בלוג בעיקר אמא

[נועה_בר*]

_העגבניה המעוכה הכי יפה שראיתם מימיכם, כן?
ברור!
אחחח, אני פשוט לא מצליחה לדמיין את המתיקות הזאת. והכי אני מתה לראות אותך איתה, עם כל האהבה הזאת שנשפכת ממך_

כל מילה

[מיצי_החתולה*]

והכי אני מתה לראות אותך איתה, עם כל האהבה הזאת שנשפכת ממך. נו, אף אחת מכן לא תצטרך לחכות הרבה זמן .

בכלל היה נחמד אם אפשר היה להביא את הממלכה של במביק כולה, על טפה ועל חצרה, למרכז תל אביב, לא? לגמרי.

[במבי_ק*]

אם היה אפשר לבוא עם החצר - בשמחה הייתי דוגמת עוד קצת מהעיר הזאת בינתיים, אתן מוזמנות אלי בכיף...

איזה כיף לך מיצי, להתאהב בעגבניה מעוכה - כל-כך מוכר, כל-כך מרגש, וכל-כך מהחיים האמיתיים

[מיצי_החתולה*]

איזה כיף לך מיצי, להתאהב בעגבניה מעוכה - כל-כך מוכר, כל-כך מרגש, וכל-כך מהחיים האמיתיים ועוד מעט תורך .

[מיצי_החתולה*]

בשבוע שעבר התחילו לעשות עבודות תשתיות בכביש מתחת לבית שלנו. כל השבוע רעש ואבק, אבל אתמול גילינו את היתרון הכנראה-יחיד של העניין: מגרש משחקים מתחת לבית. בינתיים אין שם בורות מפחידים או ברזלים מסוכנים, פשוט קטע כביש תחום משני צדדיו, שאפשר לנסוע עליו באופניים, לשחק כדורגל וכל שיעלה על דעתנו.
היה כיף.

ובטיול קטן לרחוב הסמוך, מצאנו שיח פיטנגו ועץ תות, שניהם עמוסי פרי. קטפנו קטפנו שם עד שעייפנו ועד שהפכנו סגולים. היה טעיממממם.

[מיצי_החתולה*]

בינתיים, מתברר שלהיות אמא לשלושה זה קצת פחות קשה משחשבתי. לפחות כל עוד נשארים בבית. כשיוצאים החומה לבד - זה כבר עניין של מזל .
היום יצאנו לטיול לסניף הדואר - לאסוף את המכונה להכנת חלב סויה שהזמנתי מארה"ב. היינו אחת תינוקת חלבית על אמא במנשא, שני גורים מגודלים, ועגלה כדי שאפשר יהיה להניח בתוכה את הקופסא עם המכונה.

צעדנו לנו עד לדואר, וכמובן שאז גיליתי שצריך לשלם מכס וששכחתי את המספר הסודי של כרטיס האשראי (למשיכת מזומנים מהקיר) ושאין לי כסף מזומן. שוין. סניף הדואר הוא בשד' שאול המלך, אז טיילנו לאורך השדרה לכיוון הבית, עצרנו להפסקת הנקה בין בית אירופה לבית אסיה (נדמה לי), וכל מי שלא ינק מיד החל להתרוצץ ברחבה בין המבנים ולזרוק דברים לתוך המזרקות. נורא מבאס שאסור לזרוק דברים למזרקות, כי זה יכול להעסיק אותם שעות על גבי שעות.

אחר כך המשכנו למרכז וייצמן, שם עצרנו בסופרפארם ועצרנו בחנות בגדים להחליף איזו מתנה וביקרנו בשירותים. זה כבר היה קצת ארוך לילדים. הם התחילו להשתגע. הבכור לא הפסיק (עוד מהבית) לבקש שנקנה משהו. אני מתעצבנת עליו שהוא מבקש כל הזמן (בא לי שתקני לי משחק/אולי תקני לנו חטיף/אמא חם היום בא לי גלידה/שימי לנו כסף במתקן הזה), אבל מצד שני, הוא ילד בעולם מלא פיתויים, בזמן שאני מחזיקה את הארנק וההחלטות של מתי קונים ומתי לא הן שרירותיות לחלוטין מנקודת המבט שלו. ולכן התגובה שלי אליו נעה מ"תפסיק לבקש דברים כל הזמן! לא קונים כלום!" לבין "אני מבינה שקשה לך כבר להיות פה, חמוד, תיכף הולכים הביתה".

לקטנה יש סשנים של בכי מגזים, מה שעושה אותי מאוד עייפה, כי לפעמים אני ערה שעתיים רצוף בלילה, ולא מאוד זמינה לילדים, כי היא בידיים שלי או כי היא ישנה ואני קצת חסרת אנרגיות. התוצאה היא שאני מתייחסת אליהם די מעט וכמעט ולא משחקת איתם. אני לא מרגישה המון נקיפות מצפון (רק קצת), כי צפיתי את זה, אבל זה עדיין מבאס אותי.

חשבתי לקנות להם כמה דברים שקשורים ליצירה. ככה תהיה להם תעסוקה, אני אוכל לבוא לביקורים אקראיים ליד שולחן היצירה, והם לא ישבו יותר מדי על המחשב (זה מוציא אותי מדעתי, אבל כל-כך משרת אותי עכשיו ).

טיול הבוקר שלנו היה כל-כך נעים (למרות שארוך מדי ולכן הם נהיו נודניקום בסוף), שדיברנו על זה שאולי נלך מחר בבוקר לבית אריאלה - לעשות מינוי לספריה, לקפץ קצת ברחבה וכאלה. אבל בצהריים, כשאמי קפצה לביקור וניצלתי את ההזמנות ללכת שוב לדואר - הפעם עם הקוד - הפיצית בכתה חצי דרך, עצרתי להיניק אותה פעמיים, ויצאתי די מותשת ותוהה מה היה קורה אם היו איתי שני גורים בנוסף אליה בטיול הזה. וגם היה חם נורא. נראה כמה נמרצת אחוש בבוקר.

---

בעניין אחר, לגורת החלב יש אדמומית באזור הפות ופריחה כזאת שאמא שלי קוראת לה "חררה", על הפות ובאזור החיכוך של החיתול עם הרגליים המתוקות שלה, ובעל כורחי אני נאלצת לתרגל בלי חיתולים, כי אני מחזיקה אותה בלי חיתול רוב היום שיתאוורר. אין לי מושג אם היא רגישה במיוחד או שזה מין קטע כזה של בנות. לא מבינה בבנות (עדיין. אבל תנו לי כמה חודשים ). בהתחלה לא זיהיתי שום סימן בכלל, אחר כך התחילו לחזור אליי לאט לאט הסימנים, די דומים לאלה שעשה האמצעי (שגם איתו תרגלתי בלי חיתולים, בהתחלה מסיבת אדמומית ופטריות חוזרות באזור החיתול, ואחר כך כי הסימנים היו מאוד ברורים וזה היה די קל. אבל לבנים נהיית זקפה כמעט תמיד לפני שהם עושים פיפי. לבנות, ובכן, לא. אתם יודעים כמה פעמים השתינו לי היום על החצאית?). כך פשפשנו לנו בכיור, ובקערה כתומה אחת, ותיכף נתחיל עם החיתולים הר"פ ואני מקווה שהאדמומית תיעלם לבלי שוב.

הגורית הקטנה חמודה ביותר, והולכת ומחמידה עוד מדי יום. האחים שלה מתחרים מי ירגיע אותה בכל פעם שהיא בוכה, ומתעקשים לבחור לה את הבגדים בעצמם (אני לא בוחרת אותם מספיק ורודים לטעמם). איזה כיף לה שיש לה שני אחים גדולים (כשהייתי ילדה תמיד רציתי אח בכור שאוכל להתחיל עם החברים שלו, במקום אח שצעיר ממני בחמש שנים וחצי. זה כמובן לא מנע ממנו להתחיל עם החברות שלי ).

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

יפה לך

עצרנו להפסקת הנקה בין בית אירופה לבית אסיה (נדמה לי), וכל מי שלא ינק מיד החל להתרוצץ ברחבה בין המבנים ולזרוק דברים לתוך המזרקות


אבל לבנים נהיית זקפה כמעט תמיד לפני שהם עושים פיפי. לבנות, ובכן, לא. אתם יודעים כמה פעמים השתינו לי היום על החצאית?).
מצד שני, לבנות לא צריך לכוון בצורה מושלמת... לשני כיוונים שונים..

[מיצי_החתולה*]

טוב, יש לה גזים. היא בוכה ומסכנה, ואני לא ישנה ומסכנה . הלכתי לאילת מטוטלת. אני קצת לא מאמינה שעשיתי את זה (מרגיש לי וודו, אבל אני יכולה לחשוב על ארבע נשים שאני מכירה באופן אישי שהיו אצלה ואומרות שהיא עשתה נפלאות), אבל עשיתי. ובינתיים לא עזר כהוא זה. הורדתי בהוראתה מיליון מאכלים מהתפריט, נשארתי עם קומץ ירקות שמותר לי לאכול (ובלי עגבניה ובלי בצל), והז'וז'ט (בשורוק ובמבטא צרפתי בבקשה) הקטנה עודנה מצווחת. אני אתן לזה עוד שבוע. קיוויתי להיות מומרת של שיטת המטוטלת.

יש לה ריח חמים של חלב ושל זיעת חלב מתוקה-מתוקה (גם אני כבר בטח מריחה ככה. איזה כיף זה שיש תינוקת יונקת וגם אמא יכולה להדיף קצת ניחוחות כאלה מתוקים), שאני יכולה להסניף לנצח. יש לה עינים אפורות כהות עם ברק כחול, ודלקת כמעט-מתמדת בעין שמאל (צינורית דמעות סתומה, נראה לי), וקצת חצ'קונים על הפנים. יש לה גומה בלחי השמאלית, לחיים עגולות ומתוקות, פה קטן וסנטר עוד יותר קטן. תקשיבו, היא מהממת ביופיה. אני יכולה להתבונן בה שעות. אני מתה שהיא תגדל קצת ואני אוכל להכיר אותה.

הבכור ממשיך להפגין אבהות מחממת-לב, בכל פעם שהיא בוכה הוא מחווה את דעתו - "אמא, קטנה רוצה ציצי/היא עייפה". קיבלנו טרמפולינה (נו, הכסאות האלה של התינוקים. למה קוראים להם טרמפולינה, נשגב מבינתי), ואני מניחה אותה שם לפעמים כשאני הולכת לשירותים או למקלחת, ואם היא משמיעה איזה קרעכץ של חוסר שביעות רצון לפני שאני מספיקה לחזור, הוא מנדנד אותה בטרמפולינה או מדבר אליה, והיא מיד נרגעת.

האמצעי מכרכר סביבה ללא הרף גם הוא, אבל אני לא יודעת עד כמה זה אותנטי, ועד כמה זה איזה ביטוי למצוקה שלו על נוכחותה החדשה בחיינו. הוא נצמד אליה וחוזר על שמה שוב ושוב בטון המתוק שבו אמורים לדבר לתינוקות, רוצה כל הזמן לגעת בה, פולש למרחב שלה (מצמיד את פניו לפניה, נניח).

הזוגי מטפל בי במסירות, מתפעל את הבית ואת הילדים ומאכיל אותי.

אני עייפה, עייפה, עייפה. אבל טוב לי. כלומר, שלא תבינו לא נכון, לא מאוד קל לי. קשה ומעייף, הגדולים לא מקבלים מספיק תשומת לב, אני לא מקבלת מספיק שעות שינה (בלשון המעטה), אבל בתוך כל זה,רוב הזמן אני בטוב (בינתיים היה לי רק משבר אחד, ואני אפילו לא זוכרת אותו עכשיו. רק זוכרת שבכיתי).

[אמאעדי*]

אני עייפה, עייפה, עייפה. אבל טוב לי. כלומר, שלא תבינו לא נכון, לא מאוד קל לי. קשה ומעייף, הגדולים לא מקבלים מספיק תשומת לב, אני לא מקבלת מספיק שעות שינה (בלשון המעטה), אבל בתוך כל זה,רוב הזמן אני בטוב

מזדהה עם כל מילה הסטייט אוב מיינד כל כך חשוב לעניין הזה של להרגיש טוב, הוא זה שמכריע. בדיוק יצא לי במרגיעון "האושר אינו תלוי בדבר, רק בנכונות לאושר" וזה בדיוק זה.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

הגדולים לא מקבלים מספיק תשומת לב,
יש להם אחד את השני. זה לא אמא, אבל זה המון!

[מיצי_החתולה*]

מזדהה עם כל מילה היי, איזה כיף שאת מבינה אותי .



יש להם אחד את השני. זה לא אמא, אבל זה המון! מה שנכון נכון.

[אלודאה_בלבן*]

הו, יקירתי...
לעגבניה ולגדולים, וכמובן שגם לאמא הגיבורה (יוצאת לחצי יום מהבית עם שלושה?? את נורמלית??)

[מיצי_החתולה*]

האמת שהרבה קורה, אבל אין לי אנרגיות לכתוב. ועד שמתפנות לי קצת אנרגיות במקביל עם זמן פנוי, אני לרוב מנצלת אותן לדברים אחרים.
הז'וז' מתוקה עד אין קץ. היא הולכת ונעשית "ברורה", כמו שאומרים על תינוקות (וצודקים), היא מחייכת בחמידות גדולה. נטשתי את דיאטת המטוטלת כעבור שבועיים מפאת חוסר תוצאות, ולכבוד כך, לאט לאט הלכו ושככו היבבות המלוות בהתקפלויות וגניחות מאמץ שפורשו אצלנו ככאבי בטן. האם זה אומר שבשום שלב לא היו אלה גזים? כי לא שמעתי על גזים שמופעים בשבוע השני לחיים ונעלמים מאליהם לפני גיל שלושה חודשים .

בכל מקרה, בימים האחרונים מסתמנת שגרה ראשונה בחיי של הז'וז'. היא מתחילה להיות עייפה בשש, ועד שמונה וחצי נרדמת לשנת לילה - יחסית יותר ארוכה ועמוקה, של כשלוש שעות. בלילה היא מתעוררת רק לינוק (ושתינו נרדמות תוך כדי הנקה ויניקה), לא כדי לבכות ולצעוק. בסביבות חמש-שש היא מתעוררת כי יש לה קקי. אם יש לנו מזל, היא מוציאה, מחליפות חיתול וחוזרות לישון. לרוב יש פחות מזל , ואז היא חצי-ישנה חצי משמיעה צלילי מאמץ ופה ושם יונקת, תוך כדי שהיה עליי, ואני מתנמנמת ומקווה שזה תיכף יעבור.

בסוף אני מתייאשת, מבינה ששינה לא תצא לי מזה, ואנחנו קמות (זה יוצא לרוב שש-שש וחצי). אני משתדלת שיהיה לי משהו מתוכנן לבוקר עם הגדולים - או שנפגשים עם חברים בבית או מחוצה לו, או סתם סיבוב לגן השעשועים הסמוך. מטלות הבוקר הקבועות שלי (ארוחת בוקר לכולנו, לסדר את המטבח, כביסה אם יש - ולרוב יש, לפעמים טאטוא של הבית), שלפני הלידה ארכו גג שעה, משאירות אותי עם הלשון בחוץ כשהן נעשות בין הנקה להרדמה להרגעה להתיחחסות לגדולים. ואם צריך גם לבשל משהו, הן נגמרות בצהריים .

כבר יומיים שז'וז'ט ישנה גם שנת צהריים ארוכה (עכשיו, למשל, היא ישנה כבר יותר משעתיים!), והיא אפילו מסכימה לישון אותה - ביומיים האלה לפחות - במיטה ולא עליי (כי עד עשר-אחת עשרה בבוקר לא יעלה על הדעת לישון לא-על-אמא). זה מאוד משחרר.

היא לא נרדמת בקלות, וההרדמה כרוכה לרוב במנשא, צעידות וטלטולים (מספרים לי שיש ילדים שנרדמים על הציצי. השלושה שלי לא שמעו על זה), וחלק מהזמן גם בבכי .

לא ייאמן, שעבר רק חודש וחצי מאז שיש לי בת, וכבר נמאס לי מהצבע הוורוד. כלומר, תקשיבו, אני אוהבת ורוד (ורוד עז לסוגיו השונים, לא ורוד בייבי), אבל כל הסובבים אותי מצאו לנכון לקנות או לתת לז'וז'ט בגדים ורודים. מה רע בסגול? ירוק? אדום? כתום? אין צבעים אחרים בעולם?

[מיצי_החתולה*]

סאגת החינוך-ביתי-מצוקה-חברתית-גן נמשכת:
לא מזמן פגשתי אמא של שני ילדים שפוקדים את ביה"ס הדמוקרטי קהילה. בעקבות השיחה איתה, הלכתי לערב הורים מתעניינים, והחלטתי שהשד לא נורא כל כך.
מכיוון שהרגשתי שאין התקדמות בזירת בית החינוך הדיאלוגי, החלטתי לרשום לשם לפחות את הבכור.
אבל אז הזוגי הראה לי, שאם נצטמצם אמנם נוכל לשלוח אותו לגן של בית הספר הדמוקרטי, אבל מצד שני, אם ניסע לים, לא נוכל לקנות לו ארטיק. ואם נצטרך פתאום טיפול שיניים, לא עלינו, ניאלץ להוציא אותו מהגן .

אז בואו לא נדבר על הקריזה שיש לי מזה שאנחנו כל הזמן צריכים לחשוב על כסף ולהיזהר עם הכסף (בעיקר כי יש לנו משכנתא מאוד גדולה. מצד שני, היא גם מאוד קצרה ותיגמר בעוד שלוש וחצי שנים, ואנחנו מעדיפים להילחץ עכשיו ולגמור עם זה). טוב, בואו כן נדבר על זה: בית הספר עולה 1500ש"ח לחודש. אולי בשנה הבאה הוא יעלה טיפה פחות: 1300 בערך. יש לנו שני ילדים בגיל מתאים. בעוד חמש שנים בובט תגדל, ותהיה גם היא בגיל המתאים. כלומר, שבהתחלה נשלם שכ"ל שהוא כמו משכנתא, ובהמשך שכ"ל שהוא כמו משכורת. ואנחנו בהחלט נעשה את זה, אם יהיה לנו את הכסף ואם נחליט להפסיק לחנך בבית, ועדיין, זה מטורף.

אחרי התלבטויות ולבטים, צעקות ועצבים וים של דמעות, החלטתי לרשום את הילדים לגן עיריה. שלפחות נדע ששנה הבאה תהיה בסדר מבחינה חברתית. הלכתי לי למשרד הרישום בחיל ורעדה, רק כדי לגלות שהגן הסמוך לביתנו (והנחשב מאוד מאוד) כבר מלא עד אפס מקום עם רשימת המתנה, והציגו את זה בפניי כאילו אין סיכוי שבכורי ייכנס לשם. אז צריך לראות איזו חלופה יציעו לנו.

בינתיים, שלשום נפגשנו עם חברים בפארק, ובמקרה הזדמן לנו לפגוש שתי משפחות חינוך ביתי חדשות (כלומר, הן ותיקות בחינוך ביתי, אבל הן חדשות לנו) ולא יותר מדי רחוקות, מה שגרם לי לחזור הביתה מלאת תקווה בקשר לחינוך הביתי (כי גם אם גן העיריה יהיה נפלא ונהדר, הוא לא יפתור את עניין בית הספר. וכאן אני גם לא בוויכוח עם הזוגי, שחושב שגן ילדים זה אחלה, אבל כיתה א 'היא לא שוס גדול. וגם לא כל הכיתות שאחריה).

בקיצור, מצבי היום לא מאוד שונה משהיה כשפתחתי את הבלוג הזה (לא מדויק, בעצם. חל שיפור משמעותי במצב החברתי, גם אם לא מספק עבור החיות החברתיות שהם שני בניי), ואחרי שיחה עם אמא נוספת בחינוך ביתי, שיש לה ילד בגיל של בכורי ובת בת 10, אני מתחילה להבין שכנראה שהייסורים האלה הם מנת חלקן הקבועה של אמהות בחינוך הביתי: אם נשלח למוסד חינוכי, נרגיש שאנו עושות עוול לילדינו כי אנחנו בכלל מאמינות בכך שמקומו של הילד הוא בבית, ואם נשאיר בבית, נרגיש שאנחנו עושות להם עוול בכך שאנו מונעות מהם חברה.

אבל אני חושבת ששוב נרגעתי כשבחנתי את מניעי, הבנתי שאני עושה הכי טוב שאני מבינה עבורם, והזכרתי לעצמי שגן זו לא חתונה קתולית, ושאם הם לא יאהבו אפשר תמיד להוציא. וגם אם אני לא אוהב, כמובן.

[מיצי_החתולה*]

ספטמבר

בספטמבר אני אחזור לבשל.
בספטמבר הקטנה כבר תהיה בת ארבעה חודשים ויהיה לה סדר יום (כבר עכשיו יש ניצנים).
בספטמבר אני אוכל להתחיל ללכת או לרוץ או לעשות איזו פעילות גופנית (כי הקטנה כבר תהיה בת ארבעה חודשים ועם סדר יום צפוי, ואני אוכל לעזוב אותה לאיזו שעה בערב).
בספטמבר הקטנה תהיה כבר מספיק גדולה ועם סדר יום, ואני אוכל להקדיש יותר תשומת לב לגדולים (ולחזור להגביל בצורה משמעותית יותר את תצרוכת המחשב והטלוויזה שלהם).
בספטמבר אולי נחזור לעשות ביחד כלמיני דברים של יצירה.
בספטמבר מזג האוויר יתקרר מעט ואולי לא אחזור מיציאה עם שלושתם במצב צבירה נוזלי.

מסכן ספטמבר, כמה ציפיות יש לי ממנו .

[מיצי_החתולה*]

תגידו, למה כל-כך קשה להתחיל את החיים? אני אמא לשלושה ילדים, יש לי קצת נסיון בקטנטנים שמתחילים לחיות. אני גם מכירה עוד ילדים של חברות שלי. הייתי מצפה שהחיים יארגנו לתינוקות נחיתה רכה יותר בתוכם. למה חודשי החיים הראשונים צריכים להיות לווים בכל-כך הרבה בכי (שמתברר שיש לו גם "עלות" פיזיולוגית), התמודדות עם גזים, קשיי שינה, קשיי הירדמות?

אני תוהה אם אולי לנו זה יותר קשה מלהם. ואני לא מדברת כרגע על הקושי (הקיים, כמובן) שלי להיות זו שמרגיעה ומרדימה ומטפלת, אלא על זה שאולי לנו נראה שקשה להם ונורא קשה לנו עם זה, יותר מלהם? לא בטוחה אם אני מדברת בהגיון או סתם מלהגת. יש בנו הרי קושי נוראי להתמודד עם הכי, בעיקר של תינוק. ישר עושים הכל כדי להפסיק אותו.

הגורה שלי מסתמנת כהולכת בעקבות בני האמצעי, ולא בעקבות הבכור, בכל הקשור לשינה. האמצעי בילה עליי, פיזית, את שלושת או ארבעת החודשים הראשונים לחייו, כולל כל השינות, ביום ובלילה, ונזקק לתנועה חזקה כדי להירדם (קפיצות על כדור הפיזיו). אצל פיצית, לשמחתי, המצב טוב יותר: היא צריכה לבלות עליי רק שני שליש מהיום, ורק שליש מהלילה. אפשר להניח אותה, לרוב, בין השעה 11 בבוקר לשעה חמש אחה"צ, עם יוצאי דופן כמובן .

היא מתחילה את שנת הלילה שלה בשמונה וחצי בערב בערך, אבל היא מתחילה להיות עייפה ועצבנית כבר בסביבות שש. השעות שבין שש לשמונה וחצי, מתאפיינות בחוסר מנוחה שמלווה בצרחות אימה ושלל נסיונות שלי להרגיע (מהציצי למנשא לכתף לאמה לאבא שלה, וחוזר חלילה). חשבתי לעצמי שאולי אנחנו מפספסים את שעת השינה שלה ולכן נהיה לה קשה. אבל היום הילדים היו עם אביהם בים ואני הייתי לבד בבית, היה לי את כל הזמן שבעולם להיות הכי קשובה אליה, ועדיין בילינו את השעות האלה בבילוי האופייני שתיארתי, מה שהביא אותי לכל התהיות שהעליתי בתחילת הפוסט הזה. למה? למה כל כך קשה לה? מה זה כל הבכי הזה?

[נועה_בר*]

קשה להגיד.. אנסה בדוא"ל
לא בטוחה אם אני מדברת בהגיון או סתם מלהגת.
אין סתם!

[מיצי_החתולה*]

_לא בטוחה אם אני מדברת בהגיון או סתם מלהגת.
אין סתם!_ תודה מותק . התכוונתי בעצם שאני לא בטוחה אם אני ברורה. אני חושבת שהשלב הזה, בילד השלישי, הוא קל יותר כי הכי ברור לך שעוד מעט זה יעבור. אבל אני לא מבינה למה? אני חושבת גם שכשאת יודעת למה התינוקת שלך בוכה את מרגישה יותר בשליטה, אפילו אם את לא יכולה לעשות כלום כדי להקל עליה. ואני לא רגילה לא לדעת למה. ספרי ההדרכה לתינוקות מדברים על אי-שקט ועצבנות בשעות הערב (היום חברה אמרה לי שיש לי תינוקת שמתנהגת "לפי הספר" ), אז אני יודעת שהיא "נורמלית", אבל עדיין לא ברור לי העניין. בשביל מה זה טוב? ואם זה לא טוב, מה התקלקל והביא לזה?

[בשמת_א*]

היא לא נרדמת בקלות, וההרדמה כרוכה לרוב במנשא, צעידות וטלטולים (מספרים לי שיש ילדים שנרדמים על הציצי. השלושה שלי לא שמעו על זה
ככה גם היה השני שלי. לקום משמירת הריון, אחרי ששכבתי תשעה חודשים ולא יכולתי ללכת במובן המילולי ביותר, ולעשות כל ערב צעדת מרתון-תוך-טפיחות-נענועים-ושירה-עם השיר היחיד שהרגיע אותו, גרם לי לחשוב על כל האמהות האלה שמתלוננות שהתינוק שלהן נרדם רק בהנקה.
אני חושבת שלקח לי שנה וחצי "להרגיל אותו" להירדם בהנקה. אח, לנוח...

אבל עדיין לא ברור לי העניין. בשביל מה זה טוב? ואם זה לא טוב, מה התקלקל והביא לזה?
לא ברור אם התקלקל משהו, אבל תרשי לי לתת לך רעיון:
כל העולם שלנו לא מתאים להם. בכלל לא מתאים להם.
הם מגיעים לעולם שלנו, והכל מלא דברים ממש לא טובים: למה בגדים? זה מציק. חשמל? מזמזם להם את המוח ומשבש להם את המגנטיות הטבעית. זיהום אוויר. חומרים שעוברים בהנקה ולא אמורים להיות שם. טלפונים. רעלים שהבית פולט (הכי מרעיל להיות בבית )-: ). וזאת רק רשימה חלקית )-:
היא נולדה לחיות בתוך ג'ונגל קסום, עירומה על אמא עירומה, להתרחץ בנחל על אמא, לשמוע זמרת ציפורים ובלילה רק קולות של חיות הלילה פה ושם, להרגיש את אור הירח על אורה, וביום את השמש דרך העצים, ולהיות מוקפת בפעילות שבטית וצחוק רגוע בתוך אוויר נקי ואוכל שמותאם לכל בני השבט. ומה היא מקבלת? פחחחח. עיר שלא נזכיר את שמה...

[מיצי_החתולה*]

אני חושבת שלקח לי שנה וחצי "להרגיל אותו" להירדם בהנקה. אח, לנוח... .
גרם לי לחשוב על כל האמהות האלה שמתלוננות שהתינוק שלהן נרדם רק בהנקה. אצלי כל הילדים הפסיקו להירדם בהנקה בגיל חודש ופחות (הקטנה עוד יכולה להירדם פה ושם בהנקה, אבל לא הרבה וזה לוקח הרבה יותר זמן מאשר במנשא). בחצי השנה הראשונה, בה ממילא הצמידות לאמא גבוהה, זה נראה לי רק חסרון שלא נרדמים בהנקה.
זה מזכיר לי שפעם, כשבכורנו היה יחיד ובן שנה בערך, ביקרנו משפחה של הזוגי בקיבוץ. לאחת מקרובותיו היה תינוק בן שלושה חודשים. הוא ינק, היה עליה, ומתישהו כשהחל להתפתל הויא אמרה: הוא רוצה לישון. היא נתנה לו מוצץ, ערסלה אותו בזרועותיה וטלטלה אותו תוך כדי שהיא ממשיכה לשוחח עמנו, וכעבור דקתיים הוא פשוט נרדם . הזוגי ואני לא האמנו בכלל שיש תינוקות כאלה.

היא נולדה לחיות בתוך ג'ונגל קסום, עירומה על אמא עירומה, להתרחץ בנחל על אמא, לשמוע זמרת ציפורים ובלילה רק קולות של חיות הלילה פה ושם, להרגיש את אור הירח על אורה, וביום את השמש דרך העצים, ולהיות מוקפת בפעילות שבטית וצחוק רגוע בתוך אוויר נקי ואוכל שמותאם לכל בני השבט. את כל כך צודקת.

אתמול, אגב, עשיתי לה מסאז' ואמבטיה בחמש וחצי אחה"צ,והיה הערב הכי שקט מזה זמן רב. אני אשתדל להקפיד על זה, ונראה אם אמש היה מקרי או שלמסאז' ולאמבט היו יד בדבר.

[אמאעדי*]

אתמול, אגב, עשיתי לה מסאז' ואמבטיה בחמש וחצי אחה"צ,והיה הערב הכי שקט מזה זמן רב.

איזה כיף לשמוע!

[ביחד_כל_הזמן*]

מסכן ספטמבר, כמה ציפיות יש לי ממנו(-:

למה? למה כל כך קשה לה? מה זה כל הבכי הזה?
לדעתי זה עניין גם של אופי, טמפרמנט, רגישויות שונות.
גם אצלי היה מצב דומה - עם ילדה אחת (האמצעית).
עם הילדה השניה (הצעירה יותר) היה בדיוק ההיפך - רגועה ונינוחה להפליא, מאוד אהבה להיות במנשא. איתה אכלתי גם הכל - והיא לא סבלה מכאבי בטן וגזים.
ההבדל בין שתי האחיות נשאר כפי שהיה מן ההתחלה - האחות הצעירה מתמודדת עם החיים יותר בקלות (מגיבה לכאב/פציעה באופן אחר, רגוע יותר, היא צוחקת הרבה, מקרינה הרבה טוב לב).
את שתי הבנות הינקתי לתקופה ארוכה. הבת האמצעית ישבה עליי בעיקר בשביל ציצי, לי היה חסר המגע איתה ללא ציצי (רק בימים שהיתה חולה התמסרה לחיבוק ממושך מאוד) והבת הצעירה התמסרה לחיבוקים שלי בכיף.
את הבת האמצעית הנקתי, נשאתי במנשא ועל הידיים, הענקתי תשומת לב מלאה (כך גם עם הבכור) - והיא לא היתה רגועה כמו אחיה ואחותה. היא בכתה בהיסטריה מאנשים (שכנים, אבות של חברים) שהסתכלו עליה + חוותה תקופה ממושכת יותר של פחדים שונים ועם השנים היא נעשית מאוזנת יותר.

ההמלצה שלי - לקבל את בתך כפי שהיא בלי שיפוטיות וכעס עליה או עלייך.
בנוסף, אני סבורה שמערכת העיכול (קיבה, מעיים) של תינוקות מאוד רגישה. אני חושבת שתינוקות מרגישים את הכאב במלואו, הם לא יכולים להרגיע את עצמם כמונו במחשבות, ייתכן שהם ממש חשים את הכאב, וייתכן שהכאב גם מרגיז אותם או גם יוצר מצב של פחד והבכי הוא סוג של תקשורת - מישהו מגיב אליו.

האם ניסית להיות איתה בחוץ בשעות של הבכי? - הילדים שלי מאוד אהבו להיות בחוץ כבר מגיל חודשיים, להרגיש את האוויר, להתבונן קצת מסביב.

[מיצי_החתולה*]

הי ביחד כל הזמן, תודה על תגובתך.
ההמלצה שלי - לקבל את בתך כפי שהיא בלי שיפוטיות וכעס עליה או עלייך. אין בי שום כעס או שיפוטיות (זה נשמע כאילו כן?), רק צער על הסבל שלה, ועל סבלם של תינוקות רכים באשר הם. אני עושה ככל שביכולתי להקל עליה בינתיים, ולמזלי אני כבר אמא לשניים גדולים יותר, ולכן יודעת שזה בסופו של דבר עובר מהר מאוד.

האם ניסית להיות איתה בחוץ בשעות של הבכי?האמת היא שלא - אלה בדיוק שעות של בית - שיבה הביתה מאיזשהו בחוץ אם היה, מנוחה קלה, מקלחת, ארוחת ערב והתארגנות לשינה של הגדולים. בעצם קבלי תיקון - יצא לנו פעם או פעמיים לצאת לסיבוב קטן כי היינו צריכים לקנות כמה דברים - הבחוץ לא עשה לה את זה. לעומת זאת (אמאעדי, שימי לב), גם היום היא היתה רגועה יותר אחרי מסאז' ואמבטיה (אתמול חזרנו הביתה מאוחר, המסאז' התפספס, האמבטיה היתה מאוחרת והיא לא היתה רגועה במיוחד), ואנחנו נמשיך לנסות ולהקפיד על זה ככל הניתן, ולראות האם שם טמון הפתרון.

[מיצי_החתולה*]

נכון שזה מגוחך שבמקום ללכת לישון אני צופה בכוכב נולד?
<מיצי בווידוי קורע לב>

[אמאעדי*]

גם אני צופה בעין אחת ומקשיבה בשתי אוזניי. בידי האחרת מעדכנת את האתר שלי וקוראת אותך. חדשות מעולות, כנראה שנמצאה הדרך לעזור לה (לפחות בשלב זה )

[מיצי_החתולה*]

כן, זה ממש עוזר. תודה על העצה המצוינת.

[מיצי_החתולה*]

הז'וז' כבר בת 3 חודשים. שלושה חודשים ותשעה ימים, למעשה. אוגוסט מתקרב לקיצו, וזו הפעם הראשונה שבה יש לזה משמעות מבחינתנו, כי הבנים יתחילו לפקוד גן בחודש ספטמבר.

במבט לאחור, היה יותר קל משחששתי שיהיה, החודשים הראשונים. לא שהיה קל, כן, אבל ציפיתי לקשיים רבים יותר. התחלתי לחוש את הקושי באופן משמעותי יותר דווקא בשבועות האחרונים - העייפות המצטברת, הטיפול בקטנטונת ובשניים הגדולים יותר, החלו לתת את אותותיהם. זה התבטא בעיקר כלפי הגדולים, שלא היתה לי הרבה סבלנות אליהם. הם דווקא הגיבו באורך רוח יחסי. ביקשתי מהסבתות שיקדישו כל אחת מהן בוקר או אחה"צ קבועים לשהות עם הגדולים. בשילוב עם יומיים בהם יש לנו מפגשים, ועוד יום שבו אני דואגת לעצמי לתכניות, אנחנו מעבירים את הימים בנעימים.

[מיצי_החתולה*]

כבר כמה זמן, שמטריד אותי חדר השינה שלנו. מאז שחזרנו לפה, אנחנו ישנים על מזרן זוגי ושני מזרני יחיד שתופסים פחות-או-יותר את כל החדר. הילדים אוהבים מאד לקפוץ ולשחק על המזרנים, לבד ועם חברים, וזה התחיל להימאס עליי קצת. האמצעי החל לשתות ליטר מים לפני השינה ויש לנו פספוס כמעט בכל לילה, וגם זה די נמאס עליי (אם אנחנו לא מחליפים בלילה, אנחנו צריכים לישון עם הריח. לא נעים).
הגדול רוצה לעבור לחדר משל עצמו כבר הרבה זמן, אבל לא לבד, רק עם אחיו. ואחיו נוטה לרצות לישון איתנו.
החלטנו לקנות מיטת קומותיים, ולנסות לארגן להם חדר שינה משל עצמם. אם לא יילך, יחזרו אלינו - אבל במיטת הקומותיים.

היום בבוקר הזוגי הרכיב את המיטה (משומשת, קנינו אתמול), והחלפנו חדרים: חדר השינה, שהיה כולו מזרנים, הפך לחדר הילדים, וחדר המשחקים, שהוא קטנטן, הפך לחדר השינה שלנו. זה נשמע פשוט כשאני כותבת את זה, אבל זה לקח בערך יום שלם . העברנו את ארונות הבגדים מקצה אחד של החדר לשני, ולכן היינו צריכים לרוקן אותם (כלומר הייתי צריכה), ואז למלא אותם שוב. העברנו את כל החפצים מחדר המשחקים, טאטאנו ושטפנו את שני החדרים, ובין לבין אכלנו, אירחנו את ילדי השכנים, טיפלנו בקטנה, הזוגי לקח את הילדים לים, האכלנו, ובסוף - סוף סוף - הרדמנו.

זרקו ניחוש איפה הילדים ישנים? במיטתנו כמובן . אבל סיכמנו שנעביר אותם אחרי שיירדמו. נראה אם יהיו לנו אורחים בלילה.

---

השבוע יצאתי לשני דייטים: ברביעי בערב, אחרי שהינקתי והרדמתי את תמר, יצאתי לדייט 1X1 עם בכורי. היה כל-כך כיף! שתינו אייס שוקו בארומה (הוא שתה), אחר כך הלכנו ברגל עד לגן שלו, כדי שיראה אותו. אני מנסה לחבב עליו את הרעיון, ולהמחיש לו, בהתחשב בעובדה שאוטוטו הגן מתחיל. יש לו טיעונים נגד הגן: יש גן ביום שישי, וביום שישי אבא לא עובד והוא צריך להיות איתו. הוא רוצה להיות איתי ועם אחיו, ואיך יוכל אם יהיה בגן? הבטחתי לו שלא יילך לגן אם לא יהנה, ושאחרי תקופת נסיון של חודש נחליט מה עושים.
דיברנו, צחקנו, נדנדתי אותו בנדנדה שבגן הציבורי שליד הגן. היה נפלא להיות רק שנינו, להיות קשובה רק לילד אחד, לכל פיפס שלו. להביט בו מטפס על עץ, ללכת איתו יד ביד.

ביום חמישי חזרתי על החוויה עם האמצעי. אכלנו גלידה, עלינו וירדנו במדרגות הנעות, והוא חזר הביתה על הכתפיים של אמא .היה נפלא באותה המידה. הבטחתי לעצמי לנסות לעשות את זה יותר, מפגשים בשניים. אפילו רק שעה בשבוע-שבועיים, והיא כל-כך משמעותית. במיוחד עכשיו, כשחלק גדול ממשאבי מוקדש לקטנה.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

זרקו ניחוש איפה הילדים ישנים? במיטתנו כמובן

נשמע באמת כייף הדייטים האלה.

[מיצי_החתולה*]

הילדים שלי וילדי השכנים משחקים מלחמה (במילעיל). זה לא שהגברברים הקטנים שלי לא משחקים מלחמה כבר איזה שנתיים ברציפות, אבל אני חושבת שזו הפעם הראשונה שמתחולל בחדר הסמוך משחק מלחמה שהוא בלי עזרים כמו בובות או לפחות סיפור דמיוני. יש שם שתי קבוצות, והן נלחמות. בצווחות גיל והנאה, אמנם, אבל יש שם בפירוש מלחמה, חפצים מתעופפים באוויר, יש מגינים וביצורים, ואני עוברת ליד הדלת באגביות כל כמה דקות לראות שהם לא מגזימים.

אני חייבת להודות שקשה לי עם קולות הנפץ והדברים הניטחים. אני נאבקת בדחף שלי לומר להם להפסיק מיד. מתישהו מישהו בטח יחטוף מכה ויבכה, ואז זה ייפסק בעצמו. בינתיים אני נותנת להם להנות.

[מיצי_החתולה*]

היום הייתי עם בכור בגן שלו, לפגישה עם הגננת. סיפרתי לה שהוא לא מכיר מסגרות, ולכן יתכן שייקח לומן להתרגל, ואולי הוא יזדקק ליותר נוכחות שלנו. היא הנהנה עד דלב הנוכחות, ואז אמרה שהורים יכולים לנכוח בגן עד שמונה וחצי - ואז הם הולכים. ייחודו של המצב לא הרשים אותה. היא אמרה שככה הם מתרגלים הכי מהר - כשמשאירים אותם. מציבים להם גבולות.
הסברתי לה שיש לי זמן, ואני לא צריכה שהוא יתרגל מהר, למרות שאני די בטוחה שהוא יתרגל תוך שבוע לכל היותר.
אבל אז כל ההורים ירצו להישאר עם הילדים שלהם, וזה בלתי אפשרי, היא הסבירה. היא הבטיחה לי שעיתותיהן מוקדשות רק לזה בימים הראשונים.
אמרתי לה שזה לא משנה. אם בשמונה וחצי הילד לא ירצה להישאר שם לבד, אני לא אשאיר אותו שם בניגוד לדעתו ואלך.
היא אמרה שבכל מקרה זה גן עיריה, אלה הם נהלי העיריה.
אז מחר אני הולכת לעיריה.

בשבועות האחרונים די השתכנעתי בעניין הגן, וזה היה קצת כמו זץ לפרצוף, שהזכיר לי את כל מה שמרתיע אותי (שיהיה ברור, שכל השיחה עם הגננת היתה נעימה ומכבדת, שהיא נראית נחמדה, היא לא היתה מגעילה או משהו, ושמה הולך לפניה כגננת מעולה). זה היה נראה לי כמו תמצית ההבדל החינוכי ביני לבין הגן: להשאיר ילד בוכה או מתנגד וללכת, כי ככה הוא יתרגל הכי מהר וככה זה הכי קל לגננת, כדי שלא יהיו לה 35 הורים על הראש, לעומת העובדה שבמשך כל השבועות הללו, כשעולה נושא הגן, אני מבהירה לבכור שאני אשאר איתו שם עד שהוא ירגיש בנוח. אני מניחה שזה יהיה כמה ימים, אבל גם אם זה יהיה שלושה שבועות, זה מקובל עליי.
הרעיון הזה, של להשאיר אותו שם בניגוד לרצונו וללכת, היה נראה לי כל-כך מופרך. כל כך ברור שזה לא משהו שאעלה בדעתי לעשות כיום.

אני תוהה מה יגידו לי בעיריה, ומה יקרה אם יסרבו לחרוג מהנהלים. פתרון אחד שאני יכולה לחשוב עליו, זה שנמשיך לבוא כל בוקר ונהיה איתו עד שמונה וחצי, עד שמתישהו הוא יגיד, אולי, שהוא רוצה להישאר. אבל אז זה עלול לקחת יותר מכמה ימים . כמובן, שאפשר תמיד להישאר בבית עוד שנה וזהו.

מצד שני, אמצעי כבר די מתלהב מנושא הגן, למרות שהוא שומר על מראית עין של חזית התנגדות מאוחדת עם בכור. הוא שואל בכל יום מתי ילכו לגן, לוקח עמו לכל מקום את התרמיל שסבתא קנתה לו לרגל המאורע (לשניהם, כמובן. עם גיבורי על, כמובן).

אני סקרנית מאד לדעת איך ייראה יום שני, היום הראשון בגן.

[נועה_בר*]

אז מחר אני הולכת לעיריה.
מעריצה אותך !!!

הרעיון הזה, של להשאיר אותו שם בניגוד לרצונו וללכת, היה נראה לי כל-כך מופרך. כל כך ברור שזה לא משהו שאעלה בדעתי לעשות כיום.
מחזקת אותך !!!
נסי אולי לדבר עם יועצת? בבי"ס יש כאלו.. לא יודעת אם בגנים.

חיבוק גדול לדרך, לכולכם.
YYY אני מחכה לקרוא איך היה בעיריה

[ריש_גלית*]

לא קראתי אותך המון זמן, אני רואה שהפסדתי קצת (-:.
אנחנו צריכים לבוא, לראות את הסידור החדש (סתם. ברור שכדי לראות אתכם!).
איזה מוזר שהם יילכו לגן. מצד אחד ברור לי שהם יסתדרו, בגלל שהם כל כך חברותיים; ומצד שני - גן, את יודעת. בררר.
הקטע של עד שמונה וחצי נשמע לי הזוי. כלומר, אני מבינה למה אמרו לך את זה ולמה אלה הנהלים (אם אכן אלה הנהלים, בהחלט ייתכן שאין שום נהלים כתובים), אבל אני לא רואה שום סיבה להיכנע! אפרופו הלך רוח כנוע.

[מיצי_החתולה*]

נסי אולי לדבר עם יועצת? ראיתי באתר העיריה, שיש פסיכולוגים שמלווים את מוסדות החינוך. הם לא נמצאים בעיריה וצריך לקבוע פגישה. אם בעיריה לא אקבל את מבוקשי, אנסה לדבר איתם (את לא הראשונה שנותנת לי את העצה הזו). בעיני הכי בעייתי שהגננת לא מסכימה, מקווה שהיא לא תקשה עליי.

אם אכן אלה הנהלים למיטב ידיעתי, אלה הם אכן הנהלים במסגרות עירוניות. בגיל טרום חובה, נשארים עם הילדים איזה יומיים-שלושה (נדמה לי שהיום הראשון בגן הוא בכלל עד עשר או משהו). בחובה - הגן נמשך כרגיל מהיום הראשון.
כמובן שזה קשור גם לגננת - יש לי חברה שגרה בגבעת שמואל, ושם הגננת - אמא לילדה בגיל גן חובה בעצמה - נותנת להורה להישאר עד שהילד משחרר אותו. אני מניחה שבגן שלנו, הגננת מעדיפה להתמודד עם כמה ילדים בוכיים מאשר עם כמה הורים, חלקם לחוצים.

בהתחשב בעובדה שלא שלחתי לגן עד היום ושאני מתעקשת להישאר איתו, התעקשות תמוהה מבחינתה, אולי היא גם תופשת אותי כאיזו אמא לחוצה ולא-משחררת, שמחזיקה את ילדיה מתחת לסינר.

אבל אני לא רואה שום סיבה להיכנע! כמובן שלא. במקרה הגרוע, כאמור, נוכל לבוא להיות איתו כל בוקר עד שמונה וחצי. אני מאמינה שגם במקרה הזה, תוך כמה זמן הוא ירצה להישאר עוד. ואם לא? וואלה, גם בבית נחמד . וזו הסיבה העיקרית שאני לא צריכה להיכנע, וזו כזאת הקלה. זה לא שאני מוכרחה שהוא יילך לגן.

[מיצי_החתולה*]

זה לא שאני מוכרחה שהוא יילך לגן. למרות שאני בהחלט רוצה. ובהחלט חושבת שזה הפתרון הטוב כרגע. אבל הידיעה שזה אפשרי שהוא יהיה בבית, משהו שאני מניחה שאינו רלוונטי לרוב ההורים האחרים, בהחלט מאפשרת לי להיות יותר חזקה ובטוחה בהתמודדות מול המערכת.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

|כן|

אז מחר אני הולכת לעיריה.
גדולה

[מיצי_החתולה*]

הייתי בעיריה, שם רכזת הגנים אמרה לי פחות-או-יותר, שהגננת קובעת. שוין.
דיברתי עם הזוגי, והחלטנו שלא נפנה לשירות הפסיכולוגי שמלווה את הגנים, אלא נגיע עם בכור, ונאפשר לו לבוא איתנו בשמונה וחצי. בנוסף, ננסה להעלות בפני הגננת את הרעיון, שאולי נשאיר אותו לשעה ואז נבוא לקחת אותו (מתוך מחשבה, שאם הוא רוצה להישאר אבל קצת חושש, בפעם-פעמיים הראשונות, יהיה לו קל יותר אם נאמר לו שיישאר רק שעה, או רק עד עשר או משהו), למרות שיש לי הרגשה שגם זה עלול לפגוע לה איכשהו בזרימה של הגן או משהו. ובטח גם בגבולות של הילד זה מאד פוגע. אם תיווצר בעיה בתקשורת עם הגננת (מה שאני ממש מקווה שלא יקרה, כי בכל זאת היא אמורה להיות גננת מצוינת, נשפכת עליה כמות סופרלטיבים עצומה מפי הורים רבים פה בשכונה), אולי נחליט לפנות לפסיכולוגים. למרות שלא אהיה לגמרי מופתעת אם יש גם פסיכולוגים שחושבים שכדאי להשאיר את הילד וללכת, כי ככה הוא יתרגל הכי מהר, בלי להפריע לגננות וזה לא גורם נזק בלי הפיך.

ואם יורשה לי הברקה של רכזת הגנים: הוא יתרגל איתך או בלעדיך.

[במבי_ק*]

מיצי, אני רוצה להציע נקודת מבט מעט אחרת (גם אנחנו לפני כניסה למערכת רגילה, אם כי המעבר הוא לא מחנ"ב) -

אז ככה: אנחנו (אני, את, אנשים כמונו) בחרנו לא להיכנס למערכת הרגילה. זו היתה הבחירה שלנו. המערכת המשיכה בלעדינו בשלה. הילדים שמגיעים לגן חובה, הם ילדים שבדרך כלל גדלו במערכת הזו, שרואה בהם משהו אחר ממה שאנחנו רואות בהם. עכשיו, כל אחת מסיבותיה היא, בחרה להכניס את הילד/ה למערכת. שוב, אנחנו עושים בחירה שלא קשורה למערכת - בחרנו לא להיכנס, ועכשיו בחרנו כן להיכנס. אין שום סיבה שהמערכת תתעקם על-פי הרצונות ותפיסת העולם שלנו. בשביל זה יש גנים פרטיים (למשל, בגן שהיינו בו עד עכשיו היו גם קליטות של חודשיים, ואגב לא תמיד זה היה לטובה, וקרה גם שאחרי חודשיים לא היתה קליטה, והתחילו הכל מחדש בפורמט מובנה של שבוע, וזה פתאום עבד).

אז איך בכל זאת אפשר להיכנס מבלי שידרכו לנו על תפיסת העולם? לדעתי, קודם כל לדעת שיש הבדל משמעותי ומהמם בעוצמתו בין תפיסת עולמנו להבין זו של המערכת. להבין שאנחנו, למרות זאת, בחרנו להיכנס (בשלב זה אצלנו) אליה וכנראה שיש לה יתרונות בכל זאת. לדעת שאם משהו דורך לנו על מקום שהוא בלתי אפשרי - נוכל לבחור לעזוב. או לנסות להגיע לפשרה. אני חושבת שהגישה שלך היא בדיוק שילוב של כל מה שכתבתי ושתמצאו את הדרך כן לעשות זה זה בצורה סבירה עבורכם.

עוד עצה מהכיוון הפרקטי - אולי לבקש שבמידה והוא מבקש, שיתקשרו אליכם בכל שעה ותבואו לקחת אותו. תהליך של בניית אמון, של הילד מול הגננת (אם הוא זקוק, היא מתקשרת), שלכם איתה (אתם סומכים עליה שתתקשר, ואתם סומכים עליה שהוא יכול להישאר איתה), ושלכם איתו (אתם פנויים לקחת אותו או לדבר איתו אם הוא צריך). גם אצלנו צריך מהיום הראשון להתפנות עד 8 וחצי. זה חדש לנו, אבל עבורנו זו פחות בעיה, כי הבת מאוד רוצה ללכת וגם כבר יודעת מה זה גן ומה זה קליטה...

[מיצי_החתולה*]

במבי, רק עכשיו ראיתי. אני מסכימה עם כל מה שאת אומרת. אין ספק שמבחינת המערכת, לא הגיוני לתת להורים של 35 ילדים להיות בגן בהתחלה כמה שמתחשק להם. מה שמפריע לי, זה שני דברים: קודם כל, אני מוחה כנגד הקונספט (של יבכה עד שיתרגל, יהיה מסכן עד שיתרגל וכו'), וחוצמזה, שלא יתנהגו כאילו טובת הילד עומדת לנגד עיניהם. מדובר בטובת המערכת.

הבוקר עבר באופן די צפוי: הר' הלך לגן עם אמצעי. היתה פעילות משותפת לילדים ולהורים עד עשר, עברה חלק. אנו צופים שמחר יישאר לבד בגן ללא בעיות מיוחדות (הגן יפעל מחר עד 1100). בכור ואני היינו בגן מעשרה לשמונה ועד שמונה וחצי, ואז חזרנו יחד הביתה. פגשנו 34 ילדים ומספר דומה של הורים, קצת ציור בגואש לבד, סיבוב קצר בגן, כמה דקות של ישיבה משותפת לצד שולחן - וזהו. הלכנו הביתה. נראה מה יהיה מחר.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

נשמע טוב עם האמצעי.
לגבי הבכור - קחו את הקצב שלכם

[נועה_בר*]

וואלה, התחלה טובה. הרגשתם טוב בזמן שהייתם שם ?
כל הכבוד לך! איך הגיבה הגננת ?

נשמע טוב עם האמצעי.

[מיצי_החתולה*]

אוף. איזה יום. אני עם הלשון בחוץ והוא עוד לא נגמר. לוקחת לי כמה דקות של אוויר לפני שאמשיך בעיסוקיי.

הבוקר שוב לקחתי את אמצעי לגן, והגננת אמרה לי שאתמול הוא היה "מהלידרים", כהגדרתה, "ממש לא נראה כמו ילד שזו המסגרת הראשונה שלו". היה משתתף פעיל בכל האירועים. איזה כיף.
בכור הלך לגן עם אביו, ושוב סירב להישאר. עברתי עם האוטו לקחת אותו, ונסענו לעשות קניות. היום חזרתי לעבוד, כלומר לבשל. לרוב אני עורכת קניות יום קודם, אבל אתמול הייתי הרוסה מעייפות.

כשיצאנו מהאוטו הבטתי בבכורי שאני כל-כך אוהבת, ולבי יצא אליו. חיבקתי אותו, ואמרתי, "בטח נורא קשה לך שכולם מנסים לשכנע אותך ללכת לגן. גם אני, גם אבא, גם הסבתות. אולי זה לא כל-כך נעים לך, כשאתה מרגיש שאתה לא רוצה עדיין להישאר שם לבד." חיכיתי רגע והוספתי, "אתה הבן שלי, ואני אוהבת אותך ורוצה שיהיה לך טוב. אני חושבת, שבסופו של דבר, אם תסכים להישאר תגלה שנעים לך בגן. ואם אחרי שיעבור זמן נגלה שאני טועה, ושלא טוב לך שם, לא תהיה חייב ללכת לשם".
הוא אמר: "אני פשוט עוד לא מכיר שם מספיק ילדים. כשאכיר מספיק ילדים, אוכל להישאר שם לבד".
שאלתי אותו אם הוא רוצה שאארגן לנו מפגש עם ילדים מהגן אחר הצהריים, שאולי זה יקל עליו, אבל הוא סירב.

נסענו לחנות אורגנית לערוך קניות, ושם גילינו שאין עגבניות, ובתפריט שאני אמורה להכין היום יש גספצ'ו. עברנו לחנות שניה ושלישית, ובשתיהן היו עגבניות בצבע ירוק-כתום, לא בשלות וממש לא מתאימות לגספצ'ו. התקשרתי לכל מי שהזמין, להציע לו מרק יוגורט במקום. חזרנו הביתה אחרי אחת עשרה, ואני עוד לא התחלתי לבשל. קטנה היתה מאד עייפה כבר, הרדמתי אותה, והתחלתי לבשל. כעבור רבע שעה קטנה התעוררה. הרדמתי שוב, חזרתי לענייני. שוב התעוררה. השעה כבר היתה כמעט אחת, לא בישלתי כמעט כלום, אבל אי אפשר להרדים שוב את קטנה, כי עד שתירדם כבר נצטרך לנסוע לאסוף את אמצעי מהגן.

במטבח, גיליתי ששכחתי את תפוחי האדמה לסלט תפוחי האדמה בחנות האורגנית. אחרי שגמרתי לקלל, החלטתי שאקפוץ לסופר הסמוך, שיש בו תוצרת אורגנית, ואקנה שם.

נסענו, אספנו, הסענו את הילדים לאמא שלי, המשכתי הביתה. קטנה נרדמה באוטו. העברתי ישנה (יש!) לעגלה, הלכנו לסופר, קנינו תפודים, חזרנו, והיא שוב התעוררה. מהבוקר היא לא ישנה יותר מעשרים דקות רצוף. כל הזמן התעוררה עייפה. עלינו למעלה. הנחתי אותה ב"אוניברסיטה" וטסתי למטבח, במירוץ נגד הזמן, עד שהיא תתחיל לקטר. התחילה. הרדמתי. מטבח. התעוררה. מנשא. מטבח. לא כיף לה במנשא. מרק יוגורט מוכן. סלט תפודים מוכן. יש מישהי שצריכה לאסוף אותם מוקדם, אז הכנתי אותם ראשונים. היא מגיעה לאסוף, אני יורדת למטה עם קטנה והתבשילים. חוזרת למעלה, והנה אני פה, נחה קצת לפני חלק ב' של הבישולים, אחרי שהצלחתי להרדים את קטנה, ואני מקווה שהיא תישן יותר מעשרים דקות הפעם.

[ריש_גלית*]

וואו, איזה יום!
כל הכבוד על הליהטוט.

[נועה_בר*]

_וואו, איזה יום!
כל הכבוד על הליהטוט._
סיימתי לקרוא בלי אוויר.

שיהיה ברור - מעריצה אותך !!
חיבוק גדול והרבה חיזוקים.

אם את רוצה עזרה מייד תרימי טלפון

[במבי_ק*]

סיימתי לקרוא בלי אוויר.

לגמרי!

לגבי עגבניות - בשנה שעברה קנינו מערן מנטעים עגבניות סוג ב', אפשר בכמויות ובמחיר זול. זה מתאים מאוד לגספצ'ו ולרוטב עגבניות. אם תרצי פרטים...

[מיצי_החתולה*]

היא כבר התעוררה לינוק פעמיים, אבל בגדול, עדיין ישנה. מארבע . מקווה שלא יהיה שמח בלילה.
הבישולים מאחורי, זוגי נסע לשנע את המזון ולאסוף את הילדים מאמא שלי. הכנתי לעצמי שייק טעים בטירוף: בננה קפואה, כפית גדושה שקדיה (אני אוהבת את זו של משק לין), שני תמרי ברהי, מים וקרח. התיישבתי כאן לשתות. לגמתי אותה די מהר והכנתי לעצמי אחד נוסף, הפעם בלי תמרים ועם יוגורט. יצא הרבה פחות טעים.

לגבי עגבניות - בשנה שעברה קנינו מערן מנטעים עגבניות סוג ב', אפשר בכמויות ובמחיר זול. הוא לא זה שמוכר סל אורגני? יש לי בעיה עם סל. אני מאד רוצה למצוא מגדל אורגני שאוכל לסמוך עליו, ולערוך קניות אצלו ולא ברשתות השיווק הגדולות, אבל עד עכשיו לא מצאתי מישהו שיענה לדרישות שלי (אני צריכה להזמין סחורה בשלישי בצהריים, ושתגיע בשלישי בערב. לא יכולה להזמין יום קודם). ואני רוצה לדעת מה המחירים ומה יש בלי להצטרך לשאול כל דבר.

אם את רוצה עזרה מייד תרימי טלפון תודה מותק .

כבר כמה ימים, שאני מגיעה לסוף היום באפיסת כוחות. אני לא יודעת אם אני לא ישנה טוב, או שזה משהו אחר. מאז שעברנו חדר, חם לנו נורא בלילה, כי החדר הקטן נוטה להיות מחניק בקיץ. והנחנו את הזמרן הזוגי שלנו על שני מזרני יחיד, ונראה לי שזה מציק לגב שלי. התחלתי גם להיניק בשכיבה, ונראה לי שגם זה לא כל-כך טוב לגבי. וזהו, אני מפסיקה להתלונן . הערב נשלוף את המזרנים הזוגיים שמתחת למיטה, נראה לי. ונפעיל את המאוורר על 3.

[במבי_ק*]

אני לא יודעת מתי יום החלוקה שלו בתל-אביב. זה באמת בעייתי הצרכים שלך. אבל אני חשבתי שאולי רק את העגבניות תזמיני ממנו. ואז את יכולה כמה קילו סוג ב', שיכולים גם לחכות יום-יומיים, וזה לא נורא אם יש עודף (מקסימום את מקפיאה לעצמכם רוטב מוכן, זה מה שאני עשיתי בשנה שעברה). את רוצה שאני אשאל עבורך אם בכלל יש? אני לא בטוחה אם מתאים לו דברים כאלה. אבל אפשר לנסות. אם הייתם באיזור הייתם יכולים לאסוף מאיתנו, יש לנו כאן תחנת חלוקה. אני לא בטוחה שהוא ירצה להביא במיוחד רק עגבניות. אבל אולי אם יש לו עודפים זה יתאים לו.

[אלודאה_בלבן*]

וואו, מותק. כולי הערצה כלפיך. לא הייתי שורדת כזה מסע חיפושים.
מה עם הזמנה מעדן טבע מרקט או משהו דומה? להם יש מבחר גדול, לא?

ועכשיו, הכרחי ונחוץ עד מאד.

(לעצות מעבר לגן מחינוך ביתי - את יודעת מה הטלפון שלי)

[מיצי_החתולה*]

במבי, נראה לי שאני לקוחה קטנה מכדי שהוא יטרח.
אלו - ברגע שמדובר ברשת, ולא במגדל שאני מכירה ויכולה לסמוך עליו - חשוב לי לראות את הסחורה בעיניים. אני מזמינה במשלוח רק אם אין לי ברירה.

כמו שניתן לראות, הגורה התעוררה באחת ומשהו, כולה חיוכים ועזוז. קצת שיחקנו, קצת ציצי, מסאז' ומקלחת במקום בערב כשישנה - ונראה לי שתיכף הולכים לישון.

[סאלוש*]

מיצי - עוקבת אחריכם מרחוק ומחזיקה אצבעות!

אולי תוכלי לדבר עם בכורך ולהסביר לו את החוקים שם, שהוא צריך להשאר לבד, לנסות לדבר על ליבו שבהתחלה הוא חושש אבל מהר מאוד יכיר ילדים. הוא גדול וחכם ואני חושבת שהוא יכול להבין את זה.
הם מיד מתחילים בפעילות שסוחפת את הילדים וככה הם כאילו לא שמים לב שהם לבד. זה לא כזה גרוע בגילאים המכובדים שאנחנו מדברים עליהם...
עם סתיו אני ניסיתי כמה פעמים את ההסתגלויות הארוכות,ליבי לא היה שם וויתרנו. בסוף הבנתי שבגן עירוני אני מסולקת ואמרתי לה שזה הדיל. גן זה לבד. אמא מחכה בבית ובגן יש ילדים וגננות. ממש מההתחלה. אם היא רוצה הרבה חברים אז זה מה שיש. וזה היה ממש בסדר. היתה מבסוטית ביום השלישי בערך. בגיל הזה זה לדעתי לגמרי בתחום היכולת שלהם, לספוג דבר כזה, בשביל המטרה שהם מבינים אותה היטב - להשתלב בגן.

[מיצי_החתולה*]

אני לאט לאט מבינה שאני עוברת פה איזה תהליך משמעותי, בכל עניין הגן ובכור. כל הקלישאות על לו קשה כי לי קשה, הוא לא משחרר כי אני לא משחררת - בינגו.
בעקבות אירועי יום האתמול (בו נשאר בכור בגן כל היום ונהנה), ושיחה שלי עם אמא עדי ועם סאלוש מפה מעליי, אני מהורהרת ומעבדת מידע. אכתוב עוד מחר, אני רוצה עוד לגלגל את זה קצת בראש.

[מיצי_החתולה*]

ביום שישי בכור נשאר יום שלם בגן. איך זה קרה? או. אז ככה. אמא עדי חברתי, אמרה לי שאני נותנת לו יותר מדי בחירה בשביל ילד בן חמש וחצי. הגעתי למסקנה שהיא צודקת, ולכן הודעתי לו שביום שישי הוא ישאר שעתיים. הגדלתי לעשות והצעתי שוחד: אחרי שיישאר שעתיים, נלך לקנות לו מה שירצה בסופר. הוא לא הסכים, אני התעקשתי, בסוף הסכים. הבטחתי לו גם שאחכה לו מחוץ לגן, ולא אלך הביתה.
ברגע האמת, בגן, הוא לא רצה שאלך בלעדיו, ואני פחות או יותר הלכתי בניגוד לדעתו. הזוגי חיכה לי בחוץ. עמדנו ודיברנו, וראינו אותו רץ לכיוון השער, והגננת באה אחריו ולקחה אותו.

רציתי למות. אמרתי לזוגי שלא נעשה את זה יותר. שזה נורא. איך יכולנו?

ישבתי בגינה שליד הגן וקראתי ספר. הקטנה ישנה. כעבור שעה וחצי (הזמן שהתפשרנו עליו) התקשרתי לגננת להגיד שאני בחוץ. היא אמרה לו, והוא ביקש להישאר עד אחרי קבלת השבת. היא אמרה שקבלת השבת נגמרת באחת עשרה ושאתקשר אז. היא אמרה שהוא משחק ונראה מרוצה. התקשרתי שוב בשעה היעודה, והוא ביקש להישאר עד הסוף. באתי לקחת אותו. הוא לא הסכים לספר לי איך היה (כי לא רצה להודות בפניי שנהנה. בפני אחרים הוא הסכים להודות בזה ), ואמר שביום ראשון הוא שוב לא יילך.

צריכה ללכת, אמשיך אחר כך.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

שיטת השוחד הזולה עובדת! כייף לכם!
האמת, נראה לי שבמקרה שלו זה נכון - כמו שכתבה ריש גלית - ברור לי שהם יסתדרו, בגלל שהם כל כך חברותיים (ואני מוסיפה: ומשוחררים ופתוחים). במיוחד הגדול שלך.

ואני פחות או יותר הלכתי בניגוד לדעתו
מה זה "בניגוד לדעתו"? כעס? מחה? בכה?

[מיצי_החתולה*]

מה זה "בניגוד לדעתו"? כעס? מחה? בכה? כעס, מחה, לא בכה.

כאמור, אחרי שיחה עם שתי חברות, התחלתי להבין שהבעיה של בכור היא לא עם הגן, אלא איתי. היה לו כיף בגן. היו לו שתי נקודות יציאה בחמש שעות, והוא בחר להישאר בגן בשתיהן. אבל הוא עוד לא השלים עם הרעיון של גן עד הסוף, כנראה כי אני לא השלמתי איתו עד הסוף. היו שרידים במוחי שהתייחסו אל הגן כאל big, bad and evil או משהו, והוא הרגיש את זה. בנוסף אולי הוא לא עיכל עדיין את המעבר הזה מהבית לגן. כלומר, את הפיכתו מילד-בית לילד גן, שינוי מהותי בהגדרת האני שלו.

זה גרם לי להרגיש קצת פחות רע עם זה שהשארתי אותו שם ככה. זה כבר לא היה, אני זורקת אותך לבדך בים של כרישים, נוטשת אותך, אלא - אני לוקחת אותך למקום חדש ושונה שבו אני מאמינה שיהיה לך טוב. אם יש פה התמודדות, היא אחת שאני חושבת שאתה יכול לה.

דיברתי איתו על זה ביום ראשון בדרך לגן. נתתי לו תקציר הפרקים הקודמים - הזכרתי לו כמה כיף היה לו כשגרנו בדור והיה שפע חברתי. כמה קשה היה המעבר לשרון, איך זה השתפר בת"א אבל עדיין לא הספיק. ושאז אביו ואני החלטנו שעדיף לו להיות בגן עם הרבה חברים מאשר בבית עם לא מספיק חברים. הסברתי לו שלפי החוקים של הגן אין לי אפשרות להישאר, אבל שאני סמוכה ובטוחה שיהיה לו שם טוב ונעים.

בגן, שוב אותו הסיפור. אני אמרתי לו שאתקשר בעשר וחצי (סיכמנו שהפעם הוא ייגש לטלפון וישוחח איתי בעצמו). הוא כעס ולא רצה שאני אלך. העברתי אותו לגננת. אם הוא לא היה בזרועותיה, הוא היה רץ אחרי. יצאתי בהרגשה נוראית ופקפקתי בכל מה שחשבתי, עד שהתקשרתי לגן. הוא לקח את השפופרת, אמר "אני רוצה להישאר ביי" בקול קצר-נשימה, שמט את השפופרת ורץ לענייניו.

הבוקר עם אביו - שוב לא רצה שיילך. התקשרתי ושוחחתי איתו, והוא אמר, "אאמממ, כן, תבואי לקחת אותי". הלכתי לגן וכפי שצפיתי, כשהגעתי לשם הוא שינה את דעתו והחליט להישאר עד הסוף.

אני מקווה שעד סוף השבוע הוא יירד מהעץ.

[מיצי_החתולה*]

עכשיו יצאתי מחדר השינה מטקס ההרדמה שלנו, ואמצעי שאל אותי "עכשיו לא תצעקי עלינו יותר?" שיט. לא מבינה מאיפה זה בא, בעיקר לאור העובדה שהיום לא צעקתי עליהם אפילו חצי פעם (הם היו אצל סבתא שלהם).

אני מוצאת את עצמי מרימה עליו את הקול הרבה כשהוא מגזים במשחק עם קטנה, אבל זה לא משהו שאני מרגישה שאני יכולה להפסיק. יותר מזה: אם אני לא צועקת, הוא לא מפסיק (לדוגמא, אני אומרת בקול נייטרלי: אמצעי, זה לא נעים לה שאתה מטלטל לה את הידיים ככה, תפסיק בבקשה. - לא קורה כלום. אני חוזרת: אמצעי, תפסיק לטלטל לה את הידיים. - כלום. אני צועקת: אמצעי! עזוב לה את הידיים! הופ, עזב).

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

הזכרת לי את הדף (שעכשיו אני קוראת מחדש) כניסה לגן בגיל 4

[סאלוש*]

מיצי,

אני חושבת שפחות או יותר סיימתם את עניין תחילת הגן. הוא מסתדר שם.
אני חושבת שאת יכולה לקחת איזה חודש בלי לבדוק את הגן. אחרי חודש תראי מה המצב.
יהיו לכם אישיו-אים אחרים, בהמשך...

אולי במקום לומר לאמצעי לעזוב את הקטנה תבואי ותגשי אליו? ותקחי אותו משם (נניח לחיבוק).
גם אני מוצאת את עצמי אומרת שוב ושוב דברים. יודעת שזה לא יעיל. צריך לגשת אליהם.

נשמע לי שאתם בדרך הנכונה.

[אלודאה_בלבן*]

נשמע לי שאתם בדרך הנכונה
(התחלתי לנסח משהו מקרטע על זה שלשחרר קשה יותר לפעמים מאשר להחזיק קרוב, ושאני מופתעת בכל פעם מחדש מהאותיות הקטנות שיש בחוזה ביני לבין הילדים שלי, אבל עידוד נראה לי חשוב יותר מאשר שפיכת לב כרגע)

(ועם כל שנאתי לאייקון הספציפי הזה - )

[מיצי_החתולה*]

חודש וחצי בגן - מילות סיכום
כפי שסאלוש כתבה, אני חושבת שפחות או יותר סיימתם את עניין תחילת הגן.. אז אכן סיימנו. כולם מאוקלמים כהלכה. אמצעי ביקש השבוע ללכת לצהרון. הוא גרס שיש להם אוכל טעים, יש להם חוגים, הם יוצאים שוב לחצר, וזה לא פייר שהוא לא בצהרון . אמרתי לו שאולי בפסח או בחופש הגדול יילך לקיטנה.

בכור כבר מגבש לו חוג חברים (אולי גם אמצעי, אבל אני לא רואה את זה), הוא עדיין מסרב להודות בפנינו שהוא נהנה, אבל זה נעשה לו יותר ויותר קשה. אם אני שואלת אותו משהו שקשור לגן, הוא עדיין משיב "לא בא לי להגיד לך", אבל עם חיוך כזה, ואם אני אומרת באירוניה, "אה, בטח היה לך ממש לא כיף ומעצבן במסיבה בסוכה" (משחק משפחתי כזה, להגיד דברים הפוכים), הוא כבר כן מחייך ואומר "לא נכון" (גם אם עדיין לא מודה שהיה כיף).

הוא תמיד רוצה ללכת אחה"צ לגן השעשועים שליד הגן שלו (יש שם גם ילדים מהגן של אמצעי), ותמיד נוטל חלק פעיל במשחקי הילדים. גם בגן המשחקים ליד הבית שלנו נעים לנו שוב לבקר. פעם, לפני שנסענו, הכרנו שם את כולם. כשחזרנו, אני הכרתי את מיעוט ההורים, והילדים לא זכרו אף ילד, והפסקנו ללכת לשם כי הם לא כל-כך נהנו בשעות הדוחק, כי לא הכירו אף אחד. עכשיו הם חזרו להכיר המון ילדים, מהגנים של שניהם, וליטול חלק פעיל במשחקים, וזה מאד כיף. שכונה זה כיף.

דיווח על קטנה - כפי שניתן לצפות, היא גדלה בקצב מסחרר. היא ערימת מתיקות שלא תיאמן. אתמול מלאו לה חמישה חודשים. היא חייכנית ונהדרת, ויש לה נטיה מעציבה להתעורר בחמש-חמש וחצי בבוקר .

[מיצי_החתולה*]

לאחרונה, אני מרגישה שאני חוטאת לשני הגדולים באופן מסוים. בכור מציק הרבה לאמצעי בזמן האחרון. בקטנות ובגדולות. מרביץ, מאיים, "עובד" עליו. לא בצורה מאד קשה, כי הוא לא אלים ומציקן באופיו (בכור), אבל זה בהחלט שם.

אני מוצאת את עצמי מעירה לו המון. מרימה קול. אחרי כמה זמן תפסתי את עצמי בעניין הרמת הקול, ואני מנסה להחזיק את ההערות ענייניות ולקוניות ככל הניתן. לא תמיד מצליחה. עכשיו, אמצעי, כשמשהו מטריד אותו, הוא מיד פורץ בבכי. בכור, לעומתו, יותר מסתדר לבד (נראה לי). אז המון פעמים אני מגיבה לבכי של אמצעי באמירה נחרצת כלשהי כלפי בכור. לאחרונה, בכור התחיל לבוא אליי ולספר לי איך אמצעי הציק לו. אבל הוא לא בא בבכי או במוטרדות גדולה, אלא בעיקר כדי "להגיד אותו", כדי שגם אמצעי יקבל הערה או נזיפה או איום (כך נראה לי, כמובן). כמובן שאין לזה את אותו האפקט כמו של יבבות עד לב השמים.

אני רואה לאחרונה שבכל פעם שאמצעי בוכה על משהו, בכור בא ומפרשן לי מדוע הוא בוכה, גם אם זה ממש לא קשור אליו. אני מרגישה, שהוא ממהר להסביר כי הוא בטוח שאני עוד שניה אאשים אותו (מה שקורה לפעמים).

פעמים רבות אני מרגישה, שבכור "מתאכזר" אל אמצעי, וחווה את אמצעי כקטן וחלש יותר ש"דופקים" אותו, מה שטורד מאד את חוש הצדק שלי. אני גם יודעת שאמצעי מעריץ את העפר שרגליו של בכור דורכות עליו, וקשה לי לראות איך בכור "מנצל" את זה.

מנגד, יש לי בפירוש הרבה ציפיות מבכור כבכור, כילד הגדול, ואני לא יודעת אם זה הוגן. אני מרגישה שבניגוד לרצוני, אני כאילו מנצלת את יכולת הספיגה הגבוהה שלו, את זה שהוא לא מתבכיין, שהתגובות שלו יותר מופנמות, שהוא עושה פחות רעש.

החלטתי לעשות מאמץ לבלות איתו יותר באחד-על-אחד, כדי שיקבל ממני גם תשומת לב חיובית, ואני מנסה למזער את תשומת הלב השלילית שאני נותנת לו, אבל זה ממש קשה לי .

[במבי_ק*]

פעמים רבות אני מרגישה, שבכור "מתאכזר" אל אמצעי, וחווה את אמצעי כקטן וחלש יותר ש"דופקים" אותו, מה שטורד מאד את חוש הצדק שלי. אני גם יודעת שאמצעי מעריץ את העפר שרגליו של בכור דורכות עליו, וקשה לי לראות איך בכור "מנצל" את זה.

טבעי נורמלי ומוכר.

נסי לא להתערב ביניהם. אי אפשר להאמין שזה יכול לעבוד, אבל זה פשוט עובד. כשמשהו מתלקח ומישהו בא ו"אומר אותו" או "היא מציקה לי" או בכי או משהו כזה, אני אומרת - תנסו לפתור את זה לבד, אני יודעת שאתם אחים טובים וחברים טובים ובטוחה שתצליחו. אם הם לא יצליחו אני כבר אשמע מזה. יוצאים מהכלל מכות (לא התגוששויות גורים, אלא דברים שאני לא יכולה להישאר אליהם אדישה וגם אם לא תמיד נכון להגיב - מגיבה). צריך לשבור כאן דפוס, שבו לכל אחד התפקיד שלו. אצלנו יש תקופות שזה הולך טוב ויש תקופות שפחות. אבל כשאני שם - במקום שמסוגל לא להתערב - אני ממש רואה איך זה עובד.

אשמח להתראות מתישהו, אה - את אורזת בקואופ, לא? אז בטח נתראה אז

[מיצי_החתולה*]

מצד אחד, אני מנסה לא להתערב ביניהם יותר מדי. גם כשפונים אליי, אני מנסה לגרום להם לפנות קודם זה לזה ולפתור את העניין ביניהם. אני אגיד לך מה קשה לי בעניין הזה: אני זוכרת את עצמי עם אחי. הוריי תמיד לא התערבו בינינו, ואני תמיד ויתרתי לאחי, כי זה היה או לוותר לו או ללכת איתו מכות (אני הייתי הרבה יותר גדולה והוא היה הרבה יותר אלים. מצד אחד פחדתי שאני עלולה להרוג אותו בטעות, ומצד שני פחדתי מגילוי האלימות).

בהתבוננות לאחור, אני מרגישה שהשאירו אותי להתמודד לבד עם משהו שלא הייתי צריכה להתמודד איתו לבד, שלא היה הוגן לצפות ממני שאתמודד איתו לבד, ולא הייתי רוצה שאף אחד מילדיי יחווה את התחושה הזו.

[מיצי_החתולה*]

אה - את אורזת בקואופ, לא? האמת שהתלבטתי, אם לבוא עם הקטנה (ואז אני לא יודעת כמה יעילה אהיה) או לשלוח את הזוגי. הרבה מדי שעות מכדי שאוכל להשאיר אותה וללכת.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

הוא גרס שיש להם אוכל טעים
כפויי הטובה הקטנים! אמא שלו בשלנית מקצועית והוא חולם על פתיתים ושניצל

עכשיו הם חזרו להכיר המון ילדים, מהגנים של שניהם, וליטול חלק פעיל במשחקים, וזה מאד כיף. שכונה זה כיף.
נכון. אם כי אצלנו זה לא כ"כ רלוונטי - אני מנסה להקפיד שהזמן אחרי הגן יהיה זמן אמא, זמן בית או חברים באחד על אחד. למעשה חלק מהשליחה לגן היתה כדי להוריד ממני את רוב העניין החברתי שלו.
אנחנו כן פוגשים ילדים מהגן פה ושם בגינות השכונה, אני מדברת עם ההורים, אבל הוא פחות מתחבר אל הילדים בקונטקסט הזה (או אולי בגלל שהרבה מהם קטנים ממנו ורק 3-4 הם חברים פוטנציאליים. הפער הזה ימשיך להציק לי, כנראה). או אולי זה רק עניין של התחלה.

[מיצי_החתולה*]

כפויי הטובה הקטנים! אמא שלו בשלנית מקצועית והוא חולם על פתיתים ושניצל קודם כל, פתיתים ושניצל זו פסגת השאיפות שלהם, ועדיף שהשניצל יהיה נאגטס של מקדונלד'ס, אם אפשר. חוצמזה, כמובן שמה שבצלחת של מישהו אחר יותר טעים.

[ריש_גלית*]

אני מסכימה עם במבי. לאט לאט להוריד את המעורבות שלך, יחד עם שידור מסר ברור שאת שם בשבילם... מסובך מאוד לביצוע. עוד דבר שאני מנסה להיגמל ממנו הוא "סיטואציית המשפט": מי עשה מה למי, ולמה.

אולי את יכולה להשתחרר מהקישור בין היחסים ביניהם ליחסים שלך עם אחיך אם תסתכלי על הפרש הגיל השונה. אם אני מבינה נכון את מבוגרת מאחיך בכמה שנים, ולכן גם היית גדולה ממנו פיזית. אבל בין הבכור והאמצעי שלך יש הפרש קטן מאוד ויחד עם הנתונים הפיזיים שלהם זה הופך את יחסי הכוחות ביניהם לשווים למדי.
עוד הבדל טמון ביחס שלך לעומת היחס של ההורים שלך. לפי איך שאת מתארת באמת השאירו אתכם להתמודד לבד. נדמה לי שבדור ההוא היה הרבה פעמים ריחוק מהילדים שגבל בהזנחה (מהניסיון שלי, לא שלך, אבל בכל זאת...). אולי אם תתמקדי בהבדלים - לטובה - בין ההורות שלך להורות שלך ההורים שלך (שאין לי מושג איך היא היתה, שיהיה ברור) תרגישי שאת יכולה לתת לילדים גב דווקא כשאת לא מתערבת במריבות שלהם.

וחוץ מזה אני די מקבלת את הגישה שאומרת שלילדים יש לפעמים צורך לריב.

אין לי זמן לכתוב מסודר כרגע, מקווה שזה בסדר.

[מיצי_החתולה*]

עוד דבר שאני מנסה להיגמל ממנו הוא "סיטואציית המשפט": מי עשה מה למי, ולמה. גם אני, אבל איך אפשר להיגמל? מה אפשר לעשות במקום? איך אפשר שאי-התערבות לא תורגש על-ידם כמו נטישה?

בין אחי לביני יש אמנם הפרש של חמש שנים וחצי, ובין שני בניי פחות משנתיים, אבל אין ספק שהבכור עולה על האמצעי בכוחו (או לפחות נכון יותר להפגין אותו) ובתחכומו ("אמא, חשבתי שבכור הרביץ לי אבל הוא אמר לי שזה היה איש בלתי נראה" ).

ההורים שלי ראו שכעוזבים אותנו לבד, אנחנו באמת "מסתדרים", כי אני מוותרת (לא יודעת אם הם ידעו שכך "הסתדרנו"). אין ספק שהיחס שלי לסיטואציות שמתחוללות ביניהם נובע בין השאר מהמקום הזה. אני מרגישה שאם אגיד להם "תסתדרו לבד", הם ירגישו נטושים, כפי שאני הרגשתי. ואולי יש בי גם משהו שחושב שהם לא יכולים להסתדר לבד. שאם אשאיר אותם להסתדר לבד, זה יהיה ג'ונגל שבו החזק מנצח (שוב דופקים את הקטן), או שאמצעי יפעיל את הסירנה שלו, ואחיו ימהר לתת לו את מה שהוא רוצה כדי להשתיק אותו, כדי שאני לא אבוא לנזוף בו שהוא מציק לאחיו (דופקים את הבכור ).

וההתערבות שלי - אני תמיד מנסה שהיא תהיה בונה, שתייצר ביניהם דיאלוג, אבל פעמים רבות מרגישה שאני נופלת לסיטואצית המשפט, או שהם לא מסוגלים להקשיב אחד לשני בזמן מצוקה של אחד מהם או שניהם, ואין תקשורת שתאפשר את הדיאלוג הזה.

[מיצי_החתולה*]

עסקתי כבר בשאלות דומות בעבר, בדף מתי להתערב במריבה בין ילדים. הולכת לקרוא ולהיזכר.

[מיצי_החתולה*]

אוקיי, קראתי את הדף, כתבו לי שם דברים מאד חכמים. אני הולכת לסכם אותו לעצמי (כמובן שאשים פה את הסיכום לרווחת הקוראות ), אבל מהלך העניינים בביתנו היום הבהיר לי שצריך להיעשות פה שינוי דחוף. הדפוס הזה של בכור-מציק-לאמצעי חוזר על עצמו שוב ושוב. שמתי לב גם שלאחרונה בכרו מבקש ממני יותר שאלביש אותו. אז המסקנה שלי מזה, היא שהוא מאותת לי שהוא זקוק לתשומת לב. בהחלט אטפל בזה, ובמקביל אני רוצה לוודא שההתמודדות שלי עם הסיטואציות הללו תהיה מעצימה לכל הצדדים (בכור, אמצעי ואני). היא בהחלט לא כזאת עכשיו.

[מיצי_החתולה*]

הנה סיכומון של עיקרי הדברים - מבחינתי - מהדף מתי להתערב במריבה בין ילדים:

בשלב הראשון, להקשיב להתגלגלות המריבה, ולזהות האם יש שם עדיין דיאלוג, שפשוט הגיע לטונים גבוהים ובכי, או ששני הילדים כבר לא מתקשרים ונעולים כל אחד בצד שלו.
לגשת אל הילדים ולהפגין נוכחות, גם בלי ההתערבות.
לא להציל את הקטן.
(אורנה שפרון ויונת שרון)

במידה ומחליטים להתערב - ציטוט של סיגל ב:
_כדאי להתערב התערבות שמעצימה את שני הילדים, כך שהמותקף קיבל הגנה ועזרה בהצבת גבול על שלמות גופו ונפשו, ומאידך התוקף קיבל הכרה ברגשותיו, הכרה בצרכיו, ומתן כלים כיצד להביע אחרת את עצמו...

...הרעיון הוא לזהות את הצרכים של שני הצדדים (ולכן זו התערבות מעצימה ולא מחלישה), ולאפשר לילדים כמה שניתן למצוא פתרונות בעצמם לצרכים שעלו על השולחן (וגם בכך יש העצמה).
לתת להם כלים לפתור את הריב בעצמם ובדרכים לא אלימות._

[מיצי_החתולה*]

אז שיעורי הבית הראשונים שלי הם: לא להתערב מיד, אלא לנסות פשוט להיות שם. לא כי הפכתי את עורי ואני לפתע לא מאמינה בהתערבות, אלא כדי לספוג לתוכי את המתרחש ולנסות לא לשפוט.
מתעוררות אצלי הרבה שאלות, כמו למשל: מה אם אני מגיעה כשמישהו כבר בוכה? מה אם אני מגיעה כשמישהו פונה אליי ומבקש ממני להתערב (תגידי לו, הוא עשה לי ושות')?

מכיוון שבשבועות האחרונים אני די משמשת כרשות שופטת ומתערבת התערבות בלתי מעצימה בעליל - איך אני שוברת את המעגל? יש ציפיה שזה מה שאני אעשה. ברגע שאני מתקרבת אליהם, הגדול מיד מתחיל לספר לי מה קרה ולמה זה לא באשמתו, והקטן בוכה וצועק.

אין ספק שמפתח חשוב נמצא ביכולת שלי לשים בצד את החוויות שלי כילדה, להזכיר לעצמי שאני לא ההורים שלי, ושאני גם לא הילדים שלי.

מצד אחד, אני מאד לא רוצה שאי-התערבות שלי תתפס אצל אחד מילדי כנטישה ואטימות. מצד שני, די ברור שמה שאני עושה כיום לא מעצים אף אחד, והוא בבירור לא דרך ההתמודדות הנכונה והמועילה. וילדיי מרגישים - אני מקווה - מספיק נאהבים ונתמכים כדי להתמודד עם הכמה ימים שייקח עד שאני אצליח לעשות שינוי. ואני מקווה שאצליח.

אני חושבת שמחר אני אקח אותם לשיחה. אני אומר להם שכדאי שננסה למצוא דרך טובה יותר להתמודד עם מחלוקות ביניהם, אזכיר להם איך הם יכולים לנסות לפתור אותן בעצמם, ואסביר שאני אנסה למצוא דרך אחרת במקום זו שלא עובדת כיום.

אשמח לחוות דעתכן, ואדווח על התפתחויות .

[מיצי_החתולה*]

יום אחרי שכתבתי את הרשומה הקודמת, התאפקתי בגבורה מלהתערב, והאמת שזה לא היה מאתגר במיוחד - הם פשוט הסתדרו מצוין. תהיתי אם זה מקרי או קשור להחלטתי לשנות את התנהגותי.
בכל מקרה, למחרת זה עבר . שוב גלשתי לדפוס הישן. מצד שני, אני חושבת שהגעתי למסקנה, שהשאיפה שלי כרגע היא לא לא-להתערב. אני רוצה לא להתערב סתם, ואני רוצה להתערב התערבות מעצימה והוגנת.

אתמול שוחחתי עם חברתי ר', והיא עזרה לי להבין עוד משהו: כל עוד אני אחווה את אמצעי כקטן, חסר-אונים וזקוק לעזרה שלי, זה באמת מה שהוא יהיה. ואני אצליח לשדר לו שאני סומכת עליו שהוא יכול להסתדר לבד (לא במובן של "עזוב אותי בשקט והסתדר לבד", אלא באמת להאמין שהוא יכול לפתור את מצוקותיו בכוחות עצמו), רק אם באמת אחשוב כך. אין לי מושג איך לגרום לעצמי לחשוב כך, אבל זה מה שאני צריכה לעשות.

[מיצי_החתולה*]

אה, ושכחתי שוויץ חשוב: קטנה זוחלת! כבר כמה ימים!

[ריש_גלית*]

אין לי מושג איך לגרום לעצמי לחשוב כך,
גם לי אין מושג איך, אבל אני יכולה להגיד לך שבמבט מהצד, גם האמצעי שלך וגם הבכור נחווים לי כמו ילדים חזקים, גדולים, בטוחים בעצמם, ייחודיים (כל אחד והאישיות המובחנת שלו), ושלגמרי אפשר לסמוך עליהם. הצעיר והבכור כאחד. אגב, ראיתי בכל מיני בלוגים פה אמהות שמכנות את האמצעי "המרכזי". גם זה בפני עצמו מעצים, לא?
אני אומרת לך את זה גם אגב השיחה שהיתה לנו על ילדים אחרים שנחווים אצלנו אחרת לגמרי ממה שהם נחווים אצל הוריהם... כלומר, אני רק רוצה להדגיש בפנייך את הסובייקטיביות של הרגשות שלך ושל החוויה שלך עם הילדים שלך.
בהצלחה!
ואיזו זריזה הפיצית! @}

[מיצי_החתולה*]

גם האמצעי שלך וגם הבכור נחווים לי כמו ילדים חזקים, גדולים, בטוחים בעצמם, ייחודיים (כל אחד והאישיות המובחנת שלו), ושלגמרי אפשר לסמוך עליהם. אני מסכימה איתך, וזה לא שאני חושבת שאמצעי הוא איזה גוזל שצריך לשמור עליו. הוא ילד חזק ובטוח בעצמו, ללא ספק.
יחד עם זאת, הוא מעריץ את אחיו, רוצה לרצות אותו תמיד, ומתוקף היותו אח קטן, רגיל לחוויה של להיות שני - אין לו סיכוי לנצח בתחרות ריצה, קפיצה או כל דבר פיזי מול אחיו. אני זוכרת כמה מופתעת הייתי, כשהבנתי שאביו ואני חווים אותו ככוכב - והוא חווה את עצמו בצורה מאד שונה, כי יש בבית עוד מישהו שעושה כמעט הכל יותר טוב ממנו.

אתמול אצל חמותי, היא ובן זוגה אמרו שכשהוא נמצא אצלם לבד, הוא ילד אחר לגמרי - הרבה יותר פתוח.

בעיני הוא ממש כוכב. הוא זורח. הוא רגיש וחכם וחזק ונפלא בהמון דרכים. אבל במובנים מסוימים, הוא חי בצל של אחיו. גם אני חוטאת לו לפעמים בהקשר הזה, אני מניחה. מצד שני, אני חוטאת לגדול הפוך - מצפה ממנו ליותר מדי כי הוא הגדול. לא מגינה עליו מספיק כי הוא הגדול.

נורא מעייף להיות אמא. שפע מהמם כזה של רגשות אשם .

[מיצי_החתולה*]

ראיתי בכל מיני בלוגים פה אמהות שמכנות את האמצעי "המרכזי". למיטב ידיעתי, זו המצאה של גפי אמיר. כך או כך, לא מתה על זה. נמצא אצלי באותה חבילה יחד עם "בעליל" ו"בעלול".

תראי, מצד אחד, יש בי משהו שיודע, שאם הוא יודע להתמודד עם כל דבר חוץ מאחיו, אין בעצם סיבה שלא יתמודד עם אחיו. מצד שני, אני עדיין לא חשה בעצמותיי, כמו שאני רוצה לחוש, שהוא יכול להסתדר עם אחיו מעולה בלעדיי. איך עושים את זה, לעזאזל?

[מיצי_החתולה*]

דו"ח מצב:
1 אבא צולע - כנראה דלקת בברך;
1 אמא עם גב תפוס;
1 אמצעי עם קוצר נשימה, קצת חום, הקיא הבוקר פעמיים ונרדם על הרצפה בסלון;
1 בכור נשלח לביתו של חבר כדי שלא ייצא מדעתו משעמום;
1 קטנה מתוקה ומזדחללת.

בינתיים אמצעי כבר מרגיש יותר טוב, מצב-רוחו מצוין, הוא משחק ומבלה. אני לקחתי נורופן, והגב פחות כואב, אבל גב תפוס זה די זוועה. בבוקר לא יכולתי להחזיק את קטנה בזרועותיי, זה היה מפחיד. מקווה שמחר ישתפר, אם לא אלך לכירופרקט או אוסתיאופת. ואולי גם לחברתי המסאז'יסטית לקבל עיסוי.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

החלמה מהירה!

[אלטר_אגו*]

אאוץ', תרגישו טוב כולכם.
אבל גב תפוס זה די זוועה.

[ניצן_אמ*]

הרגישו טוב.
לא, תודה שאתם מרגישים טוב!

[מיצי_החתולה*]

היי, תודה לכולכן, וברוכות הבאות @}.
באופן מפתיע ומשמח, במהלך היום שחלף, כאב הגב נעלם כמעט לחלוטין. אמצעי עדיין משתעל וקצר-נשימה, אך מצב רוחו טוב ואין לו חום.

שניהם ביקשו הבוקר שאדפיס להם דפי צביעה (של קים פוסיבל ושל דינוזאורים), והם יושבים במטבח וצובעים, פעילות שמשתלבת היטב עם האפרוריות הצוננת שבחוץ (כל מי שמתגוררת בבוסטון מתבקשת לא לצחקק. גם את גרת פעם בתל אביב, וגם בשבילך זה היה פעם אפרורי וקריר, ה - 23 מעלות מעונן-חלקית ששורר פה). פיצקולית ישנה ואני הולכת להכין לעצמי קפה. קר. עוד לא מספיק קר בשביל קפה חם.

[מיצי_החתולה*]

היא התעוררה. סיפרתי לכם לאחרונה כמה היא מהממת? היא התחילה לומר בה בה בה, דה דה דה, נה נה נה.
אבל למה, למה, למה היא כל-כך אוהבת לקום בחמש בבוקר?

[מיצי_החתולה*]

שמתי לב לאחרונה, לשינויים מסוימים באמהות שלי לתינוקת שלישית.
עם שני הראשונים, כשהיו זעירים, הייתי מתעוררת מיד כשהשמיעו צליל, ולא מצליחה לחזור לישון. הייתי מעירה את זוגי, שהיה לוקח את הצאצא לסלון, והייתי שוכבת שם, מתהפכת על משכבי, אזני כרויה בעל-כורחי לכל צליל שמגיע מהסלון, ולא מצליחה לחזור לישון. הראש לקח מנוחת אחריות, והלב לא הצליח. או הגוף. לא הצלחתי לכבות את האינסטינקט.

עם הפיצקולה זה לא ככה. פתאום הבחנתי, שבבקרים רבים אני מעירה את זוגי, וחוזרת לישון. אם הפיצקולה נושאת את קולה (כשהיא מתחילה להיות עייפה, היא מתחילה לקשקש בקול רם) ואני מתעוררת, אני שמה כרית על האוזן, וחוזרת לישון. בחיי! בכל ימי החג האחרונים, התעוררתי בחמש עם הקטנה, הערתי את זוגי בשש, וחזרתי לישון עד תשע.

[מיצי_החתולה*]

אני רוצה לישוןןןן. היום במסגרת נסיונות בעבודתי, הכנתי שתי תבניות מאפינס. שתיהן לא יצאו טוב. אפיתי גם עוגיות שוקולד צ'יפס על פי בקשתו של אמצעי, שיהיה אבא של שבת בגן ומוזמן להביא משהו לחלק לילדים בסוף. הכפלתי את כמויות המתכון המקורי וכנראה שהתפספס לי משהו, כי העוגיות בכל התבניות התפשטו למעין פיתה ענקית, שמנונית ומנוקדת בשוקולד. די טעימה, אבל לא משהו שאפשר לחלק בגן.

מכיוון שבבוקר בישלתי, ובין לבין הייתי עם קטנה, הייתי די באפיסת כוחות בשלב הזה. החלטתי לאפות עוגת שוקולד פשוטה במקום העוגיות שלא עלו יפה. עשיתי את זה בזהירות, ונראה שהיא עלתה יפה. מקווה שהיא טעימה כמו שהיא נראית, בהתחשב במזל שהיה לי היום באפיה.

הילדים עכשיו חזרו מסבתא. אני רוצה שהם ילכו לישון, כי גם אני רוצה לישון. והם קופצים פה כמו שתי עזים .

[סאלוש*]

היי חתלתולה,

איזה כיף לקרוא עדכונים. כיף לקרוא על החברים בגן השעשועים - איזו הקלה.

אני איתך באותה סירת ההתערבות. לא ממש מסוגלת לא להתערב. ולא רוצה לשפוט כל הזמן ולהראות להם שהם לא יכולים להסתדר לבד.
אם אני במצב רוח טוב וסבלני, יש לי תגובה טובה, ברוח "יעוץ הדדי". אני מתקרבת לאיזור (או שהם באים אלי), מחבקת את שניהם, מלטפת את מי שבוכה וגם את מי שהרביץ, ממש תגובה אוהבת שוויונית (-: ככה איזה דקה שתיים או כמה שצריך. לפעמים בשלב זה הם מסתלקים בשמחה לענייניהם. זה הכי כיף. לפעמים אני שומעת את התלונות ורק מקשיבה ומשקפת (סתיו הרביצה לך! באמת!). לפעמים אני מזכירה להם שאסור להרביץ ומי שהרביץ נותן נשיקה לשני. והם חוזרים לשחק.

אם אין לי סבלנות אני פותרת להם את הסכסוך. זה לא משהו. מלמד אותם להיתלות בי כפתרון.

עוד משהו שאני חושבת שעוזר, מתישהו אימצתי לעצמי בצורה ממש מלאכותית תגובה שוויונית. על כל מחמאה לאחד אני נותנת גם לשני. על כל נשיקה לאחד, גם לשני. זה נשמע טפשי, אבל זה עובד מעולה אצלנו. המדהים הוא שזה יוצר משוב חיובי לכל הכוונים. להם וגם לעצמי, כל תגובה חיובית (אפילו מלאכותית) מגבירה את הרגש החיובי שלי עצמי כלפיהם.

[מיצי_החתולה*]

האמת היא שאצלנו יש רגיעה יחסית בעניין, אינני יודעת אם היא קרתה כי התגובות שלי התמתנו והצלחתי לא להתערב, או שזה משהו אצלהם. אבל הצלחתי כמעט אל להתערב כלל בימים האחרונים, וזה אפילו לא היה לי קשה. מדי פעם מצאתי את עצמי בדיוק שומעת את התלונות ורק מקשיבה ומשקפת (הוא דחף אותך. אוי. זה ממש לא נעים כשדוחפים.). אבל הכי חשוב, אני מצליחה לראות באופן ברור יותר, לאחרונה, שאמצעי הוא לא כזה שיה תמימה (כמו שידעתי כל הזמן ), שהרמת הקול ביללה היא טקטיקה (לא מודעת, כמובן) להשגת מה שהוא רוצה, וגם, והכי חשוב - שהם מסתדרים יפה מאד בלעדי.

אמשיך עוד מעט.

[ריש_גלית*]

אמשיך עוד מעט
כן, בטח. כמו שאת אומרת לי בטלפון, "חייבת לסגור, אני כבר חוזרת אלייך." (-;
נו, אמא לשלושה, מה יש לומר. אני עם שניים לא מצליחה לגמור משפט...

רק עכשיו ראיתי שהייתם חולים, תפוסים וצולעים. אני מקווה שהכל עבר.

וכן, ברור שאת חייבת לישון יותר. @}

[במבי_ק*]

העוגיות בכל התבניות התפשטו למעין פיתה ענקית, שמנונית ומנוקדת בשוקולד.

אני מכירה את זה. חותכים עם גלגל-פיצה או סכין לריבועים כזה עוד חם, וזה יוצא אחלה עוגיות שכהן מתקררות..

[מיצי_החתולה*]

כן, בטח. כמו שאת אומרת לי בטלפון, "חייבת לסגור, אני כבר חוזרת אלייך . צודקת. ובכלל שכחתי מה עוד רציתי לכתוב.

חותכים עם גלגל-פיצה או סכין לריבועים כזה עוד חם אה, אבל יקירתי, זה לא היה מקרה סטנדרטי של עוגיות שהונחו קרוב מדי זו לזו ולכן התחברו. כנראה שהשמטתי חלק מהקמח או ששגיתי באופן אחר כשהכפלתי כמויות, כי זה נעשה לגמרי שטוח מצד אחד, ונורא רך מצד שני, וממש לא נחתך בגלגלת (ניסיתי ). אחרי שזה הצטנן, השתמשתי במרית כדי להסיר את החומר הדביק, השמנוני, המתוק והטעים למדי הזה מנייר האפיה, והוא פשוט נעשה מן גושים-גושים כאלה... שהילדים אכלו בשמחה כמובן.

[במבי_ק*]

אוקיי. אני לא כ"כ מבינה בעוגיות האלה, הכנתי כמה פעמים וזה מה שקרה, אז חשבתי שאולי זה גם מה שקרה אצלך.

יש לך מתכון לבצק לטארט-טאטן, אני חייבת להבין משהו ורוצה להשוות