראתי גם באתר הזה הרבה גישות כמובן שיש לי את המטען שלי... בחרתי ללכת לפי הגישה הזאת כי היא נראית לי הכי נכונה, לא בגלל שזה ספר לא בגלל שסולטר היא פסיכולוגית התפתחותית. זה נגע לליבי זה מה שהיהב חסר לי כל הזמן!
שנה טובה
מיכל

מחקרים מוכיחים שהבכי הזה יוצא בדמעות וכך מנקה את הגוף מרעלים
כתבתי בכי התכוונתי לכתוב הורמונים.

מה את עושה כדי להשתיק אותו אם הוא מחליט לא לינוק? [סליחה על הבוטות]
אני לא עושה שום דבר כדי "להשתיק" אותו.
הניסוח שלך באמת בוטה ולא מכבד. את מניחה (כך משתמע) שכל מי שלא מאמינה בשיטה שלך מנסה "להשתיק" את התינוק בגלל אי יכולת לשמוע בכי.
תארי לעצמך שאפשר להציע לתינוק לינוק (או חיבוק, או כל דבר אחר) לא כדי "להשתיק" אותו, אלא כדי לעזור לו, מתוך תפיסה שהבכי משמש כאיתות "אני צריך זה וזה", ואי הענות לאיתות גורמת לתינוק סבל מיותר (שימי לב- לתינוק- לא לאמא).
את יכולה כמובן לא להסכים לתפיסה הזאת, אבל קצת מוגזם לקבוע שרק מי שחושבת כמוך יכולה להכיל את הבכי של התינוק שלה.

אמא אמורה להיות זו שמראה כיוון להתחלה חדשה, שנותנת כוחות להתחיל מחדש, שתומכת ומאפשרת לראות את הצד האופטימי גם כן. לא מתוך הכחשה של הצער, אבל ודאי לא בהנצחה שלו ובהעלאה שלו על נס. אני אישית אעדיף לשמור בקנאות על קדושת הרגע שבו הילד שלי למשל מצא עניין חדש לגמרי בצעצוע, או שמח לשמוע מוזיקה שהוא אוהב, ולא על הרגע שבו הוא בוכה (כלומר, אם משהו "יפריע לו לבכות", אין לי בעיה עם זה).
קומ"ג ויונת, תודה על כיוון החשיבה הזה, אני רואה איך שזה בהחלט עושה לנו טוב.

אם זה ככה אורית אז אנחנו באותו ראש. זה שאני מקשיבה לילדים כשהם בוכים לא אומר שאני לא מנסה לבדוק קודם למה, ואפילו להציע פתרונות [הם כבר לא יונקים] ואם לא אז הם בוכים בתוך החיבוק שלי כובן. אני לא מחליטה ישר שהם צריכים לבכות, יש איזה תהליך לפני כן. כנראה שזה לא היה ברור אבל זאת גם הגישה של סולטר שבחרתי לאמץ.

בשבילי אמא היא זאת ששם כשצריך אותה, לא מלמדת, לא מכוונת, נותנת מקום בטוח לניסוי ותהיה, זאת שנותנת המון אהבה ודוגמה טובה לילדים שלה.

חדשה בענין, בני כמה הילדים שלך?
כבר נאמר פה ובדף השני שבהחלט יש ערך לגישה הזאת כשמדובר בילדים יותר גדולים ובוודאי עם מבוגרים.
הטענה העיקרית היא שהגישה הזאת לא מתאימה לתינוקות קטנים. אם לא שמת לב - תינוקות קטנים בוכים ללא דמעות!

מחקרים מוכיחים שהבכי הזה יוצא בדמעות וכך מנקה את הגוף מרעלים
סיקרנת אותי. הייתי בטוח שכל העובדות מצביעות לכיוון ההפוך.
את יכולה בבקשה להביא מראי מקום למחקרים האלו?

תינוקות קטנים בוכים ללא דמעות
מי אמר? שלי בכה עם דמעות מגיל 2-3 שבועות.

קצת כואב לי שהרבה פעמים אני רואה הפרדה בין תינוק לילד למבוגר
למרות שכבר אמרו אני אחזור - המבנה הנפשי של תינוק קטן (עד גיל שנה בערך) לא דומה למבנה של פעוט שלא דומה למבנה של ילד שלא דומה למבנה של מבוגר.
זה מגובה במפסיק מחקרים.
למה זה כואב לך?

לעומת זאת התינוק שעבר בדיוק אותו דבר פיזית והורמונלית הוא עבר מהרחם לבחוץ, הוא עבר מתפקיד עובר לתפקיד תינוק, גם לו קשה גם הוא צריך הקשבה.
תינוק קטן לא יכול לדעת שמקשיבים לו, הוא לא יודע שיש הבדל בינו ובין הגוף של אמא שלו ואין לו מודעות לקיומו בנפרד ממנה ולכן לא יכול לדעת שהיא מקשיבה לו
הוא כן יודע שאמא מחבקת ומניקה וכשהתוסיק שלו יבש, לא חם לו מדי או קר לו מדי ואם לא נעים והלא-נעים מפסיק...

מי אמר? שלי בכה עם דמעות מגיל 2-3 שבועות.
אצלנו זה התחיל בערך בגיל 3 חודשים (או שאולי פיספסתי...)
אבל היום היא כבר כמעט לא בוכה (בכי צרחות כזה של תינוקות)
אחרי שבמשך כמעט 4 חודשים הגבנו לכל פיפס, חיפשנו מה מציק וטיפלנו בזה (עד היום לא היה מצב של בכי ללא סיבה שאפשר היה לפתור החל מרעב ועד חיתול רטוב או סתם עייפות)
היום היא מתלוננת ומקטרת ולרוב מיד מקבלת תגובה (מישהו מחליף חיתול, מציע שד, הופך מהבטן לגב/גב לבטן...).
אני מאמינה שהיא למדה שיש על מי לסמוך ואין צורך לצרוח ואפשר להודיע לנו שמשהו מציק לה בלי בכי. לפעמים זה ממש מדהים - היא ממש מודיעה לנו שהחיתול שלה רטוב ומחכה בשקט שנחליף לה!

אני מאמינה שהיא למדה שיש על מי לסמוך ואין צורך לצרוח
בדיוק. גם אצלי.

העובדה שאיני מוצאת כאן התייחסות ישירה אל תינוק תובעני כמו שלי, גורמת לי להפוך לראשונה מקוראת- למגיבה באתר. אמיתי, בן שנה וחצי, הוא ילד מתוק במיוחד, אבל תובעני כלפי באופן שכמותו לא מצאתי בין התאורים האחרים באתר. אקדים ואומר כי הוא השלישי, שהופיע "בלי הזמנה", וחתם סידרה של עוד שני זאטוטים בני שלוש וחצי ושנה וחצי. הנקתי אותו מהרגע הראשון (להוציא את אותן ארבע השעות המטורפות של אחרי הלידה, בהן הפרידו אותו ממני תוך חיוכים מתקתקים והבטחות שמיד אראה אותו) כפי שעשיתי עם אחיו. מצאתי את עצמי מניקה בלי הפסקה, תוך ניסיון לראות סוף סוף את פניו המתוקות לאורך קצת יותר זמן, ולא את גופו המפרכס ואת פניו האדומות תוך בכי עיקש ובלתי פוסק. הנסיון הזה,להביא אותו סוף סוף למקום נינוח ומלא חיים, נמשך עד עכשיו. בשלב מסויים לא נשאר יותר מה לעשות חוץ מאשר להכיל את הבכי. במידה מסויימת ניתן לומר, כי אנו חיים את הבכי הזה כבר שנה וחצי. את הדיאלוגים שלי עם ילדי הגדולים יותר אני מנהלת "מעל הבכי".

אמיתי לא "רק בוכה". כשהוא בוכה, הוא בועט, מושך, צובט, מפיל את עצמו אחורנית, מתנגד לחיבוקים ומתפתל לכל עבר. כך לדוגמא, אי אפשר להחליף לו חיתול בלי שימוש בכוח. הוא לא מקשיב, לא מביט, לא מוותר. אני לא מוצאת אצלו תהליך למידה בכל מה שקשור לגבולות של הבית, לדוגמא במקרים של סכנה (כל הזמן נעמד בכסא בזמן האוכל- למרות שאני מתריעה שכך לא אוכלים ומורידה אותו מהכסא כשממשיך), משחק בטלפונים (נמצא באופן קבוע בתהליך היסטרי של חיפוש אחר הפלאפונים שלנו ודורש אותם, מתעלם לחלוטין ממאות הסרובים העיקשים שלנו). למעשה, הוא כל הזמן רוצה את ההפך. לדוגמא, כשאני מחליפה לו- הוא מתעקש לרדת, וכשאני מסיימת, הוא לא מוכן שאניח אותו על הרצפה ומטיח את גופו אחורנית תוך שהוא לופת אותי ברגליו. הוא רוצה בנוכחותי דווקא כשמסתבר לו שאני בשרותים. אם הוא מצליח במקרה להשתחל פנימה, הוא לא ייתן לי לצאת. הוא רוצה לינוק עוד ועוד, ובלילה, גם לאחר חצי שעת יניקה, יסרב להחליפה תמורת חיבוק. כשמסיים, הוא בועט, גם מתוך שינה, ומבקש להתרחק ממני. אני לא יכולה להמיר את ההנקה בשום דבר אחר.
אם אני מחליטה שלא להניק הפעם, צפויה לי שעת טרור. אם זה לילה, הוא יקרא לי מאות פעמים. אם זה יום, הוא לא יפסיק לבכות, ליפול, לנשוך, "להגן" עלי מפני אחיו. התחושה שלי היא ממש כאילו ש"אין לי לאן לברוח".

חשוב לי להדגיש שהוא מפותח בצורה תקינה (לבד מעליה קיצונית במשקל, שלא נחשבת תקינה כלל עבור כל הצוות המקצועי שליווה אותי) ושאין לו בעיות פיזיות, גם לא כמו "רגישות תחושתית". חשוב לי להדגיש שאף על פי כן הוא מאד אהוב, כי אין קץ לשמחה שלנו כשהוא מחייך או עושה "חוכמות"... הגדולים יותר מתייחסים אליו בכעין שעשוע, גם אל מול בכיו הבלתי פוסק. כך למשל, הבוקר, התחרו ביניהם על שירי נחמה משעשעים בשבילו תוך שהוא בוכה. הם לא מתחרים בו ולא מרגישים מקופחים או מוזנחים בגלל ההתפנות המעשית והרגשית שלי אליו. לפעים, כשאני לא יכולה יותר, ואני בוכה, הם מכילים את זה ומנחמים אותי, אבל לא כועסים עליו.

למרות נקודות האור האלה, קשה לי מאד, ואני מרגישה מאד "מפלצתית" מבפנים, בגלל כל התסכול הזה שגואה בי והכעס שהוא מביא עימו. ונראה לי, כשאני קוראת את הדפים האלה ומתוודעת אל הגישות השונות, החל בהנקה כפתרון לבכי וכלה בהכלתו, שכל התינוקות האחרים הם מלאכים עדינים, לעומת השדון הזה שלי שכל כך קשה לו לחיות. והנראה לי גם, שהדעות השונות שלכן מתגבשות לפי הפידבק שיש מן הילד, אבל אני איני יכולה למצוא את עצמי בשום כיוון, וכל כך חבל.

התיאור שלך מזכיר לי שני דברים -
1 - יש ילדים שרגישים למזון שאמם (המיניקה) אוכלת. הנה תיאור של מקרה קל יחסית מסוג זה.
2 - נתקלתי האמהות המתארות ילדים שצורחים וצורחים וצורחים (בלי סיבה שהן מוצאות), ומתישהו בגיל שנה-שנתיים פתאום נרגעים. כשהם יכולים לזחול בעצמם, או כשהם יכולים לדבר - כל ילד והענין שלו. מה שמשותף בסיפורים הוא הפער העום בין התינוק שלאמא מאוד מאוד קשה אתו, לילד הרוגע שיש להן עכשיו.

דתיה אחת - אין לי עצות, אבל קבלי ממני

ענק

דתיה אחת - אין לי עצות, אבל קבלי ממני

ענק

תודה לכל המגיבות. החיבוקים הוירטואלים באמת עוזרים.
שאלת הרגישות לאכול לא נחקרה עד העומק, מאחר ובשלב בו ההנקה היתה התזונה היחידה שלו, ולא היה שייך לדבר על התנהגות בעייתית מלבד הבכי הבלתי פוסק- הייתי כל כך חלשה, שלא הייתי מסוגלת לעשות מעקב אחרי הארוחות שלי ולחפש את הקשר הישיר בינן לבין כמות הצרחות שלו.
לגבי האפשרות שהוא יירגע לפתע, חוש ההשרדות שלי מכריח אותי להאמין בכך כל בוקר מחדש. עם זאת, אני מרגישה שדפוסי ההתנהגות הבעייתיים יעלמו רק אם אשאר סבלנית ואגיב בצורה הנכונה, ה"מכילה"...

לעשות מעקב אחרי הארוחות שלי ולחפש את הקשר הישיר בינן לבין כמות הצרחות שלו
יש דרכים אלטרנטיביות לבדוק רגישויות, למשל IPEC.

שלא הייתי מסוגלת לעשות מעקב אחרי הארוחות שלי ולחפש את הקשר הישיר בינן לבין כמות הצרחות שלו
יש בהחלט קשר בין תזונה וגם לבין בעיות התנהגות אחרות חוץ מצרחות (שאולי נובעות מגזים שנגרמים מרגישות)
אפשר לבדוק את הרגישות שלו למזון לאו דווקא ע"י מעקב ודיאטה (=עבודה קשה)
אלא לעשות אבחון בשיטת IPEC או סתם בקינסיולוגיה (מבחן שרירים) ולגלות למה הוא רגיש. היתרון של IPEC הוא שאח"כ גם אפשר לנקות את הרגישות ולהנות מכל האוכל שהיה "אסור"
(רק הצעה)

הייית בודקת גם רגישויות אחרות, לא רק למזון- לכימיקלים, לרעש, למגע.
תמי גלילי כתבה פה הרבה על רגישויות מסוג זה. אולי תרצי להזמין אותה להשתתף בדיון.

וגם אני מצטרפת, דתיה אחת. גם לי זה נשמע כמו ילד שמאוד סובל מרגישות למשהו, שאף אחד עוד לא איתר.
וגם אני כמובן ממליצה על אייפק, בחום רב.
אני אתן רק דוגמא קטנטנה: הבן שלי (עוד קצת מידע על הרגישויות שלו בדף בקשה מיוחדת של בשמת) צרח בצורה מחרידה בנסיעות. ממש השתדלתי לא לנסוע לשום מקום במשך חודשים, אבל לפעמים צריך. חשבנו שאולי קשה לו להיות קשור בכסא, אולי הוא צריך לינוק, דברים כאלה (לפיפי הייתי עוצרת לו).
יום אחד, כשהיה כבר בן שנתיים, מישהי מבאופן העלתה את הרעיון שאולי הוא לא מרגיש טוב בזמן הנסיעה, שאולי יש משהו שקשור למנגנון שיווי המשקל באוזן או משהו. באתי למטפל האייפק שלנו ואמרתי "בוא נבדוק את עניין הנסיעות". באמת עלה שיש רגישות פיזית. הוא אפילו לא זיהה איזו רגישות בדיוק - רק זיהה איך לטפל. טיפל.
מיידית, ירדו 95% מהבכי והצרחות בנסיעות. כל חיינו השתנו. מיידית! על המקום!
ורק לחשוב שהייתי יכולה לחשוב כבר חודשים קודם שיש פה פשוט איזו מצוקה פיזית, משהו כמו בחילות בנסיעה, שאפשר היה לטפל בה!

אליה הי,
אוהב מאד את אופן הכתיבה שלך , ומאד מתחבר לרעיונות של "התינוק יודע".
מתלבט נורא לגבי ברית מילה כן או לא. ברור לכל מי שהבין את הספר והתחבר אליו שברית מילה היא הוספת עוד טראומה (ועוד איזה) לטראומת אותן צובר \ עובר התינוק. מאידך כנראה שלא לימול את התינוק ולתת לו לגדול עם חריגות מסוימת בתוך החברה הישראלית היא גם אולי מעשה "לא נכון" ? אני מסוגל לשאת את הקושי החברתי שבליהות אב חריג שלא מל את הבן שלו , אבל אני לא בטוח שזה הדבר הנכון (ברור שאין דבר כזה "הדבר הנכון" מקדים תשובה לכל מי שיענה לי - "אין דבר כזה נכון" - אבל יש דבר כזה דעה של אנשים שאתה מעריך את דעתם

.
תודה ובהצלחה לכולם

יש באתר המון דפים על ברית מילה.
ממליצה בחום לקרוא שם..
וגם יש ארגון שנקרא: קה"ל. ובו אתה יכול לקבל מידע על מספר הילדים השלמים בארץ [נראה לי שיש יותר ממה שאתה חושב].
והם גם מארגנים מפגשים בהם אתה יכול לפגוש עוד מתלבטים וגם הורים לילדים שלמים ולשמוע מחוויותיהם ונסיונם.

לגבי הנושא הספציפי- חריגות דווקא בגלל משהו שהוא רוב הזמן בתוך המכנסיים והתחתונים?
ואם הוא יהיה שמן הוא לא יהיה חריג? ואם הוא יהיה נמוך? ואם יהיו לו משקפיים?

ממליצה בחום לקרוא את הדפים בנושא. מדור בלי ברית מילה
וגם יש בתפוז פורום לנושא עם עוד מידע...

תודה, אב טרי.

הרבה זמן לא כתגבתי פה בדף הזה, אם כי מדי פעם מבקרת.

ממרחק של שנתיים והרחבה נוספת של המשפחה שעכשיו היא (ה"מרחיבה") בעצמה כבר בת 9 חודשים, אני חשה ביחס לדף הזה בעיקר מן סוג של צער.

היום אני חושבת שהספר הזה "נדבק" לחוסר הבטחון ההורי של מי שברגע אחד ופתאומי (אז מה אם קדמו לו תשעה חודשים של בטן מתנפחת) עברו את המהפך הכי גדול בחייהם. המעבר מהיות אדם יחיד להיות אדם שהוא הורה, אני חושבת שאין שני לו בעוצמות הרגש שהוא מעורר. וכשאני אומרת רגש, אני מתכוונת בעיקר לחרדה, גם אם לא הייתם תופסים אותי מודה בזה בחיים, אז. וכאילו זה לא מספיק בעצמו, נוסף לזה גם הבכי הזה, המאיים, הקורע, הסוחט, הבוחש בנשמתך, והנה מגיע ספר שמסביר לך. שזורע מעט אור בשדות החושך הנצחיים של "אולי אני לא עושה את זה כמו שצריך, אולי אני פשוט אמא רעה"- מה פתאום, הכל בסדר. התנוק בוכה כי הוא צריך. לא , לא צריך לנסות להרגיע אותו, להיפך.

אהה. אנחת רווחה. אני בסדר.

כשילדתי את הקטנה, אבל גם כבר במהלך ההריון חשבתי כמה זה לא הוגן, שאיתה זה כל כך טבעי, כל כך זורם. שאני כבר מכירה אותה מהרחם, וכל אולטראסאונד (והיו בערך חצי מכמות האולטרסאונדים של ההריון הראשון) הוא הזדמנות להיפגש, להגיד שלום, לדעת שזה יהיה בקרוב...
וזה לא שהיא בכתה פחות, אולי היא אפילו בכתה יותר בהתחלה, אבל כשהיא נולדה כבר הייתי אמא. אמא גם בעיני עצמי. אמא שיודעת, שלא צריכה שהתינוק שלה יידע דברים בשמה או במקומה.
או אולי בעצם לא צריך לכתוב את כל זה. לי הספר עזר כשהייתי צריכה עזרה. אחר כך ידעתי להניח אותו ולא לחזור אליו.
צריך לומר הרבה בזכות ההורות הבטוחה. השלמה (אך הלא מושלמת) הלומדת עצמה תוך כדי הליכה ויוצרת את עצמה כמודל יחיד, לא ניתן לשכפול, ושאינו משוכפל מאחר.

את זה כבר אמרתי פה כשהיה לי ילד אחד- את הכמיהה הזו ל"דת הורית"צריך להבין מהמקום החרד והאנומלי לחלוטין שבו היא נוצרת. כמה נעים היה לגלות שאחרי הלידה השניה הכמיהה הזו נעלמת. אולי כי פשוט אין לה מקום בין ערימות הכביסות והחיתולים (-אנחנו מיינסטרים חד פעמי..)

בכל אופן.

קצת בשביל לסגור מעגל עם עצמי.

וגם, בהזדמנות הזו, להגיד תודה לאמא ל 5 , שהמלים שלה הדהדו אצלי הרבה אחרי שנכתבו פה בדף.

כשאתה אמא לתינוק, ה"להיות" הוא משהו שקורה בלילה, כששקט. ביום זה מצב צבירה אחר.

זה משפט מעניין ביזארי...
כמו ציור של אשר...
אין לו הגיון ויש לו תמיד צלע אחת מיותרת כשני אוהבים שוכבים שחבוקים ויד אחת של שניהם תמיד תסבול...

בין הודאות לסימני השאלה שבהורות לתינוק שנולד לא מכבר, חייבת לעמוד השאלה: מה באמת אנחנו יודעים על העולם שהוא חי בו? ולצידה צריכה לעמוד התשובה: כמעט כלום, אבל זה לא עוצר אותנו מלהמשיך ולנסות.

הרבה תינוקות מביטים בי בתימהון. חלקם בריכוז גדול. אני תמיד שותף לחוויה שיש כאן משהו שאני עיוור לו והתינוק מבחין.

שלום דתיה אחת

מקריאה של התיאור שלך על הקטנקן שלך, עלתה בי מחשבה אחת- קרניו סקראל-
שיטה שבה בעצם מאזנים את הגוף/נפש. ממליצה בחום.

קראניו סאקרל לא מתעסק בנפש
זו שיטת טיפול פיזיולוגית לחלוטין
שהתפתחה מאוסטאופטיה
ואפשר לנסות קודם כל טיפול אוסטאופטי
המטפל מזהה אם יש בגולגולת עצמות שהמפרקים בינהן אינם משוחררים , עצמות שלא יושבות נכון זו לעומת זו;
כשיושבות נכון - הגולגולת יוצרת נפח מקסימלי, אין לחצים על המוח, על כלי דם, על עצבים, על בלוטות הורמונליות.
אצל יילודים ותינוקות קטנים, סימנים קלאסיים לבעיה שנובעת מלחצים כאלה הם קשיים ביניקה, התקפי בכי בלתי מוסבר, בעיות שינה, בעיות עיכול, תינוק ש"זורק" עצמו אחורה תוך הקשתה של הגב
א-סימטריה של הפנים או הגולגולת - מובן מאליו
ההמלצה היא להביא כל תינוק לאוסטאופת, כי אצל רובם משהו זז - לידה עושה קווץ' רציני ; על אחת כמה וכמה אם זו היתה לידת מלקחיים.
ככל שמטפלים בגיל יותר צעיר - כך הטיפול יותר מהיר.
מעצמן העצמות לא תסתדרנה, ובגיל מאוחר יותר הן תגרומנה לבעיות אחרות (למשל, כאבי ראש)
המיתוס אומר שבחו"ל יש בתי חולים שנותנים טיפול אוסטאופטי ליילוד לפני השחרור כחלק סטנדרטי מהטיפול

דתיה אחת - קבלי חיבוק.
אני ממש משתתפת יחד איתך.
נשמע ממש קשה מה שעובר על כולכם. גם עלייך, גם על אמיתי , על כולם.
קבלו חיבוק וחיזוק.

אנונימי

אני מרגישה כל כך רע.אמנם מעולם לא השארתי את התינוק "לבכות" אבל בהיותי מטפלת כמעט לבד בשני ילדי, אני מוצאת את בני בוכה כי אינני יכולה לגשת אליו מידית.

מה לעשות? למה כל טעות שלי (ואני עושה הרבה כאלו) גובה מחיר כה יקר ונזק בלתי הפיך?

שונאת את עצמי עוד יותר. כותבת ודומעת. לא יודעת איך מתקנים ומה עושים

P, אזעקת ארגעה (-:

ילד שאת לידו, ובוכה, בכל זאת רואה אותך! בכל זאת הוא לא לבד. הוא לא מבסוט מזה שהוא מחכה, ולכן הוא בוכה, אבל זה לא בהכרח בכי של "סוף העולם הגיע ואני נטוש לבד". (בן כמה הוא?)

לא חושבת שאת צריכה להכנס לזה שכל טעות שלך היא בלתי הפיכה. זה לא בדיוק נכון. ואת עושה כמיטב יכולתך. ומשתפרת והולכת, כי עובדה שאת גולשת כאן וחושבת על האמהות שלך.

אם את כותבת "שונאת את עצמך" ברצינות ולא כביטוי - אז יקירתי את צריכה קצת תמיכה לא-וירטואלית....

שלום לכן ולכם.
היה לי חשוב מאוד לקרוא את מה שנכתב כאן.
הדבר האחרון נכתב לפני שנה ממש, אז אני מניחה שכולם כבר עברו את המשברים או עומדים בפני משברים חדשים.
ובכל זאת, רוצה לכתוב כמה דברים שעלו בי בהקשר ישיר לנושא המקורי, הספר "התינוק יודע".
התחברתי מאוד לדברייך, אליה, וביקשתי מהחבר שלי שיקרא - תיארת בדיוק את השלבים שאני עברתי ביישום, למעט אחד, האחרון לעת עתה.
גם אני, מתוך חשש, מתוך מוסכמות, לא הצלחתי בהתחלה לתת לבני למצות את בכיו (ומאחר שקראתי את חוסר ההבנה של חלק מהכותבות: רק אחרי שווידאתי שאין משהו חיצוני שאני יכולה "לטפל בו" עבורו), ולאחר כמה דקות הצעתי לו ציצי.
אבל מה - לקיחת ציצי, לפחות בגילים מסוימים, זה רפלקס. אז הוא לקח, ואני חשבתי שעשיתי טוב.
כן, עשיתי טוב להשגתי אז, אבל לא די טוב לדעתי היום - שבועיים אחרי.
לאחרונה הוא הפסיק לקחת ציצי כרפלקס, וממילא רציתי לבחון את השיטה כראוי, ולתת לו לבכות עד הסוף.
זה מדהים. אם אני לא נשברת - הוא יוצא מחוזק. עירני - ולאו דווקא מעוניין לאכול, או שהוא הולך לישון, אבל הוא לא נראה מותש מבכי, הוא נראה משוחרר.
מה שהיה לי חסר עוד בין כל התגובות והדיאלוגים, זה תשובה אחרת לכך שמטרת האמהות היא להקל על מצוקות התינוק והילד. אני חושבת שלא צריך להעמיד תינוקות בניסיון (זה בערך מה שאומר ויניקוט?), אבל אני כן חושבת שמהות האמהות היא ללמד את התינוק והילד להתמודד עם מצוקות, שכאלה בוודאי תהיינה לו.
ולדעתי - בכי והיכולת לבכות הם כלי ראשון במעלה.

הגעתי לבלוג הזה במקרה. חיפשתי חוות דעת על "התינוק יודע", אבל אני חדשה כאן, אז חשבתי שהדף ההוא ריק... אם הטפשת שלאחר לידה לא תמנע ממני את הזיכרון הזה, אני מניחה שאקרא אותו בקרוב.

כל טוב לכל האמהות והאבות.
מי ייתן וכולם יתחזקו ממשברים וילמדו מהם,
בלי רגשות אשם ובלי חרטות עמוקות,
אבל עם יכולת להפנים ולהשתנות כראותם לנכון.

חברות וחברים יקרות ויקרים!
כמה מרגש לקרוא כאן הכל וכמה מרגשים התהליכים שקרו במהלך השנים - במיוחד שלך אליה.
אני מכירה את ספרה של סולטר היטב מלאחר לידת בני הראשון שהיום בן 4 וכמוך אליה ניסיתי לשלבו באמונותיי ובתפיסותיי לכיצד מגדלים תינוק קטן. היו רגעים קשים מנשוא ,היו רגעים של אושר גדול והיו גם רגעים של שגרה מונוטונית. מאז עברו ימים ולילות, נסיונות ותהיות, ילדי השני בא לעולם וגם איתו עברנו בכל שבילי הנסיון - אך כפי שכתבת גם את "אבל כשהיא נולדה כבר הייתי אמא. אמא גם בעיני עצמי" כך גם חשתי אני והידיעה הפנימית כבר יצרה משהו אחר - משהו שלם יותר. גם הוא כבר בן שנתיים ועדיין אני לא יודעת מה בעצם הדבר הנכון.
ככל שהזמן עובר וככל שאני מעמיקה עם עצמי פנימה כאדם וכאמא כאחד מתבהר לי יותר ויותר - שאני, אך נדמה לי שכולנו - כל בני האדם בעצם לא יודעים (בראש) כלום!!! אנחנו חושבים שאנחנו יודעים, אנחנו מתנהלים לפי חוקים ותרבויות אך בעצם מי יודע שכך נכון ואחרת לוא??! וככל שאני שמה זאת מול עיני - זה מחבר אותי אל הרגש והידיעה הפנימית הנשמתית - שרק פעולה מבפנים בתחושה והרגשה מדוייקת שמה אותנו במקום הנכון לנו לאותו הרגע ואותה השנייה. ורק הקשבה אמיתית למקום הזה - ממקום ארצי של מה נכון לי לכרגע לכאן ועכשיו מביאה אותנו למקום שלם יותר. יחד עם זאת זה דורש ממני עבודה מרובה ומחוייבות לעצמי ולילדיי. וכדי לחבר את כל מה שכתבתי לכאן ועכשיו היום לאחר גידול שני תינוקות ולאחר שפתחתי תינוקייה עם חמישה תינוקות קטנטנים אני יכולה לומר שכל ילד הוא עולם ומלואו וכל אמא היא עולם מלא בפני עצמה כך שאין נכון כללי יש מה נכון לי כרגע! - ואצלי בתינוקייה כאשר תינוק צרח ללא הפסק - כן חבקתי והקשבתי לו אך גם נתתי מוצץ והצעתי חלב או נענוע על הידיים ובימים קשים במיוחד השתמשתי במסך המרובע שלא לומר טלוויזיה(מילה גסה?אני לא יודעת!) וחיכיתי שתהיה רגיעה כללית. ובעיקר ניסיתי להרגיש מה קורה לי בפנים כשכל זה קורה וכשנתתי גם לזה מקום - באופן מופלא זה השפיע על הסיטואציה וכמעט תמיד גרם לשלווה והרגעות של כולם. והאימהות? - פרגנו ולשמחתי הרגישו גם הן את האהבה וההכלה .
הורות שלמה? ללכת בעקבות הלב (יש גם ספר כזה) לעצור ולהרגיש ולהמשיך....וחוזר חלילה.
באהבה
זוהר