בלוג החיים בבית

לצערי אני עושה איתו הפסקה

את תחסרי מאוד מאוד מאוד

חיבוק.
כתבת את החוכמה העמוקה שלך, והיא, אני בטוחה, עדיין איתך ושלך ושופעת ממך. תודה לך.

לצערי אני עושה איתו הפסקה
;-(
<מבינה. אבל את עדיין חיה בבית, וגם הגדולה... אז אולי...>
<חתולה מקווה שלא תתעצבני מהבקשות לעוד. זה בגלל שנגעת בנו, והרעדת מיתרים בלב...>

קראתי והתמלאתי דמעות תוגה.
גם בפרידה את יודעת לרגש בדקויות ורגישות מדהימה.
קבלי חיבוק גדול

ואוהב.

לוס מוג'רס דל טיימפו
טול לבנות קטנות קשורות בסרט ורוד עדין חצי מבריק ובתוכן שקדים מצופים בסוכריה, לבנה או ירוקה בהירה
גורסוזה

הסבתות שלנו נשמעות בדיוק אותו הדבר. בדיוק היום אמרתי לפלז'ון שלי שיש לו רגליים סוזיו (באהבה כמובן, זה המצב הרגיל של הרגליים שלו) וממש שמעתי את סבתא שלי מדברת.
אני עוד מנסה לשמר קצת מהשפה החמה והאוהבת הזו, עד כמה שאפשר ועם זה גם את החום האנושי הענק שהיה להם.

מה אני אגיד לך...
את שוברת את ליבי עם העזיבה הזו

את ראשונה בפייבוריט שלי בבאופן. כשיהיה לך זמן וכוח יש לך כאן רשימת קוראים שמחכה בסבלנות...

אפשר שאלה? (את יכולה כמובן למחוק או לא לענות בכלל אם לא בא לך). סלוניקאים?

נזכרתי איך, בדף הזה שלך, היית הראשונה להעלות חיוך על פניי, בימים השחורים משחור שעברו עליי לפני שנה.
נזכרתי והתכווץ לי הלב על מילות הפרידה, ועל בכלל.
אוהבת אותך מאד מאד

בבקשה אל תפסיקי! )':

כבר כמה דקות אני כותבת ומוחקת.

אז בפשטות- עצובה לי הפרידה מהדף הזה,
אני אוהבת אותך.

(אבל כזה שנותנים למישהו שנוסע לחו"ל ויחזור עוד כמה זמן)

אוי אוי אוייייי.
שנה מתוקה לכולכם. אני אוהבת אתכם.
תודה על כל מה שכתבתם. פשוט אי אפשר לי לכתוב בלי לכתוב את מה שקורה עכשיו בבית, וקורים דברים שאי אפשר עכשיו לכתוב.
אני בטוחה שיהיה בסדר ואז אבוא ואנג'ס לכם את כל הסיפור עד שתתחרטו ששאלתם.
פלונית עם הסוכריות, אין עלייך.
אמא-אוהבת, לא סלוניקאים. לא ברור לי בדיוק מה אבל משהו שעבר דרך יוגוסלביה לירושלים.
רסיסים, אני זוכרת לגמרי ואוהבת אותך גם. וגם אותך רונית ואוריתי ופלונית יקרה ותמרולה וטרה ואמא-של ומיכל ורורי ושולה חתולה ואמא אוהבת ומיצי, ואם הבצק לא היה בן הייתי אומרת לו שגם אותו.
ובכלל, אני לא יודעת למה זה נשמע כמו פרידה, זה לא, רק הפסקה כי זה זמן כזה עכשיו. (נגיד נסיעה לחו"ל, לניו אורלינס או משהו כזה) אני כל כך שמחה שאתם רוצים לקרוא את השטויות שלי. תודה מקרב לב.

גם ממני. ותודה.

אני בטוחה שיהיה בסדר ואז אבוא ואנג'ס לכם את כל הסיפור עד שתתחרטו ששאלתם.

מחכה כבר.

אני בטוחה שיהיה בסדר ואז אבוא ואנג'ס לכם את כל הסיפור עד שתתחרטו ששאלתם.

מחכה כבר.
גם אני.

תודה לך על הדף הזה @}

היי שיחות לפעמים הזמנים הם קשים וקשה להבין למה.
אבל אחרי תקופה ארוכה או קצרה אפשר להבין מה עמד מאחורי המשבר ואיך הוא מחזק אותכם כמשפחה.
אל תסחפי לתוך זה מתוקה,תהיי, תביני, אל תחפשי אשמים.
ישנה סיטואציה וקשה ככל שתהיה . תסתכלי,תנשמי ותבחרי איך לפעול.
מחזקת את יידיך ומאמינה בטוב שבך ,בטוב של ילדייך, ובעקר בטוב של בעלך.
באהבה רבה טליה

ובכלל, אני לא יודעת למה זה נשמע כמו פרידה, זה לא, רק הפסקה כי זה זמן כזה עכשיו.
מבינה, ושולחת לך חיבוק ועזרה ואהבה ורייקי.
שנה טובה וברוכה לך ולמשפחתך @}

זה לא יאמן שבמקום לשבת ולעשות מה שאני צריכה / (חייבת???) לעשות, ישבתי כל הבוקר הזה בזמן המוגבל ממילא שיש לי וקראתי בכל פעם שנתנו לי חמש דקות שקט את הבלוג

הנפלא

הזה
שנה טובה, את כותבת נהדר. צחקתי, בכיתי, נהניתי .
עוד בבקשה!!!

יש תקופות שלא נכון להוציא החוצה.
צריך לחיות אותן.
אחר כך הכל יבוא וימצא את המילים.
כל הכבוד לך שאת יודעת להבחין מתי טוב לכם שאת כותבת ומתי נכון לכם, או לך, שאת עושה הפסקה.

מצד שני
אולי את צריכה לחתום את הבלוג הזה ולכתוב בלוג חדש עם כותרת אחרת, אולי אפילו עם ניק אחר.

את כותבת אמיתית.
שנה טובה.

תודה על כל שעות הצחוק והבכי שנתת לי. שנה טובה @}

אנונימי

בצער ובכאב, מקבלת את הודעתך על ההפסקה.
בתקוה ובסבלנות, אמתין לחידוש הדף או דף אחר (בבקשה X 3, אולי תוכלי אפילו לכתוב לי איזה הודעה אישית אם את פותחת בלוג חדש עם שם חדש)
מאמינה שכשתסתיים ותעבור לה הסופה הפרטית שלכם, תשובו אלינו מניו אורלינס, תשוטי לך באיזה אגמון רגוע ותמשיכי לכתוב לנו, לפזר עלינו פנינות חום, זכרונות מתוקים, נגיעות של חסד ועוצמות של מעמקים, בשפתך הזו, שאותי מאד מרגשת.

שתהיה שנה חדשה מתוקה, טובה, מחבקת.

עברנו לבית חדש.
רואים מכאן את השמים כל כך טוב.
המים כאן טעימים.
כשיושבים על שפת המים יש שפע חלוקים, מגוון אינסופי של צורות וגוונים של אבנים חלקות וטובות, והמחשבה עולה, כמו החום שלהן:
שמי שגופו נוגע בשפע כזה לא יודע תחושת מחסור. השפע הוא רב ועצום וקדמון, ונוגע בכל חלקת עור בנדיבות גדולה, במשך מתעצל, חלקיקים עגלגלים של זמן. כמו טיפות זמן שמנות שנחתו בהמוניהן סביב סביב לקו המים. כמעט אפשר לשמוע אותן מהמהמות. שפע.

מסימני החורף שמתחיל:
כל זבובי העולם נכנסים הביתה.
הילדים רוצים לינוק יותר.

חורף נעים @}

ברוכה השבה. איזו הפתעה נעימה.
שפע

שימחת אותי לראות אותך במה חדש...

איזה כיף שחזרת לכתוב.
@} @}

איזה כיף שחזרת לכתוב.

מה שהנמרו.

ברוכה השבה! @} @} @}

ובמקרה ראיתי עכשיו שהיום מלאו בדיוק שנתיים לפתיחת הבלוג...

ובמקרה ראיתי עכשיו שהיום מלאו בדיוק שנתיים לפתיחת הבלוג...
יומולדת שמח!

יש!
איך חיכינו יפה בסבלנות? והיה קשה, בחיי. היתה ירידה משמעותית ברמת החיים שלנו כשלא היית פה.
טוב שחזרת.

טוב, כולם כבר כאן, ושיבחו והיללו...
אז גם אני כאן, קוראת.

עכשיו יש נסיעה ארוכה לעבודה כל פעם, וצריך מוסיקה לדרך. חברה (|L| ) שלחה לי קלטות נפלאות של חווה אלברשטיין והנשמות הטהורות. טחנתי אותן עד דק. פתאם הן נשמעות לי כמו קינה כי שמעתי אותן בדיוק בזמן ההסתגלות לכל השינויים הקשים.
טוב אז מחלתי על כבודי והוצאתי את המזוודה של הקלטות מהצבא והתקופה שאחרי. סליחה, קסטות. אלה מעולם לא זכו להיקרא קלטות. יצאו משם כל מיני דברים. אבל שום דבר לא מתאים לנסיעה. הכל מעלה תחושות, התרגשויות דהויות, זה רק מאריך את הנסיעה דברים כאלה.
עכשיו, יש איזה קטע שאולי מישהו יזדהה איתו. הטובה שאנחנו עושים לפול סיימון. לא יודעת איך אצלכם אבל אני שומעת אותו בטוב לב. כאילו, מוסיקה טובה, נו בסדר, לא ,באמת, מי יגיד משהו רע על הזמר הזה וכל השפע שהרעיף עלינו, והיהודיות האמריקאית הקולג'ית שלא ברור למה אבל מחממת את הלב כאילו אנחנו משפחה ונפגשים בליל הסדר כל פעם שהוא, שוב, שר את קודאק כרו-או-אומ ופיפטי וויז טו ליב יור לבר.
הכל נכון, חוץ מבתקליט אחד. שאצלי לפחות התגנב מהדלת האחורית, זחל לאט להכרה ונשאר כזה חצי צלליתי, לא מהחוברות אקורדים לגיטרה של אח שלי שהיו מפוזרות בבית יחד עם דייר סטרייטס ויהודית רביץ. וזה התקליט hearts and bones
ושם בתקליט היפה הזה, חוץ מהשיר שאני יכולה רק איתו לנסוע שעות באוטו, hearts and bones עצמו, שממש מניע את גלגלי המכונית , יש את השיר רנה וג'ורג'יה מגריט עם כלבם אחרי המלחמה. ועל השיר הזה אני רוצה לכתוב.
קודם כל להקדים ולומר שכישראלית שמקשיבה לשירים באנגלית מנערותה, נטבע בי ההרגל לדמיין שאני יודעת את המילים. יוצרים רבים זכו אצלי לשיבושים כל כך עמוקים, אבל בהטעמה כל כך נאה, שרתי איתם בלי שום בעיות. למשל ג'וני מיטשל. מישהו שר איתה יחד את המילים ? למשל בשיר האחרון בתקליט blue, על ההוא המדוכא שהתחתן וקנה לאשתו קופי פרקולטור. מישהו בכלל יודע מה היא אומרת שם? אבל לשיר את זה, אני בטוחה שאוהבי ג'וני מיטשל יכולים.
בקיצור, כך גם עם השיר המיוחד הזה, על מגריט ואשתו והכלב שלהם אחרי המלחמה.
איך שפותח השיר, אני רואה בעיני רוחי את הציור של מגריט שהביא לפול את ההשראה. הוא בחליפה אפורה קשיחה למראה, שלוב זרוע עם אשתו הגבוהה ממנו במעט, לבושה מעיל תכלכל אפור ארוך מאד וכובע, תמירה ודקה וקפדנית למראה, עם פנים רכות ועצובות ותלתלים בודדים מסתירים את עצמות לחייה הגבוהות, פוסעים על שביל בשלכת, ביום סגרירי, ואיתם כלב בהיר וגדול, אולי סטר אירי. מהתיכון אני רואה אותם כך כשהשיר מתנגן.
ומהתיכון שרה עם המילים. ועכשיו בנסיעות הארוכות, אחרי שנים שלא הקשבתי, התעורר לו איזה ניג'ס בראש שתבע לדעת מה בעצם הוא אומר באמת. מה היא רשימת הדברים שהוא מונה, שהם פוגשים כשהם נכנסים לחדר בית המלון בגלות העצובה והנעימה שלהם? דה פנגווינ'ז, דה אוריאו'ז, דה וייטסאט..
התחלתי לחפש באינטרנט ציורים שלו שנקראו כך. הפינגווינים, האוריאו'ז- אולי איזה מוטיב חוזר בציורים של העוגיות האמריקאיות ההן?
והציורים (הדי מבאסים ומכוערים) של מגריט עולים בזה אחר זה על מסך המחשב, ואין זכר לפינגווינים עם ביסקוויטים מכל סוג.
אבל גרוע מזה, אין זכר לציור היפה ההוא, הציור מהשיר, שלהם, אוהבים, בין שתי שורות העצים הגבוהים בשלכת. החיפוש הופך קדחת, אני חייבת למצוא את הציור שהוליד את השיר.
החיפוש מוביל למילות השיר. תודו, (אם אתם ממציאני מילות שירים מקצועיים) שיש משהו מביך בלעמוד פנים מול פנים עם המקור.
והנה ככה זה הולך: (רגע)

נמאס לי לרפרש

אני חושבת שמדובר בשמות של להקות, אגב, ולכן אין להן זכר בציורים של מגריט. חבל, ההשערה שלך היתה הרבה יותר מעניינת

(-; (כרגיל...)

Rene and Georgette Magritte
With their dog after the war
Returned to their hotel suite
And they unlocked the door
Easily losing their evening clothes
They danced by the light of the moon
To the Penguins, the Moonglows
The Orioles, and The Five Satins
The deep forbidden music
They'd been longing for
Rene and Georgette Magritte
With their dog after the war

רגע, יקירתי, את מקדימה את המאוחר....אבל טוב נו, בסדר, אלה באמת שמות להקות, מסתבר כשקוראים את השיר. ואז החיפוש ממשיך אבל אני צריכה לחכות לאחראי על כל מה שקשור למחשב (למשל לעשות קישורים) לכן נתקעתי.
ובפאוזה חגיגית זו אני רוצה להשיב חיבוק גדול לכל מי שנכנסה להגיד שלום למעלה. תודה

האחראי הלך לעשות קניות ליום שישי. זה מזכיר לי משהו שרציתי גם לכתוב כאן לפני כמה זמן.
לפני כמה ימי שישי הוא הודיע "אני הולך למכולת לקנות לשבת. צריך משהו?" אז עניתי " שמן וגפרורים" אז הוא חזר עם שמן וגפרורים!
עכשיו שאני כותבת את זה זה נראה לי גם לא מצחיק וגם לא פייר. אבל יאללה נשאיר.

אוף, מה אני נדחפת עם החוסר יכולת לדחות סיפוקים שלי

סליחה ואת מוזמנת לערוך החוצה את ההתערבות ולהמשיך בסיפור בקצב שלך.

מה פתאם לערוך, אני שמחה על התערבות הלא דוחה סיפוקים שלך. אז הנה, החיפוש הביא לקטע ראיון עם פול סיימון שמדבר בדיוק על זה. ואפשר לשמוע בקישורים שתיים מהלהקות.

The Penguins - http://music.yahoo.com/ar-269685---The-Penguins

The Moonglows - http://search.music.yahoo.com/search/?m ... +moonglows

http://www.ckk.chalmers.se/guitar/simon.solo.html

' Rene and Georgette Magritte With Their Dog After The War' is a song that I like a lot. Personally, I think it's one of my best songs, but to be realistic about it, the people that have heard about Magritte haven't heard about the Penguins, and the Moonglows and The Orioles, and The Five Satins. People who have heard of the Five Satins and the Penguins and the Moonglows probably haven't a clue about who Magritte is, so it's a very small audience that I'm addressing. I'm writing about a surrealist painter, so it's really not a great leap of the imagination to write a surrealist song, the only sort of leap that was erroneous is there, it's to assume that anybody is gonna know what I'm talking about._

מה שהכי חשוב, זה להכנס לקישור ולראות את התמונה. יכול להיות שזו ה תמונה ולא היה ציור כזה מעולם.
בכל אופן, ברוכים הבאים לvery small audience ש - gonna know what he is talking about

מה שהכי חשוב, זה להכנס לקישור ולראות את התמונה. יכול להיות שזו ה תמונה ולא היה ציור כזה מעולם.

קראתי איפשהו שאכן השיר מבוסס על צילום של בני הזוג, לא על תמונה שצייר מגריט.

<קודם מחקתי את מה שכתבתי על הלהקות המוזכרות בשיר כי חשבתי שזה מקלקל אולי את הסיפור>
יעל

תודה חברה!
האחראי על המכולת מסתובב פה מותש קישורים וזעוף פנים וממלמל "שמן וגפרורים..."
ומפזם "רינה וחורחה מגריטה, עם כלבם אפרה לה גר..."
וגם מוסיף עוד פרט חשוב: רנה וגורג'ט גלו במלחמת העולם השניה, והפינגווינ'ז למשל, הוקמו ב1954...
(שאלתי "יש לך עוד מה להוסיף?" והוא אמר יאללה תלחצי הוסף, יש פה די והותר חומר לעוד כמה משפחות לריבים לכל הסופשבוע.)

עכשיו שאני כותבת את זה זה נראה לי גם לא מצחיק וגם לא פייר.

לגבי הלא פייר אני לא בטוחה, אבל לא מצחיק?

אני אישית פרצתי בצחוק, ואז שוב כשתיארת את התגובה שלו למה שכתבת.

התגעגעתי @}

@}
<תגידי, את באה ליריד בסקארבורו?>

_האחראי על המכולת מסתובב פה מותש קישורים וזעוף פנים וממלמל "שמן וגפרורים..."
ומפזם "רינה וחורחה מגריטה, עם כלבם אפרה לה גר..."_
כמה צחקתי.
פשוט יכולתי לראות אותכם בסצינה הזאת.
אוהבת ומתגעגעת מאוד.

<תגידי, את באה ליריד בסקארבורו?>

אצלי הבעיה היא עם תוספות מעבר לרשימה. כל מיני רעיונות יצירתיים, למשל: קרטון של 40 קרמבו. קילו בורקס יבשים. 3 מלבי תעשייתיים שתוקפם פג.

(-:
על ארבעים קרמבו לא הייתי מתלוננת. אבל תודה על התזכורת שככה זה כשיש בעלים מושלמים. הם באים בכל מיני צורות.

איזה כיף שחזרת!

גמני שמחה שחזרת...

קטנה יושבת ומציירת, גדולה מנסה לפתוח מגירה והכסא של קטנה חוסם. היא מנסה יותר חזק. ויותר חזק. אייי! צועקת קטנה. אני ישר מרימה שאגה נו תבקשי סליחה והיא תזוז מה את דוחפת ככה. קטנה קמה מזיזה את הכסא מחכה שגדולה תוציא מהמגירה וחוזרת לשבת וממשיכה לצייר. אני אומרת לה בזעף תסלחי לגדולה שעוד לא למדה איך מבקשים סליחה בנימוס. קטנה לגמרי בתוך הציור אומרת לי לא נכון היא כן למדה. מה את אומרת שהיא לא למדה. אני למדתי והיא למדה. אתם בעצמכם צריכים ללכת לבית ספר ללמוד.

טוב אני מוחקת את כל ההתנצלות המקדימה. כתיבה תראפוייטית אני אקרא לזה מה אכפת לי. בניגוד לכתיבה מרפאה שיש לה ניחוחות חיוביים כאלה. שתים עשרה בצהריים ואני מתה לישון ומצוותת את הקטנה הלאה מפה ונכנסת לשתי שמיכות פוך.
כמעט כבר אני משתכנעת לקול המפייס שאומר זה בסדר מותר לך לא לעשות כלום באמצע היום ומה לדעתך עושים אלה בסופות באמריקה כשיש להם הפוגה פתאם. ואז דפיקות בדלת וצילצול ממושך בפעמון. ארוך. ארוך. מה זה. ממשיך, לא נגמר. אני יורדת בזעם למטה, מי זה מצלצל לי איזה חצי דקה בפעמון ובחוץ עומד חבר שלנו בן שישים ושבע בערך נבוך , נתקע הכפתור האדום של הצילצול ולא חזר לו, וחוזר בדיוק כשאני פותחת את הדלת. אני מלווה אותופנימה ואומרת לו בדיוק הלכתי לישון כוס אוחתק, את הסוף רק בלב, הוא מתיישב עדיין מחוייך במבוכה מהפעמון שהתקיף אותו ככה, ואני אומרת לו מה נשמע בדיוק הקטנה נסעה עם הדודה לבית קפה שפתחו במרכז החדש ההוא אז הלכתי לישון. והוא מתיישב עוד יותר, כבר רגוע יחסית מהפעמון, ואומר אה הייתי שם במסעדה ליד הבית קפה, פתחו שם גם מסעדה. יש שם תפריט מצומצם מאד אבל לפחות כשר. שפתיו מתמתחות בסרקאזם והוא מספר: הגעתי לשם, המקום מצוייד ומקושט, המון ברזלים דקורטיביים על הקירות ועל קיר אחד שלם מסך ענק, ומה משדרים בו? משחקי כדורגל. והיו שם גם אוהדים. בכל פעם שהגשתי את המזלג לפה כמעט נחנקתי מצעקות היששש!!!! מסביבי. לא חשבתי שאבוא לשם עוד פעם. גם כדורגל וגם מקלקלים את הבשר. בפעם השניה עדיין היו משחקי כדורגל אבל הפעם בלי אוהדים. אבל הפעם היו דוסים. ישבו בשקט ולעסו את הבשר הכשר שכיבסו כל כך הרבה פעמים עד שבטוח לא ישאר בו שום טעם. לפחות אצלם יש אין משיחין בשעת הסעודה. מדי פעם הם הציצו בבישנות במשחק כדורגל ומיד חזרו לאכול בשקט. היה שם שולחן אחד של כמה דוסים ולידו שולחן קטן עם עוד כמה. אני בטוח לא חוזר לשם. גם דוסים וגם בשר לא טעים. דווקא פה למטה מגישים קלמרי מצופים בשום, לא רע בכלל. אני בכלל באתי כי התחלתי להכין חצילים וגיליתי שאין לי פרמזן. ברור שבמכולת פה אין פרמזן. במכולת הרחוקה היו אפילו שני סוגים. את השינקיין כבר הינחתי על החצילים עכשיו אני הולך לפזר את הפרמזן. שם היו שני סוגים, בגוש גבינה וב...אה..פרורים. אני אלך לפזר את הפירורים עכשיו. פעם אכלתי חצילים בטחינה, אני מוסיפה בייאוש לשיחה. אה, סלט? הוא אומר בביטול? כן, סלטים מחצילים יש כל מיני. הוא ממשיך לבטל. מה פתאם סלט אני מתרגזת, חצי חציל, חתוך לאורך, עם טחינה ובשר טחון. מעולה. לא סלט. אה, הוא אומר בפייסנות מתנשאת את מתכוונת למאכל האיטלקי הזה שעושים שכבות שכבות. לא, לא לזה, לזה קוראים...אני לא מצליחהלהיזכר וגם הוא לא ופתאם נהייתה אחוות לא זוכרי המילה מוסאקה וכל כך לא התחשק לי להיות באחווה הזאת שיצא לי עשן מהאזניים בנסיונות להיזכר והקאתי עליו בקריאה ניחרת מוסאקה!! וזה לא מוסאקה, מה פתאם. חצי חציל שלם אני אומרת לך. ובתוכו מילוי. עם בשר וטחינה. וזה בכלל יווני מה פתאם איטלקי. בעלי האהוב נכנס ומציע לי שאולי נשב לאכול משהו שהוא מת מרעב ואני קולטת שגם אני מתה מרעב מכל הדיבורים האלה, והחבר קם ואומר בחיוך טוב אני אחזור לחצילים, את השינקיין כבר שמתי עליהם הוא אומר לבעלי בחיוך מתנצל בדרכו אל הדלת. אנחנו מסתערים על המקרר ומוצאים בו שקית עם בורקסים שמישהו הביא אתמול מהמכולת כאן, ואני שמה בטוסטר ובינתיים מחממים שאריות גולש וגם פסטה ואוכלים בעמידה פרוסת לחם עם סלט תפוחי אדמה קר. הגולש חם ואנחנו אוכלים ונשארים רעבים עוד מריקננות הלחם בעמידה עם התפוחי אדמה הקרים ואני נזכרת בבורקס וקמה ורואה שלא הפעלתי את הטוסטר. בא לי לבכות ובעלי האהוב עומד מאחוריי ואומר לי בשקט לא נעים לי להגיד לך אבל זה בורקס אגרול ובורקס בצה. זה דוד מהמכולת בעצמו פותח אותם כל בוקר ודוחף חצי בצה לחצי מהכמות שיש לו. איך הוא עושה את הבורקס אגרול אני אחסוך לך. מה???אני מסתכלת עליו המומה והוא בפנים רציניות אומר לי בחיי. טעמתי את זה. זה בורקס חצי בצה שדוד דוחף בעצמו פנימה. הבטן שלי מתפוצצת לכל הכיוונים בצחוק היסטרי. המחשבה על דוד מהמכולת שלוקח חצי בצה, בצה בלי י', בצה, ומחליק אותה בתנועה הדוחה שהחווה בעלי, לתוך הבורקס הממתין לו פעור כל בוקר, הורסת אותי. אני נקרעת מצחוק אני חושבת עשרים דקות והוא עומד וצוחק ספק מדוד ספק מהצחוק שלי. הוא חוזר לסלון ואני נשארת שם מותקפת עוד מחשבה על דוד ועוד מחשבה על דוד ונקרעת וגועה בצחוק. ובתוך הצחוק אני קולטת כמה הוא נשמע כמו בכי. יא אללה כמה נחשולי בכי מחכים לצאת, כמה יותר שווה להוציא אותם בצחוק. איך בטח השכנים לא יודעים אם זו געיית בכי או צחוק לעזאזל השכנים שייקטמו להם האזניים. געיות מטורפות ממשיכות ואני שומעת אותו מצחקק מהסלון מופתע שאני עוד צוחקת.

גם אני צוחה ובוחקת...

כיף שחזרת לחלוק איתנו דברים @}.

יש! את כאן במה חדש.רק לך חיכיתי.

אתם בעצמכם צריכים ללכת לבית ספר ללמוד.

גם אני צוחה ובוחקת...

וואוו. כל הכבוד לך על הבלוג הזה שלך.
לאחרונה התחלתי בלוג צורה חדשה וכבר הספקתי למחוק אותו ולהחזיר אותו חזרה.
כיף לקרא אותך.

אנונימי

כל כך משמח לקרוא את שיבתך

אני לא מצליחהלהיזכר וגם הוא לא ופתאם נהייתה אחוות לא זוכרי המילה מוסאקה וכל כך לא התחשק לי להיות באחווה הזאת שיצא לי עשן מהאזניים בנסיונות להיזכר והקאתי עליו בקריאה ניחרת מוסאקה!!
איי, נפלא

שמונה ושתי דקות
שפורפרת ענק צהובה של נמלים
שלה נמתחות ושלי נמתחות עד קצה
משני עברי הזגוגית
חיוך
הצהוב מתרחק ובתוך הרחם שלי קול
עבה כמו גזע העץ שהשתין עליו עכשיו כלב ברחוב הריק
מאיים להיוולד למעלה
לוחץ דוחף עולה
נלחץ לנוזל מריר מלוח,
עובר בצוואר וממלא את הראש
אשה עם ראש בלון, גדול ומתנודד, הולכת חזרה הביתה
עומדת מול הדלת הסגורה

בשתי כפות פרושות כמו כשמעל הנרות
תומכת בשתי עיני הבלון המכוער
רדו, רדו, צאו עכשיו
מול הדלת הסגורה
מהר
יוצאות. יוצאות. נדחקות החוצה
הקול דוחק בהן מלמטה ללידת בזק כואבת ורעה
צאו כבר, כולכן.
זהו. די. מי שלא הספיקה אבוד לה. שקט עכשיו.
ידיים מוסרות עיניים נפקחות
ילדה קטנה עומדת בדלת
אומרת אמא

<אין מילים>

((_))

חיבוק חם ועוטף ועצוב

נוסעים לאנשהוא ועוצרים באיזה מקום לקנות משהו במכולת שם. ויש שם גן שעשועים ולידו בית מדרש לילדים, כך כתוב. ואנחנו מתקרבים בסקרנות ועל קיר הבניין כתוב:
מפי עוללים ויונקים למדת עוז
למען צורריך להשבית אויב ומתנקם

ככה, כולה הבנאדם הלך רגע לאיזה מכולת על הדרך.

ובכן, מסתבר שזה תהילים פרק ח' פסוק ג', והנה חלק מהפירוש (פירוש מצודת דוד)
"מפי עוללים ויונקים - מן פי העוללים אשר הם סתומים במעי אמן ובהולדם נפתח פיהם ויונקים תדיר משדי אמן מן הפלא הזה יסדת יסוד מוסד לדעת עוזך כי הוא דבר שאין הטבע מתחייב"
ואהובי לענייני מקורות ממהר להפנות אותי אל העוללים המוזכרים גם בשירת הים. אבל אני אומרת רגע, רגע.
קודם לקלוט ולראות: מן הפלא הזה יסדת את היסוד לידיעת עוזך, כי על עוזך, הטבע לא מתחייב.

אין, אין כמו לכתוב בלוג. באמת. פריבילגיות שחבל על הזמן. נגיד, פתאם מגיעים אליך מסרים "תשמעי, לא הבנתי כלום מהשיר". או "מה זה הסוריאליזם הזה שקפץ עלייך?" או "נדמה לי שהבנתי אבל אני לא בטוחה..."
עכשיו, איזה כותב רציני היה מרשה לעצמו לתת פירושים לכתיבה של עצמו? אבל כותב בלוג הוא לא כותב רציני. הוא כותב בלוג! ולכן מותר לו, הכל.
ובכן, רגנתי זעפתי תמהתי והתעצבנתי, קודם כל מה שיר, זה לא שיר. ואיך לא הבנתם. הרי זה תיאור מדוייק של המציאות. ואז ניגשתי לקרוא את זה על נקי מבחוץ כמה שאפשר והתחלתי לצחוק כי זה נשמע בול, אבל בול כמו השיר של ברברה (לשעבר ברכה, מעידים שוחרי ספרות) מהמערכון של הגשש החיוור, זאת שנוחרת בנגריה. "שתי רכבות נוסעות בעיני..." וכל זה.
אז הנה, מקרא ללא מבין הישר:
הצהוב זה האוטובוס תלמידים.
הנמתחות זה השפתיים כשמחייכים בכוח.
השמונה ושתי דקות זה השתי דקות אחרי שמונה.
הנוזל המנפח ראש זה הדמעות
והילדה שפותחת בלי שמרגישים את הדלת ומסתכלת זאת הילדה הקטנה. הידועה בשמה "הקטנה".
אולי מישהו יגיד לי שהרסתי עם ההסבר. אבל אין לי ברירה כי ברברה הנוחרת לא מניחה לי עם הרכבות שלה.

עבורי לפחות, ההסבר עזר להוציא מתוכי זעקת וואו מעומק הלב

ואייקון של חיבוק עצוב .

תודה על ההסבר. עכשיו גם אני בוכה.
(ליזה ליזה).

חשבתי שלא הבנתי אבל מסתבר שכן. גם חיבוק.

תודה על ההסבר ... כואב.

תודה על השיתוף הכואב, היפה, הנוגע עמוק מאוד

תודה על הפירוש.
עכשיו גם אני הבנתי והתמלאתי דמעות.

.
אוהבת אותך.

יה, איזה כיף לגלות שחזרת. כבר הפסקתי לנסות - כי כל פעם שהייתי בודקת הייתי מתאכזבת. ועכשיו, ממש במקרה זה נפתח לי והשמחה רבה.
ועוד דבר: איך זה שלכל בעלי המכולת קוראים או דוד או ניסים?

אנונימי

שמחה לקוראך, שמחה לתרגום - לא הבנתי בכלל למה התכוונת עד שקראתי אותו.
חיבוקים

איך זה שלכל בעלי המכולת קוראים או דוד או ניסים?
אני מכירה מחקר, מתחום הפסיכולוגיה החברתית, לפיו יש קשר בין שם של אדם למקצוע בו הוא יבחר לעסוק בו. בפרט הם הוכיחו שמספר רופאי השיניים האמריקאים ("דנטיסטס") העונים לשם דניס, עולה משמעותית על כל מספר בעלי השמות הפרטיים האחרים. לא יודעת אם יש בכך להסביר את תופעת ה דוד או ניסים אבל השאלה שלך הזכירה לי את אותו מחקר משעשע.

איזה צחוק. המכולת המדוברת, האיש שפתח אותה לפני שנים רבות? אז קראו לו ניסים (-:

אני חדש אצלך, אבל התאהבתי ממבט ראשון. הסיכוי שאחזור נמוך כי אני דוגם את "הקהילה" בתדירות מאוד נמוכה. אז חשבתי להשאיר לך מזכרת מההסבר שנתת לתרגום של ה... את כבר יודעת. קבלי:
"יש לי שתי רכבות שדוהרות בתוך עיניי (תאונת דרכים קטלנית)
וחושך (הלך הפיוז)
הראש סתום (צריך ניקוי ראש)
יש לי ציפור משוגעת ששרה בתוך גרוני (וואאאיי, וואי וואי וואי Y)
ובסך-הכל, סך הכל - מי אני, מה אני. מה אני, מי אני. מי אני - מה אני, מה?!
מה?!
מה?!"

[ יפה?
מה, ב-ב-בטח יפה. שגעון של..., אחל'ה שיר שבעולם, מה.
רכבווות, סיפורייים עמייאאאת. מה יש לי. מה אין לי - זה לא שיר, זה הצהרת הון גברת קרקר ]

סחתיין עליך, גימל! תודה רבה.
(אני מכירה רק גימל אחד ששולט ככה בגשש. אבל בטח יש עוד כמה אוצרות תרבות כאלה. תדגום חופשי (-: )

שיחות - כבר אני מחייך. אוצר תרבות... פשששש, וואלה.
האמת, הייתי ממש סקרן לראות מה התפתח אז רצתי, שניה לפני המיטה, "לדגום חופשי"..

בואי נראה אם את שולטת גם בכאלה: "Poof..., and he's gone"

לא יודעת מה זה. מה זה?
בעצם אל תגלה. תן עוד רמז.

לקטנה יש חברה שגדולה ממנה בשנתיים. ככה זה בחינוך הביתי כשמפקירים את הילדים לחברה רב גילאית. החברה, ילדה מקסימה, אבל איכשהוא פרועה נורא. מבהילה אותי לפעמים עם כל מיני התנהגויות שגורמות לי לרצות לאטום את הילדה בניילון נצמד כשהיא בסביבה.
הן משחקות בחוץ זמן רב ואז הקטנה באה אלי ושואלת:
אמא אני כוסית?
האזניים שלי צומחות ברגע למימדי ענק ומתחילות לנוע בזעם.
מה מתוקה? אני שואלת כאמא המכילה והנבונה שאני.
היא חושבת עוד קצת ושואלת אחר הרהור ממושך "אתם כוסים? או שרק הכלבה שלנו כוסית? יש אנשים כוסים בישראל? כי ש' אמרה שהכלבה כוסית כי היא שחורה אבל היא במשפחה שלנו אז גם אנחנו כוסים?"

שוב את עושה לי את זה, מחזירה את הצחוק המתגלגל לנשמה