תודה סוסת-פרא ולוטם מרווני.אני עדיין רק מתחילה את דרכי בצד הכותב ולא רק קורא ולכן אני עדיין לא בטוחה מה הדף הזה יהיה בדיוק...בכל מקרה כבר התחלתי לכתוב באותו כינוי
נראה לי שאולי כבר אפשר לספר קצת על טיול הלקטים שלי,למרות שרגעים רבים של קרבה ואינטימיות אני בטח אשמור בינתיים לעצמי.
נרשמתי לטיול לקטים לאחר תקופה בה הייתי מאוד מסוגרת בבית(לימודי פסיכומטרי).
בעודי בבית,אמורה ללמוד, נשאבתי יותר ויותר ל"באופן" ומצאתי את עצמי מזדהה עם כך כך הרבה פינות ונקיקים באתר...
נרשמתי לטיול מסיבות רבות,רציתי לחוות,לטייל בארץ אחרי תקופה ממושכת מאוד(שנתיים) בחו"ל, רציתי להתמודד עם קשיים ואתגרים אישיים ולהרגיש בתחושת הגאווה המגיעה בסופם, רציתי להכיר אנשים נוספים החשים כמוני אך נראה לי שבטיול ראשון זה רציתי יותר להכיר את עצמי. או יותר נכון להפגש שוב עם עצמי שהכרתי.
וזיהיתי אותה. את הילדה שיושבת על הרצפה ואוכלת בידיים בלי להתרגש מ"ליכלוך" ,את זו שקוטפת עלה ואוכלת בלי לחשוב ומתענגת על הטעמים השונים.
במהלך הטיול הרגשתי שכבר עשיתי זאת בעבר.נזכרתי ב"שיעורי טבע" בקיבוץ בכיתה א',לפני 16 שנים,בהם הלכנו בשדות וחורשות מסביב לקיבוץ ולמדנו תוך כדי טעימה והליכה מה אכיל ומה רעיל,לשים לב לקצב של הטבע.
המפגש עם האנשים היה לי נעים,למרות שנעתי בין נסיון לפתיחות וכנות אמיתית לבין חומות קיימות של שמירה על עצמי והלבד שלי.
תחילת הטיול הייתה נפלאה ומרגשת מעצם העובדה שהודעתי במקום עבודתי באסרטיביות(לראשונה) שאני פשוט יוצאת לטייל,ומכך שידעתי שהולך להיות טיול משמעותי.
ביום הטיול הראשון היה שפע של מזון. שפע שלא ציפיתי לו-ענבים מסוגים שונים,גדלים וטעמים נבדלים וצימוקי שמש מהם נהניתי במיוחד.
סברס, אשר החלטתי לקלף בידיים לראשונה בחיי,הצלחתי ונהניתי מאוד מטעמו(למרות מעט הקוצים שנשארו על האצבעות והחך),
שקדים נפלאים,גרגירי חרדל ופרחי שומר צהבהבים-יחדיו עשו חגיגה קולינארית בפה שלי. אבל אני דווקא לא רציתי כל כך לאכול.
הייתי שבעה מאוד בבוקר,רציתי להכיר ולהתנסות אך לראשונה בחיי לא רציתי לאגור מזון,לא לדאוג אם יחסר.
רציתי לחוש תחושת רעב אמיתית,לנסות להתקרב מחדש למנגנוני הרעב שכבר איבדתי מזמן בחיים מלאי דיאטות הרזייה.
המחשבות האלה עלו בראשי בסופו של היום הראשון, ואלי כך זימנתי לי ביום למחרת את ההפרדות מהקבוצה והטיול המשותף שלי ושל מירב דן לצומת כנרת.
בבוקרו של אותו היום ניסיתי להקשיב לתחושות הגוף.
פתחתי את בוקר באכילת כרפס נחלים,חוביזה,גרגר נחלים,כף אווז,ריג'לה וכנראה עוד עלים שאת שמם כעת שכחתי,כמה עלים לטעימה מכל אחד ושמחתי שדווקא הירוק משך אותי לפתוח באכילה ולא אשכול הענבים הענק שבתיק.
לאחר מכך אכלתי חופן גדול של ענבים ושבעתי ממש. הקבוצה עוד ליקטה תאנים(למרות שלי הן נראו קטנות והעדפתי לא לקטוף) ושוב הגענו לסברס אך לא היה לי תיאבון.
המשכנו ללכת ואני השתרכתי מאחור ונהניתי מחברתן של שתי לקטיות ששבו את ליבי מהיום הראשון.
בשלב מסויים הן החליטו להתקדם לראש הקבוצה ואני שנהניתי מההליכה האיטית התיישבתי ליד מירב והתחלנו בשיחה.
דיברנו רק כמה דקות אך נראה כי זה היה מספיק כדי שהקבוצה תמשיך וכאשר קמנו לצאת לא ראינו איש.
ברגע הראשון היה נראה לי שהם פשוט נמצאים בתוך מטע הזית ממול ולכן אנו לא רואים אותם. אפילו ראיתי דבר אדום מולי וחשבתי שזה הם(יש צורך במשקפי ראייה חדשים כנראה) כשהגענו לזיתים לא ראינו זכר לקבוצה.
בשום כיוון לא ראינו אותם. שתינו היינו רגועות. ניסינו בהגיון לחשוב כיצד הם נעלמו(מחכים לנו מתחת לעץ? הלכו מהר מאיתנו?) מהבוקר התקדמנו מזרחה ולכן היה לנו הגיוני שנמשיך באותו כיוון.
החלטנו להמשיך במעלה ההר כי לא נראה היה לנו שהקבוצה ירדה לכביש וגם ממעלה ההר הרגשנו שניתן לצפות על יותר שטח ואולי לראות אותם.
עוד היה די מוקדם בבוקר,אך כבר היה חם. עצרנו מספר פעמים לחשוב מה אנו עושות,ולהקשיב.
לא שמענו אותם. והמשכנו. הרגשתי ביטחון עם מירב. בחצי השעה הראשונה,כשעוד ניתן היה לראות את הכביש, חשבתי לרגע שאני יכולה פשוט לרדת ולקחת אוטובוס הביתה.
ואז מיד חשתי כי תחושת הפספוס תהיה עצומה. אני לא זוכרת באיזה שלב באמת הבנתי שלא נראה יותר את הקבוצה.
ההגיון שלנו,ומפת כבישים לא מספיק מפורטת אמר לנו לחפש מקור מים קרוב.וכך עשינו. הלכנו הרבה.
היתה רוח נפלאה שעזרה לנו להתמודד עם החום. רוב הדרך לא היו הרבה עצים שיתנו לנו צל וכאשר מצאנו אחד נחנו תחתיו ודיברנו.
אני מרגישה שאני דיברתי הרבה ומירב הקשיבה. ותוך כדי דיבור סיפרתי מי אני ומה עובר עלי וגם הקשבתי לעצמי ותובנות מסוימות עלו בי.
בנוסף לדבריה של מירב שלא יסולאו בפז. היה נפלא באמת לפגוש באדם אחר.
ההזדמנות להכיר אחת על אחת מישהי מעניינת ומרשימה, שנמצאת במקום כה שונה בחייה ומכך אפשרה לי ללמוד המון.
חשבתי על כך שבקבוצה הגדולה היתי מצליחה לדבר מעט עם הרבה אנשים אך לא בצורה המעמיקה שחוויתי עם מירב.
חלקים מסויימים בדרך לא דיברנו כלל. החום,המאמץ וגם האפשור לאחר לחשוב ולהיות בשקט.
הרגשתי ברגעים מסויימים שיש בינינו דיבור ללא מילים-שמירב עוצרת כאשר אני עייפה, אומרת מילה על הרוח רגע לאחר שגם אני חשתי בה.
היה מדהים. השקט שלנו נתן לנו לראות חיות מקסימות בטבע, להתפעם מהנוף שהלך ונפרש מתחתינו ככל שעלינו.
והיו קשיים. מים. לי היו כ-2 ליטרים וחצי בקבוק נוסף שקיבלתי לסחוב ממטיילת אחרת כדי להקל על מסעה וכפי שהסתבר כדי להציל אותי מצמא.
זה לא היה מספיק. שתיתי בצמצום,נחתי בצל ועדיין היה חם והראש שלי כאב מעט.
לא הייתי מאוד רעבה וכשהייתי היה אוכל-חופן הענבים שנשאר,שקדים שמצאנו,בצל שראיתי על האדמה(ושדות בצל שלמים שראינו מאוחר יותר),
דום השיח שהיה לחמי וטעים.אכלתי בצמצום אך לחלוטין מבחירה של הגוף ולא הראש. וזה הרגיש כך כך טוב.
התחושה הכי חזקה שהרגשתי היתה ביטחון. המקום בו הייתי,הדרך בה צעדתי,האדם עמו הייתי-כולם היו הכי נכונים לי בעולם.
בשלב מסויים ראינו את סימוני הדרך של שביל ישראל וצעדנו בו.
הסימונים נסכו בי תחושת ביטחון ובעודי הולכת הדהד בי הספר "אשה בורחת מבשורה" של גרוסמן,אחד האחרונים שקראתי.
הדרך הובילה אותנו לבסוף לרדת מההר וזו היתה שמחה גדולה.
כבר הרגשתי את הרגליים,זה בהחלט היה מאמץ אך מצד שני חשבתי-"כל הכבוד גוף! כל כך הרבה זמן אני מבלה בלחשוב עליך רעות
והנה אתה מרשים אותי בחוזק שלך"
עם הירידה גם השמש התחילה לרדת,נעלמה לאט לאט מאחורינו,עם ההר שהלך והתנשא שוב.
כל מבט לאחור מילא אותי גאווה-כמה דרך צעדנו! עדיין חלפה מחשבה בראש "כאשר נגיע למקור מים נמצא אותם שם,משתכשכים ונהנים"
אך ידעתי שהיא לא ממשית. היה חם ולא היו לנו מים.נאלצנו ללכת מהר וללא ספק הלכנו מהר מקבוצה מרובת משתתפים וילדים.
הנוף הלך ונהיה ירוק יותר וראינו לפנינו מרחוק מקבץ עצים ירוקים שרק יכלו לסמן מים מתחתם.
התקדמנו עוד ועוד והגענו. לגן עדן. מים זורמים, צמחי הרדוף,עצי תאנה ואקליפטוס.עדיין היה אור בחוץ.
הלכנו לאורך המים עד שנכנסנו למעין חורשה,מובלעת בין שני אפיקי הנחל הקטן. היינו מוקפות אקליפטוסים יפייפיים.
היה שקט ורגוע,האויר היה חם ונעים ונכנסנו לרחוץ במים. הלכנו לישון ובבוקר התעוררתי למראה צמרות העצים מתנוענעות מעלי.
חשבתי לעצמי שכך טבעי לי ונוח לי להיות. שאני חייבת לעשות זאת עוד. היה עוד מוקדם וקריר, ולא מיהרנו לצאת.
אולי במחשבה אני מעט מיהרתי אך מירב האטה את הקצב שלי.אני מודה לה מאוד על כך.
עוד הספקנו בבוקר לבדוק מטע בננות(שלא היה בה דבר ראוי לליקוט), לאכול מלון קטן ומצומק מתוך שדה שהריח כל כך מתוק,
לנסות לבדוק עצי תמר(עדיין לא מוכן...) ולמלא מים בירדן,ללא ספק מים קדושים..
כמה מעריכים מי שתייה כאשר אין,כמו כל דבר.
וכך המשכנו לעבר צומת כנרת, עם עצירה קצרה להתרשמות מבית הספר התיכוני בית ירח(וליקוט חרובים טעימים בשטחו)
ועצירה אחרונה בבית העלמין של כנרת.
עוד רגע בו מירב קראה את מחשבותי- כבר כמעט הגענו לצומת והייתי עייפה וכבר רציתי לעלות על אוטובוס ולתת לרגלי מנוחה אך כשראיתי את השלט של בית העלמין נזכרתי מיד במשוררת רחל.
חשבתי להציע למירב לעצור וללכת לקברה ואז שללתי בראש כי הייתי באמת עייפה.
ואז מירב שאלה אם אני רוצה לנוח רגע בבית העלמין. לא הלכנו לקבר אך זה היה מספיק. בצומת תפסנו טרמפ מהיר ומאוד מדויק,כדברי מירב, ישר עד הבית.
אני נרשמת כבר לטיול הבא. הפעם מבטיחה לרצות להיות בחברה. אני בטוחה שליקום היו את סיבותיו להפריד אותי מכמה אנשים נפלאים שפגשתי,כפי שאני סומכת עליו להפגישנו שוב. מקווה לראות פרצופים חדשים ומוכרים ב1.8. כבר הודעתי שוב באסרטיביות בעבודה שאעדר:)
בהמשך אולי אכתוב עוד הגיגים שעלו בעקבות הטיול...
