בין פחדים לפגיעות מיניות

הגדול בן שמונה.

לא תמיד אוהבת אותו כמו את האחים שלו, במיוחד לא מצליחה כשהוא כל כך זקוק לי ומציק לכולם מסביב. נסגרת אליו.
מרגישה שהולך להיות בלגן בתחום המיני. לא נראה לי שהוא עצמו עבר פגיעה. לא בהרגשה ולא מתוך גישושים איתו. אבל מרגישה ופוחדת שהוא יכול לפגוע במישהו או במישהי. אולי בתום לב ואולי בזדון. גם כשאנחנו שוכבים אחד ליד השני, למשל כשאני מרדימה אותו, מרגישה איך הוא רוצה לגעת בי ועוצר את עצמו. מרגישה שיש שם עניין. לא רק כלפיי. גם עם ילדים וילדות. מתה מפחד.

יישר כוחך על הכנות. למה בן 8 שמגלה ענין במיניות זה דבר חריג כל כך? אני זוכר את עצמי בגיל הזה חש רגשות מיניים מבלי לדעת מה זה בכלל מין. אולי את יכולה לפרט יותר למה זה נראה לך חריג?

כנות אבל באנונימיות....

אין בעיה עם התעניינות מינית. אני מרגישה (או פוחדת? איך מבדילים? אולי נבואה, שחלילה, תגשים את עצמה?) שהוא הולך לפגוע. המחשבה שהילד שלך יפגע מינית במישהו קשה כמעט באותה מידה כמו המחשבה שמישהו יפגע בו. קורצו מאותו החומר שני הפחדים האלה, ימח שמם. אני רואה אותו משדל לגעת בו, אני רואה אותו מנסה לשלוט בילדה קטנה ממנו בשנתיים. כל מיני דברים. אני פוחדת מאקטים כוחניים שלו. לא מההתעניינות המינית גרדא. אלא מחוסר האיזון.

אני מטפלת באומנות ולא מומחית לנושא האלימות המינית , אך מהרצאה שעברנו במרכז בו אני עובדת בשבוע שעבר, למדתי כי בדיוק כמו שאת חושבת, הפגיעה המינית לא תיהיה בשל התעניינות במיניות, אלא בשל השליטה שהיא מאפשרת, הכוח ועוד רווחים משניים שמופקים מהתהליך. וכן הקורבנות נבחרים על-פי יכולת התוקף להתמודד מולם, לפתות אותם וזה לא קשור בהכרח למין עצמו ( כלומר, גבר יכול לפגוע בגבר גם אם הוא לא הומסקסואל)... פגיעות מיניות ממכרות בשל הסיפוק והריגוש שהן מספקות ושאר רווחים ולכן אין לעולם פגיעה אחת, מעידה אחת..... כי זה ממכר!!!! ואין פרופיל אחיד לכל הפוגעים מינית, כלומר לא בהכרח הם עברו פגיעה מינית בעצמם.
העלת את הנושא באומץ רב, תחושות הבטן שבוודאי אם תחקרי היטב מתבססות לא רק על אינטואיציה, אם כך- מדוע לא לפנות לעזרה מקצועית, טיפול עבור הבן והדרכת הורים? איש מקצוע יוכל לבחון יחד איתך את החששות ולפי הצורך להציע טיפול או לא- טיפול. ואולי גם לעזור אם הקושי הרגשי שעובר עליך מולו, אני בטוחה שהוא חש בו וזה משפיע עליו בדרכים שונות וגם עליך ועל הדינאמיקה המשפחתית.
עדיף אולי מוקדם מאשר לחכות ולברר אם התרחיש יתממש או לא.

חסר לי המון מידע בסיפור. תחושת בטן, פני ליעוץ. זו סיטואציה שאת זקוקה בה להמון תמיכה ומשוב ממישהוא/היא שיכול לתת אותם באופן אישי, ישיר, ותוך ראית התמונה הגדולה על פרטיה. מגיע לך מישהוא כזה. אם את תקבלי תמיכה טובה ותוכלי לשחרר חלק מהלחץ והמתח, תוכלי גם להתפנות רגשית אליו.
לא רוצה להשמע נדושה, אבל ילד כזה הוא מתנה גדולה כי במה שהוא מביא הוא פותח פתח לריפוי גדול ועמוק לכל הקשורים בדבר. אם רק תוכלי לראות דרך הפחד את האפשרות הזאת לגדילה. חזקי ואמצי.

תודה מאוד גדולה לכם על ההתייחסות. מאוד זקוקה לתת לזה קיום מחוץ ללופים של המחשבות שלי.
יש לי קושי גדול ללכת עם זה לטיפול, אני פוחדת שכשהדברים האלו יאמרו בקול רם הם בהכרח ישפיעו על המציאות.
אני פוחדת שעצם זה שאני כותבת את זה אני משפיעה על המציאות.
זה ילד. ילדים רגישים גם למה שאמא שלהם מתקתקת במחשב כשהם ישנים בחדר ליד.
אבל כן. אני כנראה צריכה לקחת על זה אחריות וללכת למישהו שייעץ לי.
אני מנסה בינתיים לראות את זה כאילו הבעיה היא אצלי. לא אצלו. להשאיר אותו נקי. אני אנסה למצוא איש או אשת מקצוע (פסיכולוגיה?) שאוכל לדבר איתם על זה. לא לשלוח אותו לטיפול. לטפל בעצמי.
זה נשמע הגיוני?
יש שיטות טיפול מומלצות?

חוששת להגיב בנושא כל כך רגיש שאין לי שום הכשרה מקצועית אליו... ובכל זאת, מהבטן: קפץ לי לעיניים המשפט הזה -

אני מנסה בינתיים לראות את זה כאילו הבעיה היא אצלי. לא אצלו.

אני חושבת שבקונטקסט שאת מתארת, זה אולי בעייתי להעביר את האחריות אלייך בצורה כזאת. משהו בזה הזכיר לי את התחושה הכל כך נפוצה של קורבנות תקיפה מינית ש"אני אשם, אני גרמתי לזה".
אם את מפחדת שהילד עלול לפגוע באחרים אולי חשוב לעבוד איתו על כל נושא האחריות, על הרגישות לאחר. לעזור לו לראות דברים מנקודת מבט של מישהו אחר, לשים לב לרגשות של אחרים ולדמיון ביניהם לבין מה שהוא מרגיש במצב דומה. הייתי דווקא מתמקדת באחריות האישית שלו על מעשיו ולא בחלק שלך בעניין (מה גם שלדעתי התנהגויות כאלה לא בהכרח קשורות למשהו שההורים עשו או לא עשו).

לא יודעת אם זה מדבר אלייך ואם אני צודקת להעלות את זה, פשוט נראה לי חשוב להאיר את הזווית הזאת.

תודה, קוראת. מנסה הרבה לדבר איתו על האחריות שלו ועל התחשבות ועל יחס לאחרים. זה לא תמיד פשוט לדבר עם ילדים והרבה פעמים אני מרגישה שאני לא מצליחה להגיע אליו כי אני ישירה מדי. שצריך ללכת באיזו דרך עקלקלה שאני לא כל כך מזהה אותה. יש לי הרגשה, ואולי כמובן היא כוזבת, שאם אני אטפל בתפיסות שלי גם הוא ייצא מטופל מזה. לא (רק) כי אני פוגעת בו. אלא כי דברים עובדים ככה לפעמים. לפעמים הדרך הכי קצרה בין שתי נקודות עוברת דרך נקודה שלישית. לא?
אני בדיוק קוראת עכשיו על שיטת טיפול "המסע". אבל אשמח לשמוע על שיטות טיפול שנראות לכם יתאימו לעניין הזה. אולי פסיכולוגיה בכל זאת?

_יש לי קושי גדול ללכת עם זה לטיפול, אני פוחדת שכשהדברים האלו יאמרו בקול רם הם בהכרח ישפיעו על המציאות.
אני פוחדת שעצם זה שאני כותבת את זה אני משפיעה על המציאות._

מכירה את הפחד הזה. כן, את בהחלט תשפיעי על המציאות, בדרך מאוד חיובית. הילד רגיש ומרגיש. הוא גם ירגיש היטב את התהליך שאת תעברי. הוא ילמד ויגדל מזה. כמו למשל את אומץ הלב שלך לעבור דרך הפחדים הכי עמוקים ולאפשר לעצמך לקבל עזרה. כמו גם את העצמה שיש במוכנות לא להיות בטוחה, להשתנות, את ההתמודדות שלך עם הקושי. ועוד.
מזכירה לעצמי שוב ושוב שכהורים איננו נדרשים להיות מושלמים, אלא להיות מוכנים להענות להזדמנויות הגדילה וההתפתחות שמזמנים לנו ילדינו.
ולגבי היעוץ, כל כך חשוב לתת ביטוי בקול לאותם דברים שאנחנו הכי פוחדים מהם. באותו הרגע הם מאבדים את העצמה ה"מיסטית" שיש להם כביכול, להשפיע על המציאות באופן הרסני וללא שליטה.

אם את מעוניינת אוכל להמליץ על פסיכולוג בת"א שהוא מאוד מנוסה, אנושי, קשוב ושקול.
תוכלי גם להתייעץ אם ובאיזה אופן לטפל גם בו או בבני משפחה אחרים.
אנא כתבי לי בדף הבית אם זה רלוונטי.

במה שכתבתי אינני מתייחסת לשאלה אצל מי "הבעיה". אני פשוט לא נוטה לראות את זה כך.
יש פה מערכת ונראה לי שכולם צריכים תמיכה. סביר להניח שחפזון בנסיונות "תיקון" של הסיטואציה הנראית לעין, עלול לפספס את השורשים שלה.
למשל, ייתכן ולנסות "לתקן" את הילד או לנסות להראות לו כל מיני דברים שהוא כביכול לא רגיש אליהם, עלול לפספס את השאלה האם יש איזשהוא צורך שלו, או מצוקה שלו שלא מאפשרים לו להיות רגיש לצורך של האחר. אבל שוב, אלו דברים שביעוץ טוב יהיה קל ובטוח יותר להתייחס אליהם.

נראה לי מסוכן לתת ולקבל עצות ספציפיות ל"טיפול בבעיה"במדיום שאי אפשר בו באמת לראות את התמונה הכוללת. זה עלול להיות מזון נוסף ללופים של המחשבות שלי.
את האמא, האדם המבוגר שרואה את התמונה, לכן אולי סביר שאת תלכי ליעוץ ואז תראי אם מתאים שגם הוא יקבל טפול ישיר או שבאמת הדברים יעבדו בעקיפין דרכך הטיפול שלך. אולי יש גם מבוגר נוסף במערכת?

לא מכירה באזורך. אבל אולי הפסיכולוג שכתבתי עליו יכול להמליץ לך באזור. אם את רוצה, את יכולה להגיד שהגעת דרך שירה ליכטיג ולספר לו בקווים כלליים כדי שהוא יוכל לכוון את המלצתו. שמו מנחם כרמי 054-7225556

יש אחלה מבוגר נוסף. שותף מלא בהכל. גם איתו עד עכשיו נמנעתי מלדבר על החשש הזה בדיוק בגלל אותו הפחד של ההשפעה שיש למילים על המציאות.
המילים שכתבת מאוד נוגעות לי ואני מבינה אותן ברבדים עמוקים.

האם יש איזשהוא צורך שלו, או מצוקה שלו שלא מאפשרים לו להיות רגיש לצורך של האחר כשאני קוראת את זה אני לא יכולה להתעלם מתחושת אשמה שעולה אצלי.

אני צריכה ללכת לטיפול. טוב שזה התחדד. הייתי הרבה שנים בטיפול ועכשיו אני כבר די הרבה שנים בלי. מעניין איך עושים את זה עם תינוק בן שבעה שבועות. אבל הדרך בטוח תימצא. וגם התקציב. הרי אין שום דבר בעולם יותר חשוב מזה, בסופו של דבר.

עוד מעט האיש יחזור הביתה ואני אדבר איתו על זה.
כל כך תודה לך! איזו הקלה

מעניין איך עושים את זה עם תינוק בן שבעה שבועות.
אני יודעת על טיפולים שנעשו בנוכחות של תינוק קטן כל כך,
מן הסתם לא כל מטפל יסכים לזה.
אולי יסכימו שמישהו יהיה עם התינוק בחדר המתנה.

ישנה עוד אישה שעוסקת בתחום, היא לא מטפלת, אבל מעבירה סדנאות וקורסים בנושא,
יכול להיות שהיא תוכל להפנות אותך למטפלים.
קוראים לה ליאור גל כהן
( קיבלתי המלצות על הסדנאות שלה להורים, לא יצא לי ללכת, זה ברשימה של דברים לעשות )
ואם תעשי חיפוש בגוגל תוכלי לקרוא עליה עוד ועל הקשר שלה לנושא

_יש לי קושי גדול ללכת עם זה לטיפול, אני פוחדת שכשהדברים האלו יאמרו בקול רם הם בהכרח ישפיעו על המציאות.
אני פוחדת שעצם זה שאני כותבת את זה אני משפיעה על המציאות._

את משפיעה על המציאות כל הזמן, כולנו לא? גם פאסיביות משפיעה , פה יש לך את הבחירה, כיצד להשפיע. יעוץ או פנייה לטיפול לא אומר שאת מתחייבת למשהו, אלא הולכת לבדוק את הדברים, לעשות בירורים ולהחליט מה טוב עבורך ועבור הילדים. וכחיזוק לדרך האמיצה שאת עושה - אשמה ובושה הם לא מצפן טוב לבחירות שאנו עושים !!! תני לקולות אחרים להיות המצפן שלך
אני אישית מאמינה בגישה שילד הוא חלק ממערכת ולכן רצוי ללכת לטיפול שבו יש גם מקום לילד, מקום משלו פרטי או בהמשך עם קבוצת השווים לו, מה שמאפשר לו להתמודד בתוך מסגרת ברורה ותומכת, בקשרים החברתיים, יחסים ועוד... וגם במקביל ההורים נמצאים בהדרכה שקשורה ספציפית למארג המשפחתי והעבודה עם הילד שהופנה לטיפול.
מהניסון שלי הגישה המערכתית עובדת יותר טוב מטיפולים שבהם ההורים הולכים לטיפול שלהם- זה שלהם, לצרכים שלהם זה לא ספציפית לקושי של הילד (גם אםזה משפיע העקיפין, זה בעקיפין מידי) ומטיפולים שבהם הילד מטופל לבד, כאילו שהוא לא חלק ממערכת, מושפע ממנה ומשפיע עליה.
אני לא יודעת מהיכן את, אך בחלק מהערים יש מרכזים קיהלתיים לבריאות הנפש, שבהם עד גיל 18 הטיפול הוא בחינם! אני עבדת במרכז כזה בת"א- גם עם הביניין לא סימפטי, הצוות של י"חידת הילדים, נוער ומשפחה "מדהים מנוסה רב- מקצועי: פסיכולוגים, עו"ס, מטפלים באומנות ותנועה ופיסיכאטר, ועובד בגישה דינאמית מערכתית, כלומר ההורים מקבילים במקביל לטיפול של הילד, הדרכת הורים.

אני הייתי בסדנא של ליאור. אני ממליצה לך להתקשר אליה ולהתייעץ איתה, אם היא לא תוכל לעזור היא בוודאי תוכל להפנות או לחשוב איתך מי כן. בכול מקרה, חשוב ומעניין יהיה לשמוע את דעתה. אני חושבת שבמקרה כזה כדאי לפנות למשהו פרקטי "התנהגותי" ולא רק פסיכולוגי-פסיכודינאמי שיעבוד על מניעים וכו'. אולי משהו פיזי, גופני. שיהיה בהצלחה ובאמת את מעוררת השראה בשיתוף ובלקיחת האחריות. נשמע לא פשוט ומאתגר

@}

תודה לכן. זה מאוד עוזר לקרוא אתכן. אני אנסה לדבר היום עם ליאור ואעדכן כאן.
צבי-צב: אנחנו בפרדס-חנה. מכירה מרכז קהילתי באזור? זה של קופ"ח? אני והילדים בכללית. יש מושלם.

אני אנסה למצוא איש או אשת מקצוע (פסיכולוגיה?) שאוכל לדבר איתם על זה. לא לשלוח אותו לטיפול. לטפל בעצמי.
בשלב הזה, לפני שקרה משהו ממשי - בהחלט כן.
נראה לי שטיפול בילדים בענינים רגשיים (נשמע שזה ענין רגשי, ממה שאת מתארת) תמיד מערב עבודה עם ההורים. איך אפשר אחרת?
ואם תלכו לטיפול, הטיפול לא חייב להתמקד בנושא הזה. אפשר לנסות לעזור לילד לחזור לאיזון, להכיר את הגבולות בינו לבין אחרים וכו' - בלי העלאה ישירה של התחום המיני.
(כל אלה לא אמירות מקצועיות אלא סתם, קומון סנס)

אני רוצה לגשת לנושא מזוית קצת אחרת. אני לא אשת מקצוע, אבל למיטב הבנתי, ילד לא מתחיל לגלות נטיות להיות פוגע מינית מהאוויר. אני חושבת שצריך לקרות משהו מאוד מאוד קשה כדי שילד יגיע למצב כזה: להגיע מבית עם אווריה מאוד קשה ובעייתית, נניח, או להיות בעצמו ניצול של תקיפה מינית. אפילו אם את פחות אוהבת אותו, ואני יכולה לדמיין כמה קשה, כמה איום ונורא, יכול להיות לילד לחיות בתחושה כזאת, אני לא בטוחה שזה מספיק כדי ליצור את ה"אווירה" הדרושה כדי שהילד יהיה כזה.

מיצי, גם אני חשבתי ככה. אבל כרגע זה מה שקורה ואני לא מצליחה לעלות על משהו שקרה לו. אני עצמי שורדת, כלומר חוויתי ניצול מיני בילדות. לכן אני גם מאוד רגישה לזה.

אפילו אם את פחות אוהבת אותו, ואני יכולה לדמיין כמה קשה, כמה איום ונורא, יכול להיות לילד לחיות בתחושה כזאת, אני לא בטוחה שזה מספיק כדי ליצור את ה"אווירה" הדרושה כדי שהילד יהיה כזה.
אני הולכת לכתוב משהו שקשה לי להתוודות עליו:
אמא שלי אהבה אותי פחות. זה יצר אצלי אגרסיות קשות ביותר. הייתי מרביצה לאחים שלי באכזריות. לא יודעת מה היה קורה לו הייתי גבר.
טוב שאת מטפלת בעצמך.

למיצי ושלולית
המחקרים מגלים שאין אפשרות לדעת מי יהיה עבריין מין- זה מגיע מכל השכבות ובשל סיבות מרובות ואין אחת שולטת. בין הסיבות יכולות להיות פגיעה מינית ( אבל לאוו דווקא והרבה מהם לא ניפגעו בעצמם לפני כן)
מה שמדהים זה התושמת לב העירנות שלך שלולית והמוכנות לעשות עם זה משהו !

אני אברר לגבי מרכזים שקרובים לפרדס חנה או אפשרות דרך כללית

יש מרכז לטיפול בפוגעים מינית של עמותת על"מ (פיזית הוא נמצא בתל אביב) הם גם עושים הדרכת הורים וגם מפעילים קו חירום לצורך התייעצות לגבי התנהגות חריגה מינית של ילדים. אני מציעה להתחיל להתייעץ משם. למנהלת המרכז קוראים טליה אתגר (והיא פסיכולוגית). קרן שמש מאוחרת

בדיוק התייעצתי עם הקולגה המומחית לענייין (עובדת במעון נעול לנוער עבריין) והיא גם ממליצה על טליה אתגר בכל הנוגע לילדים.
אפשר לפנות דרך הקו החם המספר הוא 03-6477898
ויש פורום פורטל של נענע שקשור לעמותה של על"ם ודרך האתר שלהם ניתן להגיע לפורום ולהתייעץ עם המומחים
באתר של טליה אתגר תוכלי לקרוא גם את החומר בנושא- מרתק וחשוב : תכתבי בגוגל "טליה אתגר" ותכנסי ל"משחקים אסורים" (במידה והלינק לא עובד)
http://itu.cet.ac.il/Inner.aspx?nItemID=1890 זה הלינק הישיר למאמר

שלום שלולית,
לא קראתי את כל הדף אלא את תחילתו וחייבת להגיב...
שם הדף צורם, צורם מאוד
הערנות שלך כאמא חשובה מאוד, טיפול והתייעצות חשובים מאוד, ואת מגלה אומץ רב, ועם זאת...
לא פחות חשוב שתראי את נקודות החוזק של בנך וכן שתראי בעיני רוחך אפשרויות בריאות יותר של התפתחותו, ותעזרי לחיזוק צדדים אלו
מאחלת התמודדות בריאה לכולכם

שליחה על ידי א* » 18 יוני 2009, 21:30

את אמא מדהימה ובאומץ לב מסתכלת לסימנים בעינייןם ומחליטה לעשות בהם שינוי מהותי, אני ממש מעריצה אותך.
אני מציעהלך להתייעץ עם מסל"ן -מרכז סיוע יש מענה טלפוני 24 ש' באייזה 7 שפות .
לנפגעות -1202
לנפגעים גברים -1203.
מדובר בשיחה אנונימית ,הם מרכזים המון מידע מקצועי שקשור לתחום ושמות של טובי המומחים בתחום..בהצלחה...נשמח אם תעדכני.

אנונימי

שלום שלולית,
מבינה מאד את הפחדים שלך.
לא מזדהה, כי המצב אצלנו אחר מאד, אבל מילדותי אני סוחבת עמי פגיעות והטרדות ופחדים, שמלווים אותי עד היום.
כמו שכתבת, אני כן מאמינה שטיפול בעצמך יכול לעזור, ולו חלקי, ולו בתור התחלה שממנה יתחיל תהליך תיקון עבורך ועבורו.
יכולה לחשוב על כמה שאמנם זה לא תחום ההתמחות הספציפי שלהם, אבל שווה לדבר איתם:
יש מטפלים שמוכנים לקבל עם תינוק. יכולה להמליץ לך על אחת כזו.
יש מטפלים שעובדים גם דרך הטלפון - יכולה להמליץ לך על אחד כזה, שהוא דובר אנגלית, ואפשר איתו גם דרך המייל.
יש את אורנה שפרון שאפשר לדבר איתה בטלפון ולראות לאן היא יכולה ללכת איתך בנושא הזה.

מלבדם, בת"א יש פסיכולוגית קלינית מקסימה שאני ממליצה עליה בחום. אולי גם אליה אפשר לבוא עם תינוק.

ולסיום - אם את רוצה, את מוזמנת ליצור איתי קשר גם בלי קשר לכל הנ"ל, כדי לפתוח, לדבר.
054-4544135

ואם לא נוח לך לדבר, ואת רוצה רק את הטלפונים של מי מהרשימה, את יכולה לסמס לי.

קוראת את כולכן, ומרגישה תודה גדולה לכל אחת מכן. מסכימה גם עם ההבחנה של פלוני אלמונית ש שם הדף צורם, צורם מאוד_
הוא נבחר בחופזה רבה מדי מתוך סערת רגשות. לא עומדת מאחורי הבחירה הזו, אבל עומדת מאחורי החששות והפחדים. תודה על שהסבת את תשומת לבי בדרך כל כך בהירה ועם זאת מפרגנת.

היום דברתי עם הבןזוג. הוא הקשיב. הוא לא הזדעזע, הוא מכיר אותי ואת הרגישויות שלי. הוא מפרגן להחלטה לקחת אחריות. הוא הציע ללכת לעשות איבחון אצל איזו מישהי שממש לא מוצאת חן בעיניי ולא נראה לי שאני אלך אליה. נמצא מישהי אחרת גם אם נלך על איבחון. בינתיים רוצה לשמוע כמה שיותר חוות דעת ולתת להן לשקוע בתוכי. כמו שמחפשים מתכון בגוגל וקוראים הרבה מתכונים ומצליבים בינהם ואז הולכים למטבח עם תובנות אישיות. אני יודעת שהדף הזה הוא צעד ראשון. והדרך בטח לא תהיה פשוטה או קלה. אבל איזו הקלה זאת לעשות דרך במקום להתבשל במיץ של עצמי ושל המחשבות הנוראיות וההלקאה העצמית הכל כך לא אפקטיבית.

ליאת, תודה ענקית על ההזמנה. בינתיים קצת מתביישת לדבר איתך אבל שומרת את הזכות הזאת

תודה תודה תודה!

שלו לית, הי, את חדשה פה?
אולי תשקלי לשנות את השם כדי למנוע בלבול?
ולגבי מטפלים, מצטערת שאני לא יכולה לעזור לך, לא מכירה את אזור פר"ח.

רק תיקון לא' מלמעלה -
מסל"ן זה מרכז סיוע לנשים נגב - מרכז סיוע לנשים שפועל באזור הדרום.
אם תחייגי 1202 את מגיעה למרכז הסיוע שפועל באזור שלך.

יש מטפלים שמוכנים לקבל עם תינוק.

יש לי שאלה עקרונית:
הרי ידוע לכל שתינוקות סופגים דברים, ובאיזושהי רמה מבינים מה שהם שומעים, למרות שזו לא רמה מיידית, ולמרות שהם לא זוכרים.
האם כדאי לדבר על נושא כזה טעון ליד התינוק?
האם אין חשש שזה יישאר לו בתת המודע וישפיע עליו?

הי שלולית,
רק רציתי להגיד שאני קוראת, וחושבת ומרגישה. הדף והכתוב בו מאד נוגעים לי. את מאד אמיצה וזו השראה בשבילי.
כאדם שעוסק בטיפול פסיכולוגי יש לי עוד כיוון למחשבה, שמשום מה בוער לי לכתוב, למרות שבדרך כלל אני לא עושה את זה. ואם זה חסר רגישות באיזושהיא צורה אני מצטערת, וגם מבקשת ממך לשים את זה בצד, למחוק, לשרוף וכו'.
בתחושתי, ילדים בגיל הזה הם עדיין איזו חלק מהמערכת של הורה ילד, באופן שקשה בכלל להבין. הם המראה שלנו, הם מגדירים את "מי הם" דרך העולם, הם לומדים את עצמם דרכנו וכו'. לא שאין להם אישיות משלהם, אבל משהו שם עוד קשור מאד ביישות של ההורה ובעיקר ביישות של ההורות שמוענקת להם. (בתפיסה יותר רוחנית, שהם באיזשהו מקום בחרו בה).
לכן, אני לא חושבת שזו כרוניקה ידועה מראש. כלל לא.
אני חושבת שהפחד שלך, המובן כל כך, יוצר את התחושה הזו של ה"ידוע מראש". שזו תחושה מאד מפחידה. אני מאמינה שגורלו לא קבוע, אבל אני מאמינה שהפחד שלך עלול ליצור אצלך את התחושה שזה כן קבוע. אני חושבת שהתבוננות בעניין הזה, של הפחד יכול לעזור בהתמודדות עם התחושות הקשות, של חוסר המוצא, אשמה, האשמה וכו'. דרך הבנה שהפחד פה משחק תפקיד גדול.
אני רוצה להגיד עוד דברים, אבל זה לא כל כך חשוב או מתאים, כי נראה לי הכי חשוב להקדיש לזה את הזמן, הכסף והמקום בתהליך עם מטפל/ת.
המון הצלחה לך ! הרבה ברכות וחיזוקים וכל מה שאת צריכה בשביל לגדול מתוך זה.

אגב, הרבה יותר חזק בעיני זה לא מה שהילד או התינוק שומעים, אלא מה שהם קולטים/חשים אנרגטית. ולכן, אם כבר קיימת האנרגיה של כל הנושא הזה בבית ואצל ההורים, והיא כבדה, עדיף שהם יהיו נוכחים גם בתהליך ההתמודדות. זה אחד השיעורים הכי חזקים שאנחנו יכולים ללמוד מההורים שלנו כילדים - איך הם מתמודדים עם המצבים הקשים בחייהם.

אנונימי

הי שלולית,
א. את יכולה להתקשר בעילום שם

ב. מסכימה עם "בכבוד", שהם קולטים את האנרגיות, את תחושות הבטן, את מה שבפנים, וכשאנחנו לוקחות אחריות, כשאנחנו מוצאות דרך להתמודד, לטפל, לזוז מתקיעות, זה שיעור חשוב מאד עבורם, שיעור שמאפשר להם כלים עתידיים לעשות בעצמם, במקום להיות תקועים.
ג. לדעתי, יש משהו בבנים, שמאפשר להם לא לשמוע מה שאנחנו אומרות. חלקם כמובן שומעים כל פיפס, ומגיבים אליו, מפנימים.
חלקם, יכולים להתעלם עד קץ הדורות. במיוחד מהמילה לא על כל הדרכים שיש להביע אותה. אבל רוב הבנים, הם איפשהו על הטווח בין הקצוות, עם נטיה לכיוון ה"לא לשמוע".
שמיעה סלקטבית קראו לזה אצלנו.
זה לא אומר שאנחנו צריכות לוותר על להגיד, או לוותר על להסביר.
זה אומר שאפשר להיות יצירתיות, סבלניות, אוהבות, מעצימות, ולהישאר בשלנו, במה כן ומה לא ועם הסברים קצרים ועם דוגמא אישית ככל האפשר.
דגש גדול על מה כן.
בדומה לתינוק שמשחק במשהו שמסכון לו, ואנחנו לא לוקחות את המשהו ממנו ככה סתם, אלא אומרות "זה מסוכן", ולוקחותרק אחרי שהצענו תחליף הולם.

יש את אורנה שפרון שאפשר לדבר איתה בטלפון ולראות לאן היא יכולה ללכת איתך בנושא הזה.
רציתי לכתוב את זה וראיתי שהקדימו אותי. כדאי לנסות, אפילו לשיחה אחת. אורנה שפרון.

את אמא מדהימה ובאומץ לב מסתכלת לסימנים בעיניים ומחליטה לעשות בהם שינוי מהותי, אני ממש מעריצה אותך.

גם אני.

איזו הקלה זאת לעשות דרך במקום להתבשל במיץ של עצמי ושל המחשבות הנוראיות וההלקאה העצמית הכל כך לא אפקטיבית.

קריטי בשבילך. מהבישול במיץ שלך כבר ראית מה יוצא. חלק טוב, וחלק לא מספק אותך.

לא תמיד אוהבת אותו כמו את האחים שלו, במיוחד לא מצליחה כשהוא כל כך זקוק לי ומציק לכולם מסביב. נסגרת אליו.
פה יהיה שינוי, אפילו מסוים, בכל כוון התפתחות שבו תבחרי. כמו שאחרות כתבו לך, יש לכם מערכת משפחתית ומשהו בה לא מספיק עובד טוב עבור הילד, לפחות בחלק מהתחומים. אם את מבחינה בכך את תוכלי לחולל מפנה.

את בכוון הנכון.

לכולנו יש חששות לגבי מה צומח לנו פה בבית.

את במקרה חושבת לכיוון הזה.
מין ,
טאבו,
אונס,
כפיה,הטרדה,חוסר כיבוד.
רע, רע,רע.

אולי זה סתם שהמוח שלך מיצר לך עבודה כדי לא להסתכל על המציאות ,כדי לא לראות מה עליך לעשות בהווה .אני לא יודעת.
(אני יכולה להגיד לך שזה משהו שאני הבנתי מעצמי בזמן האחרון בזכות קורס מסויים שאני לומדת)

לי עולה שהדבר הכי חשוב עם ילד זה מגע.
מגע בהמון חיבוקים ונשיקות וללכת יד ביד ולשחק כל מני משחקים ספורטיביים,התגוששות וגם 'אוירון' 'מריצה ' או כל דבר שאפשר.יש תנוחות יוגה שעושים ביחד.
מגע זה גם צורך,וככה הצורך שלו יהיה מסופק.
כשאתה נמצא במגע עם אדם אחר ,ההורה שלך, אתה גם לומד את האדם ומקבל מושג:מה נעים, מה לא, מה מרשים לך ומה לא.

גם כדאי להתבונן בזוגיות שלכם כי היא חומר הלימוד לחיים עם בני המין השני:כבוד ושיתוף,שיחות אינטימיות (זה קורה שהילדים שלך יודעים שאמא ואבא משוחחים עכשיו ולפעמים שומעים אותם צוחקים או בוכים ורואים שמחבקים זה את זו).

חזרתי לפה מדי פעם בימים האחרונים. עלו לי הרבה מחשבות בקשר לדברים שאת כתבת ושנכתבו אליך, אבל בעיקר רציתי להודות לך על ההזדמנות שפתחת לחוש חלק מקהילה תומכת ולתת מעצמי שזו הקבלה הכי גדולה.

שני דברים שרציתי לחלוק אתך:
כתבת, אני לא יכולה להתעלם מתחושת אשמה שעולה אצלי. ואני חשבתי שכולנו יודעים שאשמה היא לא רגש שמקדם אותנו בצמיחה ולימוד, אבל בהחלט אין צורך להתעלם ממנו. אני משערת שבתהליך כמו שאת עוברת עכשיו עולים ויעלו המון רגשות מכל הסוגים והצבעים. בדרך כלל מנסיוני, הרגש עצמו הוא פשוט חלק מהחוויה הפנימית שלי ובדרך כלל מאבד מעצמתו המציפה אם אני נותנת לעצמי להרגיש אותו ומקבלת את עצמי ביחד אתו ולא מנסה להרגיש משהוא אחר "טוב יותר" במקומו. אז אני מגלה, שהעצמה המאיימת היא לא של הרגש עצמו, אלא של הפחד שלי להרגיש אותו או השיפוט שיש לי עליו.

וגם כתבת, לא תמיד אוהבת אותו כמו את האחים שלו חוויה שהיא בודאי כואבת לכולם. עם זאת, עד כמה שאהבה היא ללא תנאים וגבולות, היכולת שלנו לחוש בה היא מאוד דינאמית ומושפעת רבות מדברים שעולים ביננו לבין האהבה המלאה. אז קודם כל זה דבר דינאמי, בעיקר אצל אנשים כמוך שמתבוננים וגדלים.
ויותר מכך, אם זוכרים שהאהבה שלנו לילדנו היא באמת אינסופית מטבעה, קל יותר על הרקע הזה להבחין ב"הפרעות" שיש בדרך ולהתייחס אליהן כאל סימני דרך, דברים שעולים כדי להראות ולהתרפא. ובעיקר להתייחס לזה כאל דבר שהוא חלק מטבענו כבני אדם. הורה שחש שהוא אוהב פחות את אחד מילדיו, יכול לבחור להתעלם מכך, או להתבונן ולגדול מזה. ההבדל הוא שמים וארץ. את כבר עשית ועושה את הבחירה.

שוב תודה לך, מקווה שזה לא יותר מדי מילים,
שבוע טוב
שירה

טוב אז אחרי כמה וכמה ימים של התלבטות גם אני אעז ואפתח את פי.
עד כמה שאני מבינה, ובלי לזלזל כלל וכלל בתחושותייך, שאולי יש להן בסיס: מדובר בילד בן שמונה, שאמא שלו, שחוותה ניצול מיני בעברה, חושדת שהוא עלול לעשות משהו בעתיד. הילד לא עשה כלום. הוא כולה ילד בן שמונה, קצת דחוי, שחי בתוך דינמיקה בעייתית בבית, מחפש את אמא שלו שלא תמיד מצליחה "להיות שם בשבילו" (סליחה בעד הקלישאה הניו אייג'ית). אולי הוא מתחיל להראות סימנים של מצוקה והתנהגות "מצוקתית", אבל כל העניין הוא בינתיים (ותודה לאל) רק אצלך בראש. וכבר נתת שם כזה לדף, כאילו כבר יש כאן עובדה מוגמרת, וכולן כאן כבר שולחות אותו לאבחון. נשמע לי חריצת דין טיפה מהירה פה, לא?
בעבר עסקתי קצת בפגיעה מינית. אני מעריכה עד מאוד את היכולת שלך להיחשף ולהתמודד עם הפחדים האלה, אבל אנא אל תשכחי שהוא לא עשה כלום ואל תכניסי אותו לתוך חליפה של מישהו אחר, או אולי אל תגרמי לו לשחק תפקיד בסרט של מישהו אחר, גם אם המישהו הזה זאת אמא שלו. פגיעה מינית היא דבר שכמעט לעולם אין מתגברים עליו, ונשארת איתנו תמיד, ועלולה לשבש דנמיקות למשך שנים רבות.
לכן מצטרפת לכל המעודדות אותך ללכת לטפל בעצמך.
מאחלת לך למידה, צמיחה ותגליות, ומקווה בשביל כולכם שתצליחו לשבור את המעגל של צורך>מצוקה>דחייה> עוד יותר צורך וחוזר חלילה.

משנה את הכינוי כי מישהי ביקשה.
איך משנים את שם הדף ל בין פחדים לפגיעות מיניות ?

אתן מאוד מאוד עוזרות. ממש עושות לי סדר ביני לבין עצמי.
קצת נתקעתי עם העמוד הזה כי הוא נכתב ברגע מסוים והחיים מטבעם מורכבים מהמוני רגעים ונהייתה לי הרגשה שהרושם שנוצר לא מדוייק. יש מצבים שקשה לי לתת דרור לאהבה שלי כלפיו, ההתנהגות שלו והכעסים שלי נכנסים לאיזו סחרחרה. ויש מצבים של קירבה גדולה ואהבה ניגרת.

אכן. הוא לא עשה כלום בינתיים. הוא ביקש מחברה שלו שתגע לו בפין. תוך כדי צחוקים ועליזות אינסופית בעוד שניהם עירומים.
לילדה אחרת, שקטנה ממנו בשנתיים הוא אמר בעודו טובל בברכה הקטנה בחצר: "אם את נכנסת למים אני שולט עליך". זה מה שהקפיץ אותי.

מאוד יכול להיות שקצת אבדתי פרופורציה ועדיין המסקנה המאוד ברורה שלי היא שאני צריכה ללכת לטיפול.

בינתיים לא מצליחה למצוא מטפל/ת בפרדס חנה. רק המון מורים ליוגה....

לא יודעת אם מה שאני כותבת ממש קשור אבל הדף הזה מזכיר לי את זה קצת.
הבן שלי (בערך 4) תמיד היה כזה נוגע הרבה הוא אוהב הרבה פעמים חיבוקים ומגע חזק וכו'. אבל לפעמים כשנחנו מתחבקים או יושבים יחד איך שהוא מתחיל לגעת בי זה מטריף אותי, צורת המגע שלו (ממש לא תמיד כן?) היא מין כפייתית כזאת.
מתחיל לדגדג אותי באוזן או להעביר יד על החזה שלי או כאלה והוא לא שומע שזה מעצבן אותי נורא ואז אני מתעצבנת עליו או הולכת למקום אחר וכו'.
ויש לי הרגשה כזאת שזה קצת קטע של גבולות, כאילו הוא לא שם לב מספיק למה שזה שלידו מרגיש ואיפה עובר הגבול הסביר בינו לאחרים..
וכמובן שזה גם אולי חוסר הגדרה שלי של הגבולות שלי...

נכנסתי לבקש שתחשבי על שם אחר לדף

מבצעת מיד.

"אם את נכנסת למים אני שולט עליך". זה מה שהקפיץ אותי.
את צודקת, זה באמת מקפיץ. אבל בל נשכח שאלה משפטים ששומעים גם מילדים אחרים, ובבית הספר, והרי אנחנו חיים בחברה כוחנית כל כך. וגם הנגיעות באיברי המין הן משהו חצי תמים חצי לא, הם הרי מרגישים שיש שם משהו שהמעמד שלו לא כמו של שאר איברי הגוף. אולי גם אני הייתי נדרכת מזה ופוקחת עין ליתר ביטחון, אבל באמת, דחילק, הוא בסך הכל ילד, והוא מתנסה בכל מיני דברים.
ועדיין יש לי הרגשה שמבחינתך זו כרוניקה ידועה מראש, כי את כותבת הוא לא עשה כלום בינתיים, ואני חוששת מאוד מנבואה שתגשים את עצמה.
מקווה שתמצאי מטפלת בקרוב @}

באמת, דחילק, הוא בסך הכל ילד, והוא מתנסה בכל מיני דברים.

המיתוסים גורסים שילדים לא פוגעים מינית, זה מיתוס- הרבה מעבריני המין הבוגרים מדווחים שהחלו בעודם ילדים, מיתוס נוסף זה שהפגיעה היא לשם המין,היא לא, היא לשם שליטה ועוד... טליה אתגר מומחית ואני שוב מפנה למאמר" משחקים אסורים" ( קל מאוד למצוא בגוגל), שמתייחס לילדים.

ולך שלולית האחל שתיהיה חזקה להתמודד עם כל התחושות הרגשות והמחשבות שעולות
שרגשי האשמה לא יפריעו לא יקטינו ולא ישטיחו
אלא שתאפשרי לתחושות הבטן שלך מקום - בדקיה אבחון קו- חם וכל דרך עם מי שמומחה בתחום
זה לא אומר שיש קביעה זה אומר שאת בודקת שוללת או מונעת

מה את יודעת על תקשורת מקרבת ?