ראו גם: התינוק יודע / לאפשר לתינוק לבכות
דף מומלץ
בלוג התינוק יודע
בלוג התינוק יודע
אז עכשיו הוא בוכה.
שבע וחצי בבוקר, לפני חמש דקות סיימנו את היניקה האחרונה של הלילה, ככה שאני יודעת שזה לא רעב, מחליפה לו חיתול, בודקת את הגוף, עד כמה שהעיניים שלי יכולות להגיע ולבדוק זה לא אי נוחות פיזית,
זה בכי.
פשוט.
אולי צריך להתחיל מאתמול- כשחיפשתי בחנות ספר טיפולי לבן זוגי שהתחיל לעבוד במקום עבודה שמתמקד בטראומה ואבדן.
באחד המדפים קלטה עיני את השם "{{}}התינוק יודע{{}}". מעולם לא שמעתי על הספר, שלפתי מהמדף. למודת אכזבות עם כל מיני ספרי יעוץ והדרכה, עשיתי לספר מבחן ידע קטן וזריז (תינוק ישן בעגלה, קניון הומה ומעייף, חנות ספרים דחוסה לעייפה, רגליים כואבות-) מה המחברת אומרת על שינה משותפת? פותחת בעמוד המתאים: "אם תינוק מצביע על הצורך לישון במיטת הוריו, אזי הוא זקוק לישון במיטתם".
מדפדפת וקוראת עוד שתיים שלש פסקאות אקראיות, שמספיקות לי בשביל
ללכת לקופה עם הספר בידי.
זה היה אתמול. אח"כ, בערב, לקחתי את הספר לידיים והתחלתי לקרא. תחושה איטית ומזדחלת של התבהרות.
"הדמעות מקילות את הסבל"... איך זה לא היה לנגד עיני קודם לכן?
נזכרת ביהודה עמיחי, הרי זו שורה שאני זוכרת בע"פ, כל כך אהבתי והזדהתי איתה:
"..ובכיינו לא ילמד ולא יחכם. הוא רק יתעייף מעלות בהר, מגלגל אבני התייפחותו האפלות."
וקופצת לי עוד שורה לזכרון, מספר ישן על אוטו סוגסטיה שהתגלגל פעם לידי- "אנחנו לא בוכים כי אנחנו עצובים. אנחנו עצובים כי אנחנו בוכים".
בכי כישות עצמאית, בעלת תוכן, קצב ומשמעות משל עצמה, בנפרד מהמחולל.
אבל עכשיו הוא בוכה. אני מחבקת אותו (המלים נכתבות בשעה מאוחרת יותר. כשהוא בוכה, כל שתי הידיים שיש לי כרוכות סביבו. אם היו יותר ידיים, אז גם אותן הייתי.), אני לוחשת לו שאני אוהבת אותו, אני מתבוננת בו.
מופתעת.
שלשה חודשים מאז שהיצור הקטן והמושלם הזה הגיח לחיי, ועוד פעם אחת לא התבוננתי בו כשהוא בכה. תמיד זה היה מהר- מהר להרגיע, מהר לשים מוצץ, מהר לשנות תנוחה, לתת ציצי, להעביר לאבא שלו, לקחת מאבא שלו..
נותנת עכשיו לבכי להיות פעולה שלו , לא הפעלה שלי. פתאום לומדת שהוא מתאמץ להמשיך ולבכות. כשהבכי נגמר לו, הוא מתניע מחדש. פשוט כך. והעוצמות המתחלפות, והפנים שלו, מדהים איך הפנים שלו מרוכזות.
ובמקביל, כל נורות האזעקה מצפצפות לי במוח- נטישה! נטישה! נטישה!
אבל אני פה, אני אומרת לעצמי, אני מחבקת אותו הרי, אני מקשיבה לו, אני מלטפת אותו. אני איתו בבכי שלו, כולי!
וכמו חלום רע, כשמתחילים לצנוח, ובאמצע הצניחה יש את ההבנה הפתאומית, מחסירת הפעימה הזו, שבבת אחת הכל בסדר,
ככה פה, עכשיו, פעם אחר פעם- נטישה!
אבל אני פה.
הה.
ושוב.
אני מחזיקה אותו בידי, מסתכלת עליו, מדברת אליו, מלטפת אותו, הזמן עובר, אנחנו ככה כבר קרוב לעשרים דקות, אני חושבת על מה שהכותבת אומרת- לידה קשה היא טראומה שהם צריכים לעבד. והבכי שלו נראה לי פתאום כל כך מוצדק. הרי שבועות אחרי הלידה אני בכיתי כשנזכרתי. קשה לי לחשוב על כך שהטראומה היתה משותפת לשנינו. קשה לי לחשוב על כך שהוא חלק איתי את כל אותו סבל נורא..
הבוקר הזה. אנחנו פה. יחד. שנינו.
אחרי חצי שעה של בכי אני מאותתת לעצמי שזה מתחיל להיות עבורי קשה מדי. שולחת יד למוצץ ומניחה אותו בפה שלו.
שקט.
המוצץ הפסיק את הבכי. כמו תמיד. מספק נחמה בדמות רפלקס פזיולוגי אהוב ומוכר.
אבל עכשיו, בשקט שעומד סביבנו, אני מודה בפני עצמי שנראה היה כאילו הוא נהנה לבכות. או אולי לומר את זה יותר קרוב לאמת- הוא ה ת א מ ץ לבכות. רצה לבכות. ניסה לבכות. ניסה למשוך את הבכי עוד ועוד.
שקט.
נזכרת בפעם ההיא שנסעתי ברכב שלי, גועה בבכי בגלל משפט שאמר לי מישהו, שהצליח לפרוץ אצלי בבת אחת את כל ההגנות, ולא מסוגלת ולא רוצה להפסיק לבכות ככה, בקול, בגעיות רמות, הפרצוף שלי עיסה מלוחה של נזלת ודמעות, והבכי הזה מתאבל בשבילי על כל הזוועה שהציפה, ושוטף אותי מבפנים, ומספק עונג לצד כאב,
ונזכרת בכל אותן פעמים שהתביישתי לבכות. בכי עצור. חנוק. תחושה מציפה של חרדה, של- זה לא יגמר לעולם.
וחייבת להודות בפני עצמי שיש בבכי נחמה. אנחנו עצובים כי אנחנו בוכים. ואנחנו בוכים אולי כי ככה אנחנו מצליחים להיות קרובים יותר לעצב, לגעת בו, ללטף אותו מקרוב.
יותר מאוחר הוא יונק. מתבונן בי בפנים רציניות, בעיניים שאין להן סוף, ואחרי רגע ארוך כזה מסכים לחייך אלי בחזרה.
נסיון ראשון. לא בטוחה כמה יהיו אחריו. מודה ביני לבין עצמי שהבוקר הזה עוד לא התחיל, ואני כבר די מרוטה.
שבע וחצי בבוקר, לפני חמש דקות סיימנו את היניקה האחרונה של הלילה, ככה שאני יודעת שזה לא רעב, מחליפה לו חיתול, בודקת את הגוף, עד כמה שהעיניים שלי יכולות להגיע ולבדוק זה לא אי נוחות פיזית,
זה בכי.
פשוט.
אולי צריך להתחיל מאתמול- כשחיפשתי בחנות ספר טיפולי לבן זוגי שהתחיל לעבוד במקום עבודה שמתמקד בטראומה ואבדן.
באחד המדפים קלטה עיני את השם "{{}}התינוק יודע{{}}". מעולם לא שמעתי על הספר, שלפתי מהמדף. למודת אכזבות עם כל מיני ספרי יעוץ והדרכה, עשיתי לספר מבחן ידע קטן וזריז (תינוק ישן בעגלה, קניון הומה ומעייף, חנות ספרים דחוסה לעייפה, רגליים כואבות-) מה המחברת אומרת על שינה משותפת? פותחת בעמוד המתאים: "אם תינוק מצביע על הצורך לישון במיטת הוריו, אזי הוא זקוק לישון במיטתם".
מדפדפת וקוראת עוד שתיים שלש פסקאות אקראיות, שמספיקות לי בשביל
ללכת לקופה עם הספר בידי.
זה היה אתמול. אח"כ, בערב, לקחתי את הספר לידיים והתחלתי לקרא. תחושה איטית ומזדחלת של התבהרות.
"הדמעות מקילות את הסבל"... איך זה לא היה לנגד עיני קודם לכן?
נזכרת ביהודה עמיחי, הרי זו שורה שאני זוכרת בע"פ, כל כך אהבתי והזדהתי איתה:
"..ובכיינו לא ילמד ולא יחכם. הוא רק יתעייף מעלות בהר, מגלגל אבני התייפחותו האפלות."
וקופצת לי עוד שורה לזכרון, מספר ישן על אוטו סוגסטיה שהתגלגל פעם לידי- "אנחנו לא בוכים כי אנחנו עצובים. אנחנו עצובים כי אנחנו בוכים".
בכי כישות עצמאית, בעלת תוכן, קצב ומשמעות משל עצמה, בנפרד מהמחולל.
אבל עכשיו הוא בוכה. אני מחבקת אותו (המלים נכתבות בשעה מאוחרת יותר. כשהוא בוכה, כל שתי הידיים שיש לי כרוכות סביבו. אם היו יותר ידיים, אז גם אותן הייתי.), אני לוחשת לו שאני אוהבת אותו, אני מתבוננת בו.
מופתעת.
שלשה חודשים מאז שהיצור הקטן והמושלם הזה הגיח לחיי, ועוד פעם אחת לא התבוננתי בו כשהוא בכה. תמיד זה היה מהר- מהר להרגיע, מהר לשים מוצץ, מהר לשנות תנוחה, לתת ציצי, להעביר לאבא שלו, לקחת מאבא שלו..
נותנת עכשיו לבכי להיות פעולה שלו , לא הפעלה שלי. פתאום לומדת שהוא מתאמץ להמשיך ולבכות. כשהבכי נגמר לו, הוא מתניע מחדש. פשוט כך. והעוצמות המתחלפות, והפנים שלו, מדהים איך הפנים שלו מרוכזות.
ובמקביל, כל נורות האזעקה מצפצפות לי במוח- נטישה! נטישה! נטישה!
אבל אני פה, אני אומרת לעצמי, אני מחבקת אותו הרי, אני מקשיבה לו, אני מלטפת אותו. אני איתו בבכי שלו, כולי!
וכמו חלום רע, כשמתחילים לצנוח, ובאמצע הצניחה יש את ההבנה הפתאומית, מחסירת הפעימה הזו, שבבת אחת הכל בסדר,
ככה פה, עכשיו, פעם אחר פעם- נטישה!
אבל אני פה.
הה.
ושוב.
אני מחזיקה אותו בידי, מסתכלת עליו, מדברת אליו, מלטפת אותו, הזמן עובר, אנחנו ככה כבר קרוב לעשרים דקות, אני חושבת על מה שהכותבת אומרת- לידה קשה היא טראומה שהם צריכים לעבד. והבכי שלו נראה לי פתאום כל כך מוצדק. הרי שבועות אחרי הלידה אני בכיתי כשנזכרתי. קשה לי לחשוב על כך שהטראומה היתה משותפת לשנינו. קשה לי לחשוב על כך שהוא חלק איתי את כל אותו סבל נורא..
הבוקר הזה. אנחנו פה. יחד. שנינו.
אחרי חצי שעה של בכי אני מאותתת לעצמי שזה מתחיל להיות עבורי קשה מדי. שולחת יד למוצץ ומניחה אותו בפה שלו.
שקט.
המוצץ הפסיק את הבכי. כמו תמיד. מספק נחמה בדמות רפלקס פזיולוגי אהוב ומוכר.
אבל עכשיו, בשקט שעומד סביבנו, אני מודה בפני עצמי שנראה היה כאילו הוא נהנה לבכות. או אולי לומר את זה יותר קרוב לאמת- הוא ה ת א מ ץ לבכות. רצה לבכות. ניסה לבכות. ניסה למשוך את הבכי עוד ועוד.
שקט.
נזכרת בפעם ההיא שנסעתי ברכב שלי, גועה בבכי בגלל משפט שאמר לי מישהו, שהצליח לפרוץ אצלי בבת אחת את כל ההגנות, ולא מסוגלת ולא רוצה להפסיק לבכות ככה, בקול, בגעיות רמות, הפרצוף שלי עיסה מלוחה של נזלת ודמעות, והבכי הזה מתאבל בשבילי על כל הזוועה שהציפה, ושוטף אותי מבפנים, ומספק עונג לצד כאב,
ונזכרת בכל אותן פעמים שהתביישתי לבכות. בכי עצור. חנוק. תחושה מציפה של חרדה, של- זה לא יגמר לעולם.
וחייבת להודות בפני עצמי שיש בבכי נחמה. אנחנו עצובים כי אנחנו בוכים. ואנחנו בוכים אולי כי ככה אנחנו מצליחים להיות קרובים יותר לעצב, לגעת בו, ללטף אותו מקרוב.
יותר מאוחר הוא יונק. מתבונן בי בפנים רציניות, בעיניים שאין להן סוף, ואחרי רגע ארוך כזה מסכים לחייך אלי בחזרה.
נסיון ראשון. לא בטוחה כמה יהיו אחריו. מודה ביני לבין עצמי שהבוקר הזה עוד לא התחיל, ואני כבר די מרוטה.
-
עדי_ל*
- הודעות: 2010
- הצטרפות: 06 ספטמבר 2004, 01:58
- דף אישי: הדף האישי של עדי_ל*
בלוג התינוק יודע
אני לא יודעת מה לומר...
אין לי עדיין תינוק.
את כותבת יפה ומעניין,
אני מקשיבה.
מודה ביני לבין עצמי שהבוקר הזה עוד לא התחיל, ואני כבר די מרוטה
שהיום הזה יהיה משמעותי, לשניכם.
אין לי עדיין תינוק.
את כותבת יפה ומעניין,
אני מקשיבה.
מודה ביני לבין עצמי שהבוקר הזה עוד לא התחיל, ואני כבר די מרוטה
שהיום הזה יהיה משמעותי, לשניכם.
-
סיגל_ב*
- הודעות: 3017
- הצטרפות: 29 פברואר 2004, 08:57
- דף אישי: הדף האישי של סיגל_ב*
בלוג התינוק יודע
_את כותבת יפה ומעניין,
אני מקשיבה._
@}
אני מקשיבה._
@}
-
תבשיל_קדרה*
- הודעות: 8851
- הצטרפות: 10 נובמבר 2001, 08:15
- דף אישי: הדף האישי של תבשיל_קדרה*
בלוג התינוק יודע
בכל זאת קשה לי לקרוא את: הוא מתאמץ להמשיך ולבכות. כשהבכי נגמר לו, הוא מתניע מחדש. פשוט כך. והעוצמות המתחלפות, והפנים שלו, מדהים איך הפנים שלו מרוכזות. בלי לדמין את הבת שלי ולכאוב.
בלוג התינוק יודע
_את כותבת יפה ומעניין,
אני מקשיבה._
גם אני. הייתי במקום דומה מאוד למה שאת מתארת, ורק מציעה- המשיכי להקשיב לעצמך, האם החכמה בתוכך יודעת הכי טוב. (זה למקרים שבהם קולה של סולטר יהפוך ממאיר עיניים, והוא אכן כזה במידה רבה, לנוקב מדי, משתק, מחריש את קולך שלך @} )
אני מקשיבה._
גם אני. הייתי במקום דומה מאוד למה שאת מתארת, ורק מציעה- המשיכי להקשיב לעצמך, האם החכמה בתוכך יודעת הכי טוב. (זה למקרים שבהם קולה של סולטר יהפוך ממאיר עיניים, והוא אכן כזה במידה רבה, לנוקב מדי, משתק, מחריש את קולך שלך @} )
בלוג התינוק יודע
_את כותבת יפה ומעניין,
אני מקשיבה._
אבל, מצטערת קשה לי לקבל חצי שעה של בכי_ ללא ניסיונות הרגעה. וגם _שנראה היה כאילו הוא נהנה לבכות. או אולי לומר את זה יותר קרוב לאמת- הוא ה ת א מ ץ לבכות. רצה לבכות. ניסה לבכות. ניסה למשוך את הבכי עוד ועוד.
ולא, אין לנו מוצצים .
אני מקשיבה._
אבל, מצטערת קשה לי לקבל חצי שעה של בכי_ ללא ניסיונות הרגעה. וגם _שנראה היה כאילו הוא נהנה לבכות. או אולי לומר את זה יותר קרוב לאמת- הוא ה ת א מ ץ לבכות. רצה לבכות. ניסה לבכות. ניסה למשוך את הבכי עוד ועוד.
ולא, אין לנו מוצצים .
בלוג התינוק יודע
או קיי. לילה.
כשאתה אמא לתינוק, ה"להיות" הוא משהו שקורה בלילה, כששקט. ביום זה מצב צבירה אחר.
מה רציתי לומר.
עדיין לא התקדמתי מעבר לשליש הספר. נותנת לדברים לחלחל ולשקוע.
ילד שלא בוכה אף פעם. יש הורים שרואים בזה מטרת חיים, כמה נורא.
סליחה, סליחה, אני לא מתכוונת להתווכח או להתריס מול אף-אחד, פשוט העניין הזה לוחץ אצלי במקומות כאובים במיוחד, כאובים עוד יותר מאז שנולד לי ילד ונשבעתי שיזכה לקבל יותר טוב ממה שאני קיבלתי.
זה בכלללא פשוט, כל העסק הזה.
ילד שלא בוכה אף פעם, כמטרה. לא כאפשרות מעשית. כי בסופו של דבר, הרי כל ילד בוכה. ואולי זה בדיוק העניין. שברגע שאתה מנסה למנוע ממנו את הבכי, אתה למעשה עושה הפוך ממה שרצית. אולי זה המקום שבו החיבוק הופך לחינוק. אולי זה המקום שבו הסימביוזה הופכת להיות קורים שסוגרים עליך.שלא מאפשרים לך לראות להריח לגעת לנשום.
וזה בטח המקום שבו בכי הופך להיות חוויה בלתי נסבלת. מאיימת.
איך אני יכולה לסמוך על עצמי שאני עושה נכון? הרי כל בחירה שאני עושה מולו היא בחירה מושפעת, מוטה, מורכבת מכל מה שעשו לי ואני לעולם לא אעשה לו, או גרוע מזה- מכל מה שעשו ומוטבע בתוכי ואני לא רוצה אבל לא יכולה להסיר מעלי.
חשבתי היום, כמה קל להפסיק את הבכי. כמה אוטומטי, לא מצריך חשיבה, לא בא ממקום רגשי בכלל.
ולעומת זאת, כמה קשה להיות איתו שם.
למה זה קשה כל כך. הרי אני איתו. הרי אני לא הולכת לשום מקום. הרי אני מדברת, מלטפת, מרגישה אותו, נים אל נים,
הרי אני יודעת שהבכי הוא לא הכאב עצמו. הבכי הוא הביטוי,
ובכל זאת, עשרים פעם היד הולכת למוצץ ונסוגה.
ובכל זאת, לא חזרתי היום על ההתנסות מהבוקר. היא רק ליוותה אותי כמו צל של תהייה כבדה.
יום של ביקורים במקרר. כל אחד והדרך שלו לבטא תסכול.
כשאתה אמא לתינוק, ה"להיות" הוא משהו שקורה בלילה, כששקט. ביום זה מצב צבירה אחר.
מה רציתי לומר.
עדיין לא התקדמתי מעבר לשליש הספר. נותנת לדברים לחלחל ולשקוע.
ילד שלא בוכה אף פעם. יש הורים שרואים בזה מטרת חיים, כמה נורא.
סליחה, סליחה, אני לא מתכוונת להתווכח או להתריס מול אף-אחד, פשוט העניין הזה לוחץ אצלי במקומות כאובים במיוחד, כאובים עוד יותר מאז שנולד לי ילד ונשבעתי שיזכה לקבל יותר טוב ממה שאני קיבלתי.
זה בכלללא פשוט, כל העסק הזה.
ילד שלא בוכה אף פעם, כמטרה. לא כאפשרות מעשית. כי בסופו של דבר, הרי כל ילד בוכה. ואולי זה בדיוק העניין. שברגע שאתה מנסה למנוע ממנו את הבכי, אתה למעשה עושה הפוך ממה שרצית. אולי זה המקום שבו החיבוק הופך לחינוק. אולי זה המקום שבו הסימביוזה הופכת להיות קורים שסוגרים עליך.שלא מאפשרים לך לראות להריח לגעת לנשום.
וזה בטח המקום שבו בכי הופך להיות חוויה בלתי נסבלת. מאיימת.
איך אני יכולה לסמוך על עצמי שאני עושה נכון? הרי כל בחירה שאני עושה מולו היא בחירה מושפעת, מוטה, מורכבת מכל מה שעשו לי ואני לעולם לא אעשה לו, או גרוע מזה- מכל מה שעשו ומוטבע בתוכי ואני לא רוצה אבל לא יכולה להסיר מעלי.
חשבתי היום, כמה קל להפסיק את הבכי. כמה אוטומטי, לא מצריך חשיבה, לא בא ממקום רגשי בכלל.
ולעומת זאת, כמה קשה להיות איתו שם.
למה זה קשה כל כך. הרי אני איתו. הרי אני לא הולכת לשום מקום. הרי אני מדברת, מלטפת, מרגישה אותו, נים אל נים,
הרי אני יודעת שהבכי הוא לא הכאב עצמו. הבכי הוא הביטוי,
ובכל זאת, עשרים פעם היד הולכת למוצץ ונסוגה.
ובכל זאת, לא חזרתי היום על ההתנסות מהבוקר. היא רק ליוותה אותי כמו צל של תהייה כבדה.
יום של ביקורים במקרר. כל אחד והדרך שלו לבטא תסכול.
בלוג התינוק יודע
את כותבת יפה מאד, ואני מאד מתחברת.
מאד מתחברת גם לרעיון של "התינוק יודע", שמבוסס על השיטה של ייעוץ הדדי- לפיה הבכי הוא הפתרון, הפורקן, ולא הבעיה, ולכן לא צריך להשתיק את הבכי אלא להכיר בכך שזהו ריפוי.
אני מכירה את השיטה הזו ואת היעילות שלה לגבי ילדים גדולים יותר, אבל בפעם הראשונה מגדלת כך תינוק. בלי להלחץ כשהוא בוכה (הבהרה: ברור שבודקים מה גורם את הבכי. ברור שמבחינים בין בכי של "אני רעב" או "כואב לי" ובין בכי של "אני רוצה לבכות". ברור שלא עוזבים אותו לבד לבכות אלא נשארים אתו ומחזיקים אותו באהבה. ברור וברור)
ובכן, היום ישבתי עם הקטנצ'יק שלנו. בן ארבעה שבועות בדיוק. ינק יפה, עשינו אמבטיה כייפית, נעים לו וטוב לו, והוא מתחיל לבכות. אני מנסה עוד להניק. הוא לא רוצה. אני מבינה שהוא צריך לבכות ונותנת לו לבכות. מחזיקה אותו בזרועותי. אכן, קל מאד להפסיק אותו. די בכך שאני אשנה תנוחה וכבר הוא ישתתק לבדוק מה ייעשה בו. אני משתדלת להיות שם בשבילו, לתת לו להרגיש שאני אתו בלי לקטוע את הבכי.
הוא בכה במרץ רב. גם הוא התאמץ לבכות, נרגע לפעמים וחזר להתניע, בדיוק כמו שתיארת. רבע שעה של בכי עמוק, כל הגוף מתוח, ואחר כך, פתאום, נגמר. הוא רגוע ושלו. היה ער חצי שעה בערך, מתבונן לכל הכיוונים, ערני ומתוק להפליא. ניכר היה שממש טוב לו. אחר כך נרדם לשלוש שעות טובות (במהלכן גם אני הצלחתי לנוח).
וגם אני חושבת לעצמי על הדברים שיש לו לבכות עליהם, על הכאבים שכבר חלפו עליו למרות גילו הצעיר, על המצוקות הקיומיות, ועל הנטיה המעצבנת שלנו להשתיק את התינוקות ולאסור עליהם להתבטא.
ועוד משהו: כאשר מאמינים באמת שהבכי הוא חיובי, אפשר להיות שם בלי שום לחץ, בלי רגשות אשמה, להקשיב לבכי, לטפל בהקלטות הישנות שמאלצות אותך להשתיק אותו מהר ולגלות שהבכי, בעצם, לא כל כך נורא.
מאד מתחברת גם לרעיון של "התינוק יודע", שמבוסס על השיטה של ייעוץ הדדי- לפיה הבכי הוא הפתרון, הפורקן, ולא הבעיה, ולכן לא צריך להשתיק את הבכי אלא להכיר בכך שזהו ריפוי.
אני מכירה את השיטה הזו ואת היעילות שלה לגבי ילדים גדולים יותר, אבל בפעם הראשונה מגדלת כך תינוק. בלי להלחץ כשהוא בוכה (הבהרה: ברור שבודקים מה גורם את הבכי. ברור שמבחינים בין בכי של "אני רעב" או "כואב לי" ובין בכי של "אני רוצה לבכות". ברור שלא עוזבים אותו לבד לבכות אלא נשארים אתו ומחזיקים אותו באהבה. ברור וברור)
ובכן, היום ישבתי עם הקטנצ'יק שלנו. בן ארבעה שבועות בדיוק. ינק יפה, עשינו אמבטיה כייפית, נעים לו וטוב לו, והוא מתחיל לבכות. אני מנסה עוד להניק. הוא לא רוצה. אני מבינה שהוא צריך לבכות ונותנת לו לבכות. מחזיקה אותו בזרועותי. אכן, קל מאד להפסיק אותו. די בכך שאני אשנה תנוחה וכבר הוא ישתתק לבדוק מה ייעשה בו. אני משתדלת להיות שם בשבילו, לתת לו להרגיש שאני אתו בלי לקטוע את הבכי.
הוא בכה במרץ רב. גם הוא התאמץ לבכות, נרגע לפעמים וחזר להתניע, בדיוק כמו שתיארת. רבע שעה של בכי עמוק, כל הגוף מתוח, ואחר כך, פתאום, נגמר. הוא רגוע ושלו. היה ער חצי שעה בערך, מתבונן לכל הכיוונים, ערני ומתוק להפליא. ניכר היה שממש טוב לו. אחר כך נרדם לשלוש שעות טובות (במהלכן גם אני הצלחתי לנוח).
וגם אני חושבת לעצמי על הדברים שיש לו לבכות עליהם, על הכאבים שכבר חלפו עליו למרות גילו הצעיר, על המצוקות הקיומיות, ועל הנטיה המעצבנת שלנו להשתיק את התינוקות ולאסור עליהם להתבטא.
ועוד משהו: כאשר מאמינים באמת שהבכי הוא חיובי, אפשר להיות שם בלי שום לחץ, בלי רגשות אשמה, להקשיב לבכי, לטפל בהקלטות הישנות שמאלצות אותך להשתיק אותו מהר ולגלות שהבכי, בעצם, לא כל כך נורא.
-
סיגל_ב*
- הודעות: 3017
- הצטרפות: 29 פברואר 2004, 08:57
- דף אישי: הדף האישי של סיגל_ב*
בלוג התינוק יודע
אליה ומי,
שתיכן כותבות מאוד יפה ומעניין מאוד לקרוא על הדרך שבה אתן תופשות את הבכי.
אני רואה את הדברים אחרת, ואני מקווה שזה בסדר כאן בבלוג שלך אליה לשטוח את תפישתי.
_חשבתי היום, כמה קל להפסיק את הבכי. כמה אוטומטי, לא מצריך חשיבה, לא בא ממקום רגשי בכלל.
ולעומת זאת, כמה קשה להיות איתו שם._
אני חושבת (אם אני לא טועה) שזה היה אושו שאמר, שמה שקל הוא כנראה גם הנכון. משפט שאני מאוד מתחברת אליו בכלל, ובפרט בהתמודדות עם הבכי של ילדינו.
מבחינתי, עצם זה שקשה לי לשמוע בכי של תינוק ובפרט של התינוקת שלי, אומר משהו. זה לא סתם קשה. ונכון, זה מפעיל משהו ברמה כמעט אוטומטית, שלא מצריכה חשיבה בכלל - אבל לדעתי, זה בהחלט מגיע ממקום רגשי ואולי יותר עמוק מרגשי, ממקום קדמון שמרגיש את הילד ברמה אינטואיטיבית ורוצה להטיב את מצבו.
גם אני תופשת בכי כביטוי. ביטוי למצוקה. ביטוי של: "לא טוב לי". והמקום האינטואיטיבי שבי רוצה להקל על מצוקתה של בתי. ואם זה אומר לשנות תנוחה, אז למה לא לשנות תנוחה?
בעיניי הפרשנות שנותנת סולטר לבכי מגיעה ממקום שכלתני. בעוד שלתפישתי, התחושות שלי בעניין בכי מגיעות מתוך הקשבה לאיזה קול פנימי שבי, כזה שהיה קיים בי עוד הרבה לפני שנחשפתי ל"חינוך" ול"תרבות".
ועוד נקודה.
יש בעיניי משהו בעייתי ביישום התפישה של סולטר. כשבתי בוכה אני מיד נכנסת למוד של לחפש מה מציק לה. מה גורם לה למצוקה. ואם אלה לא הדברים הטריוויאלים: רעב, גרעפס, עייפות, חיתול רטוב וכו', אזי לפי תפישתה של סולטר אני אמורה בשלב הזה לקבל את הבכי של בתי ולתת לה אפשרות לפרוק אותו מבלי לעשות עוד משהו כדי להקל עליה. בנקודה הזו - יש לי קושי. כי מה אם מה שגורם לה לבכות זו שערה שהתלפפה לה מסביב לזרת ברגל? או תווית בגב הבגד שמגרדת לה? אם אני לא אהיה במוד של להקל על מצבה - איך אני אוכל לברר מה מציק לה ולהסיר את אותו קושי?
גיליתי עם בתי, שתמיד (אני אסייג: אני זוכרת ש-תמיד אבל אכתוב כמעט תמיד), כמעט תמיד הבנתי מה הציק לה. ואם לא בזמן אמת אז בדיעבד. אם הייתי מחזיקה בתפישה של סולטר - כנראה שלא תמיד הייתי מגיעה לפיענוח הקושי. קושי שהיה אמיתי, מציאותי וממשי. כלומר בדיעבד ראיתי שזה לא בכי על טראומת לידה למשל. בכי שנפתר נגיד ברגע שהזזתי את תווית הבגד.
מה שכן,
אני כן מתחברת למקום שמציע לנו ללמוד להכיל את הבכי והכאב ולא להילחץ מזה. כי כשיש למשל בכי של כאב פיזי: גזים למשל, כאב שאיתו אין הרבה מה לעשות, אני חושבת שיש חשיבות גדולה ליכולת ההכלה וליכולת להיות שם עבור ילדנו. וזה בעיני מאוד מאיר עיניים ללמוד להיות במקום הזה.
זו תפישתי האישית אך חשוב לי לומר שמעניין לי לקרוא אותך אליה (ומי) וללמוד על הדרך שבה את תופשת את הדברים וחווה אותם.
אני גם לומדת מזה.
תודה על השיתוף. @}
< פתאום שמתי לב שיצאה לי מגילה ואני מרגישה רע שזה באמצע בלוג. אליה, אם תגובתי לא מתאימה לך כאן, אנא אמרי לי ובחפץ לב אעבירה לדף התינוק יודע. תודה וסליחה מראש אם כך הוא @} >
שתיכן כותבות מאוד יפה ומעניין מאוד לקרוא על הדרך שבה אתן תופשות את הבכי.
אני רואה את הדברים אחרת, ואני מקווה שזה בסדר כאן בבלוג שלך אליה לשטוח את תפישתי.
_חשבתי היום, כמה קל להפסיק את הבכי. כמה אוטומטי, לא מצריך חשיבה, לא בא ממקום רגשי בכלל.
ולעומת זאת, כמה קשה להיות איתו שם._
אני חושבת (אם אני לא טועה) שזה היה אושו שאמר, שמה שקל הוא כנראה גם הנכון. משפט שאני מאוד מתחברת אליו בכלל, ובפרט בהתמודדות עם הבכי של ילדינו.
מבחינתי, עצם זה שקשה לי לשמוע בכי של תינוק ובפרט של התינוקת שלי, אומר משהו. זה לא סתם קשה. ונכון, זה מפעיל משהו ברמה כמעט אוטומטית, שלא מצריכה חשיבה בכלל - אבל לדעתי, זה בהחלט מגיע ממקום רגשי ואולי יותר עמוק מרגשי, ממקום קדמון שמרגיש את הילד ברמה אינטואיטיבית ורוצה להטיב את מצבו.
גם אני תופשת בכי כביטוי. ביטוי למצוקה. ביטוי של: "לא טוב לי". והמקום האינטואיטיבי שבי רוצה להקל על מצוקתה של בתי. ואם זה אומר לשנות תנוחה, אז למה לא לשנות תנוחה?
בעיניי הפרשנות שנותנת סולטר לבכי מגיעה ממקום שכלתני. בעוד שלתפישתי, התחושות שלי בעניין בכי מגיעות מתוך הקשבה לאיזה קול פנימי שבי, כזה שהיה קיים בי עוד הרבה לפני שנחשפתי ל"חינוך" ול"תרבות".
ועוד נקודה.
יש בעיניי משהו בעייתי ביישום התפישה של סולטר. כשבתי בוכה אני מיד נכנסת למוד של לחפש מה מציק לה. מה גורם לה למצוקה. ואם אלה לא הדברים הטריוויאלים: רעב, גרעפס, עייפות, חיתול רטוב וכו', אזי לפי תפישתה של סולטר אני אמורה בשלב הזה לקבל את הבכי של בתי ולתת לה אפשרות לפרוק אותו מבלי לעשות עוד משהו כדי להקל עליה. בנקודה הזו - יש לי קושי. כי מה אם מה שגורם לה לבכות זו שערה שהתלפפה לה מסביב לזרת ברגל? או תווית בגב הבגד שמגרדת לה? אם אני לא אהיה במוד של להקל על מצבה - איך אני אוכל לברר מה מציק לה ולהסיר את אותו קושי?
גיליתי עם בתי, שתמיד (אני אסייג: אני זוכרת ש-תמיד אבל אכתוב כמעט תמיד), כמעט תמיד הבנתי מה הציק לה. ואם לא בזמן אמת אז בדיעבד. אם הייתי מחזיקה בתפישה של סולטר - כנראה שלא תמיד הייתי מגיעה לפיענוח הקושי. קושי שהיה אמיתי, מציאותי וממשי. כלומר בדיעבד ראיתי שזה לא בכי על טראומת לידה למשל. בכי שנפתר נגיד ברגע שהזזתי את תווית הבגד.
מה שכן,
אני כן מתחברת למקום שמציע לנו ללמוד להכיל את הבכי והכאב ולא להילחץ מזה. כי כשיש למשל בכי של כאב פיזי: גזים למשל, כאב שאיתו אין הרבה מה לעשות, אני חושבת שיש חשיבות גדולה ליכולת ההכלה וליכולת להיות שם עבור ילדנו. וזה בעיני מאוד מאיר עיניים ללמוד להיות במקום הזה.
זו תפישתי האישית אך חשוב לי לומר שמעניין לי לקרוא אותך אליה (ומי) וללמוד על הדרך שבה את תופשת את הדברים וחווה אותם.
אני גם לומדת מזה.
תודה על השיתוף. @}
< פתאום שמתי לב שיצאה לי מגילה ואני מרגישה רע שזה באמצע בלוג. אליה, אם תגובתי לא מתאימה לך כאן, אנא אמרי לי ובחפץ לב אעבירה לדף התינוק יודע. תודה וסליחה מראש אם כך הוא @} >
בלוג התינוק יודע
פתאום שמתי לב שיצאה לי מגילה ואני מרגישה רע שזה באמצע בלוג. אליה, אם תגובתי לא מתאימה לך כאן, אנא אמרי לי ובחפץ לב אעבירה לדף התינוק יודע
מה פתאום. מקשיבה ברוב קשב לכל מה שנכתב פה.
מה פתאום. מקשיבה ברוב קשב לכל מה שנכתב פה.
בלוג התינוק יודע
בן ארבעה שבועות בדיוק. ינק יפה, עשינו אמבטיה כייפית, נעים לו וטוב לו, והוא מתחיל לבכות.
אצל התינוקות שלי הבכי העיד על עייפות (בפרט אחרי אמבטיה...)
אצל התינוקות שלי הבכי העיד על עייפות (בפרט אחרי אמבטיה...)
בלוג התינוק יודע
יש את השיר הזה של תרצה אתר-
פעם היה אריה שאהב רק תות.
לא בשר ולא גבינה, רק תות פשוט.
לא דיסה ולא קקאו, רק תות הוא רצה,
תות. לא לחם, לא ארז ולא ביצה,
רק תות.
וביער הרחוק ההוא, שבו הוא היה גר,
לא היה תות.
ישב האריה ובכה, ובכה, ואמר:
אני רוצה תות.
באה אמא שלו, הלביאה, ואמרה לו, תשמע, חמוד,
אין תות. ביער שלנו אין תות.
יש פטל, שזיפים, סגליות, מרק,
יש ארז, צ'יפס, קבב וארטיק ומיץ ממתק,
אבל תות אין. אין.
תפסיק לבכות ותפסיק להתאונן.
אבל האריה בכה ורצה רק תות.
ואת עיניו נגב ונגב כל הזמן בסמרטוט.
ורצה רק תות.
כל הזמן בכה וכל הזמן רצה תות ותות.
פעם אחת הלכו ילדים קטנים לטיל ביער ההוא
ולילדים ההם היה תות.
כי במקום שבו הם גרו ושממנו לטיול יצאו
היה תות.
וכשהם יצאו לטיול, אמא שלהם שמה להם בתיק האכל תות
כדי שאם פתאם יהיו רעבים, יוכלו לאכל תות.
הרבה תות.
ראה האריה את הילדים
והריח תות.
התקרב אליהם ואמר:
תנו לי תות.
הילדים נבהלו מאד.
הם פחדו מחיות
גדולות.
והם גם לא הבינו את שפת האריות.
ולא ידעו שהוא מבקש תות.
הם חשבו שהוא רוצה לטרף אותם אולי -
אז הם ברחו. ברחו מהר מהר ודי.
וכשהם ברחו, נפלו להם תיקי האכל עם התות
והאריה הרים את התיקים והתחיל לאכל את התות.
אכל האריה את התות,
וכל ואכל עוד תות
ועוד ועוד תות,
עד שגמר הכל-
ואמר: פויה,
אני לא אוהב תות.
אני בכלל לא אוהב תות.
זאת היתה פשוט
טעות
כל העניין הזה
עם התות.
ומאז הוא אוכל רק מה שאמא שלו מכינה
ולא רוצה דברים שאין. ושרק לילדים אחרים יש.
הוא אוכל ביצה ולחם וגבינה לבנה
והוא כבר לא בוכה ולא מתנהג כמו טיפש.
ויש את השיר של מרים ילן שטקליס:
אמא אמרה לי: דני!
ילדי הוא גיבור ונבון
אינני בוכה אף פעם,
אינני תינוק בכיין
ורק הדמעות, הן בוכות
בוכות בעצמן
וזה יהונתן גפן:
לילה - הנה הוא כבר בא
די לך - אין לך שום סיבה
שקט - לחם עם ריבה
למה - למה את בוכה?
כשאת בוכה את לא יפה
את לא יפה
די לך, הו די לך
ילדה.
מדובר בשירי ילדים.
(אני לא שואלת. רק תוהה בקול רם.)
פעם היה אריה שאהב רק תות.
לא בשר ולא גבינה, רק תות פשוט.
לא דיסה ולא קקאו, רק תות הוא רצה,
תות. לא לחם, לא ארז ולא ביצה,
רק תות.
וביער הרחוק ההוא, שבו הוא היה גר,
לא היה תות.
ישב האריה ובכה, ובכה, ואמר:
אני רוצה תות.
באה אמא שלו, הלביאה, ואמרה לו, תשמע, חמוד,
אין תות. ביער שלנו אין תות.
יש פטל, שזיפים, סגליות, מרק,
יש ארז, צ'יפס, קבב וארטיק ומיץ ממתק,
אבל תות אין. אין.
תפסיק לבכות ותפסיק להתאונן.
אבל האריה בכה ורצה רק תות.
ואת עיניו נגב ונגב כל הזמן בסמרטוט.
ורצה רק תות.
כל הזמן בכה וכל הזמן רצה תות ותות.
פעם אחת הלכו ילדים קטנים לטיל ביער ההוא
ולילדים ההם היה תות.
כי במקום שבו הם גרו ושממנו לטיול יצאו
היה תות.
וכשהם יצאו לטיול, אמא שלהם שמה להם בתיק האכל תות
כדי שאם פתאם יהיו רעבים, יוכלו לאכל תות.
הרבה תות.
ראה האריה את הילדים
והריח תות.
התקרב אליהם ואמר:
תנו לי תות.
הילדים נבהלו מאד.
הם פחדו מחיות
גדולות.
והם גם לא הבינו את שפת האריות.
ולא ידעו שהוא מבקש תות.
הם חשבו שהוא רוצה לטרף אותם אולי -
אז הם ברחו. ברחו מהר מהר ודי.
וכשהם ברחו, נפלו להם תיקי האכל עם התות
והאריה הרים את התיקים והתחיל לאכל את התות.
אכל האריה את התות,
וכל ואכל עוד תות
ועוד ועוד תות,
עד שגמר הכל-
ואמר: פויה,
אני לא אוהב תות.
אני בכלל לא אוהב תות.
זאת היתה פשוט
טעות
כל העניין הזה
עם התות.
ומאז הוא אוכל רק מה שאמא שלו מכינה
ולא רוצה דברים שאין. ושרק לילדים אחרים יש.
הוא אוכל ביצה ולחם וגבינה לבנה
והוא כבר לא בוכה ולא מתנהג כמו טיפש.
ויש את השיר של מרים ילן שטקליס:
אמא אמרה לי: דני!
ילדי הוא גיבור ונבון
- ילדי לא יבכה אף פעם
אינני בוכה אף פעם,
אינני תינוק בכיין
ורק הדמעות, הן בוכות
בוכות בעצמן
וזה יהונתן גפן:
לילה - הנה הוא כבר בא
די לך - אין לך שום סיבה
שקט - לחם עם ריבה
למה - למה את בוכה?
כשאת בוכה את לא יפה
את לא יפה
די לך, הו די לך
ילדה.
מדובר בשירי ילדים.
(אני לא שואלת. רק תוהה בקול רם.)
בלוג התינוק יודע
אבל חייבת להוסיף עוד דבר אחד לפני שנשפכת לתוך המיטה (היה לנו היום יום חופש משפחתי. שלושתנו עם הלשון בחוץ):
היום היתה לנו הפעם הראשונה שהאיש הקטן שלנו ביקש לינוק כל שלש- שלש וחצי שעות, במקום כל שעתיים- שעתיים וחצי.
אולי היה צריך להקדים ולומר שאע"פ שחדוות הגילוי של הספר הולכת ודועכת במהירות רבה, עדיין- ביומיים האלה אני מאד מאפשרת לו לבכות. כמובן, בודקת עשרים פעם אם יש לבכי סיבה נראית לעין, וגם- בכל זאת שמה גבול לבכי. עניין של חוסר יכולת עמידה של עצמי, וגם החשש שאולי כל זה טעות נוראה. הפשרה היא לתת לו לבכות שלש ארבע דקות, ולהציע מוצץ, וחוזר חלילה.
עכשיו אפשר לחזור ולומר- הוא מבקש לינוק הרבה פחות. אני עוד לא יודעת אם זו מגמה, או סתם אירוע חד פעמי או אולי אפילו הדברים קורים במקביל, ללא כל קשר,
אבל מחשבה-
אולי, אולי אולי, כשאני מאפשרת לו להביע את הבכי, גם אם באופן חלקי (אני עוד אבדוק פה עם עצמי בזמן פחות עייף למה העניין החלקי הזה, ומה כל כך קשה לי), אני כאילו מספקת לו מעין כבל הארקה. או במלים פחות חשמליות ויותר רוחניות- אני מאפשרת לו להיפטר מהאנרגיות השליליות שהגוף שלו צובר במהלך היום.
ואז הוא רגוע יותר? שלו יותר? ואז אוכל הופך להיות אוכל ולא פיצוי על תסכולים פיזיים- רגשיים?
ואולי אני משליכה? (כלומר, שוב משליכה?)
עייפות גדולה. זהו להיום.
היום היתה לנו הפעם הראשונה שהאיש הקטן שלנו ביקש לינוק כל שלש- שלש וחצי שעות, במקום כל שעתיים- שעתיים וחצי.
אולי היה צריך להקדים ולומר שאע"פ שחדוות הגילוי של הספר הולכת ודועכת במהירות רבה, עדיין- ביומיים האלה אני מאד מאפשרת לו לבכות. כמובן, בודקת עשרים פעם אם יש לבכי סיבה נראית לעין, וגם- בכל זאת שמה גבול לבכי. עניין של חוסר יכולת עמידה של עצמי, וגם החשש שאולי כל זה טעות נוראה. הפשרה היא לתת לו לבכות שלש ארבע דקות, ולהציע מוצץ, וחוזר חלילה.
עכשיו אפשר לחזור ולומר- הוא מבקש לינוק הרבה פחות. אני עוד לא יודעת אם זו מגמה, או סתם אירוע חד פעמי או אולי אפילו הדברים קורים במקביל, ללא כל קשר,
אבל מחשבה-
אולי, אולי אולי, כשאני מאפשרת לו להביע את הבכי, גם אם באופן חלקי (אני עוד אבדוק פה עם עצמי בזמן פחות עייף למה העניין החלקי הזה, ומה כל כך קשה לי), אני כאילו מספקת לו מעין כבל הארקה. או במלים פחות חשמליות ויותר רוחניות- אני מאפשרת לו להיפטר מהאנרגיות השליליות שהגוף שלו צובר במהלך היום.
ואז הוא רגוע יותר? שלו יותר? ואז אוכל הופך להיות אוכל ולא פיצוי על תסכולים פיזיים- רגשיים?
ואולי אני משליכה? (כלומר, שוב משליכה?)
עייפות גדולה. זהו להיום.
-
סיגל_ב*
- הודעות: 3017
- הצטרפות: 29 פברואר 2004, 08:57
- דף אישי: הדף האישי של סיגל_ב*
בלוג התינוק יודע
ואז אוכל הופך להיות אוכל ולא פיצוי על תסכולים פיזיים- רגשיים?
לתפישתי, ציצי זה הרבה יותר מאוכל.
האמת שהרעיון הזה נכתב כבר בלא מעט דפים באתר, אז אני קצת אחזור על התפישה אשר לפיה ציצי זה גם אהבה, חום, מגע, אמא, קרבה, נחמה ועוד ועוד. לטעמי הוא במקור נועד (גם) לתת מענה לצרכים רגשיים. כך שבניגוד ל- אוכל, כשנותנים ציצי להרגעה זה לעשות בדיוק מה שהתכוון שנעשה מי שתכנן אותו. כך אני חושבת.
_מדובר בשירי ילדים.
(אני לא שואלת. רק תוהה בקול רם.)_
אני מאוד מתחברת למה שאת אומרת בהקשר הזה, שבשירה ובספרות משדרים לנו ולילדנו שזה לא בסדר לבכות. שאין לגיטימציה לבכות. בהקשר הזה אולי יעניין אותך לקרוא את פינת בכי. אני חושבת בדומה לך שיש רגעים בחיי ילדינו שבהם אנו נדרשים להכיל קשת של רגשות קשים, ולאפשר להם לבטא אותם. אני פשוט לא בטוחה שתינוק קטנטן, נמצא במקום הזה. לי זה יותר מתחבר לתקשורת עם ילד קצת יותר גדול שאיתו יש דיאלוג מילולי.
מחשבה. לי עצמי יש בינתיים רק תינוקת, כך שאין לי ניסיון בתחום הגדולים יותר.
היה לנו היום יום חופש משפחתי. שלושתנו עם הלשון בחוץ
איזה כיף!
לילה טוב.
@}
לתפישתי, ציצי זה הרבה יותר מאוכל.
האמת שהרעיון הזה נכתב כבר בלא מעט דפים באתר, אז אני קצת אחזור על התפישה אשר לפיה ציצי זה גם אהבה, חום, מגע, אמא, קרבה, נחמה ועוד ועוד. לטעמי הוא במקור נועד (גם) לתת מענה לצרכים רגשיים. כך שבניגוד ל- אוכל, כשנותנים ציצי להרגעה זה לעשות בדיוק מה שהתכוון שנעשה מי שתכנן אותו. כך אני חושבת.
_מדובר בשירי ילדים.
(אני לא שואלת. רק תוהה בקול רם.)_
אני מאוד מתחברת למה שאת אומרת בהקשר הזה, שבשירה ובספרות משדרים לנו ולילדנו שזה לא בסדר לבכות. שאין לגיטימציה לבכות. בהקשר הזה אולי יעניין אותך לקרוא את פינת בכי. אני חושבת בדומה לך שיש רגעים בחיי ילדינו שבהם אנו נדרשים להכיל קשת של רגשות קשים, ולאפשר להם לבטא אותם. אני פשוט לא בטוחה שתינוק קטנטן, נמצא במקום הזה. לי זה יותר מתחבר לתקשורת עם ילד קצת יותר גדול שאיתו יש דיאלוג מילולי.
מחשבה. לי עצמי יש בינתיים רק תינוקת, כך שאין לי ניסיון בתחום הגדולים יותר.
היה לנו היום יום חופש משפחתי. שלושתנו עם הלשון בחוץ
איזה כיף!
לילה טוב.
@}
בלוג התינוק יודע
אני חושבת (אם אני לא טועה) שזה היה אושו שאמר, שמה שקל הוא כנראה גם הנכון.
הכי קל לי להיות מנותקת, רגשית, מכל מה ומי שקיים בעולם שלי.
הכי קל לי לברוח מקרבה.
הכי קל לי לבנות את העולם שלי ככה ששום דבר בו לא יהיה לי יקר עד כדי כך שאפחד שיאבד לי.
הכי קל לי להתקפד.
הכי קל לי לברוח לאוכל כשאני לחוצה / מתוסכלת / כואבת (אבל גם-)/ שמחה.
הכי קשה זה לעבוד על כל אלה בעקשנות, בהתמדה, כמו בצק שאיבד את הגמישות שלו, אבל לסרב לאבד תקווה, ולכאוב, ולגדול ולצמוח וללמוד,
שהכי קשה זה לדעת לאהוב, להרגיש,
אבל זה גם הכי נכון.
בד"כ מה שקל הוא רק מה שקל. אח"כ צריך להתחיל לחפור מתחת לערמות של הגנות ופחדים וכאבים מוסווים היטב, בשביל להבין מה באמת נכון.
לא?
איזה כיף!
מה פתאום כיף. הרי כל מה שהחופש עושה זה להזכיר לנו שאין לנו מושג מה לעשות במצב שבו הכבלים מעט מתרופפים... לא סתם חזרנו גמוריםP-:
הכי קל לי להיות מנותקת, רגשית, מכל מה ומי שקיים בעולם שלי.
הכי קל לי לברוח מקרבה.
הכי קל לי לבנות את העולם שלי ככה ששום דבר בו לא יהיה לי יקר עד כדי כך שאפחד שיאבד לי.
הכי קל לי להתקפד.
הכי קל לי לברוח לאוכל כשאני לחוצה / מתוסכלת / כואבת (אבל גם-)/ שמחה.
הכי קשה זה לעבוד על כל אלה בעקשנות, בהתמדה, כמו בצק שאיבד את הגמישות שלו, אבל לסרב לאבד תקווה, ולכאוב, ולגדול ולצמוח וללמוד,
שהכי קשה זה לדעת לאהוב, להרגיש,
אבל זה גם הכי נכון.
בד"כ מה שקל הוא רק מה שקל. אח"כ צריך להתחיל לחפור מתחת לערמות של הגנות ופחדים וכאבים מוסווים היטב, בשביל להבין מה באמת נכון.
לא?
איזה כיף!
מה פתאום כיף. הרי כל מה שהחופש עושה זה להזכיר לנו שאין לנו מושג מה לעשות במצב שבו הכבלים מעט מתרופפים... לא סתם חזרנו גמוריםP-:
-
נועה_בר*
- הודעות: 2171
- הצטרפות: 20 יוני 2004, 22:33
- דף אישי: הדף האישי של נועה_בר*
בלוג התינוק יודע
לדעתי זה מאוד פשוט. התינוק יודע, על כך אין ספק.
גם אם אני חושבת שמלאתי את כל צרכיו ( אוכל, חיתול, אמבטיה וכו' ) עדיין אין אני יודעת אם אלו הם כל צרכיו.
הבכי הוא ביטוי. הבכי הוא שפה שיש ללמוד אותה. דרך הלימוד היא ניסוי וטעיה.
אם יש משהו שמרגיע את התינוק זה לטעמי עדיף מזכיה בפייס.
אם לתינוק יהיה 'צורך' לבכות הוא ימשיך. אני לא באמת יכולה לסתום לו את הפה. לא עם מוצץ ובטח ובטח שלא ע"י שינוי תנוחה.
אני לא נתתי מוצץ לכל בכי, אבל לא ממש היה צורך, כי כמעט ולא היה בכי!
התינוקת שלי ידעה לשדר לי מצוקה עוד לפני הבכי ולכן כמעט ולא בכתה.
אני מאמינה כי זה בגלל שלא היתה לה סיבה ולא כי סתמתי לה את הפה.
כשהיא גדלה, אולי בסביבות גיל שנה אני זוכרת שהיא התחילה לבכות, אני גם זוכרת שהיה לה כביכול את כל הסיבות לא לבכות וראיתי שהיא במפורש בוחרת לבכות.
כשהם גדולים יותר זה פשוט. יש צורך להביע מחאה על מצב מסויים וזה טבעי. חלק מהעצמאות, מההיפרדות ובניית האני. הייתי מציינת בפניה שיש לה גם ברירות אחרות ואם היא בוחרת לבכות אז בסדר.
אני אישית לא סובלת בכי, זה כואב לי ממש פיזית ולתינוק הייתי עושה הכל כדי לעזור גם אם זה יהיה מוצץ.
נכון, זה לוחץ לי רגשית, וגם אני בכיינית, אז מה? זה בגלל שלא נתנו לי לבכות? לא!
גם אם אני חושבת שמלאתי את כל צרכיו ( אוכל, חיתול, אמבטיה וכו' ) עדיין אין אני יודעת אם אלו הם כל צרכיו.
הבכי הוא ביטוי. הבכי הוא שפה שיש ללמוד אותה. דרך הלימוד היא ניסוי וטעיה.
אם יש משהו שמרגיע את התינוק זה לטעמי עדיף מזכיה בפייס.
אם לתינוק יהיה 'צורך' לבכות הוא ימשיך. אני לא באמת יכולה לסתום לו את הפה. לא עם מוצץ ובטח ובטח שלא ע"י שינוי תנוחה.
אני לא נתתי מוצץ לכל בכי, אבל לא ממש היה צורך, כי כמעט ולא היה בכי!
התינוקת שלי ידעה לשדר לי מצוקה עוד לפני הבכי ולכן כמעט ולא בכתה.
אני מאמינה כי זה בגלל שלא היתה לה סיבה ולא כי סתמתי לה את הפה.
כשהיא גדלה, אולי בסביבות גיל שנה אני זוכרת שהיא התחילה לבכות, אני גם זוכרת שהיה לה כביכול את כל הסיבות לא לבכות וראיתי שהיא במפורש בוחרת לבכות.
כשהם גדולים יותר זה פשוט. יש צורך להביע מחאה על מצב מסויים וזה טבעי. חלק מהעצמאות, מההיפרדות ובניית האני. הייתי מציינת בפניה שיש לה גם ברירות אחרות ואם היא בוחרת לבכות אז בסדר.
אני אישית לא סובלת בכי, זה כואב לי ממש פיזית ולתינוק הייתי עושה הכל כדי לעזור גם אם זה יהיה מוצץ.
נכון, זה לוחץ לי רגשית, וגם אני בכיינית, אז מה? זה בגלל שלא נתנו לי לבכות? לא!
-
ליזה_ליזה*
- הודעות: 835
- הצטרפות: 10 נובמבר 2003, 17:28
- דף אישי: הדף האישי של ליזה_ליזה*
בלוג התינוק יודע
יש לזכור שזהו דף בלוג. אני לא רוצה לדבר בשם אליה, אבל אני חושבת שזה לא המקום לתגובות וכחניות. יש דף התינוק יודע, אולי אפשר להגיב שם (גם את התגובה שלי אפשר למחוק כמובן).
<לי באופן אישי נורא הפריע כשהתווכחו איתי בבלוג שלי>
<לי באופן אישי נורא הפריע כשהתווכחו איתי בבלוג שלי>
-
סיגל_ב*
- הודעות: 3017
- הצטרפות: 29 פברואר 2004, 08:57
- דף אישי: הדף האישי של סיגל_ב*
בלוג התינוק יודע
אני לא רוצה לדבר בשם אליה, אבל אני חושבת שזה לא המקום לתגובות וכחניות.
ליזה,
אני מבינה מה את אומרת אבל נדמה לי שאליה כבר הביעה את דעתה בעניין.
אני כתבתי לה: פתאום שמתי לב שיצאה לי מגילה ואני מרגישה רע שזה באמצע בלוג. אליה, אם תגובתי לא מתאימה לך כאן, אנא אמרי לי ובחפץ לב אעבירה לדף התינוק יודע.
אליה ענתה: מה פתאום. מקשיבה ברוב קשב לכל מה שנכתב פה.
@}
ליזה,
אני מבינה מה את אומרת אבל נדמה לי שאליה כבר הביעה את דעתה בעניין.
אני כתבתי לה: פתאום שמתי לב שיצאה לי מגילה ואני מרגישה רע שזה באמצע בלוג. אליה, אם תגובתי לא מתאימה לך כאן, אנא אמרי לי ובחפץ לב אעבירה לדף התינוק יודע.
אליה ענתה: מה פתאום. מקשיבה ברוב קשב לכל מה שנכתב פה.
@}
-
נועה_בר*
- הודעות: 2171
- הצטרפות: 20 יוני 2004, 22:33
- דף אישי: הדף האישי של נועה_בר*
בלוג התינוק יודע
מצטערת אם התפרצתי לא במקום, אפשר כמובן לערוך ולמחוק אותי. קראתי למעלה שכתבה בתשובה
_אמרי לי ובחפץ לב אעבירה לדף התינוק יודע
מה פתאום. מקשיבה ברוב קשב לכל מה שנכתב פה._
אני לא קראתי את הספר "התינוק יודע" ולכן לא מרגישה נוח להגיב שם.
_אמרי לי ובחפץ לב אעבירה לדף התינוק יודע
מה פתאום. מקשיבה ברוב קשב לכל מה שנכתב פה._
אני לא קראתי את הספר "התינוק יודע" ולכן לא מרגישה נוח להגיב שם.
-
סיגל_ב*
- הודעות: 3017
- הצטרפות: 29 פברואר 2004, 08:57
- דף אישי: הדף האישי של סיגל_ב*
בלוג התינוק יודע
_בד"כ מה שקל הוא רק מה שקל. אח"כ צריך להתחיל לחפור מתחת לערמות של הגנות ופחדים וכאבים מוסווים היטב, בשביל להבין מה באמת נכון.
לא?_
אליה,
כשקראתי אותך נזכרתי במשהו שאני עושה עם עצמי כשאני מתלבטת איך לפעול באיזשהו עניין. מדובר בסיטואציות שבהן מאוד חשוב לי לבדוק עם עצמי מה אומרת "הבטן" שלי.
באותם רגעים אני עוצמת לרגע עיניים ושואלת את עצמי: אוקיי, א' או ב'? ובאופן שהפתיע אותי לגמרי, גיליתי שכמעט תמיד יש לי תשובה פנימית שבה אני בטוחה. כמעט תמיד כשפתחתי עיניים שנייה אח"כ, היה לי חיוך של "אני יודעת מה לעשות". זה נעים לדעת "מה נכון". מה נכון לכל אחד מאיתנו, כמובן. והנכון הזה נמצא שם בפנים, צריך רק קצת שקט כדי להקשיב. ואת צודקת, הוא באמת הרבה פעמים מוסתר מתחת לערימות של הגנות ופחדים וכאבים ואני אוסיף ענייני תרבות וחינוך ועוד ועוד, אבל גיליתי - לפחות על עצמי - שאולי לא צריך הרבה כדי להגיע אליו.
אגב, כתבתי: כמעט תמיד, כי היו פעמים שלא שמעתי כלום. גם זה קרה. אם כי מעט פעמים.
לא?_
אליה,
כשקראתי אותך נזכרתי במשהו שאני עושה עם עצמי כשאני מתלבטת איך לפעול באיזשהו עניין. מדובר בסיטואציות שבהן מאוד חשוב לי לבדוק עם עצמי מה אומרת "הבטן" שלי.
באותם רגעים אני עוצמת לרגע עיניים ושואלת את עצמי: אוקיי, א' או ב'? ובאופן שהפתיע אותי לגמרי, גיליתי שכמעט תמיד יש לי תשובה פנימית שבה אני בטוחה. כמעט תמיד כשפתחתי עיניים שנייה אח"כ, היה לי חיוך של "אני יודעת מה לעשות". זה נעים לדעת "מה נכון". מה נכון לכל אחד מאיתנו, כמובן. והנכון הזה נמצא שם בפנים, צריך רק קצת שקט כדי להקשיב. ואת צודקת, הוא באמת הרבה פעמים מוסתר מתחת לערימות של הגנות ופחדים וכאבים ואני אוסיף ענייני תרבות וחינוך ועוד ועוד, אבל גיליתי - לפחות על עצמי - שאולי לא צריך הרבה כדי להגיע אליו.
אגב, כתבתי: כמעט תמיד, כי היו פעמים שלא שמעתי כלום. גם זה קרה. אם כי מעט פעמים.
בלוג התינוק יודע
בימים האחרונים, אני חושבת הרבה על הנסיבות שבהן העברתי את שנותי הראשונות.
כל מי שמעט מתעניין בתחום הנפש יודע שקיימת חלוקה מאד גסה ל"מולד" ול"נרכש". המולד הוא כזה שאין מה לעשות איתו, גנטיקה צרובה בתוכנו כמו דיסק קשיח ובלתי ניתן למחיקה, והנרכש הוא כל מה שאספנו בצידי הדרך, שבמשותף עם המולד, הופך אותנו למה שאנחנו.
המחשבות על בכי לוקחות אותי לשם.
כי בכי, בכי זה הדבר הכי ראשוני שיש, אבל היחס שלנו אליו, אי אפשר להתעלם מזה שחלקים גדולים ממנו הם נרכשים. חברתית, לפחות במקום שאני באה ממנו, הבכי הוא דבר רע, שכדאי ועדיף להימנע ממנו.
אנחנו "חונקים" את הבכי,
"בולעים" את הדמעות,
או מזילים דמעה (כי דמעה אחת זה בסדר. זה להביע רגש, אבל בלי לחרוג מהגבולות. בלי לדרוש יותר מדי מהסביבה).
אלה המנגנונים.
אני נזכרת עכשיו, שלפני הרבה מאד שנים הייתי אחראית על טקס יום הזכרון בביה"ס שלי. אני זוכרת שבאינטואיציות של נערה מתבגרת, היה לי ברור שבטקס שאני אערוך, אף אחד לא ידבר על מגש הכסף, ואת כל הטקס בניתי סביב טקסט אחד-
"הזמנה לבכי", שמו.
הזמנה לבכי הוא מכתב שכתב קיבוצניק צעיר בעיתון "שדמות" של התנועה הקיבוצית, הימים היו הימים הנוראים של אחרי מלחמת כיפור, ובמכתב הוא מזמין את כולם למסיבה גדולה, מסיבת בכי.
"היום והשעה אינם חשובים," הוא כותב, "אך תוכנית הערב, אני מבטיח, תהא עשירה: בכי. נבכה שעות, וביחד כי לבד זה לא יוצא לי. משך כל המלחמה רציתי לבכות ולא יכולתי. עכשיו זה ילך, זה מוכרח ללכת. אין דבר שיעצור בעדנו". .... "אח, כמה שנבכה, בכי-תמרורים נבכה, בכי-קורע-לב. בכי-גדול. בכי-פסיכודלי. נבכה ספלים מלאים. דוודים. נהרות נבכה. נבכה אוקיינוס."
ומוסיף- "החזקים בעלי הדעה, המפוכחים – לא יורשו לקחת חלק, הם אינם שייכים, בלתי רצויים".
המכתב שלו עורר הרבה מאד תגובות, חלקן נזעמות ממש. כועסות על החשיפה הזו של חולשה מובסת, לתפיסתם. לא יאמן.
ואף על פי שהייתי בימי מלחמת כיפור תינוקת, ידעתי לזהות, עשור וחצי מאוחר יותר, את הקושי החברתי, וגם האישי שלנו, שלי, להיכנע לבכי.
איפה הייתי.
דטרמיניזם, זה הכינוי שאנחנו נותנים לכל מה שאין לנו יכולת לשנות בעצמנו.
השאלה היא אם לא הכל דטרמיניזם. כי הרי איך תינוק יכול להשפיע על הסביבה שבוראת אותו מגיל 0?
כשאני מנסה להיוולד לתוך תפקיד האם, אני עושה שני דברים(חוץ מהחלפת חיתולים)- אני נלחמת בדטרמיניזם שברא אותי (ואלוהים יודע כמה אי הסכמות יש לי עם המקום בו גדלתי), ואני בוראת את הדטרמיניזם של בני הקטן.
אני אלוהים שהולך על זכוכיות.
ואז בא ספר, שיורה חץ בלב המוסכמה הגדולה מכולן, שאומרת שבכי זה רע, והכי רע זה בכי של תינוק. מסיבות שונות, אגב. לא שזה חשוב. המסקנה היא אחת.
אין לי אלא לעצור, מתפעלת, מבוהלת, ולחפור פנימה, למטה. מותר לתת לו לבכות. עשרים אסימונים נופלים לי בראש בבלאגן מצטלצל מחריש אזניים.
אין לי פחד גדול יותר היום, מהפחד לעשות לו רע.
ובהקשר הזה, אין לי אוייב גדול יותר מעצמי,
כי הרי מי שמגודל רע בעצמו, איך הוא ידע מה טוב?
כבר עברו, אני חושבת, ארבעה ימים מאז שנפל לידי הספר הזה. הפסקתי לפני יומיים, אי שם באמצע הספר, בגלל שהמסע הזה קצת המשיך לי בלעדיו.
אני לא נותנת לו לבכות בלי הפסקה במשך שעה, לא. גם לא חצי שעה, גם לא עשר דקות.
אני חושבת ששתי דקות זה מספיק. אולי "מספיק בשבילי", ולא בשבילו, אבל מה שחשוב באמת, אני חושבת, זה שבדקות האלו שהוא בוכה, אני מסתכלת בו, גאה, משתתפת, לא פוחדת כמו בהתחלה, לומדת יחד איתו שזה בסדר, מרגישה איך הבכי הוא בכי ולא צפירות מחרישות אזניים, ואז, אולי זה יישמע מעוות לחלק מכם, אבל ככה אני מרגישה אז- שבעזרת הבכי, שהוא אולי כלי ההבעה הכי חזק שיש לו, אז הוא גם מצליח להרגיש קיים. להיות "יש" גדול וקולני.
או שוב, אולי זו רק אני.
אני לא יודעת אם אמשיך לכתוב פה, נראה לי שמצאתי את התשובות לשאלות שחיפשתי (או להיפך), ובכל מקרה תודה על ההקשבה ותודה גם על הדברים הכתובים. שניהם היו לי חשובים.
כל מי שמעט מתעניין בתחום הנפש יודע שקיימת חלוקה מאד גסה ל"מולד" ול"נרכש". המולד הוא כזה שאין מה לעשות איתו, גנטיקה צרובה בתוכנו כמו דיסק קשיח ובלתי ניתן למחיקה, והנרכש הוא כל מה שאספנו בצידי הדרך, שבמשותף עם המולד, הופך אותנו למה שאנחנו.
המחשבות על בכי לוקחות אותי לשם.
כי בכי, בכי זה הדבר הכי ראשוני שיש, אבל היחס שלנו אליו, אי אפשר להתעלם מזה שחלקים גדולים ממנו הם נרכשים. חברתית, לפחות במקום שאני באה ממנו, הבכי הוא דבר רע, שכדאי ועדיף להימנע ממנו.
אנחנו "חונקים" את הבכי,
"בולעים" את הדמעות,
או מזילים דמעה (כי דמעה אחת זה בסדר. זה להביע רגש, אבל בלי לחרוג מהגבולות. בלי לדרוש יותר מדי מהסביבה).
אלה המנגנונים.
אני נזכרת עכשיו, שלפני הרבה מאד שנים הייתי אחראית על טקס יום הזכרון בביה"ס שלי. אני זוכרת שבאינטואיציות של נערה מתבגרת, היה לי ברור שבטקס שאני אערוך, אף אחד לא ידבר על מגש הכסף, ואת כל הטקס בניתי סביב טקסט אחד-
"הזמנה לבכי", שמו.
הזמנה לבכי הוא מכתב שכתב קיבוצניק צעיר בעיתון "שדמות" של התנועה הקיבוצית, הימים היו הימים הנוראים של אחרי מלחמת כיפור, ובמכתב הוא מזמין את כולם למסיבה גדולה, מסיבת בכי.
"היום והשעה אינם חשובים," הוא כותב, "אך תוכנית הערב, אני מבטיח, תהא עשירה: בכי. נבכה שעות, וביחד כי לבד זה לא יוצא לי. משך כל המלחמה רציתי לבכות ולא יכולתי. עכשיו זה ילך, זה מוכרח ללכת. אין דבר שיעצור בעדנו". .... "אח, כמה שנבכה, בכי-תמרורים נבכה, בכי-קורע-לב. בכי-גדול. בכי-פסיכודלי. נבכה ספלים מלאים. דוודים. נהרות נבכה. נבכה אוקיינוס."
ומוסיף- "החזקים בעלי הדעה, המפוכחים – לא יורשו לקחת חלק, הם אינם שייכים, בלתי רצויים".
המכתב שלו עורר הרבה מאד תגובות, חלקן נזעמות ממש. כועסות על החשיפה הזו של חולשה מובסת, לתפיסתם. לא יאמן.
ואף על פי שהייתי בימי מלחמת כיפור תינוקת, ידעתי לזהות, עשור וחצי מאוחר יותר, את הקושי החברתי, וגם האישי שלנו, שלי, להיכנע לבכי.
איפה הייתי.
דטרמיניזם, זה הכינוי שאנחנו נותנים לכל מה שאין לנו יכולת לשנות בעצמנו.
השאלה היא אם לא הכל דטרמיניזם. כי הרי איך תינוק יכול להשפיע על הסביבה שבוראת אותו מגיל 0?
כשאני מנסה להיוולד לתוך תפקיד האם, אני עושה שני דברים(חוץ מהחלפת חיתולים)- אני נלחמת בדטרמיניזם שברא אותי (ואלוהים יודע כמה אי הסכמות יש לי עם המקום בו גדלתי), ואני בוראת את הדטרמיניזם של בני הקטן.
אני אלוהים שהולך על זכוכיות.
ואז בא ספר, שיורה חץ בלב המוסכמה הגדולה מכולן, שאומרת שבכי זה רע, והכי רע זה בכי של תינוק. מסיבות שונות, אגב. לא שזה חשוב. המסקנה היא אחת.
אין לי אלא לעצור, מתפעלת, מבוהלת, ולחפור פנימה, למטה. מותר לתת לו לבכות. עשרים אסימונים נופלים לי בראש בבלאגן מצטלצל מחריש אזניים.
אין לי פחד גדול יותר היום, מהפחד לעשות לו רע.
ובהקשר הזה, אין לי אוייב גדול יותר מעצמי,
כי הרי מי שמגודל רע בעצמו, איך הוא ידע מה טוב?
כבר עברו, אני חושבת, ארבעה ימים מאז שנפל לידי הספר הזה. הפסקתי לפני יומיים, אי שם באמצע הספר, בגלל שהמסע הזה קצת המשיך לי בלעדיו.
אני לא נותנת לו לבכות בלי הפסקה במשך שעה, לא. גם לא חצי שעה, גם לא עשר דקות.
אני חושבת ששתי דקות זה מספיק. אולי "מספיק בשבילי", ולא בשבילו, אבל מה שחשוב באמת, אני חושבת, זה שבדקות האלו שהוא בוכה, אני מסתכלת בו, גאה, משתתפת, לא פוחדת כמו בהתחלה, לומדת יחד איתו שזה בסדר, מרגישה איך הבכי הוא בכי ולא צפירות מחרישות אזניים, ואז, אולי זה יישמע מעוות לחלק מכם, אבל ככה אני מרגישה אז- שבעזרת הבכי, שהוא אולי כלי ההבעה הכי חזק שיש לו, אז הוא גם מצליח להרגיש קיים. להיות "יש" גדול וקולני.
או שוב, אולי זו רק אני.
אני לא יודעת אם אמשיך לכתוב פה, נראה לי שמצאתי את התשובות לשאלות שחיפשתי (או להיפך), ובכל מקרה תודה על ההקשבה ותודה גם על הדברים הכתובים. שניהם היו לי חשובים.
-
נועה_בר*
- הודעות: 2171
- הצטרפות: 20 יוני 2004, 22:33
- דף אישי: הדף האישי של נועה_בר*
בלוג התינוק יודע
_אין לי פחד גדול יותר היום, מהפחד לעשות לו רע.
ובהקשר הזה, אין לי אוייב גדול יותר מעצמי_
מזדהה.
כי הרי מי שמגודל רע בעצמו, איך הוא ידע מה טוב?
לפעמים דווקא הרע מראה לנו מה נכון. לא יודעים בדיוק מה רוצים אבל יודעים בוודאות מה לא.
היום שביתי גדולה יותר אני נותנת לה לבכות, לא קראתי את "התינוק יודע", וכשדיברת על תינוק קטן בוכה זה הרגיש לי מאוד לא נכון לי, ועדיין.
אולי כשסיבת הבכי לא ידועה חוסר האונים שלי מול הבכי גדול יותר?
אני רואה איך משתיקים בכי, בעיקר של נפילה, מכה וכאב. במשפטים כמו "לא קרה כלום, די מספיק" וכו' זה כמובן חבל בעיני.
אני להפך, עוד מוסיפה משפטים מתארים, נותנת לה 'מילים להביע כאב'. וזמן להירגע לבד.בתוך חיבוק.
ובהקשר הזה, אין לי אוייב גדול יותר מעצמי_
מזדהה.כי הרי מי שמגודל רע בעצמו, איך הוא ידע מה טוב?
לפעמים דווקא הרע מראה לנו מה נכון. לא יודעים בדיוק מה רוצים אבל יודעים בוודאות מה לא.
היום שביתי גדולה יותר אני נותנת לה לבכות, לא קראתי את "התינוק יודע", וכשדיברת על תינוק קטן בוכה זה הרגיש לי מאוד לא נכון לי, ועדיין.
אולי כשסיבת הבכי לא ידועה חוסר האונים שלי מול הבכי גדול יותר?
אני רואה איך משתיקים בכי, בעיקר של נפילה, מכה וכאב. במשפטים כמו "לא קרה כלום, די מספיק" וכו' זה כמובן חבל בעיני.
אני להפך, עוד מוסיפה משפטים מתארים, נותנת לה 'מילים להביע כאב'. וזמן להירגע לבד.בתוך חיבוק.
-
מ_י*
- הודעות: 542
- הצטרפות: 04 יולי 2002, 00:28
- דף אישי: הדף האישי של מ_י*
בלוג התינוק יודע
\
אז הוא גם מצליח להרגיש קיים. להיות "יש" גדול וקולני.
אני מסכימה, ממש מרגישה את זה. כשאני מחזיקה בו כשהוא בוכה, ואומרת לו איזה יופי הוא עושה, אני מרגישה שאני מקבלת אותו, בעוד שהניסון להרגיע בכל מחיר הוא גם השתקה, סוג של מחיקה, של חוסר הכלה
בימים האחרונים אני ממשיכה עם הקטנצ'יק שלנו, ומתחזקת לי התחושה שיש משהו בגישה הזאת.. אני מחזיקה אותו כשהוא שבע, אחרי גרעפס, רגוע ונינוח, ופתאום הוא מתחיל לבכות. זה בכי כועס מאד, הוא חובט בזרועות (והרי היתה לו בעיה של יד תקועה בלידה. לי נראה שאולי זה קשור. אולי לא. לא יודעת). אגב, ברור שהוא יכול להפסיק בקלי קלות אם הוא רוצה. מספיק שמישהו מדבר אלי והוא מפסיק רגע, ממש כאילו כדי לשמוע "מה רץ". גם אם אני משפרת תנוחה הוא מפסיק לרגע, מלעלע ומתניע שוב. זה יכול להמשך עשרים דקות בערך, ואחר כך באה שלווה. הוא נשאר ער, מתבונן מסביב, רגוע ונינוח. אפילו לא רוצה לינוק (אני מציעה לו כי נראה לי שגרונו אולי ניחר).
אני מסכימה מאד עם סולטר, שהאנרגיה הדרושה בשביל זה הרבה פחות גדולה מאשר האנרגיה הדרושה כדי להתאמץ להשתיק את זה. וכעת יותר קל לשמוע את הבכי. הוא פחות "לא נעים" לי, ממש כמו שכתבת -
לומדת יחד איתו שזה בסדר, מרגישה איך הבכי הוא בכי ולא צפירות מחרישות אזניים,
ואפילו יש איזו חגיגיות, איזו תחושה של "ביחד", הוא בוכה ואני אתו תומכת בו, לא "נגדו" מנסה "להפסיק" אותו.
אז הוא גם מצליח להרגיש קיים. להיות "יש" גדול וקולני.
אני מסכימה, ממש מרגישה את זה. כשאני מחזיקה בו כשהוא בוכה, ואומרת לו איזה יופי הוא עושה, אני מרגישה שאני מקבלת אותו, בעוד שהניסון להרגיע בכל מחיר הוא גם השתקה, סוג של מחיקה, של חוסר הכלה
בימים האחרונים אני ממשיכה עם הקטנצ'יק שלנו, ומתחזקת לי התחושה שיש משהו בגישה הזאת.. אני מחזיקה אותו כשהוא שבע, אחרי גרעפס, רגוע ונינוח, ופתאום הוא מתחיל לבכות. זה בכי כועס מאד, הוא חובט בזרועות (והרי היתה לו בעיה של יד תקועה בלידה. לי נראה שאולי זה קשור. אולי לא. לא יודעת). אגב, ברור שהוא יכול להפסיק בקלי קלות אם הוא רוצה. מספיק שמישהו מדבר אלי והוא מפסיק רגע, ממש כאילו כדי לשמוע "מה רץ". גם אם אני משפרת תנוחה הוא מפסיק לרגע, מלעלע ומתניע שוב. זה יכול להמשך עשרים דקות בערך, ואחר כך באה שלווה. הוא נשאר ער, מתבונן מסביב, רגוע ונינוח. אפילו לא רוצה לינוק (אני מציעה לו כי נראה לי שגרונו אולי ניחר).
אני מסכימה מאד עם סולטר, שהאנרגיה הדרושה בשביל זה הרבה פחות גדולה מאשר האנרגיה הדרושה כדי להתאמץ להשתיק את זה. וכעת יותר קל לשמוע את הבכי. הוא פחות "לא נעים" לי, ממש כמו שכתבת -
לומדת יחד איתו שזה בסדר, מרגישה איך הבכי הוא בכי ולא צפירות מחרישות אזניים,
ואפילו יש איזו חגיגיות, איזו תחושה של "ביחד", הוא בוכה ואני אתו תומכת בו, לא "נגדו" מנסה "להפסיק" אותו.
-
פלוני_אלמונית*
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
בלוג התינוק יודע
מפריע לי לשמוע שאנשים אומרים לתינוקות בוכים: די, די... או: ששששש... או: לא, לא...
חשבתי מה אפשר להגיד להם במקום זה, כי הרי יש למבוגר צורך להגיד איזה משהו מרגיע. אז נראה לי שדווקא במקום 'לא,לא' להגיד: 'כן, כן...'. פשוט 'כן'.
כן, זה בסדר שאתה בוכה. כן, אתה צודק, זה לא נעים. כן, אני אתך. כן.
חשבתי מה אפשר להגיד להם במקום זה, כי הרי יש למבוגר צורך להגיד איזה משהו מרגיע. אז נראה לי שדווקא במקום 'לא,לא' להגיד: 'כן, כן...'. פשוט 'כן'.
כן, זה בסדר שאתה בוכה. כן, אתה צודק, זה לא נעים. כן, אני אתך. כן.
-
שיבולת_שועל*
- הודעות: 513
- הצטרפות: 23 אוגוסט 2004, 10:21
- דף אישי: הדף האישי של שיבולת_שועל*
בלוג התינוק יודע
אליה, אני מקווה שאת בכל זאת כאן, כי רציתי לספר לך על נסיוני עם "השיטה", עכשיו כשהילד "השיטתי" שלי כבר בן ארבע וחצי.
אני ובעלי קראנו את הספר כשהוא היה בן יומיים בערך, או אולי אפילו קודם. כלומר, התחלנו בזה ממש מהתחלה. הניסיון שלי עם זה הוא שהבן שלי לא בכה הרבה, ואני נוטה לייחס את זה גם לעובדה שאיפשרנו לו לבכות. בתור תינוק, אם כן, הוא לא בכה הרבה והתפתחה אצלו רגישות מסוימת לבכי של אחרים - יכולת הכלה משל עצמו, כבר כתינוק. פעם בכיתי לידו, והוא עצר את הבכי שלו והסתכל עלי (לא בעצב) ורק כשסיימתי לבכות הוא חזר לבכות בעצמו.
כשהוא גדל קצת המשכנו להניח לו לבכות, בעוד אנחנו מחבקים אותו ואומרים לו שזה בסדר לבכות ושיוציא הכל. כתמיד, הוא נרגע אחרי זמן לא ממושך (דקות).
כל הזמן וגם היום, כשהוא כבר בן ארבע וחצי, הוא ילד פנוי רגשית באופן כללי (גננת אחת הגדירה אותו ככה, וזה קלע למה שהרגשתי בעצמי). הוא עדיין משתמש בבכי כדי לפרוק לפעמים. אני חייבת להודות שהיום קשה לי יותר לקבל את הבכי שלו, וזה משום שהיום הוא כבר יודע היטב לתקשר במילים, ואני כמובן מעדיפה שכך ינהג, ואומרת לו את זה. עדיין, לפעמים הוא רוצה לבכות ואני מקבלת את זה, ואפילו אומרת לו שאם הוא רוצה לבכות - שיבכה. אבל כמובן לא בנימה של "לא אכפת לי", אלא בנימה של "זה בסדר גמור".
אני חושבת שאי היכולת לסבול בכי של תינוק היא משהו שאנחנו צריכים לבדוק עם עצמנו. גם היום, עם בתי בת השנה, לא קל לי לסבול בכי, אבל לא נורא נורא קשה. איכשהו איתה זה אחרת. הוא לא ינק כמעט, והיא כן. אולי כאן נעוץ הבדל גדול, כי אני יודעת שהציצי הוא פסגת מאווייה ותמיד הוא זמין לה, כך שקל יותר להשתמש בו. ברם אולם, אני לא מציעה לה ציצי על כל בכי. אני בודקת מה גורם לבכי, ותמיד יש סיבה. בזה היא לא שונה מהגדול - תמיד היתה ותמיד יש סיבה. אני חייבת לציין שבכיות "סתם" לא היו לי עד כה איתה. זה תמיד מתברר במהרה כחיתול מלא, רעב, עייפות, "התעללות" מצד הגדול או מכה שקיבלה.
אני לא מציעה ציצי כל פעם שהיא בוכה בדיוק בגלל זה - כי יש הרבה סיבות אחרות, ובעיקר אם זה אחרי הנקה או לא הרבה אחרי.
האם אני ממליצה? לא. אני בעיקר ממליצה להיות קשובה לילד (או לכל אדם, לצורך העניין). אני יודעת שלא תמיד אפשר "לעלות" על הבעיה שמטרידה את אלה שעדיין לא מדברים, אבל לטעמי, כאדם בוגר, גם לבכי יש לתת מקום. כל הפרשנות של טראומות מהלידה או מגלגולים קודמים לא מקדמת אותנו לשום מקום בעניין הזה, כי אין לנו דרך לדעת. אם בדקת הכל ואת משוכנעת שלילד שלך יש צורך לבכות, שיבכה. ותהיי שם בשבילו בכל מובן. כל דרך של הפסקת הבכי, שהיא אחרי בדיקה מעמיקה, לדעתי מסיחה את דעתו של התינוק, וחבל. אם בדעתו כרגע לבכות (ולא מהסיבות של אי נוחות כזו או אחרת), למה לא להניח לו?
אני ובעלי קראנו את הספר כשהוא היה בן יומיים בערך, או אולי אפילו קודם. כלומר, התחלנו בזה ממש מהתחלה. הניסיון שלי עם זה הוא שהבן שלי לא בכה הרבה, ואני נוטה לייחס את זה גם לעובדה שאיפשרנו לו לבכות. בתור תינוק, אם כן, הוא לא בכה הרבה והתפתחה אצלו רגישות מסוימת לבכי של אחרים - יכולת הכלה משל עצמו, כבר כתינוק. פעם בכיתי לידו, והוא עצר את הבכי שלו והסתכל עלי (לא בעצב) ורק כשסיימתי לבכות הוא חזר לבכות בעצמו.
כשהוא גדל קצת המשכנו להניח לו לבכות, בעוד אנחנו מחבקים אותו ואומרים לו שזה בסדר לבכות ושיוציא הכל. כתמיד, הוא נרגע אחרי זמן לא ממושך (דקות).
כל הזמן וגם היום, כשהוא כבר בן ארבע וחצי, הוא ילד פנוי רגשית באופן כללי (גננת אחת הגדירה אותו ככה, וזה קלע למה שהרגשתי בעצמי). הוא עדיין משתמש בבכי כדי לפרוק לפעמים. אני חייבת להודות שהיום קשה לי יותר לקבל את הבכי שלו, וזה משום שהיום הוא כבר יודע היטב לתקשר במילים, ואני כמובן מעדיפה שכך ינהג, ואומרת לו את זה. עדיין, לפעמים הוא רוצה לבכות ואני מקבלת את זה, ואפילו אומרת לו שאם הוא רוצה לבכות - שיבכה. אבל כמובן לא בנימה של "לא אכפת לי", אלא בנימה של "זה בסדר גמור".
אני חושבת שאי היכולת לסבול בכי של תינוק היא משהו שאנחנו צריכים לבדוק עם עצמנו. גם היום, עם בתי בת השנה, לא קל לי לסבול בכי, אבל לא נורא נורא קשה. איכשהו איתה זה אחרת. הוא לא ינק כמעט, והיא כן. אולי כאן נעוץ הבדל גדול, כי אני יודעת שהציצי הוא פסגת מאווייה ותמיד הוא זמין לה, כך שקל יותר להשתמש בו. ברם אולם, אני לא מציעה לה ציצי על כל בכי. אני בודקת מה גורם לבכי, ותמיד יש סיבה. בזה היא לא שונה מהגדול - תמיד היתה ותמיד יש סיבה. אני חייבת לציין שבכיות "סתם" לא היו לי עד כה איתה. זה תמיד מתברר במהרה כחיתול מלא, רעב, עייפות, "התעללות" מצד הגדול או מכה שקיבלה.
אני לא מציעה ציצי כל פעם שהיא בוכה בדיוק בגלל זה - כי יש הרבה סיבות אחרות, ובעיקר אם זה אחרי הנקה או לא הרבה אחרי.
האם אני ממליצה? לא. אני בעיקר ממליצה להיות קשובה לילד (או לכל אדם, לצורך העניין). אני יודעת שלא תמיד אפשר "לעלות" על הבעיה שמטרידה את אלה שעדיין לא מדברים, אבל לטעמי, כאדם בוגר, גם לבכי יש לתת מקום. כל הפרשנות של טראומות מהלידה או מגלגולים קודמים לא מקדמת אותנו לשום מקום בעניין הזה, כי אין לנו דרך לדעת. אם בדקת הכל ואת משוכנעת שלילד שלך יש צורך לבכות, שיבכה. ותהיי שם בשבילו בכל מובן. כל דרך של הפסקת הבכי, שהיא אחרי בדיקה מעמיקה, לדעתי מסיחה את דעתו של התינוק, וחבל. אם בדעתו כרגע לבכות (ולא מהסיבות של אי נוחות כזו או אחרת), למה לא להניח לו?
בלוג התינוק יודע
אליה, אני מקווה שאת בכל זאת כאן
בוודאי. מקשיבה.
וגם מוסיפה דברים:
בסוף השבוע דווקא גילינו קושי חדש ומאד משמעותי מסביב לנושא, מכיוון די צפוי, אני חייבת להודות:
הוא בכה המון, הקטנצ'יק, שזה לא מן הנמנע בגיל המופלג של 4 חודשים, במסגרת חגיגות יציאת השן הראשונה,
ואני, כמו שכתבתי לפני כן, בהחלטה לאפשר לבכי לקרות, באמת נתתי לו לבכות ולא מיד דחפתי לו מוצץ לפה / ניענעתי ודומיהם. גם אם הבכי היה עם סיבה, כמובן שטיפלתי בזה מיד, אבל לא סתמתי לו את הפה עם המוצץ בדרך.
ואפילו התחלתי להרגיש בנוח עם זה. הרגשתי שמצאתי לי את השביל המתפצל שלי מתוך התורה של סולטר- אני כן אשנה לו תנוחה אם הוא בוכה, גם אם היא תפסיק את הבכי, אני כן אבדוק אם זה רעב, ואני אסייע לו להירגע מן הבכי, אם הוא נמשך מעל מספר דקות, אבל מעבר לזה, אני אהיה איתו, כאשר הבכי מתרחש.
אז זהו,
שבהתחלה חשבתי שאני מדמיינת. אבל לקראת אחה"צ נפל לי האסימון- בכל פעם שהוא התחיל לתת את הסימן הכי ראשוני של בכי, הופיעו בסביבה שתי ידיים מושטות של זוגי לחיים, עם בקשה: "תני לי אותו, תנוחי מעט.."
אחרי אולי שבע פעמים שאמרתי "זה בסדר, אני מסתדרת",
ושבע פעמים שהתשובה שלו היתה "נו, אבל את עייפה..",
שאלתי- "תגיד, מה נהיה? למה אתה כל הזמן רוצה לקחת אותו ממני היום?"
זה די גמר אותי.
הרי מתן מקום לבכי בדיוק מנגן על המקום הזה, השפל, המזניח, הרע, הלא מספק את צורכי התינוק.
ומצד שני, היום אני בפירוש מרגישה לא בנוח עם להפסיק לו את הבכי. כאילו אני פוגעת לו בפרטיות. בזכות הביטוי. לא יודעת.
קצת התמלכדתי פה, אני חושבת.
(ואמא שלי היתה אומרת על כל זה- "באיזה שטויות את מתעסקת? העיקר שהוא לא יהיה רעב. תאכלי משהו.")
בוודאי. מקשיבה.
וגם מוסיפה דברים:
בסוף השבוע דווקא גילינו קושי חדש ומאד משמעותי מסביב לנושא, מכיוון די צפוי, אני חייבת להודות:
הוא בכה המון, הקטנצ'יק, שזה לא מן הנמנע בגיל המופלג של 4 חודשים, במסגרת חגיגות יציאת השן הראשונה,
ואני, כמו שכתבתי לפני כן, בהחלטה לאפשר לבכי לקרות, באמת נתתי לו לבכות ולא מיד דחפתי לו מוצץ לפה / ניענעתי ודומיהם. גם אם הבכי היה עם סיבה, כמובן שטיפלתי בזה מיד, אבל לא סתמתי לו את הפה עם המוצץ בדרך.
ואפילו התחלתי להרגיש בנוח עם זה. הרגשתי שמצאתי לי את השביל המתפצל שלי מתוך התורה של סולטר- אני כן אשנה לו תנוחה אם הוא בוכה, גם אם היא תפסיק את הבכי, אני כן אבדוק אם זה רעב, ואני אסייע לו להירגע מן הבכי, אם הוא נמשך מעל מספר דקות, אבל מעבר לזה, אני אהיה איתו, כאשר הבכי מתרחש.
אז זהו,
שבהתחלה חשבתי שאני מדמיינת. אבל לקראת אחה"צ נפל לי האסימון- בכל פעם שהוא התחיל לתת את הסימן הכי ראשוני של בכי, הופיעו בסביבה שתי ידיים מושטות של זוגי לחיים, עם בקשה: "תני לי אותו, תנוחי מעט.."
אחרי אולי שבע פעמים שאמרתי "זה בסדר, אני מסתדרת",
ושבע פעמים שהתשובה שלו היתה "נו, אבל את עייפה..",
שאלתי- "תגיד, מה נהיה? למה אתה כל הזמן רוצה לקחת אותו ממני היום?"
- "כי את גמורה מעייפות"
- "אולי די עם העייפה הזה? מה קורה?"
- "קשה לי עם העניין הזה שלך של הבכי. אני מסכים עם זה באופן כללי, זה נראה לי נורא נכון, אבל אולי את לוקחת את זה קצת רחוק מדי".
זה די גמר אותי.
הרי מתן מקום לבכי בדיוק מנגן על המקום הזה, השפל, המזניח, הרע, הלא מספק את צורכי התינוק.
ומצד שני, היום אני בפירוש מרגישה לא בנוח עם להפסיק לו את הבכי. כאילו אני פוגעת לו בפרטיות. בזכות הביטוי. לא יודעת.
קצת התמלכדתי פה, אני חושבת.
(ואמא שלי היתה אומרת על כל זה- "באיזה שטויות את מתעסקת? העיקר שהוא לא יהיה רעב. תאכלי משהו.")
-
סיגל_ב*
- הודעות: 3017
- הצטרפות: 29 פברואר 2004, 08:57
- דף אישי: הדף האישי של סיגל_ב*
בלוג התינוק יודע
אולי אני אצליח לחדד (לפחות לעצמי) את ההבדל בין הגישות השונות שעולות כאן בעניין (אולי גם של בעלך, אליה):
מבחינתי, אם בכל פעם שהתינוקות היו רוצים לבכות לשם הפורקן, הם היו מרימים שלט: "סליחה, אפשר קצת ספייס בבקשה? אני צריך לפרוק!" - אז אני מניחה שכולנו היינו מסכימים שצריך לאפשר להם את זה. כלומר, נדמה לי שכולנו כאן מסכימים שלא צריך לסתום את הפה לאף אחד אם הוא מבקש להתבטא, גם אם קשה לנו להיות במקום הזה. והיינו מכילים את הבכי.
א-ממה, לתינוקות אין שלט כזה.
ואז, בכל פעם שהם בוכים, צריך לקחת החלטה: האם זה בכי עם סיבה פיזית שצריך לבדוק ולסייע, או שמא זה בכי רגשי שצריך לתת לפרוק?
ואם אין שלט: אז איך יודעים? ואיך יודעים שלא מפספסים?
אז כאן אולי נעוץ ההבדל בין הגישות:
נדמה לי שמבחינתך אליה (ותקני אותי אם לא) את נותנת מקום נרחב לאפשרות שיש סיבות נפשיות לבכי, ופועלת מהמקום המכיל הזה.
לעומתך, לטעמי ומניסיוני, כמעט תמיד יש סיבה פיזית, ולכן כדאי לבדוק היטב מהי. בפעמים שיש בכי מתוך כאב פיזי כלשהו (ואולי גם נפשי?) שבו אין לי איך לסייע, אני בהחלט מנסה לנחם ולהרגיע אבל אני עושה זאת תוך אמירת משפטים כמו: את צודקת חמודה, זה באמת מאוד קשה מה שאת עוברת, אני כאן יחד איתך וכו' - ככה למשל נשמע חודש הגזים שלנו. .
ושוב, בגלל שאין לתינוקות שלטים, כולנו פועלים כמיטב הבנתנו - ומיטב הבנתנו זה משהו מאוד רחב ומשתנה מהורה להורה.
@}
רציתי לסיים כאן, אבל החלטתי לשתף אותך בכל זאת בעוד מחשבה שעלתה לי למקרא השיחה בינך לבין בעלך:
אני הולכת כרגע להניח הנחה לגבייך ולגבי בעלך, מנקודת המבט שלי, ולמרות שאיננו מכירים. אני מתנצלת מראש על היומרה - אני חושבת שאולי זה יכול לעזור - אם זה לא לעניין, אפשר למחוק כמובן.
אני חושבת שהמלכוד שלך שהזכרת, כמו גם הקושי של בעלך ("זה נראה לי נורא נכון - אך קשה לי עם זה") מגיעים שניהם מאיזשהו דיאלוג פנימי של כל אחד מכם, בין ההגיון - השכל לבין איזושהי תחושה פנימית, אני אקרא לה תחושת בטן (שוב: זו הפרשנות שלי...).
אני מרגישה שמבחינה הגיונית אתם מסכימים עם התפישה של סולטר. היא מדברת אליכם.
אני מרגישה שהקושי שלכם ביישום נובע מקול פנימי מהבטן שאומר לכם ברגעים מסוימים: אולי זה לא הכיוון.
אם קראת את עקרון הרצף והתחברת אליו, אולי תביני למה אני מכוונת כשאני אומרת קול פנימי. באופן אישי, וכאדם מאוד רציונלי עד לא מכבר, אני היום משתדלת לא להתעלם מהקול הפנימי שלי ולתת לו ביטוי. למעשה, כשאני נתקלת במחלוקת בין ההגיון לבין הקול הפנימי שלי, אני היום נוטה להכריע לטובת הקול הפנימי. לא יודעת, אני סומכת עליו...
זהו. מה דעתך?
אני מקווה שלא חרגתי מגבולות השיחה שמתאימים לך, אם כן סליחה ולהשליך לפח. @}
מבחינתי, אם בכל פעם שהתינוקות היו רוצים לבכות לשם הפורקן, הם היו מרימים שלט: "סליחה, אפשר קצת ספייס בבקשה? אני צריך לפרוק!" - אז אני מניחה שכולנו היינו מסכימים שצריך לאפשר להם את זה. כלומר, נדמה לי שכולנו כאן מסכימים שלא צריך לסתום את הפה לאף אחד אם הוא מבקש להתבטא, גם אם קשה לנו להיות במקום הזה. והיינו מכילים את הבכי.
א-ממה, לתינוקות אין שלט כזה.
ואז, בכל פעם שהם בוכים, צריך לקחת החלטה: האם זה בכי עם סיבה פיזית שצריך לבדוק ולסייע, או שמא זה בכי רגשי שצריך לתת לפרוק?
ואם אין שלט: אז איך יודעים? ואיך יודעים שלא מפספסים?
אז כאן אולי נעוץ ההבדל בין הגישות:
נדמה לי שמבחינתך אליה (ותקני אותי אם לא) את נותנת מקום נרחב לאפשרות שיש סיבות נפשיות לבכי, ופועלת מהמקום המכיל הזה.
לעומתך, לטעמי ומניסיוני, כמעט תמיד יש סיבה פיזית, ולכן כדאי לבדוק היטב מהי. בפעמים שיש בכי מתוך כאב פיזי כלשהו (ואולי גם נפשי?) שבו אין לי איך לסייע, אני בהחלט מנסה לנחם ולהרגיע אבל אני עושה זאת תוך אמירת משפטים כמו: את צודקת חמודה, זה באמת מאוד קשה מה שאת עוברת, אני כאן יחד איתך וכו' - ככה למשל נשמע חודש הגזים שלנו. .
ושוב, בגלל שאין לתינוקות שלטים, כולנו פועלים כמיטב הבנתנו - ומיטב הבנתנו זה משהו מאוד רחב ומשתנה מהורה להורה.
@}
רציתי לסיים כאן, אבל החלטתי לשתף אותך בכל זאת בעוד מחשבה שעלתה לי למקרא השיחה בינך לבין בעלך:
אני הולכת כרגע להניח הנחה לגבייך ולגבי בעלך, מנקודת המבט שלי, ולמרות שאיננו מכירים. אני מתנצלת מראש על היומרה - אני חושבת שאולי זה יכול לעזור - אם זה לא לעניין, אפשר למחוק כמובן.
אני חושבת שהמלכוד שלך שהזכרת, כמו גם הקושי של בעלך ("זה נראה לי נורא נכון - אך קשה לי עם זה") מגיעים שניהם מאיזשהו דיאלוג פנימי של כל אחד מכם, בין ההגיון - השכל לבין איזושהי תחושה פנימית, אני אקרא לה תחושת בטן (שוב: זו הפרשנות שלי...).
אני מרגישה שמבחינה הגיונית אתם מסכימים עם התפישה של סולטר. היא מדברת אליכם.
אני מרגישה שהקושי שלכם ביישום נובע מקול פנימי מהבטן שאומר לכם ברגעים מסוימים: אולי זה לא הכיוון.
אם קראת את עקרון הרצף והתחברת אליו, אולי תביני למה אני מכוונת כשאני אומרת קול פנימי. באופן אישי, וכאדם מאוד רציונלי עד לא מכבר, אני היום משתדלת לא להתעלם מהקול הפנימי שלי ולתת לו ביטוי. למעשה, כשאני נתקלת במחלוקת בין ההגיון לבין הקול הפנימי שלי, אני היום נוטה להכריע לטובת הקול הפנימי. לא יודעת, אני סומכת עליו...
זהו. מה דעתך?
אני מקווה שלא חרגתי מגבולות השיחה שמתאימים לך, אם כן סליחה ולהשליך לפח.
@}-
שיבולת_שועל*
- הודעות: 513
- הצטרפות: 23 אוגוסט 2004, 10:21
- דף אישי: הדף האישי של שיבולת_שועל*
בלוג התינוק יודע
ואם אין שלט: אז איך יודעים? ואיך יודעים שלא מפספסים?
זהו, שלא יודעים...
את יודעת, סיגל ב מקסימה, גם כשאנחנו נותנות ציצי הרבה פעמים מתברר שלא זה מה שהם רוצים. אבל אני לא רואה בזה פספוס, ואני יודעת שגם את לא. ובאמת, כמו שאמרת, תמיד חייבים לבדוק את כל האפשרויות - כולל ציצי, חיתול, שעמום (לפעמים היא רוצה שישחקו איתה קצת, או יראו לה צעצוע חדש), מכה - ואך ורק אחר כך להניח שזה צורך בפורקן. למה אני אומרת את זה? כי אם וידאת שכל השאר לא מהווים סיבה מיידית לבכי - מה נשאר? אולי כאב פיזי כלשהו. גם כאן יכולתנו להושיע מוגבלת כשאין סמפטומים אחרים (ואם יש חשד, כמובן לטפל). אבל נניח שיש לה כאב ראש? או כאב בטן? הרי אין לנו דרך לדעת זאת, וגם ציצי לא מקל על כאבי בטן. לכן, ושוב רק במקרים כאלה, אפשר להניח שפורקן הבכי יכול לסייע לתינוק. כנ"ל אם זה צער, תסכול שאין דרך אחרת להביע אותו, ואנחנו לא קולטות ממה הוא נובע - וגם זה קורה לפעמים. אם אין לנו שום דרך לדעת - לפחות אפשר להניח להם לבטא את התסכול. ככל שהזמן חולף ואנחנו מכירות טוב יותר את הילדים שלנו, קל לנו יותר להבין מדוע הם בוכים וכך לפתור את הבעיה. אבל עד שאנחנו שם, לפעמים צריך להשלים עם העובדה שלא, לא תמיד יודעים...
זהו, שלא יודעים...
את יודעת, סיגל ב מקסימה, גם כשאנחנו נותנות ציצי הרבה פעמים מתברר שלא זה מה שהם רוצים. אבל אני לא רואה בזה פספוס, ואני יודעת שגם את לא. ובאמת, כמו שאמרת, תמיד חייבים לבדוק את כל האפשרויות - כולל ציצי, חיתול, שעמום (לפעמים היא רוצה שישחקו איתה קצת, או יראו לה צעצוע חדש), מכה - ואך ורק אחר כך להניח שזה צורך בפורקן. למה אני אומרת את זה? כי אם וידאת שכל השאר לא מהווים סיבה מיידית לבכי - מה נשאר? אולי כאב פיזי כלשהו. גם כאן יכולתנו להושיע מוגבלת כשאין סמפטומים אחרים (ואם יש חשד, כמובן לטפל). אבל נניח שיש לה כאב ראש? או כאב בטן? הרי אין לנו דרך לדעת זאת, וגם ציצי לא מקל על כאבי בטן. לכן, ושוב רק במקרים כאלה, אפשר להניח שפורקן הבכי יכול לסייע לתינוק. כנ"ל אם זה צער, תסכול שאין דרך אחרת להביע אותו, ואנחנו לא קולטות ממה הוא נובע - וגם זה קורה לפעמים. אם אין לנו שום דרך לדעת - לפחות אפשר להניח להם לבטא את התסכול. ככל שהזמן חולף ואנחנו מכירות טוב יותר את הילדים שלנו, קל לנו יותר להבין מדוע הם בוכים וכך לפתור את הבעיה. אבל עד שאנחנו שם, לפעמים צריך להשלים עם העובדה שלא, לא תמיד יודעים...
-
אמא_ל_5*
- הודעות: 871
- הצטרפות: 09 יוני 2003, 09:39
- דף אישי: הדף האישי של אמא_ל_5*
בלוג התינוק יודע
כל דרך של הפסקת הבכי, שהיא אחרי בדיקה מעמיקה, לדעתי מסיחה את דעתו של התינוק, וחבל. אם בדעתו כרגע לבכות (ולא מהסיבות של אי נוחות כזו או אחרת), למה לא להניח לו?
אני בודקת מה גורם לבכי, ותמיד יש סיבה
תמיד היתה ותמיד יש סיבה. אני חייבת לציין שבכיות "סתם" לא היו לי עד כה איתה
אני מאד מעריכה ואף מעריצה אמהות שחשות שהן תמיד יודעות מה הגורם לבכי של תינוק. כאמא לחמישה ילדים אני משוכנעת שהרבה פעמים לא ידעתי מדוע הם בכו, גם לאחר בדיקה מעמיקה. אבל דבר אחד ידעתי - הבכי הביע מצוקה. ותפקידי כאמא הוא לנסות להקל על המצוקה הזאת. ולאחר שלא גיליתי גורם מוגדר שגורם לבכי, ושאותו אני יכולה לפתור, אני בעד לתת לתינוק משהו "אוניברסלי" שיכול להקל עליו - ציצי, מוצץ, נדנוד וכד'.
קשה לי מאד עם הגישה שהבכי טוב לתינוק. ואני מדגישה תינוק. ילד גדול יותר זה משהו אחר. אבל תינוק, שאין לו כל דרך להביע מה בדיוק מפריע לו, בוכה, ונראה לי מאד לא סביר לא להקל עליו, אם אני יכולה. גם אם ההקלה היא לא על ידי פתרון בעיה מוגדרת, כמו רעב או חיתול מלא.
כאשר מסתכלים אל תינוק בוכה, אין ספק שהוא במצוקה קשה. תפקידנו כהורים היא להקל על המציקה, בכל דרך שאנחנו יודעים.
ואני לא מדברת על קושי שלי לשמוע בכי של תינוק. אני מדברת על קושי שלו, שהוא מביע על ידי בכי (כי הרי אין לו דרך אחרת), ומחובתי לעזור לו.
כמבון שיש מצבים בהם אני לא יכולה לעזור, כלומר הדרכים שאני מנסה לא עוזרות, ואז כמובן שעלי להיות שם עבורו, לחבק, לאהוב, ולא לפחד מהבכי. אבל אני אישית מאד לא מרגישה שזה נכון לעזור לתינוק רק אם זיהיתי את הסיבה להכי, אבל אם לא, למנוע ממנו ביודעין משהו שיכול להקל עליו, כמו ציצי או מוצץ.
אני אפילו אוסיף ואומר (ואם זה פוגע במישהו אפשר מיד למחוק) שגישה ש"הבכי טוב לתינוק" באה כדי להסיר מההורים יסורי מצפון שהם לא מצליחים למנוע את הבכי, או להקל עליו.
אני בודקת מה גורם לבכי, ותמיד יש סיבה
תמיד היתה ותמיד יש סיבה. אני חייבת לציין שבכיות "סתם" לא היו לי עד כה איתה
אני מאד מעריכה ואף מעריצה אמהות שחשות שהן תמיד יודעות מה הגורם לבכי של תינוק. כאמא לחמישה ילדים אני משוכנעת שהרבה פעמים לא ידעתי מדוע הם בכו, גם לאחר בדיקה מעמיקה. אבל דבר אחד ידעתי - הבכי הביע מצוקה. ותפקידי כאמא הוא לנסות להקל על המצוקה הזאת. ולאחר שלא גיליתי גורם מוגדר שגורם לבכי, ושאותו אני יכולה לפתור, אני בעד לתת לתינוק משהו "אוניברסלי" שיכול להקל עליו - ציצי, מוצץ, נדנוד וכד'.
קשה לי מאד עם הגישה שהבכי טוב לתינוק. ואני מדגישה תינוק. ילד גדול יותר זה משהו אחר. אבל תינוק, שאין לו כל דרך להביע מה בדיוק מפריע לו, בוכה, ונראה לי מאד לא סביר לא להקל עליו, אם אני יכולה. גם אם ההקלה היא לא על ידי פתרון בעיה מוגדרת, כמו רעב או חיתול מלא.
כאשר מסתכלים אל תינוק בוכה, אין ספק שהוא במצוקה קשה. תפקידנו כהורים היא להקל על המציקה, בכל דרך שאנחנו יודעים.
ואני לא מדברת על קושי שלי לשמוע בכי של תינוק. אני מדברת על קושי שלו, שהוא מביע על ידי בכי (כי הרי אין לו דרך אחרת), ומחובתי לעזור לו.
כמבון שיש מצבים בהם אני לא יכולה לעזור, כלומר הדרכים שאני מנסה לא עוזרות, ואז כמובן שעלי להיות שם עבורו, לחבק, לאהוב, ולא לפחד מהבכי. אבל אני אישית מאד לא מרגישה שזה נכון לעזור לתינוק רק אם זיהיתי את הסיבה להכי, אבל אם לא, למנוע ממנו ביודעין משהו שיכול להקל עליו, כמו ציצי או מוצץ.
אני אפילו אוסיף ואומר (ואם זה פוגע במישהו אפשר מיד למחוק) שגישה ש"הבכי טוב לתינוק" באה כדי להסיר מההורים יסורי מצפון שהם לא מצליחים למנוע את הבכי, או להקל עליו.
-
סיגל_ב*
- הודעות: 3017
- הצטרפות: 29 פברואר 2004, 08:57
- דף אישי: הדף האישי של סיגל_ב*
בלוג התינוק יודע
אמא ל 5,
מצטרפת לכל מילה.
ובפרט ל-
תינוק, שאין לו כל דרך להביע מה בדיוק מפריע לו, בוכה, ונראה לי מאד לא סביר לא להקל עליו, אם אני יכולה.
תודה שעזרת לי עוד יותר לנסח לעצמי מה דעתי.
אני אפילו אוסיף ואומר (ואם זה פוגע במישהו אפשר מיד למחוק) שגישה ש"הבכי טוב לתינוק" באה כדי להסיר מההורים יסורי מצפון שהם לא מצליחים למנוע את הבכי, או להקל עליו.
גם אני חושבת כך. אם כי, אולי בדומה לך, קצת הרגשתי לא נוח לכתוב זאת כאן. ואפשר גם למחוק את דבריי אלו - כמובן.
@}
מצטרפת לכל מילה.
ובפרט ל-
תינוק, שאין לו כל דרך להביע מה בדיוק מפריע לו, בוכה, ונראה לי מאד לא סביר לא להקל עליו, אם אני יכולה.
תודה שעזרת לי עוד יותר לנסח לעצמי מה דעתי.
אני אפילו אוסיף ואומר (ואם זה פוגע במישהו אפשר מיד למחוק) שגישה ש"הבכי טוב לתינוק" באה כדי להסיר מההורים יסורי מצפון שהם לא מצליחים למנוע את הבכי, או להקל עליו.
גם אני חושבת כך. אם כי, אולי בדומה לך, קצת הרגשתי לא נוח לכתוב זאת כאן. ואפשר גם למחוק את דבריי אלו - כמובן.
@}
בלוג התינוק יודע
אני אפילו אוסיף ואומר (ואם זה פוגע במישהו אפשר מיד למחוק) שגישה ש"הבכי טוב לתינוק" באה כדי להסיר מההורים יסורי מצפון שהם לא מצליחים למנוע את הבכי, או להקל עליו.
זה אמור לפגוע? לא יודעת. לא מצליחה להיפגע. אולי כי בעיני ההורה המתחיל שלי, הפחתה בעוצמות של יסורי המצפון היא מתנה שיש לברך עליה.
ללמוד להגיב לבכי שלו לא מתוך מצוקת ה- נורא ואיום, מה אני עושה עכשיו, איזה אמא רעה אני, הבכי שלו מחריש לי את האזניים,
אלא ממקום שמקבל את הבכי, כעוד כלי ביטוי של התינוק, אפילו כלי ביטוי מרכזי, בהיעדר שפה מילולית ובמגבלות היכולות המוטוריות שלו, ומשם לנסות לפתור את מצוקותיו.
קשה לי עם הריצה הזו למקום שאומר- אם את מאפשרת לו לבכות, אזי את למעשה לא מנסה לעזור לו להקל על עצמו.
אני אחזור ואגיד מה שאמרתי בתגובה קודמת- נראה לי גסות רוח מצידי לתקוע לו מוצץ באמצע הבכי. מה אני אעשה. אני מנסה לאפשר לו לבכות כדי להקל עליו, במקביל לפעולות אחרות שאני עושה כדי לפתור מצוקות כאלו ואחרות שהבכי אולי מעיד עליהן.
כאשר מסתכלים אל תינוק בוכה, אין ספק שהוא במצוקה קשה. תפקידנו כהורים היא להקל על המציקה, בכל דרך שאנחנו יודעים.
אני שם. כשהוא בוכה אני מרימה אותו בידי, בודקת אם הוא רעב, אולי החיתול מציק לו, אולי נקשרה שיערה ארוכה באחת מאצבעותיו, אולי התנוחה שהיה בה לא נוחה לו, אני מלטפת אותו, אומרת לו שאני איתו, מביטה בו באהבה, אם הוא ממשיך לבכות, מנסה לכבד את הבכי, לאפשר אותו, ולו לעוד דקה שתיים, לפני שאתקע מוצץ לתוך פיו ואסיים את כל הסיפור. האם אני לא עונה בכך על תפקידי כהורה, שהוא, בלי ספק (ועם זה אין לאף אחת פה, אני חושבת, ויכוח), להקל על המצוקה?
אומר לך מה.
נרשמו כאן דעות רבות, לכולן הקשבתי בעניין רב. גם לאלו שנוגדות את התפיסה הזו. הרי לא המצאתי אותה, אין לי אחוזים, אני בסה"כ אשה שמגדלת ילד אהוב ויקר מאד מאד בעולם שאין בו שבט, ורק פה אני מצליחה להתלבט, לחשוב, להחליט, בעזרת חכמתן של נשים אחרות.
אני מנסה לנסח את מה שעובר לי עכשיו בראש..
אומר את זה פשוט כך:
אולי באמת צריך למחוק את אותו משפט שלך. לא בגלל התוכן שלו, אלא בגלל מה שכנראה עבר לך בראש כשכתבת אותו.
זה אמור לפגוע? לא יודעת. לא מצליחה להיפגע. אולי כי בעיני ההורה המתחיל שלי, הפחתה בעוצמות של יסורי המצפון היא מתנה שיש לברך עליה.
ללמוד להגיב לבכי שלו לא מתוך מצוקת ה- נורא ואיום, מה אני עושה עכשיו, איזה אמא רעה אני, הבכי שלו מחריש לי את האזניים,
אלא ממקום שמקבל את הבכי, כעוד כלי ביטוי של התינוק, אפילו כלי ביטוי מרכזי, בהיעדר שפה מילולית ובמגבלות היכולות המוטוריות שלו, ומשם לנסות לפתור את מצוקותיו.
קשה לי עם הריצה הזו למקום שאומר- אם את מאפשרת לו לבכות, אזי את למעשה לא מנסה לעזור לו להקל על עצמו.
אני אחזור ואגיד מה שאמרתי בתגובה קודמת- נראה לי גסות רוח מצידי לתקוע לו מוצץ באמצע הבכי. מה אני אעשה. אני מנסה לאפשר לו לבכות כדי להקל עליו, במקביל לפעולות אחרות שאני עושה כדי לפתור מצוקות כאלו ואחרות שהבכי אולי מעיד עליהן.
כאשר מסתכלים אל תינוק בוכה, אין ספק שהוא במצוקה קשה. תפקידנו כהורים היא להקל על המציקה, בכל דרך שאנחנו יודעים.
אני שם. כשהוא בוכה אני מרימה אותו בידי, בודקת אם הוא רעב, אולי החיתול מציק לו, אולי נקשרה שיערה ארוכה באחת מאצבעותיו, אולי התנוחה שהיה בה לא נוחה לו, אני מלטפת אותו, אומרת לו שאני איתו, מביטה בו באהבה, אם הוא ממשיך לבכות, מנסה לכבד את הבכי, לאפשר אותו, ולו לעוד דקה שתיים, לפני שאתקע מוצץ לתוך פיו ואסיים את כל הסיפור. האם אני לא עונה בכך על תפקידי כהורה, שהוא, בלי ספק (ועם זה אין לאף אחת פה, אני חושבת, ויכוח), להקל על המצוקה?
אומר לך מה.
נרשמו כאן דעות רבות, לכולן הקשבתי בעניין רב. גם לאלו שנוגדות את התפיסה הזו. הרי לא המצאתי אותה, אין לי אחוזים, אני בסה"כ אשה שמגדלת ילד אהוב ויקר מאד מאד בעולם שאין בו שבט, ורק פה אני מצליחה להתלבט, לחשוב, להחליט, בעזרת חכמתן של נשים אחרות.
אני מנסה לנסח את מה שעובר לי עכשיו בראש..
אומר את זה פשוט כך:
אולי באמת צריך למחוק את אותו משפט שלך. לא בגלל התוכן שלו, אלא בגלל מה שכנראה עבר לך בראש כשכתבת אותו.
-
סיגל_ב*
- הודעות: 3017
- הצטרפות: 29 פברואר 2004, 08:57
- דף אישי: הדף האישי של סיגל_ב*
בלוג התינוק יודע
אליה היקרה,
לפני הכל, אני מתנצלת בפנייך אם פגעתי בך. @}
אין לי אלא כבוד אלייך ואל התהליך האמיץ והכן שאת עושה כאן, ואני מודה לך על הנכונות לשתף אותי בלבטייך. אני לומדת מהדיאלוג הזה המון, ועל כך אני מודה לך.
אני אתייחס קודם לדברייך האחרונים.
אולי באמת צריך למחוק את אותו משפט שלך.
אני לא אדבר בשמה של אמא ל 5 אבל כן אנסה להסביר מדוע אני מצטרפת לדבריה.
החיבור שלי למשפט הוא מהמקום שמבקר את סולטר - הוגת השיטה. לא מתוך ביקורת אליך. אני מאמינה שסולטר זיהתה איזשהו צורך בקרב הורים, וניסתה לענות עליו באמצעות הגישה הזו. אולי לא באופן כזה מודע ומכוון כמו שאני מתארת, אבל משהו בכיוון הזה.
ככה שלי אין כל ביקורת אליך. כפי שציינתי קודם, כל אחת מאיתנו עושה כמיטב יכולתה לפי הבנתה ומתוך מחשבה מעמיקה ואהבה עמוקה. שתינו דומות מאוד בזה. יחד עם זאת נראה כי אנו חלוקות בדעותינו, וזה בסדר.
בעיני ההורה המתחיל שלי, הפחתה בעוצמות של יסורי המצפון היא מתנה שיש לברך עליה.
אני חושבת כמוך שמאוד חשוב לא להיות במקום של רגשות אשם. אך אני חושבת שכדי להגיע לכך יש דרכים אחרות מאשר דרכה של סולטר.
יש לי הרגשה שבפסקה הבאה אני עומדת להיות מעט בוטה. אני מתנצלת מראש מעומק לבי, זה בא רק כדי להבהיר נקודה בדיון שלנו:
נראה לי גסות רוח מצידי לתקוע לו מוצץ באמצע הבכי.
ואם הוא בוכה כי הוא מבקש מוצץ?
אז סתם נתנו לו לבכות שתי דקות עד שהגיע המוצץ אל פיו?
ואם הוא הפסיק לבכות כשהגיע המוצץ אל פיו, מה זה אומר על הסיבה לבכי?
כתבתי את כל זה כשאני בכלל לא אוהבת מוצצים ולא משתמשת בהם, רק כדי להבהיר את הנקודה.
אגב, הסיבה שאני לא אוהבת מוצצים מזכירה לי את המשפט שלך: לא סתמתי לו את הפה עם המוצץ בדרך.
בכל בכי תמיד הצעתי ציצי. לצורך אכילה, מציצה מה שזה לא יהיה. ותמיד, אם היא לא רצתה - היא סירבה. האם זה קורה שבנך מסרב למוצץ?
כשזה לא היה ציצי נאלצתי להמשיך לחפש דרך להקל. ושוב, מתוך האמונה שיש כאן מצוקה כלשהי, ולא ביטוי רגשי שמבקש פורקן. גם אם זה אומר לשים במנשא ולצאת החוצה לנשום אוויר.
את יודעת מה, עכשיו כשאני כותבת את זה אני חושבת על עוד משהו:
גם אם הבכי הוא ביטוי רגשי - כפי שאת חווה אותו לפעמים, מה רע בלהרגיע בעצם? נגיד באמצעות נענוע או ריקוד עם מנשא או כל דבר דומה? מדוע זה לדעתך לא מתייחס לבכי כאל כלי ביטוי מרכזי?
אני תוהה. אולי אפשר לראות את זה ככה: התינוק בוכה, קרי מסמן לנו שלא טוב לו - סביר להניח שהוא בעצמו לא יודע להסביר לעצמו מה לא טוב לו.
מציעים לו ציצי: לא רוצה, אכלתי לפני רבע שעה.
בודקים חיתול, תנוחות, חם - קר, מה לא: חבר'ה, עדיין לא טוב לי.
פתאום נענוע: ממממ.... נעים. זה מזכיר לי את הימים הטובים ברחם. אח אלה היו ימים...
@}
לפני הכל, אני מתנצלת בפנייך אם פגעתי בך. @}
אין לי אלא כבוד אלייך ואל התהליך האמיץ והכן שאת עושה כאן, ואני מודה לך על הנכונות לשתף אותי בלבטייך. אני לומדת מהדיאלוג הזה המון, ועל כך אני מודה לך.
אני אתייחס קודם לדברייך האחרונים.
אולי באמת צריך למחוק את אותו משפט שלך.
אני לא אדבר בשמה של אמא ל 5 אבל כן אנסה להסביר מדוע אני מצטרפת לדבריה.
החיבור שלי למשפט הוא מהמקום שמבקר את סולטר - הוגת השיטה. לא מתוך ביקורת אליך. אני מאמינה שסולטר זיהתה איזשהו צורך בקרב הורים, וניסתה לענות עליו באמצעות הגישה הזו. אולי לא באופן כזה מודע ומכוון כמו שאני מתארת, אבל משהו בכיוון הזה.
ככה שלי אין כל ביקורת אליך. כפי שציינתי קודם, כל אחת מאיתנו עושה כמיטב יכולתה לפי הבנתה ומתוך מחשבה מעמיקה ואהבה עמוקה. שתינו דומות מאוד בזה. יחד עם זאת נראה כי אנו חלוקות בדעותינו, וזה בסדר.
בעיני ההורה המתחיל שלי, הפחתה בעוצמות של יסורי המצפון היא מתנה שיש לברך עליה.
אני חושבת כמוך שמאוד חשוב לא להיות במקום של רגשות אשם. אך אני חושבת שכדי להגיע לכך יש דרכים אחרות מאשר דרכה של סולטר.
יש לי הרגשה שבפסקה הבאה אני עומדת להיות מעט בוטה. אני מתנצלת מראש מעומק לבי, זה בא רק כדי להבהיר נקודה בדיון שלנו:
נראה לי גסות רוח מצידי לתקוע לו מוצץ באמצע הבכי.
ואם הוא בוכה כי הוא מבקש מוצץ?
אז סתם נתנו לו לבכות שתי דקות עד שהגיע המוצץ אל פיו?
ואם הוא הפסיק לבכות כשהגיע המוצץ אל פיו, מה זה אומר על הסיבה לבכי?
כתבתי את כל זה כשאני בכלל לא אוהבת מוצצים ולא משתמשת בהם, רק כדי להבהיר את הנקודה.
אגב, הסיבה שאני לא אוהבת מוצצים מזכירה לי את המשפט שלך: לא סתמתי לו את הפה עם המוצץ בדרך.
בכל בכי תמיד הצעתי ציצי. לצורך אכילה, מציצה מה שזה לא יהיה. ותמיד, אם היא לא רצתה - היא סירבה. האם זה קורה שבנך מסרב למוצץ?
כשזה לא היה ציצי נאלצתי להמשיך לחפש דרך להקל. ושוב, מתוך האמונה שיש כאן מצוקה כלשהי, ולא ביטוי רגשי שמבקש פורקן. גם אם זה אומר לשים במנשא ולצאת החוצה לנשום אוויר.
את יודעת מה, עכשיו כשאני כותבת את זה אני חושבת על עוד משהו:
גם אם הבכי הוא ביטוי רגשי - כפי שאת חווה אותו לפעמים, מה רע בלהרגיע בעצם? נגיד באמצעות נענוע או ריקוד עם מנשא או כל דבר דומה? מדוע זה לדעתך לא מתייחס לבכי כאל כלי ביטוי מרכזי?
אני תוהה. אולי אפשר לראות את זה ככה: התינוק בוכה, קרי מסמן לנו שלא טוב לו - סביר להניח שהוא בעצמו לא יודע להסביר לעצמו מה לא טוב לו.
מציעים לו ציצי: לא רוצה, אכלתי לפני רבע שעה.
בודקים חיתול, תנוחות, חם - קר, מה לא: חבר'ה, עדיין לא טוב לי.
פתאום נענוע: ממממ.... נעים. זה מזכיר לי את הימים הטובים ברחם. אח אלה היו ימים...
@}
-
מיץ_פטל*
- הודעות: 1618
- הצטרפות: 27 אוקטובר 2001, 22:40
- דף אישי: הדף האישי של מיץ_פטל*
בלוג התינוק יודע
ממש ממש כיף לקרוא אותך.
אני מכירה מקרוב משיהי שאולי תרצה גם לעודדך, שמאוד מאוד נותנת זמן ומקום לתינוקות שלה.
לפעמים זה מאוד קשה. קשה לשמוע.קשה להכיל.
לי היה קשה מאוד עם הגדול. לשמוע ולהכיל את הבכי למרות שידעתי שזה מה שמתאים לנו.
כי לא היה מי שיקשיב גם לי.
היום אני לומדת לבכות. ולומדת לאפשר לילדים שלי לבכות.
היום בכיתי 6 דקות והיה שם מישהו שהביט לי בעיניים,ועודד אותי להמשיך לבכות.
והמישהו הזה לא פחד ולו לרגע אחד מהכאב שלי, מהצער שלי.תחושה שאני יכולה לסמוך עליו.
זה היה הבכי הכי משמעותי שהיה לי מאז שאבי נפטר.
אני מחזקת את ידייך.
רק אל תשכחי לתת גם לעצמך - לבכות.
אני מכירה מקרוב משיהי שאולי תרצה גם לעודדך, שמאוד מאוד נותנת זמן ומקום לתינוקות שלה.
לפעמים זה מאוד קשה. קשה לשמוע.קשה להכיל.
לי היה קשה מאוד עם הגדול. לשמוע ולהכיל את הבכי למרות שידעתי שזה מה שמתאים לנו.
כי לא היה מי שיקשיב גם לי.
היום אני לומדת לבכות. ולומדת לאפשר לילדים שלי לבכות.
היום בכיתי 6 דקות והיה שם מישהו שהביט לי בעיניים,ועודד אותי להמשיך לבכות.
והמישהו הזה לא פחד ולו לרגע אחד מהכאב שלי, מהצער שלי.תחושה שאני יכולה לסמוך עליו.
זה היה הבכי הכי משמעותי שהיה לי מאז שאבי נפטר.
אני מחזקת את ידייך.
רק אל תשכחי לתת גם לעצמך - לבכות.
-
מ_י*
- הודעות: 542
- הצטרפות: 04 יולי 2002, 00:28
- דף אישי: הדף האישי של מ_י*
בלוג התינוק יודע
סולטר - הוגת השיטה. לא מתוך ביקורת אליך. אני מאמינה שסולטר זיהתה איזשהו צורך בקרב הורים, וניסתה לענות עליו באמצעות הגישה הזו. אולי לא באופן כזה מודע ומכוון כמו שאני מתארת, אבל משהו בכיוון הזה.
סול
מה רע בלהרגיע בעצם? נגיד באמצעות נענוע או ריקוד עם מנשא או כל דבר דומה? מדוע זה לדעתך לא מתייחס לבכי כאל כלי ביטוי מרכזי?
יש לי שתי הערות -
ראשית, סולטר לא הגתה את השיטה - מדובר בשיטה של "ייעוץ הדדי" שהגה הרווי ג'קינס. השיטה הרבה יותר רחבה מאשר "איזהשהוא צורך בקרב הורים" ופונה גם למבוגרים, שעובדים על פיה - נפגשים לסשנים של פורקן, ובוכים כדי לרפא מצוקות ישנות וחדשות
ובהמשך לזה - חשוב מאד להבין - שהבכי על פי השיטה איננו "כלי ביטוי מרכזי" אלא אמצעי ריפוי.
הבכי איננו המצוקה. הוא הדרך של הגוף לרפא את המצוקה, ממש כמו שהגוף יודע לרפא פצע באמצעות גלד. אם את מתייחסת אל הבכי כאל אמצעי ריפוי, הרי שזה ממש לא לעניין להקפיץ את התינוק במנשא ולהפריע לו לבכות - להפריע לו לרפא את עצמו. המצוקה אינה עוברת כשאת מקפיצה: היא מודחקת, הריפוי הטבעי הופרע, וכך המצוקות מצטברות (על פי השיטה הזו) עד שהן מפריעות לנו בהמשך לתפקד בצורה רציונלית ו"נכון לעכשיו". (למשל: אם יש לתינוק מצוקה מפני שבלידה הוא חווה חנק, ולא יניחו לו לפרוק ולרפא את המצוקה הזו בעזרת הבכי, הוא עלול לפחד בצורה לא רציונלית מחנק בעתיד)
חוץ מזה אני מסכימה עם מה שנאמר למעלה בענין ההבחנה בין בכיות שונות. וזה לא כל כך מסובך. כמו שקל להבחין בין בכי של "רעב" ובין בכי של "כואב לי", אפשר גם להבחין בבכי של "צריך לפרוק".
סול
מה רע בלהרגיע בעצם? נגיד באמצעות נענוע או ריקוד עם מנשא או כל דבר דומה? מדוע זה לדעתך לא מתייחס לבכי כאל כלי ביטוי מרכזי?
יש לי שתי הערות -
ראשית, סולטר לא הגתה את השיטה - מדובר בשיטה של "ייעוץ הדדי" שהגה הרווי ג'קינס. השיטה הרבה יותר רחבה מאשר "איזהשהוא צורך בקרב הורים" ופונה גם למבוגרים, שעובדים על פיה - נפגשים לסשנים של פורקן, ובוכים כדי לרפא מצוקות ישנות וחדשות
ובהמשך לזה - חשוב מאד להבין - שהבכי על פי השיטה איננו "כלי ביטוי מרכזי" אלא אמצעי ריפוי.
הבכי איננו המצוקה. הוא הדרך של הגוף לרפא את המצוקה, ממש כמו שהגוף יודע לרפא פצע באמצעות גלד. אם את מתייחסת אל הבכי כאל אמצעי ריפוי, הרי שזה ממש לא לעניין להקפיץ את התינוק במנשא ולהפריע לו לבכות - להפריע לו לרפא את עצמו. המצוקה אינה עוברת כשאת מקפיצה: היא מודחקת, הריפוי הטבעי הופרע, וכך המצוקות מצטברות (על פי השיטה הזו) עד שהן מפריעות לנו בהמשך לתפקד בצורה רציונלית ו"נכון לעכשיו". (למשל: אם יש לתינוק מצוקה מפני שבלידה הוא חווה חנק, ולא יניחו לו לפרוק ולרפא את המצוקה הזו בעזרת הבכי, הוא עלול לפחד בצורה לא רציונלית מחנק בעתיד)
חוץ מזה אני מסכימה עם מה שנאמר למעלה בענין ההבחנה בין בכיות שונות. וזה לא כל כך מסובך. כמו שקל להבחין בין בכי של "רעב" ובין בכי של "כואב לי", אפשר גם להבחין בבכי של "צריך לפרוק".
-
הלב_הרואה*
- הודעות: 10
- הצטרפות: 07 ינואר 2005, 03:40
בלוג התינוק יודע
איזה יופי, אני מקבלת המון מהדף הזה, כמו למשל להרגיש פחות מבוהלת מכך שביתי ראתה אותי בוכה ולא לחשוב שהרסתי לה את החיים... עדיין לא סלחתי לעצמי על פעם אחת מסויימת שנתתי לה לבכות ומתוך עייפות לא עשיתי כלום... בלי לקרוא ספרים אני לומדת יותר ממך אליה ומכולכן, איזה דף נפלא ואתר מדהים ותומך! אני אוהבת לבכות לבד, לומדת לבכות לא לבד בלי להרגיש אשמה ופחד. השיעור הבא - ללמוד לבטא כעס בלי לחשוב שאני רוצחת - ולקבל כעס של אחרים (ושלה) בלי להבהל ולתת הכל, לשכוח את עצמי, לברוח וכו'
מחשבה אחת בקשר למוצצים: שמעתי שמוצץ עוזר בזמן צמיחת שיניים ובכלל - שזה בריא לשרירי הפה ולקיבה (שרירים טבעתיים?): אני משתדלת למצוא את שביל הזהב, וכשהיא יותר מדי זמן עם מוצץ (היא בדרך כלל בלי) - אני לוקחת, מנסה לשמור לא להיות קיצונית...תמיד זוכרת שכל מה שאמרו אתמול השתנה, וכל מה שאומרים היום ישתנה מחר.
מחשבה אחת בקשר למוצצים: שמעתי שמוצץ עוזר בזמן צמיחת שיניים ובכלל - שזה בריא לשרירי הפה ולקיבה (שרירים טבעתיים?): אני משתדלת למצוא את שביל הזהב, וכשהיא יותר מדי זמן עם מוצץ (היא בדרך כלל בלי) - אני לוקחת, מנסה לשמור לא להיות קיצונית...תמיד זוכרת שכל מה שאמרו אתמול השתנה, וכל מה שאומרים היום ישתנה מחר.
-
סיגל_ב*
- הודעות: 3017
- הצטרפות: 29 פברואר 2004, 08:57
- דף אישי: הדף האישי של סיגל_ב*
בלוג התינוק יודע
הבכי על פי השיטה איננו "כלי ביטוי מרכזי" אלא אמצעי ריפוי.
הבכי איננו המצוקה. הוא הדרך של הגוף לרפא את המצוקה
מי,
תודה על ההבהרה החשובה והחידוד.
אולי כאן נעוץ ההבדל בין הגישות השונות.
זה מביא אותי לשתי הערות על הפער התפישתי בינינו (ואני אולי קצת אחזור על דברים שאמרתי למעלה):
יותר מזה, אני מאמינה שאם אכן מדובר בבכי שהמקור לו רגשי והוא מבקש פורקן, אני מאמינה שהתינוק ידחה את המוצץ או את שאר אמצעי ההרגעה וימשיך לבכות - אם זה מה שהוא רוצה. זו בכל אופן היתה החוויה שלי עם בתי.
אני עכשיו נזכרת בפעמיים שלוש מוזרות כאלה שהיו לנו: בכי שמגיע משום מקום, בכל הפעמים היינו בחוץ בחושך והיו כל מיני אורות בסביבה, והיא בכתה במשך זמן רב מבלי שהצלחנו להרגיע, כלומר: לא רצתה ציצי, וההליכה איתה לא סייעה במאום. ככה שאם להיצמד לרגע לגישת סולטר, היא בכתה כי היא רצתה והיתה צריכה את זה, ובכל מקרה לא היה משהו שעשינו שהסיט אותה מהמקום הזה. כך שאולי הגישה הזו טובה בדיוק למקרים האלה - שבהם גם אמצעי ההרגעה לא עובדים. וכמובן שבזמן שהיא בכתה אמרנו לה שאנחנו רואים שקשה לה ושאנחנו מבינים ושאנחנו יחד איתה.
אבל הסיפור הזה זה בא להמחיש מבחינתי שהבכי דרש את פורקנו לאחר שלא עזרו כל אמצעי ההרגעה. זה אולי המקום שבו תפישותינו כן מתחברות: במצב כזה אני כן רואה בכי שזקוק לפורקן.
< בוקר טוב לכולם @} >
הבכי איננו המצוקה. הוא הדרך של הגוף לרפא את המצוקה
מי,
תודה על ההבהרה החשובה והחידוד.
אולי כאן נעוץ ההבדל בין הגישות השונות.
זה מביא אותי לשתי הערות על הפער התפישתי בינינו (ואני אולי קצת אחזור על דברים שאמרתי למעלה):
- מבחינתי, בכי כאמצעי ריפוי זה פרשנות שכלתנית של נושא הבכי. פרשנות בהחלט מעוררת מחשבה מבחינתי (ועל כך אני מודה לך מי, לך אליה, לשיבולת היקרה ולכולן כאן בדף). אולם בחוויה שלי זה נשאר במישור השכלי. קרי: רעיון מעניין, יש לי מה לחשוב עליו. אבל כשזה מגיע לטיפול בתינוקת שלי, אני הרבה פחות שכלתנית, והרבה יותר אינטואיטיבית. והגישה הזו זרה לאינטואיציה שלי כשמדובר בתינוקת שלי. זו החוויה שלי. אם כי אני כמובן מבינה שאצלכן החוויה היא אחרת.
- כמו שקל להבחין בין בכי של "רעב" ובין בכי של "כואב לי", אפשר גם להבחין בבכי של "צריך לפרוק".
יותר מזה, אני מאמינה שאם אכן מדובר בבכי שהמקור לו רגשי והוא מבקש פורקן, אני מאמינה שהתינוק ידחה את המוצץ או את שאר אמצעי ההרגעה וימשיך לבכות - אם זה מה שהוא רוצה. זו בכל אופן היתה החוויה שלי עם בתי.
אני עכשיו נזכרת בפעמיים שלוש מוזרות כאלה שהיו לנו: בכי שמגיע משום מקום, בכל הפעמים היינו בחוץ בחושך והיו כל מיני אורות בסביבה, והיא בכתה במשך זמן רב מבלי שהצלחנו להרגיע, כלומר: לא רצתה ציצי, וההליכה איתה לא סייעה במאום. ככה שאם להיצמד לרגע לגישת סולטר, היא בכתה כי היא רצתה והיתה צריכה את זה, ובכל מקרה לא היה משהו שעשינו שהסיט אותה מהמקום הזה. כך שאולי הגישה הזו טובה בדיוק למקרים האלה - שבהם גם אמצעי ההרגעה לא עובדים. וכמובן שבזמן שהיא בכתה אמרנו לה שאנחנו רואים שקשה לה ושאנחנו מבינים ושאנחנו יחד איתה.
אבל הסיפור הזה זה בא להמחיש מבחינתי שהבכי דרש את פורקנו לאחר שלא עזרו כל אמצעי ההרגעה. זה אולי המקום שבו תפישותינו כן מתחברות: במצב כזה אני כן רואה בכי שזקוק לפורקן.
< בוקר טוב לכולם @} >
בלוג התינוק יודע
עם בתי, כמעט תמיד זיהיתי בזמן אמת או בדיעבד סיבה פיזית לבכי.
וזה מחזיר אותי לכך שתינוקות לא נושאים שלטי הכוונה.
מסכימה איתך, מסכימה. גם לגבי המשפט הראשון, וגם השני.
דרך אגב, במישור שנפרש בין שניהם צומח המשפט השלישי:
בכל הפעמים היינו בחוץ בחושך והיו כל מיני אורות בסביבה, והיא בכתה במשך זמן רב מבלי שהצלחנו להרגיע.
בין הודאות לסימני השאלה שבהורות לתינוק שנולד לא מכבר, חייבת לעמוד השאלה: מה באמת אנחנו יודעים על העולם שהוא חי בו? ולצידה צריכה לעמוד התשובה: כמעט כלום, אבל זה לא עוצר אותנו מלהמשיך ולנסות.
זה תופס לגבי כל דבר בעולם שלהם, וזה תופס גם לגבי בכי.
הרי ינקות היא תקופה שאנחנו לא זוכרים ממנה כלום, וכל מה שידוע לנו עליה נובע מתצפיות שנערכו על תינוקות מבעד לעיניים בוגרות.
כל התיאוריות, כל התובנות. כולן תוצר של תצפית ופרשנות.
גם התיאוריה של סולטר, גם עקרון הרצף, גם הגברת הלוחשת לכל מני דברים.
אם הדברים היו כל כך ברורים, כל כך מובנים מאליהם, הרי שלא היו מופיעות בעולם תיאוריות כל כך מנוגדות זו מזו, וויכוח כל כך חריף בין המצדדים בכל אחת מהן.
כשזה מגיע לטיפול בתינוקת שלי, אני הרבה פחות שכלתנית, והרבה יותר אינטואיטיבית.
אני רוצה להאמין שכולנו. כולנו פונים לאינטואיציה שלנו כדי לאמץ לנו דרך. יכול להיות שהתיאוריה של סולטר היא שכלתנית מאד. אני דווקא התחברתי אליה מהכיוון הרגשי.
מהכיוון הזה שמקבל את האפשרות שלפעמים יש חושך וכל מני אורות מפחידים, שמעוררים אולי עולמות חבויים ולא נוחים (לא פיזית, אחר), ושם אני רוצה להיות בשבילו. רגשי. רגשי לחלוטין.
< בוקר טוב לכולם >
גם לך, יקירה.
וזה מחזיר אותי לכך שתינוקות לא נושאים שלטי הכוונה.
מסכימה איתך, מסכימה. גם לגבי המשפט הראשון, וגם השני.
דרך אגב, במישור שנפרש בין שניהם צומח המשפט השלישי:
בכל הפעמים היינו בחוץ בחושך והיו כל מיני אורות בסביבה, והיא בכתה במשך זמן רב מבלי שהצלחנו להרגיע.
בין הודאות לסימני השאלה שבהורות לתינוק שנולד לא מכבר, חייבת לעמוד השאלה: מה באמת אנחנו יודעים על העולם שהוא חי בו? ולצידה צריכה לעמוד התשובה: כמעט כלום, אבל זה לא עוצר אותנו מלהמשיך ולנסות.
זה תופס לגבי כל דבר בעולם שלהם, וזה תופס גם לגבי בכי.
הרי ינקות היא תקופה שאנחנו לא זוכרים ממנה כלום, וכל מה שידוע לנו עליה נובע מתצפיות שנערכו על תינוקות מבעד לעיניים בוגרות.
כל התיאוריות, כל התובנות. כולן תוצר של תצפית ופרשנות.
גם התיאוריה של סולטר, גם עקרון הרצף, גם הגברת הלוחשת לכל מני דברים.
אם הדברים היו כל כך ברורים, כל כך מובנים מאליהם, הרי שלא היו מופיעות בעולם תיאוריות כל כך מנוגדות זו מזו, וויכוח כל כך חריף בין המצדדים בכל אחת מהן.
כשזה מגיע לטיפול בתינוקת שלי, אני הרבה פחות שכלתנית, והרבה יותר אינטואיטיבית.
אני רוצה להאמין שכולנו. כולנו פונים לאינטואיציה שלנו כדי לאמץ לנו דרך. יכול להיות שהתיאוריה של סולטר היא שכלתנית מאד. אני דווקא התחברתי אליה מהכיוון הרגשי.
מהכיוון הזה שמקבל את האפשרות שלפעמים יש חושך וכל מני אורות מפחידים, שמעוררים אולי עולמות חבויים ולא נוחים (לא פיזית, אחר), ושם אני רוצה להיות בשבילו. רגשי. רגשי לחלוטין.
< בוקר טוב לכולם >
גם לך, יקירה.
-
אמא_ל_5*
- הודעות: 871
- הצטרפות: 09 יוני 2003, 09:39
- דף אישי: הדף האישי של אמא_ל_5*
בלוג התינוק יודע
_מהמקום שמבקר את סולטר - הוגת השיטה. לא מתוך ביקורת אליך. אני מאמינה שסולטר זיהתה איזשהו צורך בקרב הורים, וניסתה לענות עליו באמצעות הגישה הזו. אולי לא באופן כזה מודע ומכוון כמו שאני מתארת, אבל משהו בכיוון הזה.
ככה שלי אין כל ביקורת אליך. כפי שציינתי קודם, כל אחת מאיתנו עושה כמיטב יכולתה לפי הבנתה ומתוך מחשבה מעמיקה ואהבה עמוקה. שתינו דומות מאוד בזה. יחד עם זאת נראה כי אנו חלוקות בדעותינו, וזה בסדר._
אני לחלוטין מזדהה עם המשפט הזה, ולמעשה אם כל דבריה של סיגל ב.
אין לי ספק שכל אמא מנסה לעשות את הטוב ביותר עבור תינוקה, ובעצם ההבדל הוא בדרך.
אני מאמינה גדולה בטבע האדם, באינטואיציה. וכמו שנאמר - האינטואיציה של רוב האנשים שאני מכירה היא לנסות לעזור לתינוק בוכה להרגע. ושמעתי רבים שהלכו בעקבות שיטתה של סולטר מספרים כמה קשה וכמה נוגד את האיסטינקטים שלהם זה היה.
יש כאן אולי גם עיניין של סמנטיקה - אני לא דוחפת לתינוק ציצי - אני מציעה. וכך גם מוצץ. לא ברורה לי האבחנה בין חיבוק,נידנוד, מילים אוהבות למתן ציצי. מבחינתי זה בדיוק אותו דבר, על אותו רצף. מדוע לחבק ולומר מילים אוהבות זה בסדר, אבל להציע ציצי זה לא. ומוצץ הוא בסך הכל תחליף ציצי. לא יותר ולא פחות.
אני לא יכולה לספור את מספר הפעמים שהצעתי ציצי וזה לא עזר. אבל לא להציע רק כי לא עברו X שעות מהיניקה האחרונה?
התחושה הרעה שלי מהשיטה של סולטר החלה מכמה הודעות בנושא שקראתי בעבר בפורום אחר. אמא אחת תיארה שם איך הסתובבה עם תינוקה הבוכה על הידיים. היה תאור קורע לב של תינוק מיבב ומבקש עזרה, איך היא מרגישה שהוא מסתכל עליה בעיניים מאשימות שהיא יכולה לעזור לו ולתת לו מוצץ, אבל היא מסרבת. היא ביקשה ממשתתפות הפורום לעזור לה לעמוד בזה, כדי לאפשר לו לבכות. וההודעה השניה היתה מאמא שסיפרה איך למדה להחזיק את התינוק שלה בצורה כזאת שהתינוקת לא תצליח להכניס את האצבע לפה, כי זה מרגיע אותה, ואז היא מפריעה לעצמה לבכות. כלומר - היא מנעה מהתינוקת להרגיע את עצמה, כדי שתבכה כמה שיותר. שתי ההודעות האלה הכירו לי לראשונה את שיטתה של סולטר, וגם לאחר שלמדתי יותר על השיטה, נשאר אצלי הרושם העמוק והקשה של שני התאורים האלה. תינוקות בוכים ומתחננים לעזרה, ואמא עושה כל מאמץ שהתינוק לא יפסיק לבכות, כי "זה חשוב להוציא את התיסכולים". לי זה נשמע לא נכון.
כאשר תינוק בוכה עולים בדמו הורמונים המצביעים על מצוקה - אדרנלין, קורטיזול, כמו במצב של סטרס פיסי גדול מאד, או חרדה קשה. אני פשוט לא מצליחה להשתכנע שזה טוב ורצוי. לעיתים זה בילתי נמנע.
כמו שקל להבחין בין בכי של "רעב" ובין בכי של "כואב לי", אפשר גם להבחין בבכי של "צריך לפרוק".
מנסיוני עם חמשת ילדי, ועם מאות תינוקות בשנה שאני רואה במרפאתי, לצערי איני יכולה להסכים עם המשפט הזה כאשר מדובר בתינוקות בשבועות וחודשים ראשונים לחייהם. בודאי שהוא נכון ככל שהתינוק גדל. אבל לא בגיל צעיר. תינוק הצורח במלוא ריאותי אינו צורח באופן שונה אם דוקרים אותו בעקב, נותנים לו חיסון, או שהוא רוצה לינוק. ויותר מזה - לתינוק הצורח במלוא ריאותיו קשה מאד להרגע, והוא זקוק לאמצעי כלשהו כדי להקל זאת עליו. ומדוע צריך להגיע לכך שתינוק יצרח בכל כוחו - האם אי אפשר להציע לו לינוק כשהוא רק מתחיל להראות סימני אי נוחות? כמו שאמרה לי פעם אמא אחת - אפילו לכלב משאירים קערית עם מים זמינה כל הזמן, והוא מחליט מתי הוא רוצה ללגום ממנה.
ככה שלי אין כל ביקורת אליך. כפי שציינתי קודם, כל אחת מאיתנו עושה כמיטב יכולתה לפי הבנתה ומתוך מחשבה מעמיקה ואהבה עמוקה. שתינו דומות מאוד בזה. יחד עם זאת נראה כי אנו חלוקות בדעותינו, וזה בסדר._
אני לחלוטין מזדהה עם המשפט הזה, ולמעשה אם כל דבריה של סיגל ב.
אין לי ספק שכל אמא מנסה לעשות את הטוב ביותר עבור תינוקה, ובעצם ההבדל הוא בדרך.
אני מאמינה גדולה בטבע האדם, באינטואיציה. וכמו שנאמר - האינטואיציה של רוב האנשים שאני מכירה היא לנסות לעזור לתינוק בוכה להרגע. ושמעתי רבים שהלכו בעקבות שיטתה של סולטר מספרים כמה קשה וכמה נוגד את האיסטינקטים שלהם זה היה.
יש כאן אולי גם עיניין של סמנטיקה - אני לא דוחפת לתינוק ציצי - אני מציעה. וכך גם מוצץ. לא ברורה לי האבחנה בין חיבוק,נידנוד, מילים אוהבות למתן ציצי. מבחינתי זה בדיוק אותו דבר, על אותו רצף. מדוע לחבק ולומר מילים אוהבות זה בסדר, אבל להציע ציצי זה לא. ומוצץ הוא בסך הכל תחליף ציצי. לא יותר ולא פחות.
אני לא יכולה לספור את מספר הפעמים שהצעתי ציצי וזה לא עזר. אבל לא להציע רק כי לא עברו X שעות מהיניקה האחרונה?
התחושה הרעה שלי מהשיטה של סולטר החלה מכמה הודעות בנושא שקראתי בעבר בפורום אחר. אמא אחת תיארה שם איך הסתובבה עם תינוקה הבוכה על הידיים. היה תאור קורע לב של תינוק מיבב ומבקש עזרה, איך היא מרגישה שהוא מסתכל עליה בעיניים מאשימות שהיא יכולה לעזור לו ולתת לו מוצץ, אבל היא מסרבת. היא ביקשה ממשתתפות הפורום לעזור לה לעמוד בזה, כדי לאפשר לו לבכות. וההודעה השניה היתה מאמא שסיפרה איך למדה להחזיק את התינוק שלה בצורה כזאת שהתינוקת לא תצליח להכניס את האצבע לפה, כי זה מרגיע אותה, ואז היא מפריעה לעצמה לבכות. כלומר - היא מנעה מהתינוקת להרגיע את עצמה, כדי שתבכה כמה שיותר. שתי ההודעות האלה הכירו לי לראשונה את שיטתה של סולטר, וגם לאחר שלמדתי יותר על השיטה, נשאר אצלי הרושם העמוק והקשה של שני התאורים האלה. תינוקות בוכים ומתחננים לעזרה, ואמא עושה כל מאמץ שהתינוק לא יפסיק לבכות, כי "זה חשוב להוציא את התיסכולים". לי זה נשמע לא נכון.
כאשר תינוק בוכה עולים בדמו הורמונים המצביעים על מצוקה - אדרנלין, קורטיזול, כמו במצב של סטרס פיסי גדול מאד, או חרדה קשה. אני פשוט לא מצליחה להשתכנע שזה טוב ורצוי. לעיתים זה בילתי נמנע.
כמו שקל להבחין בין בכי של "רעב" ובין בכי של "כואב לי", אפשר גם להבחין בבכי של "צריך לפרוק".
מנסיוני עם חמשת ילדי, ועם מאות תינוקות בשנה שאני רואה במרפאתי, לצערי איני יכולה להסכים עם המשפט הזה כאשר מדובר בתינוקות בשבועות וחודשים ראשונים לחייהם. בודאי שהוא נכון ככל שהתינוק גדל. אבל לא בגיל צעיר. תינוק הצורח במלוא ריאותי אינו צורח באופן שונה אם דוקרים אותו בעקב, נותנים לו חיסון, או שהוא רוצה לינוק. ויותר מזה - לתינוק הצורח במלוא ריאותיו קשה מאד להרגע, והוא זקוק לאמצעי כלשהו כדי להקל זאת עליו. ומדוע צריך להגיע לכך שתינוק יצרח בכל כוחו - האם אי אפשר להציע לו לינוק כשהוא רק מתחיל להראות סימני אי נוחות? כמו שאמרה לי פעם אמא אחת - אפילו לכלב משאירים קערית עם מים זמינה כל הזמן, והוא מחליט מתי הוא רוצה ללגום ממנה.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
בלוג התינוק יודע
ואני לא מדברת על קושי שלי לשמוע בכי של תינוק. אני מדברת על קושי שלו, שהוא מביע על ידי בכי (כי הרי אין לו דרך אחרת
מסכימה עם אמא ל-5 בכל מלה.
וגם עם סיגל ב .
ואני רוצה להדגיש את המשפט הזה, כי אני מרגישה שסולטר מפספסת כאן את התינוקות בגדול. היא צודקת לגבי בעיית ההכלה של המבוגרים, ואני מסכימה איתה לגבי מבוגרים בחברה המערבית שזקוקים לפרוק את מצוקות ילדותם בבכי, אבל היא טועה לגמרי לגבי תינוקות קטנים.
תינוק בן 4 חודשים - כשהוא בוכה הוא צריך שיעזרו לו. זה מעליב ומתסכל כשאמא אומרת "כן, כן, תבכה חמודי" . תעזרי לי!!! הוא צורח, ואמא אומרת "כן, כן, תפרוק, תפרוק".
אני כמובן מקצינה, אבל אני מנסה להראות את הצד של התינוק.
לתקוע לו מוצץ באמצע הבכי
אני מסכימה איתך. גם לי זה נשמע לא טוב. למה לתקוע מוצץ? למה לא לנסות להיניק, לחבק, לנדנד, ללכת הלוך ושוב, לצאת קצת לאוויר הצח, לשיר קצת, לעסות קצת את הבטן? כולם מגעים גופניים אוהבים, שמנסים גם לבדוק מה יהיה נעים לו, למה הוא זקוק כרגע, מה המצוקה שגורמת לבכי.
הפתרון הוא לא "להשתיק אותו" (לסתום לו את הפה שלא נשמע בכי) אלא "להרגיע אותו" (ככה שהבכי יירגע מעצמו, כי פתרנו את הבעיה שגרמה לבכי).
ההבדל ברור? (לא בטוחה שהצלחתי לנסח)
שמעתי שמוצץ עוזר בזמן צמיחת שיניים ובכלל - שזה בריא לשרירי הפה ולקיבה
עד כמה שאני יודעת, מוצץ אינו דבר בריא בכלל.
הסיבה שמשתמשים בו איננה משום שהוא בריא, אלא משום שזה מחליף חלק מהפונקציות של אמא. וגם יש תינוקות נדירים שבאמת לא רוצים להיעזר בשד לצורך זה, ושמחים למצוץ חפצים (אוזן של דובי, קצה של חיתול/שמיכה, מוצץ וכדומה).
היעזרות בשד של אמא גם למילוי צורכי המציצה הגדולים של התינוק (לצד צורכי היניקה למען החלב) - בריאה בכל מקרה.
דרך אגב, אליה, תינוק יונק שמספק הרבה מצורך המציצה שלו בעזרת מוצץ ומתחיל לינוק לעתים רחוקות יותר גם עלול (לא תמיד, אבל עלול ) כתוצאה מזה לקבל פחות מדי חלב ולרדת במשקל. אני לא אומרת שזה קורה אצלכם, רק מציעה לך להיות עם "יד על הדופק" בעניין ולשים לב (אפשר בקלות לתקן את זה אם זה באמת קורה).
אני עכשיו נזכרת בפעמיים שלוש מוזרות כאלה שהיו לנו: בכי שמגיע משום מקום, בכל הפעמים היינו בחוץ בחושך והיו כל מיני אורות בסביבה, והיא בכתה במשך זמן רב מבלי שהצלחנו להרגיע
אני הייתי מבינה את זה ככה: החושך והאורות הפחידו אותה, או גרמו לה הרגשה לא נעימה אחרת, וכל עוד נשארתם "בחושך בחוץ עם האורות" היא לא הפסיקה לבכות.
שזה: שוב סיבה פיזית, חיצונית, ברורה לגמרי לבכי - פחד, בהלה, סינוור, דברים טבעיים לגמרי.
אגב, היו ניסויים שהראו שתינוקות הגיבו באימה ובבעתה לאורות שהתקרבו אליהם מתוך חושך.
חוקרים רבים לא הבינו למה, עד שבא ג'ון בולבי ושאל את השאלה האבולוציונית: תינוק אדם בג'ונגל, מהם אורות כאלה בשבילו?
תשובה: עיניים של טורף מתנפל! להזעיק מהר את אמא!!!!!!!!!!!!
מסכימה עם אמא ל-5 בכל מלה.
וגם עם סיגל ב .
ואני רוצה להדגיש את המשפט הזה, כי אני מרגישה שסולטר מפספסת כאן את התינוקות בגדול. היא צודקת לגבי בעיית ההכלה של המבוגרים, ואני מסכימה איתה לגבי מבוגרים בחברה המערבית שזקוקים לפרוק את מצוקות ילדותם בבכי, אבל היא טועה לגמרי לגבי תינוקות קטנים.
תינוק בן 4 חודשים - כשהוא בוכה הוא צריך שיעזרו לו. זה מעליב ומתסכל כשאמא אומרת "כן, כן, תבכה חמודי" . תעזרי לי!!! הוא צורח, ואמא אומרת "כן, כן, תפרוק, תפרוק".
אני כמובן מקצינה, אבל אני מנסה להראות את הצד של התינוק.
לתקוע לו מוצץ באמצע הבכי
אני מסכימה איתך. גם לי זה נשמע לא טוב. למה לתקוע מוצץ? למה לא לנסות להיניק, לחבק, לנדנד, ללכת הלוך ושוב, לצאת קצת לאוויר הצח, לשיר קצת, לעסות קצת את הבטן? כולם מגעים גופניים אוהבים, שמנסים גם לבדוק מה יהיה נעים לו, למה הוא זקוק כרגע, מה המצוקה שגורמת לבכי.
הפתרון הוא לא "להשתיק אותו" (לסתום לו את הפה שלא נשמע בכי) אלא "להרגיע אותו" (ככה שהבכי יירגע מעצמו, כי פתרנו את הבעיה שגרמה לבכי).
ההבדל ברור? (לא בטוחה שהצלחתי לנסח)
שמעתי שמוצץ עוזר בזמן צמיחת שיניים ובכלל - שזה בריא לשרירי הפה ולקיבה
עד כמה שאני יודעת, מוצץ אינו דבר בריא בכלל.
הסיבה שמשתמשים בו איננה משום שהוא בריא, אלא משום שזה מחליף חלק מהפונקציות של אמא. וגם יש תינוקות נדירים שבאמת לא רוצים להיעזר בשד לצורך זה, ושמחים למצוץ חפצים (אוזן של דובי, קצה של חיתול/שמיכה, מוצץ וכדומה).
היעזרות בשד של אמא גם למילוי צורכי המציצה הגדולים של התינוק (לצד צורכי היניקה למען החלב) - בריאה בכל מקרה.
דרך אגב, אליה, תינוק יונק שמספק הרבה מצורך המציצה שלו בעזרת מוצץ ומתחיל לינוק לעתים רחוקות יותר גם עלול (לא תמיד, אבל עלול ) כתוצאה מזה לקבל פחות מדי חלב ולרדת במשקל. אני לא אומרת שזה קורה אצלכם, רק מציעה לך להיות עם "יד על הדופק" בעניין ולשים לב (אפשר בקלות לתקן את זה אם זה באמת קורה).
אני עכשיו נזכרת בפעמיים שלוש מוזרות כאלה שהיו לנו: בכי שמגיע משום מקום, בכל הפעמים היינו בחוץ בחושך והיו כל מיני אורות בסביבה, והיא בכתה במשך זמן רב מבלי שהצלחנו להרגיע
אני הייתי מבינה את זה ככה: החושך והאורות הפחידו אותה, או גרמו לה הרגשה לא נעימה אחרת, וכל עוד נשארתם "בחושך בחוץ עם האורות" היא לא הפסיקה לבכות.
שזה: שוב סיבה פיזית, חיצונית, ברורה לגמרי לבכי - פחד, בהלה, סינוור, דברים טבעיים לגמרי.
אגב, היו ניסויים שהראו שתינוקות הגיבו באימה ובבעתה לאורות שהתקרבו אליהם מתוך חושך.
חוקרים רבים לא הבינו למה, עד שבא ג'ון בולבי ושאל את השאלה האבולוציונית: תינוק אדם בג'ונגל, מהם אורות כאלה בשבילו?
תשובה: עיניים של טורף מתנפל! להזעיק מהר את אמא!!!!!!!!!!!!
בלוג התינוק יודע
_חוקרים רבים לא הבינו למה, עד שבא ג'ון בולבי ושאל את השאלה האבולוציונית: תינוק אדם בג'ונגל, מהם אורות כאלה בשבילו?
תשובה: עיניים של טורף מתנפל! להזעיק מהר את אמא!!!!!!!!!!!!_
דווקא הקטנצ'יק שלנו ממש לא מתרגש מהעיניים של שני החתולים הטורפים שמסתובבים לו כל הזמן בין הרגלים..
יותר מזה. אני מניחה שכשהוא יתחיל לזחול, הם בעצמם יפתחו בעתה למראה שני עיגולים כהים ותוהים ("הממ.. השפם הזה מודבק או אמיתי?..) שיתקרבו אליהם בזחילה נמרצת (- הצילו! עיניים של יונק מתנפל! להזעיק מהר את אמא!!!!!)
תשובה: עיניים של טורף מתנפל! להזעיק מהר את אמא!!!!!!!!!!!!_
דווקא הקטנצ'יק שלנו ממש לא מתרגש מהעיניים של שני החתולים הטורפים שמסתובבים לו כל הזמן בין הרגלים..
יותר מזה. אני מניחה שכשהוא יתחיל לזחול, הם בעצמם יפתחו בעתה למראה שני עיגולים כהים ותוהים ("הממ.. השפם הזה מודבק או אמיתי?..) שיתקרבו אליהם בזחילה נמרצת (- הצילו! עיניים של יונק מתנפל! להזעיק מהר את אמא!!!!!)
-
סיגל_ב*
- הודעות: 3017
- הצטרפות: 29 פברואר 2004, 08:57
- דף אישי: הדף האישי של סיגל_ב*
בלוג התינוק יודע
הצילו! עיניים של יונק מתנפל! להזעיק מהר את אמא!!!!
בשמת,
יופי שהצטרפת לדיון. אני כמובן מסכימה עם כל מה שאמרת, וספציפית עם זה:
_זה מעליב ומתסכל כשאמא אומרת "כן, כן, תבכה חמודי" . תעזרי לי!!! הוא צורח, ואמא אומרת "כן, כן, תפרוק, תפרוק".
אני כמובן מקצינה, אבל אני מנסה להראות את הצד של התינוק._
אני מודה לך על הדיוק והחידוד.
החושך והאורות הפחידו אותה, או גרמו לה הרגשה לא נעימה אחרת, וכל עוד נשארתם "בחושך בחוץ עם האורות" היא לא הפסיקה לבכות.
זו גם היתה ההתייחסות שלנו למצב. כלומר כשזה קרה בפעם הראשונה, היינו בחוץ במדשאה בגן אירועים בחתונה. היא בכתה איזה שעתיים. נשבר לי הלב. זה היה נורא. אני חושבת שרק כשנכנסנו לאוטו היא נרגעה. בשלב הזה בכלל לא הבנו מה קרה. חשבנו שזה משהו עם האורות והחושך, אבל לא היה לאן להימלט...
בפעם השנייה זה היה כשהסתובבנו בעיר בערב. הפעם כשהיא התחילה לבכות, טסנו הביתה. איך שנכנסנו לבניין - היא נרגעה.
באותה תקופה הפסקנו לצאת איתה בערבים החוצה.
שזה: שוב סיבה פיזית, חיצונית, ברורה לגמרי לבכי - פחד, בהלה, סינוור, דברים טבעיים לגמרי.
כמובן. אז אני לא חשבתי על עיני הטורף של ג'ון בולבי, אבל כן חשבתי שאולי משהו מהאורות מזכיר לה את הלידה (הביתחולימית, הלא פשוטה)...
בכל אופן, תודה על בולבי, בהחלט מעשיר.
אז כעת אני יכולה בלב שלם להוריד את ה-"כמעט" מה"תמיד" ולומר ש- תמיד זיהיתי מה היתה הבעיה אם בזמן אמת או בדיעבד.
אגב אליה היקרה,
כמה מחשבות שנותרו לי למקרא דברייך מהבוקר:
_הרי ינקות היא תקופה שאנחנו לא זוכרים ממנה כלום, וכל מה שידוע לנו עליה נובע מתצפיות שנערכו על תינוקות מבעד לעיניים בוגרות.
כל התיאוריות, כל התובנות. כולן תוצר של תצפית ופרשנות.
גם התיאוריה של סולטר, גם עקרון הרצף, גם הגברת הלוחשת לכל מני דברים._
את צודקת כשאת אומרת שאנחנו לא באמת יכולים לדעת מה עובר לתינוקות בראש. אבל מבחינתי לפחות, עקרון הרצף אינו דומה לאף תיאוריה אחרת שמציעה איך לגדל ילדים. כפי שאני רואה את זה, יש בעצם דבר אחד בסיסי שאומרת לידלוף: תקשיבו לילד, תקשיבו לעצמכם. זהו בעצם. תקשיבו לקול הפנימי. לבטן.
וכאן אני רוצה גם לפרט מה עבורי נחשב הקול הפנימי: לא מדובר בחיבור לשכל כמובן, אבל גם לא לרגש. אלא למשהו קיומי יותר, חייתי יותר, אבולוציוני יותר, משהו של הרצף - אינסטינקט, כמו שכתבה אמא ל-5.
ככה שאם השכל זה הראש, והרגש שייך לאזור הלב, האינסטינקט נמצא בבטן.
ולטעמי, הרגש שלנו זה משהו שנשען על חוויות העבר שלנו, על פחדים שלנו, על ההיסטוריה הפרטית שלנו. כפי שכתבת קודם. בעוד שהאינסטינקט נשען על חוויות העבר של המין האנושי בכלל, על ההיסטוריה האנושית, על הרצף. וכשיש לי מחלוקת בין תחושות הלב לבין תחושות הבטן - אני כנראה שוב אעדיף את תחושות הבטן. בגלל הפז"ם שלהן.
בשמת,
יופי שהצטרפת לדיון. אני כמובן מסכימה עם כל מה שאמרת, וספציפית עם זה:
_זה מעליב ומתסכל כשאמא אומרת "כן, כן, תבכה חמודי" . תעזרי לי!!! הוא צורח, ואמא אומרת "כן, כן, תפרוק, תפרוק".
אני כמובן מקצינה, אבל אני מנסה להראות את הצד של התינוק._
אני מודה לך על הדיוק והחידוד.
החושך והאורות הפחידו אותה, או גרמו לה הרגשה לא נעימה אחרת, וכל עוד נשארתם "בחושך בחוץ עם האורות" היא לא הפסיקה לבכות.
זו גם היתה ההתייחסות שלנו למצב. כלומר כשזה קרה בפעם הראשונה, היינו בחוץ במדשאה בגן אירועים בחתונה. היא בכתה איזה שעתיים. נשבר לי הלב. זה היה נורא. אני חושבת שרק כשנכנסנו לאוטו היא נרגעה. בשלב הזה בכלל לא הבנו מה קרה. חשבנו שזה משהו עם האורות והחושך, אבל לא היה לאן להימלט...
בפעם השנייה זה היה כשהסתובבנו בעיר בערב. הפעם כשהיא התחילה לבכות, טסנו הביתה. איך שנכנסנו לבניין - היא נרגעה.
באותה תקופה הפסקנו לצאת איתה בערבים החוצה.
שזה: שוב סיבה פיזית, חיצונית, ברורה לגמרי לבכי - פחד, בהלה, סינוור, דברים טבעיים לגמרי.
כמובן. אז אני לא חשבתי על עיני הטורף של ג'ון בולבי, אבל כן חשבתי שאולי משהו מהאורות מזכיר לה את הלידה (הביתחולימית, הלא פשוטה)...
בכל אופן, תודה על בולבי, בהחלט מעשיר.
אז כעת אני יכולה בלב שלם להוריד את ה-"כמעט" מה"תמיד" ולומר ש- תמיד זיהיתי מה היתה הבעיה אם בזמן אמת או בדיעבד.
אגב אליה היקרה,
כמה מחשבות שנותרו לי למקרא דברייך מהבוקר:
_הרי ינקות היא תקופה שאנחנו לא זוכרים ממנה כלום, וכל מה שידוע לנו עליה נובע מתצפיות שנערכו על תינוקות מבעד לעיניים בוגרות.
כל התיאוריות, כל התובנות. כולן תוצר של תצפית ופרשנות.
גם התיאוריה של סולטר, גם עקרון הרצף, גם הגברת הלוחשת לכל מני דברים._
את צודקת כשאת אומרת שאנחנו לא באמת יכולים לדעת מה עובר לתינוקות בראש. אבל מבחינתי לפחות, עקרון הרצף אינו דומה לאף תיאוריה אחרת שמציעה איך לגדל ילדים. כפי שאני רואה את זה, יש בעצם דבר אחד בסיסי שאומרת לידלוף: תקשיבו לילד, תקשיבו לעצמכם. זהו בעצם. תקשיבו לקול הפנימי. לבטן.
וכאן אני רוצה גם לפרט מה עבורי נחשב הקול הפנימי: לא מדובר בחיבור לשכל כמובן, אבל גם לא לרגש. אלא למשהו קיומי יותר, חייתי יותר, אבולוציוני יותר, משהו של הרצף - אינסטינקט, כמו שכתבה אמא ל-5.
ככה שאם השכל זה הראש, והרגש שייך לאזור הלב, האינסטינקט נמצא בבטן.
ולטעמי, הרגש שלנו זה משהו שנשען על חוויות העבר שלנו, על פחדים שלנו, על ההיסטוריה הפרטית שלנו. כפי שכתבת קודם. בעוד שהאינסטינקט נשען על חוויות העבר של המין האנושי בכלל, על ההיסטוריה האנושית, על הרצף. וכשיש לי מחלוקת בין תחושות הלב לבין תחושות הבטן - אני כנראה שוב אעדיף את תחושות הבטן. בגלל הפז"ם שלהן.
-
מ_י*
- הודעות: 542
- הצטרפות: 04 יולי 2002, 00:28
- דף אישי: הדף האישי של מ_י*
בלוג התינוק יודע
מבחינתי שהבכי דרש את פורקנו לאחר שלא עזרו כל אמצעי ההרגעה
קודם כל, אכתוב שוב שגם אני מסכימה כמובן שיש לבדוק תחילה אם הבכי לא נגרם כתוצאה מאי נחת עכשווית, אותה אפשר לפתור, להבדיל מבכי שמבקש לפרוק מצוקות עבר.
בקשר למה שכתבת על אמצעי ההרגעה - הבעיה היא, שאמצעי הרגעה יכולים להסיח את הדעת מן הפורקן (אלא אם כן מדובר במצוקה שהתעוררה בעצמה חזקה מאד) ויכולים גם להפוך למה שסולטר מכנה שם "דפוסי בלימה" - התנהגויות כפייתיות שכל ייעודן להרגיע ולהסיח את הדעת מן המצוקה במקום לפתור אותה.
למשל, נקח לדוגמא מצב דומה אצל מבוגר: יש עצב, שמבקש פורקן, אבל היות ולא נעים לבכות, לא מקובל לבכות, אולי אפילו לא יודעים לבכות - במקום לבכות ולפרוק ולרפא המבוגר נוקט בדפוס בלימה ואוכל משהו. האוכל אכן מרגיע במישור המיידי, השטחי, אבל ברור שזה לא פתרון אופטימלי. ראשית, הבנאדם יאכל מעבר לצורך האמיתי שלו באוכל, ושנית, העצב לא נעלם - הוא הודחק פנימה, וכאשר מדחיקים עוד ועוד, יש לדבר השפעות שליליות, כמו למשל, שנמנעת התנהגות רציונלית, שכן יש המון מקומות פנימיים פצועים שצריך להזהר לא לגעת בהם, ושאם נוגעים בהם, מתעוררות תגובות לא מתאימות (למשל, אדם שלא פרק עצב בשל נטישה עשוי להמנע מקשר חדש כדי לא להנטש שוב פעם, ואם כבר יהיה לו קשר חדש והחברה שלו תאחר חמש דקות, הוא יצעק עליה בצורה לא פרופורציונלית כי זה בדיוק יפול לו על הפצע הפתוח של הנטישה ההיא).
באותו אופן אפשר לחשוב על תינוק. יש מצוקה שמבקשת פורקן, אבל אפשר להסיח את דעתו של התינוק בקלות, להראות לו "ציפורים", להרקיד אותו ולשיר לו. כל אלו מסיחים את הדעת ומרגיעים, אבל לא מרפאים באמת את המצוקה. אני רואה את זה על הקטנצ'יק שלנו. הוא בוכה, זועם, יכולת לחשוב שמי יודע מה עובר עליו. מספיק שאני אשנה תנוחה לרגע, אעביר אותו מיד ליד, כבר הוא משתתק. האם התזוזה הזאת "הרגיעה" אותו? לא. הוא מחכה רגע, ומוכן מיד לחזור לבכות כשאני מתמקמת בחזרה. אם אני אציע לו לינוק במצב כזה, הוא יינק כמה שלוקים ויפסיק כדי לבכות. ללטענת סולטר, אפשר להרגיל תינוק לינוק במקום לבכות, ולהפוך את היניקה לדפוס בלימה שמשתיק בכיה. אבל למה שנרצה מצב כזה? האם עדיף שהוא ישתוק ויאכל וייראה רגוע, מאשר שיבכה החוצה את המצוקה ואחר כך יהיה רגוע באמת?
ובקשר למה שכתבה בשמת
_זה מעליב ומתסכל כשאמא אומרת "כן, כן, תבכה חמודי" . תעזרי לי!!! הוא צורח, ואמא אומרת "כן, כן, תפרוק, תפרוק".
אני כמובן מקצינה, אבל אני מנסה להראות את הצד של התינוק._
השאלה היא עדיין אותה שאלה: האם את שומעת את הבכי כ"תעזרי לי" או כ"ברגע זה אני מרפא את מצוקות העבר שלי, נא לתמוך לא להפריע". הואיל ואני שומעת "ברגע זה אני מרפא את מצוקות העבר שלי, נא לתמוך ולא להפריע" אני לא חושבת שזה מעליב ומתסכל שאני עונה: "יופי, אהובי, המשך נא, אני פה אתך".
יש כאן אפשרות להעשרת התקשורת עם התינוק, ממש כמו בלי חיתולים. לי, כמי שמגדלת עכשיו תינוק בן חמישה שבועות, אין מושג איך אתן מבחינות במבט-של-פיפי ובכל הסימנים. אני לא רואה שום סימנים. אבל ברור לי שאפשר לפתח רגישות אליהם ולהבחין בהם. נראה לי שזה די דומה: כאן מוצעת אפשרות לחדד את ההבחנה בין בכיות שונות של התינוק, ולהעשיר את רפרטואר התקשורת אתו בעוד תגובה: לא השתקה, אלא קבלת הבכי על כל יפעתו וערכו.
קודם כל, אכתוב שוב שגם אני מסכימה כמובן שיש לבדוק תחילה אם הבכי לא נגרם כתוצאה מאי נחת עכשווית, אותה אפשר לפתור, להבדיל מבכי שמבקש לפרוק מצוקות עבר.
בקשר למה שכתבת על אמצעי ההרגעה - הבעיה היא, שאמצעי הרגעה יכולים להסיח את הדעת מן הפורקן (אלא אם כן מדובר במצוקה שהתעוררה בעצמה חזקה מאד) ויכולים גם להפוך למה שסולטר מכנה שם "דפוסי בלימה" - התנהגויות כפייתיות שכל ייעודן להרגיע ולהסיח את הדעת מן המצוקה במקום לפתור אותה.
למשל, נקח לדוגמא מצב דומה אצל מבוגר: יש עצב, שמבקש פורקן, אבל היות ולא נעים לבכות, לא מקובל לבכות, אולי אפילו לא יודעים לבכות - במקום לבכות ולפרוק ולרפא המבוגר נוקט בדפוס בלימה ואוכל משהו. האוכל אכן מרגיע במישור המיידי, השטחי, אבל ברור שזה לא פתרון אופטימלי. ראשית, הבנאדם יאכל מעבר לצורך האמיתי שלו באוכל, ושנית, העצב לא נעלם - הוא הודחק פנימה, וכאשר מדחיקים עוד ועוד, יש לדבר השפעות שליליות, כמו למשל, שנמנעת התנהגות רציונלית, שכן יש המון מקומות פנימיים פצועים שצריך להזהר לא לגעת בהם, ושאם נוגעים בהם, מתעוררות תגובות לא מתאימות (למשל, אדם שלא פרק עצב בשל נטישה עשוי להמנע מקשר חדש כדי לא להנטש שוב פעם, ואם כבר יהיה לו קשר חדש והחברה שלו תאחר חמש דקות, הוא יצעק עליה בצורה לא פרופורציונלית כי זה בדיוק יפול לו על הפצע הפתוח של הנטישה ההיא).
באותו אופן אפשר לחשוב על תינוק. יש מצוקה שמבקשת פורקן, אבל אפשר להסיח את דעתו של התינוק בקלות, להראות לו "ציפורים", להרקיד אותו ולשיר לו. כל אלו מסיחים את הדעת ומרגיעים, אבל לא מרפאים באמת את המצוקה. אני רואה את זה על הקטנצ'יק שלנו. הוא בוכה, זועם, יכולת לחשוב שמי יודע מה עובר עליו. מספיק שאני אשנה תנוחה לרגע, אעביר אותו מיד ליד, כבר הוא משתתק. האם התזוזה הזאת "הרגיעה" אותו? לא. הוא מחכה רגע, ומוכן מיד לחזור לבכות כשאני מתמקמת בחזרה. אם אני אציע לו לינוק במצב כזה, הוא יינק כמה שלוקים ויפסיק כדי לבכות. ללטענת סולטר, אפשר להרגיל תינוק לינוק במקום לבכות, ולהפוך את היניקה לדפוס בלימה שמשתיק בכיה. אבל למה שנרצה מצב כזה? האם עדיף שהוא ישתוק ויאכל וייראה רגוע, מאשר שיבכה החוצה את המצוקה ואחר כך יהיה רגוע באמת?
ובקשר למה שכתבה בשמת
_זה מעליב ומתסכל כשאמא אומרת "כן, כן, תבכה חמודי" . תעזרי לי!!! הוא צורח, ואמא אומרת "כן, כן, תפרוק, תפרוק".
אני כמובן מקצינה, אבל אני מנסה להראות את הצד של התינוק._
השאלה היא עדיין אותה שאלה: האם את שומעת את הבכי כ"תעזרי לי" או כ"ברגע זה אני מרפא את מצוקות העבר שלי, נא לתמוך לא להפריע". הואיל ואני שומעת "ברגע זה אני מרפא את מצוקות העבר שלי, נא לתמוך ולא להפריע" אני לא חושבת שזה מעליב ומתסכל שאני עונה: "יופי, אהובי, המשך נא, אני פה אתך".
יש כאן אפשרות להעשרת התקשורת עם התינוק, ממש כמו בלי חיתולים. לי, כמי שמגדלת עכשיו תינוק בן חמישה שבועות, אין מושג איך אתן מבחינות במבט-של-פיפי ובכל הסימנים. אני לא רואה שום סימנים. אבל ברור לי שאפשר לפתח רגישות אליהם ולהבחין בהם. נראה לי שזה די דומה: כאן מוצעת אפשרות לחדד את ההבחנה בין בכיות שונות של התינוק, ולהעשיר את רפרטואר התקשורת אתו בעוד תגובה: לא השתקה, אלא קבלת הבכי על כל יפעתו וערכו.
-
הלב_הרואה*
- הודעות: 10
- הצטרפות: 07 ינואר 2005, 03:40
בלוג התינוק יודע
- עד כמה שאני יודעת, מוצץ אינו דבר בריא בכלל.
היעזרות בשד של אמא גם למילוי צורכי המציצה הגדולים של התינוק (לצד צורכי היניקה למען החלב) - בריאה בכל מקרה.*
למה לא בריא? כמו ש"התינוק יודע" אני מאמינה שהגוף יודע. ואמא לא פנויה נון סטופ בשביל תינוקה - יש לה עוד חובות (וזכויות) בחיים. מסכימים שבריא למצוץ? לספק צורך אינסטינקטיבי?
ושכחת לציין אצבע בתור ממלאת צורך זה.
לדעתי הכל עניין של גבולות, מה אתן אומרות?
-
סיגל_ב*
- הודעות: 3017
- הצטרפות: 29 פברואר 2004, 08:57
- דף אישי: הדף האישי של סיגל_ב*
בלוג התינוק יודע
אבל צריך לקחת בחשבון שיתכן שהאינטאיציה שלנו במקרה הזה מבוססת על חולי.
את צודקת שקשה להבחין מה זה אינטואיציה ומה זה התכנות התרבותי המקולקל שספגנו.
אבל אולי תעזור לדיון שלנו ההבחנה הבאה, (תקנו אותי אם אני טועה):
למיטב ידיעתי (המזערת), אין תרבות אנושית אחת שלא קשה לה עם בכי של תינוק.
אין בן אדם בעולם, ולא חשוב אם הוא גדל באמצע הג'ונגל או על ראש האמפייר סטייט בלידינג, שלא קשה לו עם בכי של תינוק.
זה לא אומר משהו על המבנה הביולוגי שלנו? על הרצף האנושי? על מהי אינטואיציה?
את צודקת שקשה להבחין מה זה אינטואיציה ומה זה התכנות התרבותי המקולקל שספגנו.
אבל אולי תעזור לדיון שלנו ההבחנה הבאה, (תקנו אותי אם אני טועה):
למיטב ידיעתי (המזערת), אין תרבות אנושית אחת שלא קשה לה עם בכי של תינוק.
אין בן אדם בעולם, ולא חשוב אם הוא גדל באמצע הג'ונגל או על ראש האמפייר סטייט בלידינג, שלא קשה לו עם בכי של תינוק.
זה לא אומר משהו על המבנה הביולוגי שלנו? על הרצף האנושי? על מהי אינטואיציה?
-
סיגל_ב*
- הודעות: 3017
- הצטרפות: 29 פברואר 2004, 08:57
- דף אישי: הדף האישי של סיגל_ב*
בלוג התינוק יודע
ועוד שאלה, מי (ושוב, תודה על הדיון המעמיק והנעים @}):
אנחנו מתוכנתים חזק מאד נגד זה
זוהי ההנחה של סולטר. אני תוהה, על מה היא מבססת את זה?
כי לומר שיש לנו הרבה תיכנותים מקולקלים (כמו עם הדוגמא של האוכל שנתת) זה נכון. אך מכאן להסיק שהקושי שלנו לשמוע בכי הוא תכנות נוסף - לא ניתן. לוגית. לכן אני תוהה מהיכן הביסוס להנחה הזו שלה (וכאן נראה לי שורש הפער התפישתי שלנו).
<לא זוכרת כלום מהספר>
ואולי עוד משפט:
העובדה שמדובר בשיטת ריפוי מצליחה שמסייעת רבות למבוגרים, עדיין לא אומרת שזה מה שתינוקות צריכים.
כמו שאמרה בשמת: היא צודקת לגבי בעיית ההכלה של המבוגרים, ואני מסכימה איתה לגבי מבוגרים בחברה המערבית שזקוקים לפרוק את מצוקות ילדותם בבכי, אבל היא טועה לגמרי לגבי תינוקות קטנים.
אנחנו מתוכנתים חזק מאד נגד זה
זוהי ההנחה של סולטר. אני תוהה, על מה היא מבססת את זה?
כי לומר שיש לנו הרבה תיכנותים מקולקלים (כמו עם הדוגמא של האוכל שנתת) זה נכון. אך מכאן להסיק שהקושי שלנו לשמוע בכי הוא תכנות נוסף - לא ניתן. לוגית. לכן אני תוהה מהיכן הביסוס להנחה הזו שלה (וכאן נראה לי שורש הפער התפישתי שלנו).
<לא זוכרת כלום מהספר>
ואולי עוד משפט:
העובדה שמדובר בשיטת ריפוי מצליחה שמסייעת רבות למבוגרים, עדיין לא אומרת שזה מה שתינוקות צריכים.
כמו שאמרה בשמת: היא צודקת לגבי בעיית ההכלה של המבוגרים, ואני מסכימה איתה לגבי מבוגרים בחברה המערבית שזקוקים לפרוק את מצוקות ילדותם בבכי, אבל היא טועה לגמרי לגבי תינוקות קטנים.
-
נועה_בר*
- הודעות: 2171
- הצטרפות: 20 יוני 2004, 22:33
- דף אישי: הדף האישי של נועה_בר*
בלוג התינוק יודע
העובדה שמדובר בשיטת ריפוי מצליחה שמסייעת רבות למבוגרים, עדיין לא אומרת שזה מה שתינוקות צריכים.
כן, אבל מדוע מבוגרים זקוקים ללמוד כיצד לבכות? הלא מדובר בפעולה כל כך ראשונית, כל כך טבעית.
יותר מזה, הלא למרבית המבוגרים אין קושי עם צחוק, למשל.
זה הביטוי הספציפי של בכי, שקשה לנו איתו. ונשאלת השאלה מתי בחיינו למדנו שהבכי רע.
יהיה מי שיאמר שהלמידה הזו התרחשה בילדות. אבל אולי מדובר במסר הרבה יותר מוקדם, ראשוני, שמועבר מאם לתינוקה, שאומר- בכי זה רע?
ועוד תהייה.
למיטב ידיעתי (המזערת), אין תרבות אנושית אחת שלא קשה לה עם בכי של תינוק.
נכון. נניח באמת שמדובר בעניין אבולוציוני. בכי, בתקופות קדומות, סימל מצוקה שקשורה בעיקר ברעב או בכאב פיזי מיידי. מצוקה פתירה.
אבל הטראומות שסולטר מדברת עליהן הן פרי יצירתו של העולם החדש-
תינוק בעולם הקדום לא היה צריך להתמודד עם טראומה של לידה קשה (הוא מן הסתם היה נפטר בתהליך הלידה. בני שלי נולד בלידת עורף איומה, בשלב שבו אם לא הייתי מקבלת זירוז, היינו מובלים אחר כבוד ללידה קיסרית עקב חום, מותשות וירדת דופק. לא רוצה בכלל לחשוב מה היה קורה לו ולי אם לא היו אפשריים שני אלה), תינוק בעולם הקדום גם לא היה צריך להתמודד עם טראומה נוראית כמו ברית מילה (שעשינו לו, בעוונותינו).
האם הדיון על הבכי מנקודת מבט אנתרופולוגית לא חייב להתחשב בכל אלה?
לידה טראומטית, הפרדה מהאם למספר שעות לאחר הלידה, ברית מילה, שינה שלא בקרבתה המיידית של האם- כל אלה הרי ראויים שיימצא להם פורקן. ובעיני, כל אחד מהם בכוחות עצמו ראוי למנה הגונה של בכי.
אני עדיין חשה צורך לבכות כשאני משחזרת את הלידה שלו או את ברית המילה המזעזעת שלו, אני רוצה לבכות כשאני שומעת על תינוקות שישנים במיטה אחרת, לפעמים אפילו בחדר אחר מחדרן של אימותיהם. אני כבר היום בוכה כשאני מבינה שבעוד שבוע אני אצטרך להיפרד ממנו לטובת מעון כי עלי לחזור לעבודה.
מוצץ לא יעזור לי להתמודד עם כל אלה (גם אוכל לא, לא שאני לא מנסה..), אז למה עלי להניח שהוא לא בוכה בגלל כל אלה? ולמה שלא אאפשר לו לבכות אותם, תוך שאני מנחמת אותו במגע, במילים רכות?
אני לא חושבת שיש רע בהצעת ניחומים. אני רק חושבת שמטרת הניחומים צריכה להיות ניחומים, ולא הפסקת הבכי (ע"ע מוצץ).
כן, אבל מדוע מבוגרים זקוקים ללמוד כיצד לבכות? הלא מדובר בפעולה כל כך ראשונית, כל כך טבעית.
יותר מזה, הלא למרבית המבוגרים אין קושי עם צחוק, למשל.
זה הביטוי הספציפי של בכי, שקשה לנו איתו. ונשאלת השאלה מתי בחיינו למדנו שהבכי רע.
יהיה מי שיאמר שהלמידה הזו התרחשה בילדות. אבל אולי מדובר במסר הרבה יותר מוקדם, ראשוני, שמועבר מאם לתינוקה, שאומר- בכי זה רע?
ועוד תהייה.
למיטב ידיעתי (המזערת), אין תרבות אנושית אחת שלא קשה לה עם בכי של תינוק.
נכון. נניח באמת שמדובר בעניין אבולוציוני. בכי, בתקופות קדומות, סימל מצוקה שקשורה בעיקר ברעב או בכאב פיזי מיידי. מצוקה פתירה.
אבל הטראומות שסולטר מדברת עליהן הן פרי יצירתו של העולם החדש-
תינוק בעולם הקדום לא היה צריך להתמודד עם טראומה של לידה קשה (הוא מן הסתם היה נפטר בתהליך הלידה. בני שלי נולד בלידת עורף איומה, בשלב שבו אם לא הייתי מקבלת זירוז, היינו מובלים אחר כבוד ללידה קיסרית עקב חום, מותשות וירדת דופק. לא רוצה בכלל לחשוב מה היה קורה לו ולי אם לא היו אפשריים שני אלה), תינוק בעולם הקדום גם לא היה צריך להתמודד עם טראומה נוראית כמו ברית מילה (שעשינו לו, בעוונותינו).
האם הדיון על הבכי מנקודת מבט אנתרופולוגית לא חייב להתחשב בכל אלה?
לידה טראומטית, הפרדה מהאם למספר שעות לאחר הלידה, ברית מילה, שינה שלא בקרבתה המיידית של האם- כל אלה הרי ראויים שיימצא להם פורקן. ובעיני, כל אחד מהם בכוחות עצמו ראוי למנה הגונה של בכי.
אני עדיין חשה צורך לבכות כשאני משחזרת את הלידה שלו או את ברית המילה המזעזעת שלו, אני רוצה לבכות כשאני שומעת על תינוקות שישנים במיטה אחרת, לפעמים אפילו בחדר אחר מחדרן של אימותיהם. אני כבר היום בוכה כשאני מבינה שבעוד שבוע אני אצטרך להיפרד ממנו לטובת מעון כי עלי לחזור לעבודה.
מוצץ לא יעזור לי להתמודד עם כל אלה (גם אוכל לא, לא שאני לא מנסה..), אז למה עלי להניח שהוא לא בוכה בגלל כל אלה? ולמה שלא אאפשר לו לבכות אותם, תוך שאני מנחמת אותו במגע, במילים רכות?
אני לא חושבת שיש רע בהצעת ניחומים. אני רק חושבת שמטרת הניחומים צריכה להיות ניחומים, ולא הפסקת הבכי (ע"ע מוצץ).
-
אמא_ל_5*
- הודעות: 871
- הצטרפות: 09 יוני 2003, 09:39
- דף אישי: הדף האישי של אמא_ל_5*
בלוג התינוק יודע
ללטענת סולטר, אפשר להרגיל תינוק לינוק במקום לבכות
אולי באמת כדאי שאכתוב ספר. ואז אפשר יהיה לכתוב "לטענת אמא ל 5 אי אפשר להרגיל תינוק לינוק במקום לבכות".
על סמך מה היא אומרת את זה? זה פשוט תאוריה שהיא המציאה. אני אישית לא רואה כל קשר בין תינוק שצרכיו נענים לבין מבוגר שלא יודע לפרוק. הקשר נראה לי מופרך לחלוטין.
אני מאד מסכימה שלא טוב להגיד לילד בן שלוש - למה אתה בוכה, מה אתה תינוק? או לתת לתינוק בן שנה מיץ פטל בבקבוק כדי שירגע, או להגיד לילדה בת ארבע - לא נורא שהבובה נשברה, מהר נקנה חדשה. או לתת לילד סוכריה על מקל, העיקר שלא יילל.
אבל לדעתי אין כל קשר בין כל אלה לבין הרגעת בכיו של תינוק על ידי נדנוד, חיבוק, הנקה.
אולי באמת כדאי שאכתוב ספר. ואז אפשר יהיה לכתוב "לטענת אמא ל 5 אי אפשר להרגיל תינוק לינוק במקום לבכות".
על סמך מה היא אומרת את זה? זה פשוט תאוריה שהיא המציאה. אני אישית לא רואה כל קשר בין תינוק שצרכיו נענים לבין מבוגר שלא יודע לפרוק. הקשר נראה לי מופרך לחלוטין.
אני מאד מסכימה שלא טוב להגיד לילד בן שלוש - למה אתה בוכה, מה אתה תינוק? או לתת לתינוק בן שנה מיץ פטל בבקבוק כדי שירגע, או להגיד לילדה בת ארבע - לא נורא שהבובה נשברה, מהר נקנה חדשה. או לתת לילד סוכריה על מקל, העיקר שלא יילל.
אבל לדעתי אין כל קשר בין כל אלה לבין הרגעת בכיו של תינוק על ידי נדנוד, חיבוק, הנקה.
בלוג התינוק יודע
וכמובן שאיני חושבת שאם הבכי נפסק בגלל שינוי התנוחה או הליטוף או המילים הרכות, אז יש להפסיק אותם, כדי להחזיר את הבכי. זה נורא בעיני לעשות כך.
בלוג התינוק יודע
יותר מזה, הלא למרבית המבוגרים אין קושי עם צחוק,
מבוגרים לא מרבים לצחוק. כברעשו על כך מחקרים.
מבוגרים לא מרבים לצחוק. כברעשו על כך מחקרים.
-
נעמי_בן_שיטרית*
- הודעות: 625
- הצטרפות: 05 אוקטובר 2004, 22:15
- דף אישי: הדף האישי של נעמי_בן_שיטרית*
בלוג התינוק יודע
לא הבנתי כיצד בכי הנובע מביטוי של מצוקה רגשית, נפסק בעקבות שינוי תנוחה, ליטוף או מגע?
נראה לי כי דווקא פעולות אלו מאפשרות לשחרר ולבכות את כל מה שיש. (אצלי בכל אופן)
אני מבינה שהשתקת התינוק בעזרת מוצץ או מסר החלטי (שששש... די, די, וכו' ) יוצרים דפוס בלימה.
אך נדנוד, ערסול, וליטופים דווקא יכולים לתרום לשחרור רגשי.
נראה לי כי דווקא פעולות אלו מאפשרות לשחרר ולבכות את כל מה שיש. (אצלי בכל אופן)
אני מבינה שהשתקת התינוק בעזרת מוצץ או מסר החלטי (שששש... די, די, וכו' ) יוצרים דפוס בלימה.
אך נדנוד, ערסול, וליטופים דווקא יכולים לתרום לשחרור רגשי.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
בלוג התינוק יודע
כן, אבל מדוע מבוגרים זקוקים ללמוד כיצד לבכות? הלא מדובר בפעולה כל כך ראשונית, כל כך טבעית.
כי כשהם היו תינוקות קטנים, אז התעלמו מהבכי שלהם ולא עזרו להם.
וכשהם היו בני שנתיים ובכו, אז אמרו להם "לא קרה כלום, מה אתה בוכה?" או "תפסיקי לבכות! את ממש מכוערת כשאת בוכה! זה מגעיל!" (ציטוטים אקראיים ששמעתי)
יותר מזה, הלא למרבית המבוגרים אין קושי עם צחוק
לאו דווקא. אפילו להיפך.
תינוק בעולם הקדום גם לא היה צריך להתמודד עם טראומה נוראית כמו ברית מילה
מה פתאום. ברית המילה וטקסי פגיעה אחרים בגוף שכיחים בחברות אנושיות לפחות אלפי שנים. ותאונות וטראומות קשות (תנין אכל לך את היד? נמר שיסע לך את הגב וכולך מלא צלקות?) - מאז ומעולם.
אז למה עלי להניח שהוא לא בוכה בגלל כל אלה?
אין לי מושג לגבי הסיבות לבכי של התינוק שלך.
אבל אני מצטרפת לחלוטין לאמא ל-5 ולאפרסקים שמדגישות שוב ושוב: הבכי של תינוקות קטנים הוא בכי של מצוקה עכשווית. לבכות שוב ושוב בגלל טראומת הלידה? נשמע לא סביר. גם לגבי ברית המילה, נערכו מחקרים שהראו שתינוקות נימולים הגיבו קשה יותר לכאב מאשר אלה שלא עברו מילה, אבל הם בכו וסבלו ברגעים שהכאיבו להם - בדיקות דם, חיסונים - לא סתם ככה באמצע היום, "אופס נזכרתי בברית המילה שלי"...
אני אדגיש עוד דבר שאמא ל-5 אמרה: לבכי של תינוק קטן (בן פחות משנה) יש מחיר ביולוגי גבוה ביותר . המערכת החיסונית ומערכת העיכול מושבתות (תלוי באורך הבכי ובעוצמתו, כמובן), והגוף מוצף בהורמונים שהוא לא אמור לחוות בכמות כה גדולה. אם יש הרבה בכי - חלים שינויים כימיים בלתי הפיכים במוח התינוק.
לפיכך, לא סביר באופן קיצוני שיש סיבות "חיוביות" לבכי של תינוק, כלומר, שהתינוק "בנוי" לבכות לצרכי פורקן או לצורך חיובי אחר.
כל בכי של תינוק קטן עולה לו הרבה, במחיר פיזיולוגי ברור.
זה סימן שהקשר אם-תינוק נוצר כך שאמא תרגיע מייד את התינוק, ולא יהיה בכי.
יתרה מזאת, בכי של תינוק בטבע מסוכן מאוד - הוא מזעיק חיות טרף! לכן ברור שהוא נוצר כמו אזעקה שמטריפה אותנו, כדי שנרוץ מייד לטפל בתינוק ולהחזיר את השקט!
מכאן:
הדרך היחידה שיש להבין בכי של תינוק קטן (אני כותבת בן למטה משנה, אבל אין גבול חד בדיוק ביומולדת שנה. המחקרים מדברים על נזקים בלתי הפיכים עד גיל שנה, בין שנה לשלוש יש פחות נזק כי המוח כבר התעצב בעיקרו) -
הדרך היחידה שיש להבין בכי של תינוק קטן היא זעקת "הצילו!" (אמא תצילי אותי!!!!!).
הג'וב של אמא (או אבא או כל מי שמטפל בתינוק) הוא לחפש ממה דרושה ההצלה. זה הכל.
זה לא תמיד קל, אבל זה נתון .
אני לא מקבלת חד משמעית וקטגורית את התיאוריה על הצורך של תינוקות בגיל הזה "לפרוק".
מילא שיש אנשים כמו סולטר שעושים מיליונים מהמצאות פרועות ומופרכות לגבי תינוקות (כל אידיוט יכול לכתוב ספר ולכתוב בו שטויות במיץ עגבניות, מה, ד"ר ספוק לא גרם נזק בלתי הפיך לדורות של ילדים וגם התנצל על זה כעבור חמישים שנה?) - מה שנורא בעיני הוא שתמיד יימצאו כאלה שיאמינו לה.
מבוגרים הם סיפור אחר, אין לי שום בעייה עם ייעוץ הדדי וכל השיטות לעזור למבוגרים להתגבר על טראומות ילדותם.
אבל בשם השיטות האלה - לגרום לתינוקות את הטראומות שבדיוק עליהן הם יצטרכו יום אחד ללכת לטיפול כזה??? P-:
כי כשהם היו תינוקות קטנים, אז התעלמו מהבכי שלהם ולא עזרו להם.
וכשהם היו בני שנתיים ובכו, אז אמרו להם "לא קרה כלום, מה אתה בוכה?" או "תפסיקי לבכות! את ממש מכוערת כשאת בוכה! זה מגעיל!" (ציטוטים אקראיים ששמעתי)
יותר מזה, הלא למרבית המבוגרים אין קושי עם צחוק
לאו דווקא. אפילו להיפך.
תינוק בעולם הקדום גם לא היה צריך להתמודד עם טראומה נוראית כמו ברית מילה
מה פתאום. ברית המילה וטקסי פגיעה אחרים בגוף שכיחים בחברות אנושיות לפחות אלפי שנים. ותאונות וטראומות קשות (תנין אכל לך את היד? נמר שיסע לך את הגב וכולך מלא צלקות?) - מאז ומעולם.
אז למה עלי להניח שהוא לא בוכה בגלל כל אלה?
אין לי מושג לגבי הסיבות לבכי של התינוק שלך.
אבל אני מצטרפת לחלוטין לאמא ל-5 ולאפרסקים שמדגישות שוב ושוב: הבכי של תינוקות קטנים הוא בכי של מצוקה עכשווית. לבכות שוב ושוב בגלל טראומת הלידה? נשמע לא סביר. גם לגבי ברית המילה, נערכו מחקרים שהראו שתינוקות נימולים הגיבו קשה יותר לכאב מאשר אלה שלא עברו מילה, אבל הם בכו וסבלו ברגעים שהכאיבו להם - בדיקות דם, חיסונים - לא סתם ככה באמצע היום, "אופס נזכרתי בברית המילה שלי"...
אני אדגיש עוד דבר שאמא ל-5 אמרה: לבכי של תינוק קטן (בן פחות משנה) יש מחיר ביולוגי גבוה ביותר . המערכת החיסונית ומערכת העיכול מושבתות (תלוי באורך הבכי ובעוצמתו, כמובן), והגוף מוצף בהורמונים שהוא לא אמור לחוות בכמות כה גדולה. אם יש הרבה בכי - חלים שינויים כימיים בלתי הפיכים במוח התינוק.
לפיכך, לא סביר באופן קיצוני שיש סיבות "חיוביות" לבכי של תינוק, כלומר, שהתינוק "בנוי" לבכות לצרכי פורקן או לצורך חיובי אחר.
כל בכי של תינוק קטן עולה לו הרבה, במחיר פיזיולוגי ברור.
זה סימן שהקשר אם-תינוק נוצר כך שאמא תרגיע מייד את התינוק, ולא יהיה בכי.
יתרה מזאת, בכי של תינוק בטבע מסוכן מאוד - הוא מזעיק חיות טרף! לכן ברור שהוא נוצר כמו אזעקה שמטריפה אותנו, כדי שנרוץ מייד לטפל בתינוק ולהחזיר את השקט!
מכאן:
הדרך היחידה שיש להבין בכי של תינוק קטן (אני כותבת בן למטה משנה, אבל אין גבול חד בדיוק ביומולדת שנה. המחקרים מדברים על נזקים בלתי הפיכים עד גיל שנה, בין שנה לשלוש יש פחות נזק כי המוח כבר התעצב בעיקרו) -
הדרך היחידה שיש להבין בכי של תינוק קטן היא זעקת "הצילו!" (אמא תצילי אותי!!!!!).
הג'וב של אמא (או אבא או כל מי שמטפל בתינוק) הוא לחפש ממה דרושה ההצלה. זה הכל.
זה לא תמיד קל, אבל זה נתון .
אני לא מקבלת חד משמעית וקטגורית את התיאוריה על הצורך של תינוקות בגיל הזה "לפרוק".
מילא שיש אנשים כמו סולטר שעושים מיליונים מהמצאות פרועות ומופרכות לגבי תינוקות (כל אידיוט יכול לכתוב ספר ולכתוב בו שטויות במיץ עגבניות, מה, ד"ר ספוק לא גרם נזק בלתי הפיך לדורות של ילדים וגם התנצל על זה כעבור חמישים שנה?) - מה שנורא בעיני הוא שתמיד יימצאו כאלה שיאמינו לה.
מבוגרים הם סיפור אחר, אין לי שום בעייה עם ייעוץ הדדי וכל השיטות לעזור למבוגרים להתגבר על טראומות ילדותם.
אבל בשם השיטות האלה - לגרום לתינוקות את הטראומות שבדיוק עליהן הם יצטרכו יום אחד ללכת לטיפול כזה??? P-:
בלוג התינוק יודע
בשמת; לקרוא ולבכות מהזדהות.
-
נעמי_בן_שיטרית*
- הודעות: 625
- הצטרפות: 05 אוקטובר 2004, 22:15
- דף אישי: הדף האישי של נעמי_בן_שיטרית*
בלוג התינוק יודע
אני לא מקבלת חד משמעית וקטגורית את התיאוריה על הצורך של תינוקות בגיל הזה "לפרוק".
ואם כן? האם נוכל אי פעם לדעת בודאות שלתינוק אין מצוקה רגשית שהוא רוצה לפרוק?
מזכרונות העולים בשחזורי עבר, עולה כי תינוקות ואף עוברים חווים מצבים רגשיים של מתח וחרדה, וייתכן שהיה להם טוב "לפרוק".
האם כדאי לשפוט את התינוק ואת הסיבה לבכיו?
נראה לי כי כתגובה לבכי נוכל רק לבדוק כיצד נוכל לעזור לו (רעב, כאב פיסי, חוסר בטחון),
ולעיתים התשובה תהיה פשוט להכיל את בכיו. (תוך כדי מגע, נדנוד או ערסול).
ואם כן? האם נוכל אי פעם לדעת בודאות שלתינוק אין מצוקה רגשית שהוא רוצה לפרוק?
מזכרונות העולים בשחזורי עבר, עולה כי תינוקות ואף עוברים חווים מצבים רגשיים של מתח וחרדה, וייתכן שהיה להם טוב "לפרוק".
האם כדאי לשפוט את התינוק ואת הסיבה לבכיו?
נראה לי כי כתגובה לבכי נוכל רק לבדוק כיצד נוכל לעזור לו (רעב, כאב פיסי, חוסר בטחון),
ולעיתים התשובה תהיה פשוט להכיל את בכיו. (תוך כדי מגע, נדנוד או ערסול).
-
נעמי_בן_שיטרית*
- הודעות: 625
- הצטרפות: 05 אוקטובר 2004, 22:15
- דף אישי: הדף האישי של נעמי_בן_שיטרית*
בלוג התינוק יודע
קוממה אותי הגישה בספר שממש דוחפת את ההורים להזניח את האינטואיציה האימהית להרגיע את התינוק,
וכל זאת בשם אותם מקרים שהתינוק זקוק לפורקן רגשי.
וכל זאת בשם אותם מקרים שהתינוק זקוק לפורקן רגשי.
בלוג התינוק יודע
בטיפול אני מדברת על להפוך לאמא. בזמנים האלה, זה הנושא הבוער.
בוער במיוחד כיוון שאת התבנית ההורית שירשתי מאימי, הייתי חייבת להשליך אל מעבר להרי החושך שלי.
כמעט שום דבר ממה שקיבלתי מאימי בינקות לא ראוי בעיני לשימוש חוזר, אף כי אין לי ספק באהבתה הגדולה אותי, אז והיום. הרי כבר כתבתי לפניכן שכולנו קורבנות של נסיבות חיינו. גם אמא שלי היא רק חוליה ברצף.
הורות היא מקצוע מטורף, בגלל שאתה מדשדש כל הזמן בעולם של אי ודאות, מסביב לגרעין הכי יקר של חייך.
אולי אפשר להקביל את זה ללשחק פרה עיוורת בתוך חדר מלא חפצים שבירים (שברת-שילמת..)
אתה חייב תכנית. תכנית תעשה סדר בדברים, תכנית תספר לך מה נכון ומה לא, תכנית תפחית את החרדות שלך, ובעיקר- תכנית תגרום לך להאמין שאין יותר טוב ממה שאתה עושה, עבור היצור הקטן הזה, שבימי חייו הראשונות תלוי כולו בך.
אבל הבעיה היא שבסופה של הדרך, לכולנו יש תלונות אחורה. אמא שלי האמינה שהיא עושה הכי טוב. אמא שלה האמינה שהיא עושה הכי טוב. ואמא שלה האמינה.. וכולי.
אגב, גם אני בד"כ מאמינה שאני עושה הכי טוב, אחרת זה פשוט בלתי נסבל. האשמה כבדה משאת.
הבלוג הזה נכתב מתוך רצון לבדוק גישה אחת שמשהו בה נראה לי נכון. הבלוג הזה נכתב דווקא פה, כי באתר הזה למילים יש ערך, ומילים הן הדרך שלי לדעת וללמוד.
היום בטיפול שוחחנו (שוב) על ההורות שלי. נושא חם.
הבאתי לחדר את ההרהורים שלי מסביב לבלוג ולמילים הנכתבות בו.
אני חושבת שמה שאולי עשה בי אי שקט פה, הוא הנימה הנחרצת. את סולטר הפסקתי לקרא, אגב, בגלל אותה נימה.
בעולם שאני חיה אין אמת אחת נחרצת. מוזר, אבל ככה יצא. אולי כי נשברו כל התבניות, ואין כלום חוץ מספק ענק.
אמרתי לה- יש כל כך המון גישות לגידול ילדים, והמשותף לכולן הוא הנחרצות. סולטר יודעת מה טוב בשביל התינוק שלי. אבל היא לא לבד.
אפילו פה, בין השורות שנכתבו, נשזרה ביקורת מאד נוקבת, מאד החלטית.
הנה, עליתי למעלה כדי לאסוף מעט:
כאשר מסתכלים אל תינוק בוכה, אין ספק שהוא במצוקה קשה. תפקידנו כהורים היא להקל על המציקה, בכל דרך שאנחנו יודעים
תינוקות בוכים ומתחננים לעזרה, ואמא עושה כל מאמץ שהתינוק לא יפסיק לבכות, כי "זה חשוב להוציא את התיסכולים".
תעזרי לי!!! הוא צורח, ואמא אומרת "כן, כן, תפרוק, תפרוק".
אני כמובן מקצינה, אבל אני מנסה להראות את הצד של התינוק.
אולי באמת כדאי שאכתוב ספר. ואז אפשר יהיה לכתוב "לטענת אמא ל 5 אי אפשר להרגיל תינוק לינוק במקום לבכות".
הדרך היחידה שיש להבין בכי של תינוק קטן היא זעקת "הצילו!"
מה שנורא בעיני הוא שתמיד יימצאו כאלה שיאמינו לה.
הפסקתי. בעיני זה סתם רק נורא עצוב .
כי העניין הוא שנכנסתי לפה בשביל להתלבט. לא בשביל להכריז שגיליתי את הדרך היחידה, לא בשביל להשמיץ דרכים אחרות. סיגל ב, אהבתי את הדיון איתך כי למרות אי ההסכמה, נשמרו בו כללים של כבוד הדדי.
אבל קשה לי עם האמירות שהתחילו להצטבר כאן.
אני חושבת שנקודת המוצא שלי, כאמא, היא שאין לי מונופול על האמת ואין לי מונופול על האהבה.
יותר מזה, האהבה של אמהות אחרות לילדיהן יכולה רק ללמד אותי, להחכים אותי. לאפשר לי להרחיב עוד את יריעת המודעות.
אני אדם בלי צריבה של אימהות בתוכי. אני צריכה להמציא את עצמי תוך כדי התקדמות. גיליתי שקולות נחרצים על הורות פועלים אצלי בשתי דרכים מנוגדות- או שהם מעוררים בי תחושה של הארה (זמנית), או שהם עושים לי כאב בטן (של אשמה).
והאמת, מן הסתם, נמצאת בינתיים אי שם באמצע הדרך.
וכשאני אומרת "אמת", אני מתכוונת לאמת שלי. לא לבלבל בבקשה עם אמירה נחרצת.
מה למדתי פה.
שאין פתרונות אינסטנט להפחתת אשמה.
שגם לדיון נינוח על הורות יש תאריך תפוגת תוקף ואז הוא הופך להיות נשכני.
שאסור לתת לתינוק לבכות
שצריך לתת לתינוק לבכות.
או במילים אחרות, שצריך להקשיב לו. ולהחליט תוך שאני מסתמכת על עצמי.
(שצריך להסתמך על עצמי).
שהדרך לעשות את זה היא ללכת בעיניים פקוחות. לשאול בקול רם, להקשיב, לומר, לקחת או לא לקחת,
ועל כל דבר, וכל הזמן- לתהות.
סולטר עזרה לי לבדוק סוגייה מאד מרכזית באימהות שלי- איך אני מתייחסת לבכי (של בני, אבל גם בכלל), סוגייה שלפני סולטר פתרתי במוצץ. בלי למצמץ פעמיים. בלי לשאול, בלי לתהות.
שוב, לתהות. איזה מתנה נפלאה. בחיים בכלל, אבל אני חושבת שבהורות בפרט.
מה שלקחתי מסולטר זה לא אחד לאחד. ניסיתי לומר זאת פה הרבה מאד פעמים, אבל הקול הזה נבלע בתוך קולות אחרים. זה בסדר, הרי ביקשתי לשמוע. היה לי חשוב.
אבל עכשיו כן חשוב לי לומר- היה לי קשה עם הרבה דברים שהיא כתבה.
מצד שני, היא בהחלט הביאה אותי לחשוב. וגם לשנות משהו מעצמי. לפעמים, עצם ההתיחסות לבכי כדרך ביטוי, גם אם אני בוחרת להפסיק אותו, משנה את כל התמונה. את כל שפת הגוף שלי, כשאני ניגשת. את נימת הדיבור, את ההבעה שבעיני.
דברים קטנים שלפעמים עושים את כל ההבדל.
סולטר גם הביאה אותי למקום של שובע מאמיתות. עזרה לה מאד הנימה שהתחילה להתפתח פה בהודעות האחרונות.
לפעמים אתה צריך קצת שקט בשביל לזכור לאיפה אתה הולך, ולמה.
אחרי שראיתי את אחת התגובות היום, ממש התפתח לי כאב בטן. לא, לא לשם רציתי להגיע. זה בדיוק ההבדל בין תהייה לבין תחושה של אבדן דרך.
עכשיו תוהה מה עוד רוצה לכתוב פה.
לא יודעת. בינתיים כלום.
בוער במיוחד כיוון שאת התבנית ההורית שירשתי מאימי, הייתי חייבת להשליך אל מעבר להרי החושך שלי.
כמעט שום דבר ממה שקיבלתי מאימי בינקות לא ראוי בעיני לשימוש חוזר, אף כי אין לי ספק באהבתה הגדולה אותי, אז והיום. הרי כבר כתבתי לפניכן שכולנו קורבנות של נסיבות חיינו. גם אמא שלי היא רק חוליה ברצף.
הורות היא מקצוע מטורף, בגלל שאתה מדשדש כל הזמן בעולם של אי ודאות, מסביב לגרעין הכי יקר של חייך.
אולי אפשר להקביל את זה ללשחק פרה עיוורת בתוך חדר מלא חפצים שבירים (שברת-שילמת..)
אתה חייב תכנית. תכנית תעשה סדר בדברים, תכנית תספר לך מה נכון ומה לא, תכנית תפחית את החרדות שלך, ובעיקר- תכנית תגרום לך להאמין שאין יותר טוב ממה שאתה עושה, עבור היצור הקטן הזה, שבימי חייו הראשונות תלוי כולו בך.
אבל הבעיה היא שבסופה של הדרך, לכולנו יש תלונות אחורה. אמא שלי האמינה שהיא עושה הכי טוב. אמא שלה האמינה שהיא עושה הכי טוב. ואמא שלה האמינה.. וכולי.
אגב, גם אני בד"כ מאמינה שאני עושה הכי טוב, אחרת זה פשוט בלתי נסבל. האשמה כבדה משאת.
הבלוג הזה נכתב מתוך רצון לבדוק גישה אחת שמשהו בה נראה לי נכון. הבלוג הזה נכתב דווקא פה, כי באתר הזה למילים יש ערך, ומילים הן הדרך שלי לדעת וללמוד.
היום בטיפול שוחחנו (שוב) על ההורות שלי. נושא חם.
הבאתי לחדר את ההרהורים שלי מסביב לבלוג ולמילים הנכתבות בו.
אני חושבת שמה שאולי עשה בי אי שקט פה, הוא הנימה הנחרצת. את סולטר הפסקתי לקרא, אגב, בגלל אותה נימה.
בעולם שאני חיה אין אמת אחת נחרצת. מוזר, אבל ככה יצא. אולי כי נשברו כל התבניות, ואין כלום חוץ מספק ענק.
אמרתי לה- יש כל כך המון גישות לגידול ילדים, והמשותף לכולן הוא הנחרצות. סולטר יודעת מה טוב בשביל התינוק שלי. אבל היא לא לבד.
אפילו פה, בין השורות שנכתבו, נשזרה ביקורת מאד נוקבת, מאד החלטית.
הנה, עליתי למעלה כדי לאסוף מעט:
כאשר מסתכלים אל תינוק בוכה, אין ספק שהוא במצוקה קשה. תפקידנו כהורים היא להקל על המציקה, בכל דרך שאנחנו יודעים
תינוקות בוכים ומתחננים לעזרה, ואמא עושה כל מאמץ שהתינוק לא יפסיק לבכות, כי "זה חשוב להוציא את התיסכולים".
תעזרי לי!!! הוא צורח, ואמא אומרת "כן, כן, תפרוק, תפרוק".
אני כמובן מקצינה, אבל אני מנסה להראות את הצד של התינוק.
אולי באמת כדאי שאכתוב ספר. ואז אפשר יהיה לכתוב "לטענת אמא ל 5 אי אפשר להרגיל תינוק לינוק במקום לבכות".
הדרך היחידה שיש להבין בכי של תינוק קטן היא זעקת "הצילו!"
מה שנורא בעיני הוא שתמיד יימצאו כאלה שיאמינו לה.
הפסקתי. בעיני זה סתם רק נורא עצוב .
כי העניין הוא שנכנסתי לפה בשביל להתלבט. לא בשביל להכריז שגיליתי את הדרך היחידה, לא בשביל להשמיץ דרכים אחרות. סיגל ב, אהבתי את הדיון איתך כי למרות אי ההסכמה, נשמרו בו כללים של כבוד הדדי.
אבל קשה לי עם האמירות שהתחילו להצטבר כאן.
אני חושבת שנקודת המוצא שלי, כאמא, היא שאין לי מונופול על האמת ואין לי מונופול על האהבה.
יותר מזה, האהבה של אמהות אחרות לילדיהן יכולה רק ללמד אותי, להחכים אותי. לאפשר לי להרחיב עוד את יריעת המודעות.
אני אדם בלי צריבה של אימהות בתוכי. אני צריכה להמציא את עצמי תוך כדי התקדמות. גיליתי שקולות נחרצים על הורות פועלים אצלי בשתי דרכים מנוגדות- או שהם מעוררים בי תחושה של הארה (זמנית), או שהם עושים לי כאב בטן (של אשמה).
והאמת, מן הסתם, נמצאת בינתיים אי שם באמצע הדרך.
וכשאני אומרת "אמת", אני מתכוונת לאמת שלי. לא לבלבל בבקשה עם אמירה נחרצת.
מה למדתי פה.
שאין פתרונות אינסטנט להפחתת אשמה.
שגם לדיון נינוח על הורות יש תאריך תפוגת תוקף ואז הוא הופך להיות נשכני.
שאסור לתת לתינוק לבכות
שצריך לתת לתינוק לבכות.
או במילים אחרות, שצריך להקשיב לו. ולהחליט תוך שאני מסתמכת על עצמי.
(שצריך להסתמך על עצמי).
שהדרך לעשות את זה היא ללכת בעיניים פקוחות. לשאול בקול רם, להקשיב, לומר, לקחת או לא לקחת,
ועל כל דבר, וכל הזמן- לתהות.
סולטר עזרה לי לבדוק סוגייה מאד מרכזית באימהות שלי- איך אני מתייחסת לבכי (של בני, אבל גם בכלל), סוגייה שלפני סולטר פתרתי במוצץ. בלי למצמץ פעמיים. בלי לשאול, בלי לתהות.
שוב, לתהות. איזה מתנה נפלאה. בחיים בכלל, אבל אני חושבת שבהורות בפרט.
מה שלקחתי מסולטר זה לא אחד לאחד. ניסיתי לומר זאת פה הרבה מאד פעמים, אבל הקול הזה נבלע בתוך קולות אחרים. זה בסדר, הרי ביקשתי לשמוע. היה לי חשוב.
אבל עכשיו כן חשוב לי לומר- היה לי קשה עם הרבה דברים שהיא כתבה.
מצד שני, היא בהחלט הביאה אותי לחשוב. וגם לשנות משהו מעצמי. לפעמים, עצם ההתיחסות לבכי כדרך ביטוי, גם אם אני בוחרת להפסיק אותו, משנה את כל התמונה. את כל שפת הגוף שלי, כשאני ניגשת. את נימת הדיבור, את ההבעה שבעיני.
דברים קטנים שלפעמים עושים את כל ההבדל.
סולטר גם הביאה אותי למקום של שובע מאמיתות. עזרה לה מאד הנימה שהתחילה להתפתח פה בהודעות האחרונות.
לפעמים אתה צריך קצת שקט בשביל לזכור לאיפה אתה הולך, ולמה.
אחרי שראיתי את אחת התגובות היום, ממש התפתח לי כאב בטן. לא, לא לשם רציתי להגיע. זה בדיוק ההבדל בין תהייה לבין תחושה של אבדן דרך.
עכשיו תוהה מה עוד רוצה לכתוב פה.
לא יודעת. בינתיים כלום.
-
תות_שדה*
- הודעות: 465
- הצטרפות: 19 פברואר 2002, 21:05
- דף אישי: הדף האישי של תות_שדה*
בלוג התינוק יודע
אפשר להצטרף לדיון?
אני, למשל, כשהיה קטן והוא בכה, נתתי ישר ציצי, בלי לחשוב. אח"כ בשלב קצת יותר מאוחר שהוא התחיל ליפול ולקבל מכה, הייתי מרגיעה אותו קצת על היידים, חיבוקים ונישוקים, אחרי שנרגע קצת הייתי נותנת לו ציצי.
גם היום (שנה וחצי) כאשר הוא נופל, אני ישר מרימה אותו מחבקת אותו ומדברת אליו, ממש מראה לו איפה הוא נפל ושואלת אותו: "קיבלת מכה? איפה קיבלת מכה?" איפה נפלת? כאן? ומצביעה על מקום הנפילה"
בדרך כל הוא פתאום מקשיב (לאחר שפרק קצת בכי) ומסתכל לראות איפה הוא נפל. כאילו הוא מעבד את העניין.
אם אני רואה שהבכי הופך למין יללות כאלו שקשה לו להרגע אני לא חושבת פעמיים ומציעה לו ציצי.
בכל זאת, אני עדיין מרגישה שאם אני אקח אותו ישר כשהוא קיבל מכה ואני אתן לו ציצי, זה כאילו אני אסתום לו את הפה. אני מנסה לחשוב על סיטואציה מקבילה בה התינוק לוקח מוצץ ואמא שלו תרים אותו תחבק אותו וישר תתקע לו מוצץ בפה.
למשל חמותי, כשהוא נופל היא ישר לוקחת אותו ומנסה להסיח את דעתו למשהו אחר (צעצוע וכו'), גם זה נראה לי סוג של אי יכולת להכיל את הבכי שלו. כאילו לומר לו, אני לא יכולה לשמוע אותך בוכה, בוא תראה איזה צעצוע יש פה...)
כיצד אתן, בשמת א , אמא ל 5 , סיגל ב נוהגות ב"בכי של נפילות" ישר ציצי או שקודם מרגיעות קצת על הידיים?
בכל שאר המקרים בהם אני לא מצליחה לאתר את מקור הבכי - ישר ציצי.
<תות שדה לא קראה את הספר התינוק יודע>
אני, למשל, כשהיה קטן והוא בכה, נתתי ישר ציצי, בלי לחשוב. אח"כ בשלב קצת יותר מאוחר שהוא התחיל ליפול ולקבל מכה, הייתי מרגיעה אותו קצת על היידים, חיבוקים ונישוקים, אחרי שנרגע קצת הייתי נותנת לו ציצי.
גם היום (שנה וחצי) כאשר הוא נופל, אני ישר מרימה אותו מחבקת אותו ומדברת אליו, ממש מראה לו איפה הוא נפל ושואלת אותו: "קיבלת מכה? איפה קיבלת מכה?" איפה נפלת? כאן? ומצביעה על מקום הנפילה"
בדרך כל הוא פתאום מקשיב (לאחר שפרק קצת בכי) ומסתכל לראות איפה הוא נפל. כאילו הוא מעבד את העניין.
אם אני רואה שהבכי הופך למין יללות כאלו שקשה לו להרגע אני לא חושבת פעמיים ומציעה לו ציצי.
בכל זאת, אני עדיין מרגישה שאם אני אקח אותו ישר כשהוא קיבל מכה ואני אתן לו ציצי, זה כאילו אני אסתום לו את הפה. אני מנסה לחשוב על סיטואציה מקבילה בה התינוק לוקח מוצץ ואמא שלו תרים אותו תחבק אותו וישר תתקע לו מוצץ בפה.
למשל חמותי, כשהוא נופל היא ישר לוקחת אותו ומנסה להסיח את דעתו למשהו אחר (צעצוע וכו'), גם זה נראה לי סוג של אי יכולת להכיל את הבכי שלו. כאילו לומר לו, אני לא יכולה לשמוע אותך בוכה, בוא תראה איזה צעצוע יש פה...)
כיצד אתן, בשמת א , אמא ל 5 , סיגל ב נוהגות ב"בכי של נפילות" ישר ציצי או שקודם מרגיעות קצת על הידיים?
בכל שאר המקרים בהם אני לא מצליחה לאתר את מקור הבכי - ישר ציצי.
<תות שדה לא קראה את הספר התינוק יודע>
בלוג התינוק יודע
אליה, תודה, המילים שלך מהדהדות בי.
-
יונת_שרון*
- הודעות: 8089
- הצטרפות: 13 יוני 2001, 02:23
- דף אישי: הדף האישי של יונת_שרון*
בלוג התינוק יודע
אני מסכימה שלפעמים תינוק רוצה לבכות בלי שיפריעו לו. אבל זה לא הבכי הזה שמזעיק אותנו, הצרחות, הסירנה שמעידה על סכנה או כאב. זה מין יבבות של מסכנות, לא קשה לזהות אותן.
וחוץ מזה, אני רוצה לצטט כאן משהו שכתבה ענת שן לוי בדף התינוק יודע:
_נראה לי שמעבר לשאלה אם לתת לתינוק לבכות או לא, קיימת השאלה איך אנחנו מתייחסים לבכי. יש עוד כל כך הרבה אפשרויות.
אולי יותר חשוב מ-אם לתת לתינוק לבכות או לא, - חשוב אם אנחנו רגועים או לחוצים, ולא רק מהבכי עצמו אלא מסיטואציית החיים שלנו. כי אם אנחנו לחוצים בין אם מהחיים ובין אם מהבכי - אז גם קטן הסיכוי שנוכל לגלות את הבעיה של התינוק. לפעמים הבעיה של התינוק היא ש אנחנו לחוצים, ואז הוא בוכה כי זה מה שמציק לו ואנחנו נהיים יותר לחוצים כי הוא בוכה... ולפעמים לוקח כל החיים לעבוד על זה. אוף._
וחוץ מזה, אני רוצה לצטט כאן משהו שכתבה ענת שן לוי בדף התינוק יודע:
_נראה לי שמעבר לשאלה אם לתת לתינוק לבכות או לא, קיימת השאלה איך אנחנו מתייחסים לבכי. יש עוד כל כך הרבה אפשרויות.
אולי יותר חשוב מ-אם לתת לתינוק לבכות או לא, - חשוב אם אנחנו רגועים או לחוצים, ולא רק מהבכי עצמו אלא מסיטואציית החיים שלנו. כי אם אנחנו לחוצים בין אם מהחיים ובין אם מהבכי - אז גם קטן הסיכוי שנוכל לגלות את הבעיה של התינוק. לפעמים הבעיה של התינוק היא ש אנחנו לחוצים, ואז הוא בוכה כי זה מה שמציק לו ואנחנו נהיים יותר לחוצים כי הוא בוכה... ולפעמים לוקח כל החיים לעבוד על זה. אוף._
-
נעמי_בן_שיטרית*
- הודעות: 625
- הצטרפות: 05 אוקטובר 2004, 22:15
- דף אישי: הדף האישי של נעמי_בן_שיטרית*
בלוג התינוק יודע
סולטר עזרה לי לבדוק סוגייה מאד מרכזית באימהות שלי- איך אני מתייחסת לבכי (של בני, אבל גם בכלל), סוגייה שלפני סולטר פתרתי במוצץ. בלי למצמץ פעמיים. בלי לשאול, בלי לתהות.
מקסים.
תודה,
תמשיכי...
מקסים.
תודה,
תמשיכי...
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
בלוג התינוק יודע
כיצד אתן, בשמת א , אמא ל 5 , סיגל ב נוהגות ב"בכי של נפילות" ישר ציצי או שקודם מרגיעות קצת על הידיים?
זה כמובן תלוי לגמרי בגיל, בתינוק הספציפי, בנפילה, בכמות הבכי וכו' וכו'.
אני לא יכולה לתת "כללים".
אני יכולה להגיד שזה ממש עניין של הקשבה לתינוק .
כלומר, לפי הנפילה והבכי אני רואה אם בכלל צריך הנקה פה - לא תמיד צריך. לפעמים מספיק להתעניין במכה או בנפילה ולתאר אותה או לתת לו לתאר אותה, לפעמים צריך חיבוק ו/או נשיקה, לפעמים הוא מבקש - או נשיקה או לינוק או במנשא או מליון דברים. לפעמים יש כאב גדול ודם והמון בכי ואז אני מחבקת אל השד אבל לא "תוקעת" אותו לפה שלו, אלא מחבקת אותו ליד הלב שלי והוא יכול לבחור אם לינוק עכשיו כי זה ממש לידו והוא בדרך כלל גומר איזה "קטע של בכי" ובסוף "משפט שלם של בכי" הוא יונק. גם הגדולה היתה יונקת, אחר כך מפסיקה, מוציאה מהפה, בוכה עוד קצת, חוזרת לינוק, בסוף מספרת לי "נשאר לי עוד קצת בכי"...
כשהם בני כמה חודשים ונחבלים, אז ככל שהם קטנים יותר ומילוליים פחות אני עוברת מהר יותר להנקה, אבל שוב, ממש אין לי כללים - אני "play it by ear" , כלומר, אני מחליטה כל חלקיק שנייה מה לעשות לפי הצורך של הילד הספציפי באותה שנייה, בהסתמך על נסיון העבר שלי גם עם אותו ילד.
אני יודעת שרמה מסויימת אצל הילד שלי פירושה מכה רצינית, שכדאי לגייס בשבילה את ההנקה, שפיזית משחררת הורמונים מרגיעים ומשככי כאבים. אני יודעת כי אני איתם, כי אני מכירה אותם, כי כמעט תמיד גם ראיתי את המכה כשקרתה. ואם המכה יותר קטנה, אני הולכת לפי הסימנים מהילד.
בקיצור, ממש כל מקרה לגופו וכל ילד לגופו, ואולי מה שחשוב זה לאסוף מגוון רחב של תגובות, ובמקביל להיפטר ממגוון אחר של תגובות.
ואני טיפלתי לראשונה בתינוק(ת) קצת לפני שמלאו לי 36. הייתי חסרת כישורים ונסיון, רק מלאה אהבה וכוונות טובות.
לתועלת הציבור:
מגוון תגובות להיפטר מהן:
מגוון תגובות לאסוף לרפרטואר שלנו:
זה כמובן תלוי לגמרי בגיל, בתינוק הספציפי, בנפילה, בכמות הבכי וכו' וכו'.
אני לא יכולה לתת "כללים".
אני יכולה להגיד שזה ממש עניין של הקשבה לתינוק .
כלומר, לפי הנפילה והבכי אני רואה אם בכלל צריך הנקה פה - לא תמיד צריך. לפעמים מספיק להתעניין במכה או בנפילה ולתאר אותה או לתת לו לתאר אותה, לפעמים צריך חיבוק ו/או נשיקה, לפעמים הוא מבקש - או נשיקה או לינוק או במנשא או מליון דברים. לפעמים יש כאב גדול ודם והמון בכי ואז אני מחבקת אל השד אבל לא "תוקעת" אותו לפה שלו, אלא מחבקת אותו ליד הלב שלי והוא יכול לבחור אם לינוק עכשיו כי זה ממש לידו והוא בדרך כלל גומר איזה "קטע של בכי" ובסוף "משפט שלם של בכי" הוא יונק. גם הגדולה היתה יונקת, אחר כך מפסיקה, מוציאה מהפה, בוכה עוד קצת, חוזרת לינוק, בסוף מספרת לי "נשאר לי עוד קצת בכי"...
כשהם בני כמה חודשים ונחבלים, אז ככל שהם קטנים יותר ומילוליים פחות אני עוברת מהר יותר להנקה, אבל שוב, ממש אין לי כללים - אני "play it by ear" , כלומר, אני מחליטה כל חלקיק שנייה מה לעשות לפי הצורך של הילד הספציפי באותה שנייה, בהסתמך על נסיון העבר שלי גם עם אותו ילד.
אני יודעת שרמה מסויימת אצל הילד שלי פירושה מכה רצינית, שכדאי לגייס בשבילה את ההנקה, שפיזית משחררת הורמונים מרגיעים ומשככי כאבים. אני יודעת כי אני איתם, כי אני מכירה אותם, כי כמעט תמיד גם ראיתי את המכה כשקרתה. ואם המכה יותר קטנה, אני הולכת לפי הסימנים מהילד.
בקיצור, ממש כל מקרה לגופו וכל ילד לגופו, ואולי מה שחשוב זה לאסוף מגוון רחב של תגובות, ובמקביל להיפטר ממגוון אחר של תגובות.
ואני טיפלתי לראשונה בתינוק(ת) קצת לפני שמלאו לי 36. הייתי חסרת כישורים ונסיון, רק מלאה אהבה וכוונות טובות.
לתועלת הציבור:
מגוון תגובות להיפטר מהן:
- "לא קרה כלום" (גם בתוך הראש שלנו לבטל את הנטייה הזאת למחוק את הכאב של הילד)
- "די, תפסיק לבכות" ודומותיה
- "מה הוא בוכה, מה כבר קרה?"
- "אוי, שוב פעם הוא בוכה!" (אתם מכירים את הטון)
- "איזה בכיין!"
- "מזה בוכים?!"
מגוון תגובות לאסוף לרפרטואר שלנו:
- קודם כל לבדוק את עצמנו (חלקיק שנייה) - להיות מכילה, אוהבת ואוהדת, "עם הילד" ולטובתו, בלי "להפיל" עליו את הפחדים, החרדות והבהלות שלנו, ובלי כעס (למה עשית את זה? עכשיו תראה מה קרה!). התגובה שלנו עלולה להיות יותר מכאיבה מה"אסון" שקרה (אמא שלי עשתה מכל חבלה היסטריה, ואני הייתי אשמה וכעסו עלי, ככה שגם כאב לי מהחבלה וגם כאב לי מהצעקות עלי. והכל היה מפני שהיא נבהלה כל כך וחרדה עלי. על זה אני מדברת).
- תיאור נייטראלי מילולי: "קיבלת מכה מהאבן הזאת", "נפלת מהאופניים ונשרטת ברגל".
- תיאור מבודח הפוך (להפעלה אך ורק למכות יבשות קלות, אחרת הילד לא יצחק בכלל, רק יבכה יותר): "אז הקיר קפץ פתאום והרביץ לך?", "אה, העץ בעט בך! איפה הנעליים שלו?"
- לחבק צמוד בשתיקה (מתאים לחבלה קשה יותר)
- לתת נשיקה, לעשות "פו" (נשיפה), לשים פלסטר ועוד משחקים שהילד אוהב ומרגיעים.
- להניק, אבל לא לתחוב שד לפה שמלא בבכי כשהוא באמצע התקף
-
נועה_בר*
- הודעות: 2171
- הצטרפות: 20 יוני 2004, 22:33
- דף אישי: הדף האישי של נועה_בר*
בלוג התינוק יודע
אני אדם בלי צריבה של אימהות בתוכי. אני צריכה להמציא את עצמי תוך כדי התקדמות.
אהבתי את התיאור שלך.
_סולטר עזרה לי לבדוק סוגייה מאד מרכזית באימהות שלי- איך אני מתייחסת לבכי (של בני, אבל גם בכלל), סוגייה שלפני סולטר פתרתי במוצץ. בלי למצמץ פעמיים. בלי לשאול, בלי לתהות.
שוב, לתהות. איזה מתנה נפלאה. בחיים בכלל, אבל אני חושבת שבהורות בפרט._
את כותבת מאוד יפה, ואני מסכימה איתך מאוד בנוגע לאמיתות ולתהיות שלנו, אך כשזה מגיע לכל הקשור בתינוק חסר-אונים ( ואני בכוונה מקצינה, אך זה מדגיש לפחות את דעתי על השלב הראשון של הינקות ) לי קשה לעכל שיש מי שחושב פעמיים.
כולנו עושים טעויות, כולנו צריכים לבדוק טוב מה נכון, ועדיף כמה שיותר... כשזה נוגע בנו בלבד - זה דבר אחד, וכשזה נוגע באחר, צריך לראות קודם כל אותו. מה נכון לו. לי, אישית, בכי אומר "משהו פה לא טוב לי".
(אבל זה לגמרי שלי)
אין ספק שהתגובות כאן היו מאוד לוהטות, וזה לא קל לפגוש בזה.
אני מאוד מעריכה אותך על שלא נבהלת וגם לא הלכת, על שאת בכל זאת ממשיכה להעלות את אשר על ליבך,
ומוכנה להקשיב למרות שזה צורם...
גיליתי שקולות נחרצים על הורות פועלים אצלי בשתי דרכים מנוגדות- או שהם מעוררים בי תחושה של הארה (זמנית), או שהם עושים לי כאב בטן (של אשמה).
מסכימה איתך מאוד. ומודה לך שאת מזכירה לי שאני ממש לא רוצה לתת את דעתי להורים אחרים, גם ובעיקר אם הם מנוגדים לי. אני משתדלת מאוד לא "ליפול" למקום הזה. ובכל זאת כאן, ביקשת.
ומודה ומתוודה, כאן קורא לי הילד, ולכן לא הצלחתי לשתוק.
כיצד אתן, בשמת א , אמא ל 5 , סיגל ב נוהגות ב"בכי של נפילות" ישר ציצי או שקודם מרגיעות קצת על הידיים?
אני כבר לא עם ציצי, ( וגם לא בשמת א , אמא ל 5 , סיגל ב ) אבל בא לי לענות:
אני לא נתתי אף פעם ציצי לנחמה. אני מרגיעה עד היום על הידיים, וכן, נותנת לבכות עד שנגמר. מזדהה מאוד בקלות עם הכאב, נותנת מילים לתחושות ומדברת על מה שקרה..., זה בדרך כלל מה שגם בסוף מרגיע.
שיש בכי למשל על כך שאימא הולכת אני מנסה לתת לה משהו שהיא מאוד אוהבת ( בתמורה
).
עוזר?
(אין דף בנושא? אולי זה לא במקום כאן בבלוג? )
לפני כמה ימים כתבה ליזה ליזה:
יש לזכור שזהו דף בלוג. אני לא רוצה לדבר בשם אליה, אבל אני חושבת שזה לא המקום לתגובות וכחניות. יש דף התינוק יודע, אולי אפשר להגיב שם (גם את התגובה שלי אפשר למחוק כמובן).
אז אליה, אולי עכשיו זה הזמן לערוך?
אהבתי את התיאור שלך._סולטר עזרה לי לבדוק סוגייה מאד מרכזית באימהות שלי- איך אני מתייחסת לבכי (של בני, אבל גם בכלל), סוגייה שלפני סולטר פתרתי במוצץ. בלי למצמץ פעמיים. בלי לשאול, בלי לתהות.
שוב, לתהות. איזה מתנה נפלאה. בחיים בכלל, אבל אני חושבת שבהורות בפרט._
את כותבת מאוד יפה, ואני מסכימה איתך מאוד בנוגע לאמיתות ולתהיות שלנו, אך כשזה מגיע לכל הקשור בתינוק חסר-אונים ( ואני בכוונה מקצינה, אך זה מדגיש לפחות את דעתי על השלב הראשון של הינקות ) לי קשה לעכל שיש מי שחושב פעמיים.
כולנו עושים טעויות, כולנו צריכים לבדוק טוב מה נכון, ועדיף כמה שיותר... כשזה נוגע בנו בלבד - זה דבר אחד, וכשזה נוגע באחר, צריך לראות קודם כל אותו. מה נכון לו. לי, אישית, בכי אומר "משהו פה לא טוב לי".
(אבל זה לגמרי שלי)
אין ספק שהתגובות כאן היו מאוד לוהטות, וזה לא קל לפגוש בזה.
אני מאוד מעריכה אותך על שלא נבהלת וגם לא הלכת, על שאת בכל זאת ממשיכה להעלות את אשר על ליבך,
ומוכנה להקשיב למרות שזה צורם...
גיליתי שקולות נחרצים על הורות פועלים אצלי בשתי דרכים מנוגדות- או שהם מעוררים בי תחושה של הארה (זמנית), או שהם עושים לי כאב בטן (של אשמה).
מסכימה איתך מאוד. ומודה לך שאת מזכירה לי שאני ממש לא רוצה לתת את דעתי להורים אחרים, גם ובעיקר אם הם מנוגדים לי. אני משתדלת מאוד לא "ליפול" למקום הזה. ובכל זאת כאן, ביקשת.
ומודה ומתוודה, כאן קורא לי הילד, ולכן לא הצלחתי לשתוק.
כיצד אתן, בשמת א , אמא ל 5 , סיגל ב נוהגות ב"בכי של נפילות" ישר ציצי או שקודם מרגיעות קצת על הידיים?
אני כבר לא עם ציצי, ( וגם לא בשמת א , אמא ל 5 , סיגל ב ) אבל בא לי לענות:
אני לא נתתי אף פעם ציצי לנחמה. אני מרגיעה עד היום על הידיים, וכן, נותנת לבכות עד שנגמר. מזדהה מאוד בקלות עם הכאב, נותנת מילים לתחושות ומדברת על מה שקרה..., זה בדרך כלל מה שגם בסוף מרגיע.
שיש בכי למשל על כך שאימא הולכת אני מנסה לתת לה משהו שהיא מאוד אוהבת ( בתמורה
).עוזר?
(אין דף בנושא? אולי זה לא במקום כאן בבלוג? )
לפני כמה ימים כתבה ליזה ליזה:
יש לזכור שזהו דף בלוג. אני לא רוצה לדבר בשם אליה, אבל אני חושבת שזה לא המקום לתגובות וכחניות. יש דף התינוק יודע, אולי אפשר להגיב שם (גם את התגובה שלי אפשר למחוק כמובן).
אז אליה, אולי עכשיו זה הזמן לערוך?
-
סיגל_ב*
- הודעות: 3017
- הצטרפות: 29 פברואר 2004, 08:57
- דף אישי: הדף האישי של סיגל_ב*
בלוג התינוק יודע
מה למדתי פה.
שגם לדיון נינוח על הורות יש תאריך תפוגת תוקף ואז הוא הופך להיות נשכני.
אליה היקרה,
ראשית, גם אני נהנית מהדיון איתך , אך צר לי על התחושות האחרונות שעלו בך.
מצד שני זה לא מפתיע כלל שהדיון הפך ל"נשכני" כפי שתיארת. כפי שיש לנו קושי לשמוע בכי של תינוק, רבים כאן מתקשים לקרוא על בכי של תינוק שלא נענה באמצעי הרגעה כלשהם. אותו קושי. אפילו שיש כבוד להוריו ולהתחבטות הכנה והאמיתית שבה הם נמצאים. זה עדיין קשה לקרוא...
אני כמובן מבינה את המקום שממנו את באה ואת ההתלבטות שלך והתהיות, אולם יש כאן כאלה שלהם (כמוני) אין התלבטות: זה ברור ומוחלט. זה כל כך ברור לנו, שהרעיון של סולטר נשמע פשוט מופרך. (רק יקירתי, אני לא אומרת כאן שמי שמחזיק בגישתה הוא מופרך, אלא רק שהרעיון הוא מופרך. מקווה שההבחנה ברורה).
וזה לגיטימי ואף אפשרי שאנחנו נהיה בטוחים בדעה הזו.
אולי כדי להבין, מדוע כל מתנגדי סולטר כאן נשמעים כל כך נחרצים, ננסה את הדוגמא הבאה:
נגיד שמחר יצא ספר. ספר של פסיכולוג/רופא משפחה/יועץ הנקה - לא חשוב.
ונגיד שהוא יטען שתינוקות חייבים לבלות בלול בין ההנקות (בדיוק מה שטען ספוק אגב). הרציונל שלו יהיה - כי הם חייבים את הספייס שלהם. המרחב הזה קריטי להתפתחות הנפשית שלהם. תינוקות שלא מבלים מספיק זמן לבד, יגדלו להיות תלותיים וחסרי עצמאות, ילדותיים ועם קשיים רגשיים רבים כי לא נתנו להם בחודשים הקריטיים של החיים את המרחב שלהם. כי הגבילו אותם. ממש כך. "חיבוק דוב" יקראו לספר, אגב.
אותו פסיכולוג/רופא משפחה/יועץ הנקה גם יבסס את הגישה הזו על שיטה מצליחה לריפוי נפשי של מבוגרים מתחום הפסיכודרמה (אני ממציאה כמובן) שבה נותנים לאנשים להסתובב חופשי במרחב ולנוע ללא שליטה על אבריהם לצלילי מקצבי תופים אפריקאיים (לא יודעת מה כתבתי, סתם נשמע לי נעים ומשחרר). אגב, מומלץ כמובן להשמיע לתינוקות את המקצבים האלה, שמזכירים להם את דפיקות הלב של האם ששומעים ברחם. רק לדאוג שהם ישארו "חופשיים לעצמם" בלול רוב הזמן.
נשמע מופרך נכון?
למה? היכן ההתנגדות?
כשאני קוראת את הקשקוש שכתבתי - רק המחשבה שמישהו יאמין בזה עושה לי רע. ההתנגדות לזה אצלי מגיעה לא סתם מהבטן - אלא מהגוף כולו. מה זאת אומרת לא להיות במגע עם התינוקת שלי??? מה זאת אומרת לא לחבק אותה ולהרגיש אותה בכל רגע אפשרי??? <מבט של רצח בעיניים>
עכשיו, כתבתי את כל זה, לא כדי ללעוג חלילה לסולטר, לרעיונותיה או למי שמתחבר אליהם. כי אני באמת באמת מבינה את ההגיון שגורם לך לתהות (ואני תיכף גם אתייחס למשהו בנושא). זה הרי נשמע כל כך הגיוני במובן מסוים. ולכן גם כל כך מבלבל.
מצד שני, יש כאלה שלא חווים כל בלבול לנוכח הרעיון. בדיוק כפי שאת לא חווה כל בלבול לנוכח הדוגמא המופרכת (והפשטנית, אני יודעת) שכתבתי למעלה.
זהו. רק רציתי לנסות להסביר את המקום שממנו באים המשפטים הנחרצים.
סולטר עזרה לי לבדוק סוגייה מאד מרכזית באימהות שלי- איך אני מתייחסת לבכי (של בני, אבל גם בכלל), סוגייה שלפני סולטר פתרתי במוצץ. בלי למצמץ פעמיים. בלי לשאול, בלי לתהות.
חשבתי על משהו אליה,
אולי בעצם הקושי שלך נעוץ בחוסר כימיה עם המוצץ? (מאותה סיבה שאני לא מחבבת אותו) כי הוא באמת מרגיש לך סותם פיות שכזה?
אני יכולה לומר לך שכשאני מציעה לבתי ציצי - היא מאוד ברורה. אם היא לא רוצה, אז היא לא רוצה. אולי עם ציצי יש פחות תחושה של סתימת פיות?
תות שדה,
כיצד אתן, בשמת א , אמא ל 5 , סיגל ב נוהגות ב"בכי של נפילות" ישר ציצי או שקודם מרגיעות קצת על הידיים?
אני אצטט את בשמת:
אני יכולה להגיד שזה ממש עניין של הקשבה לתינוק .
אני מחליטה כל חלקיק שנייה מה לעשות לפי הצורך של הילד הספציפי באותה שנייה, בהסתמך על נסיון העבר שלי גם עם אותו ילד.
ואוסיף:
זה ממש ממש תלוי בבכי.
יש בכי המום מעוצמת המכה שרק כדי לקחת אוויר צריך להמתין כמה גלים שלו. כאן ברור שאני מחכה שהבכי יעבור לפאזה הבאה, ואז מציעה. כאן אני לעיתים מחבקת חזק צמוד בשתיקה כמו שתיארה בשמת, ואז מציעה. זה יכול לקחת שניות בודדות או קצת יותר - לא יודעת לא ספרתי.
ויש בכי פחות דרמטי ואז כנראה אני אציע מעט יותר מהר.
בכל מקרה, אני לא תוחבת אף פעם פטמה לפה של בתי. תמיד כשאני מציעה זה באמצעות פטמה שמלטפת את שפתיה ומחכה לתגובתה, ואף פעם לא פטמה שנתחבת פנימה. וזה אולי ההבדל לעומת מוצץ? שיש דיאלוג כזה? לא יודעת.
בשמת,
תוסיפו לאוסף ואולי נפתח דף חדש "איך להרגיע תינוק שנחבל" בצורה מכילה, קשובה ואוהבת
תיאור נייטראלי מילולי: "קיבלת מכה מהאבן הזאת", "נפלת מהאופניים ונשרטת ברגל".
אז אני מוסיפה גם שיקופי רגשות:
"קיבלת מכה מהקיר הזה וזה מאוד כואב. ואפילו מעליב. איך פתאום באמצע המשחק זה בא בהפתעה. זה באמת מאוד מכעיס". משהו כזה, כמובן לא חייבים לומר הכל בפעם אחת...
אז אליה, אולי עכשיו זה הזמן לערוך?
אליה,
רציתי רק לומר שאני מוצאת את השיחה כאן חשובה, מפרה ומרתקת, ובאופן אישי הייתי שמחה אם היא היתה נשארת כאן. יש משהו מאוד מעניין בשיחה הזו ונראה לי גם חשוב.
עכשיו אחרי שאמרתי את העדפותי האישיות, אפשר להתעלם מהן לחלוטין ולעשות מה שבא לך, כי אחרי הכל -
זה הבלוג שלך!
@}
שגם לדיון נינוח על הורות יש תאריך תפוגת תוקף ואז הוא הופך להיות נשכני.
אליה היקרה,
ראשית, גם אני נהנית מהדיון איתך
, אך צר לי על התחושות האחרונות שעלו בך. מצד שני זה לא מפתיע כלל שהדיון הפך ל"נשכני" כפי שתיארת. כפי שיש לנו קושי לשמוע בכי של תינוק, רבים כאן מתקשים לקרוא על בכי של תינוק שלא נענה באמצעי הרגעה כלשהם. אותו קושי. אפילו שיש כבוד להוריו ולהתחבטות הכנה והאמיתית שבה הם נמצאים. זה עדיין קשה לקרוא...
אני כמובן מבינה את המקום שממנו את באה ואת ההתלבטות שלך והתהיות, אולם יש כאן כאלה שלהם (כמוני) אין התלבטות: זה ברור ומוחלט. זה כל כך ברור לנו, שהרעיון של סולטר נשמע פשוט מופרך. (רק יקירתי, אני לא אומרת כאן שמי שמחזיק בגישתה הוא מופרך, אלא רק שהרעיון הוא מופרך. מקווה שההבחנה ברורה
).וזה לגיטימי ואף אפשרי שאנחנו נהיה בטוחים בדעה הזו.
אולי כדי להבין, מדוע כל מתנגדי סולטר כאן נשמעים כל כך נחרצים, ננסה את הדוגמא הבאה:
נגיד שמחר יצא ספר. ספר של פסיכולוג/רופא משפחה/יועץ הנקה - לא חשוב.
ונגיד שהוא יטען שתינוקות חייבים לבלות בלול בין ההנקות (בדיוק מה שטען ספוק אגב). הרציונל שלו יהיה - כי הם חייבים את הספייס שלהם. המרחב הזה קריטי להתפתחות הנפשית שלהם. תינוקות שלא מבלים מספיק זמן לבד, יגדלו להיות תלותיים וחסרי עצמאות, ילדותיים ועם קשיים רגשיים רבים כי לא נתנו להם בחודשים הקריטיים של החיים את המרחב שלהם. כי הגבילו אותם. ממש כך. "חיבוק דוב" יקראו לספר, אגב.
אותו פסיכולוג/רופא משפחה/יועץ הנקה גם יבסס את הגישה הזו על שיטה מצליחה לריפוי נפשי של מבוגרים מתחום הפסיכודרמה (אני ממציאה כמובן) שבה נותנים לאנשים להסתובב חופשי במרחב ולנוע ללא שליטה על אבריהם לצלילי מקצבי תופים אפריקאיים (לא יודעת מה כתבתי, סתם נשמע לי נעים ומשחרר). אגב, מומלץ כמובן להשמיע לתינוקות את המקצבים האלה, שמזכירים להם את דפיקות הלב של האם ששומעים ברחם. רק לדאוג שהם ישארו "חופשיים לעצמם" בלול רוב הזמן.
נשמע מופרך נכון?
למה? היכן ההתנגדות?
כשאני קוראת את הקשקוש שכתבתי - רק המחשבה שמישהו יאמין בזה עושה לי רע. ההתנגדות לזה אצלי מגיעה לא סתם מהבטן - אלא מהגוף כולו. מה זאת אומרת לא להיות במגע עם התינוקת שלי??? מה זאת אומרת לא לחבק אותה ולהרגיש אותה בכל רגע אפשרי??? <מבט של רצח בעיניים>
עכשיו, כתבתי את כל זה, לא כדי ללעוג חלילה לסולטר, לרעיונותיה או למי שמתחבר אליהם. כי אני באמת באמת מבינה את ההגיון שגורם לך לתהות (ואני תיכף גם אתייחס למשהו בנושא). זה הרי נשמע כל כך הגיוני במובן מסוים. ולכן גם כל כך מבלבל.
מצד שני, יש כאלה שלא חווים כל בלבול לנוכח הרעיון. בדיוק כפי שאת לא חווה כל בלבול לנוכח הדוגמא המופרכת (והפשטנית, אני יודעת
) שכתבתי למעלה.זהו. רק רציתי לנסות להסביר את המקום שממנו באים המשפטים הנחרצים.
סולטר עזרה לי לבדוק סוגייה מאד מרכזית באימהות שלי- איך אני מתייחסת לבכי (של בני, אבל גם בכלל), סוגייה שלפני סולטר פתרתי במוצץ. בלי למצמץ פעמיים. בלי לשאול, בלי לתהות.
חשבתי על משהו אליה,
אולי בעצם הקושי שלך נעוץ בחוסר כימיה עם המוצץ? (מאותה סיבה שאני לא מחבבת אותו) כי הוא באמת מרגיש לך סותם פיות שכזה?
אני יכולה לומר לך שכשאני מציעה לבתי ציצי - היא מאוד ברורה. אם היא לא רוצה, אז היא לא רוצה. אולי עם ציצי יש פחות תחושה של סתימת פיות?
תות שדה,
כיצד אתן, בשמת א , אמא ל 5 , סיגל ב נוהגות ב"בכי של נפילות" ישר ציצי או שקודם מרגיעות קצת על הידיים?
אני אצטט את בשמת:
אני יכולה להגיד שזה ממש עניין של הקשבה לתינוק .
אני מחליטה כל חלקיק שנייה מה לעשות לפי הצורך של הילד הספציפי באותה שנייה, בהסתמך על נסיון העבר שלי גם עם אותו ילד.
ואוסיף:
זה ממש ממש תלוי בבכי.
יש בכי המום מעוצמת המכה שרק כדי לקחת אוויר צריך להמתין כמה גלים שלו. כאן ברור שאני מחכה שהבכי יעבור לפאזה הבאה, ואז מציעה. כאן אני לעיתים מחבקת חזק צמוד בשתיקה כמו שתיארה בשמת, ואז מציעה. זה יכול לקחת שניות בודדות או קצת יותר - לא יודעת לא ספרתי.
ויש בכי פחות דרמטי ואז כנראה אני אציע מעט יותר מהר.
בכל מקרה, אני לא תוחבת אף פעם פטמה לפה של בתי. תמיד כשאני מציעה זה באמצעות פטמה שמלטפת את שפתיה ומחכה לתגובתה, ואף פעם לא פטמה שנתחבת פנימה. וזה אולי ההבדל לעומת מוצץ? שיש דיאלוג כזה? לא יודעת.
בשמת,
תוסיפו לאוסף ואולי נפתח דף חדש "איך להרגיע תינוק שנחבל" בצורה מכילה, קשובה ואוהבת
תיאור נייטראלי מילולי: "קיבלת מכה מהאבן הזאת", "נפלת מהאופניים ונשרטת ברגל".
אז אני מוסיפה גם שיקופי רגשות:
"קיבלת מכה מהקיר הזה וזה מאוד כואב. ואפילו מעליב. איך פתאום באמצע המשחק זה בא בהפתעה. זה באמת מאוד מכעיס". משהו כזה, כמובן לא חייבים לומר הכל בפעם אחת...
אז אליה, אולי עכשיו זה הזמן לערוך?
אליה,
רציתי רק לומר שאני מוצאת את השיחה כאן חשובה, מפרה ומרתקת, ובאופן אישי הייתי שמחה אם היא היתה נשארת כאן. יש משהו מאוד מעניין בשיחה הזו ונראה לי גם חשוב.
עכשיו אחרי שאמרתי את העדפותי האישיות, אפשר להתעלם מהן לחלוטין ולעשות מה שבא לך, כי אחרי הכל -
זה הבלוג שלך!
@}
-
טרה_רוסה*
- הודעות: 5845
- הצטרפות: 08 ינואר 2004, 15:33
- דף אישי: הדף האישי של טרה_רוסה*
בלוג התינוק יודע
כבתי הייתה בת כמה ימים (או שבועות, אני לא זוכרת), קיבלתי את הספר "הלוחשת לתינוקות". קראתי, וזה היה נראה כל כך הגיוני! הרי אם אני אצליח לרווח את ההנקות, אז היא תאכל כמות יותר גדולה בכל הנקה, ותוכל לישון, ואני לא אעמיס לה על הבטן, ובכלל, אני אוכל להבין אותה הרבה יותר טוב, כי אני אדע אם היא רעבה או לא. כמובן שהחלטתי לנסות. במשך יומיים ניסיתי למשוך אותה שלא תינק כל שעה וחצי שעתיים, אלא רק כל שעתיים וחצי לפחות, אבל זה כמובן לא הצליח. היא בכתה ובעלי לא הבין למה אני כל כך מתעקשת, רק עוד קצת, עוד כמה דקות אני אאכיל אותה. תוך בדיקה של השעון.
היום במבט לאחור, אני לא מאמינה שעשיתי את זה! אפילו שזה היה רק יום או יומיים בהם רצתה לאכול ולא נתתי לה מייד, בגלל שההיא מהספר שכנעה אותי שבאמת השיטה שלה מצויינת (היא הרי פגשה אלפי תינוקות! היא יודעת יותר טוב מכולם!).... ממש התעללות בתינוקת.
בקיצור, מה שרציתי להגיד הוא שיש משהו מאוד משכנע בספרים. אתה קורא והכל כל כך הגיוני ונכון. משהו באותיות המודפסות שמהפנט (יחד עם ההורמונים של אחרי הלידה ), ולוקח כמה ימים להתאפס חזרה לדרך הפנימית שלנו.
אליה, מאוד העציב אותי לקרוא על כך שאת חושבת שאמהות פירושה בהכרח גם רגשי האשמה. אני לא מרגישה שזה כך. אני מצטערת שעשיתי את מה שעשיתי, אך אני לא חשה רגשי אשמה. זו חלק מההתפתחות שלי כאם, ללמוד לסמוך על עצמי. אני יכולה להקשיב לאחרים, לקחת מפה ומשם את מה שמתאים לי, לשנות את דרכי מדי יום, אבל אין לי על מה לחוש אשמה.
היום במבט לאחור, אני לא מאמינה שעשיתי את זה! אפילו שזה היה רק יום או יומיים בהם רצתה לאכול ולא נתתי לה מייד, בגלל שההיא מהספר שכנעה אותי שבאמת השיטה שלה מצויינת (היא הרי פגשה אלפי תינוקות! היא יודעת יותר טוב מכולם!).... ממש התעללות בתינוקת.
בקיצור, מה שרציתי להגיד הוא שיש משהו מאוד משכנע בספרים. אתה קורא והכל כל כך הגיוני ונכון. משהו באותיות המודפסות שמהפנט (יחד עם ההורמונים של אחרי הלידה
), ולוקח כמה ימים להתאפס חזרה לדרך הפנימית שלנו.אליה, מאוד העציב אותי לקרוא על כך שאת חושבת שאמהות פירושה בהכרח גם רגשי האשמה. אני לא מרגישה שזה כך. אני מצטערת שעשיתי את מה שעשיתי, אך אני לא חשה רגשי אשמה. זו חלק מההתפתחות שלי כאם, ללמוד לסמוך על עצמי. אני יכולה להקשיב לאחרים, לקחת מפה ומשם את מה שמתאים לי, לשנות את דרכי מדי יום, אבל אין לי על מה לחוש אשמה.
בלוג התינוק יודע
(מה עוד? תוסיפו לאוסף ואולי נפתח דף חדש "איך להרגיע תינוק שנחבל" בצורה מכילה, קשובה ואוהבת - כי זו לדעתי המטרה).
עד שקראתי את המשפט הזה, חייבת לומר שלא היה בי כל רצון לערוך את הבלוג.
אחרי שקראתי את התגובה שלך, בשמת, הרגשתי קצת כאילו התפרצו לי לבית, התיישבו על הספה, הרימו רגליים על השולחן ושלחו אותי להכין קפה לחבר'ה.
אני לא אערוך את המשפט הזה שלך, ברשותך, כי לא אני הכנסתי אותו לפה. אבל אשמח אם את תעשי זאת.
עוד דבר שאשמח, יהיה שאם את כבר פה, תקדישי דקה מזמנך גם לקרא את הדברים שאני כותבת. את לא חייבת, אבל אחרי הכל, בלוג, את יודעת.
<אליה פתאום מרגישה קצת כמו וקוץ בה /-:>
עד שקראתי את המשפט הזה, חייבת לומר שלא היה בי כל רצון לערוך את הבלוג.
אחרי שקראתי את התגובה שלך, בשמת, הרגשתי קצת כאילו התפרצו לי לבית, התיישבו על הספה, הרימו רגליים על השולחן ושלחו אותי להכין קפה לחבר'ה.
אני לא אערוך את המשפט הזה שלך, ברשותך, כי לא אני הכנסתי אותו לפה. אבל אשמח אם את תעשי זאת.
עוד דבר שאשמח, יהיה שאם את כבר פה, תקדישי דקה מזמנך גם לקרא את הדברים שאני כותבת. את לא חייבת, אבל אחרי הכל, בלוג, את יודעת.
<אליה פתאום מרגישה קצת כמו וקוץ בה /-:>
-
אמא_ל_5*
- הודעות: 871
- הצטרפות: 09 יוני 2003, 09:39
- דף אישי: הדף האישי של אמא_ל_5*
בלוג התינוק יודע
כיצד אתן, בשמת א , אמא ל 5 , סיגל ב נוהגות ב"בכי של נפילות" ישר ציצי או שקודם מרגיעות קצת על הידיים?
אני מאד מזדהה עם תשובתה של בשמת לנושא - הכל תלוי במצב באותו הרגע.
אני גם חייבת לציין שאני לא ממש זוכרת. ביתי הקטנה כבר בת ארבע וחצי, ולמרות שהיא עוד יונקת, זה בודאי לא כמו תינוק בן שנה וחצי. אולי בגלל שאני כבר כל כך הרבה שנים ודי הרבה ילדים בעסק הרבה מאד דברים הוכלים די אוטומטית, בלי שאתלבט יותר מידי. מה שמרגיש נכון באותו רגע זה מה שאני עושה. בודאי היו התבלטויות בעבר, אך הן נכחות. אני גם מאד מסכימה עם סיגל ב שיש דברים בהם אני מאד מאד בטוחה, כמו העיניין של להענות לכל בכי, ולנסות לעשות מה שביכולתי כדי לעזור לתינוק להרגע.
כיום יש התלבטויות חדשות, ואותן תיארתי בדפים אחרים, למשל חינוך ביתי חופשי האם זה מתאים לנו . כלומר - אני בודאי לא תמיד בטוחה בדרכי, ולמרות שארבעת ילדי הגדולים גדול במערכת החינוך הרגילה, הפעם אני מתלבטת. אבל כאמא שכבר עברה כברת דרך ארוכה עם תינוקות - בזה אני מאד בטוחה בעצמי.
ולאליה - אני מאד מעריכה את מה שאת כותבת. את כותבת מאד יפה ומרגש. אני כבר כתבתי פעם למעלה שהביקורת שלי היא על סולטר, חס וחלילה לא עלייך. נראה לי סביר ביותר לבחון ולחפש את דרך האמהות הנכונה לך. אני כועסת על סולטר שבאופן נחרץ מציגה את דרכה כדרך הנכונה, בהה הידיעה. אני בהחלט מקבלת שיש מקום לבחון את תגובתנו לבכי של תינוק, מה זה עושה לנו, מה זה עושה לו. הכעס שלי עליה יצא על ההמלצה לא להניק אם לא עבר X זמן, ולא לעזור לילד להפסיק לבכות. ולקרוא להנקה במצבים אלה "דפוס בלימה" - כדבר שלילי. כמו שאפרסקי ם כתבה - זה פשוט מופרך בעיני.
אני במסגרת עבודתי נתקלת בהרבה הורים צעירים, ואני חשה אי נוחות רבה מאד ממה שספרים יכולים לעשות להורים. כמו "הלוחשת לתינוקות" ש טרה רוסה תיארה למעלה. ולמעשה על זה יצא הכעס שלי. ספרים שנותנים דרך אחת שהיא הדרך הנכונה, ואין בלתה. וזאת על ידי כתיבת תאוריות שאין להן כל בסיס מלבד דעתה האישית של המחברת. כלומר - תאוריה שמנסה לשכנע אמהות ללכת נגד האינסטינקים הטבעיים שלהן, בלי כל סיבה אמיתית.
אבל אולי הקושי הוא באמת כמו שאת מציגה אותו, שאמהות רבות כיום לא סומכות על האינסטינקטים שלהן,
אני אדם בלי צריבה של אימהות בתוכי. אני צריכה להמציא את עצמי תוך כדי התקדמות. ולכן אני כועסת על סולטר (ועל ה"לוחשת") - שהן מציגות את דרכן כדרך הגיונית וסבירה, ואף טובה ביותר. ולדעתי הן מכשילות אמהות נהדרות כמוך. אמהות שבאמת שואלות שאלות, שמחפשות את דרכן.
ובעיניין הספר שהזכרתי למעלה - כבר הציעו לי כמה פעמים לכתוב ספר בתחום עיסוקי, שכולל את נושאים האלה, ואני הרגשתי אי נוחות לעשות זאת, כי הרגשתי שכתיבת ספר על סמך דעותי ועמדותי האישיות זה לא סביר. אבל מאחר ואחרים כותבים ספרים כאלה, שהם בעלי תפוצה רחבה והצלחה גדולה - הרי מדוע שאני לא אכתוב ספר שלם עם הדעות והתאוריות שלי? ואני תמיד מדגישה שעל כל הורה לבחון את דברי, ולאמץ מתוכם רק את המתאים לו.
אני מאד מזדהה עם תשובתה של בשמת לנושא - הכל תלוי במצב באותו הרגע.
אני גם חייבת לציין שאני לא ממש זוכרת. ביתי הקטנה כבר בת ארבע וחצי, ולמרות שהיא עוד יונקת, זה בודאי לא כמו תינוק בן שנה וחצי. אולי בגלל שאני כבר כל כך הרבה שנים ודי הרבה ילדים בעסק הרבה מאד דברים הוכלים די אוטומטית, בלי שאתלבט יותר מידי. מה שמרגיש נכון באותו רגע זה מה שאני עושה. בודאי היו התבלטויות בעבר, אך הן נכחות. אני גם מאד מסכימה עם סיגל ב שיש דברים בהם אני מאד מאד בטוחה, כמו העיניין של להענות לכל בכי, ולנסות לעשות מה שביכולתי כדי לעזור לתינוק להרגע.
כיום יש התלבטויות חדשות, ואותן תיארתי בדפים אחרים, למשל חינוך ביתי חופשי האם זה מתאים לנו . כלומר - אני בודאי לא תמיד בטוחה בדרכי, ולמרות שארבעת ילדי הגדולים גדול במערכת החינוך הרגילה, הפעם אני מתלבטת. אבל כאמא שכבר עברה כברת דרך ארוכה עם תינוקות - בזה אני מאד בטוחה בעצמי.
ולאליה - אני מאד מעריכה את מה שאת כותבת. את כותבת מאד יפה ומרגש. אני כבר כתבתי פעם למעלה שהביקורת שלי היא על סולטר, חס וחלילה לא עלייך. נראה לי סביר ביותר לבחון ולחפש את דרך האמהות הנכונה לך. אני כועסת על סולטר שבאופן נחרץ מציגה את דרכה כדרך הנכונה, בהה הידיעה. אני בהחלט מקבלת שיש מקום לבחון את תגובתנו לבכי של תינוק, מה זה עושה לנו, מה זה עושה לו. הכעס שלי עליה יצא על ההמלצה לא להניק אם לא עבר X זמן, ולא לעזור לילד להפסיק לבכות. ולקרוא להנקה במצבים אלה "דפוס בלימה" - כדבר שלילי. כמו שאפרסקי ם כתבה - זה פשוט מופרך בעיני.
אני במסגרת עבודתי נתקלת בהרבה הורים צעירים, ואני חשה אי נוחות רבה מאד ממה שספרים יכולים לעשות להורים. כמו "הלוחשת לתינוקות" ש טרה רוסה תיארה למעלה. ולמעשה על זה יצא הכעס שלי. ספרים שנותנים דרך אחת שהיא הדרך הנכונה, ואין בלתה. וזאת על ידי כתיבת תאוריות שאין להן כל בסיס מלבד דעתה האישית של המחברת. כלומר - תאוריה שמנסה לשכנע אמהות ללכת נגד האינסטינקים הטבעיים שלהן, בלי כל סיבה אמיתית.
אבל אולי הקושי הוא באמת כמו שאת מציגה אותו, שאמהות רבות כיום לא סומכות על האינסטינקטים שלהן,
אני אדם בלי צריבה של אימהות בתוכי. אני צריכה להמציא את עצמי תוך כדי התקדמות. ולכן אני כועסת על סולטר (ועל ה"לוחשת") - שהן מציגות את דרכן כדרך הגיונית וסבירה, ואף טובה ביותר. ולדעתי הן מכשילות אמהות נהדרות כמוך. אמהות שבאמת שואלות שאלות, שמחפשות את דרכן.
ובעיניין הספר שהזכרתי למעלה - כבר הציעו לי כמה פעמים לכתוב ספר בתחום עיסוקי, שכולל את נושאים האלה, ואני הרגשתי אי נוחות לעשות זאת, כי הרגשתי שכתיבת ספר על סמך דעותי ועמדותי האישיות זה לא סביר. אבל מאחר ואחרים כותבים ספרים כאלה, שהם בעלי תפוצה רחבה והצלחה גדולה - הרי מדוע שאני לא אכתוב ספר שלם עם הדעות והתאוריות שלי? ואני תמיד מדגישה שעל כל הורה לבחון את דברי, ולאמץ מתוכם רק את המתאים לו.
-
סיגל_ב*
- הודעות: 3017
- הצטרפות: 29 פברואר 2004, 08:57
- דף אישי: הדף האישי של סיגל_ב*
בלוג התינוק יודע
(מה עוד? תוסיפו לאוסף ואולי נפתח דף חדש "איך להרגיע תינוק שנחבל" בצורה מכילה, קשובה ואוהבת - כי זו לדעתי המטרה).
אחרי שקראתי את התגובה שלך, בשמת, הרגשתי קצת כאילו התפרצו לי לבית, התיישבו על הספה, הרימו רגליים על השולחן ושלחו אותי להכין קפה לחבר'ה.
אליה,
מה במשפט של בשמת הפריע לך?
לא ירדתי לסוף דעתך, ואני מאוד רוצה להבין.
@}
אחרי שקראתי את התגובה שלך, בשמת, הרגשתי קצת כאילו התפרצו לי לבית, התיישבו על הספה, הרימו רגליים על השולחן ושלחו אותי להכין קפה לחבר'ה.
אליה,
מה במשפט של בשמת הפריע לך?
לא ירדתי לסוף דעתך, ואני מאוד רוצה להבין.
@}
בלוג התינוק יודע
אליה, רציתי לאמר לך תודה תודה תודה! אני יושבת ובוכה כל כך עכשיו וזה בזכותך. אני מרגישה הזדהות עמוקה עם כל מה שכתבת כאן ובמיוחד עם החיפוש חסר הפשרות אחר האמת האישית. גאה בך שלא נותנת שידרכו עלייך ומרגישה כאילו אני היא הכותבת את הדברים .נכנסתי לבלוג אחרי שחיפשתי מידע ברשת לגבי בכי של תינוק. ילדתי את בתי הראשונה לפני חודש והייתי שמחה מאוד מאוד, אם מתאים לך, שתיצרי איתי קשר להחלפת תהיות הערות והארות . מילת המפתח שבא לי לאמר לך ולעצמי ולתינוקות שלנו היא: לגיטמציה!!! וכן, גם לגיטימציה לטעות ולא לדעת .זאת פעם ראשונה שאני כותבת בבלוג של מישהו ובדרך כלל לא נוח לי "להיות אישית" במקום ציבורי אך יש לי הרגשה שאנחנו יכולות לתרום אחת לשניה במסע המיוחד הזה של ההורות. במידה וזה מתאים לך אז אכתוב כאן את המייל שלי להתקשרות.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
בלוג התינוק יודע
_מה במשפט של בשמת הפריע לך?
לא ירדתי לסוף דעתך, ואני מאוד רוצה להבין._
האמת, גם אני לא.
קיבלתי הרגשה שלא הובנתי מההתחלה ועד הסוף.
המשפט המצוטט התייחס לזה שאני פיתחתי את השאלה "האם אני נותנת ישר לינוק לילד/תינוק שקיבל מכה", ונתתי תשובה "מסכמת" ומפורטת למדי (אם כי לא מקיפה, ולכן הזמנתי את כולם להוסיף להצעות שזכרתי) לגבי דרכי תגובה מוצלחות למקרה שהתינוק שלנו בוכה בגלל שקיבל מכה (להבדיל מ: בוכה כי הוא רעב, בוכה כי החיתול רטוב, בוכה כי קר, בוכה כי נבהל מאזעקה של מכונית, בוכה בגלל גזים וכן הלאה וכן הלאה).
התשובה התאימה לשאלה שנשאלתי, שהיתה המשך ישיר לדיון כאן - אבל היא נראתה לי אולי קצת חורגת מהדיון - או אולי לא.
לא יכולתי להחליט.
ולכן העליתי את רעיון העריכה המקובל באתר למקרים כאלה - פחות או יותר שאלתי (לא בניסוח הזה, ולכן אני מנסחת אותו עכשיו):
"האם לדעתכם מה שרשמתי פה עדיין מתאים לדף, או שעדיף להעביר אותו לדף חדש שנפתח?
ואם קודם כל את, אליה, וגם כל השאר, חושבים שעדיף להעביר את הדיון הספציפי הזה לדף חדש, אז לדף החדש אני מציעה את השם איך להרגיע תינוק שנחבל - אם כי המלים "בצורה מכילה, קשובה ואוהבת" כבר יעשו את השם ארוך מדי, אבל זה באופן כללי תוכנו, כי זו מטרת ההצעות".
מה יכול להרגיז במשפט הזה - ממש אין לי שום צל של מושג!
אגב, גם אני אהבתי מאוד את הכתיבה שלך, אבל רציתי להגיב על דבר אחד ופחדתי.
כתבת מצד אחד:
אני אדם בלי צריבה של אימהות בתוכי. אני צריכה להמציא את עצמי תוך כדי התקדמות.
ומצד אחר:
סולטר עזרה לי לבדוק סוגייה מאד מרכזית באימהות שלי - איך אני מתייחסת לבכי (של בני, אבל גם בכלל), סוגייה שלפני סולטר פתרתי במוצץ. בלי למצמץ פעמיים. בלי לשאול, בלי לתהות.
אז אני מאוד שמחה שבזכות סולטר התחלת לפקפק בפתרון אוטומטי של בכי במוצץ.
ואני מאוד מזדהה עם "אני צריכה להמציא את עצמי תוך כדי התקדמות", ולדעתי כמעט כל הקוראות בדף הזה מהנהנות למקרא המשפט הזה (רציתי לכתוב "כולן" אבל ברגע האחרון חשבתי, אולי יש אחת שמרגישה אחרת, אז לטובת האחת העלומה, הסתייגתי).
אבל לפי מה שתיארת במשפטים אחרים שכתבת, ובמיוחד מה שציטטתי בדיוק כאן, אני מרגישה שהיתה לך בהחלט צריבה של אימהות בתוכך. אולי לא בטחת בה, אולי הרגשת שכל מה שצרוב בך לא יכול להיות נכון, אבל אפילו השימוש שלך במוצץ בעבר, כפי שסיפרת עליו, הרי הוא "צריבה של אימהות".
וזה כל הסיפור.
שלך, ושל כולנו.
כולנו באות עם "צריבה של אימהות", ואפילו - בדיוק צריבה. על כל המשמעויות הגלומות בביטוי הזה.
וכולנו מפלסות את דרכנו לעבר אימהות שנרגיש איתה טוב יותר.
וזה חלק גדול ממה שאנחנו עושות באתר הזה.
לא ירדתי לסוף דעתך, ואני מאוד רוצה להבין._
האמת, גם אני לא.
קיבלתי הרגשה שלא הובנתי מההתחלה ועד הסוף.
המשפט המצוטט התייחס לזה שאני פיתחתי את השאלה "האם אני נותנת ישר לינוק לילד/תינוק שקיבל מכה", ונתתי תשובה "מסכמת" ומפורטת למדי (אם כי לא מקיפה, ולכן הזמנתי את כולם להוסיף להצעות שזכרתי) לגבי דרכי תגובה מוצלחות למקרה שהתינוק שלנו בוכה בגלל שקיבל מכה (להבדיל מ: בוכה כי הוא רעב, בוכה כי החיתול רטוב, בוכה כי קר, בוכה כי נבהל מאזעקה של מכונית, בוכה בגלל גזים וכן הלאה וכן הלאה).
התשובה התאימה לשאלה שנשאלתי, שהיתה המשך ישיר לדיון כאן - אבל היא נראתה לי אולי קצת חורגת מהדיון - או אולי לא.
לא יכולתי להחליט.
ולכן העליתי את רעיון העריכה המקובל באתר למקרים כאלה - פחות או יותר שאלתי (לא בניסוח הזה, ולכן אני מנסחת אותו עכשיו):
"האם לדעתכם מה שרשמתי פה עדיין מתאים לדף, או שעדיף להעביר אותו לדף חדש שנפתח?
ואם קודם כל את, אליה, וגם כל השאר, חושבים שעדיף להעביר את הדיון הספציפי הזה לדף חדש, אז לדף החדש אני מציעה את השם איך להרגיע תינוק שנחבל - אם כי המלים "בצורה מכילה, קשובה ואוהבת" כבר יעשו את השם ארוך מדי, אבל זה באופן כללי תוכנו, כי זו מטרת ההצעות".
מה יכול להרגיז במשפט הזה - ממש אין לי שום צל של מושג!
אגב, גם אני אהבתי מאוד את הכתיבה שלך, אבל רציתי להגיב על דבר אחד ופחדתי.
כתבת מצד אחד:
אני אדם בלי צריבה של אימהות בתוכי. אני צריכה להמציא את עצמי תוך כדי התקדמות.
ומצד אחר:
סולטר עזרה לי לבדוק סוגייה מאד מרכזית באימהות שלי - איך אני מתייחסת לבכי (של בני, אבל גם בכלל), סוגייה שלפני סולטר פתרתי במוצץ. בלי למצמץ פעמיים. בלי לשאול, בלי לתהות.
אז אני מאוד שמחה שבזכות סולטר התחלת לפקפק בפתרון אוטומטי של בכי במוצץ.
ואני מאוד מזדהה עם "אני צריכה להמציא את עצמי תוך כדי התקדמות", ולדעתי כמעט כל הקוראות בדף הזה מהנהנות למקרא המשפט הזה (רציתי לכתוב "כולן" אבל ברגע האחרון חשבתי, אולי יש אחת שמרגישה אחרת, אז לטובת האחת העלומה, הסתייגתי).
אבל לפי מה שתיארת במשפטים אחרים שכתבת, ובמיוחד מה שציטטתי בדיוק כאן, אני מרגישה שהיתה לך בהחלט צריבה של אימהות בתוכך. אולי לא בטחת בה, אולי הרגשת שכל מה שצרוב בך לא יכול להיות נכון, אבל אפילו השימוש שלך במוצץ בעבר, כפי שסיפרת עליו, הרי הוא "צריבה של אימהות".
וזה כל הסיפור.
שלך, ושל כולנו.
כולנו באות עם "צריבה של אימהות", ואפילו - בדיוק צריבה. על כל המשמעויות הגלומות בביטוי הזה.
וכולנו מפלסות את דרכנו לעבר אימהות שנרגיש איתה טוב יותר.
וזה חלק גדול ממה שאנחנו עושות באתר הזה.
-
תות_שדה*
- הודעות: 465
- הצטרפות: 19 פברואר 2002, 21:05
- דף אישי: הדף האישי של תות_שדה*
בלוג התינוק יודע
תודה לכל המגיבות
גם אני מתייחסת לכל בכיי של נפילה לגופו של עניין, אבל כמעט תמיד זה נגמר בסוף גם עם ציצי (בעיקר כשזה בא עם עייפות...)
בכל מקרה אני "לימדתי" את בן זוגי איך להגיב אליו בצורה מילולית כאשר הוא נופל. לומר לו: "פה? פה נפלת? איפה קיבלת מכה? זה בטח כואב, נכון? --- אז עכשיו בכל פעם שהוא נופל והוא אומר לו את זה אנחנו קצת צוחקים מזה כאילו זה "מאולץ" - אבל בן זוגי הוא תלמיד טוב! הקטנצ'יק שלנו לא שם לב בנתיים שאנחנו צוחקים מזה. זה יעבור לנו עד שהוא יגדל....
ולך אליה, רציתי לומר תודה על הדף הזה. קראתי אותו ברובו, ואני חייבת לציין שפתחת לי את קו המחשבה הרבה פעמים.
תודה.
גם אני מתייחסת לכל בכיי של נפילה לגופו של עניין, אבל כמעט תמיד זה נגמר בסוף גם עם ציצי (בעיקר כשזה בא עם עייפות...)
בכל מקרה אני "לימדתי" את בן זוגי איך להגיב אליו בצורה מילולית כאשר הוא נופל. לומר לו: "פה? פה נפלת? איפה קיבלת מכה? זה בטח כואב, נכון? --- אז עכשיו בכל פעם שהוא נופל והוא אומר לו את זה אנחנו קצת צוחקים מזה כאילו זה "מאולץ" - אבל בן זוגי הוא תלמיד טוב! הקטנצ'יק שלנו לא שם לב בנתיים שאנחנו צוחקים מזה. זה יעבור לנו עד שהוא יגדל....
ולך אליה, רציתי לומר תודה על הדף הזה. קראתי אותו ברובו, ואני חייבת לציין שפתחת לי את קו המחשבה הרבה פעמים.
תודה.
בלוג התינוק יודע
אבא שלו עושה לו אמבטיה עכשיו, ואני מתפנה לפה.
ולפני שנותנת לרצף המלים לזרום פנימה אל הדף, חשה צורך לומר שוב, אולי בצורה יותר מפורשת:
הבלוג הזה התחיל לי כשקראתי את הפרקים הראשונים בספר של סולטר. כשאני מנסה, ממרחק של שבועיים, להבין מה היה שם שכל כך שבה את ליבי, אני מניחה שזה הלגיטימציה שניתנת שם לבכי של התינוק. אולי זאת היתה התכתבות של עצמי עם העבר שלי, אבל משהו שם באמת הרגיש לי נכון.
הבלוג התחיל במין התכתבות עם הספר, ומהר מאד התפתח לעוד כיוונים. את הספר הנחתי, והמשכתי עם אסוציאציות שעלו בי בנושא הבכי.
היו פעמים שחשבתי שאולי צריך להעביר את הדיון ל פינת בכי, אבל מצד שני, הדיון פה היה מספיק פורה ומעניין בפני עצמו.
יש משהו בבכי, שהופך אותו לעניין מאד מרכזי, מאד רגיש, בהורות צעירה.
בכי של תינוק מקפל בתוכו את כל חוסר האונים שלנו, כהורים,
בכי של תינוק גם מקפל בתוכו את כל הכעס, את כל התסכול, את כל תחושות האבדן על עצמנו, כתינוקות. לפחות אצלי זה היה ככה.
זה חתיכת עניין, הדרך שבה טיפלו בתינוקת שהייתי, מול הדרך שבה אני מטפלת היום בתינוק שלי. פחות או יותר כל דבר שאמא שלי עשתה איתי כתינוקת, אני משתדלת לעשות הפוך. (צדקת, בשמת, יש צריבה. ה"אין צריבה" הוא המקום שבו אנחנו נלחמים בעצמנו כדי להסיר את עול הצריבה הקודמת)
כשאני מנסה להבין איפה אני עכשיו ביחס לספר, בעיקר בהתנהגות שלי מול הבכי שלו, אני מוצאת את עצמי רחוק מאד מסולטר (בדומה מאד לדברים של טרה רוסה על הלוחשת לתינוקות..), ובכל זאת,
אני כן נמצאת בנקודה אחרת מהמקום שבו הייתי לפני קריאת הספר.
אני חושבת ש יעלת בר סיכמה את זה הכי נכון, כשהיא דיברה על הלגיטימציה.
והבכי הוא אולי סמן ראשון במהלך הזה.
מה שהייתי זקוקה לו זה לא האמירה "תנו לו לבכות", אלא המקום שהאמירה הזו נותנת, בשביל ללכת הלאה ממנה- לא בשביל לתת לו לבכות, אלא כדי להשתחרר מהשדים והרוחות של החרדה הראשונית הזו, שאולי אני עושה לו רע. הרי לי עשו רע. הרי אולי זו בכלל שרשרת בלתי ניתנת לביתוק.
ברגע שהבכי מפסיק להיות ביטוי לרע שאני עושה לו, הוא נהיה רק בכי, ומשם קל יותר לצמוח. (זה משנה אם בכי הוא עדות למצוקה או כלי לביטוי רגשי? מן הסתם, ודאי שזה משנה, אבל לא לצורך העניין הזה, לא).
כתבתי לפני כן, התהייה היא מקום נכון יותר להיות בו מאשר המקום הנחרץ. אולי כשאהיה בעצמי אמא ל-5, אני אוכל להיות נחרצת יותר, ולו בגלל הנסיון שצברתי. היום אני נמצאת במקום של אין-סוף אנומלי.
במקום הזה, אחת מהשתיים אפשרית- או למצא לי "דת" הורית. כזו שיש בה את כל העשה ואל תעשה האפשריים,
או-
לבחור להישאר במקום הזה, לא לנסות להילחם, וככה, לאט לאט, לתפור לעצמי חליפת הורות שתתאים למידותי.
היום זו הבחירה שלי.
אתן מבינות כמה רחוק הלכתי מסולטר.
בשמת, מיד אחרי הודעה שלי שדיברה בדיוק על זה- על להיות בתהייה, לוותר על הנחרצות, הגעת וכתבת מן מרשם (נחרץ ומדוייק) בנקודות, על איך להרגיע תינוק. יותר מזה, הצעת שבהודעות הקרובות זה יהיה הכיוון פה בדף (מה עוד? תוסיפו לאוסף ואולי נפתח דף חדש). נכון שלפעמים ככה מתחילים דפים חדשים באתר, אני מודעת לכך, אבל אולי היה מקום למעט יותר רגישות כלפי ההודעה הקודמת שלי. באמת נראה היה כאילו דרכת עליה בדרכך הלאה, להסביר לאמהות חדשות איך נכון.
כשאני חושבת על זה, אולי היה נכון פשוט לפתוח דף חדש כזה, בלי לעבור דרך הדף, ולו בגלל שהמקום שאת נמצאת בו היום שונה בתכלית מהמקום שאני הולכת אליו בבלוג הזה.
התנצלות כלפייך אם דברי פגעו. התנצלות נוספת אם את עדיין חושבת שאני טועה בדברי ובהבנתי אותך. אין לי רצון לגרום עוול למי מהאנשים פה.
השעה- עשרים לאחת עשרה בלילה. התחלתי לכתוב את ההודעה הזו אי שם בשעה 20:00 הרחוקה, עם הפסקות גדולות (עיסוי, הנקה, הרדמה, כאלה) באמצע.
ועייפה.
יעלת בר, אני אשמח ליצור קשר.
שבוע טוב לכולנו{@.
ולפני שנותנת לרצף המלים לזרום פנימה אל הדף, חשה צורך לומר שוב, אולי בצורה יותר מפורשת:
הבלוג הזה התחיל לי כשקראתי את הפרקים הראשונים בספר של סולטר. כשאני מנסה, ממרחק של שבועיים, להבין מה היה שם שכל כך שבה את ליבי, אני מניחה שזה הלגיטימציה שניתנת שם לבכי של התינוק. אולי זאת היתה התכתבות של עצמי עם העבר שלי, אבל משהו שם באמת הרגיש לי נכון.
הבלוג התחיל במין התכתבות עם הספר, ומהר מאד התפתח לעוד כיוונים. את הספר הנחתי, והמשכתי עם אסוציאציות שעלו בי בנושא הבכי.
היו פעמים שחשבתי שאולי צריך להעביר את הדיון ל פינת בכי, אבל מצד שני, הדיון פה היה מספיק פורה ומעניין בפני עצמו.
יש משהו בבכי, שהופך אותו לעניין מאד מרכזי, מאד רגיש, בהורות צעירה.
בכי של תינוק מקפל בתוכו את כל חוסר האונים שלנו, כהורים,
בכי של תינוק גם מקפל בתוכו את כל הכעס, את כל התסכול, את כל תחושות האבדן על עצמנו, כתינוקות. לפחות אצלי זה היה ככה.
זה חתיכת עניין, הדרך שבה טיפלו בתינוקת שהייתי, מול הדרך שבה אני מטפלת היום בתינוק שלי. פחות או יותר כל דבר שאמא שלי עשתה איתי כתינוקת, אני משתדלת לעשות הפוך. (צדקת, בשמת, יש צריבה. ה"אין צריבה" הוא המקום שבו אנחנו נלחמים בעצמנו כדי להסיר את עול הצריבה הקודמת)
כשאני מנסה להבין איפה אני עכשיו ביחס לספר, בעיקר בהתנהגות שלי מול הבכי שלו, אני מוצאת את עצמי רחוק מאד מסולטר (בדומה מאד לדברים של טרה רוסה על הלוחשת לתינוקות..), ובכל זאת,
אני כן נמצאת בנקודה אחרת מהמקום שבו הייתי לפני קריאת הספר.
אני חושבת ש יעלת בר סיכמה את זה הכי נכון, כשהיא דיברה על הלגיטימציה.
והבכי הוא אולי סמן ראשון במהלך הזה.
מה שהייתי זקוקה לו זה לא האמירה "תנו לו לבכות", אלא המקום שהאמירה הזו נותנת, בשביל ללכת הלאה ממנה- לא בשביל לתת לו לבכות, אלא כדי להשתחרר מהשדים והרוחות של החרדה הראשונית הזו, שאולי אני עושה לו רע. הרי לי עשו רע. הרי אולי זו בכלל שרשרת בלתי ניתנת לביתוק.
ברגע שהבכי מפסיק להיות ביטוי לרע שאני עושה לו, הוא נהיה רק בכי, ומשם קל יותר לצמוח. (זה משנה אם בכי הוא עדות למצוקה או כלי לביטוי רגשי? מן הסתם, ודאי שזה משנה, אבל לא לצורך העניין הזה, לא).
כתבתי לפני כן, התהייה היא מקום נכון יותר להיות בו מאשר המקום הנחרץ. אולי כשאהיה בעצמי אמא ל-5, אני אוכל להיות נחרצת יותר, ולו בגלל הנסיון שצברתי. היום אני נמצאת במקום של אין-סוף אנומלי.
במקום הזה, אחת מהשתיים אפשרית- או למצא לי "דת" הורית. כזו שיש בה את כל העשה ואל תעשה האפשריים,
או-
לבחור להישאר במקום הזה, לא לנסות להילחם, וככה, לאט לאט, לתפור לעצמי חליפת הורות שתתאים למידותי.
היום זו הבחירה שלי.
אתן מבינות כמה רחוק הלכתי מסולטר.
בשמת, מיד אחרי הודעה שלי שדיברה בדיוק על זה- על להיות בתהייה, לוותר על הנחרצות, הגעת וכתבת מן מרשם (נחרץ ומדוייק) בנקודות, על איך להרגיע תינוק. יותר מזה, הצעת שבהודעות הקרובות זה יהיה הכיוון פה בדף (מה עוד? תוסיפו לאוסף ואולי נפתח דף חדש). נכון שלפעמים ככה מתחילים דפים חדשים באתר, אני מודעת לכך, אבל אולי היה מקום למעט יותר רגישות כלפי ההודעה הקודמת שלי. באמת נראה היה כאילו דרכת עליה בדרכך הלאה, להסביר לאמהות חדשות איך נכון.
כשאני חושבת על זה, אולי היה נכון פשוט לפתוח דף חדש כזה, בלי לעבור דרך הדף, ולו בגלל שהמקום שאת נמצאת בו היום שונה בתכלית מהמקום שאני הולכת אליו בבלוג הזה.
התנצלות כלפייך אם דברי פגעו. התנצלות נוספת אם את עדיין חושבת שאני טועה בדברי ובהבנתי אותך. אין לי רצון לגרום עוול למי מהאנשים פה.
השעה- עשרים לאחת עשרה בלילה. התחלתי לכתוב את ההודעה הזו אי שם בשעה 20:00 הרחוקה, עם הפסקות גדולות (עיסוי, הנקה, הרדמה, כאלה) באמצע.
ועייפה.
יעלת בר, אני אשמח ליצור קשר.
שבוע טוב לכולנו{@.
-
נועה_בר*
- הודעות: 2171
- הצטרפות: 20 יוני 2004, 22:33
- דף אישי: הדף האישי של נועה_בר*
בלוג התינוק יודע
מה שהייתי זקוקה לו זה לא האמירה "תנו לו לבכות", אלא המקום שהאמירה הזו נותנת, בשביל ללכת הלאה ממנה- לא בשביל לתת לו לבכות, אלא כדי להשתחרר מהשדים והרוחות של החרדה הראשונית הזו, שאולי אני עושה לו רע. הרי לי עשו רע.
בלוג התינוק יודע
אליה,
תודה על הדף הזה. אני קוראת ובוכה. חבל קצת שהפך לדף וכחני ולא נשאר בלוג כפי שהתחיל.
כשאני בוכה כל מה שאני רוצה זה שמישהו יחבק וישתוק לידי. שלא ישאל מה מפריע. שיכיל. לא תמיד אני יודעת להסביר. לפעמים רק צריכה לבכות, להטהר, להזדכך. יש תקופות שאני לא בוכה מספיק ומתחילה להרגיש רדומה מבפנים.
אינני יודעת מה נכון לתינוק קטן. אינני אמא בעצמי עדיין. אני רק יודעת שייסורי מצפון בצורה זו או אחרת יש ויהיו תמיד לכל הורה, ללא קשר לשיטות אותן הוא בוחר ליישם בגידול ילדיו.
הזדהיתי מאוד עם התאור שלך על הבכי. הצורך לבכות גם הוא צורך פיזי.
בקיצור, אליה, אל תפסיקי לכתוב.
תודה על הדף הזה. אני קוראת ובוכה. חבל קצת שהפך לדף וכחני ולא נשאר בלוג כפי שהתחיל.
כשאני בוכה כל מה שאני רוצה זה שמישהו יחבק וישתוק לידי. שלא ישאל מה מפריע. שיכיל. לא תמיד אני יודעת להסביר. לפעמים רק צריכה לבכות, להטהר, להזדכך. יש תקופות שאני לא בוכה מספיק ומתחילה להרגיש רדומה מבפנים.
אינני יודעת מה נכון לתינוק קטן. אינני אמא בעצמי עדיין. אני רק יודעת שייסורי מצפון בצורה זו או אחרת יש ויהיו תמיד לכל הורה, ללא קשר לשיטות אותן הוא בוחר ליישם בגידול ילדיו.
הזדהיתי מאוד עם התאור שלך על הבכי. הצורך לבכות גם הוא צורך פיזי.
בקיצור, אליה, אל תפסיקי לכתוב.
בלוג התינוק יודע
שלום אליה ,
אני מאמינה גדולה של שיטת התינוק יודע .
יש לי ילד בן 3 - וכמה שהוא ואנו ההורים שלו ,הרווחנו מהטיפול לפי השיטה -אין לי מילים !!
שמחתי לקרוא פה על עוד אמא שיש לה "ילדים יודעים ".
כשבני היה קטן רציתי להתקשר עם עוד אמהות ולקבל מהן את החיזוקים , או לפחות לשמוע - כן ,גם אצלנו אתמול היה שעתיים בכי , ועמדנו בזה בגבורה !!
אז לא ידעתי על האתר , בקושי הכרתי עוד אמהות ,וחוץ מבן הזוג שלי לא היה לי ממש עם מי לדבר .
אני רואה כמה שהתגובות פה הן ממש לא מה שאני מחוברת אליו .
אני הרגשתי נפלא עם כל בכי של הבן ועם כל הקשבה וחיבוק שחיבקתי אותו .
בערב הייתי מספרת לבן זוגי על כך והוא היה מחבק אותי ושר שירי הלל ,- וככה מגיע גם לך .
אני מזמינה אותך להתקשר אלי03-5342281 ,
אם יש עוד אמהות /אבות שבעסק הזה - מאד אשמח לדבר איתכם .
אני מאמינה גדולה של שיטת התינוק יודע .
יש לי ילד בן 3 - וכמה שהוא ואנו ההורים שלו ,הרווחנו מהטיפול לפי השיטה -אין לי מילים !!
שמחתי לקרוא פה על עוד אמא שיש לה "ילדים יודעים ".
כשבני היה קטן רציתי להתקשר עם עוד אמהות ולקבל מהן את החיזוקים , או לפחות לשמוע - כן ,גם אצלנו אתמול היה שעתיים בכי , ועמדנו בזה בגבורה !!
אז לא ידעתי על האתר , בקושי הכרתי עוד אמהות ,וחוץ מבן הזוג שלי לא היה לי ממש עם מי לדבר .
אני רואה כמה שהתגובות פה הן ממש לא מה שאני מחוברת אליו .
אני הרגשתי נפלא עם כל בכי של הבן ועם כל הקשבה וחיבוק שחיבקתי אותו .
בערב הייתי מספרת לבן זוגי על כך והוא היה מחבק אותי ושר שירי הלל ,- וככה מגיע גם לך .
אני מזמינה אותך להתקשר אלי03-5342281 ,
אם יש עוד אמהות /אבות שבעסק הזה - מאד אשמח לדבר איתכם .
-
סיגל_ב*
- הודעות: 3017
- הצטרפות: 29 פברואר 2004, 08:57
- דף אישי: הדף האישי של סיגל_ב*
בלוג התינוק יודע
אני רואה כמה שהתגובות פה הן ממש לא מה שאני מחוברת אליו .
במאמר מוסגר:
ההתנגדות הנחרצת כאן היא ליישום הגישה עם תינוקות. ותינוקות בלבד. לגבי ילדים - נראה לי שזה סיפור אחר (שלי עדיין פיצקי, אז מבחינתי זה עדיין בתיאוריה).
אליה,
_לאט לאט, לתפור לעצמי חליפת הורות שתתאים למידותי.
היום זו הבחירה שלי._
נשמע מצוין. למען האמת, זה בדיוק מה שכולנו כאן עושות, יום יום (אם יורשה לי רגע לדבר בהכללה...).
אני חושבת ש יעלת בר? סיכמה את זה הכי נכון, כשהיא דיברה על הלגיטימציה.
לגיטימציה לדעתי זה דבר חשוב ואף הכרחי. אני חושבת שאין סתירה בין לתת לגיטימציה לבכי לבין לנסות לספק נחמה והרגעה. הם יכולים ללכת יד ביד. בעצם כך בדיוק אני עושה כשאני מחבקת את בתי ומנענעת או תוך כדי הנקה מרגיעה ואומרת לה: "את צודקת, זה באמת כואב/קשה/עצוב. אני כאן איתך".
פעם היא קיבלה מכה ובדרך לציצי אמרתי לה: "אם הייתי במקומך, גם אני הייתי בוכה".
במאמר מוסגר:
ההתנגדות הנחרצת כאן היא ליישום הגישה עם תינוקות. ותינוקות בלבד. לגבי ילדים - נראה לי שזה סיפור אחר (שלי עדיין פיצקי, אז מבחינתי זה עדיין בתיאוריה).
אליה,
_לאט לאט, לתפור לעצמי חליפת הורות שתתאים למידותי.
היום זו הבחירה שלי._
נשמע מצוין. למען האמת, זה בדיוק מה שכולנו כאן עושות, יום יום (אם יורשה לי רגע לדבר בהכללה...).
אני חושבת ש יעלת בר? סיכמה את זה הכי נכון, כשהיא דיברה על הלגיטימציה.
לגיטימציה לדעתי זה דבר חשוב ואף הכרחי. אני חושבת שאין סתירה בין לתת לגיטימציה לבכי לבין לנסות לספק נחמה והרגעה. הם יכולים ללכת יד ביד. בעצם כך בדיוק אני עושה כשאני מחבקת את בתי ומנענעת או תוך כדי הנקה מרגיעה ואומרת לה: "את צודקת, זה באמת כואב/קשה/עצוב. אני כאן איתך".
פעם היא קיבלה מכה ובדרך לציצי אמרתי לה: "אם הייתי במקומך, גם אני הייתי בוכה".
בלוג התינוק יודע
הי אליה, רציתי להמליץ לך ולכולם על ספר שהתגלגל לידי ונקרא " הילד, משפחתו וסביבתו" מאת ויניקוט בהוצאת ספריית פועלים. הספר אמנם מאוד ישן אך בניגוד לכל שאר הספרים השיטתיים והנחרצים המנסים לכמת ולקמט את התינוקות ואותנו (רק מכוונות טובות , זה ברור) אז ויניקוט, שהוא רופא ילדים ופסיכולוג נודע, נותן ומאפשר תוך כבוד מעורר כבוד, לנו כאמהות להתקרב לאנטואציה שלנו תוך מתן ידע פסיכולוגי והתפתחותי חשוב. מעניין לראות שדווקא גבר לפעמים מסוגל להאמין ולכבד אישה יותר מאישה אחרת ואולי זה מובן מאליו בעצם. והנה כתובת המייל שלי yaeli 74@hotmail.com , אני לא מצליחה להגיע למחשב כל יום אך אשמח מאוד להתקשרות מצידך, שיהיו ימים טובים ומגדלים לכולנו .רצה להניק.
-
אור_הירח*
- הודעות: 74
- הצטרפות: 27 דצמבר 2004, 00:47
- דף אישי: הדף האישי של אור_הירח*
בלוג התינוק יודע
וכדאי לדעת! ויניקוט גם היה רוק ללא ילדים, והוא באמת הבין ילדים ובמיוחד אימהות בצורה יוצאת דופן. אני חושבת גם שהמושג שלו "אם טובה דיה", הוא מושג ענק, שמלווה אותי, ונראה לי את התרבות האימהית בכלל (כולל את האתר הזה). מותר לנו לטעות, ולתהות, ולנסות ותוך כדי כך לפעמים אפילו לתסכל את התינוק, אבל עדיין נהיה אימהות טובות דיינו לילדינו.-:)
-
אליס_בארץ_המראה*
- הודעות: 1214
- הצטרפות: 30 אוגוסט 2004, 18:13
- דף אישי: הדף האישי של אליס_בארץ_המראה*
בלוג התינוק יודע
לדעה אחרת (אהמ...) על ויניקוט ראו את דברי בשמת א מתאריך 19.12.2001 בדף אמא שאוהבת יותר. חשבתי שיהיה מעניין לדעת את מחשבותיכן על כך.
בלוג התינוק יודע
לפי ויניקוט זה לא שמותר לתסכל את התינוק, אלא אפילו רצוי : ויניקוט הדגיש את החשיבות שבאי-מענה על כל הצרכים של התינוק, כחלק מהכנתו לקשיי העולם המצפים לו (אני מאמינה שזו עמדה דווקא לא כל כך פופולרית באתר זה)
-
סיגל_ב*
- הודעות: 3017
- הצטרפות: 29 פברואר 2004, 08:57
- דף אישי: הדף האישי של סיגל_ב*
בלוג התינוק יודע
אני מאמינה שזו עמדה דווקא לא כל כך פופולרית באתר זה
נראה לי שאת אכן צודקת.
ויניקוט הדגיש את החשיבות שבאי-מענה על כל הצרכים של התינוק, כחלק מהכנתו לקשיי העולם המצפים לו
אני לא יכולה אפילו להתחיל להסביר כמה אני לא מסכימה עם הגישה הזו.
מצטרפת להמלצה לקרוא את הדף אמא שאוהבת יותר.
אליה,
מה שלומך?
@}
נראה לי שאת אכן צודקת.
ויניקוט הדגיש את החשיבות שבאי-מענה על כל הצרכים של התינוק, כחלק מהכנתו לקשיי העולם המצפים לו
אני לא יכולה אפילו להתחיל להסביר כמה אני לא מסכימה עם הגישה הזו.
מצטרפת להמלצה לקרוא את הדף אמא שאוהבת יותר.
אליה,
מה שלומך?
@}
-
יונת_שרון*
- הודעות: 8089
- הצטרפות: 13 יוני 2001, 02:23
- דף אישי: הדף האישי של יונת_שרון*
בלוג התינוק יודע
ויניקוט הדגיש את החשיבות שבאי-מענה על כל הצרכים של התינוק, כחלק מהכנתו לקשיי העולם המצפים לו
אם הבנתי אותו נכון, הוא לא אמר שצריך לתסכל את התינוק במכוון, אלא שפשוט לא צריך להתרגש כשזה קורה. והרי לכולנו זה קורה.
אם הבנתי אותו נכון, הוא לא אמר שצריך לתסכל את התינוק במכוון, אלא שפשוט לא צריך להתרגש כשזה קורה. והרי לכולנו זה קורה.
בלוג התינוק יודע
לא, לא.
וויניקוט טוען מפורשות שהעולם שמחוץ לבית הוא לא עולם מושלם, ולפיכך, בהתאמה, אם אנחנו רוצים להכשיר את התינוק לעולם, עלינו להיות "טובים במידה מספקת" (מה שבאמת מאד קל ליישם..)- ויניקוט בסה"כ התאים בין המסוגלות האימהית לבין מה שקיים בעולם החיצון, ונתן לגיטימציה בהסתמך על העובדה שבעולם החיצון (לבית, כמובן. לא חיצון חיצון) קיימים תסכולים רבים שעלינו להכינו לקראתם.
חשוב לציין שהוא אמר את הדברים בהתייחס לפעוטות ולא לתינוקות רכים.
דווקא ביחס לתינוקות רכים הוא דיבר על אמא שממלאת את כל צרכיו של התינוק, ואינה מתסכלת אותו כלל (התסכול מופיע בשלב הנפרדות ולא לפני כן). הוא אפילו דיבר על התפתחות של פסיכופתולוגיה אצל תינוק שהצרכים שלו לא מסופקים במלואם בשלב התלות המוחלטת.
אני זוכרת איזה מונח נחמד שהוא טבע פעם ביחס למוכנות של האם להורות לאחר הלידה- הוא דיבר על כך שלקראת הלידה, ובמיוחד לאחר שהתנוק נולד, נוצרת באם מוכנות למלא את כל צרכיו, כתהליך ביולוגי- פזיולוגי.
<לאחר חיפושים נרחבים אחרי הספר "משחק ומציאות" שאליה זוכרת בבירור שהיה לה וכנראה הושאל ולא הוחזר, שוקלת ברצינות פתיחת דף כאוב בשם חוק הספרים המושאלים שלעולם אינם שבים > )-:
וויניקוט טוען מפורשות שהעולם שמחוץ לבית הוא לא עולם מושלם, ולפיכך, בהתאמה, אם אנחנו רוצים להכשיר את התינוק לעולם, עלינו להיות "טובים במידה מספקת" (מה שבאמת מאד קל ליישם..)- ויניקוט בסה"כ התאים בין המסוגלות האימהית לבין מה שקיים בעולם החיצון, ונתן לגיטימציה בהסתמך על העובדה שבעולם החיצון (לבית, כמובן. לא חיצון חיצון) קיימים תסכולים רבים שעלינו להכינו לקראתם.
חשוב לציין שהוא אמר את הדברים בהתייחס לפעוטות ולא לתינוקות רכים.
דווקא ביחס לתינוקות רכים הוא דיבר על אמא שממלאת את כל צרכיו של התינוק, ואינה מתסכלת אותו כלל (התסכול מופיע בשלב הנפרדות ולא לפני כן). הוא אפילו דיבר על התפתחות של פסיכופתולוגיה אצל תינוק שהצרכים שלו לא מסופקים במלואם בשלב התלות המוחלטת.
אני זוכרת איזה מונח נחמד שהוא טבע פעם ביחס למוכנות של האם להורות לאחר הלידה- הוא דיבר על כך שלקראת הלידה, ובמיוחד לאחר שהתנוק נולד, נוצרת באם מוכנות למלא את כל צרכיו, כתהליך ביולוגי- פזיולוגי.
<לאחר חיפושים נרחבים אחרי הספר "משחק ומציאות" שאליה זוכרת בבירור שהיה לה וכנראה הושאל ולא הוחזר, שוקלת ברצינות פתיחת דף כאוב בשם חוק הספרים המושאלים שלעולם אינם שבים > )-:
בלוג התינוק יודע
_אליה,
מה שלומך?_
סיגל ב יקרה,
שלומנו חורפי.
אנחנו מחכים לשלג שייערם מחוץ לבית (אולי שוב החזאים טעו. אני אופטימית)
מה שלומך?_
סיגל ב יקרה,
שלומנו חורפי.
אנחנו מחכים לשלג שייערם מחוץ לבית (אולי שוב החזאים טעו. אני אופטימית)
בלוג התינוק יודע
ושוב- בכי.
הפעם דווקא שלי.
היום היינו בפעוטון שהפיצפון הולך להיכנס אליו בתחילת שבוע הבא.
סליחה, מהתחלה:
Iאייקון של תמרור אין כניסה שמזהיר מפני הקטסטרופות האנטי באופניות שעומדות להירשם מיד בהמשךI
היום היינו בפעוטון שהפיצפון הולך להיכנס אליו בתחילת השבוע הבא.
"היינו", זה כי במצבים קשים המשפחה הקטנה שלנו כבר סיגלה לעצמה טקטיקה קבועה:
אני הנשברת והבוכה, הוא החזק והמחבק.
כשאני חושבת על זה עכשיו, זה מבנה כל כך חזק ומוברג לתוך הזוגיות שלנו, שלפעמים הוא בא עם סיפורים קשים מהעבודה, ואני בוכה לתוך הלילה, משאירה אותו להירדם לתוך שינה שקטה.
היום היה יום עצוב במיוחד. עד עכשיו יש לי קווץ' נורא בבטן.
הוא בן ארבעה חודשים, שזה הדד ליין שקיבלתי ממקום העבודה שלי לחזרה, ואחרי לילות ארוכים של נסיונות למצא פתרונות אלטרנטיביים, בסופו של דבר היינו חייבים להודות בפני עצמנו- הפתרון שמצאנו הוא הטוב ביותר בתנאים הקיימים.
הרע מאד, במיעוטו.
החל מיום ראשון אני אהיה שוב אשה עובדת, והוא פתאום יהיה ילד מעון עם השם שלו רשום על כל דבר ששייך לו, ואפילו שנשבענו לעצמנו שכל יום הוא יהיה במעון עד חמש שעות ולא יותר, ואפילו שבחלק מהימים לא נכניס אותו, וניעזר בסבתות/ דודה וכאלה, האשמה היא בלתי נסבלת.
הממ..
מה לזה ולתינוק שיודע.
אולי הבכי. שלי.
עומדים ככה בשביל הגישה לפעוטון, הערבוב הקטן והמופלא הזה של שנינו נמצא בפנים, שוכב על שמיכה בין ילדים ואנשים זרים, אינדיפרנטי למדי לדרמה שמתרחשת בסביבתו,
עומדים בחוץ, מחובקים. ואני בוכה.
שונאת לבכות. היום אני חושבת שגיליתי למה. כי הרבה פעמים כשאני בוכה יש לי תחושה שזה לעולם לא ייגמר. שהדמעות לעולם לא ייפסקו לי, כמה נורא.
כאילו צונחת בלי תחתית.
הטריגר הראשון אצלי לבכי אינסופי הוא תחושה של נטישה.
ואז, אני עוזבת הכל, או יותר נכון- נעזבת מהכל, והופכת להיות ילדה קטנה שהשאירו בחושך לבד והלכו.
ברזים נפתחים של פחד ויאוש ואשמה ובהלה, ואף פעם אני לא יודעת איך לנחם את עצמי (כי ילדים קטנים לא יודעים לנחם את עצמם במצבים כאלה, לא), ורק החיבוק שלו מצליח לאסוף אותי משם.
אולי באמת לא סתם בחרתי בו.
אפילו שהכתפיים שלו צרות מאד, באופן יחסי..
בטיפול דיברנו בשבוע שעבר על כך שמעולם לא חוויתי נטישה באמת.
אמא שלי היתה באופנית אמיתית, פשוטה, בלי שום השכלה בנושא, אבל תמיד זמינה, תמיד אוהבת מעומק ליבה.
היא גם היתה צעירה מאד, ומאד מאד לא בשלה למעמד הורי, ואני מניחה ששם נפערו חריצים רחבים מאד שלתוכם אני נופלת היום, בכל פעם שאני נוגעת בהיות לבד שלי או של אדם אחר, יקר לי.
לא, ברור, לא צריכה להתרחש נטישה פיזית בשביל שתיחווה נטישה רגשית. אלה שני דברים שונים זה מזה.
ובכל זאת, היום אני מרגישה כמו נוטשת. עם כל הסייגים והגבולות שהצבנו לעצמנו, עם המיטה המשפחתית, עם המודעות הגדולה. או אולי בגלל כל אלה.
ואני שוב ושוב מעבירה במוחי ואומרת- אין ברירה. אין ברירה.
מעבר לעניין הכלכלי, מעבר לצורך הכל כך פרוזאי שלנו בעבודה שלי, בתור מפרנסת עיקרית,
קיים גם החוב הזה, שאני צריכה לפרוע עם עצמי.
ה"צריבה ההפוכה" של אימהות בתוכי, היא אמהות שביטלה את עצמה למעני. אני כל חיי נלחמתי כדי להתעלות מעבר לה. להוכיח את עצמי לעצמי.
היום אני קוטפת את הפירות. הגעתי רחוק ויפה בהשכלה ובמקצוע.
ובמקביל (זה לא יכל להיות מקביל יותר מזה- קודמתי במקום העבודה במהלך חופשת הלידה...)- ילדתי פלא.
ילדתי את יצירת חיי המופלאה מכולן.
שנכנס ביום ראשון למעון.
ששמו יהיה רשום על המוצץ.
כדי שלא יבלבלו, חלילה, ויתנו לילד אחר.
הפעם דווקא שלי.
היום היינו בפעוטון שהפיצפון הולך להיכנס אליו בתחילת שבוע הבא.
סליחה, מהתחלה:
Iאייקון של תמרור אין כניסה שמזהיר מפני הקטסטרופות האנטי באופניות שעומדות להירשם מיד בהמשךI
היום היינו בפעוטון שהפיצפון הולך להיכנס אליו בתחילת השבוע הבא.
"היינו", זה כי במצבים קשים המשפחה הקטנה שלנו כבר סיגלה לעצמה טקטיקה קבועה:
אני הנשברת והבוכה, הוא החזק והמחבק.
כשאני חושבת על זה עכשיו, זה מבנה כל כך חזק ומוברג לתוך הזוגיות שלנו, שלפעמים הוא בא עם סיפורים קשים מהעבודה, ואני בוכה לתוך הלילה, משאירה אותו להירדם לתוך שינה שקטה.
היום היה יום עצוב במיוחד. עד עכשיו יש לי קווץ' נורא בבטן.
הוא בן ארבעה חודשים, שזה הדד ליין שקיבלתי ממקום העבודה שלי לחזרה, ואחרי לילות ארוכים של נסיונות למצא פתרונות אלטרנטיביים, בסופו של דבר היינו חייבים להודות בפני עצמנו- הפתרון שמצאנו הוא הטוב ביותר בתנאים הקיימים.
הרע מאד, במיעוטו.
החל מיום ראשון אני אהיה שוב אשה עובדת, והוא פתאום יהיה ילד מעון עם השם שלו רשום על כל דבר ששייך לו, ואפילו שנשבענו לעצמנו שכל יום הוא יהיה במעון עד חמש שעות ולא יותר, ואפילו שבחלק מהימים לא נכניס אותו, וניעזר בסבתות/ דודה וכאלה, האשמה היא בלתי נסבלת.
הממ..
מה לזה ולתינוק שיודע.
אולי הבכי. שלי.
עומדים ככה בשביל הגישה לפעוטון, הערבוב הקטן והמופלא הזה של שנינו נמצא בפנים, שוכב על שמיכה בין ילדים ואנשים זרים, אינדיפרנטי למדי לדרמה שמתרחשת בסביבתו,
עומדים בחוץ, מחובקים. ואני בוכה.
שונאת לבכות. היום אני חושבת שגיליתי למה. כי הרבה פעמים כשאני בוכה יש לי תחושה שזה לעולם לא ייגמר. שהדמעות לעולם לא ייפסקו לי, כמה נורא.
כאילו צונחת בלי תחתית.
הטריגר הראשון אצלי לבכי אינסופי הוא תחושה של נטישה.
ואז, אני עוזבת הכל, או יותר נכון- נעזבת מהכל, והופכת להיות ילדה קטנה שהשאירו בחושך לבד והלכו.
ברזים נפתחים של פחד ויאוש ואשמה ובהלה, ואף פעם אני לא יודעת איך לנחם את עצמי (כי ילדים קטנים לא יודעים לנחם את עצמם במצבים כאלה, לא), ורק החיבוק שלו מצליח לאסוף אותי משם.
אולי באמת לא סתם בחרתי בו.
אפילו שהכתפיים שלו צרות מאד, באופן יחסי..
בטיפול דיברנו בשבוע שעבר על כך שמעולם לא חוויתי נטישה באמת.
אמא שלי היתה באופנית אמיתית, פשוטה, בלי שום השכלה בנושא, אבל תמיד זמינה, תמיד אוהבת מעומק ליבה.
היא גם היתה צעירה מאד, ומאד מאד לא בשלה למעמד הורי, ואני מניחה ששם נפערו חריצים רחבים מאד שלתוכם אני נופלת היום, בכל פעם שאני נוגעת בהיות לבד שלי או של אדם אחר, יקר לי.
לא, ברור, לא צריכה להתרחש נטישה פיזית בשביל שתיחווה נטישה רגשית. אלה שני דברים שונים זה מזה.
ובכל זאת, היום אני מרגישה כמו נוטשת. עם כל הסייגים והגבולות שהצבנו לעצמנו, עם המיטה המשפחתית, עם המודעות הגדולה. או אולי בגלל כל אלה.
ואני שוב ושוב מעבירה במוחי ואומרת- אין ברירה. אין ברירה.
מעבר לעניין הכלכלי, מעבר לצורך הכל כך פרוזאי שלנו בעבודה שלי, בתור מפרנסת עיקרית,
קיים גם החוב הזה, שאני צריכה לפרוע עם עצמי.
ה"צריבה ההפוכה" של אימהות בתוכי, היא אמהות שביטלה את עצמה למעני. אני כל חיי נלחמתי כדי להתעלות מעבר לה. להוכיח את עצמי לעצמי.
היום אני קוטפת את הפירות. הגעתי רחוק ויפה בהשכלה ובמקצוע.
ובמקביל (זה לא יכל להיות מקביל יותר מזה- קודמתי במקום העבודה במהלך חופשת הלידה...)- ילדתי פלא.
ילדתי את יצירת חיי המופלאה מכולן.
שנכנס ביום ראשון למעון.
ששמו יהיה רשום על המוצץ.
כדי שלא יבלבלו, חלילה, ויתנו לילד אחר.
-
סיגל_ב*
- הודעות: 3017
- הצטרפות: 29 פברואר 2004, 08:57
- דף אישי: הדף האישי של סיגל_ב*
בלוג התינוק יודע
אליה היקרה,
את כותבת כל כך יפה.
ולבי איתך.
אני רוצה לומר משפט "באופני", אבל מרגישה לא בנוח. בכל זאת בלוג, את יודעת.
אם תרצי בכל זאת, אומר. אפשר כאן, או אצלי בדף הבית או במייל. או בכלל לא. גם טוב. מה שנוח לך.
@}
-
מ_י*
- הודעות: 542
- הצטרפות: 04 יולי 2002, 00:28
- דף אישי: הדף האישי של מ_י*
בלוג התינוק יודע
חיבוקים
ואני דווקא רוצה לכתוב בצורה לא באופנית הפעם
שהייתי במקום הזה, ויש בו גם טוב
יש אנשים טובים שיכולים לתת גם הם אהבה לקטנים שלנו, בשעות שאנחנו לא יכולים
ואת לא מפסיקה להיות אמא גם כשהילד שלך במעון. לא נוטשת ולא מזניחה.
בוחרת עבורו את המקום הטוב ביותר על פי האפשריות. לא הרע מאד במיעוטו. הרי לא היית מתפשרת על הרע מאד במיעוטו. את הטוב ביותר על פי האפשרויות. אוהבת ומשגיחה. שומרת ורגועה. מפקידה אותו לכמה שעות בידיים של אנשים טובים אחרים. יודעת שידאגו לו, יטפלו בו, ישמרו אותו, יאהבו אותו.
אין מקום להכות על חטא. אין שום חטא.
ואל הילדה הקטנה ההיא, שהשאירו לבד בחושך והלכו, את יכולה לחזור מן המקום שלך כיום, אמא גאה, אוהבת ומצויינת, לחבק אותה, לאהוב אותה ולומר לה בשמחה: "הכל בסדר גמור".
ואני דווקא רוצה לכתוב בצורה לא באופנית הפעם
שהייתי במקום הזה, ויש בו גם טוב
יש אנשים טובים שיכולים לתת גם הם אהבה לקטנים שלנו, בשעות שאנחנו לא יכולים
ואת לא מפסיקה להיות אמא גם כשהילד שלך במעון. לא נוטשת ולא מזניחה.
בוחרת עבורו את המקום הטוב ביותר על פי האפשריות. לא הרע מאד במיעוטו. הרי לא היית מתפשרת על הרע מאד במיעוטו. את הטוב ביותר על פי האפשרויות. אוהבת ומשגיחה. שומרת ורגועה. מפקידה אותו לכמה שעות בידיים של אנשים טובים אחרים. יודעת שידאגו לו, יטפלו בו, ישמרו אותו, יאהבו אותו.
אין מקום להכות על חטא. אין שום חטא.
ואל הילדה הקטנה ההיא, שהשאירו לבד בחושך והלכו, את יכולה לחזור מן המקום שלך כיום, אמא גאה, אוהבת ומצויינת, לחבק אותה, לאהוב אותה ולומר לה בשמחה: "הכל בסדר גמור".
-
אמא_ל_5*
- הודעות: 871
- הצטרפות: 09 יוני 2003, 09:39
- דף אישי: הדף האישי של אמא_ל_5*
בלוג התינוק יודע
את כותבת כל כך יפה.
ואני דווקא רוצה לכתוב בצורה לא באופנית הפעם
אני בטוחה שחיפשתם ומצאתם את המקום המתאים ביותר מבין האפשרויות. למרות כל מה שכתבתי למעלה אני חזרתי לעבודה עם כל הילדים כשהיו בני שלושה חודשים. חלקם היו עם מטפלת, חלקם בבית ילדים בקיבוץ. ולמרות הקושי הגדול לעזוב אותם - הם הסתדרו ממש בסדר, (או לפחות כך נראה לי...) כאשר היו בבית המשכתי להניק עם כל פיפס, ואני מניקה כבר כמעט 14 שנה, במצטבר.
כלומר - אני חושבת שאפשר גם לחזור לעבודה, ובכל זאת להשאר אמא קשובה ומחוברת.
אין לי ספק שאת עושה את הטוב ביותר עבור תינוקך, ואת יכולה לסמוך עליו שהכוחות שהוא מקבל בבית יעזרו לו לעבור את הזמנים בהם יהיה מנותק ממך. וזה אולי בניגוד לדעות שונות שתשמעי - שלא טוב להענות לכל צורך שלו בבית, כי כך יהיה לו קשה יותר במשפחתון. אני מאמינה בדיוק בהפך - אם הוא חש שכל צורך שלו זוכה להענות מלאה בבית, יוכל לעבור גם את השעות בהן אינו איתך יותר בקלות. אין לי "מחקרים" להוכיח זאת, אלא רק דעתי ותחושתי האישית.. נראה לי שאצלנו זה פעל.
ההתחלה קשה, גם בפעם החמישית, אבל באמת שילדים הם גמישים ומסתגלים, ומה שהכי חשוב לדעתי זה הבית, הקשר בינכם. (אני יודעת שזה מאד לא "באופני" - אני מתנצלת).
ודבר אחרון - אם זה לא מסתדר - אפשר גם לשנות תוכניות, לחשוב שוב, לקבל החלטות חדשות.
ואני דווקא רוצה לכתוב בצורה לא באופנית הפעם
אני בטוחה שחיפשתם ומצאתם את המקום המתאים ביותר מבין האפשרויות. למרות כל מה שכתבתי למעלה אני חזרתי לעבודה עם כל הילדים כשהיו בני שלושה חודשים. חלקם היו עם מטפלת, חלקם בבית ילדים בקיבוץ. ולמרות הקושי הגדול לעזוב אותם - הם הסתדרו ממש בסדר, (או לפחות כך נראה לי...) כאשר היו בבית המשכתי להניק עם כל פיפס, ואני מניקה כבר כמעט 14 שנה, במצטבר.
כלומר - אני חושבת שאפשר גם לחזור לעבודה, ובכל זאת להשאר אמא קשובה ומחוברת.
אין לי ספק שאת עושה את הטוב ביותר עבור תינוקך, ואת יכולה לסמוך עליו שהכוחות שהוא מקבל בבית יעזרו לו לעבור את הזמנים בהם יהיה מנותק ממך. וזה אולי בניגוד לדעות שונות שתשמעי - שלא טוב להענות לכל צורך שלו בבית, כי כך יהיה לו קשה יותר במשפחתון. אני מאמינה בדיוק בהפך - אם הוא חש שכל צורך שלו זוכה להענות מלאה בבית, יוכל לעבור גם את השעות בהן אינו איתך יותר בקלות. אין לי "מחקרים" להוכיח זאת, אלא רק דעתי ותחושתי האישית.. נראה לי שאצלנו זה פעל.
ההתחלה קשה, גם בפעם החמישית, אבל באמת שילדים הם גמישים ומסתגלים, ומה שהכי חשוב לדעתי זה הבית, הקשר בינכם. (אני יודעת שזה מאד לא "באופני" - אני מתנצלת).
ודבר אחרון - אם זה לא מסתדר - אפשר גם לשנות תוכניות, לחשוב שוב, לקבל החלטות חדשות.
בלוג התינוק יודע
אני מאמינה בדיוק בהפך - אם הוא חש שכל צורך שלו זוכה להענות מלאה בבית, יוכל לעבור גם את השעות בהן אינו איתך יותר בקלות.
גם אני מאמינה שכך נכון.
(יוצא שלבד מן ההנקה, השינה המשותפת היא היום מקור הכוח המרכזי שלנו)
ולחשוב שפעם, לפני מליון שנות אור בערך (כלומר, לפני הפצפון. -אותו דבר), חשבתי שכל אחד צריך שתהיה לו המיטה שלו..
(אני יודעת שזה מאד לא "באופני" - אני מתנצלת).
אני מתארת לעצמי שההתנצלות היא לא כלפי, ובכל אופן רוצה לומר שמודה לך מאד מאד על הכנות והתמיכה.
גם אני מאמינה שכך נכון.
(יוצא שלבד מן ההנקה, השינה המשותפת היא היום מקור הכוח המרכזי שלנו)
ולחשוב שפעם, לפני מליון שנות אור בערך (כלומר, לפני הפצפון. -אותו דבר), חשבתי שכל אחד צריך שתהיה לו המיטה שלו..
(אני יודעת שזה מאד לא "באופני" - אני מתנצלת).
אני מתארת לעצמי שההתנצלות היא לא כלפי, ובכל אופן רוצה לומר שמודה לך מאד מאד על הכנות והתמיכה.