בז מצוי

פותחת דף בית אישי.
חוזרת בניק חדש אחרי העדרות די ארוכה מהאתר.
הניקים הקודמים ( מיצי הריונית ו מיצי פוסט הריונית )כבר לא רלוונטיים, והגיע זמן למצא משהו פחות משתנה ממצב הבטן.
אמא לשני גוזלים ואחד בדרך.
הלידה השנייה מסופרת ב סיפור לידת הבית של זיו .

הריון שלישי. שבוע 13.
שאלתי את הגדול (5) אם הוא שמח שיש לו אחות קטנה(2) והוא ענה שכן , שהוא מאוד אוהב אותה.
האם אתה זוכר איך היא נולדה? "כן, זה היה בשבת והיא היתה מאוד קטנה כמו עכברון קטן שמן"
עוד לא סיפרנו לו שיש עוד אחד/ אחת בדרך. נראה לי שהוא כבר יודע גם אם עוד לא מעביר את הידיעה למילים, הוא כל הזמן מלטף לי את הבטן ומתייחס לכך שהשמנתי.

אהלן!
שמחה שגם לך יש חדשות שכאלה!
איך הולך בבית? איך נורי (מקווה שאני לא טועה), האם הוא התרגל לאחותו ולמבנה המשפחתי החדש?
האם הילדים איתך?

רגע טוב: הרגע הזה, כשאני נכנסת למיטה בלילה, מפלסת לי מקום בין שני הגוזלים, מלטפת,מסניפה אותם קצת, עוד נשיקת לילה טוב ועוד ליטוף אחרון. עוטפת אותם בבועה מגנה ומתמלאה באושר.

{יש לי הרגשה שבורחות לי המילים או לפחות האיות הנכון שלהם...או או שוב המוח מתחיל לנזול החוצה בשל ההריון, ועוד נכון לי סמסטר שלם ללמוד [ ולסיים- תזכורת זועפת לעצמי] לפני הלידה.}

ושוב אני מוצאת עצמי משוטת בבאופן במקום לעשות את חובותי...

הקצתי הבוקר עם חלום לא נעים. אני מלמדת שיעור (רישום אולי) באתר מדהים, מין חורבה/ אתר ארכאולוגי שיש בו גם איזה נחל. תוך כדי שאני מנסה להעביר את השיעור קולגה שלי מסביר על פסיפס או איזה ממצא שאני לו רואה. כדרכי אני מאפשרת לו לסיים ומנסה להחזיר את הכיתה אלי אבל יש בלגאן גדול ואני מרגישה החמצה על שיעור שהתפספס- תוך כדי מחלחלת אלי הבנה שאני איחרתי מאוד ולכן הכל התחיל על רגל שמאל, האים אוכל עכשיו לדרוש מהסטודנטים להגיע בזמן?

אני חוזרת הביתה אחרי שפיזרתי את הילדים בגנים, עם ידיעה שיש לי המון דברים להספיק היום: לכתוב מערכי שיעור, להכין מצגות להרצאות, לכתוב לי סיכומים... וגם רשימה ארוכה של דברים שצריך לעשות בבית לפני כניסת החג...
הכנת הרשימה בראשי הייתה כל כך מעייפת כך שברגע שאני נכנסת שוב הביתה אני שוקעת באפיסות כוחות, מבט לא זהיר כלפי הרצפה רק מחזק את אותה תשישות--
אני מתאמנת בזמן האחרון ב'להרפות', להניח לדברים שאין לי עליהם שליטה.
זה במילים יפות, מתאמנת בלהעלים עין מהבלאגן השורר בבית.
זקוקה לעיזה גמד( או ענק) למישהו שיסדר את הבית במקומי!

בסוף הצלחתי לגרד עצמי מהמחשב ולעשות משהו בנידון.
להפתעתי זה היה הרבה יותר מהיר ממה שחשבתי שיקח לי. ועכשיו הבית נראה כמקום שאפשר לדרוך בו.

יש לנו סוכה השנה. זו הסוכה הראשונה שאנחנו בונים עם הילדים. בדרך פלא כמעט הצלחתי להלהיב את הבנזוג לשתף פעולה, כמובן שילהבתי את הגוזל הגדול קודם כך שלא ממש נשארה לו ברירה, הבאתי עצים, ארגנתי סכך ואפילו יצאתי עם העוללים ללקט אצטרובלים וחרובים לקישוטה. עכשיו רק נותר לארגן את ארבעת המינים...ולהזמין אושפיזין.

אוףףףףף. הכל כל כך מכביד עכשיו.
היחסים ביני לבן זוגי לא משהו.
בנסיון להתעודד קראתי ב הבעל_ שבתמונה המשפחתית ומהר מאוד שוב עלו דמעות בעיני. זה קורה המון בזמן האחרון, איך שהוא אנחנו רק רבים בזמן האחרון וכמעט ואין לנו תקשורת טובה. רוב הזמן עול הגידול הילדים עלי או לפחות הקטעים של משמעת/ עמידה בזמנים: אני משקימה אותם בבוקר (גם אם אני צריכה לצאת מוקדם לעבודה) והוא ממשיך לישון, משכיבה לישון, אחראית בלעדית לסידור ואירגון הבית וגם אם שנינו נמצאים בבית אחה"צ הוא נדבק למחשב ונמצא- נעדר בבית.
בבקרים האחרונים הם קצת הטריפו אותי, שניהם מתעוררים בבכי ורוצים פינוק (הגדול- להתקרבל על ברכי ולהתעורר לאט והקטנה צורחת שהיא רוצה רק על הידיים או שלפחות אחיה ל יהיה שם.) יוצא שאני מנסה לג'נגל בינהם ולהרגיע אותם וגם להתעורר בעצמי. במקרה הטוב הוא פוקח חצי עין ושואל "נכון שאת מסתדרת איתם? אני צריך עוד חצי שעה שינה" וכמובן שאני מוותרת לו ופתאום שמה לב לשעה ומתחילה להלחץ להלחיץ אותם וכשהם לא מקשיבים לי גם מתחילה לכעוס ולצעוק. וכמובן כועסת עליו גם שהוא משאיר לי את כל ההתארגנות הזו-
ואחרי שאני מפזרת אותם בגנים, מתחילה לבכות על איזו אמא עיומה אני וכמה שאני שונאת את המצב המבאס הזה ואיך כשהבוקר מתחיל בבכי כל היום שלי ממשיך מנחוס.

אבל הילדים זה רק הסימפטום, הם משקפים את מה שקורה בינינו. חוסר השקט שלהם נובע מהמתיחות בינינו.
לפני יומיים בן זוגי נשאר עם הילדים כל אחה"צ, אני חזרתי מאוחר מהעבודה (למרות שאני משתדלת לא לעשות זאת ) ומוצאת את הקטנה בוכה מרה, הגדול דבוק לטלויזיה ואבא יושב מקלף מלפפון.
כשהיא בוכה הוא באופן עקבי מסרב להרימה ופשוט מתעלם ממנה. אני רק נכנסתי ושאלתי אותה מה קרה? בן זוגי מיד נעלב ,"למה את חושבת שצריך לקרות משהו, היא סתם בוכה". ואז איך שהוא יצא שהוא מבקר אותי על כל החינוך (הרע והמפנק) שלי . ומאוחר יותר כשהדמעות עולות שוב בעיני ( בכל זאת הורמונים של הריון וכי מאוד רציתי לשתף אותו באיזה יום מרגיז היה לי) הוא יורה לעברי שזה מה שאני מלמדת אותם, לפתור כל דבר בבכי.
בן זוגי לא מסוגל לבכות בעצמו וכשהוא שומע בכי של מישהו אחר הוא בעיקר מסתגר ונאטם. הוא רואה בבכי סחתנות רגשית.
זה לא שאני מנסה להשיג משהו ובוכה בכוונה, רק שלפעמים אני מאוד עצובה וכן אני זקוקה לחיבוק, התענינות בי. שיקשיב לי .הוא כל כך קר לפעמים שזה כואב.
בהריון הזה יותר מהקודמים אני צריכה את הקירבה שלו והוא רק יותר ויותר מתרחק. ועוד פחות מזה מתענין בהריון , הוא כבר אמר לי שעכשיו הוא לא צריך לבוא איתי לאף בדיקה- כי זה לא פעם ראשונה...
אוףףףףףףף
לא כל כך יודעת איך לשקם את המצב. בטח הוא רואה את הדברים אחרת . אין לי את הכוחות כרגע להיות זו שמתחננת שידבר איתי, ולמצא את עצמי שוב מתנצלת על דברים שלא עשיתי , הוא אף פעם לא מתנצל או בודק את עצמו, תמיד הוא הנפגע וכשהוא נעלב הוא מתכנס בעצמו ומתעלם מקיומי, אנחנו מדברים דרך הילדים.

אני קוראת אותך.
והזדהיתי עם רגשותייך.

הרבה חיבוקים וחיזוקים לך.

משהו שכתב רועי שרון ב הבעל שבתמונה המשפחתית הפיל לי איזה אסימון: "מי שעושה מה שהיא רוצה – ומשאירה את השאר לא עשוי, או עשוי על ידי בן הזוג – לדעתי תמצא שותף רגיש להפליא". זה התחבר לי טוב למה שקוק אמר לי בסבב הקודם של הריב הזה: שאם אהיה אתן לדברים לקרות ולא תמיד בדיוק איך שאני רוצה או חושבת שנכון הוא יוכל להיות יותר שותף.
ובכן,בשבת נאלצתי לעבוד וכשחזרתי הם היו אצל הוריו , שקעתי בעבודהבמחשב (וגם קצת בשיטוט וכתיבה כאן...) וכשהם חזרו לא ממש התחשק לי להיפרד ופשוט הרפתי ועשיתי 'מה בראש שלי' וראו זה פלא פתאום הוא מספר לשניהם סיפור, משחק משחק... אני צריכה לעבוד יותר על הענין הזה של להרפות, לשחרר ולתת לו להביע יותר את אבאותו...

התחילה שנת הלימודים היום.
סימסטר אחרון לתואר השני (אינשללללה) ואחר כך נשארה רק עוד בחינה ענקית, אבל זה עוד שנה כמעט אז יש עוד זמן ולפני כן יש לידה- חופשת לידה...
אני מתחילה את הסימסטר בלי יותר מדי התלהבות וכוחות אבל זהבטח יבוא עם הענין בשיעורים עצמם. בסופו של דבר, קצת עצוב להודות, הצורך לחזור אחרי שנה וחצי הפסקה ולסיים את התואר בא בעיקר מתוך מחשבה כלכלית -עתידית, שזה יביא לי עוד כמה ג'ובות במשכורת.

וכשהם חזרו לא ממש התחשק לי להיפרד ופשוט הרפתי ועשיתי 'מה בראש שלי' וראו זה פלא פתאום הוא מספר לשניהם סיפור, משחק משחק...

הכי חשוב בהריון זה להיות רגועה...
איך שהוא בנוכחי זה ממש לא עובד לי. נכון שהחלטתי שאני לא נלחצת מהלימודים, ואני ממש עומדת בזה טוב, פשוט החלטתי שאני נותנת את מה שאני יכולה ולפי הזמן שפנוי לי- לא רוצה להגיע ל'הכי טוב' אלא לעשות טוב בלי להשקיע מעבר... מצד שני בבית זה לא בדיוק ככה: אני יכולה להיות רגועה עד שמשהו מקפיץ אותי. אולי דוקא זה שאני מגיעה מאוחר הביתה ונמצאת פחות עם הילדים והם יותר מדי אצל הורי, (שמצליחים להרגיז אותי, כשעושים דברים המנוגדים למה שאני מבקשת מהם). אני יודעת שעלי להרפות- ושאם אני מבקשת עזרה, עלי לסמוך על הצד השני: בעלי / הורי...
איך שהוא דוקא בזמן האחרון בן זוגי פחות מבין/ אמפטי/ מתעניין בי ובהריון הזה וככל שהוא כך - אני יותר רגישה לזה ויותר צריכה אותו...

אחרי תקופה מסוימת של רגישות הורמונאלית, שאז הכל נראה רע, וכל פעולה מקבלת פרשנות שלילית, נרגעתי. הייתי צריכה שיחה ארוכה עם ההומאופטית שלי + רמדי והוספתי גם אומגה 3 שכנראה עוזרת למצב הרוח...
אנחנו שוב בתקופה טובה, הדיבור ביננו טוב, סקס מצויין... זה לא שהוא משתנה, אלה יותר שינויים בי או יותר נכון איך אני רואה את הדברים, אם במשקפיים שחורים או ורודים.
לפעמים אני חושבת שהכל עניין של תקשורת. לצערי אנחנו פחות יודעים איך להיות מילוליים בריבים ואז כל אחד מסתגר בתוכו, אז כמובן הדברים לא נפתרים אלא רק תופסים עוד ועוד כעסים.
מרגע שעשיתי סוויץ, הפסקתי לרחם על עצמי ובמקום לכעוס להגיד את הדברים דרך הומור או ציניות, הדברים השתפרו- הם גם עוברים הלאה, ובן זוגי יודע גם מה מטריד אותי ולא רק שאני כועסת ונרגנת עליו בלי סיבה ברורה. אחד הדברים שהייתי צריכה להזכיר לי - שבן זוגי לא חווה את ההריון כמוני ולא מבין את כל הרבדים שלו.
אחד הדברים שהפריעו לי היה חוסר ההתיחסות שלו לבטן, לא ליטף לא דיבר אליה (אל העוברית, שאתמול קיבלה מאחותה שם בטן: נונה) שזה צרם עוד יותר לנוכח ההתייחסות של הילדים אליה, הגדול מקפיד כל יום לחבק את הבטן, לדבר אל אחותו הקטנטנה והוא פשוט מקסים. הבוקר כשנפרדתי ממנו בגן הוא לא רצה חיבוק או נשיקה ממני- הוא רצה לחבק את הבטן...
הקטנה (בת שנתיים וקצת) לומדת ממנו, מלטפת ומנשקת את הבטן ואומרת שגם לה יש בבטן תינותת...
והתינותת, נונה, היא משתוללת לי בבטן. גם עם שני הגדולים הרגשתי תנועות יחסית מוקדם, בסביבות שבוע 16, איתה כבר יכולתי לקרא לזה בשם עוד קודם, והשתוללויות כאלו שגם ממש רואים מבחוץ. הגדול הניח לפני מספר ימים את האוזן (הוא מספר לי מה היא אומרת) וחטף בעיטה.
אני מאושרת
ומאוהבת הילדים שלי ובבן זוגי.

חזרתי לקרא למעלה ונתקלתי במה שכתבתי על המיטה המשותפת. אז, חוץ מההריון יש עוד שינויים בחיינו: הגדול מיוזמתו החליט לעבור לישון בחדר שלו, אני אירגנתי אותו קצת יותר טוב וזה עשה לו חשק למיטה משלו, סוף סוף קניתי ספריה גדולה לכל הספרים הרבים שלהם, שעד כה היו מסודרים בקצה הבמה של המיטה המשפחתית, את הספריהמיקמתי בסלון, שמראש מתפקד גם כחדר משחקים (ליבינג רום) ואת משחקי הקופסא שהיו בחדר שלו גם סידרתי על אותה איצטבה, כך שהתפנה מקום לשינה... אז נורי עבר לישון במיטתו ומייד גם זיו רצתה לעבור לשם אז סידרנו לה מזרון לידו, המיטה שלו נמוכה, ככה שהם ישנים ראש לראש בר', ובאמצע המשכיב יושב לקרא לפני השינה- האמת שחלק מהרצון למיטה משותפת הוא גם מזה שלא נוח לשבת לקרא סיפור במיטה צרה- על המיטה המשפחתית היה מספיק מקום לשבת במרכז ושני הגורים משני צדדי וכך אני גם מספרת ותוך כדי מלטפת , וכמובן הבונוס של להכנס מאוחר יותר למיטה חמה לפלס לי מקום בניהם ולהרגיש ולהסניף אותם גם בשינתם.
אבל, הם עשו את הבחירה שלהם.
נורי עבר לגמרי, ומרגע שהוא נרדם זה עד הבוקר, ואז אני צריכה קודם כל להעיר אותו- כדי שיהיו לו כמה דקות להתפנק איתי לבד, וכשהוא בא לסיפוקו בזה אין לו בעיה לקום להתארגן ואפילו לבוא להעיר את זיו בחיבוקים ונישוקים, הפרדת כוחות למטרות פיוס...
זיו לעומת זאת מתחילה את הלילה במיטה שלה אבל מתעוררת בשלב כלשהו ועוברת חזרה אלינו.
בהתחלה היה לי מאוד מוזר, אפילו תחושת ריקנות ללכת לישון במיטה ריקה מגוזלים. עדיין קצת מוזר לנו ללכת למיטה שלא לצורך שינה בלבד, וההזמנה "את/ה באה למיטה" מקבלת משמעות חדשה.

אני ממש מרגישה שעברנו תהליכים דומים בהריונות ביחסים עם אמא. להבדיל, כן?

אבל אם זה מעניין אותך, אז כתבתי חלקים מזה ב{{}}כרוב ניצנים. לא בהכרח תובנות, יותר הזדהות.

@}

שלשום אישי נרדם עם הילדים בחדרם תוך כדי השכבה, כשהלכתי לישון ניסיתי להעירו אך זה לא כל כך הצליח. נכנסתי למיטה הריקה. זה היה מוזר מאוד. ניסיתי להתפרס על כולה ולהנות מהמרחב שהתאפשר לי, אבל לא הצלחתי להנות ממנו. הרגשה לא משהו.

מחר הוא יוצא למילואים. כבר לפני מספר שנים פירקו את היחידה שלו ומאז לא קראו לו. הוא במילא כבר בגיל שלא ממש צריך אותו.
כבר כמה ימים יש לי מחשבות שליליות בקשר לזה. מין דאגות ללא ביסוס אמיתי (בכל זאת נגמרה כבר המלחמה והוא כבר מזמן לא קרבי) אתמול המחשבות נהיו ממש כבדות והחרדה קיננה בי. איך אוכל בלעדיו. ממש בכוח גירשתי אותן והתרכזתי במחשבות חיוביות על התינוקת ותיכננתי בראשי את הלידה המושלמת שעתידה להיות לה.

עכשיו גשם בחוץ- הסופה שהחזאים ניבאו סוף סוף הגיעה ואיתה הגיעה איזו לאות. נורי הלך לסבים כי אורי, הבן דוד שלו, הגיע (בשבתות האחרונות, כשהם באים הוא נשאר איתם שם עד הערב, מצד אחד זה נפלא שיש להם כזה קשר טוב והם חברים כלכך טובים, מצד שני הוא קצת חסר לי בשבתות...) זיו נרדמה, שנת צהרים ושוב יש לי מין ריקנות כזו...

השכם בבוקר, שבת. הילדים התעוררו והלכו לסלון לבד. טיפלו אחד בשניה, בשקט. רגע קסום. רק כשזיו היתה צריכה לשירותים היא קראה לי, אבל בלי הבכי והעצבים שאיפינו אותה בשבועיים האחרונים. קמתי בכייף וניצלתי את הרגיעה בבית להתקשר לאחותי שמעבר לים, כבר המון זמן לא דיברנו. יש לנו קשר מיוחד, וגם אם איננו מדברות לעיתים קרובות, כשזה כבר קורה זו שיחה שמתארכת ונכנסת עמוק. תמיד אנחנו מגיעות לשאלות קיומיות, על עצמינו כיוצרות ועל תפקידנו בחיים שמעבר ליומיום. היא לגמרי במקום אחר ממני. בלי ילדים ועם הרבה שאלות. השיחות אתה תמיד משאירות אותי עם המון שאלות על עצמי, על מימוש עצמי. עשייה מול התנהלות. עד לפני כמה זמן קראתי לעצמי אמנית, לקח לי הרבה שנים אחרי סיום הלימודים שיכולתי להגדיר כך את עצמי ועכשיו לאור חוסר העשייה שלי שוב מקנן בי ספק...שוב מתעורר הצורך בלהגדיר עצמי לעצמי- אמנית "בהולד"....

תמשיכי לכתוב
נורא מעניין
אמנית?

אתמול הייתה לנו בדיקת התפתחות של גיל שנתיים.
הלכתי עם זיו לטיפת חלב ואיך שנכנסנו (באיחור קל) אחות הילדים (שבעצמה בהריון עם ילדה הראשון ורק מספר חודשים בתפקיד) התנפלה עליה עם אין ספור שאלות.
זיו בתגובה סגרה את פיה ובהתה בה מבויישת תוך ניסיון התכרבלות בבטן שלי... לא כל כך עזר שהסברתי לה שלוקח לה הרבה זמן להפתח לזרים.
אפילו למטפלות שלה בגנון היא התחילה להפתח רק בזמן האחרון ומדברת שם רק כשזה משהו שממש חשוב לה, למשל מה לאכול. הגננת שלה מאוד שמחה לשמוע ממני רק לפני מספר ימים שהיא שרה בבית (לעצמה )את כל המילים של השירים שהם שרים שם. והן מופתעות כל פעם כשאני מספרת שהיא יודעת לשאוג את מה שהיא רוצה. האמת שגם אותי לפעמים עוד מפתיע שההתנהגות שלה בגנון ובבית שונה לחלוטין, אולי לא ממש מופתעת, גם נורי היה ככה בגיל הזה ובעצם גם היום, זה פשוט האופי שלהם, אם הם לא מרגישים בטוחים הם יעדיפו לתצפת מהצד בנעשה.
אחות הילדים התייאשה ממנה די מהר ושאלה/ אמרה שתזמין אותנו עוד חצי שנה... טוב, מה איכפת לי, זה לא שממש מפריע לי להוציא אותה לנישנוש האמצע היום, ואם זה לא יתאים בתאריך היא רודפת אחרי עד שזה מתאים לי...
כששקלנו אותה (זו הייתה גם הזדמנות בשבילי לעלות על משקל, שכמובן אין לי בבית והייתי קצת סקרנית) הערתי לעצמי שהיא ירדה קצת במשקל (בגלל שהייתה חולה איזה שבוע) האחות מייד פתחה טבלאות וסיפרה לי בקול מרגיע שהיא לא ממש ירדה והיא בסדר. הצחיק אותי שהיא חשבה שזה מטריד אותי. כל הענין במשקל שלה, שעכשיו פשוט קצת יותר קשה לי להרים אותה, אבל זה בגללי ולא קשור לכמה היא שוקלת...
היא ילדה מאוד חכמה (זיו-אם יורשה לי להעיד על עיסתי...) כבר עכשיו כשהתינוקת בבטן היא הספיקה להתאהב בה, לוותר עליה ולא לרצות אותה(מתוך הבנה מסויימת לתחרות עתידית) ולהחליט להיות תינוקת כמוהה...
במקלחת (המשותפת שלנו) היא כל פעם מנסה לינוק, במשחק, ואומרת אני תינוקת קטנה תוך גלגול עיניים....
טוב היא באמת עוד קצת תינוקת ...

נראה שזיוי התאוששה לגמרי מהמחלה והפנקת של לפני שבוע וחצי.
היא עשתה קפיצה גדולה ופתאום בא לה להיות גדולה- התחילה לקשקש בלי סוף.
המטפלת בגנון סיפרה לי הבוקר כי אתמול היה לה יום נפלא והיא לא הפסיקה לדבר... וזה אחרי שהיא ישנה שלשום בלילה אצל סבא וסבתא (ההורים שלי) -מכיוון שלי הייתה ישיבת מורים במכללה והשארתי את שניהם אצלם, והיא עשתה להם שמייח בלילה. חשבנו שיהיה לה יום קשה אחרי זה... התבדאנו.

הגבר שלי נסע למילואים,
זה כלכך מופרח, הוא מתקשר משם ואומר שמרגיש בסרט. סרט שהוא כבר יצא ממנו לפני הרבה שנים. אבל פעם, כשהיה צעיר והרבה פחות חכם, לפני מלא שנים, הוא היה קצין ומורעל והם לא מוכנים לשכוח לו את זה...

אני חייבת לסיים את העבודות הסמינריונות לפני הלידה...
חייבת לסיים את כל החובות הלימודיות ולסיים כבר את התואר השני הזה...
אבל
כל הזמן נסחפת לקרא ולכתוב כאן, לעסוק בהריון הזה ולהתענג על גוזלי.

אני מאוהבת בילדי...שני הגדולים, כל כך חכמים ויפים ומתוקים... ואני לא מפסיקה לומר להם את זה (אולי כי אני לא שמעתי את זה בילדותי...) וכבר מאוהבת לגמרי בגוזלית הבועטת שבבטן, זו שכמעט כל הזמן משתוללת/ מתמתחת/ מקפצת לי בפנים, כדי שלרגע לא אשכח שהיא שם.

קראתי אצל טאו להורות וניחוח הטבע עלה מתיאורי הטיולים שלה.
אתמול נורי ביקש ממני קצת זמן לבד, רק איתי. בצהרים הבטתי בחלון, השמים שהיו קודרים וסוערים בימים האחרונים התבהרו פתאום. הייתי אמורה ללמוד בבית היום, מכיוון שלא הייתי כל כך פרודוקטיבית עד כה, עזבתי הכל, אספתי אותו מוקדם מהגן ויצאנו לטיול קטן בהר. הכל פורח כל כך יפה. ההר שירוק תמיד, ירוק עכשיו הרבה יותר, ומנוקד בששל צבעים; אדומים, וורודים, סגולים...היה כיף לצאת קצת לנשום אויר נקי וגם פשוט לבלות בכייף עם נורי. הוא היה מאושר מזה. בשלב כלשהו הוא רצה שנאסוף כבר את זיוי, היה לו קצת מוזר שהיא לא בסביבה...

אתמול הבוסית שלי הביאה שאריות פשטידה לעבודה שנשארה ממסיבת יום הולדת שעשו לה ילדיה והייתה מאוד טעימה. עשה לי חשק. כברהרבה זמן לא בישלתי/ אפיתי ממש, אז אתמול כשעשיתי עם הילדים קניות, קניתי כל מיני דברים לפשטידה. לרוב החלטות על בישולים שונים עולות ומתגבשות תוך כדי קניות, פתאום שמתי לב שכבר המון זמן לא עשיתי זאת. אז תוך כדי ארוחת הערב הכנתי גם פשטית תרד. יצא טעים מאוד.

תיזכורת לעצמי- https://www.dunstanbaby.co.il/index.html שפת התינוקות של פירסיליה בעברית מתוך שפת התינוקות על פי פרסיליה דאנסן אתם פשוט חייבים להיכנס , מדהים-
חייבת לשנן לעצמי ולאמן את השמיעה עד שפיצקי תיוולד.

טוב, צ'מעי, קצת לא נעים לי.גיליתי אותך לפני כמעט שבועיים, בעצם בדיעוק שבועיים כי זה הי יום חמישי ותיכננתי להגיד לך אחרי השיעור של יום שישי , כי היה נראה לי משונה לגלות עצמי בפנייך דוקא בוירטואלי כשאפשר בממשי. אבל אז לא באת לשיעור ואחר כך נפכגשנו עם עוד אזניים מסביבנו ולא רציתי לדבר על זה (אפילו תיעדת כאן את ארוחת הבוקר הזאת... ואם כבר מדברים על זה אז אני בתור הבת של האמא שבאה לשולחן הייתי איפשהו בממוצע בינ התחושה שלך של 'איזה יופי איזו אמא מכבדת' לבין התרגום מפולנית שנ' עשתה. זותומרת הרגשתי שכן יש כאן כבוד להחלטות שלי אבל שהוא נרכש ביזע אחרי מספיק פעמים בהן לא היה כבוד. הבנת נכון?)
אז זהו, כבר כמה זמן אני מתלבטת איך לחשוף בפנייך והנה הקדמת אותי ועשית את הצעד.
בכור דורש תשומת לב. צריכה ללכת.

פששש איזו הקלדה איכותית הבאתי כאן. ממש מופת של ריכוז P-:

הגוזל הגדול חולה.
כבר בערך שבועיים יש לנו דיון קבוע, כל בוקר על עניין הלבוש. הוא מתעקש לא ללכת לגן עם מעיל אפילו לא בנסיעה עד שם שאותה אנחנו עושים בקלב קאר פתוח לגמרי. גם ככה קר בבקרים האחרונים-- סוף סוף הגיע קצת חורף אמיתי, ועם הרוח של הנסיעה זו הצטננות יופי. האמת שאני כל השבועיים הללו בויכוחים עם עצמי האם עלי לריב איתו שיתלבש יותר טוב (כפולניה טובה) או האם לשחרר ולתת לו להחליט על הגוף שלו וללמוד מהטעויות שלו. בתכלס לא ממש הצלחתי לשחרר וכל ההחלטות והשיחות המלומדות שתכננתי בראשי לפני, (איך לשוחח איתו על הנושא מתוך כבוד להחלטות שלו וכל זהבצורה שלווה) אבל ברגע האמת כשהיינו ליד הדלת, קפץ לי הוריד הפולני וזה הפך לריב של שני עקשנים. אוחחח.

לאט לאט הצינון שלו התגבר ואתמול בלילה הוא התעורר בזעקות שבר, כואבת לו האוזן.
היום הוא סרב ללכת למרפאה לבדוק את האוזן, ורצה ללכת לגן. לא התווכחתי איתו. המטפלת התקשרה כמה שעות אח"כ...יש לו חום.
[אמא שלי מאוד שמחה להגיד לו היום, בעודו מזיע מחום, "כולנו אמרנו לך"...]
האמת יש לי קצת ספקות- אולי המחלה היא בגלל כל המריבות שלי איתו?

החורף הגיע!!!
איזה כייף, אתמול התעוררנו לסערת רעמים וברקים ממש מעלינו. הגוזל הגדול התעורר וזינק ביבבה חלושה למיטה שלנו (לא ברור עם מפחד מהרעמים או מזה שהוא עדיין לא מרגיש הכי טוב...), הקטנה המשיכה לישון כמו כלום. אחר כך הלכתי ליוגה- באמצע, ממש רגע לפני שעלינו לעמידות ידיים (אני לעמידת ראש) היה ברק+ רעם חזק במיוחד, מהחלון ראינו אותו יורד לאדמה, (טוב שעוד לא עלינו כי כולם היו נופלים...), אחר כך הסתבר שהברק פגע באנטנה של בזק והמרכזייה נפלה.
הבוקר שוב התגברה הסופה. הספקנו להגיע לבית של הורי בן זוגי (לארוחת בוקר מאוחרת) שניה לפני שהתחיל מטח עז של ברד, ומלא גשם ורוחות, עד אז כבר ירדו 80 מ"מ ביממה האחרונה...הפקק של החשמל קפץ, הדודים הגיעו וכל הילדים קיפצו מסביב. סבא הביא קערה גדולה מלאה בברד שישחקו בה/ יטעמו ממנה וארבעתם בדקו תוך כמה זמן כל הברד יהפוך לנוזל (הרבה), בסוף כמובן הייתה שלולית גדולה באמצע הסלון...
ניצלנו איזו הפוגה קצרה בשביל לצאת לראות את הואדי זורם--- (זו פעם ראשונה שהוא זורם החורף) ואוו איזו זרימה, המים עלו מאוד גבוהים בסכר והסחף נשתף ועובר במהירות... המשכנו בטיול לבדוק את הזרימה בשאר הגשרים ואת הנחל השני (שיותר קטן ויותר נדיר שהוא זורם) וגם הוא עלה וזרם בעוז ואפילו הציף קצת את הכביש לידו.
אני כבר יומיים עם חיוך מרוח על הפנים, עושים לי טוב כל הרעמים והברקים והגשם הזה שמנקה את הכל, מוריד את מסך זיהום האויר, ומאפשר להריח את שלל ריחות הפריחה.

אם את באיזור רחובות, אשמח לעזור עם הדלקת של הקטן.

הלילה שניהם ישנו איתי במיטה. כמו פעם. שוב מיטה משותפת, רק שאבא חסר, הצבא לקח אותו ולא רוצה לשחרר... יש בזה משהו מאוד כיפי, התחממות הדדית למרות שקצת צפוף. הגדול עוד מרגיש קצת רע ולכן העדיף להתחפר במיטה לידי ואז כמובן גם הקטנה. עד שהלכתי איתה לבחור ספר הוא כבר נרדם.
אתמול לקחתי אותו בבוקר למרפאה, האחות ראתה רק מעט אודם באוזן אחת ונתנה משהו להקלה על הכאב, וגם טיפות שיש בהן אנטיביוטיקה אם יחריף ואני אחשוב שצריך להתחיל... היא הייתה כלכך עדינה איתו (היא בכלל די באופנית כך שמאוד שמחתי שנפלנו עליה ונורי גם מכיר אותה טוב) זה אחרי שהוא ממש סרב ללכת לבדוק.
בכל מקרה לקחתי אותו גם לרופאה אחה"צ, והיא כבר לא ראתה כלום, גם האודם שהיה בבוקר נעלם. סיכמנו על להמשיך לעקוב.

בבוקר בעודם ישנים, התלבטתי מה לעשות : מצד אחד אני חייבת לשבת ללמוד כי זמני הולך ומתקצר (עוד חודש וחצי לתאריך הלידה, אבל זה הרי יכול להיות גם עוד 3 שבועות...) מצד שני ידעתי שיום נוסף בבית לנורי, יעשה לו טוב ואם להשאיר אותו אז שגם שזיו תישאר, כי אז באמת אין סיבה להילחץ ולמהר לקום ולצאת מהבית. בזמן האחרון המחשבות על חינוך ביתי די קוסמות לי.
כל היום התנהל על מי מנוחות קמנו בנחת שיחקנו יחד, היה כייף של יום, אפילו יצאנו לסידורים בגע של התבהרות השמים. רק מה, לא ממש הצלחתי לעשות משהוא אחר- קצת קראתי חומר אבל לא יותר מזה.

במהלך היום, כשדיברתי אם נורי בנחת הבנתי שבעצם הוא אוהב להיות חולה כי המשמעות של זה היא שהוא נשאר בבית!!!
פתאום נפל לי האסימון, זה הכל עניין של צומי, אמרתי לו שאם הוא צריך יום איתי בבית שפשוט יגיד. חבל על האזניים בדרך...

במשך היום דיברתי אליו חלש והוא טען כי אינו שומע. עכשיו הוא ביקש קצת טלויזיה ושמתי כמו שתמיד, די בשקט ושוב הוא טען שהוא לא שומע... אני מאוד מקוה שזה זמני.

כבר שבוע 35.
הזמן רץ לי מהר מדי. אני עוד חייבת לסיים את שתי העבודות הסמינריוניות ולגמור כבר עם חובותי האקדמיות לפני הלידה- אני מכירה את עצמי מספיק טוב לדעת שאין שום מצב שאני אעשה אותן תוך כדי חופשת לידה. הראש שלי כבר ממש לא שם, וכל הזמן אני מסחפת לקרא בבאופן...( ב להתכונן ללדת ודפים על אורגמה נשית פעילה ו חייבת לשאול משהו על מין אורלי ) , כמו בכל הריון שלי אני חרמנית אש ועוסקת, אפילו קצת באובססיביות, במיניות נשית והקשר שלה ליצירה הגדולה ביותר שלנו (שלי)- יצירת חיים חדשים.
מישהי כתבה שלידה זה ליד-ה , זה כל כך יפה, להיות ליד הבריאה /האל(ה) הגדולה (מבחינתי אלוהים היא ישות נשית)
רואה בעיני רוחי את הלידה האורגזמית והשלווה שתהייה לי כשפיצקי תהייה מוכנה לצאת.

בזמן האחרון כבר לא מפריע לי שאני לא מגיעה לסטודיו ליצור, אני יוצרת פה, בבית. בתוכי. אני מציירת כל הזמן יחד עם הגדולים.

רוצה לידה עם הרבה נשימות ארוכות, קולות נמוכים, המון אהבה מסביב.
מעתיקה לי את הסרטון של ההיפו ברס http://www.dailymotion.com/video/[po]x7yo8v naitreenchantee lifestyle[/po] שאוכל לשוב ולקבל ממנו השראה...

כמה משפטים שמרגישה שאני צריכה גם לכתוב כהכנה ללידה:

אני יודעת ללדת.
אין בי פחד מהלידה.
אין בי פחד מכאב הלידה.
אני מאוהבת בגוזלית המתוקה שלי.
להתחבר לגוף- להתחבר לנפש- להתחבר לאם הגדולה.
אני אוהבת את מקור החיים שלי- הואגינה שלי.
אני אוהבת את הגוף שלי.
אני אוהבת אותי.

(עוד משהוא שצריך לעשות- להתחיל לחשוב על שמות...)

יש לי צורך לכתוב, אבל לא את מה שאני צריכה, ממש לא מענין אותי כרגע ולסקז והלס מנינס שלו.

היום פורים.
אתמול חגגנו, אחר הצהרים נפתח במסיבונת בגנון של זיוי. הם התחפשו לכלבלבים חמודים, הבאנו לנורי את תחפושת הקאובי שלו מהבית, והוא מייד נכנס לתפקיד. עד לפני יומיים הוא היה נינג'ה ואז הוא קיבל מבת הדודה שלו אקדח ועוד כל מיני תחפושות, אני לא הייתי בדיוק במקום כך שלא יכולתי למנוע את הגעת האקדח אליו, (עד היום הצלחתי שלא יהיו כלי נשק שנראים אמיתיים בבית, חרבות של דמויות היסטוריות ומהאגדות זה בסדר...) אז עשינו הסבה לקאובוי- לאבא יש כובע בוקרים אמיתי, ויש לנו בתחפושות ווסט, אבא מצא לו גם חגורה (צבאית) ופאוץ' של אקדח...
כשיצאנו מהמסיבה של זיו עברה במקום התהלוכה של ילדי ביה"ס היסודי והצטרפנו אליהם למסיבת הפורים שלהם בחדר האוכל, הילדים היו מאושרים.
נורי: "אמא אני לא יכול להפסיק להיות שמח היום"- עשה לי כל כך טוב, במיוחד כי עוברת עליו תקופה קצת קשה רגשית.
בערב אחרי שהשכבנו את הילדים, הקפצנו את הורי לשמור עליהם ויצאנו למסיבת פורים אצל מישהו מהעבודה שלי. לא היו הרבה אנשים אבל הייה שמייח מאוד והיה לי כייף עם האנשים שבאו, סחבקיה. אלו גם הח'ברה בעבודה שיותר כייף לעבוד איתם ובכלל מרגישה שבזמן האחרון נפתחתי יותר אליהם. יש בינהם כמה שחקנים שקורעים אותי מצחוק...

הבוקר התעוררנו בצחוקים. הילדים התחפשו והתרגשו. התאפרו והתייפו. זיו יצאה עם שמלת פיה ורדרדה, את תחפושות הכלבים ילבישו לה בגנון מאוחר יותר.

עוד מעט צריך כבר לאסוף אותם למנוחת צהרים ואחה"צ יש להם מסיבה עם פינות יצירה. ואני עדיין לא אכלתי אפילו ארוחת בוקר...
הולכת להכין לי סלט ענקי מלא בהפתעות...

תודה על השיתוף בסרט
האור הרך
הצלילים
החיבור למקור החיים בעוצמה באהבה

והאדוות הלאה אין סוף

חג מבורך

אתמול היה אמור להיות יום מאוד עמוס בעבודה, יום של הרבה תיזוזים ושום רגע לשבת...
יצאתימוקדם במיוחד מתקתקת את הילדים, שבשל פורים וההתחפשויות התלהבו להתארגון מהר, הכל עשיתי במהירות, והגעתי באיחור מחושב לעבודה, תיקתקתי את כל ההתארגנויות לאותו היום וחיכיתי לילדים. אז, כשלרגע עצרתי אני מרגישה שהגוזלית השתרשה לי עוד יותר למטה, ממש ירדה באיזה ס"מ שניים, והתחילה ללחוץ. קצת נבהלתי שעוד רגע יתחילו צירים, גם משהו ביציבה השתנה והיה קשה לי לסגור רגליים. הרמתי טלפון למשרד למעלה, וביקשתי מפ. שגם היא הריונית (אבל פחות) להביא לי מים, כי דווקא היום שכחתי להביא את הבקבוק שלי... היא הגיעה מהר, בינתיים כבר הגיעה הקבוצה הראשונה, תפקדתי כרגיל רק יותר לאט... בהתייעצות עם האחראית החלטנו שאני אחתוך הביתה. פ' ליוותה אותי לרכב. עוד בדרך התקשרתי לש. המיילדת שלי שייעצה ללכת לשכב להרים אגן ולעשות דמיון מודרך וכמובן לדבר עם פיצקי שתמתין לפחות עוד שבועיים...
כך עשיתי. וממש נחתי טוב טוב את שארית היום, אם האגן למעלה, אחה"צ קוק והילדים ממש התחשבו, אפילו היו בשקט כדי לא להעיר אותי. בערב גם נפגשתי עם ההומאופטית שלי שעשתה לי דיקור כדי להעלות את השרירים / איברים למעלה.

היום כבר קמתי אחרת לגמרי, אם כוחות מחודשים. ש. הגיעה אלי (הייתי אמורה לנסוע אליה) ודיברנו על ההתארגנויות ללידה, סיכמנו שאני יוצאת לשבועיים שמירת הריון.
הורדתי איזה שלושה הילוכים...
שום דבר לא מלחיץ אותי עכשיו.

שבת בבוקר יום יפה...
הורי לקחו את הילדים לספארי. הם נפגשו שם עם אחותי והבן דוד שהם כבר מתגעגעים אליו נורא. מהרגע שהתוכנית נסגרה, לפני יומיים, הם בהתרגשות לקראת הנסיעה, ומאוד בקלות ויתרו על נוכחותי בנסיעה.
שבת שקטה ונטולת ילדים. מה עושים עם זה?

הייתה שבת מקסימה, ניצלנו את הזמן לעבוד על הזוגיות לאור יום, (מילים אחרות לסקס פרוע ללא הפרעות באמצע, במיטה הגדולה...) ואחר כך למדתי מלא, כשהרמתי ראשי מהמחשב גיליתי שכבר כמעט לילה והחברה עדיין לא שבו הביתה.
אבא שלי הצטרף אליהם לספארי, אז היה להם יום מלא סבים...

נורי אמר לי לפני כמה ימים: "הכי טוב זה שני אבות ואמא אחת", כשלא ממש הבנתי ולאור הפופולריות העולה של סוגי משפחות כאלה בימינו, ביקשתי הבהרות: " כמו שלך יש שני אבאים ואמא אחת..."

קצת חבל לי שלא נסעתי איתם, ממש התלבטתי עד הרגע האחרון, כי זה כייף של טיול, מצד שני, ממש טוב שויתרתי, זה בכל זאת יום של הרבה הליכה ברגל, נסיעה לא קצרה, והם חזרו הביתה אחרי 9 בערב... ואני הייתי צריכה את המנוחה ואת הזמן לעצמי.

התעוררתי מהשעון אבלהייתי יותר מדי עייפה, אז נתתי לי עוד 5 דקות -לחצתי על הנודניק... נורי העיר אותי שעה אחרי...מייד גם זיו התעוררה והחלה לקפץ עלי. אז כבר השארתי אותם ליום כייף בבית.
חוץ מללמוד, תיכננתי ליום הזה לעלות את העבודות שסיימתי לאוניברסיטה, אז החלטתי שאקח אותם איתי לסיבוב.
הם התחילו את הבוקר בפרץ יצירתיות ויצרו קולאז'ים מעניינים.
לארוחת בוקר נורי שוב רצה להכין סלט פירות (הפעם יש גם בננות) וזיו הצטרפה אליו לחתוך את מה שקל- הבננות והתותים. מפה לשם הכנו גם פנקייק וזו הפכה לארוחת שחיתות ממש.
עם הסילאן מעל...(לרגע הצלחתי לדמיין את עצמי בארוחת בוקר בסיני...)

היום ההוא שהילדים נשארו בבית היה ממש כיפי. אחרי ארוחת הבוקר המפנקת נסענו לאוניברסיטה, ואחרי שהגשתי את העבודות נכנסנו לעבודה שלי במוזיאון, כולם באו לשאול מה נשמע ולהתפעל מהגוזלים (שבהתחלה התחפרו לי מאחורי הגב) זה היה מאוד נחמד, התיישבנו על השטיח ולמעשה הוצאתי אותם להפסקה מהעבודה מה שאיפשר לבנות לקשקש קצת על ילדים ולידות... אחר כך הם חפרו בפינת הארכיאולוג הצעיר, מצאו אוצרות, חשפו עצמות ומאוד נהנו.
נורי לא התאפק וביקש ציפס לצהרים מהחתוליה במזנון (אם פעם בשנה אוכלים ציפס, לפחות אני לא צריכה להכין אותו...)
היה יום מקסים.

נחת
הלכתי להזמין במרפאה ויטמין k עבור התינוקת לאחרי הלידה. הבוקר התקשרו האחיות להגיד שזה צריך לעבור דרך הרופאה. כבר הייתי מוכנה, עם כל המגננות, להרצאה על כמה שזה לא אחראי ללדת בבית. אך התבדתי. הרופאה הייתה ממש נחמדה. לא נבהלה כשאמרתי לה אלא הקשיבה ושאלה שאלות עניניות על הלדות הקודמות, בלי טיפת חשדנות או אירוניה, אפילו הביעה את שאת הנפש שלה מהסטריפינג שחוויתי בראשונה והסכימה איתי שזה הליך מיותר ונוראי. אחר כך היא בדקה עבורי איך מזמינים וכמה בדיוק המנה ואף הגדילה ואמרה שתבדוק בחדר יולדות מה ההבדל בין נתינה בזריקה לטיפטוף לפה (בספר שלה היה כתוב שמתחת ל2.5 קילו זה מסוכן לתת בזריקה וגם ששתי המנות הראשונות צריכות להיות בשבוע הראשון אחרי הלידה, לא חייב ממש מיד.) בקיצור יצאתי משם בחיוך גדול--- זה אחרי שהלידה הראשונה נגמרה בביה"ח מכיוון שרופא המשפחה והאחות שעשתה אז מעקב הריון נבהלו מרעיון הלידה בבית (ואני הייתי יותר מדי תמימה ומתלהבת ולא הצלחתי לשתוק...) וממש לחצו עלי להגיע לביה"ח ואז כבר לא הצלחנו לצאת משם, וכמובן שכששכבתי שם ללא פתיחה וללא צירים מיד מגיעה ההמלצה על זירוז, וכל מיני התערבויות אחרות...
אבל לא בוכים על חלב שנשפך (אלא אם הוא חלב אם)...

השארתי לבן זוגי רשימה על החלון של הדברים שיש לארגן לפני הלידה, כאלו שאני לא יכולה לעשות לבד (ברור שיכולה אבל לא ממש רוצה):
לנפח בריכה ולנקות אותה.
לשאוב אבק מהבמת מיטה, להזיז את המזרון ולהוסיף שם פוטון.
להוריד דברים מהממד למחסן,
לסדר לילדים חדר משחקים בממד (במקום המשחקיה שבסלון שהיא לא ממש בטיחותית לזוחלים)

עכשיו אני חייבת לשנס מותני ועכוזי ולכתוב את הסמינריון האחרון לתואר הזה. אני כבר יודעת בראש מה לכתוב אבל כל כך לא בא לי...
הצבתי לי למטרה שאסיים לפני הלידה,ז"א יש עוד שלושה שבועות לתאריך היעד- אז יאללה, כי הרי ברור שהיא לא תבוא כל עוד כל אלה לא מוכנים...

באתי לאסוף את הילדים מהגנים. קודם את הקטנה שנכנסה לאיזה מצב רוח ורק רצתה על הידיים וכשלא הרמתי אותה נשכבה על החול מיבבת. כשראיתי שלא תיתרצה התקשרתי שישלחו אלי את נורי. הוא בא וביקש להזמין שני חברים, רץ חזרה לקרא להם, שיחקו קפצו מסביב והיא בשלה לא קמה... בשלב מסויים הרמתי אותה והתיישבתי באיזו פינה תוך כדי שמשוחחת עם עוד שתי אמהות. הקלב קאר שלנו חנה כ20 מטר משם. הבנים רצו וטיפסו עליו מסמנים לי שרוצים לזוז הביתה. עברתי את הגדר של הגנון קוראת לקטנה לבוא אלי. פתאום אני רואה שהקלב קאר מתחיל להתדרדר בירידה, מיד רצתי לכיוונם, עלי גם התיק של הבגדים שלה, תוך כדי ריצה מעדתי והתרסקתי על הכביש, לפחות הברך בלמה את הנפילה ולא הבטן... מ' רצה אל הקלאב קאר. קמתי מייד והגעתי אליהם ועזרתי לה לעצור. שלושת הבנים ירדו. הכל בסדר, פרט לזיו ששוב שוכבת על החול, מיבבת.
התקשרתי לאהובי שיציל אותי.
כבר הרבה מאוד זמן לא נמרחתי ככה. זה ממש כואב...

האמת קצת נבהלתי אתמול. לא שהתחילו לרוץ מחשבות מה יכול היה לקרות וכדומה אבל הגוף הגיב בבהלה. בן זוגי הגיע די מהר ונסענו הביתה. אני נשכבתי על הספה והרגשתי את כל הדם אוזל לי מהפרצוף. הברך עדיין כואבת לאללה, (ישר אמרתי לי להרגע ולהפסיק להיות כזו חננה... כולה מכה בברך, מה זה לעומת לידה... וגם אומרת לעצמי שהילדים מקבלים מכות ושיפשופים כאלה על בסיס שבועי, אז מה ההתבכיינות הזו...)
לא נפלתי על הבטן כך שלא חשבתי שמשהו יכול לקראת אבל כשהאמהות של החברים של נורי באו לאסוף אותם וראו אותי שוכבת כך הן המליצו ללכת להבדק, לרגע חשבתי שיש משהו בדבריהן.
גם הבוקר עוד קמתי באפיסות כוחות שכזו. הספק שוב חילחל. טלפון לשרה לה. כדרכה ידעה לשקף יפה את הדברים וזה מאוד הרגיע אותי.
דיברתי עם הגוזלית, סיפרתי לה מה קרה ושזה עבר והכל בסדר, רק קצת אדרנלין... ושאני אוהבת אותה מאוד.
מיד היא התחילה לקפץ ולהתמתח.

עכשיו מטרידה אותי העובדה שאני לא יכולה ללדת עד שהנפיחות והכאב בברך יעלמו, בלידה הקודמת הייתי רוב הזמן על הבירכיים, וזו הייתה תנוחה ממש מוצלחת עבורי, ממש לא בא לי שמשהו כזה יכתיב לי איך להיות בלידה.
טוב במילא אני רוצה עוד לחכות עם האירוע...
כאילו שזה תלוי בי...

מצד אחד רוצה להסתער על העבודה האחרונה. g.h. (גומרים הולכים) וכבר ממש לא איכפת לי הציון העיקר לעבור ולסיים. מצד שני אתמול חשבתי שיהיה נכון להפגש עם המרצה קודם בשביל שתכוון אותי למה שהיא רוצה לראות כתוב בה... כי יש לה הרבה קטע של אגו והיא מאוד אוהבת לשמוע את עצמה מדברת ומייעצת, מה גם שאם היא תתקן ותגדיר לי את שאלת המחקר, יהיה לי יותר קל לכתוב והיא תרגיש יותר טוב עם עצמה.
מצד שלישי- אני עייפה, אני אלך לנוח קצת...

הי בז.
מה את לומדת? איפה?
אני שואל כי יש אולי סיכוי קלוש שאת יכולה לקבל עבודה מהמוכן, בלי להסתכן. אם את מוכנה לזה, כמובן.
מקוה שהברך בסדר, ממליץ כמובן על ארניקה וטראומיל

הצילו ! שמישהו יוציא ממני את האישה הזו שנכנסה לגופי וכל היום מסדרת ומנקה את הבית...
אני כבר לא מכירה אותי.

בשישי בצהריים החלטתי לצבוע את הכסאות של שולחן האוכל. (ניקיתי אותם לפני מספר ימים וזו נראתה לי אחלה הזדמנות לשידרוג) הילדים מיד הצטרפו לחגיגה.
התחלנו מכיסא אחד ובסוף נצבעו כל השישה (אחד חלקית) וגם נצבע העגלול, ודלת הרשת בכניסה וכמה עציצים... עד שנגמר הצבע.
נורי פיתח שיטת צביעה בידיים.
אני בשלב כלשהו התעייפתי והרמתי רגליים.
וזיו כשנמאס לה רק רצתה להוריד את הלכלוך מהידיים.

כבר ממש קשה לי להתרכז במשהו אחר שלא קשור ללידה... המרצה לא השיבה למייל שלי אז אני אכתוב מה שתכננתי ואללה יסטור , מה יהיה - יהיה.

בשבת לאמי היתה יומולדת. במשפחה נחגוג לה במסגרת ליל הסדר- נרים עוד כוסית...
להורי יש קבוצה של חברים שפעם בחודש הם מטיילים יחד. הפעם הם טיילו באזורינו ואני התנדבתי לעשות להם הדרכה במוזיאון. זה היה מאוד נחמד וכולם מאוד התעניינו. זיו הצטרפה אלנו והתנהגה למופת, (זו לא חוכמה כשיש לה סבא זמין שמתי שהיא רק רוצה מרים על הידיים).
עשיתי להם הדרכה של כמעט שעה וחצי.
מכיוון שהראות הייתה נוראית באותו יום שינינו את התוכנית של הטיול, ויתרנו על התצפית ואני הובלתי אותם למסלול טבע שקשור למוזיאון. היה יום מקסים לטיול בחורש הים תיכוני, בעיקר שהכל התחיל לפרוח בשלל צבעים. אמנם זה מסלול הליכה והיה די חם, אבל ממש לא התעייפתי ממנו (בטח לא יותר מכל בני השישים...) להפך- היציאה לחורש מילאה אותי בקלילות ושמחה. אפילו הייתי צריכה להזכיר לי כי זה לא זמן לדלג בין הסלעים...

שרה לה, המיילדת שלי, קיבלה הזמנה שקשה לסרב לה לנסוע לכמה ימים לחו"ל. אמורה לחזור ביום של התל"מ, קצת ריסקי. אמרתי שאחכה לה (למרות שזה ממש לא תלוי בי...) יש לי מיילדת נוספת שהייתה בלידה של זיו, כך שאני לא דואגת. אולי אסע אליה היום, בכל זאת לא נפגשנו כבר שנתיים.

דיברתי על להשאיל, ותאמיני לי גם אני מאותו הזן. עדיף לעשות לבד ולעמוד באינטגריטי האישי. איך שלא יהיה, זה ממש לא רלוונטי. בהצלחה גם בלידה המתקרבת.

לאות כזו.
כבר לא מסוגלת לעשות כלום. אפילו לקרא קשה, אני מוצאת עצמי קוראת אותה פיסקה שוב ושוב ולא ממש מקשיבה לנאמר.
כבר רצה כל הזמן לשרותים. חוסר שקט בגוף, מדי פעם היא משתרשת ולוחצת יותר ואז אני מתחילה לזוז עם האגן בצורה בלתי נשלטת... מתעוררת באמצע הלילה (כאילו הגוף כבר מכין עצמו לשינה חסרת רציפות...למרות שההגיון אמור להיות -הרבה שינה בשביל לצבור שעות שינה)

עשיתי שכבה שנייה של צבע על כסאות האוכל והשולחן.
נורי חזר מהגן ונעלב נורא ששיניתי צבע- בהתלהבות של הצביעה הוא גמר את כל מה שהיה בקופסא ולא רציתי באותו זמן לעצור בעדו. הוא דרש שאחזיר את הצבע הבהיר שהיה על הכיסאות, (צבענו בצהוב חול והצבע השני הוא יותר אפרסק) אמרתי לא שזה מעבר ליכולות הכישוף שלי...
האמת שהצבע הראשון באמת היה יותר מוצלח...
במילא בטח נצייר על הכל...אני כבר התחלתי לצייר על הכיסאות, זה כנראה הדבר הכי פרודוקטיבי שאני יכולה לעשות כעת ...

הגוזלים חזרו למיטה המשפחתית.
אחרי שנורי ביקש כמה פעמים שנעביר את המזרון שלו ליד שלנו ואנחנו כהרגלנו התמהמנו, הוא יצר לו מרבץ מכריות ואחרי יומים שראה שזה לא כל כך נוח הוא הכריח אותנו לזוז... אבא הזיז את המזרון הגדול עד הקיר שלו והמזרון של נורי נכנס בדיוק במרחק עד הקיר השני.
לא משנה כמה המיטה גדולה- תמיד אני מתעוררת בשלב כלשהו והם צמודים אלי...
גם הם כבר מרגישים את סוף ההריון- באחד הבקרים נורי שאל אותי מתי היא או הוא יצא מהבטן, (נורי מסרב לסמוך על מיכשור רפואי...ואולי הוא עוד קצת מקווה שבכל זאת יצא בן...)

מדהים אותי כל פעם מחדש כמה הם קרובים אחד לשניה. ההתאהבות של נורי בזיו מהרגע הראשון שהיא יצאה לאויר העולם. הם רק נפרדים לכמה שעות ומתגעגעים אחד לשני כאילו נפרדו לימים...
פתאום אני ממש רוצה ששניהם יהיו כאן בשעת הלידה, (רואה בעיני רוחי את האכזבה של נורי אם לא יהיה כאן בזמן ההתרחשות... וכשאני חושבת על זה שזה כולה שעתיים, אולי קצת יותר יהיה הפעם, האפשרות שהוא/ הם יחזרו לבית כשהכל כבר נגמר והגוזלית בחוץ והם לא חלק מהתהליך מחמיץ לי קצת בלב)

היה פסח ממש נחמד עם הרבה עשייה משותפת עם הגוזלים (הכנת קניידלך וחרוסת זה התפקיד שלי בסעודת הסדר.) ימים טובים. המשפחה מאוד מלוכדת ומבלים הרבה יחד.
אחותי באה לחג והשאירה את בנה לבלות עם הסבים ואיתנו, אז מתפננים על זה. הגוזלים מאוד אוהבים את בן דודם והורי לוקחים אותם לכל מיני פעילויות של פסח (הצגות, טיולים...)
אני הכנתי ארוחות בוקר כיפיות לכולנו - לא ממש כשרות -פנקקים וכאלו שחיתויות- אבל יאללה, זה חג. הכל על מי מנוחות , נראה ששום דבר שאמא שלי תגיד לא יכול להוציא אותי משלבתי, והאמת שהיא מתנהגת ממש בסדר...

היום התל"מ.
כבר שבוע בערך הולכת בהרגשה של עוד רגע... ופתאום כשהגיע התאריך רוצה שתישאר שם עוד קצת, פתאום מפחיד קצת כל ההתמודדויות עם תינוקת קטנה, כאילו שכחתי מה עושים עם פיצקי כזה...ומצד שני כבר נמאס לחכות.
כל הזמן הפוקוס הוא על הלידה, איך אני רוצה אותה, מתכוננת אליה, אבל בטכלס זה איזה קלימקס שעובר די מהר, כולה כמה שעות... למה צריך להתרכז רק בזה? כן הכנתי את כל הבגדים ואפילו טיטולים קניתי (למרות שלפחות בימים הראשונים היא תהייה עם רב פעמיים) אבל יותר חוששת איך זיוי תקבל אותה, איך היא תגיב כשהיא ממש תיראה אותה יונקת, היא אומרת מאוד יפה שהתינוקת תאכל חלב מהציצי- אבל יש הבדל גדול בין לדעת משהו תיאורתי לבין אשכרה לראות את זה. מה אעשה אם היא גם תנסה לינוק, לא בטוחה שיהיו לי כוחות להתנגד לה, לא בטוחה אם נכון להתנגד לה (אחרי הגמילה הטראומטית הכפויה על שתינו) .

הבוקר זיוי התעוררה מלאת מרץ ועליזה, באה לדווח לי: "הערתי את הבנים בנשיקה... " אחר כך אבא אמר לשניהם שהגיע הזמן לקרא לתינוקת לצאת, זיוי אמרה לה "בואי תינותת" והוסיפה כמה שאגות אל הבטן...

אתמול נורי המציא חידה: מי זה או זאת שיש לה ארבע רגליים, שני ראשים, שתי בטן, ארבע עיניים, שני גבות (רבים של גב,? , איך צריך להגיד לעזאזל גבים או גבות...שתי הצורות לא נשמעות לי טוב, לא חשוב , נחזור לחידה) שני אפים, היא קרחת מבפנים ועם שער ארוך מבחוץ? מי זו?
רמז: זה מצב זמני
רמז 2 לתמקשים: זה תהליך
תשובה: אמא בז מצוי
האמת שגם לי לקח זמן להבין, וכל מי שנשאל את החידה ביומיים האחרונים חשב על כל מיני מפלצות...זה היה מאוד משעשע (חמותי התייאשה ואילצה אותי לגלות לה...)

את עוד כאן...
את יודעת שעל הבנין ממולי מקננים זוג בזים כבר עונה שלישית? (אולי יותר, זו עונה שלישית שאני רואה, כלומר לפני שנתיים עברנו הנה באביב והם היו וגם לפני שנה ועכשיו הם שוב)

אני לא יודעת אם קישרתי פה בהזדמנות אחרת, אבל אם אתן בענייני בזים אתן חייבות לראות מצגת זו ותראו גם לילדים:
http://www.UpFile4u.Net/Files/3x7f7d.pps

איזה יופי של מצגת, נקודות- תודה רבה.
עשית לי טוב.
תמיד עושה לי טוב לראות בזים. בז מרפרף בשמיים מעלי הוא סימן ליום טוב. בז זה דורס מדהים, עם ראיה מצויינת למרחק וזוגיות מושלמת שיוצרת ריקוד תעופה בשמים כזה שסורק את פני השטח ביסודיות מירבית. הם חגים ככה, בזוג, האחד עושה עיגול ובן זוגו מרפרף באויר וכשהראשון מסיים השני יוצא לסיבוב.
בדיוק חשבתי על כל הציפרים שיש לנו בגינה,
הדרור שבא לשתות מבריכת הדגים,
זוג הצופיות שכבר מספר שנים כל הזמן מסתובבות אצלינו (בשנה שעברה הם היו שלישיה...)
מלא בולבולים,
צוצלות
ועורבנים חצופים שעורבים לכל פירור מזון.
אה...
וכמובן בזים (בשמים)
וחיויאים (קצת יותר גבהה בשמים).

כבר כל הבוקר הגוזלית לוחצת למטה ומתברגת. סידרתי את הבית, אכלתי עם חברות, עשיתי קניות, סידורים, קפצתי לחנות הצעצועים כדי לקנות מתנת יומולדת לחבר של נורי (משום מה היו לו בקשות מאוד ספציפיות למתנה לחבר וזה ממש לא החבר הכי טוב) אחר כך גם הושבתי אותם מול הטלויזיה ( אני_ אמא מזניחה ) כדי שאוכל לנקות את הבית, זיו הצטרפה לשטיפה. חשבתי שאם אהיה פעילה זה יתקדם לאנשהו...
בצהרים פתאום נרגע, אולי גם כי התיישבתי קצת, במילא לא התפתחו צירים אז שווה לאגור כוחות.
הבן זוג לקח את הילדים ליומולדת יש לי זמן לעצמי.
כשיחזרו נדליק נרות שבת בבית נקי.
שבת שלום.

שמחה לשמח ושתהיה שבת נהדרת @}

שבת הייתה כייפית במיוחד.
לא שעשינו משהו מיוחד, למעשה כמעט לא עשינו כלום, פשוט היינו. והילדים שיחקו יחד ליד.
התעוררנו כמו בכל יום, משום מה קמתי עם מרץ, על פי רוב בשבתות לוקח לי יותר זמן להניע ואני מנסה לגנוב עוד זמן במיטה, אבל כשנורי התעורר קמתי איתו בכייף. לא הרבה אחר כך גם זיו ובן זוגי התעוררו. התארגנו לעלות לאכול אצל ההורים של בן זוגי, זיו רצתה ללכת ברגל, מייד קפצנו על ההזדמנות (לפני שנתיים כשעשינו טיול כזה בדיוק בסוף העליה ירדו לוי המים ותוך שעתיים זיוי הייתה בחוץ...) היא עוד הייתה רק בתחתוניה וכבר התחילה ללכת, היה יום חמים וכולנו יצאנו לטיול יחפים. כבר מספיק חם בשביל ללכת יחף אך עוד לא מספיק חם שהכבישים והמדרכות שורפים בכפות...איזה כייף.
שמחתי שגם זיו הולכת סוף סוף קצת יחפה, היא מגלה סימנים מדאיגים של פולניות (יותר מדי קווי דמיון לסבתא רבה שלה...) כל הזמן היא מוציאה פירורים מכפות הרגליים ורואה ליכלוכים על הרצפה וגם אוהבת לנקות. לעומת אחיה שמהתחלה אכל אדמה בכייף. אני מאוד מקווה שזה לא יחריף לה ואני אמצא עצמי עומדת מול ילדה שאומרת לי שהבית לא נקי לה מספיק...

לפני יומיים בן זוגי תלה את ערסל הישיבה שלנו, שחיכה לשעתו מאז עברנו לביתנו הנוכחי (רק 6 שנים). סידרנו אותו לפי גובה שיתאים להתרוממות ממנו ללא ידים, בשביל שאוכל לשבת להניק עליו. הגוזלים מאוגד נהנים ממנו יחד או לחוד, וגם לפעמים על המבוגר שמנסה לשבת שם קצת...

הפיצית בפנים כל הזמן לוחצת, משתרשת. כבר קשה לי להשאר במקום אחד, הולכת בפישוק, רצה לשרותים כל כמה דקות, מרגישה שזה מתקרב...

נורי פתאום צינן את ההתרגשות שלו, בערב אפילו אמר שהוא לא רוצה שתצא, ולא רוצה לשחק איתה או להתחלק איתה בספרים ובמשחקים... טוב הוא כבר יודע מה זה אומר למרות שעד השבועות האחרונים ממש הוא היה כרוך אחרי זיו כל הזמן. מה השתנה- היא, פתאום היא עומדת יותר על שלה, הם רבים קצת ואחרי כמה דקות חוזרים להיות חמודים אחד לשניה.

כל המשק מלא הריוניות, יש ימים שמגיעים לגן השעשועים ולאן שלא תפנה מבטך תיתקל בבטן בשלב זה או אחר...
לרוב אני די מנותקת ממה שקורה בחצר הקיבוץ ורק לאחרונה התעדכנתי מי יולדת בסביבתי, אבל, יצא לי לשוחח עם כמה אמהות חדשות לפני הלידה שלהן. הספקתי להצטרף למפגש אחד של חוג פילאטיס להריוניות לפני שהמורה קרעה ללדת, טרום זמנה, אחר כך היא סיפרה שתוך כדי הצירים דברים שאמרתי באותו מפגש על כאב הידהדו בראשה ועזרו לה לעבור את החוויה יותר בקלות. מישהי אחרת שגם הייתה באותו מפגש גם סיפרה לי בגאוה שבעיקבות דברי היא סירבה לסטריפינג או כל התערבות אחרת שהציעו לה, חזור והצע בבית החולים וכך חוותה לידה טבעית וטובה.

כבר זמן מה אני חושבת על זה שעלי לעשות משהו עם כל הידע שיש לי בנושא של לידה, כדי לעזור / לשתף לנשים אחרות, לשלב את זה עם משהו יצירתי אולי, זה עוד ממש לא מגובש. לקראת הלידה של זיו חקרתי את נושא הלידה מכל זוית כמעט, קראתי המון, דעות, תיאוריות ויש לי היום אני מאמין מאוד ברור בנושא. למרות שכמובן אין גבול ללמידה.
זה עוד כיוון החיים.

ילדתי.
בלילה של יום הזיכרון לשואה, לידה אינטנסיבית ומהירה אפילו יותר מזו של זיוי. אחנו הורים לשלושה. הגוזלית הקטנה מקסימה.

עשיתי לך אאוטינג וכתבתי ב נולדו במזל טוב 2009
מזלטוב גם פה

מזל טוב!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אני לא קוראת הרבה סיפורי לידה אבל מאז שאני עוקבת אחרי כמה מכן בדף של להתכונן ללדת אני ממש סקרנית לשמוע על הלידה.
שיהיו ימים מלאי ברכה ונחת לכולכם

רק קפצתי לבקר. לא מכירה אותך וגם לא את הדף שלך.
נכנסתי פעם אחת בעקבות מימה. בכל אופן:
מלא מלא מזל טוב. שיהיה הרבה אור בבית. איזה כיף זה האנרגיה הטהורה הזו...
מזל טוב!!

ימים יפים. אנחנו עדיין באופוריה של אחרי הלידה. שחר קטנה ומושלמת, נולדה 3,420 ק"ג וכבר עלתה בארבעת הימים הללו קצת. זיו כל הזמן סביבה, אישה קטנה, בבת אחת היא פתאום מרגישה לי כלכך גדולה, מוצקה וחזקה. היא עוד ממש לא מודעת לכוחה וקצת קשה לרסן אותה, רוצה להרימה על הידיים. אנחנו נותנים לה כששחר ערה עם שמירה צמודה... העניין שהיא מן הסתם עוד בעיקר ישנה...
גם זיו וגם נורי עוזרים מאוד בלהביא דברים ובכלל מקסימים ומתרגשים מאוד.

סיפור לידת הבית של שחר

שחר...
שחר...
אני מתרגלת לצליל של שמה. כל יום מתאהבת בה יותר.
בוהה בה דקות ארוכות ומתאהבת.
כל כך יפה וטהורה

לכל ילד (ואדם) פרט לטביעת האצבע הייחודית יש גם קוי זרימת שיער ייחודית.
לנורי יש איזו מערבולת בצד שמאל של המצח כך שעם הא קצוץ מאוד ובאופן שווה של אורך השערה זה תמיד יראה עקום- אז כשאני מספרת אותו תמיד משאירה פוני קצת יותר ארוך... מבחינתי בכלל לא הייתי מספרת אותו אבל הוא רוצה.
לזיו יש שביל בצד באופן טבעי ולשחר כרגע כשיש עוד פלומה רכה על המצח אפשר לראות ממש בחיבור עם קו השער, במרכז המצח- את סמל האין סוף...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום בנות..
אני סטודנטית לתקשורת ועובדת כרגע על פרוייקט חדש, אני מחפשת אמהות שיש להן קושי מסויים אל מול הסבתות (אמא שלהן או חמתן) מבחינה חינוכית, תפיסתית, אידאולוגית, ניהול כספי וכו'..
אשמח לתגובות, מקרים, דעות והכוונה..

תודה רבה

הילה.